מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט / יהודה ליב גורדון

בַּהֲמֻלָּה נוֹרָאָה וּבְשֶׁצֶף קֶצֶף

פָּרַץ נַחַל אֵיתָן מֵעִם גָּר פֶּרֶץ

וַיְכַס אֲפִיקָיו וַיַּעַל וַיָּצֶף

וַיִּשְׁטֹף וַיִּסְחֹף עֲפַר הָאָרֶץ.

וּבְלֵב הוֹלְכֵי אֳרָחוֹת הֵבִיא מֹרֶךְ,

כִּי לֹא עָרַב אִישׁ לִבּוֹ לִשְׂחוֹת בַּמָּיִם.

וַיְהִי רַכָּב אֶחָד הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ

וַיִּפְּלוּ עָלָיו שׁוֹדְדִים בַּצָּהֳרָיִם.

וַיַּרְא כִּי אֵין מִפְלָט מִפְּנֵי הַלַּחַץ

וַיִּקְפֹּץ אֶל הַשִּׁבֹּלֶת, וַיַּחַץ

גַּלָּיו וַיַּעֲבֹר הוּא עִם סוּסוֹ יָחַד.

אָז רָאָה וַיָּבֶן כִּי שָׁוְא פָּחַד פַּחַד,

כִּי מַיִם עַזִּים אֵלֶּה הִבְהִילוּהוּ

לֹא עֲמֻקִּים, וּכְמֵי מְנוּחֹת נִהֲלוּהוּ.

אוּלָם כִּמְעַט עַל הַחוֹף רַגְלָיו נָחוּ

וַיַּרְא כִּי גַּם שׁוֹדְדָיוּ הַנַּחַל צָלָחוּ,

וַיִּשָּׂא רַגְלָיו וַיֹּסֶף לִבְרֹחַ,

וּפִתְאֹם לִקְרָאתוֹ מֵי הַשִּׁלֹחַ

יִתְיַצְּבוּ כַּנֵּד לִגְדוֹר לוֹ הָאֹרַח

וַיְהִי כִמְצַחֵק; וּמִבְּלִי כָל טֹרַח

דִּמָּה לָמֹד מֵי זֶה הַיְאֹר בַּשֹּׁעַל

וַיָּבֹא בַּמָיִם. אַךְ הוֹי שֹׁד וָשֶׁבֶר!

כִּי נַחַל זֶה הָיָה נַחַל בְּלִיַּעַל:

מִמַּעַל פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא נַחַת

וּבְקִרְבּוֹ עָמֹק עָמֹק כִּבְאֵר שַׁחַת

שַׁם סוּס עִם רֹכְבוֹ גַּם מָצְאוּ קָבֶר.

כַּמַּיִם הַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם!

יֵשׁ פָּנִים נִזְעָמִים וְלֵב טוֹב בַּקָּרֶב,

וּפְנֵי צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים, וּבְיָדָם

תֹּךְ הַוּוֹת וּמִרְמָה וַעֲוֹנוֹת חָרֶב.