לזכר אבי, ציון ישראל

איש נדיר ורב-חסד

שאהבתו נתנה לי חיים

 

פרק ראשון: עיר הקברים    🔗

הכל התחיל בסוף הקיץ. לבקרים היה ריח מסוים. כל-כך חריף ותמציתי הייתי אומרת, שבשום פנים ואופן אי-אפשר לפספס אותו. ריח כזה מעלה בך זכרונות. כמעט שנחנקתי ממנו. גם מהאור. הוא היה לבן-צהבהב. לא ממש בוהק כמו כשהשמש גבוהה בשמים, אבל מספיק אכזרי.

בחוץ ציפורים קטנות ומיואשות פגעו בבתי-הקומות, וצנחו בערימות על המדשאות האכולות שבחזית הבתים. שמתי לב שאלה ציפורים אפורות מנוקדות בצהוב. הן הזכירו לי ציפורים מאוירות בכרזת פירסומת, מודפסות בשלוש שכבות-רשת על נייר כרומו מבריק. ציפורים חלומיות, מזכירות חופש ושלווה, נוטעות במתבונן לב קל ומתרונן. ככה בדיוק דמיינתי לי אותן. השוויתי את צבען המוזר לצבע המזרון. חשבתי שאין טעם לשנות את הריפוד דווקא עכשיו.

גם הריהוט נראה לי פתאום מוזר, צהוב וכבד מדי למידותיו הצנועות של סלון בגודל סטנדרטי. עוקצי מתכת חלודים הציצו אלי מתוך הריפוד המוכי שהתקשה מרוב ישיבה מאומצת, וזה רק הגביר את כאב הבטן שלי.

היה לי כאב-בטן כרוני. מנה גדושה מריחות הבוקר לא הועילה לו במיוחד. מדי בוקר התעוררתי עם עיניים נפוחות וכואבות, ורק מתוך כך יכולתי להסיק ששוב בכיתי הלילה מתוך שינה.

חייתי לבדי זה שנתיים. לא ביקרתי בקברים שלהם. אפילו לא פעם אחת. לפעמים חשבתי ללכת אליהם, אבל כאב הבטן התגבר רק מעצם המחשבה. אז תמיד ויתרתי ונשארתי בבית.

לא היה בשביל מה לצאת. האוכל נשמר היטב במזווה בתוך חפיסות אטומות וסטריליות. בתור בידור סרגתי סוודרים ופרמתי, סרגתי ופרמתי. העליתי עיניים על שיפוד ומייד שיחררתי אותן ופרעתי את תלתלי הצמר לקווצות קרועות, מתאמצת לכלוא את הבכי.

בהתחלה נתתי לו להתגלץ' החוצה בלי בעיות. זה היה הגיוני לבכות. אבל עכשיו כבר אין בשביל מה. חוץ מזה חששתי מאוד לבריאותן של העיניים. בימינו לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, במיוחד אם זוכרים ששירותי הבריאות הפסיקו לפעול כבר לפני המון זמן.

נדמה לי שזה קרה לפני שנה וחצי. התפתחה לי מין פריחה אדומה ומשונה שהשתרגה בין אצבעות כף הרגל כמו צמח מטפס רעיל. למזלי עוד יכולתי לקבל טיפול, ואפילו לקנות תרופות בתמורה למוצרי הקיצוב מהחפיסות האטומות והסטריליות.

את החפיסות חילקו במתנ"ס, באולם ההופעות. אותו אולם אליפטי צבוע בצבע פלסטי שחור, שלפני ארבע או חמש שנים התכנסו בו כל התושבים כדי לקבל הוראות לשעת חירום ולהצטייד בחיסונים נגד המגיפות.

ליד המתנ"ס הקימה רשות האתרים מין גינה ציבורית קטנה וצחיחה, מרובבת במיתקני שעשועים, שרובם היו כבר אז שבורים ומתקלפים. הם רצו שנרגיש שהם עושים משהו בשביל מי שנשאר בחיים. אבל כולם ידעו שזה סתם תרגיל ביחסי ציבור, להראות לעולם שעוד לא נעלמנו, שאנחנו על המפה. מייד אחרי החלוקה היינו נשארים עוד כמה דקות בגינה: לפטפט, להחליף מוצרים. אבל בדרך-כלל שוחחנו על מחיר הקברים ההולך ומתייקר.

לכל אחד מאיתנו היה מישהו לקבור. מובן מאליו שאם אתה רווק, ערירי או עולה-חדש-בודד, אז אתה לא צריך לקנות שום קברים. בעיני המטופלים במשפחות זה נחשב ליתרון לא קטן.

בית-העלמין קריית-שאול נסתם לגמרי הרבה לפני המגיפות. בחולון אזלו כל המקומות כבר לפני שלוש או ארבע שנים. חלקת ירקון סתומה באנשי מעלה. מי שהיה חכם וקנה לעצמו בזמן חלקה שמורה, נחשב לבר-מזל. אבל חשוב לי לציין שהאפשרות למכור במחירי שוק-שחור לא עלתה לאף אחד בראש, למרות שבאותו זמן מחירי הקברים הלכו והאמירו. אז מי שלא יכול להרשות לעצמו חלקה פרטית, פשוט שולח את המתים שלו לקבר המוני שפעם קראו לו כיכר מלכי-ישראל.

עבודת הנגרות היתה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון. עם פרוץ המגיפות העבירו מהרבנות חוזר לנוהלי שעת חירום, ובו התירו לקבור אותנו בתוך ארונות עץ. ארונות הילדים היו יפים במיוחד: הקטנטנים נדחסו לתוכם ברווחה יחסית. את המבוגרים קיפלו בתנוחת עובר ודחסו בצמצום כדי לחסוך בעץ ובמקום.

את שלי קברתי בתקופה שבה המצב היה עדיין די טוב, ככה שלא נאלצתי לראות אותו תחוב בתנוחה מבישה בתוך ארגז, מקופל לתוכו במלוא גפיו הארוכות. את הבנות שמו בשדירה אחרת, סמוכות זו לזו, כאילו הן עדיין ישנות במיטת-תינוקות.

קול הזמיר של החזן, שאת שירותיו קניתי במצרכי קיצוב, עדיין מהדהד בראשי לעיתים קרובות.

היה לו קול מתוק וצלול, קול של נער שלא הבשיל, למרות שעבר כבר מזמן את הארבעים. התפלאתי שהוא עדיין חי, אבל היו שמועות שכל העובדים במקצועות הקבורה מקבלים חיסון נדיר, מה שרק הגביר את השינאה האזרחית כלפיהם. הייתי מוכנה לסלוח לו על הכל, ובלבד שיעשה את העבודה כמו שצריך, עם כל הסלסולים במקומות הנכונים.

גם תעריף הברכות האמיר מחודש לחודש. עכשיו הוא עומד על מאה שמונים וחמישה שקלים לברכה ממוצעת בת לא יותר מעשרים ושתיים שורות כולל המקהלה, או על שווה-ערך במוצרי קיצוב. את המקהלה הרכיבו מעסקנים-לשעבר שקיבלו את המשרה בעזרת שתדלנות. גם זה הגביר את החשד שבידי הממשלה יש חיסון נדיר שמסרבים לחלק לציבור.

עבודות אחרות לא היו בנמצא. לא היה חלב, כי הפרות מתו עוד בגל הראשון של המגיפות, ככה שגם לחלבנים לא היתה עבודה. לא היה עוד צורך בעיתונים. אנשים כבר לא התעניינו לדעת מה קורה, איפה, מי, מתי. צריך להבין שאחרי כל-כך הרבה מתים גם הסקרנות גוועת. יש בזה יתרון מסוים: החיים נעשו הרבה יותר שקטים ממקודם.

אני זוכרת את ימי שישי, כשנוח היה חוזר מהעבודה עם שקית ניילון גדושה בעיתונים צהבהבי-עמודים, וכיצד צבע הדפוס היה נמרח על דופנותיה של חלת השבת הצמודה לעיתונים גב לגב.

איך התעצבנתי עליו. שום דבר טוב לא היה לי להגיד עליו באותם ימים. היו לי כאלה התקפי קטנוניות, ואף אחד לא היה מסוגל לחלץ אותי מהם עד שלא צרחתי את הנשמה שלי עד הסוף.

היום אני יודעת שגם זה לוקסוס.

בהתחלה לבשתי לפעמים את הפיג’מה שלו. ניסיתי אפילו להריח בכוח את שרידי הריח שלו. עד שהבנתי שזה בטח לוקסוס. אבל אפילו הצורך הזה כבר עבר לי. היום יש בתוכי מין שקט עכור. ורק השירים של פעם עוד עלולים להעלות את הדמעות.

זה קרה כשעמדתי במכבסה האוטומטית. קיפלתי את הבגדים שהוצאתי מהמייבש, והשיר המתוק ההוא של סינדי לאופר שאני ונוח נורא אהבנו נשמע פתאום ברמקולים של החנות. לפני שהספקתי לחשוב משהו נתקפתי ברעד בלתי-נשלט.

חוץ ממני היו שם שני בחורים מהוהים שכיבסו את שמיכת הפוך הזוגית שלהם. אבל הם לא התייחסו אלי ואני לא התייחסתי אליהם. זה לא מוזר בעיניכם שדילול האוכלוסייה לא משפיע על ההתנהגות החברתית? תמיד חושבים שיקרה בדיוק להיפך. אבל כנראה שככה אנחנו בנויים. הייתי אומרת שאנחנו לא בדיוק צפויים. במקום להצטופף יחד העדפנו להתחפר בתוך עצמנו ובבית, עם מה שנשאר מהזכרונות.

לא קל להיזכר. זה המוח שנחלש בגלל מחסור בוויטמינים טריים, ככה אומרים. אבל בחזון העצמות לא הזכירו תחליפים מלאכותיים. את הסידן אנחנו מקבלים בגלולות שפעם חולקו לתרנגולות המשק. גם הגלולות נמצאות בתוך חבילות הקיצוב, יחד עם מצרכי אכילה הניתנים בצמצום וכמה אבקות סינתטיות תחליפיות לביצים, לקמח, לחלב ולגבינה. אבל קופסאות של שימורי אספרגוס יש לנו בכמויות. בקיץ עדיף לשמור אותן במקרר, אחרת הן עלולות להתנפח ולהתפוצץ לך בפרצוף, וכל תוכנן הצהבהב נמרח על קירות ותסרוקות.

בפעם האחרונה שזה קרה אצלי הייתי בבית-הקברות. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה ראיתי כשחזרתי הביתה: האספרגוס זלג בחתיכות שקופות מהתיקרה ישר על המיטה הזוגית שלנו.

אז אני מנקה. התרגלתי לנקות. לכלוך צובר קרינה, ולפיכך הכריזו על תקנות-ניקיון מיוחדות, וכל העובר עליהן צפוי לקנס שמתקזז מקיצבאות המזון שלו. אז בגלל שאף אחד לא רוצה שיקצצו לו את הקיצוב, כולם הפכו פתאום נורא סטרילים. הם רוחצים ידיים במים רותחים לפני ואחרי שהם מבקרים בקברים שלהם. הם לובשים כפפות פוליאתילן וחובשים מסיכות-מנתחים לפני כל הליכה לשירותים, כי גם להפרשות יצא אצלנו שם רע. וזה כואב, כי מי חשב פעם שהוא יצטרך לנקות את עצמו חבוש ככה בכפפות מניילון נוקשה? הפעילויות הכי פשוטות הפכו לגיהנום. אז לא שומעים שירים ולא מסתכלים באלבומי-תמונות ובשום פנים ואופן אסור לחלום.

לא היה לי שום חשק לחברים חדשים. אז שיחקתי עם עצמי שח. עד לפני שנה וחצי עוד יכולתי לשחק נגד המחשב. אבל גם הוא התקלקל באיזשהו שלב ויצא מכלל שליטה. כל-כך הרבה שעות התאמנתי עליו, שהיום אני כבר ממש טובה ומסוגלת לנצח אפילו את עצמי. גם משחקי מחשבה טובים בשביל להעביר את הזמן. ויש ברירה? את הספרים החרימו לנו כדי למחזר את הנייר ולעשות ממנו קרטון קשיח לבניית ארונות קבורה חדשים. ככה שגם קריאה לא היתה פיתרון.

לפני שנים, הרבה לפני המגיפה, קראתי בעיתון ראיון עם אשה מפורסמת. שאלו אותה איזה ספר היא תבחר לקחת איתה לאי בודד. חשבתי לעצמי: איזו מין שאלה אידיוטית. זה הרי נורא ואיום כשצריך לבחור רק ספר אחד מכל הספרים בעולם. אבל לפעמים שיחקתי עם עצמי משחק מחשבה: ניסיתי להכריח את עצמי לבחור ספר.

זה צריך להיות ספר כל-כך מיוחד וחד-פעמי. ספר שאי אפשר לחיות בלעדיו. ספר שיכיל את הכל. אבל כנראה שאין ספר כזה, כי אף פעם לא הצלחתי לבחור. ואם כבר הכרחתי את עצמי, ברור שלא הייתי שלמה עם הבחירה. אני שונאת לעשות ויתורים.

אז העדפתי להיפרד מכולם. תמיד הייתי טיפוס של הכל או לא כלום. נוח היה עושה מזה צחוק. כשרצה לקנטר אותי היה מספר לחברים שלו איך אני מסוגלת לזרוק תבשיל שלם לזבל אם הוא לא השביע את קפדנותי, או לאכול בבת-אחת סיר מלא במאכל שממש מצא חן בעיני.

עכשיו אני אוכלת מעט. רזיתי בעשרים וחמישה קילו, בעיקר כדי להקל על עצמי כשיגיע יומי להידחס לקרטון המיניאטורי.

זה לא יהיה נעים. במו עיני ראיתי מה הם עשו לגופתו של נוח. אחרי שריססו אותה בחומרים משמרים וניקו אותה מהכימיקלים, הם גילחו לו את כל השערות, כמו ששמעתי שפעם היו עושים לשחיינים אולימפיים. אומרים שהם לא מוכנים שאפילו מילימטר אחד בתיבה יבוזבז על חומר כל-כך בלתי-נחוץ כמו שערות. ואיך שהם גילחו את תלתלי החזה שלו, המלבינים בקצותיהם, הברברים! לפני שאני מגיעה לזה אני מתגלחת בעצמי טוב-טוב. עוד שבוע. עוד חודש. אולי אפילו עוד שנה. אבל אני יודעת שזה יבוא. ואני מתכוונת ללכת מוכנה.

הריח היה הקטע הכי קשה. פעם קראתי באיזה מאמר מדעי שאי אפשר לזכור ריח. היה כתוב שם שריח הוא חומר אורגני, ושהמוח לא מסוגל לשמור בתאים שלו זיכרון של חומר אורגני אחר. אבל אני משוכנעת שאני זוכרת. כל-כך טוב אני זוכרת את ריחו המתוק של עורף הילדות: ריח של חלב טרי מעורבב בשמן וטאלק לתינוקות. ריח של גופיות סריגמיש מכובסות בטקסטיל-שמפו. וריח עורפו של נוח אחרי שהיה חוזר מהעבודה, חמצמץ מזיעה ומותיר במערות אפי את עקבותיו העמומים של האפטר-שייב הדוקרני מהבוקר.

אחרי שקברתי אותם, לא כיבסתי את המצעים במשך חודש וחצי. אבל אחרי כמה ימים ספגו הסדינים והציפות את ריח גופי והפרשותי, וכבר לא יכולתי להבחין בריחם שהלך ונמוג כמו ערפילית בוקר המתמזגת לתוך ענן טרי. מוזר, אבל דווקא היום, אחרי למעלה משנתיים, אני מסוגלת להבחין בריחם ביתר חדות מאשר באותו שבוע לאחר מותם.

בזמן האחרון התפתח אצלנו מין מסחר מוזר. כמה סוחרים זריזים וערמומיים העמידו ברחובות דוכנים למכירת קופסאות-ריח. אלה קופסאות פלסטיק או פח, דחוסות בריח געגועים מרוכז של עור רחוץ או עור מיוזע. יש של נשים ויש של גברים, ויש מדור מיוחד לריח תינוקות רענן.

אני עוברת על פניהם אדישה. יש לי ריחות משלי. אני מעדיפה לקנות בשוק השחור חוטי סריגה שנשארו מעודפי סחורה ישנים, ואם יש אז גם חבילות חתומות של מקרונים. כשמורחים את המקרונים בדבק פלסטי מתקבלות מסרגות מצוינות. הן משמשות אותי כתחליף למקור שהוחרם לפני מי כבר זוכר כמה שנים עם שאר כלי-הבית החדים. כל הכלים שנותרו לנו הם מעוגלי קצוות. את היתר – המשוננים, הזוויתיים, הדוקרניים, ואת אלה הדומים לאף מעוקל של ינשוף מצרי – קברו בקבר המוני. מי שמסתיר בביתו כלים אסורים מסתכן במאסר.

אז אני לא מסתירה כלום. הבית שלי רדום. לא נותרו לי שכנים. בעבר נהגתי לצאת בשעות אחר-הצהרים לשיחת שכנות על כוס קפה. עכשיו הקירות הם חברי. בהתחלה הם להטו, בגלל הקרינה כנראה, אבל עכשיו הם קרירים למגע. שוב אפשר להתבטנן בתוכם בנוחות כמו בתוך כורסאות זקנות, שמנות ומטולאות.

ביתי היה לנחמתי היחידה. כל החפצים שהכרתי נמצאים בו. הם כמו משפחה, שומרים שמצב-רוחי יישאר פחות או יותר אחיד. מפליא כמה אפשר להתקשר לחפצים. לא תאמינו איך כורסה ישנה יכולה לענג. את זוכרת את כל המעשים שעשית עליה. את יכולה לאתר כתמי זרע, עקבות של רוק ילדים, טיפות מטרנה, שכבות של זיעה מהולה באפטר-שייב, ואולי גם ריח מעורפל של איזה בושם שפעם אהבת מתוך התמכרות מתוקה של חירות לבחור בשמים.

היו אז המון בשמים בפרפומריות. לי עצמי היו לפחות שישה או שבעה בקבוקונים שונים, כולם תוצרת חוץ. חלקם קיבלתי במתנה מנוח, ומקצתם קניתי בעצמי בדיוטי-פרי. והיה גם בושם אחד שאהבתי במיוחד, כבר לא זוכרת את שמו, שקיבלתי מגדי ליום- הולדת שבע-עשרה.

נוח אהב לבשם אותי. למרוח בחשקנות איטית את התמצית הריחנית על צווארי, לאורך מחשוף הגב ובחזרה אל השדיים. להזליף טיפות על תנוכי אוזני ומרפקי ואפילו מאחורי הברך, לעלות בטפיפת אצבעות מהירה מהירכיים דרך הישבן ובחזרה לגב ושוב אל התנוכיים.

היה לי אז עור נקי. עור רך. לא מושחת ומבוקע כמו עכשיו. היה לי עור נושם ועירני. היו לי סרעפת מרווחת וריאות שמחות. היה לי בית-חזה כמו בית טוב. ולב שמן ושבע-רצון כמו חתול בית זקן.

אפילו חתולים כבר נשכחו פה. והאמת, איש לא חש בחסרונם. הם לא הצליחו לשרוד בתנאים הקשים. ככה שעכשיו יש לאנשים רק אנשים לגפף או להתגפף איתם. הבעיה המרכזית היא שאסור להזדווג. מי שמזדווג מסתכן בנפשו. אבל ממילא גם הרצון הזה נכחד. אנשים מעדיפים להישאר בבית, לשחק קלפים ושח. מי שאוהב סורג, מי שעדיין יכול מנהל שיחה. אין הרבה אפשרויות. ובינתיים מחכים.

 

פרק שני: פקחי הנייר    🔗

שמי מאיה. אני בת שלושים. אני כותבת כדי להרגיש שאני עדיין בחיים. אני כותבת כדי שיהיה לי משהו לעשות. כדי להיזכר. כדי לשמר. אני אשאיר אחרי את הדפים האלה. אילו המחשב שלי היה תקין, יכולתי להשאיר דיסקטים. אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם שהוא מקולקל. לכן אני משאירה הכל בערימות של נייר. אז שלא תחשבו שהיינו פה פרימיטיביים או משהו.

בעצם, למה צריך לעניין אותי מה תחשבו בעוד אלף שנים? מצידי תחשבו מה שאתם רוצים. חוץ מזה אני בטוחה שתשמחו למצוא כל עדות, לא משנה איך היא נראית. אני רק מקווה שתבינו את הכתב שלי.

אני כותבת במיטה, בעט כדורי שחור, על ערימת דפי מחשב צהובים ומקווקווים, מעוטרים בלוגו של משרד הפירסום אקרשטיין את קצנשטיין. פעם עבדתי שם, וממפלצות המתכת המשרדיות שלהם סחבתי את הניירות כדי שנוח יוכל לסיים עליהם את עבודת המאסטר שלו בכימיה. עכשיו הניירות האלה הם אוצרי היחיד. כשסיירת-הנייר עברה כאן בפעם הראשונה, הצלחתי להחביא אותם ברגע האחרון, ממש מתחת לעיניהם הפקוחות של הפקחים.

פקחי-הנייר עושים את הסיבובים שלהם אחת לשלושה שבועות. זה בגלל שהם תמיד חוששים שאנשים מסתירים מהם משהו. מכתבי אהבה ישנים, למשל. מול ביתי כבר התרחשו כמה סצינות פראיות בין פקחי-הנייר לבין תושבים שסירבו להיפרד מהניירות האחרונים שהיו להם בבית.

ספריות שלמות הוחרמו. טורי פקחים עם מריצות עמוסות ספרי מקור ותרגום היו למחזה יומיומי בשלושת החודשים הראשונים להפעלתו של החוק. לפעמים גלש מהמריצה איזה הגל או דוסטוייבסקי, ומי שהצליח החמיק אותו בשימחה לכיסו.

הכי קל היה עם ספרוני-הכיס בעלי הכריכה הרכה, ביחוד הישנים והממורטטים של ספריית תרמיל. הם היו הכי פופולריים, והתפתח סביבם מסחר-מחתרת רציני. הם היו נוחים מסיבה נוספת: אפשר להחביא אותם בקלות בתוך צנצנות של אבקת-חלב או אבקת- ביצים, עטופים היטב בשתי שכבות של ניילון ומהודקים בגומיה.

התרגשתי מאוד מהריח שלהם, ריח של נייר עתיק מהול בחמיצות של חלב, מוכתם פה ושם בכתמים חומים וישנים של מיצי פירות. היה לי בבית עותק דקיק של ‘לילות לבנים’ ו’השטן ודניאל וובסטר'. קניתי אותו תמורת שתי קופסאות של חלב משומר תוצרת בריטניה הגדולה. ככה בדיוק היה כתוב על העטיפה לצד יוניון-ג’ק מונף: “מייד אין גרייט בריטן”, אני נשבעת לכם. אבל האשה שמכרה לי אותו לא הסתפקה בחלב משומר. היא דרשה גם פחית שימורי אפרסקים מיובאת מרומניה. שני המצרכים הללו היו די יקרי המציאות באותו חודש.

קראתי בספרי-אוצרי שוב ושוב, עד שהנייר כמעט נקרע, וכבר ידעתי פיסקאות שלמות בעל-פה ויכולתי להמהם בעיניים עצומות את מיקצב השורות. רק אז מכרתי אותו בתמורה לשני קילוגרמים צמר חום-מהגוני פרום מסוודרים ישנים. מהצמר סרגתי כיסוי- מיטה מדכא למראה אבל חם ונוח, שמכרתי בשוק השחור של יום שישי בתמורה לעותק כפול של ‘אידיוט’.

אולי זה ייראה אידיוטי למישהו שעשיתי עסקים מסריגה. אבל צריך לזכור שבימינו לא כולם יודעים לסרוג. גם לא להתנסח בכתב. לכן החלטתי לשבת ולכתוב את כל מה שעובר עלינו. תמיד היתה לי גישה למילים. ועכשיו, לחיות בלעדיהן, זה די קשה.

אהבתי למילים וקינאתי לניסוחים מדויקים הן שהביאו אותי אל קוֹלֶט. היא שכנה שלי שגרה ממול. מאז ומתמיד היתה שכנה שלי. היא היתה זקנה ששרדה. אל תשאלו אותי איך. בשביל הזקנים הספורים שנשארו פה, החלק הזה היה הכי קשה. והיא כבר חייתה מעבר לפחד. היא סיגלה לעצמה מין פרישות של תשישות, והסתפקה במשלוחי הקיצוב החודשיים מבלי להתלונן.

טעות לחשוב שהיא היתה קשישה מתוקה. היא היתה מרירה, סגורה, בורה וחשדנית. היא הזכירה לי תמיד אבן גיר פריכה וגושית שהבעיטה הכי קטנה תפורר אותה באפצ’י צרחני אחד לאבק נדיר ביופיו. אהבתי להביט בעור שלה. הפליא אותי שהוא נשאר כל-כך לבן וחלק. רגליה היו שמורות, רכות, חטובות – רגליים של פצצת סקס בת מקסימום שלושים וחמש. דקה יותר לא הייתם נותנים לה. רק מהמותניים ומעלה היא התכסתה במין אזוב, כאילו היתה אחד מפסלי-האדם שקפאו בפומפיי.

באחד הבקרים, כשהלכתי לסנן קצת מים, מצאתי תיבת קרטון חתומה בתוך מה שנראה לי ברגע הראשון כערימת אשפה. אבל אצלנו לא כל מה שנראה אשפה הוא באמת אשפה. העליתי את המציאה הביתה, וגיליתי בתוכה ז’ורנלים צרפתיים מצהיבים משנות השלושים. יכולתי להישבע שהדוגמנית היפה והגמישה, בעלת החזות הנורדית, שדיגמנה בעמודי הפנים מודלים של קפושונים מהודרים, היא-היא קולט הזקנה.

הלכתי אליה. חשבתי שתרצה את העיתונים שלה בחזרה. אבל היא לא פתחה לי כל-כך מהר. כנראה בלבלה אותי עם הפקחים. כולנו סיגלנו לעצמנו דרכי התגוננות ערמומיות מפני זוללי הנייר האלה. אף אחד לא רצה להיתפס באמצע קריאה או כתיבה, שבעיני הפקחים נחשבה תמיד לאורגייה של נייר. היתה דרושה לכך מיומנות מיוחדת שרכשנו עם הזמן, ככל שהפשיטות נעשו תכופות יותר. ידענו כיצד להשתמט מהם, ולאגף את הכניסות שלהם בתעלולים משלנו. התעללנו בהם לא מעט.

לי אישית היתה שיטה מיוחדת. לשם כך השתמשתי במחבוא שהיה זכור לי מימי ילדותי. צריך בשביל זה בית מהסוג שנבנה בראשית שנות החמישים. בחלק מהבתים תוכננה זרוע פנימית משופעת שהתחילה בארון הכביסה והסתיימה במטבח, מאחורי המקרר. בילדותי, כשהייתי בוהה באמא מחביאה שם כל מיני חפצים בלתי נחוצים, לא הצלחתי לתפוס בשביל מה בנו את התעלה הזאת. היא נראתה לי מסתורית, חסרת תועלת כמעט במובן המיסטי, כמו מערת עלי באבא. מי כבר יגור בה, ארבעים השודדים? אבל פעם עלה בדעתי שבשעת מצוקה אפשר יהיה להחביא בתוכה תינוקות. גודלם יתאים בדיוק לקוטרו של הפתח, וכשהשטח יתפנה הם יתגלצ’ו במהירות החוצה. צריך רק להתפלל שבשעת סכנה הם יישארו בשקט, ואולי אפילו ייהנו מהלונה-פארק הפרטי זה, און-דה-האוז. אמי היתה הרבה יותר פרוזאית: כל קיץ היא איכסנה בתוך התעלה את ערדלי הגומי של אבא. היא תיעבה את ריחם, ריח דביק של נפט גולמי. עד שהם הצחינו שם לעד, מרקיבים כמו ג’לטין רועד במחיצת גוויות מתפוררות של כמה ג’וקים.

גם אצלי בבית יש שרוול חלול כזה, המחבר את ארון הכביסה באמבטיה לפתח-יציאה משונה הקבור מאחורי תנור הבישול במטבח. מה הם קיוו שנעשה בו? תחרות סלאלום משפחתית לתוך ביצת הסבון בכיור, מי שמתגלץ' אחרון הוא העומד? ואולי כבר אז הם תיארו לעצמם – הו, קבלנים ערמומיים, אחוזי חרדת רדיפה! – שיום יבוא ולשרווליהם יימצא שימוש מתוחכם? אז בכל פעם שאני שומעת את פעמון הדלת, אני רצה לאמבטיה ומשלשלת לארון הכביסה את צרור ניירות הכתיבה שלי, מבולגנים – לא נורא – ומהודקים באטב-מתכת או בגומיה. כשהפקחים מסתלקים סוף-סוף אני נושמת לרווחה, פותחת בחריקה את דלת העץ השחורה הזרועה פתותי תבשילים ודמעות מיובשות של מיץ עגבניות, ושולפת בתנופה את כתב-היד. לרגע אחד ארוך אני מרגישה כמעט כמו גיבורת מחתרת.

