הָלַכְנוּ שְׁלשָׁה מִיל דֶּרֶךְ הַלַּיְלָה

כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְהַשְׁתִּין. הִיא נֶעֶצְרָה קְצָת הָלְאָה.

כִּוַּנְתִּי אֶל חוֹמַת הָאֶבֶן שֶׁל כֶּרֶם,

אַךְ הָרוּחַ נָשְׂאָה אֶת זֶה וְהִיא הִשְׁמִיעָה קוֹל.

הִתְנַצַּלְתִּי. “זֶה בְּסֵדֶר,” אָמְרָה מִתּוֹךְ

הַחֲשֵׁכָה, וְקוֹלָהּ אַחֵר. “זֶה מָצָא חֵן בְּעֵינַי.”