גַּם בִּשְׁנָתֵךְ
הַחֲדָרִים מְלֵאִים אוֹתָךְ.
הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי, פְּתַלְתֹּל וַעֲקַלְקַל,
יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ יְשֵׁנָה שְׁנַת־יְשָׁרִים,
בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ, בַּשִּׂמְלָה הַלְּבָנָה.
רֹאשֵׁךְ עַל כְּתֵפִי אוֹמֵר לִי
שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי לַחְשֹׁב
כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחִי,
וְרוּחִי, מֵעִמָּךְ, טוֹבָה.
אֲנִי אֵשֵׁב כָּךְ לְיָדֵךְ,
לֹא נָם, לֹא יָשֵׁן
(כְּמוֹ אִוְשַׁת הַמְקָרֵר),
וַאֲגָרֵשׁ אֶת הַיַּתּוּשִׁים.
הָעוֹקֵץ הַגָּדוֹל
מְגָרֵשׁ אֶת הָעוֹקְצִים הַקְּטַנִּים.
דָּמֵךְ בְּרֹאשִׁי.