שמתי לב שדלת הכניסה של קולט חרוטה בסימנים, דומים לאלה שאסירים קולנועיים מציירים על אחד מכותלי התא שלהם כדי לספור את הימים. רק אחר-כך היא גילתה לי, הממזרה, שככה היא סופרת את ביקורי הפקחים. הביקור האחרון סומן בצלב.

היא כעסה עלי, אחר-כך בכתה, ואז ישבה לה ככה, על הכיסא הישן והמעוגל, והתפתלה כמו משוגעת. כשנכנסתי אמרתי לה שהיא בטח תשמח לשמוע שבאתי להחזיר לה משהו ששייך לה. אבל בכלל לא נראה לי שהיא מקשיבה! לך תבין אנשים. זאת היתה הפעם הראשונה שממש התבוננתי בה. עשיתי את זה בקפדנות, כמו שבוחנים דגם לימודי, גוף אדם חורק בשיעורי ביולוגיה או מאקֶט של מוזיאון זעיר מקרטון. וככל שהוספתי להביט בה, כך התגברו בי התימהון, הפלצות, החרדה.

התפלאתי לראות שאין לה בכלל גבות. צבעי האיפור שעל עפעפיה נמרחו בגסות וזלגו על הלחיים. הם צבעו אותן בוורוד חיוור, כמו בפרצוף חלול של בובה-מדברת שאומרת “אמא”. ואז, בשנייה, הפכו פניה מפרצוף-בובה למסיכת-תיאטרון מבהילה מחיקוי-פורצלן, מאלה שקונים בוונציה בכמה לירטות. פתאום היא גם נתקפה בהלם של שיהוקים, כנראה מרוב בכי, וגווה התחיל להרטיט ולעשות מין ניתורים מגוחכים. היא הזכירה לי מטאטא- נוצות צבעוני שמכשפות מצוירות מעופפות עליו לשחקים מאוירים.

נזכרתי בבהלה איך פעם, זקנות שעליתי אליהן הביתה, כאלה שנטפלו אלי ברחוב והתחננו שאעזור להן להעלות סלים שהביאו מהסוּפֶּר, היו מציעות לי תה ומתעקשות לפתוח למעני קופסת-פח דהויה ולתחוב לפי ופלות מעוכות או פֶּתי-בֶּר רכרוכיים שטעמם היה עצי כטעם ארונות-מטבח עתיקים וטחובים. קולט, צבעונית ומבהיקה כמלכה אפריקאית, לא הזכירה לי אפילו את הזקנות ההן. היא רק המשיכה לשבת שם, מקוננת, שקועה בעצמה, דבוקה לכיסא כאילו נלכדה בכישוף נורא.

וזה לא שרציתי שהיא תציע לי כיבוד! חס ושלום. לא אחרי הנסיונות העגומים שלי עם הזקנות מהסופר. אבל בכל זאת חשבתי שיהיה נחמד אם היא תשמיע איזו מילת תודה על כך שאני מחזירה לה את המזכרות שלה. זה לא בקשה כזאת גדולה, נכון? פשוט עלה בדעתי שהחבילה עם הז’ורנלים נפלה בטעות מהמריצה של הפקחים, ושאולי זה יעשה לה טוב על הנשמה לדעת שכבר אין לה בשביל מה לבכות. חשבתי שבגלל זה היא בוכה.

אני בטוחה שזאת את, את חייבת להגיד לי אם זאת את, אמרתי לה בשקט, מרסנת את התלהבותי. לא רציתי להפריע יותר מדי לעוגמת הנפש שלה, אתם מבינים? פתחתי את הז’ורנל הראשון בערימה, ‘מוֹד-דה-פּארי’ מאוקטובר 1938, מוכתם ומדובלל בקצוות, והצבעתי על הדוגמנית החיוורת שהביטה במצלמה כשחיוך זעיר חוצה את שושני שפתיה. כמה שהיא הזכירה לי באותו רגע את הדוגמנית הרזונת ההיא, זאתי עם תסרוקת הספריי הנוקשה בצורת בננה ושפתון התפוז החיוור, שכיכבה פעם באיזו פירסומת מטושטשת של יומני גבע. עיניה הכחולות של קולט כמו ניבטו ממנה בהתמכרות געגועים.

עיניה של קולט הביטו בי חלולות, לא מבינות. אחר-כך הן סיירו בפילבול מהיר בין מסגרת התמונה והשחור-לבן הדהוי של התצלום. פתאום היא התפרצה. חשבתי לעצמי: מה נעשית לי פתאום סוציאלית? מצאת לך זמן להיות אזרחית למופת? וכי חסרה את משוגעים?

השתגעת, צעקה עלי קולט, מה את מעלה את זה אלי הביתה? עד שנפטרתי מהזבל הזה. ואחר-כך היא מלמלה משהו ביידיש שנשמע לי כמו שווארצע חייה, אבל לא הייתי בטוחה.

התעצבנתי. אז אמרתי לה את זה.

את השתגעת, אמרתי לה. השתגעת לזרוק כאלה מזכרות? אז מה אם זה לא את בתמונות? רק תחשבי מה אנשים היו נותנים בשביל ז’ורנלים כאלה! הון יתנו עליהם, הון! ואני כבר לא מדברת על זה שאולי העיתונים האלה שייכים בכלל למישהו פה בשכונה, ועכשיו הוא בטח יושב בבית שלו ומיילל כמו תינוק בגלל שהם אבדו לו לנצח. תתחשבי קצת באחרים, כפוית-טובה שכמותך!

מטומטמת, אמרה לי קולט – והפעם כבר ממש נפגעתי ממנה – זרקתי את זה כי אני לא רוצה שזה יגיע לידיים שלהם. זאת הנקמה שלי, זאת ההנאה שלי לחשוב שהניירות שלי יישפכו למזבלה במקום שיגיעו לידיים שלהם!

כל הזמן היא חזרה על זה: לידיים שלהם, לידיים שלהם, לידיים שלהם. כמו איזה אובססיבית אחת. והפנים שלה, שממילא כבר נראו כמו מסכת קאבוקי, התעוותו בכל פעם שאמרה את המילים.

ידעתי. ידעתי שלא צריך לעשות טובות לאנשים. זה מה שאת מקבלת היום כשאת עושה משהו למישהו. כבר אמרתי לכם שהאנשים פה העדיפו להתחפר בבתים הריקים שלהם, עם החפצים הישנים שלהם, מתחת לפוכים המסריחים שלהם, שבימים מסוימים עוד אפשר לרחרח בהם עקבות ריח מכאיבים.

בשכונה שלי היו גושי דירות שלמים שגר בהם רק דייר אחד. יכולת לחשוב שאנשים יפתחו איזו פוביה מכל השקט הזה. איפה! הסימפטום היחיד היה הסתגרות-יתר, ולך-קיבינימט נשמע כמעט כמו ברכה באזור שלנו. חשבתי לעצמי שיותר אני לא מגלה רוח התנדבות.

כן, לפעמים זקנים יכולים לעורר רחמים. אבל אסור ללכת שולל אחרי העור המקולקל והזווית השמוטה של השפתיים, שיוצרת את המראה הטרגי, המרטירי ההוא. צריך גם לזכור שמתחת לכל זקן מסתתר מלאך-מוות קטן, שרק מחכה שתתן לו הזדמנות להרעיל אותך באיזה ביסקוויט ישן וכוס תה דלוחה.

הם אף פעם לא רוחצים כלים, הזקנים האלה. לא ממש. תמיד נדמה לי שהם רק מעבירים את הכלים מתחת לזרם מים קלוש, ומלטפים אותם בברזלית ישנה עם טיפונת אָמָה. וכל השומן הדביק והמחליא של האוכל השמנוני שלהם נשאר מרוח בשיכבה צמיגית עבה על שפתי הכוסות ובמרווחים שבין שיני המזלגות. שלא יהיו לכם שום ספקות בענין הזה. תהיו בטוחים שכל הכבד-בקר- במיץ-עגבניות והקרפיון-הממולא שהם מבשלים, כל החריימה והקובות שלהם, ימצאו את עצמם בבוא היום על איזה מזלג שאתם מסתכנים ומכניסים לפה שלכם.

הייתי משוכנעת שגם הזקנה הזאת, קולט, לא בדיוק מקפידה על כללי ההיגיינה לשעת חירום. בטוח שהיא לא מירקה את הבית שלה כמו שעשו כולם. היא בטח הסתרחה לה כל היום כמו גוש ספוג, מוכנה לקלוט את הקרינה או את המגיפה או את הווירוסים או השד-יודע-מה. וזה נורא הכעיס אותי, הפאסיביות הזאת. באים לעזור לה והגברת משחקת את הפרימדונה!

אבל בדבר אחד הייתי בטוחה לגמרי: היא הפרימדונה שהונצחה בלבן מעורפל ובחוּם-סֶפְּיָה מעושן על עמודיו התכלכלים של הז’ורנל שהשארתי על שולחן הסלון שלה לפני שיצאתי.

כשחזרתי הביתה מהביקור הזה, שהיה אמור להיות ביקור חברתי ראשון זה זמן רב ובסופו של דבר הסתכם באכזבה נוספת מהמין האנושי, בפרט מהשיכבה הסוציאלית הגוססת שלו, הוצאתי את ניירות המחשב ממחבואם, והתיישבתי לכתוב את כל מה שיש לי נגד זקנים.

זה יצא יפה, אפילו ממש טוב, בהתחשב בקוצר ידי ונסיוני המועט בכתיבה. למעשה, עד המלחמה התמצה נסיון הכתיבה שלי בקריאה כפייתית של כל מוספי-השבת, בהתכתבות דלילה עם חברות שנסעו ללמוד בחו"ל, ובמכתבי אהבה ענוגים שכתבתי לנוח בצבא.

האמת שהסגנון שלי היה אז די מצועצע וממש לא רהוט. הכתיבה לא שטפה. אהבתי מילים, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. למרות שהיו לי יומרות להיות אי-פעם עיתונאית, יומרות שברבות הימים הביאו אותי לעבודה במשרד הפירסום אקרשטיין את קצנשטיין. חשבתי ששם תבוא כמיהת הכתיבה שלי על סיפוקה. אבל לא כך קרה. לְמה שנתנו לי לעשות שם לא היה שום קשר למילים כמו שאהבתי אותן. זה היה סתם משחקי-מילים. שנתיים לקח לי להגיע למסקנה שעדיף לשחק שבץ-נא במקום לעבוד בעבודה כזאת שמבזה את המילים. אבל היינו זקוקים למשכורת שלי. אז המשכתי לעבוד גם אחרי שהתאומות נולדו.

אני יודעת שזה יומרני לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אבל לא איכפת לי. אני הולכת לספר על כל מה שקורה לנו. אני הולכת להשאיר אחרי את ניירות המחשב הצהבהבים האלה מלאים בצירופי המילים שלי. במילים אחרות קוראים לזה: להנציח. מילה מחייבת, אני יודעת. ומה אני כבר מבינה במילים כל-כך גדולות? מה שנותן לי כוח להמשיך זה המחשבה שהמילים האלה יהיו האחרונות שינציחו את החיים שלנו, שזה יהיה הספר היחיד שיישאר בחיים. וכמה ספרים כאלה יש בעולם?

פעם שמעתי שמכניסים ספרים למיקרופילמים כדי לשמר אותם למען הדורות הבאים. אבל לכי תדעי אם זאת האמת וכל האמת. הרי תמיד משקרים לנו מלמעלה. וחוץ מזה, חשבתם פעם איך זה יהיה לקרוא ספר במיקרופיש?

ומה יהיה על התענוג לשכב במיטה ולדפדף בספר? להניח אותו לרגע בצד כדי לקחת ביס מהתפוח, ולפעמים למעוך בטעות את הדפים מתחת למשא הגופות המתחככים בתשוקת זוגות למודה? הרי כבר לקחו מאיתנו את התענוג העילאי לכתוב במיטה, להתכרבל כמו פְּרוּסְט מתחת לפוך אם זה חורף, או מתחת לפּיקֶה המשובצת אם זה קיץ וחם מדי בשביל פוך רומנטי, לשרבט צירופי מילים, ואחר כך לשכוח את כתב-היד על הכרית, ובמהלך השינה להכתים בשגגה את הדף בקורי ריר, אבל זה לא נורא, כי אחר-כך זה רק גורם לך להרגיש הרבה יותר קרובה לדפים האלה, ובכל פעם שאת מביטה בהם את מרגישה מין אינטימיות כמעט אירוטית, כאילו הדף הזה הוא לא רק נייר נוקשה ומרשרש, תוצר-לוואי של בולי עץ שצפו פעם באיזה נהר טיז-אל-נאבּי באוֹרֶגוֹן, אלא ממש עצם מגופך, עצמך ובשרך.

ואני כבר לא מדברת על האינטימיות השוררת בין אחדים מעמיתי במשרד הפירסום לבין העטים שלהם. אלה שהיו ברשותם ווטרמנים או פרקרים מוזהבים הנתונים בנרתיקי-קטיפה ריחניים, לא מיהרו לוותר על המגע המענג של המתכת הקרירה לטובת הקשה סתמית על מקלדת הפלסטיק של המחשב.

ואשר לי, את מכתבי האהבה ששלחתי בדואר הצבאי לנוח, כתבתי בעט כדורי פשוט עם רפיל מוזהב על נייר מכתבים מעוטר בקוּפּידונים שגזרתי מגלויות חג-מולד שקיבל אבי משותפיו לעסקים מעבר לים, וברבות הימים עברתי להשתמש בעטים הזולים ההם העשויים פלסטיק רך שמתכופף בקלות, ומכתים את הנייר בכתמי דיו מכוערים.

 

פרק שלישי: מכתבי אהבה    🔗

לא שמרתי על מכתבי האהבה של נוח. נוח לא שמר על מכתבי האהבה שלי. אילו ידעתי אז מה שאני יודעת היום, הייתי מנציחה את כל מכתבי על נייר-פחם ומשאירה לעצמי עותק רזרבי. יכולתי להיעזר בהם עכשיו כדי להיזכר באופי יחסינו באותם ימים. אבל אז בטח חשבתי לעצמי: מה כבר כותבים אנשים מאוהבים, כל האוהבים, בכל מקום ובכל זמן? וכשהתמקמנו בדירה החדשה לזוגות צעירים קצת אחרי שהתחלנו לחיות יחד, העפתי לפח את כל מכתבינו, צרורים בקופסת בונבוניירה מרקיבה עם ציורים של לשונות חתולים. היום אני יודעת שמכתבי אהבה יכולים לשמש שיעור מאלף בהבנת ההתבגרות האישית. אבל בדרך כלל כל-כך מביך לקרוא בהם, שמייד מתחשק להשמיד עדויות.

כשאני מנסה לדמיין את הטיפוס הקלאסי שמתאים לו לשמור מכתבי אהבה, אני ישר חושבת על טיפוסים רומנטיים. טיפוסים שהרומנטיות נשפכת להם מהכיסים כמו סוכריות-שקדייה צבעוניות בחגים. אנשים כאלה נהגו פעם לקנות כריות סאטן בצורת לב אדום שחץ שבור נעוץ בתוכו. אנשים כאלה נדחקו פעם בחנויות בודי- שופ כדי לקנות במיוחד בשבילך, ולא תאמיני כמה היה קשה להשיג את זה, את מיתלי הבגדים המתוקים ההם עם הפומפונים המנופחים והתחרה. ומדובר באותם אנשים שקנו לעצמם מאג לקפה עם כתובת “אבא טוב” או “אני מת על הבונבונים שלך”. והם לא הסתפקו בזה, לא ולא! הם תלו על הקיר בחדר-השינה פתגמים מחכימים כתובים באותיות מסולסלות על נייר בצבע עץ, לא לפני שהעבירו אותו חריכה מיוחדת בקצוות כדי לשוות לו צביון של מגילות גנוזות.

אנשים כאלה בטח שמרו במשך שנים על מכתבי האהבה שלהם, מכורבלים בשקיקי בד פרחוני עם עשבי לוונדר, או בתוך קופסאות עץ מרופדות בפתותי נסורת ועטורות בסרטים קטנטנים. הם שמרו עליהם טוב-טוב, טמונים במגירת הלבנים מתחת לחזיות תחרה וקומבינזונים שחורים, בדיוק כמו שהראו להם בסרטים. אנשים כאלה בטח יושבים עכשיו וקוראים במכתבי האהבה שלהם עד שהם מתפקעים. כמה שאני מקנאת בהם!

האם גם לקולט יש מכתבי אהבה? ואם יש לה, מה היא עושה איתם? בטח קיבלה אותם מאיזה אורנג-אוטנג שחבט על לוח ליבו וצווח ביידיש: שווארצעס, שווארצעס! אני מכירה את הטיפוסים האלה.

כבר עברו שלושה ימים מאז הביקור שערכתי אצלה, אותו ביקור נדיר שהתגלה כעוד עלייה לרגל למטבחה השמנוני של גברת זקנה שמנסה לרמות את המוות בשאיפת שומן לריאותיה מתוך הספלים החצי-רחוצים שלה. אני מכירה היטב את הטיפוסיות האלה.

גם את זה כתבתי לי – מה היא חושבת לעצמה, שאני אוותר לה? – ובדיוק באותו רגע שמעתי את הפעמון הצווחני של דלת הכניסה גונח שלוש פעמים ברציפות.

ככה בדיוק צלצלו פקחי-הנייר בבואם להחרים מכתבי אהבה וניירות חשובים שאנשים הסתירו מהם בכוח, כאילו גזלו להם אוכל מהפה של הילדים. ישר רצתי לאמבטיה – אני כבר רגילה – ושלחתי את הניירות לדרכם הקצרה לעבר פתחו של הפיר במטבח.

הדם עלה לי לראש כשראיתי שזה בסך הכל הזקנה המטורללת ממול, שמשחקת לי עכשיו את תפקיד הפקחים.

רצית להפחיד, אה? אז הצלחת! רצית להחזיר לי? אז שתלכי לעזאזל, זקנה משוגעת. ככה בדיוק צרחתי לה בפרצוף. ותעשי לי טובה, תסלקי את הגוף החולני שלך מהבית שלי, אמרתי לה, הפעם ברגיסטר קצת יותר נמוך. רציתי להרוג אותה, את המכשפה המשומנת הזאת עם הגיזרה שפעם היתה שייכת לדוגמנית-בית צרפתייה בסלון של קוֹקוֹ שאנֶל.

והיא באמת הואילה לסלק את הטלפיים הרועדים והמטונפים שלה ממפתן הדלת שלי. כנראה שנבהלה. רק אחרי שבוע או שבועיים ראיתי אותה שוב. לראשונה מאז שהכל התחיל מצאתי אותה רובצת עם גווייתה בת השמונים על ספסל אבן במרכז המסחרי הישן, שפעם שקקו בו חנויות, בתי-קפה ובוטיקים לשמלות ולנעליים, ועכשיו שימש מרכז-חלוקה כעור ומרוט למצרכי-קיצוב.

מה קרה שסוף-סוף הוצאת את האיברים שלך לטיול, שאלתי אותה, וידעתי שרק חצי מזה היא שומעת, וגם החצי הזה רק בחסדו של מכשיר השמיעה שלה.

קולט לא ענתה, מה שרק הגביר את התיעוב שלי. מה הם חושבים לעצמם, הזקנים האלה? שכל פעם שהם מזיזים את התחת אנחנו חייבים לעמוד דום? שכל פעם שהם מצייצים בקול הרועד והטיפשי שלהם אנחנו צריכים להצדיע ולעשות כמו בובלך את מה שהם דורשים? תחמנים לא קטנים הזקנים האלה. אני מכירה אותם טוב-טוב. עשיתי סטאז' על הנושא.

נוח שנא את השינאה שלי לזקנים. מה יש לך נגדם, היה שואל אותי ומתעצבן. הם בסך הכל גוויות שמחכות לסוף, את לא צריכה למרר להם ככה את החיים, ואני מתכוון במיוחד לזקנים הפרטיים שלך. ככה נוח היה נוזף בי בלילות. עניתי לו שהוא צדקן ומתחסד.

אבל צריך להודות, היה לו לב טוב לנוח. פעם, וזה נראה לי בערך לפני מיליון שנים, כשעוד גרנו בקריית-אונו, היינו יושבים בלילות הקיץ בגינה הקטנה מתחת לסככת הגפן הקמורה, ואני הייתי מספרת לו סיפורים, וכמו תמיד מרימה את הקול מרוב התלהבות, לפעמים כמעט צורחת, ונוח היה נוגע בכתפי ומהסה אותי בעדינות, כדי שהשכנים הקשישים שגרו לידינו לא יתעוררו חס וחלילה.

נוח להיות נוח כשהכל מסביב שקט ונוח, אבל למה שעכשיו אהיה כל-כך נוחה ומתרצה? בעיקר אם לוקחים בחשבון שמעולם לא הצטיינתי בטוב-לב. אבל משהו במבט שלה ריכך אותי בכל זאת. שוב נגעה לליבי הזווית הטראגית של השפתיים המשתפלות, שנוצרה ללא ספק בעקבותיו של קונפליקט ארוך ומתמיד עם כוח הכובד. שמונים שנה בתוך המאבק העקשני הזה, והוא נעשה רכרוכי, העור, במין יחס הפוך להתקשותו של הלב ולהסתיידותם של העורקים הכליליים. הרבה קראתי על זה.

אצל אמי, לפני מותה, יצרו השפתיים זווית דומה, זועקת להתייחסות שמעולם לא באה על סיפוקה, פרי זדוניותם של ילדים כפויי טובה שלא באו אף פעם לבקר. שקיות העור הקמוט שהיו פעם זרועותיה, והוורידים הכחולים-אדומים שהשתרגו על גזעי העצים שהיו פעם רגליה, גרמו לי לחוש בחילה שראשיתה ביוהרת אוני, אשה מוצקה ורעננה למגע, וסופה פחד עמום שגם אני אהיה כזאת יום אחד, גושנית, ורידית ומתלוננת. אבעבועות שומן קטנות, גופן הבטנוני צהוב וראשן תמיד מדמם, פרחו סביב ארובות עיניה כמו שושנות-ים טפיליות, וריתקו אותי שוב ושוב לפניה בתערובת של אימה בלתי נשלטת וסקרנות חולנית. מה שפעם נחשב למפרצונים זעירים, חוטים של חן, הסתעף בפרצופה שתי וערב כמו נהרות עד, עד שדמה לרשת דרכים במפה עירונית צפופה. בין הכבישים, על משטחי האֶפּידֶרמיס החרבים צמחו השערות, מפלצתיות כסיבים אופטיים עבים, והכל בגלל המונח האיום ההוא: יובש הורמונלי.

איך קשה לחיות בתוך הגוף הזה שכבר אין לו תקנה, בשק הבלוי הזה שמאכלס אותך ומכריח אותך לחזות בהתאבנותו המזדחלת והולכת. פרחים זוכים ליום אחד של קמילה. פחות משתים-עשרה שעות וכבר הם רקבובית, זבל אורגני. כמו הפרחים הקטנים שלי, התאומות הפעוטות המסכנות שלי, שלא הספיקו לבלות את נאד- גופן, בטח שלא להצמיח אותו עד לגודלו המקסימלי.

נחרדתי לראות שהיא יושבת בחוץ, קולט. חשופה כמו תינוק בעגלה, אבל בלי הסקרנות שיש לתינוק כשמוציאים אותו בפעם הראשונה לטיול אחרי שהסריח תשעה חודשים בוואקום של אמו. חשבתי שקרה לה משהו. קרה לך משהו, שאלתי.

מה כבר יכול לקרות לנו? ענתה קולט.

נעשתה חריפה לעת זיקנה, הזקנה. מי יודע איך תפתיע אותי בפעם הבאה? צריך להיזהר ממנה. בקצב הזה לא אתפלא לגלות שהיא גיס חמישי, מרגלת שתולה. הרי אומרים שגם בזה עוסקות הרשויות.

בסך הכל רציתי לראות אותך, הוסיפה קולט.

עכשיו היא כבר באמת הצליחה להפתיע אותי, התינוקת הזקנה. נדמה לי שראיתי טיפות רוק מתנצנצות על סנטרה. ואז היא יצאה בהכרזה: רציתי להגיד לך שזאת באמת אני.

עדיין כעסתי עליה. לא היה לי שום חשק לשמוע את הווידוי שלה. ידעתי שזה מה שצפוי לי, ורציתי להתחמק. איכשהו היא הצליחה לגמור אצלי את טיפת הרחמנות האחרונה. זה קרה כשביקרתי אצלה, והיא הוכיחה לי סופית שאין מה לפתח ציפיות מאנשים. אפילו לא עכשיו. למרות שרטרואקטיבית אני זוכרת שפעם, לפני מיליון שנה בערך, היה נדמה לנו, חה-חה-חה, שמצב חירום עשוי להגביר את האחווה.

מיידעלע, תעשי לי טובה ותיכנסי אלי אחר-כך, אני רוצה להראות לך משהו, אמרה קולט בקול הכי מתוק שלה.

אני מכירה טיפוסים כמותה. עכשיו היא מגייסת את האינסטינקט האימהי שלה כדי לקנות אותי. מכירים אותה. שתשכח ממני.

תשכחי מזה, נבחתי עליה בעייפות מהולה בסקרנות בלתי-צפויה – הרי עדיין נטרתי לה טינה. אחר-כך הוספתי: טוב, תחכי לי בשעה חמש. רק תעשי לי גם את טובה, אל תכיני כיבוד.

כאילו שהתכוונתי, אמרה קולט.

אני לא קולטת מאיפה הזקנים האלה מוציאים את האירוניה שלהם. איפה הם מוצאים את הכוח. אבא שלי, למשל, היה הורס אותי עם ההערות הארסיות שלו. אל תראו אותם ככה תמימים וחסרי-ישע. אל תלכו שולל אחרי הגוף הרמוס. ושלא תרחמו עליהם בגלל שפעמיים ביום הם מכניסים למערת הפה ומוציאים ממנה דבר כל-כך אלמנטרי כמו שיניים.

אפילו הניידות של השיניים שלו סיפקה לו חומר לכמה וכמה הלצות מבעיתות על חשבון הסביבה. כל בנאדם נורמלי היה מתפלץ מהרעיון שהתותבות שלו ישוטו בכוס השתייה של מישהו אחר ויתערבבו ברוק שלו. לא אבא שלי. פעם הוא הגליץ' את מערכת התותבות העליונה שלו לסיר עם מרק עדשים מבעבע. אחי, שהצלחת עם התותבות של אבא נפלה בחלקו, תיאר לעצמו בתמימותו שמדובר ברגל של פרה. הוא אפילו ציין בסיפוק שאף פעם לא שמע על מרק עדשים שהוא בעצם מרק רגל. אבא רק אמר לו: זה הספציאליטה של אמא, והלך להשתין לפני שהאח שלי יתחיל להקיא את המרק על מפת השבת.

אבל כל זה היה ממש מזמן, ואני לא יודעת למה המחשבות האלה צריכות להטריד אותי דווקא עכשיו. כאילו שאני הולכת להידבק ממנה, מקולט, ואצטרך לראות את עצמי מזדקנת בתהליך מואץ, כמו בסרט בלהות שהגוף שלי מככב בו בתפקיד הראשי.

לא. אחרי הכל, אני לא חושבת שאלך אליה. אני עייפה מדי. כבר מזמן לא הייתי כל-כך עייפה. אני צריכה גוף לצידי. אבל גוף רענן. גוף נחשק. אני אכתוב לו מכתב אהבה. אמצא אותו דרך המילים. וכשאמצא אותו, מה אעשה? אולי אאמץ אותו לליבי חזק-חזק, כאילו שיש בי עדיין מספיק מקום להכיל את כל מה שהיה וכל מה שעדיין לא היה? ואולי הוא טובע, הגוף הנחשק, ממש בעצם הרגעים הללו, במאגר דמעותי המלוחות? אנשים יביטו בי, ויראו אישון קטנטן גולש לי על הלחיים ונעלם תוך שנייה במעבה הריאות.

אני מתגעגעת לגוף הנחשק. אני אפילו מתגעגעת להגיד את זה. מתגעגעת למילים המטרידות שמזדמזמות לי באוזן: גוף נחשק, גוף נחשק, גוף נחשק. כשהוא מתפשט, אין לי מילים לומר לו כמה שהוא יפה בעיני. אני יודעת שלא אעז לגעת בעורו הנושם, המושלם, בזיעתו שהיא עכשיו זיעתי. גם לא כשהחושך ישחיר את עיני הפתוחה והיא תפזול החוצה, לחפש בגופות אחרים משמעות חדשה.

