הַשִּׁירָה הִיא מִין שֶׁקֶר,

בְּהֶכְרֵחַ, לְטוֹבַת הַמְשׁוֹרֵר

אוֹ הַיֹּפִי. אַךְ גַּם מִשּׁוּם שֶׁרַק

כָּךְ נִתֶּנֶת הָאֱמֶת לְהֵאָמֵר.

הַלָּלוּ אֲשֶׁר — לְשִׁבְחָם הַדָּבָר —

מְמָאֲנִים לְסַלֵּף (וְכֵן הַלָּלוּ הַחוֹשְׁשִׁים

לְהִתְיַמֵּר) מְנוּעִים מִלּוֹמַר

אֲפִלּוּ אֶת הַמְעַט הַזֶּה.

דֵגָא אָמַר שֶׁלֹּא צִיֵּר

אֶת אֲשֶׁר רָאָה, אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר

יְאַפְשֵׁר לָהֶם לִרְאוֹת

מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּעַיִן.