טְמוּנָה בַּחֲלוֹמָהּ, "רוֹצְחִים אוֹתִי,
רוֹצְחִים אוֹתִי," אָמְרָה בְּקוֹל שָׁקֵט.
הוּא, לְצִדָּהּ, חֲדַל־אוֹנִים, קוֹלֵט
דּוּמָם אֶת הֶבֶל־פִּיהָ הָאִטִּי.
עַכְשָׁו, בְּמַאֲרָב לְנִיד־עֵינֶיהָ,
לֹא זָע וְלֹא נוֹשֵׁם, חִוֵּר מִגִּיר:
הַאִם תַּכִּיר אוֹתִי? הַאִם תַּסְגִּיר
אוֹתִי? הַאִם יִצְעַק דָּם מִסְּדִינֶיהָ?
טְמוּנָה בַּחֲלוֹמָהּ (חַיָּה? מֵתָה?),
הִיא מְכַסָּה עֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וְכַף יָדָהּ עַל פֶּלַח רַקָּתָהּ.
הוּא, לְצִדָּהּ, רוֹאֶה אֶת פְּעִימוֹת
אֶצְבְּעוֹתָיו. הָאוֹר עוֹלֶה, דָּהוּי.
בַּבֹּקֶר יֵעָרֵךְ מִסְדַּר זִהוּי.