וכשאותה תלולית צהובה וקשה כפירור לחם תתאמץ להתחפר בגומת העין, כשדמעה טרייה תסלול את מסלולה העדין בפני ותותיר אחריה סימן מלח דקיק לבנבן, שנייה לפני שהפה ירקיד את הלשון פנימה והחוצה כדי ללקק בתאוותנות את עקבות המליחות מהשפה העליונה – יחוש עורי את הרכות הבלתי צפויה הזאת, את הלם הפחד הנפלא מפני מה שאני עתידה לכתוב, את השימחה החדה והרוטטת על קיומה של היד שתכתוב את הדברים האלה, היד שתמצה את מהותו של הגוף הנחשק, שתגדיר אותו, שתתאהב בו מחדש, שתמצוץ אותו לחלוטין, שתפצה על כל החסר.

ואיך ידבר אלי גופך. איך יעיד כיצד הגרתי עליו אלף דמעות, והמלחתי אותו עד שחלקלקות העור הדומע התערבבה עם הזיעה. איך ליחכתי אותו בפי וליקקתי את שפתי העליונה, מדמיינת שאני מריחה את העורף הגלוי משיער, את שתיקת העור הרגוע, את ריחו המנומנם של הגוף הישן לצידי.

העור, העור המשגע שלו. אני נטרפת מהמחשבה הזאת שלפעמים תוקפת אותי, המחשבה המשוגעת הזאת שרודפת אותי, על איך שהעור שלו מתפורר, האפידרמיס שלו מתפוצץ, נפצע בקיעים בקיעים, מגיר את נוזליו קילוחים-קילוחים, כמו עור מלא אבעבועות של אינדיאני זקן.

כאן בא שלב הבכי. הדמעות מתערבבות בריח שלו. הריח החד שהשנים לא הצליחו להשכיח, והוא עדיין קבור איפשהו במערות האף. זה שלב ההתמזגות החולנית עם הזיכרון החי של נוח המת.

הזכרונות המסריחים האלה. איך זה שהם ממשיכים לחיות, כמו בסרט, בצבעים טבעיים, בגודל טבעי, בזמן שחלקים ממנו בטח כבר התחמצנו מזמן בעפר הבוצי של קריית-שאול, בשכנות לאיזה איגור בומברגר עם מצבת שיש אפורה ותיפורי אותיות מוזהבות?

כי גוף נחשק הוא יותר מגוף. גוף נחשק הוא אהבה. לא טוב להתייתם מגופך בגיל כה צעיר.

הקבר של נוח נמצא בגוש ה', שורה שביעית, שלישי משמאל, אחרי איזו גניה כהן ובין שטיגליץ למרגולין. אני משאירה אצלו את מכתב האהבה. רק חסר לי עכשיו שתעבור כאן סיירת-הנייר.

 

פרק רביעי: סילוּאטות    🔗

זה היה הבוקר הכי טרי שהואיל לבקר אצלנו מזה ימים רבים. ממש הרחתי את המוות בא אלי מקריית-שאול, נישא על גבן של רוחות אוקטובר. בקיץ האוויר הבאיש ותסס יחד עם שאר החומרים. ריחות הרקבובית בצבצו מכל פינה, מתחת לארונות, מאחורי מיטות, במכונות-כביסה, בבלנדרים, בסימטאות חשוכות, אפילו מתוך פיות האנשים. אבל עכשיו, כשהקיץ תם, הכל נעשה צלול יותר, וכל אחד יכול להריח את המתים שלו לפי הזמנה. אני לא יודעת מה עושה מי שלא רוצה להריח. מסתתר בבית ומגיף חלונות? אולי אוטם בניילונים? כי אצלנו, אתם מבינים, אומרים שניילונים יכולים להציל אותך ממוות. אם ככה, בטוח שהם יכולים להבריח ריחות לא רצויים.

עדיין גרתי לבדי באותו בניין, וקולט, למרות שלא נפגשתי איתה מאז שלהי הקיץ, גרה בבניין ממול. בחורף קצת יותר קל לחיות כאן. נכון שפעם, מזמן, קראתי בברית החדשה “תתפללו שזה לא יבוא בחורף”, אבל אצלנו דווקא בחורף הריחות וגם הזכרונות איכשהו יותר קלים. אין חשק לצאת החוצה, אין חשק לפגוש אנשים, ושום נקיפות מצפון על זה שאת נתקעת לבד בבית.

בחורף אני מתעוררת לחיים. אני בטח נראית אז כמו ציפור מגולחת, שרואים לה את העור חשוף-חשוף עד הנשמה. הגשם שבא גורף אליו את ריחות הרקבובית, ומשכיח את נקמנותו האכזרית של הטבע. האספלט מתמלא מין ריח עז ומדהים, והרחובות מגיבים בהתמסרות כוללת לנוכחות האנשים. גם האנשים הולכים זקופים יותר, קשובים, מרחרחים את האוויר, גומעים את הרוחות שמגיעות מהים עם ריח אורנים וטיפת ארומה של בושמי חורף חריפים. וזה עושה טוב על הנשמה.

כל זה מזכיר לך, ולו לשנייה אחת בלבד, את הימים שבהם הלכת לתומך ברחוב עם מטרייה, והתענגת על חזותם המפויטת של חלונות-הראווה המציגים בגאווה קולקציית-חורף מרהיבה, כאילו החלון הוא במה בתיאטרון. הבובות, כל בובה והקוד הגנטי שקבע לה מעצבה, עומדות להן בפוזות שאמורות להדהים את הצופה. הן אוחזות בשוט כאילו הן רוכבות על סוס דמיוני, ופאות שיערן הצבעוני מתנופפות ברוח שמפיק מאוורר נסתר מעין. אלומות אור כחולות וממוקדות שנשלחות מפנס-במה זעיר מתרוצצות סביבן בתנופה של שלוש-מאות-שישים מעלות, נמרחות על הבגדים, נוטפות מפאות ומשמלות, ומשוות לבובות מראה חללי, עתידני.

כזה היה אז דמיוננו. מוגבל. אימת העתיד התמצתה בתפאורה חסרת-השראה, עם בובות בחליפות מוכספות ואור אולטרה-סגול. את צוררי המאה הבאה ראינו בדמות קיקלופים ירוקי ראש שבינה מלאכותית דחוסה לקודקודם. אף אחד לא היה מאמין שהם ילבשו סרבלים כחולים של אתא ויעברו בין הבתים עם מריצות, לזלול עוד ועוד פיסות נייר.

בחורף אמרתי לעצמי: אלך לי אל קולט. לבדוק מה היא עושה. ואולי היא התפגרה? השתוקקתי לפרקי מנוחה בין שעות הכתיבה, שסיפקו לי כמובטח את כל צרכי הרגשיים והוכיחו לי שעבודה שקדנית מביאה לתוצאות.

הייתי מרוצה. סגנוני הלך והשתפר. אז חשבתי, אלך לשמוע מה שיש לקולט להגיד. אולי יצא מזה משהו בשביל הכתיבה. הרי כבר מזמן החלטתי להנציח את חיינו. יותר נכון, את שארית חיינו. את מה שנותר בשק הנרפה הקרוי גוף.

השק הנרפה של קולט היה עכשיו נרפה מתמיד. בצעד נמרץ היא התקרבה לשלב שבו מה-שהיה-קולט עמד להפוך בקרוב מאוד לזבל אורגני. אם יהיה לה מזל זה יקרה מהר, אולי אפילו בלי כאבים. סיירת הקבורה תופיע בלוויית סירנה מהבהבת, תאסוף אותה במרץ לתוך שקיק פלסטיק, תחטא את הדירה, ולאחר שתוודא שלא נשאר באתר שום חשד לשיירים רעילים של אורגניזם פסול, תחתום את הדלת בפלומבה ממשלתית סטרילית ותזוז בצפצופי הסירנה המאוסים שלה לנפטר הבא.

בתור מנחת פיוס הבאתי לה עותק גרמני יקר המציאות של ‘הר הקסמים’. מובן שהיתה זו מחווה סמלית שקופה עד כאב. אולי אף תאמרו נטולת טאקט. אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. וחוץ מזה, קשה לומר שבשוק השחור הסתובב באותו זמן מבחר גדול של ספרים, ועוד בגרמנית. אז זה מה שהיה, והסמליות יכולה מצידי ללכת לעזאזל.

אבל אני לא חושבת שקולט שמה לב. היא קיבלה את הספר בשימחה. נדמה לי שכבר נמאס לה לשחק במחבואים עם הפקחים, ולעסוק במיספור שוטף של ביקורי הפתע שלהם באמצעות חריטות על דלת הכניסה. לאחרונה, אגב, הם באים הרבה פחות מפעם. טוענים שיש להם עבודות הרבה יותר חשובות. עכשיו הם עוסקים במיחזור ארונות-בגדים והסבתם לארונות-קבורה. מי שיזכה לגור בארון כזה יצטרך לשלם הרבה כסף. אומרים שההחלטה על הסבת הארונות נולדה מן הצורך לעשות עוד כסף על גב האזרחים. אצלי בבית יש ממילא רק ארונות פלסטיק, ובשלב זה עדיין לא נוגעים בהם. מסתפקים בעץ מאסיבי. הכי פופולריים הם ארונות הענתיקה שעשויים לוחות עץ שלמים ואטומים. זה בגלל שאין חשש שהם יספגו חומרים בלתי רצויים. לא כמו הארונות המודרניים, הדחוסים בסיבית ושבבי נסורת, שמשמשים מדגרה מצוינת לכל הווירוסים.

את נחמדה שבאת, אמרה קולט בקול ספקני, כאילו לא האמינה שנוכחותי ממשית.

אבל הייתי ממשית. ועוד איך ממשית. הרגשתי כיצד חום גופה חודר לתוך עורי. אז עוד יש בה איזו בעירה, אמרתי לעצמי. טוב לדעת. היא עוד לא התפגרה לגמרי. יש איזה סיכוי שהיא תספר לי משהו מועיל? אילו איזו מעשייה עתיקה מימי המנדט? לאחרונה תקף אותי דחף חסר-שליטה לנבור בנוסטלגיה. פרקי היסטוריה, אתם יודעים. משהו מדמם שאפשר לנעוץ בו את השיניים ולטעון שאי אפשר בלעדיו, שמוכרחים לתעד. קולט נראתה לי הכתובת המתאימה ביותר לביצוע המשימה הרגישה. הרי גם ההיסטוריה הפכה אצלנו לנושא רגיש.

הרבה זמן לא ביקרו אצלי הפקחים, ציינה קולט בהיגיון, ואני קצת משתעממת.

שמחתי שלפחות המוח שלה עוד פועל כמו שצריך. אז בכל זאת היא לא הסתיידה לגמרי. אפילו הרשעות שלה קצת התרככה.

אבל ביתה היה שמנוני אפילו יותר ממקודם. נרתעתי מן המגע הלח והדביק של הכיסאות, ופחדתי לשבת על הספה. היא לא נראתה לי היגיינית במיוחד. בכל זאת שמתי לב שהקירות מרוחים בשיכבה שקופה של נוזל ירוק ועכרורי, שהדיף מין ריח חריף של אורנים. הסקתי שהיא ניסתה לנקות, אפילו שלא כל-כך הצליחה. נבצר ממני להבין למה היא התעקשה לעשות את זה דווקא עם בת- אורן, אבל מובן שאין טעם לנסות לפענח את נבכי בינתה. בגילה השיפוט נעשה חמקמק, הרבה מעבר לתפיסת הסביבה. ההחלטות נעשות משונות, סובייקטיביות יותר מתמיד, תוצאה של התכנסות פנימה והסתיידות מוחית מואצת. השינויים המביכים במצב-הרוח, שהופך בלי אזהרה משטני למתוק, גם הם תוצאה של המחלה. לחצם של העורקים המסוידים על תאי המוח הוא שגורם לכל אותם סימפטומים מדאיגים של הפכפכנות.

ככה זה עם זקנים. הכרתי היטב את התופעות האלה מהורי. התקפי צלילות עשויים להופיע גם אחרי פרקי זמן ממושכים של אובדן זהות, שבהם הפציינט אינו מזהה את בני משפחתו, ולפעמים אינו מסוגל להיזכר בשמו ובמקום מגוריו. ניתחתי אותה כאילו כתבתי דו"ח טיפולי. הייתי מרוצה מאוד מהבחנותי המלומדות, שאותן ערכתי כמו מתוך בקיאות מופלגת.

אבל קולט היתה הרבה יותר ערמומית ממני. את הקפה, אבקה בטעם ציקוריה שלא היתה ציקוריה של ממש אלא תחליף סינתטי שנברא במעבדה, היא הגישה בספלוני זכוכית עתיקים ודקיקים, אלגנטיים ומחורצי פרחים, ואפילו – אני חייבת לציין זאת לזכותה – רחוצים למדי. השתוממתי למראה עיני. גם נקיים וגם כל-כך יפים. אמרתי לה את זה. היא השמינה מנחת. יכולתי להבחין שאפילו חלוק-הבית שלה עבר כביסה. ריח חמוץ של דטרגנט תוקפני עלה ממנו.

אז את כותבת, ציינה הזקנה בנימה מפויסת. אולי תוכלי לעזור לי במשהו?

כן, אני כותבת. אבל לא משהו. סתם ככה בשביל ההנאה וכדי להעביר את הזמן. ואת יודעת מה, אמרתי, אני די נהנית ממשחקי החתול-ועכבר האלה עם הפקחים.

ויש לך איפה להחביא, היא שאלה בסקרנות.

צחקתי ואמרתי, את לא מצפה שאני אגלה לך איפה, נכון?

אוהו, אם את כזאת רגישה אז את לא חייבת לבוא הנה, ענתה קולט בטון פגוע.

לא תיארתי לעצמי שהיא תיפגע לי ככה פתאום. אבל מכיוון שניתחתי כבר את סימני מחלתה, היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם מצבי-הרוח התוקפניים שלה, שמתחלפים כמו כלום במזג רך ושבע-רצון כשל כבשה.

תירגעי, אמרתי, רק צחקתי. ואחר-כך הוספתי במין לארג’יות שמאוד הייתי מרוצה ממנה: מה אני יכולה לעשות בשבילך?

קולט הלכה לחדר-השינה, ושבה עם ארגז קרטון קמוט, מוכתם בסימנים מוזרים, מעגליים, של גריז או של שמן-מכונות. הארגז היה מוכר לי. זה היה הארגז שהחזרתי לה מהרחוב לפני כמה שבועות.

תראי אותי. יפה, לא? היא ציינה בסיפוק שקט, ולרגע היו פניה כפני ילדה קטנה. אצבעותיה הגרומות והעקומות, המכוסות עור מקולקל, הפגינו פתאום מין תפיחות-נעורים ורדרדה כאשר הצביעה על תמונתה הדהה של הדוגמנית בעלת החזות הנורדית.

נהדרת! התפעלתי בקול רם, ותתארי לעצמך שבכל השנים האלה שאנחנו שכנות, בכלל לא היה לי מושג שהיית דוגמנית. איזה סיפור. את מוכרחה לספר לי הכל.

קולט דפדפה הלאה, הנהנה בראשה בעונג, ונעצרה על סילוּאֶטוֹת דקות של חמוקיים נשיים מושלמים. מן הדפים הממורטים ניבטו אלינו נערות עגלגלות במקצת. הן עמדו בשורה, לבושות בבגדי-ים בדוגמת מחוך, מותן גבוהה עם כיווצים מסולסלים וחזייה נוקשה כשתי כיפותיה של כנסייה רוסית. פטמותיהן היו מוסתרות היטב בתוך אריג סאטן משובץ ובוהק בצבעי כתום וירוק.

אני לא מאמינה שפעם היו הולכים ככה, אמרתי לה, משועשעת מהרעיון לחבוש שתי כיפות כאלה על השדיים. זה בטח היה לוחץ ולא נוח.

אבל היו יתרונות, ציינה קולט בקול משעשע של מורה. לא כמו אצלכן, הצעירות, שהולכות עם חוטים, כל הסחורה בחוץ, ואחר- כך עוד מתפלאות שהגברים שלכן כאלה מיובשים. ובעצם, תגידי לי משהו, הוסיפה כעבור דקת הרהור, עוד הולכים אצלכם לים?

היא לא ידעה כמה השאלה שלה מחמירה את כאב הבטן שלי. הוא שב לתקוף, צובט בעוז את שיפולי הבטן, קרוב לתוספתן.

כמה זמן לא ראיתי אנשים בים? ריח המליחות ושריקות כדור המטקות. שרידי תפוחים בחול ומקלות מפויחים של ארטיקים. סככות פתוחות בצבעי בננה, ומתחתן שולחנות פלסטיק וילדים שמלקקים בתובענות ארטיק בננה. בחורות בביקיני וטוסיקים שמנמנים של תינוקות עירומים. בעצם, בכלל לא ידעתי איך נראית עכשיו הקולקציה החדשה של בגדי-הים, אם בכלל יש אחת כזאת.

לפני שלוש שנים מישהי עוד ניסתה להכניס לשוק דגמים חדשים. וכמובן, איזו השראה עלובה! את חזיות הביקיני היא ציפתה בפלסטיק מוכסף, ואת השפיצים צבעה בצבעי חלודה, שייראו כמו רמחים קטנים ועתיקים. שלושה ימים לאחר מכן באו פקחי-המוראל לחנות וסילקו לה את כל הסחורה.

צלחות זכוכית קטנות, דמויות כיפה הפוכה, עמדו על שולחן הפורמייקה בביתה של קולט. מישטח הזכוכית של השולחן היה חרוט בדוגמה של משולשים שווי שוקיים ופרחי שושנים, תאום למיזנון כבד שרגלי המתכת שלו היו דקות מדי, כמין ענק מיתולוגי הניצב על כרעי תרנגולת. בתוך הצלחות – עכשיו נזכרתי: קוראים להן לפתניות, איזו מילה! – שטו להם חצאי אפרסקים בתוך מישרה מימית: ריבת אפרסקים שדוללה במים רתוחים.

אז היא בכל זאת אילתרה כיבוד. רק חסר לי עכשיו שגם לזה יהיה טעם של בת-אורן. אחר-כך, בבית, נאלצתי להקיא את כל תכולת הקיבה שלי. אבל בביתה לא היה לי נעים לסרב לאכול מן הכיבוד שהיא הכינה לי מכל הלב. רק למחרת עלה בדעתי שהיה לו קשר עם הסיוטים שפקדו אותי בלילה.

הרוחות שלהן, שכבר מזמן לא ביקרו אותי בתקיפות כזאת, ממש כמו זבנג בלב, הרעידו אותי במיטה בעודי שרויה במצב של חלום פקוח עיניים, שבו את מודעת לגמרי למה שקורה לך, ואפילו מסוגלת למשש את האור שחודר בעדינות מבעד לתריסים. את מנסה לצרוח, כי את יודעת שרק יקיצה חדה ואלימה תוכל להוציא אותך מהחלום הדפוק הזה. כל גופך מתכסה זיעה מרוב המאמץ לצעוק די! די! די! כדי שמישהו ישמע סוף-סוף ויבוא להחזיר אותך למצב של תודעה שקטה. ופתאום באה הידיעה, שזה בסך הכל הילדות שמטלטלות את גופך: אמא, אמא, די כבר, קומי, אל תבכי. לגופן הקטן בגד-ים מבד אלסטקס, מכווץ במותניים. הן מכתימות את המיטה בנשורת חול דקיקה, והחזה הבתולי שלהן עדיין שטוח, חזה של ילדות שהוא כמו חזה של ילדים, בנות שלי כמו בנים קטנים, ויהיו-בניך-שתולים-כזיתים-על-שולחנך.

זמן-מה לאחר מכן, כשהאור הראשון של הבוקר הצליח להסתנן מבעד לתריסים ולהחזיר אותי לתודעה שקטה – הרי הענן השחור הסתלק לו סוף-סוף – ובכל זאת מיוסרת, הרגשתי צריבה ולחץ עז בעיניים. האצבע שלי נשלחה אליהן אינסטנקטיבית, למשש את הרטיבות, לדעת איזה טעם יש לה, מריר או רק מלוח, ואולי טעם של דם, המכה את הלשון בחמיצותו הצורבת.

אבל אני אכלתי את כל מה שקולט נתנה לי. אפילו ליקקתי את הצלחת עד הטיפה האחרונה וביקשתי את המתכון. והיא נתנה אותו בחפץ לב, למרות שאני לא בטוחה שהיא הבינה בכלל על מה היא מדברת. היא התעקשה למזוג לי מנה נוספת, למרות שניסיתי להתנגד ואמרתי שאני כבר שבעה, וכל הזמן מלמלה משהו על עצי אפרסקים עמוסי פרי שהשירו אפרסקים בשלים היישר לתוך ידיו של מישהו בשם תיאו, ועל הריבה הנהדרת עם גושישי הפרי שהמבשלת שלה היתה עושה מזה, ואיך אחר-כך, כשתיאו ברח, היא הרתיחה את הריבה עם קצת מים ושתתה אותה עד תומה ועד שעבר לה כל הפחד מהלב.

בזמן שדיברה אכלתי הכל. הכל. כולל הטעם האיום הזה של משחת אורנים ששרפה לי את הלשון. לא רציתי להעליב אותה, אתם מבינים? לאיזה מצב נואש הגעתי שפתאום איכפת לי ככה מאחרים?

המפלצת שבקעה מתוכי שקעה עכשיו במין דמדומים של הכרת תודה. אני אעשה הכל כדי לעזור לקולט. לעזור למין האנושי. נקראתי לעשות זאת. עכשיו אני יודעת את זה. אני מוכרחה להחזיר את חובי, לכפר, להנציח. כמעט הרגשתי איך טעם הכפרה, מעורבב בדמעות החורף הגדולות, מציף אותי בגל קור ענק שהגיח מהחלון.

גם ריחות המוות נעלמו. במקומם השתלט ריח הרקבובית החריף והנעים של פרחים ועלים כמושים, מעורבב בזילופי הגשם הראשון של אוקטובר. ארומה של אורנים טריים ושמן בלוטים, וניחוחה של מדרכה שטופה מכה בי מבפנים. אני הולכת ברחוב, מנתרת משימחה, הלב עטוף לעת-עתה בתחבושת עזרה-ראשונה. אני צועדת בקלות מהבית שלי אל הבית של קולט. מעתה אעשה את כברת הדרך הזאת יום-יום.

אבל היום נדמה לי שהיום ההיסטורי ההוא שבו באתי לבקרה, וקיבלתי ממנה מינחת אפרסקים בטעם סבון אורנים, היה יום מיוחד בשביל שתינו. נדמה לי שהיתה זו היפה בשעות שביליתי במחיצתה, תחילה כדי לנסח עבורה את מכתבי הבקשה לרשות- הנייר, ואחר-כך כדי לתעד את חייה בפרק נפרד שאותו יעדתי לתיאור “חיי הקשיש בקהילה בת-זמננו”.

 

פרק חמישי: גבירתי הדוברת!    🔗

מיידעלע, אמרה קולט ונאנחה מתוך בת-צחוק מתוקה: את עדיין מחפשת אמא.

ישבנו בביתה, גוף סמוך לגוף, והצצנו באלבומי-תמונות ישנים וריחניים שכריכותיהם עבות וענקיות.

אבל זה לא יכול להיות, אמרתי, הרי הייתי אמא בעצמי.

לא חשבתי שקולט היתה אי-פעם אמא. היא לא נראתה לי מהסוג האימהי. אפילו הבטן שלה היתה שטוחה וכמו בתולית. יש זקנות כאלה, שמהצד ובתנאי אור מסוימים נראות כמו ילדות, שאת כמעט שואלת את עצמך: הן באמת כאלה תמימות, או שהן רק עושות את עצמן?

אמי היתה כזאת. תחילה כאשה צעירה ואחר-כך כאשה בוגרת, כאשה בשלה, כאשה מבוגרת, ולבסוף בתור זקנה – בכל גיל היא נראתה לי נערה. תמיד דמיינתי אותה מסמיקה כנערת גימנסיה, ניצבת בין שאר הבנות שבגרותן מבצבצת ברמז מעורפל מתוך חזיות בד עבות ונוקשות, שדיה שלה כבר כמעט פוקעים מתוך חולצת-המדים והיא עדיין הומה ומלהגת כתינוקת.

היא היתה ביישנית, אמא, ושום דבר מזה לא הורישה לי. אני תמיד הייתי דוגרית כזאת. נוח היה אומר שאפשר להשתמש בי בתור דוברת, כי יש לי מענה לשון חריף לכל שטות. אבל כשרצה לקנות משהו יקר, תמיד לקח אותי כדי שאתמקח בשבילו על המחיר. הוא עצמו התקשה לבקש הנחה למרות שהסברתי לו, יותר מפעם אחת, שסוחרים דווקא נהנים כשמתמקחים איתם. זה הבידור היחיד שיש להם, אמרתי לו. נדמה לי גם שזה נותן להם להרגיש שמעריכים אותם, שלוקחים ברצינות את העבודה השחורה והמשמימה שלהם, תקועים כל היום בחנות ממוזגת או מחניקה, מזיעים בחולצות בד מפירמה-עצמית או בסוודרים מסורבלים שהאשה סרגה, וכשהם נהיים רעבים הם הולכים לחדר האחורי וחוטפים משהו בעמידה. אגב, זה לא היה מפתיע אותי אילו שמעתי טענות דומות גם מפי פקחי-הנייר, כשבאתי למשרדם להגיש את תביעתה של קולט. ואכן, כאשר הפכתי ברבות הימים לבת-בית ברשות-הנייר עם אינספור תביעות אחרות, הם גילו לי בשימחה שככה בדיוק הם מרגישים.

הילדות ידעו שיש מי שיתלונן למענן בגן ובבית-הספר. את עם הפה הגדול שלך, היה נוח מקנטר אותי, אבל תמיד הודה לבסוף שזה די נעים שיש לך אמזונה בבית. וכשעושים ממך אמזונה, מה את כבר יכולה לעשות? בשום פנים ואופן לא יכולתי לסרב לקולט. היא אפילו לא היתה צריכה להפציר בי. הסכמתי מייד.

אני צריכה מישהו שיכתוב בשבילי מכתב בשביל מכתבי האהבה שלי, ניסחה קולט את בקשתה בסירבול מלא חן שכבש מייד את ליבי, וריתק אותי לפניה המאובקים שזרחו בהתלהבות נעורים מחודשת.

עד אז נראו לי חייה מעורפלים קצת, ובטח שלא קישרתי לה מאהבים. למרות שעם מראה כמו שלה ברור שהגברים צבאו על פתחה כמו זבובים, והיא, כמו איזו מלכת-כוורת מזוינת, בטח משלה בהם ביד רמה כמו גבירה בעבדים. בחיי הרימה והתולֵעה, אשה כזאת כבר בטח הספיקה לקבור לפחות ארבעה בעלים. אשה כמוה מסוגלת לגרום למרד סריסים. לא כמוני, שבקושי מצליחה לשלוח רבע פזילה לכיוונו של איזה פר-הרבעה שמזדמן במקרה בסביבה. לפעמים אני חושבת לזמן מישהו למיטתי, אתם יודעים, לשמן את הצנרת וכל זה, אבל מייד אני מזמנת לעזרי את זכרון הפיאסקו ההוא, ונרגעת.

בערך לפני שנה חשבתי שזה לא טוב שאני ככה, איך אומרים, בתולת קש? לא נעים. וזה גם די קשה לפעמים. לא מספיקה העבודה הידנית, כמו שאומרים. את משתוקקת לגעת במישהו אחר. להיצמד לבשר אחר. להרגיש חום אחר. פשוט כבר נמאס לך להסריח בתוך המצעים שלך, עם הריח שלך, תמיד רק עם הריח שלך. את כבר מתה להריח מישהו אחר. אז את משלחת את קופידון. אבל מה מביא לך החמור-גרם הזה בעל העכוזים השמנים?

קוֹבּוֹ, כך קראו לו. גברתן הוא היה. על זה אני לא מתלוננת. ישבן קטן ומוצק, שרירים מעוגלים. הכל במקום. בדיוק כמו שאני אוהבת. אפילו על חיזוריו המגושמים הבלגתי. חשבתי שבמצב כזה אני לא יכולה להיות בררנית. לוקחים, חוטפים מה שיש. זה היה המוטו שלנו באותם ימים. הוא דווקא היה אבירי, קובו. בדרכו המסורבלת וההמונית, כמובן. הוא עבד במחסני רשות-המזון וכל הזמן התעקש להביא לי אקסטרות. אני מתארת לעצמי שאשה אחרת, פחות דקדקנית וארוגנטית ממני, היתה קופצת על המציאה שנפלה לה בין הידיים. אתם יודעים: הספקה שוטפת וכל זה, לא צריך לדאוג יותר בחיים. בכל פעם לפני שהוא היה מגיע, הוא היה מצלצל לשאול אם אני צריכה משהו. ממש מתעקש להאביס את ארונות המטבח שלי בעוד קופסאות אטומות של מוצרי קיצוב, שאיתו, חה-חה-חה, כבר לא היו כל-כך בקיצוב. אבל משום-מה זה הביא לי את הסעיף. לא יודעת למה. פשוט לא יכולתי לסבול את זה. לא יכולתי לשאת את צלצולי הטלפון המעיקים שטרדו את דממת ביתי, ואת השאלה החוזרת ונשנית שלו: את סריכה משהו, מותק? את סריכה משהו? יום אחד תפסתי קריזה. מה, שאלתי אותו, מה למען השם אני כבר צריכה. למה אתה כל הזמן רוצה להביא לי דברים? אתה לא רואה שיש לי פה הכל? מה אני, מקרה סוציאלי? תסתכל. עשרות קופסאות של חלב משומר, אבקות- ביצים, קמח, שעועית יבשה, מַרְמַייט. הנה, קח לך קצת. אולי חסר לך. קח, תחזיר למחסנים שלכם, אולי חסר לכם משהו. קח, אל תתבייש. וקובו המסכן באמת לקח. השתומם ולקח. אני לא חושבת שהוא הבין על מה בכלל אני מדברת. מישהי אחרת בטח היתה אומרת עליו שיש לו לב של זהב. ואולי באמת היה לו. אבל ככה אני. וככה אני מבריחה ממני גברים. איפה אני ואיפה קולט.

אהה, אמרתי לה, בלי שום מאמץ להסתיר חיוך-זימה קטן שהתעקש להשתחל לי בזווית השפתיים: אני מתארת לעצמי שסובבת די הרבה גברים על האצבע הקטנה שלך.

ועוד איך, אמרה קולט בסיפוק. אבל כעבור דקה הוסיפה בעצב: אבל רק אחד מהם אהבתי באמת. ממש נשבר לי הלב בשבילו.

אני יודעת למה את מתכוונת, אמרתי בשימחה, יש לזה ריח של אהבה ראשונה.

לאהבה הראשונה שלי קראו גדי. אל תתרשמו מהשם שנשמע כמו של אחד מהצנחנים. הוא לא היה כזה. לא באמת. למרות שתמיד נמשכתי לקאובואים. קולט צדקה, גם הלב שלי נשרף בשבילו. אבל שום מכתבי אהבה לא היו בינינו. והיום אני מתקשה לדלות מזכרוני את להט האהבה הבוסרית, הבשרנית, המנטפת שלנו.

פתאום דיברנו על אהבה. כמו שמעולם לא עשיתי עם אמא. כמו חברות. כמו אם ובתה. סיפרתי לה הכל והיא שמעה, אחר-כך היא סיפרה, וכל פעם החלפנו בינינו את תפקיד האם הגדולה לצורכי נחמה. סיפרתי לה על גדי וכמה נוקשה היתה אהבתו וכמה רחומה, כמו תמיד באהבות ראשונות. ואיך היה בוכה איתי ואיך אחר-כך היה בורח ממני.

את יודעת, אמרה קולט, זה כל-כך קל להתאהב במי שאנחנו לא מבינות. הלא-מובן הופך אותו למיסתורי יותר, ומעורר בך חשק עז לפצח את התעלומה. כן. התאהבת בסימן-שאלה! אבל כמה קשה לאהוב מישהו פשוט ובסיסי כמו לחם, מישהו שאת מבינה כמו שאת מבינה את עצמך. כמה שהוא פשוט, את אומרת בבוז, כמה קל להשיג אותו. וזה משגע אותך. מתי תתבגרי סוף-סוף, מתי תדעי לבחור באיש שיהיה לך בחייך כמו סימן-קריאה?

אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת, אמרתי לקולט. נוח שלי היה בדיוק כזה. מתוק ופשוט ומובן, אחד שטבעי לך להיות איתו. אבל זה לא אחד שיגרום לך להשתגע ממנו, להשתוקק אליו, למות למגע ידיו ולמוצא פיו.

לא נכון, מיידעלע, אמרה קולט. כשאת מוכנה זה בא נכון, וסימן-השאלה הופך לסימן-קריאה נוקב ונחרץ, לתמרור בחייך. ולפעמים, כמו לפי הזמנה, הוא יכול לשוב ולהיות סימן-שאלה חמוקי וחמקמק, נערץ ונחשק.

כן, בטח, לגלגתי, ותיכף תגידי לי גם בריח דודים! אל תספרי לי מעשיות. אני לא מאמינה. מזמן ויתרתי על החלום הזה.

אני ידעתי אהבה כזאת, אמרה קולט בקול מתמכר ומבטה צלל למרחקים. הוא בא חזק ובהיר, כאילו נשלח משמים, ואלמלא מת בדמי ימיו הייתי יודעת אותו עד היום.

אני דווקא לא ממש מצטערת על מותו של נוח, חשבתי לעצמי בזמן שהיא דיברה, מתמכרת לניגון העתיק וההרמוני של מילותיה הארכאיות. הגעגועים אליו הם הפרט הכי נוח במכלול של חיי. קל להתגעגע אליו. זה לא גוזל ממני יותר מדי רגשות אשם. האובדן סביר. אהבתי את האיש כי היה אבי בנותי, מחמם יצועי, ידידי לקשיים, לפעמים אפילו רעי למחשבות. אבל כאב האובדן היה סביר. נוח היה לאהוב את נוח, ועוד יותר נוח לאבד אותו.

אף פעם לא הכרתי את האהבה שאת מדברת עליה, אמרתי לקולט. אולי אף פעם לא האמנתי שמגיעה לי אהבה כזאת, שלמה, מקיפה. גם בטוחה. אני מתכוונת טוטאלית. ועכשיו כבר בטח שאין לי שום סיכוי, מפני שעכשיו היא מגיעה לי עוד פחות מפעם. אני גמורה.

אל תדברי ככה, מיידעלע, אמרה קולט בקול מזועזע: את צעירה ויש לך עתיד.

אני לא יכולה, את לא מבינה? איזו מין אמא קוברת את הילדות שלה? את לא היית אמא. את לא מבינה מה זה לאבד את הגוף שלך בגירסאותיו הקטנטנות, המפליאות.

תתפלאי, אמרה קולט, ולא הסבירה. ולי לא היה חשק לשאול.

היא שמה לב שלא הגבתי, ואמרה: נמשיך לדבר על אהבה? זה בריא בשבילך. אני אספר לך ואת תכתבי. אני מוכרחה להשיג מהם בחזרה את מכתבי האהבה שלי. זה כל מה שנשאר לי ממנו. ואני לא מתכוונת ללכת בלעדיו.

הם הגיעו לפני כמה שבועות, המשיכה קולט לספר. אני לא מסוגלת לזכור את התאריך, אבל בטח רשמתי לי אותו באיזה מקום. תזכירי לי אחר-כך ללכת לבדוק. הם דפקו על הדלת כמו שהם תמיד עושים, שלוש דפיקות ואחריהן הפוגה ואז עוד שלוש דפיקות, ובכל פעם שההפוגה כמעט נגמרת כבר צונח לי הלב לרגליים, ונדמה לי שאני דבוקה לריצפה עד שאפילו מלאך-המוות לא יצליח להזיז אותי.

כן, קטעתי אותה בשימחה, ככה בדיוק גם אני מרגישה.

קולט לא התייחסה להערה שלי, כל-כך היתה מרוכזת בסיפורה. והיא המשיכה לדבר: אני, בדיוק נכנס לי ג’וק בראש להוציא את מכתבי האהבה שלו. אל תשאלי אותי למה. עניין של קפריזה. עד אז עלעלתי בהם רק בלילות. את יודעת, לא קל לי להירדם, וכשאני כבר נרדמת, אני מתעוררת אחרי שעתיים עם כאב בטן איום. האוכל כאן ממש הורס אותי! אבל באותו בוקר הם הצליחו לתפוס אותי על חם. לרגע חשבתי, מה יש לאנשים לזמזם ככה באמצע הבוקר? אולי זאת בכלל הבטן המקרקרת שלי? היום אני יודעת שהייתי עושה הכי טוב אם לא הייתי פותחת. הם היו חושבים שהתפגרתי ומסתלקים מייד. מקסימום קוראים לסיירת-הקבורה. אבל אנשים זקנים עושים לפעמים שטויות ולא חושבים. אז כמו מטומטמת פתחתי את הדלת רחב-רחב ונתתי להם להיכנס. ישר הם קלטו את המכתבים ובמהירות הכניסו אותם לשקיות שלהם. התחננתי שישאירו לי אותם. אמרתי שזוהי מזכרת יחידה מבן שלי שמת במלחמת השיחרור. חשבתי שזה ירכך להם את הלב. אבל איזה לב? לא לב ולא בטיח.

היא קינחה את הזיעה שהצטברה על רקותיה כמו דמעות זולגות והמשיכה. היה שם מישהו, אחד רומן או רומק, שידע לדבר יידיש. הוא קילף את המכתב הראשון ששכב בראש הערימה והתחיל לתרגם אותו בקול רם לחבר שלו: מיין קליינע, אִיך ליבֶּע דיך. ועשו ממני צחוק, שרציתי לתקוע להם סכין בגרון כמו איך שעשו לתיאו.

אז למה לא עשית את זה? זה בדיוק מה שצריך לעשות למנוולים, אמרתי. אבל שוב שמתי לב שקולט בכלל לא מקשיבה. קולה הצריד והתחדד כאילו נספג בכוהל רפואי.

לא יכולתי לדבר, את מבינה? הסבירה קולט. משהו נתקע לי בגרון, גוש של לימון חמוץ – זאת היתה הצרבת של הבוקר, האוכל כאן הורג אותי – אז ניסיתי לחטוף להם את המכתבים מהיד, אבל הם כבר עטפו אותם בשקית הפלסטיק הסטנדרטית והחתימו אותי על קבלה.

כאן קולט השתתקה ורק אחר-כך נזכרה להגיד: תזכירי לי לתת לך את הקבלה, אחרת לא תוכלי לבקש בשבילי את המכתבים בחזרה. אני בטוחה ששמתי אותה פה באיזה מקום. כן, אולי במיזנון. תני לי ללכת לבדוק.

היא קמה ופשפשה במיזנון, בבר-המשקאות שהיה מלא בבקבוקים בטנוניים ריקים אך פקוקים, כאילו הם מחכים שמישהו ישתה מהם. שמתי לב שהתוויות הצבעוניות שמורות בשלמותן. קולט מילמלה משהו ביידיש או בגרמנית ואז חזרה, הבעת ניצחון על פניה, ובידיה קבלה מהעשירי בספטמבר.

אני ממנה אותך רשמית לדוברת שלי, אמרה בטון שובב שסתר את הנימה הרשמית של דבריה.

בימים האחרונים התגלתה לי קולט אחרת, שונה בתכלית. כמעט פרועה. מאהֶבֶת החיים. כל מה שאמרתי הצליח להצחיק אותה. אפילו קמטי המרירות נעלמו כאילו גיהצו אותם במגהץ-אדים מהפכני הפועל על פורמולה סודית למירוק עור בלה.

את בחורה כשרונית ואני מאמינה בך, הכריזה קולט והצביעה על בלוק נייר לבן שעמד גלוי וחשוף על השולחן. את צריכה לכתוב את קורות החיים שלי. בשביל זה את חייבת לבוא הנה יום-יום. אני מניחה שאין לך שום דבר אחר לעשות, נכון? אז בטח לא תהיה לך התנגדות לבלות כמה שעות עם זקיינה כמוני.

אני יודעת שאלה הולכות להיות השעות האחרונות שלי, הוסיפה אחר-כך בצלילות. ואני דווקא שמחה. אבל את מוכרחה להזדרז עם מכתב התביעה. את מוכרחה להישבע לי שאת משקיעה בזה את כל הלב שלך וגם את הנשמה. אחרת שום דבר לא יצא מזה. תאמיני לי. אני מכירה את הסוג שלהם טוב-טוב. יש לי קוּזינה שגם לה החרימו מכתבים. של אחות שלה שמתה באושוויץ. היא שלחה להם מכתב והם כמו בובלך החזירו לה הכל. צריך לעשות להם קצת רחמונעס. למרות שאני לא מאמינה שלמישהו בארץ הזאת עוד נשאר טיפהל’ה של לב. את החזרת לי את האמונה באנשים. כשהבאת לי את הז’ורנלים שלי – למרות שבהתחלה קצת כעסתי עלייך. תסלחי לי בבקשה. חשבתי לעצמי שלא הכל אבוד אם יש אנשים כמוך שמתייחסים ברצינות ובכבוד למה שכתוב על ניירות.

התנצלותה היתה מנומקת, בהירה, החלטית ועניינית. נקייה לגמרי מחנחונים ומרגשות אשם קטנוניים. כאילו ידעה שהיא טועה והיא מודה בזה, אבל בלי לשפוך על כל העסק טונות של התנצלויות בכייניות כמו אצל כמה מהזקנים שהכרתי.

ידעתי שהיא לא מתנצלת בשביל לקנות אותי. היא הבינה שהלב שלי כבר שייך לה לגמרי. כמה היתה שונה מזקנים אחרים שעטפו את בקשותיהם בכל מיני אוח ואויש, וכואב לי פה וכואב לי שם, ואין דבר, אני אמות לי כאן בשקט. היא היתה דוגרי, קולט, וזה מה שאהבתי אצלה.

אמרתי לה שיהיה לי לעונג, ואפילו לכבוד, לנסח את המכתב בשבילה ולכתוב את קורות חייה. וחוץ מזה אוכל להפיק מכך רווח משני. זה יהיה אתגר לא רע לתרגילי הכתיבה שאני עושה מדי יום כדי לשפר את התחביר והסיגנון ולהגיע לכתיבה רהוטה. וחוץ מזה – וזה הכי חשוב – זה יכול להיות מעניין לספר לשם שינוי על מישהו אחר. לא?

אני הבן-אדם הנכון, אמרתי לה בביטחון. אין כמוני לכתיבה על אהבות אבודות. על גדי כבר סיפרתי לך?

הייתי חולה עליו. הוא היה גדול ממני בשנה. היינו אז די תמימים, את יודעת, והבדל של שנה נראה כמו הבגרות בהתגלמותה. חשבתי שהוא נורא בשל ומי-יודע-מה, וחוץ מזה הוא כבר היה בצבא והדיף ריח של זיעה מעורבב באפטר-שייב בְּרוּט שבדיוק היה אז באופנה, ואני הרגשתי שהוא יהיה טוב אלי.

אני הולך להיות נורא טוב אלייך, הוא אמר לי בקול צרוד בלילה שבו שכבנו בפעם הראשונה. רק המילים האלה גרמו לי לרטט עז בשיפולי הרחם, שלא לדבר על מה שעשה לי הריח שלו. בכל פעם שנזכרתי בריחו הייתי מרגישה צביטות ערגה באיבר-המין שלי, כאילו שהשפתיים מתנפחות ונדבקות זו לזו, מכינות רק בשבילו את התא האפל והחושק שלי.

בחיים לא הפיק הגוף שלי כמות כזאת של משקעים למגעו של גבר. זה יהיה טיפשי מצידי להגיד שאני זוכרת את ריחו עד היום. הוא נהרג לפני יותר מדי זמן. ככה זה עם ריחות. דרכם של הריחות הישנים להישכח כאשר מחליפים אותם בחדשים. הם פשוט נמוגים כמו שמיכות ערפל בבוקר סתווי. ואולי הם נספגים בזיכרון כמו בתוך ספוגים ענקיים, מי יודע? אני יודעת שאשכח את נוח רק אם איש אחר יספיג אותי בריחות שלו. ואני שואלת את עצמי אם ילדים חדשים ישכיחו ממני את הריח המתוק שלהן, הריח של התאומות שלי, ופתאום אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לשכוח. זה נראה לי כמו חילול קודש, כמו מעשה של אמא-מכשפה, אמא של סינדרלה.

לא הייתי רוצה שאמא שלי תעשה לי את זה, אמרתי לקולט, לא הייתי מסוגלת לסלוח לה, אז איך אני יכולה לצפות מהבנות שלי להבין ולסלוח?

קולט תמיד אומרת שכמו שהיא יודעת – ושאתן לה קצת קרדיט כי היא היתה כאן כבר לא מעט זמן – הזמן באמת עושה את שלו, וזה לא סתם דיבורים. היא מבטיחה לי שיום אחד אדע מנוחה, ואומרת שבינתיים אני צריכה להתמודד עם הזכרונות כמו שכולם עושים: מדחיקים קצת ושוכחים קצת.

אני מסרבת. אני מתפנקת. אני רוצה להמשיך ולספר לה על הילדוֹת, על גדי, על נוח, והיא באמת מאזינה טובה מאוד. אבל עכשיו קולט היא החשובה. היא הגיבורה. ואני מרכזת את כל תשומת-הלב שלי בסיפור שלה.

אני נחרדת לגלות כמה מעט אני יודעת עליה.

 

פרק שישי: מלכת הגדה השמאלית    🔗

אתם בטח שואלים את עצמכם מה הזקיינה הזאת בכלל זוכרת. אבל אני עדיין זוכרת שאמי אהבה לדפדף במדורי החברה, ולקרוא בשקיקה את כל הרכילויות המסעירות על הסופרת ואשת החברה קוֹלֶט. היא העריצה את אורח חייה, ולא חדלה להללו. וכשנולדתי בראשון באוגוסט שנת אחת-עשרה בשטרסבורג, צרפת, ממש על גבול גרמניה, לקחה אמי את צרור השמיכות התפוח שהייתי טמונה בו, והודיעה לאבא בקול נחרץ שהשם יהיה קולט.

הורי היו אנשים אמידים. היה להם בית-חרושת לעורות. האם בזכות הפרוות ההדורות שהתעטפה בהן היתה אמי אורחת מבוקשת בכל המסיבות ובשאר האירועים החברתיים של העונה? היא היתה אשה גנדרנית ויפת-תואר, פטפטה צרפתית מושלמת וגרמנית רהוטה וקצת אנגלית וספרדית, ופירנסה בכבוד את בֶּרליץ. אמרו עליה שלוּ נולדה בעיר אחרת ובעידן אחר, למעמד אחר ואולי אפילו לבני דת אחרת, שלא לדבר על בעל אחר – היתה נעשית קוּרטיזנה או אשת-חברה מהוללה, ששמו של טרקלינה יוצא עד למרחוק בזכות המגדנות המוגשים בו, ואורחיה, הידועים בזחיחות ליבם המעמדית, טובלים זית בשמפניה או מנהיגים אופנה טיפשית אחרת.

אבי היה אדם נכבד. אמרו עליו שהוא כבד-גוף, ותמיד צחקו לו מאחורי הגב: לא חבל על הנשמה? כל כולו שקוע בעבודה. אמי, שחיה בצילה של התרבות הפריזאית הרומנטית בת המאה התשע- עשרה, פתחה את שערי ביתנו בפני כל האנשים שנחשבו בזמנה לפאר החברה. אמרו שהשמפניה שהצטלצלה שם בגביעים הפכה כמה וכמה בתולות חסודות לנערות קאן-קאן מצטיינות. אבי החזיר לה בניאופים עם להקת שפנפנות בהירות ועדר ארנבות ארוכות-זנב, שלא לדבר על האורגיות ומסיבות החשק שאירגן בבית-החרושת שלו, שבהן השתולל עד לשעות הקטנות של הלילה בחברת צווארונים של שועל-כסף וכמה מינקים נדירים. כמה שהוא תיעב את חבריה הבוהמיים של אמי!

אבל אני דווקא אהבתי אותם. ממסתורי במעלה גרם המדרגות נהגתי להציץ במלבושיהם המיוחדים (שמאטעס, קבע אבי בפסקנות), להאזין לוויכוחיהם האינסופיים (בלבולי מוח, רטן אבי), לספוג לתוכי את הקולות (כמה שהם צורמים, הוא התלונן), ולהריח את ריחות המוּשְק התוקפניים של האורחות הקוֹקֶטיות שדחקו לפינה את ניחוחות הלילך המאופקים של האורחות החיישניות.

המשרתת הגויה שלנו סיפרה לנו, הילדים, שבין האורחות הללו יש גם לא מעט נשים מפוקפקות. היו לה הרבה הערות ארסיות, למשרתת שלנו. למשל, היא נהגה להסביר לנו שהיהודים הם תמיד אלה שמתחילים להרוס, אבל אחר-כך, כשצריך אותם, הם מעדיפים להיעלם. יותר מכל שנאה את הנשים היפות. אבל אמי אהבה אותן, ולאבי נהגה לומר שיופיין די בו לעשותן ראויות בעיניה, ובזכותו היא מכניסה אותן לביתה. המשרתת הסבירה שנשים מפוקפקות הן שחקניות או דוגמניות או נערות-מקהלה, והטיחה בהן באוזנינו דברים איומים. היא אמרה שלנשים אסור להיות חסרות מעצורים. הפורקן הוא נחלת הזכר האנושי, הכריזה בפנים מתארכות ומצצה את אגודלה. ראיתי איך פניה האדימו. היו לה פנים לא יפות. הנשים למטה נראו לי הרבה יותר יפות. הן ידעו להתלבש קוֹם-איל-פוֹ, להציג קטעים מאופרטות, לעשות פרצופים מפחידים או מצחיקים, ולשחק דמויות שלא היו הן באמת.

רציתי לדמות להן כשאגדל. וזה לא היה קשה. כי אני גדלתי עם תודעה של ילדה יפה. ילדה זהובה, שצמחה לאשה יפה עם ביטחון מוחלט ביופיה. ידעתי איך לגרום לגברים להעריץ אותי. הו, זה היה קל! זה אבא שלימד אותי כמה קל להשתעשע בגברים, באותן שעות גנובות שבהן התרצה לי, נתן לי לקפץ על ברכיו ואחר-כך סילק אותי מעליו בבהלה. מאז למדתי להעריץ את יופיי. הבנתי את סוד כוחו של הפיתוי. אי אפשר להאשים אותי שהסתמכתי עליו, נכון? שכל מה שהשגתי, השגתי בזכותו? אהבתי כל דבר יפה, ובכלל זה סדר מופתי, ניקיון ומשמעת. הייתי הבובה היפה והנקייה של המשפחה.

אז בגיל שבע-עשרה קמתי ונסעתי לפריז. עד אז היה נדמה לי שאני חיה בתוך אריזת מתנה. משום-מה היתה זו דווקא אמי, הבובה-המדברת הגדולה, שעודדה אותי לעשות זאת, והגיבה בשימחה כנה על פרץ העצמאות שתקף אותי כמין סטייה משונה. החשד שתליתי בה זכה לאישור: נעם לה לחשוב שאני עומדת להגשים את כל מה שהשתוקקה אליו, ולא יכלה להגשים בכוחות עצמה.

אני רואה אותה שרועה בפוזה האהובה עליה. היה לה מבחר לא קטן של פוזות – להעמיד פני מרטירית מסכנה ונטושה, למשל. אבל בדמיוני היא מסתפקת בפוזה נאה ומספקת לא פחות: זו של הקורטיזנה המעודנת, השרועה מעולפת על ספת-משי הדורה ומתמכרת לזכרונותיה הערבים (לא פעם שאלתי את עצמי אם היו לה מאהבים; הרי לא ייתכן שידעה רק את גופו השעיר והמסואב של אבי). וכך אני מדמיינת לי אותה שכובה על הספה, מדפדפת באחד הז’ורנלים השטותיים שלה, ומדמיינת אותי שרועה לאורכו של העמוד המרכזי, לבושה בפריטי גרדרובה קוֹלֶטית טיפוסית. ולפעמים, ברגעיה הטובים של ההזיה, מתחלפת לה בבואתי בבבואתה.

אבי כעס אבל שתק. מעולם לא היתה לו בביתנו סמכות של ממש. הנחנו לו רק את הטיפול בחשבונות, שאותו ביצע במסירות שקדנית. אבל הוא האמין שיש לו סמכות. ואולי באמת היתה לו. מי יודע? בגילי אני כבר לא מוכנה להישבע על שום דבר. ובכל זאת, לכל העניינים החשובים באמת, כמו מה לעשות איתי ועם אחי הקטן הוגו – על שם ויקטור הוגו, כמובן – דאגה אמי. את גלויותי היפות שמרה בקופסה מיוחדת שבה נטמנו גם תלתלינו הראשונים, שיני-החלב שהתפוררו עם הזמן (ועוד מעזים לדבר על נצחיות החומר!) ומזכרות מרגשות אחרות.

צבועה בשלכת אדומה ומחניפה כמו בגלויות הכי יפות של חג המולד, היתה פריז של שנת עשרים ושמונה יפה כמעט כמו שהאמנתי שתהיה. כל השאר, ואת זה למדתי מהר מאוד, זה שאלה של קוסמטיקה. קצת מאקיאז' והכל נראה הרבה יותר יפה. ואני הייתי יפה לפחות כמו פריז. אז זו לא היתה בעיה גדולה בשבילי לבשר לעולם הגדול שהנה, סוף-סוף הופעתי. הרי לאנשים יפים יש מקום בעולם יפה. והעולם היה אז יפה ומפתה, לא? ובכוח הפיתוי שלי לא פקפקתי מעולם.

היופי הזה פירנס אותי בכבוד. עדיין לא מלאו לי עשרים, וכל מי שנזקק לדוגמנית ידע מי אני. לא אכחיש שפיקאסו עשה לי עיניים. זה היה קצת אחרי שאימץ לחיקו את מארי-תֶרֶז המאזוכיסטית וזרק מכל המדרגות את אולגה הקפריזית. אפילו מאן ריי רצה אותי לסטודיה שלו. הוא אמר שאני התגלית הכי גדולה מאז לה- ג’וקונדה. מזל שדוּשן לא טיפל בי. כי אני לא יודעת מה הייתי עושה עם שפמפם. אולי הוא חשב שאני יותר מדי יפה וסימטרית בשביל הפסלים העקומים שלו. מזל שלי. פעם פגשתי את קולט במסיבת קוקטייל והיא אמרה שאני יפה כמעט כמו החלומות שלה. החלומות הטובים אני מקווה, עניתי בחיוך עניו.

ככה עברו עלי יותר מעשר שנים. בריקודים. כבר הייתי מה שנקרא אצל הפריזאים אשה בשלה. עוד לא מצאתי אשה שהמונח המגונה הזה, שנטבע עוד בימיו של פְלוֹבֶּר, מצא חן בעיניה. גיל שלושים ומעלה הופך אותך בעיני הגברים לאשה בשלה, גם אם בלב את מרגישה לא יותר מבת חמש. והיו לי גברים, אני לא יכולה להכחיש. אבל את מי מהם אהבתי באמת? לא כדאי שאשבע. החיים לימדו אותי שתמיד כדאי שיהיה לך יותר ממה שאת צריכה.

אז לקחתי אותם וזרקתי אותם. והכל בכמויות, בנדיבות, כמו שעושים עם בגדים ישנים שמעבירים לעוזרת. בוודאי תרצו לדעת (אני מכירה אתכם, אתם תמיד רוצים לדעת דברים כאלה) כמה גברים עברו על פס-הייצור שלי וכמה מהם הושאלו לבתי-החרושת של חברותי. אבל מעולם לא ערכתי ספירות מלאי. חלק חשוב בהנאה זה להימנע מפנקסנות קטנונית בענייני גברים. לוּ הבינו זאת הדון-ז’ואנים, היו חייהם הרבה יותר פשוטים וקלים, אבל איש לא גילה להם שאנשים לא אוהבים שממספרים אותם.

ככה עברו עוד כמה שנים. עד שפתאום נאלצתי לשנות את כל אורחות חיי. וזה קשה לאשה כמוני, שתמיד נהגה בגברים כאילו הם עבדים, ורק במעומעם זכרה גבר אחד אכזר ומתבודד הכלוא בסבך עורו העבה שלא נעם לה בשתיקותיו. והיא נזכרה בו רק כשפסקו להגיע ידיעות מן הבית.

יכולתי לספר לכם כיצד התחשרו העבים מעל אדמת אירופה. אבל רבים עשו זאת לפני, ומן הסתם היו שידעו לעשות זאת טוב ממני. ואני באותם ימים לא התעניינתי בשום דבר ששכן מעבר לבתי-הקפה של הריב גוֹש. קברתי את הראש בחול, כמו שעשו כולם, וחול היה בשפע. מרכיבו העיקרי היה כמובן גברים. צרכתי אותם כמו מסוממת. זה היה הרבה יותר מעשי ונוח מלהאמין לצרות של יהודים אחרים במקומות אחרים, רחוקים מפריז, שהיתה אז כידוע מרכז העולם.

עד ששמעתי על הורי. הידיעות הגיעו באיחור והיו מזעזעות בפשטותן. הם מיאנו לעזוב את שטרסבורג, וכאשר גרמניה פלשה לצרפת היו בין הראשונים שנלקחו למכלאות. הוגו ברח ליערות, ורק אחרי המלחמה נודע לי שגם הוא כבר קאפוט. סוף-סוף נזכרתי להיבהל. פחדתי על עורי היפה. חברים סידרו לי תעודות מזויפות. ככה יכולתי להמשיך ולהסתובב בסֶלֶקְט, לקטול עם שמלות השנטונג היפות שלי את הספוג הרכרוכי שיש לגברים במקום לב. את הלב שלי (בכל זאת תמיד היה לב, למרות השמועות שהפיצו כמה גברים מרושעים) קברתי עמוק. ניסיתי לתפקד, פיתרון אינסטנט שלא תמיד עובד. ניסיתי להוציא מתחת לאדמה ידיעות על הורי, אבל הקשר נותק לגמרי. המשכתי לחיות, הרי זה מה שלימדו אותי לעשות. תמיד ידעתי לסגל את עצמי לעולם. לפי התנאים שלי, כמובן.

עכשיו הייתי סידוני לאפראנז', בת הטיפוחים של המחתרת המקומית. עזרתי להם לתרגם מגרמנית לצרפתית ומצרפתית לגרמנית. מזל שהייתי דו-לשונית. רק אז הבנתי את ערכה של החירות הלשונית שהיהודים כל-כך מתעקשים עליה. לפעמים שימשתי מרגלת. המבטא האותנטי הכשיר אותי לפעולות מבצעיות. לא פעם נשלחתי לשוחח עם איזה קצין גבוה. והמפקדות שלהם היו לפחות מחוממות.

כך פגשתי ביוהאן. כבר בפגישתנו הראשונה הוא סיפר לי שהתפלל באופן מיוחד למדונה לקבל הצבה בפריז, עיר המוזות המודרניות, לפגוש בה נערה ארית תועה, ולהפוך אותה לנערה גרמנייה צנועה ונאמנה לפיהרר. והנה פגש בי, ומה זה אם לא אות משמים? הוא הילל את יופיי, ואמר שהמראה הנוכרי שלי מוכיח שדם שטרסבורגי זורם בעורקי, וכולם יודעים, אפילו הצרפתים לא יעזו להכחיש זאת, ששטרסבורג שייכת בטבעה וברוחה למולדת הניבֶּלוּנגֶן. ועכשיו יתוקן המעוות, הוסיף יוהאן בהתרגשות, וטיפות של רוק התנצנצו על שפתו העליונה: השטרסבורגים המסכנים לא ייאלצו עוד לדבר בשפה הנלעגת הזאת שלכם, שמולייר שלכם כתב בה את הבּוּרלֶסקוֹת המינוריות שלו, ובּוֹדלֶר כתב בה את שיריו שהכתימו את העולם כולו בפורנוגרפיה. אבל את, ליבלינג, עלייך אני מוכן להשבע שאת ארית טהורה!

ליבלינג יוהאן השיג למעני הרבה תעודות מזויפות במהלך השנתיים שבהן היה מוצב בפריז, עד שהועבר מתפקידו בגין שמועות לא מוכחות על התרועעות חשודה עם מקומית. תורת היופי שוב הוכיחה את עצמה. המידות המושלמות שוב השתלמו, והלב הספוגי של הגברים רק עשה לך חשק לחתוך אותו באיזמל מנתחים לחתיכות פיצפוניות, ולהספיג את החתכים המדממים בכוהל שמונים אחוז.

ליבלינג יוהאן השמן והמסריח התאהב בי ברצינות, ואני התאהבתי ברצינות – בפעם הראשונה בחיי – בפרחח-מחתרת בשם תיאו. תיאו הפרחח, בן בלי ארץ, יהודי נודד בן אלפיים שנה, איש מחתרת שלא דיבר מילה צרפתית, גולה אוסטרי שהתחזה לחייל ורמאכט, איש שהעלה את שיטות ההישרדות שלנו למדרגת אמנות צרופה, והכל כדי לוותר עליהן במורך לב, יימח שמו, חצי שנה לפני סוף המלחמה.

היה זה אך טבעי ששני מתחזים פחדנים יקשרו יחד את מר גורלם. ברחובות ובגנים הציבוריים העלינו מחזה מושלם שכיכבו בו חייל גרמני החובק את נערתו הפריזאית הבוגדת בעמה. כדי לשמור על זהותו הבדויה נאלץ תיאו לנוע ללא הרף בדרכים. מעולם לא נשאר זמן רב מדי במקום אחד, כדי לא לעורר תהיות מחשידות בדבר זהותו. רק עבורי ועבור אהבתנו הטרגית הגדולה חרג ממנהגו, כשהוא נוטל על עצמו סיכון עצום.

ימי פריז היו לנו כמו חופשה שנתית מהמלחמה. אולי אפילו מעצם החיים. העבר נמחה, העתיד הפך לשאלה מטושטשת, ומה שנשאר היה הווה מתוק ומסוכן, שנגזר עליו להיחקק לעד במוחה של אשה גרומת-גוף וקשישה: תמונה קפואה שבה שני מתחזים מתלקקים להם על ספסל חינני ומפורזל-פיתוחים בז’ארדן-דה- לוקסמבורג. היא על עקבים ורכיסת קרסול המעדנת את כף-הרגל, הוא בצווארון רשמי נוקשה ומגפי עור צבאיים לפי התקן.

ככה דהרו החיים עוד כמה חודשים, ספוגים בזיעה קרה ומעיקה שהזינה את החרדות באינספור ספקות. יבוא או לא יבוא? ישרוד או ימות? כמה שנאתי לספור את הרגעים עד שייעלם/לא יחזור/ימות לי בידיים. הרגשתי שבכל רגע עלול להתרחש הנורא מכל. פגישות מקוללות, מהולות בחרדה! למדתי לשנוא אהבות בהולות.

הכל היה שאלה של סבלנות. את מחכה עד הפגישה הבאה, עד ההתקפה הבאה, עד ההתחמקות הבאה, עד הארוחה המלאה הבאה שתאכלי, עד האמבטיה הנורמלית הבאה שתשיגי, עד היום הבא, עד החודש הבא, עד השנה הבאה.

מי שקולל בקוצר-רוח לא הצליח להשיג הרבה. קצרי-הרוח מתים מהר. גברים הם בדרך כלל קצרי-רוח הרבה יותר מנשים. אז מה הפלא שהם הולכים ראשונים? משהו בטח פגום אצלם בהורמונים. הוא חיכה חמש וחצי שנים, תיאו. חמש וחצי שנים! אז לא היתה לו סבלנות לעוד חצי שנה? עוד חצי שנה קטנה ומסכנה? באמת שאני לא מבינה. עד היום אני לא מבינה. לפעמים כעסתי עליו. חשבתי, ומה איתי, ממני לא היה לו איכפת? הרי מה שהחזיק אותי כל השנים האלה היתה התקווה לראות אותו כשהכל ייגמר. אבל לגברים יש כנראה היגיון אחר.

 

פרק שביעי: במנהרה    🔗

הימים נראו לי כמו מיקשה אחת דביקה. יום רדף יום ושום דבר לא קרה. האוויר שוב עמד והצחנה עלתה. אפילו קולט לא ביקרה. כלום. שתיקה אחת גדולה.

יש ימים כאלה, שבהם שום דבר לא הולך כמו שצריך. בימים כאלה אני שונאת לכתוב. כדי לכתוב צריך לצלול לבאר עמוקה. וזה מפחיד. ובכלל, למה לי צרות? אני מעדיפה לקנות צמר ולסרוג סוודר יפה. כמה שאני שונאת את החיטוטים האכזריים האלה בלשון. לפרום ולהתיר, לפרום ולהתיר. לא רוצה שפה מגונדרת. רוצה את הלשון הפשוטה. רוצה לכתוב לשון של אנשים חיים. לא לשון נתחבת ומלקקת אלא שפה מדוברת. אני כותבת בשביל אנשים שצריכים משהו.

אני נאבקת בהרגשה האיומה הזאת, באוזלת-היד שתוקפת אותי כמו מפלצת פרה-היסטורית, זוחלת על גחונה ודוחפת אותי לתוך מנהרה אפלה של ספקות. כבר אמרתי לך שאת לא יודעת לכתוב, תוותרי על זה, לועגת המפלצת בשבע לשונות אש, ועיני החשמל האדומות שלה זורחות בסיפוק מפלצתי. מנוי וגמור איתה לגמור איתי. עד שלא תראה אותי שוכבת מתה על הקרשים, היא לא תרפה.

ואני נאבקת בה. מנוי וגמור עימי לגבור עליה. אני לשה את המשפטים כמו שלשים בצק-חמאה עדין לתחתית של פאי. לפעמים אני אוהבת אותם, את המשפטים שלי. אהבה חושנית ממש. מתאהבת בהם ממבט ראשון. הכתיבה משרה עלי תענוג אירוטי, עד שבא לי לאכול את מה שכתבתי. אני מסוגלת להריח את המלים, לחוש אותן באצבעותי. אבל לפעמים צונח עלי מין חוסר-ביטחון מסריח, ואני מתמלאת נכאים. אני מרגישה פתאום חסרת אונים. המילים מציפות אותי בתובענותן, דורשות שאעשה סדר בכאוס שלהן. אז מי אני שאגיד להן לא? ככה בוודאי הרגיש אלוהים כשיצר אותנו. אבל מאיפה להתחיל? ומתי אדע “וירא כי טוב” וארפה מהכתוב?

וישנה בעיה אחרת שאלוהים בטח לא נתקל בה, אז שלא ישוויץ. אולי באמת היו לו רק שישה ימים לעבודה, ויהי-ערב-ויהי-בוקר יום שבת. אבל מה? היו לו מרחבי הרקיע ומיליוני פלאנטות, גלאקסיות שלמות. ואני יש לי רק דף אחד, שני עמודים בסך הכל: זה הפורמט שרשות-הנייר מנפיקה לאזרחים כדי לתמצת עליו את בקשתם, ובקיצור נמרץ בבקשה!

ואיך אתמצת את קולט לתוך דף? איך אכווץ חיים שלמים לשני עמודים, ארבעים שורות בסך הכל? איך מישהו מסוגל בכלל להעלות על דעתו שאפשר לכלוא מחזור שלם של ייסורים בתוך חיבור אחד, כמה שלא יהיה בנוי לתלפיות? אני רואה בדמיוני טורי קוראים קצרי-רוח עומדים בפתח כמו איזו אם שאפתנית ותובעים את שלהם: מה כתבת בגן היום, סופר מתוק שלי? העולם נברא במילה, ויהי אור. שמשות ורקיע, כולם בהבל פה. אז זה הוגן, אני שואלת אתכם, זה הוגן?

אני רצה לאמבטיה ושוטפת מבתי השחי שלי טללים טריים של זיעה, אבל עד שאני חוזרת לכיסא אני כבר שוב מסריחה. אני מתנדנדת על הכיסא ומתאמצת לחשוב חזק מה לעשות, כורה את אוזני למוסיקה של המוזה, אבל כל מה שאני מצליחה לשמוע זה את חירקוקי העץ של הכיסא חורצים לי לשון ומרעישים לי בזדון. אני קמה לשמן את צירי הכיסא, מתיישבת, מתבוננת בנייר, ממוללת פיסת נייר מקומטת, רושמת משהו ומייד מוחקת. אני מכווצת את גבותי, מוצצת את לחיי פנימה והחוצה בפעולת יניקה עצבנית, ומושכת באפי כל-כך הרבה עד שנדמה לי שהוא התארך בסנטימטר במהלך השבועות האחרונים. אני מגרדת את בוהן ידי השמאלית עד שפריחה חשודה מרססת את העור בנקודות אדומות. אני כורכת קווצת שיער על אצבעי ומושכת אותה לכל הכיוונים עד שנדמה לי שאני מתחילה להתקרח. אני הולכת לשכב במיטה, אולי ככה יבואו לי מחשבות פרודוקטיביות. אני רצה למקרר, שותה קצת מים, מרחרחת קופסת אספרגוס ישנה ומשליכה אותה לאשפה. אני חוזרת לשבת, קמה, מציצה בחלון, אוכלת קצת ריבה, מתחילה להסתובב בחדר מצד לצד עד שהמרצפות מתחת לרגלי מתחילות להישחק. אני מסתכלת בחלון, אולי אצליח להציץ לשכנים. אני חוזרת לכיסא ובוהה בדף הלבן עד שבא לי להקיא את המים שזה עתה שתיתי. אני מחשבת חישובים, מייגעת את מוחי באריתמטיקה זולה. מה הסיכויים לכתוב את קולט בשני עמודים? ואם אתאמץ ואצליח לכווץ את כתב-ידי בכשלושה מילימטרים, האם אוכל להרשות לעצמי להוסיף עוד ארבע שורות בכל עמוד, שזה אומר שמונה שורות נוספות בסך הכל?

זה מה שמעסיק את מוחי בזמן האחרון. כמעט שכחתי שיש לי מתים לבקר. הסיוטים הפסיקו לרדוף אותי. אפילו התאומות כבר לא באות. בסיוט היחיד שכן מבקר אצלי, עלי לכתוב ביוגרפיה שלמה באותיות פטיט על נייר זערורי, וכל מה שאני מצליחה לעשות זה להרוס את הנייר האחד והיחיד שנותר ברשותי, ואולי בעולם כולו.

הסיוט בוחש במוחי כמו פרופלור, ואין בכוחי לסלקו משם. הוא מפחיד אותי גם כשאני ערה. בזמן האחרון יש לי הרגשה מחורבנת שקירות ביתי שקופים וכולם יכולים להשגיח במעשי, כאילו אני חיה במכונת רנטגן עצומה המקרינה תשקיף-שמש ענקי על קיר ביתי החיצוני. אז לאחרונה התחלתי לכתוב רק באמבטיה המוגפת, כדי שאם במקרה אשמע את צלצול פעמון הדלת אוכל לשלשל מייד את כל ניירות-המחשב למקום המחבוא.

לפעמים נדמה לי שבבוקר לא אמצא אותם במקומם. אני מדמיינת את עצמי פותחת בסלואו-מושן את הדלת הקטנה שמאחורי התנור, ורק עכבר גוסס נשפך לתוך כפות-ידי הפעורות. אני תוחבת את זרועותי עמוק לתוך התעלה הטחובה, אצבעותי מגששות בה כסומות באפלה, ושום דבר! אחוזת פאניקה אני מביאה פנס כדי לתקוע אותו לתוך הפתח. כשראשי מציץ פנימה אני רואה רק שכבות עתיקות ומדובללות של קורי עכביש נטולי עכבישים: אולי כבר מתו מזמן, ואולי הם נעכלים בזה הרגע בתוך מעי העכברים. כשמערות אפי מזהות את ריח הטחב, מתחיל לנשור עלי אבק לבנבן בזרם דקיק, וכשהוא נופל לפתע במטח עז אני מבינה שהעכברושים כירסמו את כל הניירות שלי לארוחת-צהריים, ולא השאירו אפילו קמצוץ לארוחת-ארבע. רוח עמומה מנשבת פתאום בתוך התעלה. תיכף אֵשאב גם אני לתוכה. צוללת פנימה, נאחזת בזיזים: אלה הם חריונים קטנים של עכברים, שהתייבשו על הקירות כמו במעבה מנהרה פרהיסטורית ארוכה. האבק הלבנבן מכסה את כולי, נכנס לעיני, אבל לא איכפת לי. אני מוכרחה למצוא את הניירות שלי. הרי לא ייתכן שהם לעסו את הכל. בטח הם השאירו משהו. לאן אני נשאבת? אין לי מושג. ובדרך אני חושבת לעצמי שאולי לא כדאי לספר לקולט על כל מה שקרה.

הרי לכותל אוזניים. הכל הם שומעים. בעיני הרנטגן שלהם הם יוכלו לראות את פיסות הנייר שבלעתי לתוכי כמו שעושים הגיבורים בסרטי ריגול. שקופית הנגאטיב תצביע בבירור על המקומות שבהם עיסת הנייר הלעוסה, שניכרים בה עדיין שירבוטים הולכים ונמחים של דיו כחול או שחור, עושה את דרכה בצינור הוושט שלי היישר לתוך הקיבה. איזו אבידה, איזו אבידה, כל מה שכתבתי נמצא שם! אני מתעוררת שטופת זיעה. פחד מוכר כמו קרובי משפחה ממלא את המנהרות המובילות למשאבת ליבי. פומפ, פומפ, תיכף יתפסו אותך על חם, מאמי. פומפ, פומפ, אין לך שום סיכוי לכתוב משהו בעל ערך, מאמי. פומפ, פומפ, תשמחי על כל ההרס שחוללת. ככה הרגיש אלוהים כשיצר אותנו?

אני פוחדת להראות לקולט את מה שכתבתי. אולי היא לא תאהב את זה? וגרוע מזה: אולי תשנא הכל מכל וכל? אולי תגיד ששגיתי בעובדות, שהתיאורים שלי לא אמינים, שבכלל לא מרגישים שהיא הגיבורה? איזה מין תפקיד אידיוטי! אחרי הכל, הרי לא למען עצמי אני כותבת, נכון? תגידו משהו, תעודדו אותי, אל תשבו ככה כמו גלמים!

נכון, את רוצה שהסיפור יהפוך לשלך. את משתדלת להפיק מזה תועלת אישית. ממש יוצאת מעורך כדי להזדהות איתה, לחוש את תחושותיה כאילו היו שלך, עצמך ובשרך, אבל את יודעת שאסור לך לחרוג מעבר לחומרים של האשה האחרת. לרגעים נדמה לך שחייך מצטלבים לפתע עם חייה. הרי היתה יכולה להיות אמי, דודתי, סבתי.

הרי יכולתי לטייל איתה ועם תיאו בגני לוקסמבורג. בצבעים חיים אני רואה איך בְּלוּזוֹן המשי הדקיק המעוטר בפרחי-קרם עוטף את גופה המושלם, ואיך חצאית הפְּליסֶה המרפרפת מלטפת את ישבנה וחגה סביב ירכיה המעודנות. כמו ממעוף הציפור אני משקיפה על כובעה האצילי רחב-התיתורה, המונח בתואם נפלא כל-כך על ראשה, ובוחנת את הפסוקת בשערו הגזוז למשעי של תיאו. האם היתה לו בלורית? ומהו הבושם-לאחר-הגילוח המבשם את לחייו הגלוחות, הכחלחלות? יתוש מנתר לרגע על פוך שערה של קולט, ותיאו מסלק ביד קלה את המזיק מקווצת השיער המתבדרת. האם זיק של רוך ניצת בעיניה הכחולות-אפורות של קולט בעודה מביטה בו בתודה? ומדוע בכלל מסקרן אותי לדעת איך הם נראים? הרי בסך הכל מדובר בדו"ח יבש. עובדות. ככה זה צריך להיות, לא?

בראבו, בראבו, יופי של בקשה, רעמו קולותיהם של פקחי-הנייר בחדר מס' 8 בקומה ג', ובזווית ארשת-פניהם המתפעלת חשתי בנדנוד עקשני של בוז. ואולי זה רק נדמה לי? מוטב לחשוב שזה נדמה לי. הרבה יותר קל לשאת כך את החיים. לעולם, אבל לעולם, אל תניחי לקוראייך להביך אותך.

היו אלה שני הפקחים שביקרו את קולט בעשירי בספטמבר, והחתימו אותה על אריזת הפלסטיק שבה נכלאו מכתביו של תיאו. הם לבשו את סרבלי העבודה הכחולים הרשמיים שחונטים את גופם עד לצוואר, אבל שמתי לב שאצל אחד מהם, זה שהיה מבוגר יותר וכמדומה גם בטוח יותר בעצמו, הצווארון פתוח קימעה ושיער החזה מציץ ממנו. שאלתי את עצמי אם זוהי דרכו לבטא את מחאתו. מצד שני עלי לקחת בחשבון שאולי סתם חם לו. וזה כבר נראה הרבה יותר מתקבל על הדעת.

יודעת לנסח יפה, המיידעלע, מה? אמר לשותפו בלי להסיר ממני את עיניו. אולי זהו רומן או רומק?

מאמי, למה שלא תבואי לעבוד אצלנו, חבל על הכישרון שלך, את מתבזבזת, הוסיף האיש.

בחנתי אותו היטב. היתה לו לסת רבועה, נוקשה, נחרצת, נגמרת בתעלת סנטר קטנה וסקרנית שלא תסתפק בתשובות שתיתני לו, וממעל שפתיים דקות, חריציות כאלה, ממזריות וקצת אכזריות, אבל גם עם טיפ-טיפת תשוקה. איש מריר, אמרתי לעצמי במין התגוננות מפני חיוכו העקלתוני הדק, הבעלביתי, שסינן אלי תו בלתי מורגש כמעט של זימה. ואולי גם זה נדמה לי? העיקר להשיג את המכתבים.

במצבים האלה, התקפה היא האסטרטגיה הכי טובה.

אז מתי אתם מחזירים תשובה, שאלתי בתקיפות. ואני מקווה, הוספתי בנימה הכי אירונית שלי, שהבקשות לא נתקעות אצלכם יותר מדי זמן.

הפקחים סקרו אותי, הביטו משועשעים זה בזה ופרצו בצחוק: הו, לא, בכלל לא, מאמאל’ה, את רואה פה את הערימה היפה הזאת? והמבוגר מבין השניים הצביע על ערימה ענקית של מעטפות חומות שהסתתרו בזווית שבין ארון המתכת המשרדי לשולחן המחשב המאובק שעמד תקוע בפינה. אז רק אלה לפנייך! ועכשיו היה חיוכם אפילו עוד יותר שטני. אלוהים אדירים, קולט צדקה, הם באמת בלתי-אפשריים.

במסדרון הארוך היו תלויים שלטי פח עם הוראות היגיינה. “בשום פנים ואופן אסור לערבב בין החבילות המוחרמות”, נכתב על אחד מהם באותיות ענק. חשבתי להסתנן למחסן. ניחשתי ששם שומרים את חבילות הנייר המוחרמות לפני שמעבירים אותן לבית-החרושת למיחזור.

זה לא היה מקום נחמד, רשות הנייר. כמעט לא היו בו כרזות צבעוניות, מלבד אותן הוראות והנחיות שכוונו בעיקר לפקחי-הנייר עצמם, אם כי גם מי שסתם הסתובב לו בבניין במטרה לקבל בחזרה ניירות שהחרימו לו, צוואות חשובות או מסמכים ישנים, קלט איכשהו שההוראות פונות גם אליו. “כאן לא מחזירים תחבושות- נייר היגייניות”, שירבט מישהו בהיתול מרושל מתחת להוראה הרשמית.

באותו רגע חלף על פני בבהילות סניטאר לבן, והעביר מברשת נוטפת סיד על הכתובת המחתרתית. הוא המשיך ללכת הלאה במסדרון, סורק את הקירות בקפידה שמא תימצא לו עבודה נוספת. כשחזרתי לאותו מסדרון לאחר שנכשלתי באיתור המחסן, הבחנתי בכתובת חדשה, כמעט באותו נוסח, שצצה לה שוב על הקיר כאילו נצבעה מאליה, אבל הפעם בטוש אדום. וכבר חלף על פני הסניטאר הזריז, ומחה את הכתובת הטרייה.

רשות-הנייר היתה בניין בינוני ואפור, סמוך לתחנה המרכזית. בית מכוער זה שימש פעם משרד גבייה מחוזי. זכור לי יום קיץ אחד, דביק במיוחד, שלושים וארבע מעלות בצל ומי יודע כמה אחוזי לחות, שבו טוגנתי במכונית על רקע מוסיקה קולנית מרשת- גימל בזמן שנוח סידר בתוך הבניין הזה את בעיות המס האינסופיות שלו. הוא ביקש ממני להיכנס איתו לרגע, אבל אני סירבתי. לא רציתי לחטוף דיכאון למראה המסדרונות הריקים והארוכים, הצבועים בצבע שמן ירוק או אפור, שאימרת הצבע שלהם מתמזגת ברישול עם הסיד כחצי מטר מתחת לתיקרה. היתה לי סלידה פרולטרית אוטומטית ממסדרונות שלטוניים אלה, שאומדים את מעמדך בעפעוף הבוז המתנשא של הזחל המסטול מ’עליסה בארץ הפלאות', ומדי פעם נפערת בהם איזו דלת אפלולית, ופקידה ששמה ריקי או מילכה עם פנים חמוצות ושפמפם הזקוק להבהרה דחופה מגיחה החוצה עם רשימת קניות קבוצתית של סנדוויצ’ים וארטיקים אצל שלמה בקיוסק ליד.

עכשיו הקיוסק חסום במרישים. שלמה קבור מן הסתם בחולון. ואולי הבן הקיבוצניק שלו, נניח שהיה לו בן ונניח שהוא קיבוצניק, הצליח לסדר לו היתר-קבורה מכובד בקיבוץ? שעה ומחצה ארכו סידוריו של נוח בין כתליו הבולעניים של משרד הגבייה. אחר-כך הלכנו לנגב חומוס אצל שלמה. ואולי קראו לו בכלל משה?

כפות-ידי הלחות מעכו מוכנית את הקבלה המיניאטורית שנתנו לי פקחי-הנייר מחדר 8 בתמורה לכתב-בקשה לשחרר אי-אילו מסמכים חשובים של אחת, גברת קולט מריקמן, שהוחרמו ביום העשירי בספטמבר, זאת אומרת לפני כחודשיים, ואם נדמה לך שעוד נמצא אותם, הדהד בראשי קולו הלועג של הפקח היותר בכיר, אז את באמת אשה אופטימית, מאמאל’ה, אבל תקפצי אלינו לפעמים לביקור, זה תמיד נחמד לראות אזרחים נחמדים ואדיבים כמוך.

ומה קולט תגיד? מה תגיד אם ארמוז לה שהם אהבו אומנם את מה שכתבתי – בטח שאהבו, מתאים להם שמה להתלהב מזה, כל דבר יספק אותם, את הבורים הרגשניים האלה, רק תן להם קישוטי לשון מחניפים – אבל אין הרבה סיכויים לקבל את המכתבים שלה בחזרה? לא כדאי לספר לה את האמת. את הקבלה אשאיר אצלי. אגיד לה שבינתיים אני ממשיכה לטפל בבקשתה, ושתסמוך עלי.

בבית אני שבה ומוצאת על המיטה את ניירות-המחשב היקרים שלי, האהובים שלי, בבת עיני, חלקם כבר מכוסים בשירבוטים וחלקם כל-כך עירומים ולבנים שנורא בא לי לכתוב עליהם, וכולם גלויים לעין, פרוצים שזה מבהיל. שכחתי להצפין אותם לפני שיצאתי. איך יכולתי להיות כזאת חסרת-אחריות?

 

פרק שמיני: רק אני והמכתבים שלי    🔗

יש יופי גם בהרס. אני יודעת. למדתי את זה על בשרי. אתם הורסים, ואני חייבת להודות שיש בזה משהו יפה. להצליח ליצור משהו ממשהו אחר שהרסתם – גם זה גאונות. רק אתם הייתם מסוגלים להמציא שיטת מיחזור כל-כך מסועפת, שמגיעה עד לבתים שלנו, פולשת לתוך הארונות שלנו, חודרת עד לסף נשמתנו. ומי אני שאגיד לכם לא? אני, שידעתי שהרס הוא נחלתו של אלוהים?

תיקחו הכל. הנה לכם. פנקסים ישנים, עבודות-גמר, קבלות מצהיבות מהמכולת, קושאנים, אפילו בולים נדירים. מה איכפת לי. רק תשאירו לי את הזכרונות שלי. כי מה כבר נשאר לאשה זקנה כמוני, מה? כמה שנים נשארו לי עד ארון הקרטון הדחוס? כמה ארוחות של אבקות מלאכותיות יש בשנתיים-שלוש האלה שעוד נותרו לי? כמה יציאות? ומה כמות הרחצות? הטואלטה? ההקאות? התרופות?

תגידו לי אתם. אתם הרי יודעים הכל. רק אל תשאלו אותי. כבר לא איכפת לי. אני כבר לא בורחת, אין לי לאן. אני לא שואלת שאלות, כבר אין לי בשביל מה. אבל אתם, אתם גם את זכות ההמתנה בכבוד שללתם ממני. ככה לעבוד קשה בשביל למחוק לנו את הזכרונות? מי היה מאמין שזה מה שיקרה למקום הזה. אמרו לי, מקולל. לא האמנתי. אמרו, תיסעי לאמריקה, תוכלי לעשות שם קריירה לא רעה. הלנה רובינשטיין, שהיתה קוּזינה של קוזינה שלי, הזמינה אותי להיות דוגמנית-הבית שלה. התחננה אלי שאכנס אצלה לעסקים. אבל אני הייתי אז עקשנית גדולה. אמרתי: לא. אני נוסעת לארץ-ישראל. היה לי כבוד. היו לי פרינציפים. לא רציתי להתחנן אצל גויים, ללקק להם את הידיים כדי שלא ילשינו. ומה בסך הכל היה לי, מה? גבר שאפילו לקבור לא נתנו לי. אז עכשיו אתם גונבים ממני את הזיכרון היחיד שנשאר לי ממנו?! לנשים אחרות יש ילדים מהגברים שאהבו אותם. יש יהלומים. יש דירות. יש מגרשים בטאבו. יש ניירות-ערך. ואתם לקחתם את הניירות היחידים שנשארו לי ממנו.

ואיזה מכתבים יפים כתב לי תיאו, איזה! הם היו כמו צוואה. הוא אמר לי: את תיסעי לארץ-ישראל, ארץ הקודש. ואני לא האמנתי אז, שאני, אשה נאורה וחילונית, אשה שכבשה בסערה את כל בירות אירופה, אסכים לקבל על עצמי את הדמגוגיה הציונית הזאת! לא האמנתי שאתאהב באיש שיש לו כל-כך הרבה אידיאלים. כי מה בסך הכל רציתי? לחיות. לחיות ולאהוב אותו. אמרתי לעצמי: קולט, אחרי שכל זה ייגמר, את הולכת לדגמן את הקולקציות הכי יפות בפריז. את עוד תוציאי להם את העיניים. את תגרמי לראשי-ממשלה לשפוך בפנייך את כל הקישקעס ולנסיכים לנשק לך את כפות הרגליים. ובשביל זה הייתי צריכה לעבוד קשה. לשחד הרבה אנשים כדי להישאר יפה. ותאמינו לי, זה לא היה קל. קשה כמעט כמו לבקש מכם להחזיר לי את המכתבים של תיאו. אני יודעת, יפה מאוד אני יודעת: אתם רוצים שאני אתחנן. אבל לא תקבלו את זה ממני. אני לא באתי הנה כדי להתחנן בפני יהודים.

פעם הוא כתב לי: את, מא בֶּל – זה כל המילים שהוא ידע בצרפתית – את תצליחי לחיות. אם יש מישהו שאני מאמין שיישארו לו כוחות להמשיך הלאה, זה את. אני נשבע, קוֹחאנֶה, שאת תדעי איך ממשיכים. ככה הוא אמר לי. האיש שניבא את תאריך מותו. אבל אני לא האמנתי לו. במשך חמישה חודשים סירבתי לענות למכתבים שלו. כתבתי לו שאם הוא ממשיך להספיד ככה את עצמו אני מפסיקה לכתוב. לא יכולתי לסבול את נבואות האבדון שלו. הוא היה אומר: אני אמות כמו אבא שלי, בגיל ארבעים בדיוק. אבל הוא השאיר לי צוואה, אתם מבינים? לא יכולתי ללכת נגד הצוואה שלו. אז באתי הנה. ועכשיו אתם מנסים לפלוש גם לזכרונות שלי. לי, שהייתי שם! שם! אין לכם טיפת כבוד. איך זה ייתכן, תגידו לי, איך זה ייתכן שיהודים יעשו ככה ליהודים?

שנים אני שומרת על המכתבים שלו. בזמן שגזלתם אותם ממני הם כבר היו כמו סמרטוטים. אתם רוצים סמרטוט? קחו אותי. אני אפילו מוותרת על ארון. אפילו תשרפו אותי, מה איכפת לי? תגמרו את העבודה, למה לא. מה שלא עשו לי שם, תעשו לי אתם פה. פלשתם, החתמתם, הלכתם, ולקחתם איתכם כל מה שיש לי בעולם. החיוך על הפנים של הקצין שלכם, רומן קראו לו או אולי רומק, אני לא ממש זוכרת אבל כתוב בקבלה, היה כמו החיוך על הפנים של יוהאן. הוא היה קצין גבוה שהייתי שוכבת איתו בשביל תעודות- מעבר. הוא היה שמן וקטן ומסריח משנאפס ומדגים מלוחים, ונמוך ממני באיזה עשרה סנטימטרים. הוא אהב שאני מגרדת לו בגב ושואבת את פצעוני השומן שתססו על עורו, כאילו כל הנקניקים שזלל פתחו עליו בית-חרושת לסבון. בשביל גרמני הוא היה לא רע. לפעמים הוא אפילו הצליח להצחיק אותי. בייחוד כשסיפר בדיחות על קצינים אחרים. יוהאן, נדמה לי שזה לא בדיוק שם ארי, התגריתי בו פעם. אז הוא אמר, ותוך כדי כך התפקע מצחוק מטורף, ואיזה גרמני הוא כן ארי? הרי כולנו שֵמים מזויפים. פְּרינסֶסָה, אחרי המלחמה תתחתני איתי, היה אומר לי יוהאן, ואני אעשה אותך איינֶה קליינֶה דוֹיטשֶה פְראוּ, אני אציג אותך בכל הסלונים הכי גדולים באירופה.

תיאו ידע עליו הכל. הרי גם למענו, בעיקר למענו, החתמתי תעודות מזויפות. הוא אמר שהוא סולח לי, ופתאום היה צוחק כמו מטורף: יש לך אוצר בין הרגליים, מיידעלע, אז תפסיקי לגרד אותו, שלא תהרסי לי אותו, חס וחלילה. אחר-כך היה מתחיל לבכות ולא מפסיק עד שהייתי מסרקת לו את השיער, מתווה באצבעותי שבילים דמיוניים בראשו, מושכת בקצוות הבלונדיניות. וגם אז הוא היה ממשיך לקונן: שלא תהרסי לי אותו, שלא תהרסי לי אותי, קוחאנה.

אבל אני דווקא על הרגליים שלי רציתי לשמור. ועל הפנים. ועל המותניים הכי צרות בפריז. אחרי שאת מתפרנסת מאיך שאת נראית, קצת קשה לך לשנות הרגלים. אבל המלחמה הצליחה להרוס אפילו את הגנדרנות שלי. רק חיזקה בי את המחשבה שאם יש לך כישרון טבעי אסור לך לבזבז אותו. את מוכרחה לעשות איתו משהו.

אתם מבינים? דוגמנית זה כמו שחקנית. הם רוצים שתחייכי ככה או ככה, ואת מחייכת. הם רוצים שתעמדי כמו בובה, שתיתני פוזה בפרופיל, ומי כמוך יודע מה הצד היפה שלך. שנים של אימונים מול המראה מביאים לפרפקציה הזו. שלי זה השמאלי. האף שלי, גבוה כזה, הולך טיפ-טיפה כלפי מעלה. כמו הפרינססה הגאוותנית בְּרוֹמבּילה, היה אומר תיאו. דווקא מתאים לך, הייתי מתפלא אם היה לך אף אחר.

קצת שמאלה מהאף, לקראת התעגלות הלחי, היתה לי נקודת-חן טבעית שאפילו לא צריך לצבוע. כולן בפריז היו מזייפות נקודה בעיפרון שחור לעיניים. נקודה על המצח נקראה “נקודה מלכותית”. על העפעף – “נקודת הפיתוי הסוערת”. על הלחי – “הנקודה השובבה”. ולי היתה אחת כזאת מאלוהים. נקודה שחורה יפה ובשרנית מעל השפתיים, קצת שמאלה מהקמט הקטן שליד האף. והשפתיים? משמאל תופסים אותן הרבה יותר טוב. הייתי מבלה הרבה לפני הראי. תיאו היה אומר, אתן הנשים כולכן נרקיסטיות. ואני הייתי אומרת, אתם הגברים, רק אידיאלים יש לכם בראש, ומה יוצא מזה? יופי של הרס. ונאלצתי לשמוע איך תיאו מחרף את כל האומות. במיוחד את הפולנים שנא. רומן שלכם, בטח הוא פולני, אבל מה אני איכפת לי. העיקר שתחזירו לי את המכתבים. יש לי את הקבלה, מהעשירי בספטמבר.

אני לא יודעת מה עוד לספר לכם. אולי מה שעשיתי בארץ כשבאתי לפה? אולי זה ירכך לכם את הלב? למרות שאני בכלל לא בטוחה שיש לכם לב. כי אם היה לכם, אז לא הייתם גונבים לנו את הזכרונות ומכריחים אותנו לשכוח אותם. אם היה פה לב למישהו, אז היה לו לב גם להשאיר לנו את הניירות שלנו, כמו שהם, אפילו אם הדברים שכתובים עליהם נראים טיפשיים ורגשניים כמו סיפורים של סבתות זקנות כמוני.

אז מה שעשיתי כשבאתי לפה זה קודם כל לקנות עץ בקרן-קיימת בשביל הזיכרון של תיאו. הוא אהב עצים. מי שמסתתר שלוש שנים ביערות, חי על עלים ונושם עלים כמו פַּרפוּם, מוכרח לשנוא עצים או לאהוב אותם עד מוות. הכרתי פרטיזן שאחרי המלחמה המשיך לגור ביער. הכי טוב ככה, היה אומר לי ומלטף לי את הגב עם ענף דק של ליבנה. בפעם הבאה הם כבר יידעו איפה בדיוק לחפש אותי.

זה היה יכול להיות תיאו. הוא חלם על היערות של אוסטריה. על החורש הטבעי הנהדר של קִיצְבִּיהְל. אלמלא התינוק גם אני הייתי בטח נודדת איתו. שוכרת איתו איזו ביקתה טחובה באמצע היער והיינו מתעלסים עד מוות על מרבדי דשא עצומים. אבל באוגוסט ארבעים ושלוש, כשההריון התחיל לבלוט לי, הוא מצא לי מחבוא בכפר. בצפון צרפת, נדמה לי. שם גדלה לי הבטן בשקט. אכלתי חמאה למרות שלא יכולתי להרשות לעצמי, והתנפחתי כמו שור הבר, כמו איזה פרה בווארית מטומטמת. בהרות אדומות כמו רוּז' הופיעו לי יום אחד על הירכיים, והפנים התנפחו כמו נקניק דם מגעיל משלזיה, הנקניק שיוהאן הכי אהב. חשבתי, נראה את יוהאן מציע עכשיו נישואין לפרינססה היהודיה שלו.

לפעמים גם תיאו היה מגיע. התאים לו להיות מחופש לחייל ורמאכט. המדים הדגישו את מבנה גופו היפה, את הגב הרחב, עם העור הרך-רך עם בהרות השמש שכל-כך אהבתי ללטף. יכולתי לראות שהוא שמח שאני כבר לא יפה. את הילד, ציווה, תטבילי בכנסייה של הכפר ותיקחי אותו למיסה כל יום ראשון. אחר-כך הוא יהיה חייל יהודי גדול. אבל הוא לא החזיק מעמד כדי לדעת שכבר לא יהיה לו ילד יהודי שיגדל ויהיה חייל. אז מה כבר נשאר לי ממנו, תגידו לי אתם? תעשו כבוד לאשה זקנה, שאפילו נכדים לא ראתה בחיים שלה. תחזירו לי את המכתבים.

אחרי המלחמה אמרו לי: את עוד צעירה ויפה, תתחתני שוב, תקימי בית בישראל, תביאי ילדים, תפצי את עצמך. אמרתי להם: על מה בדיוק? הרי אי אפשר להמציא אושר. או שיש לך את זה או שאין. ולקבל אושר בפעם השנייה זה כבר לוקסוס. חוץ מזה, איפה יכולתי למצוא גבר שלא שונא? הלב שלהם התמלא שינאה כמו פצע מלא מוגלה, אפילו יותר מבלב של הנשים. זה בגלל שהם האמינו שהם יכלו לעשות משהו אבל לא עשו. שיכלו להציל. הכבוד העצמי המהולל שלהם נהרס, ואז גם מי שנמצא במרחק של חצי מטר מהם מסתכן בנפשו. כי כשמישהו מאמין שהוא נכשל הוא נעשה אכזרי. אוהו, כמה אכזרי! הוא נעשה כמו חיה טורפת. נשים מנסות להשתלב. בגלל זה הלב שלהן מחזיק מעמד. גברים תמיד נאבקים, אפילו איפה שאין צורך. תיאו שלי, גם הוא נאבק, אבל היה לו מספיק שכל כדי לדעת לוותר. הוא ידע שאם הוא יישאר חי אחרי כל זה, גם הוא יהפוך לחיה רעה מלאת שינאה.

הלב שלי דווקא החזיק מעמד יפה. יותר מדי יפה. אבל אלוהים המתוק יודע שזה היה יותר מדי בשבילי. אולי היה לי יותר טוב למות כמו תיאו? אחרי המלחמה קניתי את הבית הזה. ריהטתי אותו שיהיה יפה. הרהיטים היו הילדים שלי. מירקתי אותם עד שכל הצבע שלהם ירד. כמה שנים אפילו האמנתי שאני מצליחה לחיות בלי שינאה ובלי פחד. אבל הבנאדם לא חי בחלל. ראיתי איך אנשים כאן מתבצרים מאחורי השינאה והפחד והתיסכול שלהם כמו מאחורי חומות של בטון מזוין, וכל מה שיכולתי לעשות זה למרק ולצחצח את הרהיטים שלי כאילו היו ילדים שלי. אילו בתי היתה בחיים, היא היתה עכשיו בת כמה, חמישים, שישים? הפסקתי לספור. היא בטח היתה אשה כבדה, עם תווי פנים רחבים ומלאים כמו של תיאו, עם עצמות הלחיים הסלאביות שלו והעינים המלוכסנות הנפלאות האלה, כאילו הן בצמצום תמידי, שתמיד כל- כך משכו אותי. היא בטח היתה היום אמא לילדים גדולים, אולי חיילים, עם בעל שיותר מדי שנים התבצר אצלה בסלון מאחורי הכבוד העצמי הדפוק שלו. אולי יותר טוב שאני ככה, ערירית. דבר אחד אני לפחות יודעת. כשאבוא בפניו לא אצטרך לתת לו דין וחשבון על אחרים. רק אני, והמכתבים שלי.

בעולם הזה דברים נמחקים. כשאת קטנה את לא יודעת את זה. לוקח לך הרבה זמן לגלות. כמו הרבה דברים אחרים שלא הבנת מפני שהיית קטנה מדי או מטומטמת מדי. הנה אני, כל היופי שלי נמחק. כל האהבה שלי נמחקה. כמו דף נייר. מה יקרה אם יפול למים? יהפוך לסמרטוט. רק הפחד והשינאה מתחזקים. ואם לא עושים משהו מהר, מאבדים שליטה. העולם הופך להיות שינאה ופחד. אנשים מסביב נראים כמו שונאים גדולים. אבל גם לזה מסתגלים. ומי כמוכם יודע שיש יופי גם בהרס. תלוי מאיפה מסתכלים. דברים שנראים מכאן כמו עדר מפלצות עם שמונה ראשים, נראים משם כמו צמד בלרינות עדינות וחמודות בבגדי גוף ורודים. זה יהיה טיפשי מצידי להתכחש לכך שיש מישהו למעלה שנהנה מכל העסק. אתם נותנים לו, ואני כבר מזמן הפסקתי לשאול למה.

כשבאתי לכאן חשבתי: האוויר הצלול כיין ירכך את השינאה. איפה, הכל רק אידיאלים! תמיד חושבים ככה. רוצים להאמין. ותמיד נאלצים להודות באמת, והאמת היא שזה אף פעם לא קורה. תמיד מאמינים שקשיים מחשלים ומאחדים את האנשים. והאמת שגם זה אף פעם לא עוזר, לא באמת. מה שנשאר לנו זה רק ההתפוררות. ההתפוררות של תיאו באדמה שאהב כמו משוגע, ההתפוררות של הילדה שלי שמתה לפני שגופה הספיק להתעצב, התפוררות התאים המסוידים במחסן הגרוטאות הזה שנקרא קולט מריקמן.

יותר מדי שנים שמרתי עליו. ואחר-כך, יותר מדי פעמים חשבתי שזה היה בזבוז זמן לשמור עליו ככה, בעקשנות ובהתמדה שכזאת, רק כדי להביא אותו עד הלום, ולראות איך גוזלים ממני את שארית אהבתי. אז אני שואלת אתכם: מאיפה לנו המנוע הזה שגורם לנו להמשיך ולגרור את הגוף? מאיפה לנו הפרופלור העקשני שגורם לנו לעשות הכל כדי לדחוף הלאה את המסה השמוטה הזאת?

מאיה טוענת שאני אשה מרירה. אבל אני אומרת לה שלהיות מרירה זה הפריווילגיה היחידה שנותרה לאנשים בגילי. אנשים צעירים לא מבינים למה אנחנו כל-כך מוזנחים ומסריחים, וכבר לא איכפת לנו איך אנחנו נראים. הם לא מבינים למה אנחנו מבזבזים זמן בלנדנד להם. אבל לנדנד זה פריווילגיה של זקנים. כי כשהבחוץ כבר אכול, מה שנשאר זה להרוס את הבפנים.

אני בחיים האלה לא ביקשתי הרבה. יכולתי להיות דוגמנית- הבית של הלנה רובינשטיין, יכולתי. אבל אני נשארתי פה. אז איפה התודה?

 

פרק תשיעי: פצלים-פצלים    🔗

האיש הקטן של בּיק מציץ עלי ומחכה. אני יודעת מה הוא חושב עלי. הוא חושב שאני מתרשלת. שאני לא משתדלת מספיק. שאני רכה מדי עם עצמי. הוא חושב שאני מוותרת בקלות רבה מדי לאחרים. עוד מעט אגמור את כל הדפים הלבנים, היפים, ולא יישאר לי כלום. גורנישט. נאדה. אבזבז אותם על ביוגרפיות של אחרים. איזו חלמאות. קולט תהיה מרוצה. כולם יהיו מרוצים. חוץ ממני. אולי גם חוץ מפקחי-הנייר.

פקחי-הנייר. איך שכחתי מהם. בזמן האחרון אני שוכחת לארוז את הניירות במקום המחבוא, ממש כאילו אני מתכננת להיתפס.

בכלל, בזמן האחרון מתפספסים לי יותר מדי דברים. אני מחפשת קצה חוט כדי שאוכל להמשיך. והלילות הם סיוט. לפעמים נדמה לך שגם לסיוט אפשר להסתגל. ובאמת אפשר, השאלה היא באיזה מחיר.

אז אפשר לחיות בתוך סיוט. אבל אי-אפשר בלי להגיד את זה.

אני קמה בבוקר ומנקה את העיניים מעקבות הלחות. בבקרים כאלה הייתי מכינה אותן לגן או לבית-הספר. גבינה לבנה תשעה אחוז וזיתים שחורים קצוצים. פרוסות פסטרמה ופלחי מלפפון חמוץ. חמאה וריבת דובדבנים חמצמצה. רק המיטב שבמיטב. לפעמים גם שוקולד למריחה, אבל רק השחר העולה. הן לא רצו לשמוע על משהו אחר. אפילו פירסומות הקטקטים והדרדקים לא עזרו לי למכור להן מימרחים של חברות מתחרות. ותמיד על לחמניה מקמח לבן: תפוחה-רכרוכית מבפנים, קרומה שחום-נפצוצי.

לכי תביני למה ילדים תמיד אוכלים ככה. את המוות הם יעשו לך אם תנסי להזיז להם במילימטר את ההרגלים הדפוקים שלהם. פעם ניסיתי עליהן לחמניות מחיטה נבוטה עם אבוקדו, פרוסות עגבניות וקמצוץ זעתר, כמו שלימדו בתפריט-הבריאות השבועי של מדור העצות להורים. אתם חושבים שזה עבד? איפה! הן החזירו את הכריכים בשלמותם – במצב צבירה שונה במקצת, יש להודות: ספוגיים וחצי רקובים אחרי שהייה בת חמש שעות בתיק-האוכל – והזהירו אותי לא לעשות להן שוב את התרגיל המלוכלך הזה. מתי הן כבר יסלחו לי?

אז זה לא הטריד אותי במיוחד. לא חשבתי על זה בכלל. אבל עכשיו, כשאני חושבת וחושבת על זה, פתאום מתמיה אותי שדווקא אמהות עסוקות כל הזמן בשאלה איך ומתי להאכיל את הילדים. אף פעם לא פגשתי אב שהיה טרוד בסוגיה מה יכין מחר לילדים לצהריים. זה מין אובססיה כזאת של אמהות. החשיבות של האוכל מאבדת כל פרופורציה. אפילו כשהן כבר שכבו במיטות התאומות שלהן, חיוורות כמו גבינה רזה, עדיין הרגשתי את הצורך הכפייתי הזה להכניס לתוכן מזון, כאילו זה מה שהן הכי צריכות. ואם את לא מצליחה, חלילה, להאכיל את הילדים שלך, אוהו, את בטוחה שאת אמא רשלנית, אמא של סינדרלה, כישלון חינוכי ומחדל מוסרי גם יחד, עוד דקה תצטרכי לצפות בהם גוועים לך ברעב מול העיניים: רחמים, ביאפרה, רכֶּכֶת, סְקרלָטינה! שום הרצאות חינוכיות לא עוזרות פה. אַת אֶת שלך חייבת לעשות. לא תירגעי עד שתכניסי להם מזון מוצק לתוך הפה.

היום אין לי בשביל מי להכין. אז אני לא מבשלת. לפעמים אני כל-כך מתגעגעת להכין סנדוויץ' למישהו. לחתוך יפה את הקשה של הלחם, למרוח בעדינות שיכבת בסיס, לחתוך דק-דק את הנקניק, לקשט בירקות, לעטוף בנייר-פרגמנט ואחר-כך להרגיש קורת-רוח עצומה כאילו סיימתי לכתוב את האודיסיאה. לקחו את זה ממני יותר מדי מהר. גדעו בחטף את התענוג הזה מחיי.

הגעגועים לילדות זה כמו סרטן. הכאב מתפשט כל הזמן. הבכי רק מחמיר את המצב. בבוקר, כשאני מגלה ששוב בכיתי מתוך חלום, אני מתחילה לבכות באמת. לכן חשבתי שאם אכתוב עליהן, הגעגוע יקבל מצב צבירה חדש. חשבתי שזה יהיה כמו לצחצח רהיטים ישנים או למרק כלי-כסף שהשחירו. לאט לאט זה יירד, שיכבה אחרי שיכבה. בזהירות, בדייקנות, אמרח את החומר התוקפני, ובתנועות סיבוביות אכריח את הפאטינה העקשנית להשיל את עצמה, פצלים-פצלים, ומה שיישאר יהיה לב-ליבם של הדברים. נקי סוף-סוף, בלי כל המוגלה.

אבל אני נתקעתי ביום שבו מתו הילדות. המוגלה, מעורבבת באבק ובלכלוך, תפחה אצלי למימדים היסטריים. בשביל לקרצף אותה צריך קומביין. בשביל להרוס, מינימום רכב משוריין. אנשים אחרים נעזרים בתמיסות-ריח. לי עדיין יש את הריחות העקשניים שלי, ואני כבר מתה להיפטר מהם. מה שאני עושה לא עוזר. אולי אשאל את קולט? לקולט היתה ילדה שמתה לפני שהיא הספיקה להיניק אותה. אני לא מבינה איך היא הצליחה להיפטר מהריחות שלה. אולי כדאי לשאול אותה, אולי היא תוכל לתת לי עצה. למרות שבמקרה שלי כמעט בטוח שאצטרך להכפיל ואפילו לשלש את המינון.

אני מנסה להיזכר איך זה היה. כשהן יצאו ממני בקול תרועה, שתיים שהן אחת, שני פיות גועים, שני זוגות עיניים עצומות, שני עכוזים קטנטנים, שני בטנונים תפוחים, שתי פותות שמנמנות, שני דגדגנים זעירים, הרגשתי כאילו הכפלתי, לא, בעצם כאילו שילשתי את עצמי. שתי מאיות קטנטנות, תלויות אחת מכל צד, פערו אלי ידיים זערוריות, ומצצו בכוח את הפיטמה כדי לדלות ממנה כל רמז לחלב. שתי מאיות-בראשית-דרכן תבעו ממני את מנת החלב שלהן כל ארבע שעות, בדייקנות של שעון. אחר-כך הן חירבנו אותו בדמות מחית צהבהבה לתוך החיתול החד-פעמי.

נוח טען שבשביל לחתל אותן צריך להיות מיליונר. היינו מסתערים עליהן, כל אחד תופס גורה, ומנקים את ההפרשות, מנגבים בזריזות את העכוזים המתוקים ומנפים עליהם את בקבוק הטאלק, כאילו היו בצק מובחר שצריך ללוש בעדינות. הבום המיוחל שלהן לא בא תמיד יחד. לפעמים היתה זו אודליה שזעקה ראשונה את צרכיה בסירחון חמים אל האוויר, בזמן שאלישבע נהנתה עדיין להספיג גיהוקים לחים ומרוצים לתוך הכתף של אביה. אחרי ההאכלות והרחצות הייתי מצמידה אותן אלי, אחת מכל צד, מרגישה את חומן מבעד לאריג הפְרוֹטֶה של בגד-הגוף הגמיש, זה שגדל עם הילד, שפתי מלטפות בחמדה את הראשים הקרחים, חשות בפלומת השיער הבהירה, וריח של חלב חמוץ מציף את נחירי.

כמה מתוק היה הריח הזה. כשנתנו לי להחזיק אותה, חשתי בו בחריפות כמעט אירוטית. תיאו התגלה לפני בגירסה ינקותית מתוקה שלו. אותו מבנה רחב של הגולגולת, אותו מצח גבוה של תלמיד-חכם, אותו עורק פתלתל החוצה את הצדעיים. המיילדת הכפרייה היתה כל-כך מאושרת. היא נראתה גאה כאם צעירה, כאילו היתה זו היא שילדה. היא הגישה לי את הצרור בזהירות, כאילו נשאה עובר בתוך בקבוק של פורמלין. הבטתי בחבילה הזעירה. היה נדמה לי שהקירחת הקטנה שלי מתבוננת בי. היא שלחה אלי את עיניה העיוורות, הבוהות, שצבען כצבע עיניו של תיאו – אפור-עכבר וירוק-בקבוק. גבותיה השחורות, הפעוטות, היו משורטטות בדייקנות, ממש-ממש כמו שלי. בחנתי אותה בעיון לפני שהמיילדת קרעה אותה ממני, לחתל את הגוף הקטן בהרים של סוודרים ושמיכות. היתה לה גומת-חן. ולמזלה הרב דווקא על הכתף. בימי הקיץ היא תיהנה לחשוף אותה בשמלת-שמש קטנה, נטולת כתפיות. אם תדע לשמור על יופיין של כתפיה תוכל למשוך הרבה גברים אל מקור החן הזה. בעוד המיילדת מחתלת את היצור העיוור, החסיר ליבי פעימה. איך אסתובב עם הילדה לאור היום, ומה יהיה, והאם יהיה לי מספיק אוכל, וכיצד אדאג שמלאי החלב לא יתייבש טרם זמנו? עכשיו יש לי גוף נוסף לשמור על יופיו. אשה קטנה נבטה ממני.

אשה קטנה ועוד אשה קטנה, עם רגליים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, עם טוסיקים רכים כמו כריות, עם שני פיות פעורים רעבתניים. בשביל זה צריך הרבה חלב. ולי לא היה מספיק חלב להיניק את שתיהן. עברתי למטרנה. עד היום אני שומרת בתוך קופסאות הפח האלה, המקווקוות בצבעי כחול וכסף, את אבקות הביצים והחלב שמחלקים לנו בקופסאות האטומות והסטריליות, ובכל פעם שאני נזקקת לאחת מהן, לשם הכנת כוס קפה או כדי לטגן לעצמי חביתה יבשה, אני מקבלת בוקס צובט בבטן, כאילו הן עדיין ממתינות לי במיטות התינוקות שלהן, מזיעות מרוב צרחות, מחכות כמו משוגעות לפיטמת הגומי הלעוסה-מדי של בקבוק המטרנה הפושר.

לי למזלי לא היה מחסור בחלב. השמנת והחמאה שהכנסתי לתוכי במהלך ההריון עשו את שלהן, והפיקו כמויות אדירות של חלב שמנוני משדי, שתפחו בלי הגבלה, מייחלים ליניקת שפתיים עצבנית. אבל הם ייחלו לשווא, כי ליזה שלי, הקטנה והמסכנה, גוועה ביפחות קרב פעוטות בעודה מנסה להיאבק על חייה בני השבוע. רגע אחד עוד נשמה, ורגע אחר-כך כבר ראיתי איך היא נחנקת מרוב אוויר. היא חרחרה עוד כמה שניות, וגוועה.

הצבע הוורדרד הענוג של הלחיים הפעוטות דהה לאיטו, כמו בדים צבעוניים שנחשפו לשמש איומה. העור הגמיש התקפל פנימה, נשאב לחניכיים והתעבה מרוב קפלולים מזוויעים, כמו אצל ילדים החולים במחלת הזיקנה. העיניים שלהן, עגולות, עם מבנה עפעף כה תפוח ובשל, התרפטו כמו עור של עגבניות מיובשות, והאף, אותו כפתור זעיר, אותו בוטן מסוכר, אותו עדי מהולל, כמש והידלדל כמו צנונית-גינה על פניו המאולתרים של דחליל.

לא יכולתי להביט בהן, אבל נותרתי איתן לבדי ונאלצתי למלא בעצמי את כל הפונקציות: להאכיל, לרחוץ, לחתל. ושוב: לרחוץ, לפדר, לחתל. להיניק מתוך בקבוקי-דייסה גדולים ופושרים כאילו חזרו להיות תינוקות. לשפשף את הרקות בחומץ כדי לעורר אותן מהתרדמת שגרמו התרופות המאלחשות, שבמאמצים עילאיים הכרחתי אותן לבלוע. לשטוף את הזיעה המסריחה שבצבצה מנקבוביות עורן הלוהט והמיוסר. וכל זאת למרות שימיהן כבר היו ספורים. אחר-כך זה היה שאלה של שעות. את הגופה מלאת האינפקציות של נוח מיהרו לפנות בשל חשש להידבקות. אבל אני המשכתי לתפקד. עד היום לא ברור לי איך עשיתי את זה. איך נשארתי בחיים במחיצת כל המוות הזה.

לא היה מה לעשות איתה יותר. אחרי שניסיתי להנשים בכוח את החבילה הפיצפונת, המדולדלת, שהיתה גופה של ליזה, בתי ששמה נחרט בעולם רק לשבוע, הרמתי אותה ביד אחת – כה קלה היתה, ממש ארנבת – וקברתי אותה בחצר האחורית. סיקלתי חלקת אדמה ותחבתי אותה בעפר הבוצי, שהכתים לי את הידיים בחום-אדמדם מוכה-קור עד לזרוע. עד היום הוא קבור איפשהו, החום-אדמדם הקפוא הזה, במעמקי כפות ידי.

לכי לשכב, אמרו לי הפקחים מהסיירת הסניטארית שבאו לאסוף אותן, לא לפני שעטפו את גופותיהן הזעירות בשקיות פלסטיק כתומות אטומות. לכי לשכב, שלא תיפלי גם את מהרגליים. גם ככה חדרי-המיון מפוצצים, לא יהיה מי שישמור עלייך, אמרו הסניטארים בנימה מעשית ונחפזו לקפל במיומנות את התאומות הארוזות בשקיות התאומות שלהן, הדביקו עליהן תוויות מזהות עם חותמת הרשות, וטרקו מאחוריהם את הדלת.

אני לא יודעת למה, אבל המוות הביא עלי איזו רגיעה. משום-מה המשיכה המיילדת להלעיט אותי במנת השמנת והחמאה היומיות, ולא ידעתי מה לעשות עם השדיים הגדושים, הכרוכים בתחבושות לעצירת החלב. אולי היתה זו כבדות השדיים, אותה תחושה עזה של הזדהות עם פרות המשק החולבות, שהשרתה עלי מרגוע. שעות שכבתי במיטה ונמנמתי בעיניים פקוחות, וכשהתעוררתי מאיזה חלום-בהקיץ שבו רץ אלי תיאו בגני לוקסמבורג וסיחרר אותי בזרועותיו, הרגשתי בכאב פולח עולה מבית-החזה שלי, ונזכרתי שכבר אין לי את מי להיניק. הקמתי את עצמי מהמיטה ופסעתי לכיוון הכיור, לסחוט לתוכו את שדי. החלב ניגר שם כמו מים. טיפות של דם הכתימו את הלבן.

עכשיו לפחות ידעתי שאני אחראית רק לעצמי. בהתחלה הסתובבתי כמו סהרורית, מתאמצת בכל כוחי להריח את שרידי ריחן החמים והדביק לפני שיתנדף. כעבור שבוע הלכתי לקבור אותן. זאת היתה הפעם האחרונה שלי בעיר הקברים, בין השבילים הארוכים, המפוספסים, המרושתים שתי וערב, שמלבנים זהים, דוממים כתיבות-כוורת ריקות, ניצבים משני עבריהם. כשחזרתי הביתה גיליתי שהמטבח מרוח כולו בתכולתן הצהבהבה והרירית של קופסאות שימורי האספרגוס, שהתפוצצו בהיעדרי מרוב חום.

הטמפרטורה היתה גבוהה מדי בשבילי. הסרתי את כל הבגדים, גם את התחתונים והחזייה, וככה, במערומי, ניקיתי את הבית, בהתלהבות שלא ידעתי כמותה שנים. מתחת למיטות, בסדקים שבין הארונות, בחרכים הצדדיים, השכוחים, שהמטאטא לא חדר לתוכם זה שנים, מצאתי צעצועים מאובקים. היו שם שתי בובות גומי קמוטות, תאומות, שכל האוויר יצא מהן בנפיחה חרישית. עכברון עם זנב לבן וסוללה ריקה הקיש שתיים-שלוש פעמים, אך נפח את נשמתו לעולמי-עד ברגע שנגעתי בו. מצאתי גם סריה של מפתחות פלסטיק בכל צבעי הקשת, לעוסים כולם בקצוות: עקבות החניכיים המודלקות מחודש צמיחת השיניים. אספתי אותם בידיים רועדות ובנשימה הולכת ונחנקת. אחר-כך שטפתי את שיכבת הבוץ שנדבקה אליהם, תרכובת של גבשושי אבק ומי שטיפת רצפות. הנחתי אותם להתייבש על כוננית הספרים הריקה כאילו היו מין מאובנים ארכיאולוגיים יקרי מציאות. רק אחר-כך שכבתי לנוח.

המיילדת באה לבקר. היא הביאה איתה את כד השמנת וחריץ החמאה היומי, כאילו איזו שֵדָה ולדנית, עם כרס כבודה ואשכולות ידיים שמנות, כפתה עליה להמשיך ולהגיש לי את מינחת היולדות. שלחתי אותה מעל פני וציוויתי בקול קשה שלא תראה יותר את פניה בחדרי. הייתי אכזרית, אני יודעת. אחרי שטיפלה בי ככה, במסירות ובנאמנות, לא הייתי צריכה לסלק אותה ולעלוב במשלח- ידה. אבל ידעתי מה עלי לעשות. וחריצי גבינה עם שמנת לא היו כלולים בתפריט הזה. בשום פנים ואופן לא. אחרי שיצאה, מזועזעת מכך ששילחתי אותה, ועוד יותר מכך שאינני טועמת יותר מהחלב השמן הנפלא הזה שנשאה איתה בזהירות קדושה בתוך כד חרס מכוסה במפית צחורה, נעלתי את הדלת וחזרתי לשכב במיטה. הייתי שמנה, כל-כך שמנה. מפלצת של מפלי שומן השתקפה אלי כשהבטתי בראי, עם שני כרסים, שלושה סנטרים כפולים וזרועות כמו חביות, מחרידה יותר מכל המיניקות הבוואריות המטומטמות גם יחד. נשבעתי שאני יוצאת מהחדר הזה רק עם עשרים וחמישה קילו פחות. שלושה שבועות לא יצאתי החוצה. שלושה שבועות שכבתי במיטה ושלושה שבועות שתיתי רק מים. עד שראיתי את ליזה שלי הקטנה והמסכנה מחייכת אלי, פוערת אלי חיך מתוק וחסר-שיניים מתוך מלבן האור שבקע מהחלון.

יותר אף אחד לא בא לבקר. רוב הזמן הסתפקתי בניקוי יסודי של הבית, מקווה למצוא עוד צעצועים מתחת לארונות או בתוך מגירות נשכחות. השתוקקתי לצעצועים נוספים, עד שזה הפך לכמעט אובססיה. זכרתי שהיתה להן בובה גדולה מדברת, פועה פה ופוצחת ב“אמא” ארוך וצייצני המסתיים בצווחה ארוכה. הייתי משוכנעת שאם אחפש טוב-טוב אמצא אותה, והיא תפער אלי את פיה ותאמר שלום. הייתי בטוחה שלא השלכתי אותה לפח. לא ייתכן. הרי התאומות אהבו אותה כל-כך. שעות הן שיחקו בה, חיתלו והאכילו אותה מבקבוקי דייסה קטנים של צעצוע. רק אחרי די הרבה זמן נזכרתי שהפקחים החרימו אותה בטענה שהיא נגועה, והם חייבים להשמיד אותה. הייתי נורא עייפה ולכן לא הצלחתי למחות, להתנגד, לנסות להציל אותה, להגיד משהו. נתתי להם ללכת בלי להוציא מפי קול, אפילו איזה “אמא” צייצני. ויותר אף אחד לא בא לבקר אותי. מלבד ביקורי הפתע החודשיים של פקחי- הנייר, כמובן. עד שקולט באה אלי לביקור ראשון כעבור יותר משנתיים, לא ידעה דירתי את חומו של גוף קרוב, משפחתי, ידידותי, אנושי.

רק האיש הקטן של בּיק נועץ בי מבט זועם ממקומו בצמרת גוף הפלסטיק של העט הכדורי השחור. בקול צרוד של לוציפר הוא מייעץ לי לא להיכנס לאוונטורות מיותרות. תישארי עם הקקה שלך, צווח באוזני משבית השמחות הספרותיות. בשביל מה לך קקה של אחרים?

 

פרק עשירי: הגוף החדש    🔗

הם יחזירו לי, הם מסכימים, תיאו שלי, הם יחזירו! שיטפון מתנשם ומבולבל של מילים התפרץ לביתי באחד הבקרים המוקדמים של דצמבר. קולט, בקריאות חנוקות מהתרגשות, כמעט ילדותיות, בדציבלים גבוהים מהרגיל: זה עזר! הם יחזירו והם לא יעשו בעיות.

לא האמנתי. כתב הבקשה שלי הניב תוצאות. די מהירות אפילו. יצא משהו ממה שכתבתי. ההגדרה שיכורה מאושר התאימה לי בול. הרגשתי כאילו ילד שלי מבשר לי שזכה במקום ראשון בתחרות לכשרונות צעירים. אחרי שקצת התרגלתי לרעיון, הצלחתי להביט בה: הרי היא הגיבורה פה. חשבתי שאני חוזה בנס. מול אושרה של קולט, נראה אושרי כננס מיסכן שנקלע לארץ של גוליברים מרושעים. הרבה זמן לא ראיתי אותה כל-כך מאושרת. אולי מאז ביקורי החגיגי בדירתה, לפני איזה אלפיים שנה, כשישבנו על כיבוד של ליפתן אפרסקים בטעם בת-אורן וקולט טיפחה טונות של תיקוות. לא האמנתי אז שייצא מהן משהו.

זה יהיה בנאלי לכתוב שהיא פרחה כמו כלה. אבל ככה בדיוק היא נראתה לי. מה שקובץ ניירות ישנים מסוגל לעשות לאנשים! אילו רק פקחי-הנייר היו לוקחים את זה בחשבון. לחייה הצמוקות, בנות המאתיים, תפחו והאדימו כמו אצל ילדה בגיל ההתבגרות. העורקים המעוקלים שבמצחה התפקעו מרוב שימחה, וזחלו לעבר העיניים כמו תולעים שבעות אחרי חינגת זלילה של חצות. כף היד שהגישה לי את מכתב התשובה, עם הלוגו המאובן של רשות-הנייר מתנוסס עליו, היתה כף ידה התפוחה והמתוקה של פעוטה. גם הכתמים החומים שכיערו את גב כף היד נעלמו, והותירו אחריהן משטח עור לבן, מושלם בגמישותו.

אני כל-כך מודה לך, אמרה קולט ברגש. ואני שמחתי שככה בדיוק היא ניסחה את דברי התודה שלה. בפשטות, בישירות. בלי התנצלות. בלי רגשות-אשם.

הכנתי לשתינו קפה סינתטי – אני חייבת להודות שהם הצליחו לחקות לא רע את טעמו המריר-מעודן של קפה-פילטר – ואחרי שהתיישבנו בסלון יכולתי להתפעל יחד איתה מהנצחון המוחץ על רשות-הנייר. כל ניצחון על מערכות בירוקרטיות, ולוּ הזעיר ביותר, גורם לי תמיד סיפוק גדול. לרגע קטן אחד התעוררו בליבי ספקות. אולי מדובר בתעלול נבזי מצידם של פקחי הנייר בחדר 8 קומה ג'? מאוד מתאים להם להתעלל בנו עוד קצת. למה לא? אבל החותמת הרשמית לא הותירה מקום לספקות. כל מה שנשאר לעשות זה ללכת לרשות-הנייר, ולגבות את החבילה באמצעות שובר-הקבלה שהגיע לפני רגע בדואר רשום.

כשקלטתי את זה, ממש התחלתי ליהנות. זה אני עשיתי, חשבתי לי, שומרת לעצמי את הסיפוק הקטן של האגו, וכלפי חוץ מפגינה הזדהות מנומסת עם אושרה של קולט. קולה המרוגש התנגן לי באוזניים כמו רחש רקע. הדמיון שלי כבר עבד שעות נוספות.

מעכשיו הכל מותר. ראיתי את עצמי מנהיגה רשת ארצית של כתבנים וכתבניות, המנסחים מכתבי בקשה לאזרחים שנפגעו מרשות-הנייר. ולמה בעצם להסתפק ברשות-הנייר? אפשר להרחיב את הפעילות ליתר הרשויות העירוניות והממשלתיות שפגעו בזכויות האזרח שלנו בשמם של חוקי-חירום מפוברקים. דמיוני הפליג, ובדמיון הרי אף פעם לא היה לי מחסור. “יש לך דמיון עשיר” – זה כל מה שהואיל לרשום המרצה לספרות חמוץ הפנים על עבודת הגמר שהגשתי לו בסוף שנה א'. עלה בדעתי אפילו, שאפשר לבנות רשת ארצית ששלוחותיה יפעלו בהשגחתו של מרכז בקרה משותף. תיכננתי כיצד אעשה זאת. צריך לנסח מודעה יפה ולתלות אותה במרכזי חלוקת המזון. אוכל גם לתרום את דירתי ולהפוך אותה למטה-פעולה מרכזי. זה אפשרי, למרות שעלי לקחת בחשבון את הפגיעה בחופש הפרט שלי, שיגביל מן הסתם את חירות הכתיבה. זה גם עלול להסגיר את מחבוא הנייר. האפשרות להסב את דירתי למשרד ירדה איפוא מייד מן הפרק.

קולט נשארה אצלי עוד זמן-מה. בסוף אמרה שהיא כבר סקרנית לקרוא במכתביה, וביקשה ממני טובה אחרונה: ללכת לרשות-הנייר ולגבות בשמה את צרור המכתבים. ממילא התכוונתי לעשות את זה. שלחתי אותה הביתה לשנת צהריים, ויצאתי מייד לדרכי. גם אני לא יכולתי לחכות. כל-כך רציתי לראות את האכזבה מתנחלת על פניהם של הפקחים. בייחוד התחשק לי לראות את ההבעה שתישפך על פניו היהירות והתאוותניות של הרומן ההוא.

בדרך נתקלתי בדוכן למכירת בקבוקוני ריח. התפתיתי לעצור (כלל מספר אחת: לעולם אל תתפתו לעצור ליד רוכלי-הריח!) ובלי שהתכוונתי יצאתי משם עם בקבוקון שקוף. לא ידעתי אפילו מה יש בתוכו. הייתי תשושה מרוב הרחה, אז קניתי משהו רק בשביל להיפטר מטרחנותם של הרוכלים. וזוהי בדיוק שיטת המכירה שלהם: הם דוחפים לך מתחת לאף במהירות מסחררת כל מיני ריחות, ומרוב אינפלציה של ריח את נכנעת וקונה משהו. בדרך-כלל אני מגלה כושר-התנגדות לא רע כלפי תכסיסים נלוזים מסוג זה. נוח תמיד התפעל משיטות הטיפול הנחרצות שלי בנודניקים הקטנים האלה. אבל הפעם הייתי קצרת-רוח להגיע לרשות-הנייר, וכמו שאמרתי, לעולם אל תתפתו לעצור ליד רוכלי ריחות: הם מסוגלים, הרמאים, בלי שתרגישו אפילו, למכור לכם ריחות מבאישים של זיקנה במסווה המילה הדביקה ההיא, נוסטלגיה, אם הם מזהים אצלכם במקרה איזו חולשה לסבא וסבתא.

לפני שנכנסתי לחדר 8 קומה ג', החלטתי להרשות לעצמי הסנפה קלה. גם בשביל הכיף. מגיע לי, לא? וגם בשביל לאזור קצת אומץ. פקקתי את השעם בדיוק כשרומן הזה או רומק – איך בדיוק קוראים לו? – פתח את דלת המשרד. ריח נועז של זיעה גברית הציף את נחירי. כמעט התעלפתי. אז זה מה שהם מכרו לי, הרמאים המסריחים! לקח לי איזה שני רגעים להתאושש. אבל למרות החולשה שאחזה בי, יכולתי להבחין בחיוך השטני הקטן שנמרח בזדוניות על שפתיו הדקות של הפקח. קיוויתי שהוא לא שם לב, ושלא בגלל זה הוא מחייך. אני מכירה גברים כאלה שמרחמים על נשים כמוני: אהה, שוכבת לה שם לבד במיטה כבר למעלה משנתיים בלי להריח זכר אמיתי, בטח עשתה מנוי על בקבוקוני- ריח. יכולתי לראות לו בעיניים שזה מה שהוא חושב לעצמו.

בלי לדבר הרבה הוא הוציא לי מהידיים את הקבלה על המסמכים, וכל הזמן תקע את המבט שלו עמוק-עמוק בעיני. אם זה המשחק, אמרתי לעצמי, אז למה לא, גם אני משחקת, לא מורידה את העיניים לשנייה, ונראה מי כאן יישבר ראשון.

הוא המשיך להביט בי, ובלי שום בעיות שלף את התיק מראש ערימת מסמכים שעמדה על שולחנו. את רואה גברת, כמו שאמרתי לך, הערימה נשארה בדיוק כמו בפעם שעברה, אמר בקול רגוע ואדיב, יותר מדי אדיב. עכשיו הבנתי שהוא היה מוכן, ופשוט חיכה לבואי. בטח הודיעו לו מראש. בדברים כאלה הם תמיד מספיק מאורגנים. פוחדים שיתפסו אותם עם התחתונים למטה. אמרתי לעצמי שאני לא עושה לו שום הנחות. אני את העיניים לא משפילה.

מרוכזת במבטו ובלי לענות לו, לקחתי מידו המושטת את התיק של קולט. הוא היה ארוז באריזה המקורית שלו, וחותמות כפולות מהעשירי בספטמבר עיטרו את שוליו. הסתובבתי ויצאתי, מרגישה כמו כוכבת קולנוע, משוכנעת שהעיניים שלו חורכות לי חור ענקי בגב.

בחוץ הבחנתי בכתובות צבע חדשות שנמרחו על הקירות. מראה הסניטאר הלבן והזריז עם חבית הסיד חזר על עצמו בדייקנות מפליאה. עליתי קומה ונכנסתי לקפיטריה שלהם כדי לשתות תחליף- קפה. ידעתי שהוא יבוא אחרי. ידעתי גם שזה צעד מטופש, אבל לא יכולתי אחרת. הרבה פעמים את עושה שטויות כאלה וממש מתעקשת לגעת בסכנה, למרות שאת יודעת שזה ממש לא לעניין.

ישבתי שם בערך שתיים-שלוש דקות, מהפנטת מבט בדלת. הוא נכנס, מביא איתו את כוס הקפה שלו, והתיישב לו בנחת, פשוק רגליים. אני שונאת את הביטחון העצמי הזה. כמה שהוא מאוהב בגוף שלו. כל-כך רציתי להוציא ממנו איזו אנחה. שיזיע. לפחות שיילחץ טיפ-טיפה. אבל הוא רק המשיך לשבת לו שם, מחושב עד הסוף, נועץ בי את העיניים המלוכסנות האלה שלו, כמו איזה חתול על גג פח לוהט.

והרי זה לא מרגש אותי. כל הפוזה הזאת בכלל לא עובדת עלי. וחוץ מזה אני אוהבת גברים רכים כספוגים. כמו נוח. גברים נוחים, שלא נותנים לך להרגיש שאת נמצאת במין מבחן בקיאות אינסופי. בקיאות בהם, כמובן. ואם עדיין לא הבנת שזה מה שהם מצפים ממך, אז את באמת טיפשה.

אז הנה גבר שלא נותן לך לברוח מהתפקיד הזה אפילו לרגע. הוא מביט בך, עמוק בעינייך, מצפה שתגידי משהו ראשונה, וכבר מכין לעצמו בראש איזו תשובה שנונה. הוא נותן לך להרגיש שהוא מרוכז בך. אבל שלא יהיו לך אשליות, בובה. הוא מרוכז רק בעצמו ובתשובה שלו. ואת חייבת להבין את זה, אחרת את אבודה. אז גם את מתחילה לחשוב במרץ על משהו שנון, ממציאה משפטים רהוטים, מכסחים. אין ברירה, את כבר בתוך המשחק. גברים שהם רכים כספוגים, חמימים כמו פרוות חתולים, תמימים כילדים, לא יעשו לך את זה. אבל לך יש נטייה קטלנית לשכוח מה טוב לך.

בסוף הוא אמר משהו. ואגב, משהו בכלל לא מבריק. דווקא משהו מפתיע. אפילו מפחיד. הוא אמר שהוא מעריך את מה שעשיתי, שהיום לא כל אחד היה עושה דבר כזה, ושהוא מוריד בפני את הכובע. חשדתי בו שהוא מתחנף. מתאים לו. מה הוא חושב שייצא לו מזה? ואז הוא אמר שזה נגע לליבו. עכשיו כבר ממש התחלתי לדאוג. אולי הוא סוכן שתול? ואולי מלשין? ואולי נודע לו על כוונתי לפתוח רשת ארצית למכתבי-בקשה? זהו זה, קולט הלשינה. כפוית טובה שכמותה. אי אפשר להאמין לאף אחד. מה לעשות עכשיו?

תראי, אמר רומן, אני עובד פה עוד מההתחלה, ואף פעם לא נתקלתי במישהו כמוך. בדרך-כלל הזקנים לא מסתדרים עם כל הטפסים האלה, אז הם פשוט מוותרים. הצעירים בכלל לא מגיעים הנה. להם, כמו שאת בוודאי יודעת, קשה מאוד להחרים מסמכים. צעירים יודעים להסתיר ניירות הרבה יותר טוב מזקנים.

וזה לא מסוכן בשבילך לספר לי ככה, מידע פנימי וכל זה, שאלתי אותו בנימה מתגרה. עדיין חשדתי בו. חששתי שמשהו איום מסתתר מאחורי הפתיחוּת הזאת שלו. אבל הלגלוג נעלם מקולו, ועימו השאריות האחרונות של חשדנותי. הוא היה עכשיו חם ומתוק ומעורר אמון. וזה הפחיד אותי.

לא כל יום פקח כמוך מספר דברים כאלה לאזרחית כמוני, אמרתי.

את חושדת בי, הוא ענה. אני רואה ואני מבין, אבל אני ואת ביחד זה המון כוח.

ויי לי, מאיפה נחת עלי אחד כזה? הישירות הזאת. לא הורגלתי בה. אחרי כל השנים האלה את מתרגלת לשדה קוצים. או מקסימום לשתיקות המביכות של נוח.

רגע רגע, מותק, אמרתי לו, שלא תכניס אותי לתוכניות שלך. ואני גם לא רוצה לדעת מהן. אני איתכם לא עושה עסקים. הדגשתי את ה“איתכם”.

תראי, הוא אמר, אולי כדאי שניפגש באיזה מקום.

אה, אמרתי, תעצור. מהדרך שבה טיפלת בקולט, לא מגיע לך בכלל שאני אשתה איתך קפה.

את צודקת בהחלט שאת לא מאמינה בי, אמר רומן בקול רגוע. גם אני במקומך לא הייתי מאמין בי. אבל תבטיחי לי שתשמעי עד הסוף את מה שיש לי להגיד. ואני מבקש, בלי אֶה-בֶּה.

כבר אמרתי לך שאת יודעת לכתוב, נכון? הוסיף בקול בוטח. אז תשמעי אותי עד הסוף. מגיעים לפה הרבה אנשים, בעיקר זקנים, שרוצים למלא טופסי-בקשה ולא יכולים לעשות את זה בכוחות עצמם. הם צריכים מישהו שיגן עליהם, מישהו שינסח עבורם, ואני חושב שאת המישהו הזה. כבר עשית את זה פעם אחת, נכון? ועשית את זה מצוין. אז מה איכפת לך להמשיך? אני אפנה אותם אלייך. אפילו לא תצטרכי להגיע הנה. ולא שאני לא אשמח לראות אותך עוד הרבה פעמים, הוסיף בקלילות וקינח בחיוך מחניף.

כמה צפוי, חשבתי לעצמי. החיוך שלו. הדון-ז’ואניות הנשפכת הזאת. ובכל זאת, הדברים שאמר הצליחו להפתיע אותי. לא ציפיתי לזה. עדיין הייתי משוכנעת שיש כאן איזו מלכודת. כנראה שהם הצליחו לראות אותי במכונת הרנטגן הענקית שלהם. אולי אפילו התחברו לי למוח. לכי תדעי. היום אי אפשר לבטוח באף אחד.

אני לא יודעת על מה אתה מדבר, היתה התשובה הכי טובה שיכולתי להמציא באותו רגע. נזכרתי שפעם, מרגלים שראיתי בסרטי ריגול היו אומרים את זה באדישות מוחלטת לחוקרים שלהם. הם היו מעלים על פניהם את הבעת הפוקר-פייס הכי טובה שיכלו לגייס, ומסננים את משפט המחץ הזה בנימה הולמת, קרירה ומתנשאת. זה תמיד עשה את הטריק. הצרה היתה שבכלל לא הייתי אדישה.

במסדרון יכולתי עדיין להריח שמץ מעקבותיו החריפים והמטרידים של ריח הזיעה הגברית. הוא נדף מבקבוקון הריח הפתוח למחצה שהשלכתי קודם לפח האשפה. הוצאתי אותו, פקקתי אותו, ניקיתי במטפחת חד-פעמית את הלכלוך שנדבק לדופנותיו – עד כדי כך התרגלתי לציית להוראות הממשלתיות? – והחבאתי אותו בתיק, מתפללת שהוא אינו עוקב אחרי בעיניו הסיניות הצרות, ההורסות האלה.

בחוץ כבר ידעתי, סופית, שזה לא בא בחשבון. בשום פנים ואופן לא. ושלא ייכנסו לך רעיונות לראש, מיידעלע. את לא צריכה שום ריחות חדשים. הם רק עושים כאב לב אחד גדול. אבל לא יכולתי להוציא לי אותו מהראש.

אחרי שתמה פרשת קולט – אגב, היא כמעט נישקה לי את הידיים ורצה להתייחד עם מכתביה – חזרתי הביתה. מתה מעייפות נשכבתי פרושת גפיים על המיטה. ידעתי שזה לא צריך להיות ככה. ידעתי שזה נגד חוקי ההיגיון. מנצחים צריכים לחגוג בפרהסיה, ולא להתייחד בעצב עם נצחונם המפוקפק. ואני ניצחתי. אין ספק. אז למה הרגשתי כל-כך עייפה, בודדה ומסכנה?

אולי מפני שלא יכולתי להוציא לי אותו מהראש, אותו ואת כל המה-יהיה המסורתי שהתחיל לטחון לי במוח בדחיסות אובססיבית. הרי דורות על דורות של דודות חמושות בעצות, כל יֶנטֶה והטריק שלה, לימדו אותנו: גברים כאלה רק רוצים להוציא ממך משהו. אבל מה? מה?

עד שאת לא מכניסה אותם להזיות שלך את לא יודעת. איפה שמתי את בקבוקון-הריח? הנה הוא, כאן, מתגולל בפינה. אני חייבת לחלום עליו. על הגוף הזר הזה. עצם זר בגוף שלך. עוד רגע החום שלו יתיך אתכם לגוף אחד. נחרדתי. זה מה שאת רוצה? עור חרוך בתמורה לשתי שניות של עונג? לא למדת כלום? לכי תעשי לעצמך טוסט, יא-פוסטמה, ותהיי מרוצה שאת עוד מסוגלת לכתוב על זה.

 

פרק אחד-עשר: על הספסל בגן    🔗

כל מה שהיא ידעה, זה שהיא הולכת לנשק לו את הצורה ברגע שיגיע. הוא יגיע? שאלת השאלות. בהתחלה זה היה שש, אחר-כך שבע וחצי, ועכשיו עוד מעט תשע. מנסה להיזכר: הוא אמר בסביבות שבע-שבע-וחצי? אבל אפילו בשעון-קיץ זה יוצא כבר כמעט חושך. התחלחלה: אם יבוא, היא עלולה לא לזהות אותו. היא עלולה להריח מישהו אחר ולחשוב בטעות שזה הוא, להתנפל עליו מאחור בחיבוקים, וזה הסוף שלה. ככה לחבק גברים זרים? רומן יבוא וימצא אותה מתמזמזת עם מישהו שהיא חושבת שהוא רומן. עוד עלולות להיכנס לו לראש כל מיני מחשבות מלוכלכות. והכל בגלל זיהוי שגוי של ריח. היא לא מסוגלת לחשוב איזה מחשבות עלולות לעלות בראש שלו. ואז זה באמת יהיה הסוף שלה!

מה שבטוח, שיש שם ריח של עשבים חיים. מאיה אוהבת את זה. זה ריח כמו של מוּשְק. טוב במיוחד לאוהבים. הריח מציף את הנחיריים, נספג במחזור הדם, עולה להם לראש. ואחר-כך, כל פעם שהם נזכרים בפגישה – הם נזכרים בריח הזה. היא קטפה איזה פרח למשחק הכן-אוהב-לא-אוהב, וחשבה, איזה שטויות שגברים מסוגלים לגרום לך לעשות. במקום להריח גברים את מריחה פרחים. ועוד פרחים ועוד פרחים. והוא עוד לא הגיע. אז יש זמן למחשבות. למשל, לשאלת השאלות: מה אני עושה כאן בכלל? וכמעט עמדה לקום ולעזוב. מצידי, שימצא ספסל מנוקד בעלעלים, אדמה מנוקדת בעלעלים, ובאמצע סימן ריק בצורת לב וכפות רגליים בעקבים: מאיה ישבה כאן פעם. מאיה כבר לא יושבת כאן יותר.

אבל אין שום סיכוי שתקומי, נכון? תודי. הרי אין לך ממי להסתיר. את רק מרמה ככה את עצמך, בניסיון נואש להשיב לעצמך את כבודך האבוד. כשהוא יבוא, את תשכחי לגמרי שפעם חשבת בכלל לקום מכאן. את תקפצי עליו ותגררי אותו למקום שבו תוכלו לעשות אהבה בלי שאף אחד יראה אתכם. בעצם לא איכפת לך שיראו: את כבר מרוכזת לגמרי בריח צווארו. מתה לנשום אותו לתוכך עד שתמותי מרוב הרחה.

מרוב מחשבות מענגות על ריחות וצווארים, שכחה מאיה את העיקר. והעיקר זה שהוא מאחר. איפה הוא? מה הוא עושה עכשיו? יותר נכון, עם מי הוא עושה את זה עכשיו במקום להיות איתה? איך הוא מעז להפסיד כמה דקות נפלאות במחיצתה? היא לא תעשה לו את זה אף פעם. כשהוא יגיע, היא תגיד לו את זה. אם יהיה לה אומץ. אבל הרבה יותר מתקבל על הדעת שהיא תעשה לו פרצוף. בזה היא הכי טובה. פרצוף נוהם מסמן: איחרתָּ, פויה, ואני לא אסלח לך לעולם. פרצוף חתום שסתם שותק אפשר להבין בתור: אני לא אסלח לך לעולם, אבל אחרי שתי נשיקות וכמה חיבוקים מתמרחים אני מוכנה לחייך ולהתפייס. יש הרבה סימני דרך. גן עדן של סימנים. ועל כולנו מוטל לפענח אותם.

זה מה שיקרה עכשיו? לא בטוח. בכלל לא בטוח. עוד יכולות להיות לו הפתעות. הגבר הבא שעובר אני עושה לו עיניים. ורומן מצידי יכול להתפוצץ. אבל במקום לעשות עיניים לגבר הראשון, היא מוציאה מהתיק שפתון ומראה קטנה ומשפרת במומחיות את צבע השפתיים. שלא יבוא חס וחלילה ויתפוס אותה לא מוכנה. חוץ מזה, הרי בשביל זה המציאו את האיפור, לא? בשביל להעביר את הזמן כשמחכים לפגישה.

מוחה נטרד בבעיה: מה עושים גברים באותו מעמד? משננים את שערי המניות בעמודי הבורסה? מסירים ממירווחי השיניים שלהם שאריות מארוחת הצהריים שנותרו להרקיב בפה? מצותתים בחשאי לקיבתם? מרחרחים את בתי השחי כדי לבדוק את טריות הדיאודורנט? חוזרים ובודקים את תקינותם של כרטיסי האשראי שלהם? (אחר-כך, במסעדה, לא נעים, שלא יעשו לנו פתאום בושות.) ואולי הם מנהלים שיחת זימה, שכם לשכם, עם גבר אחר שממתין לפגישה?

ואחר כך הם עוד מעזים להאשים אותנו שאנחנו מאחרות לרנדֶווּאים! אם הוא לא מגיע תוך דקה אני היסטוריה. אבל אחרי דקת המתנה באה לה עוד דקה. ועוד דקה. ועוד אחת. הרי לא תפסידי את הזדמנות חייך לראות אותו. בייחוד שכבר הגעת עד עכשיו: התרחצת, התבשמת, אולי גם התגלחת, יֶנטֶה? מה לא עושים למען התענוגות הארציים. יעיד על כך מניינם של הזוגות הנמרחים על ספסלים בגנים הציבוריים. מספר הממתינים בגפם רק מחזק את הטענה.

תמיד יש להם מבט אשם בעיניים ורגל נוקשת בעצבנות. כל רגע הם מציצים בשעון. הגברים מסרקים את שיערם, הקירחים את פדחתם, והנשים מוציאות לשון ועושות וויש מהיר ויסודי על השיניים, בודקות שוב ושוב ששום טיפת שפתון לא גלשה מהקווים.

ברגעים כאלה הכל מדוד. אסור להיתפס עם תנועות לא רצויות ובלתי-רצוניות. בתנועות אסורות אלה כלולים קימוט מצח וישיבה רפויה בגירסה לנשים, חיטוט באף וכחכוח מכוער המסתיים במטח- יריקה בגירסה לגברים. המתנת-יתר רק מחמירה את הבעיה, שכן קצרי-הרוח עלולים להתרשל, ולהיתפס עם תנועות המכערות את עצם קיומם אפילו בלי שישימו לב לכך.

אז הוא בא או לא? בכלל לא מגיע לו אחת כמוני. מכשפה, זה מה שהוא צריך. היא כבר תלמד אותו מה זה. אחרי טיפול האח"מים שלה הוא יזחל אלי על ארבע כמו בובל’ה, ועוד יבקש מנה אחרונה. לא מגיע לו ללקק לי את הנעליים. בבקשה, שיבוא כבר, שלא יעשה לי את זה. אני כל-כך מתגעגעת. אם הוא בא עכשיו, אני סולחת לו על הכל. אני אנשק אותו בכל פינה בגוף ואעשה לו טוב, כמו ששום אשה לא עשתה לו בחיים.

מה הגבר הזה מביט? אין לו לאן להסתכל? טוב, הגיע הזמן להתקפל. אשה ככה לבד היא פירצה לגנב. מה הוא מביט ככה? ממש מלקק את המיקרובים. רגע, זה לא רומן שם, מרחוק, ליד המזרקה? בחיי שהוא מתנועע בצורה ממש מגעילה, חשבה מאיה והמשיכה להביט בגבר המתקדם לעברה. מסורבל, זה מה שהוא. זז כמו דוב. ואיזה רגליים עקומות. שום תירוצים לא יתקבלו. תהיי אמיצה. אל תיתני לו לרכך אותך. כן, כן, מכירים אותו. הוא יבוא וישר ירצה לקבל את החיבוק שלו. ישמיע חצי התנצלות בשפתיים רפות ויצפה שתתנפלי עליו בנשיקות. רגע אחד מיסטר. לאשה הזאת יש חוקים, יש רספקט, זו לא אחת שמתקפלת בשנייה, ברוך- הבא-הדרך-פנויה, קדימה-הפועל.

תהרגו אותי אם אני מבינה איך מישהו יכול לחשוב שיקבלו אותו ככה, בזרועות פתוחות, בלי התנצלות של חצי שעה לפחות. פה, דארלינג, קודם כל עושים את המוות, רק אחר-כך בא תור הפוצי-מוצי. אם הוא יעז לגעת בי אני קמה והולכת. בחיי, הוא התלבש יפה. במיוחד בשבילי. איזה מתוק. ומה יש לו שם ביד? אולי מתנה? שיחלום שאסלח לו כל-כך מהר. אני מקציבה לו עשר דקות לנזיפות. ואחר-כך? אחר-כך אלוהים גדול.

החולצה שלו פתוחה. אני כמעט מסוגלת להריח אותו. הוא די יפה, בעצם. נראה טוב עם הג’ינס והטי-שרט הלבנה. נחמד להביט בו כשהוא בא ככה לקראתי, מתקדם באיטיות כי הוא יודע שאני מסתכלת עליו טוב-טוב. טוב, הרי גם הוא מסתכל עלי. אוי, הוא מסתכל עלי! מה הוא רואה? אני נראית בסדר? מזל שהתאפרתי לפני רגע. רק לא לחייך. שלא יחשוב שהתרככתי. איזה מאמי. הוא מחייך אלי. אז איך אני יכולה לשחק את הקשוחה? אני ממש מרגישה צביטה בלב ומתיחות בשדיים ובטח כבר רטוב לי לגמרי למטה. כבר ממש כואב לי שם. אם אני לא נוגעת בו הרגע אני מתה. כל הגוף שלי יתפורר לחתיכות. די כבר, אני רוצה להרגיש אותו. אני אוותר לו על הכל. הכל. נו, רק שיבוא.

אלוהים, איזה ריח מתוק יש לו. כל-כך התגעגעתי אליך, אתה יודע? חמור, בכלל לא מגיע לך. כבר נורא דאגתי. חשבתי שלא תגיע. בכל זאת עכשיו כבר כמעט עשר. תהיה הגיוני. ועוד במקום כזה. אתה יודע כמה גברים כבר אכלו אותי לארוחת-ערב במבטים שלהם? לא איכפת לך בכלל? זה מתנה בשבילי? לא? אז תפסיק לנשק. תודה שאפילו לא חשבת להתנצל. אתה תמיד מתייחס אלי כאילו אני משהו מובן מאליו כזה. אבל שתדע לך שאני לא מכניסה גברים לחיים שלי בכזאת קלות. בסוף זה רק מתנקם בך. בכלל, אני צריכה לחשוב טוב-טוב על היחסים שלנו. לא בטוח שאני מעוניינת להמתין לך כל החיים עד שתגיע מאיזה מקום. מי מאיים? אני בסך הכל אומרת שאני לא מוכנה ליחסים כמו שאתה רואה אותם. מותר לי, לא? אני רוצה שתראה גם את הצד שלי, שתתחשב בי. אתה לא יכול לצפות שהחיים שלנו יתנהלו רק לפי איך שנוח לך. יופי, אז יש לך חיים עסוקים! ומה עם החיים שלי? כמעט שעה וחצי חיכיתי לך. את כל התוכניות שלי ביטלתי בגללך. ומה אני מקבלת בתמורה לכך שאני מנסה להתאים את החיים שלי לסדר-היום העמוס שלך? איחור של שעה. באמת שאני לא מבינה אותך. אפילו לא איכפת לך מה הייתי צריכה לעבור. – אני כן אאשים אותך. – אז אין לי מה לעשות בחיים שלי, טוב? – לא איכפת לי. – שייהרסו, הם כבר ממילא הרוסים. – אל תחלום אפילו להרגיע אותי. – ומה זה יעזור? כמו כוסות רוח למת. – אל תיגע בי. – בדיוק. – זה פשוט גורם לי לחשוב על היחס שלך כלפי. – באמת? לא רואים עליך. – זה מה יש. – אני צינית? אל תצחיק אותי. – אני כבר לא רעבה, הוצאת לי את כל התיאבון. – טוב, אתה מקבל אותי גם עם החרא, וזה מה שיש עכשיו. – לא מעניין אותי אם לא מוצא חן בעיניך. – מי מעניש? תנסה לחשוב מי פה המעניש. – למה מי איחר? אולי אני איחרתי? – אני לא רוצה ממך טובות. – מזמן הפסקתי לקוות. – אין לך זכות להגיד לי את זה. – די, אני הולכת. – לא, אני לא רוצה להיות הגיונית. אני יושבת לי פה, מתפוצצת מעצבים, מתה מדאגה, אולי קרה לך משהו, אולי תאונת דרכים, אולי התפוצצות, אולי התנקשות, אז אל תדבר איתי על היגיון. אני כבר חולה מרוב היגיון. – מי מדבר על לעזוב? – לא רוצה, טוב, מה תעשה לי? – מכירים אותך. – אם ככה אז אני רוצה שתבטיח לי שתנסה לראות את היחסים שלנו גם דרך העיניים שלי. וזה אומר, למשל, שאם אתה לא מסוגל לבוא בזמן אז אל תקבע איתי שעה, רק כאשר אתה בטוח שתגיע. – תראה, זה מלחיץ אותי, ככה אני. – אני כן מקבלת אותך כמו שאתה. – כן נכון. – טוב, מה אתה רוצה? אתה פוגע בי. ואני חושבת שלפחות מותר לי לבקש ממך להתחשב במה שאני מבקשת. – כן. – גם אני. – טוב. – אתה מתוק. – אני מצטערת שאני יכולה לפעמים להיות כזאת מכשפה. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אבל ממש פגעת בי, אתה מבין? – כן. – אתה סולח לי? – אתה נורא חמוד, אתה יודע? – אני מבטיחה שבפעם הבאה אני לא אתנפל עליך ככה. אני פשוט כל-כך מתעצבנת כשאתה מאחר לי. אני מתחילה לפחד ואז באות לי כל מיני מחשבות מטורפות לראש. – אני יודעת איזה? שאתה בוגד בי או משהו כזה. – בטח שכן, אבל תנסה להבין את הצד שלי. – אני? בחיים לא אעשה לך את זה. שלא תחשוב אפילו. ממש העלבת אותי עכשיו, אתה יודע? – סולחת. בטח שסולחת. תמיד אני בסוף סולחת לך, לא? – כי אני חושבת שאתה מיוחד ונהדר ונפלא, ושאתה שלי. – תודֶה שזה מה שרצית לשמוע. אז הנה, הוצאת את זה ממני. – אל תתקמצן, תן קצת להריח אותך. לעורף שלך יש ריח נהדר. – הנה בסוף אנחנו יושבים על ספסל ועושים אהבה. – ואפילו מסוגלים להגיד את זה, שאנחנו עושים אהבה. – גם אני אוהבת אותך. אל תפסיק לנשק.

 

פרק שנים-עשר: סוף-סוף רומן    🔗

פעם זה היה כל-כך קל להכניס מישהו לעלילת חייך.

לא חוכמה, ענתה קולט. פעם הכל היה הרבה יותר קל.

אבל למה זה צריך להיות ככה, התעקשתי, למה זה צריך להיות כל-כך קשה? ידעתי כמובן שזוהי שאלת תם. מסוג השאלות שאינן ראויות לתשובה.

אמרתי לך, את תדעי כשזה יבוא, אמרה קולט והסתגרה בחדר- השינה.

מאז פרשת המכתבים היא נעשתה הרבה יותר מוזרה. שעות הסתגרה לה בחדר-השינה, זונחת אותי לדפדף לבדי באלבומי התמונות שלה ולעלעל במגזינים ישנים שהשאילה לי. את ארוחותינו אכלנו בנפרד: אשה-אשה במטבחה. קולט אמרה שהיא מעדיפה להתייחד עם התותבות שלה. היא ידעה שזה יצחיק אותי. לפעמים שלפה איזו בדיחה בלתי מתוכננת והביטה בפני בשאלה, כאילו היא מצפה להתפוצצות של צחוק. ואכן, ההתפוצצות לא איחרה להגיע. היא אמרה שהיא אוהבת את הצחוק שלי. יש לך צחוק של נערה, אמרה, צחוק של ילדה קטנה, של כלה צעירה, ואת מעוררת בי געגועים. אוהו, אין לך מושג כמה געגועים כלואים בתוכי. לפעמים נדמה לי שאני עומדת להתפוצץ.

אבל רוב הזמן היא העדיפה להיות לבדה. עד שכבר התרגלתי אליה, כל-כך התרגלתי שכמעט לא יכולתי לחיות בלעדיה, והיא פתאום מתחילה להעדיף לי את חברת עצמה. שאלתי אותה למה. היא אמרה שמשאלתה האחרונה התגשמה.

ועכשיו אני יכולה לנוח, הוסיפה.

לְמה את מתכוונת, שאלתי. חשדתי שמחלתה שוב מאפילה על מוחה ומחשבותיה מסתיידות.

גם את זה תביני בבוא הזמן, חתמה במיסתורין.

האמת, כבר מזמן נמאס לי מכל הפוזה הזאת שלה. מתנהגת כמו זקנת השבט במקום שאין בו זקנים, בטח שאין חכמים, והעלילה מתפוררת כבר שנים.

אבל בדבר אחד הייתי בטוחה. בעלילת חיי לא היה שום מקום לגורמים חדשים. חזרות, כל הזמן רק חזרות. זה מה שיוצא לך מזה. יומנים משומשים. אז בשביל מה לטרוח? אפילו ההזיות המיניות שלי לא הצטיינו במקוריות. לא הצלחתי להכניס לתוכן את רומן כמו שרציתי. הוא לא הסתדר שם בשום תפקיד שניסיתי להטיל עליו.

אני בטוחה שרומן לא יצליח לנחש לאן ניסיתי להכניס אותו. וזה לא שהוא לא מת לדעת! אני מוכנה לחתום שברגע הזה הוא יושב לו על קוצים ברשות-הנייר, מחרים ניירות וחושב לעצמו: מה לכל הרוחות היא חושבת עלי? אני מוכנה לחתום שבאותה הזדמנות הוא חומק למחסן המסווג של החומר הפורנוגרפי, ומחרים לעצמו מגזין כרומו תוצרת חוץ. נשים מצולמות בכל מיני פוזות מגרות עושות בשבילו חצי מהעבודה.

הוא בטח חושב לעצמו איפה אפשר למקם אותי. ההיא עם תלתלי הבלונד למטה נראית לו הכי מתאימה. בכלל לא איכפת לו שאין לי שיער ערווה בלונדיני, שמעולם לא היה לי, ושאף פעם לא תיכננתי לחמצן. הוא הרי לא צריך אותי: הוא מסתדר יפה מאוד עם מה שיש להם שם במחסן הפורנוגרפי. אגב, במחסן הזה אין אף פעם מחסור בנייר. כשאחמוק לשם באחד הימים, בטח אמצא אותו מתנשף ועם כפות ידים דביקות. זה מה שאתה מכין לי, רומן? סוף- סוף האמת יוצאת לאור. עושה שימושים לא-היגייניים בניירות שהחרימו לנו. לנו, אזרחים מסכנים ותמימים שקנו את העיתונים האלה במיטב כספם! אין להם טיפת התחשבות שם, ברשות-הנייר. לא מבדילים בין דוסטוייבסקי לפלייבוי. אם אכנס במפתיע, מה הסיכויים שאמצא אותו ישן עם ‘לוליטה’?

מאיה, סוף-סוף, קרא רומן ממקומו מאחורי מכתבה מסורבלת ומכוערת, עמוסה בניירות.

מאיה? שמעתי טוב? פתאום הוא קורא לי מאיה. לא פחות ולא יותר. עוד מעט הוא ייגע בזרועי. כאילו במקרה תזחל כפו הקרירה או המיוזעת לעבר כתפי החשופה – ואז לאן נגיע? באיזה פוזה הוא מיקם אותי הלילה? אל אלוהי האסוציאציות, רק לא בתפקיד של פקחית-נייר! שמעתי שהם אוהבים לעשות את זה עם מדים. בונים לעצמם סיפור משטרה קטן ועסיסי ומטפחים פנטזיה שהולכת בערך ככה, תמיד עם איזו גברת ידועה לשימצה שאיבריה המסוימים מתפוצצים בתוך המדים הממשלתיים:

הידועה לשימצה נכנסת לתא. שדיה המתפרצים מבקיעים את המדים ופורמים את כפתורי חולצתה, והם מתגלגלים בנקישה איטית עד למיטתו של האסיר. גם הוא, אגב, שוכב שם בפוזה מופקרת, מפזיל בעיניו, אבל משחק אותה קשוח: שתתפתל קצת, שתתחמם, לא יזיק לה. ומה תעשה הסוהרת המיסכנה? נניח שהיא תבקש מהאסיר להרים עבורה את הכפתורים. אולי אפילו תצווה עליו. הוא יסרב, כמובן. מה היא כבר יכולה לעשות לו? להעמיד אותו בפישוק רגליים מול הקיר? להצמיד לו מגנום לרקה? לא מתקבל על הדעת. זה נוגד את כל התקנות. בסוף היא נאלצת להתכופף בעצמה. תחתוניה הזעירים, המתפקעים על גלגלי ישבניה, מציצים בקלוז-אפ רצחני ופוגעים בול בגלגלי עיניו של האסיר.

נוח היה אומר על זה: יש לך דמיון פורה, ושוכח שבסך הכל ראינו את זה בכבלים בשבוע שעבר. אבל לי יש זיכרון קטלני, ומחסן מלא בסטוקים של סיפורים. אני יותר טובה אפילו מהסטוקים המוחרמים שהם שומרים לעצמם במחסנים המאובקים שלהם. הכל אני זוכרת. ומי שיעז להיכנס לי לזיכרון, אבוד.

אני רוצה להיכנס לזכרונות שלך, אמר רומן בקול סקסי לגמרי.

אתה כבר בזכרונות שלי, עניתי בהתגרות, והחלקתי לתוך הכיסא שניצב מולו.

היינו לגמרי לבדנו.

אתה זוכר יום קיץ אפרורי אחד, שאלתי אותו. מהשמים ירדו טיפות עבות ומאובקות של גשם. אתה עברת במדים. בטח לא הבחנת בנערה שעמדה ליד חנות המכולת, מלקקת באיטיות ארטיק- קרח, עוקבת אחריך במבטיה. ראשך היה מגולח, גופך הדיף ריח מגרה, כפתורי חולצת המדים היו פרומים, בדיוק כמו עכשיו, ושיער החזה – אז עדיין היה שחור לגמרי – הציץ אליה מתגרה. היא הביטה בך, בלעה אותך בעיניה. מסביב נצבעו פנסיהן של כל המכוניות בצבע פלסטי אטום כחול או שחור: הוראות האפלה. חלונותיהם של כל החנויות והבתים צופו שתי וערב בפסי-בד דביקים. באותו בוקר, שלחה הנערה לחיילים בחזית חבילות עם ממתקים, קופסאות שימורי נוּן, כובעי-גרב בסריגת יד מסורבלת, גרביים בצבע חאקי, וכמה חוברות ישנות של ‘מֶד’. כעבור שבועיים קיבלה בדואר חוזר גלויה עם חותמת משולשת מחייל אחד, בקושי בן שמונה-עשרה, שכתב לה כמה שהיא חמודה, ושאחרי המלחמה הוא רוצה להיפגש איתה, לגעת בה, והאם את באמת חמה כמו שאת כותבת? היא היתה אז בסך הכל בת שלוש-עשרה, ולא הבינה מה פתאום כותבים לה ככה. ואז היא הביטה בך. אתה היית החייל עם המדים הפרומים שהסתובב ברחוב שבו היא גרה, ומבטו אבוד. אתה היית כל החיילים האלה, מהגלויות עם החותמת המשולשת ועם הסמיילי המצוייר בייאוש מרושל ליד הדואר הצבאי.

אני הייתי החייל הזה? שאל רומן בהתפעלות.

למה שתאמין לי, אמרתי. אולי אני סתם ממציאה? עוד סיפור, כמו כל הסיפורים האלה ששכובים לכם כאן במחסנים.

אבל אני זוכר הכל, אמר רומן בפליאה. הייתי אז נשוי למינה. מינה שבפיה שתינה. מינה הזונה הפולנייה הגדולה. התחתנו חודש לפני המלחמה, ובזמן שאני הוצאתי את הנשמה בחזית, הזונה הזאת כבר חיפשה לה עם מי להזדיין. זה הטובה שמקבלים ממכן.

מה זה ממכן? אל תהיה דמגוגי, אמרתי לו. פשוט תספר את הסיפור כמו שהיה. זאת אומרת – ואני יודעת שקצת התחנפתי – אם אתה רוצה להיכנס לזכרונות שלי.

מת להיכנס לזכרונות שלך, ענה רומן והפעיל את חיוכו המטריד.

חשבתי לעצמי, איזו פתיחה בנאלית לרומן משרדים לוהט. סוף- סוף מציע לי רומן הצעות מגונות.

קודם נשמע מה שיש לך לספר, אמרתי לו בפנים קפואות. נראה אם זה שווה משהו בשבילי.

את עוד תודי לי, ענה לי. הרי בעצמך סיפרת לי שאת מתעדת את תולדותינו. אז למה שלא תתחילי בחייו של החייל העברי? לא מגיע לנו? שנים נלחמנו. שנים! ואני לא אומר את זה סתם. אני בעצמי עברתי על בשרי שלוש מלחמות נטו. הנה תיגעי, יש פה צלקת.

נרתעתי. חשבתי שתיכף הוא עומד לבקש נשיקת ניחומים במקום הכואב. מתאים לו. אבל מייד הוא המשיך לספר.

זה קרה בדיוק בקיץ, פתח רומן בקולו הערב, ואני כבר יכולתי לדמיין לי אותו בזרועותיה של מינה הבלונדינית, ששערותיה פזורות כמו איזו נימפה בוגדנית. היתה חתונה גדולה, סיפר רומן. אחרי הכל חתונה ראשונה, לא? אז לקחנו אולם ותזמורת ורב ושימלה יקרה מבוטיק בבן-יהודה וחליפה שלושה-חלקים בשבילי והינומה בשבילה וכל מה שצריך. ואז באה המלחמה והלכו הנישואין שלי. עפו מהחלון ביחד עם כל הבגדים שלה. עם כל הנעליים האלה שלה ששקלו איזה חמישים טונות. הלכו אז עם פלטפורמות, אולי את עוד זוכרת. אבל היית קטנה, למה שתזכרי? בחיי, היית קטנה! תתארי לעצמך שהייתי פוגש אותך אז, ויכולנו, את יודעת, להיות יחד. היה יכול להיות נחמד, את לא חושבת? אבל ההיא, הזונה, הרסה לי את כל האמונה בנשים. אחרי כל החודשים המסריחים במדבר, באתי הביתה ושמתי לה גט על השולחן.

זהו זה, כל הסיפור, אמר רומן והשתתק.

נו די כבר, אל תהיה כזה, תן עוד משהו, אמרתי לו. זה בכלל לא שווה. איפה כל הפרטים העסיסיים, איפה הלכלוך, איפה הדם? אם כבר שמת על השולחן, אז לך עם זה עד הסוף. אני מתה על סיפורים כאלה. יותר טוב מכל מה שיש לכם במחסנים.

אבל החמור המשיך לשתוק.

סוף-סוף נפתחת לפני, אז אל תהיה כזה, הפצרתי.

שתיקה.

איך אתה יכול לעשות לי את זה, לחצתי.

שום תגובה.

לפעמים נדמה להם שלשתוק זה אבירי. פתאום, בלי הודעה מראש, הם משתתקים, כאילו שסגרו להם את הג’ורה במפתח שוודי: עד כאן, חבובה! בטוחים שהם נפלאים, גבריים כאלה, ושככה תעריכי אותם עוד יותר. ואף פעם הם לא לוקחים בחשבון שאנחנו יכולות להשלים את הכל בראש. ובחשבון סופי זה הרי הרבה יותר גרוע. כי את מתחילה לחשוב לעצמך מי-יודע-מה-קרה- שם, ובכל פעם שאיזה חשדון קורץ אליך בזדון, את מורחת עליו טונות של דמיונות שתפחו במהלך שנים רבות של אימונים.

זה מאוד טיפשי מצידך לא לספר לי הכל, ציינתי באדישות. אתה יודע שאני יכולה לגלות לבד.

בואי, אני מזמין אותך לקפה. סינתטי, אומנם, אמר רומן בטון מתנצל, אבל כל דבר יותר טוב מהמים המותפלים המגעילים האלה שהם משקים אותנו בלי טיפה של בושה לאומית. שמת לב איך הם מרעילים אותנו לאט לאט?

ידעתי שהוא מתחמק. אפשר לחשוב שהצעתי לו נישואין. ניסיתי לשדל אותו: באמת, אפשר לחשוב מה יקרה לך אם תספר. אתה יכול לבטוח בי. אבל ידעתי שזה מקרה אבוד. כי הוא לא רכרוכי כמו ספוג. כן, זה הוא בטח לא. ואם את רוצה להכניס אותו לזכרונות שלך, אז את חייבת לקבל אותו כמו שהוא. כמה שאני שונאת לקבל אותם כמו שהם. כזאת טירחה. כזה ביזבוז. וכמה אכזבות שצריך לעבור.

אז זה מה שצפוי לי, רומן משרדים עם רכב משוריין? מניסיון של שנים את יודעת, שאין שום סיכוי לשנות להם את המנוע שיהיה כמו של רכב פרטי רגיל, שלא לדבר על השילדה: אלף מנות של פלדה. זהו, חבובה, אם את נכנסת לזה, את אבודה!

ידו של רומן נחה על מותני כדי להנחות אותי החוצה. היא נחה עלי בעדינות מלטפת כזאת, שיש בה מן הביטחון הגברי שלא תסלקי אותה משם. ידעתי. ידעתי שזה מה שיקרה. רומן רומנטי הוא עושה לי פה. ועוד ברשות-הנייר. ליד עותקים נדירים של רומנים של ג’יין אוסטין בכריכות קשות, שמסמיקות ממש ברגע זה מרוב מבוכה. אין לרומן הזה טיפת בושה.

כדי לא לראות אותן בהתבזותן, הזמנתי אותו אלי הביתה. אני בטוחה שכל אחת היתה נוהגת כמוני. הוא אמר שיבוא בשמונה. אבל אני כבר שכחתי מה עושים בפגישה ראשונה. חשבתי שזה לא יכול להיות שונה בהרבה ממה שזכרתי. עזבתי אותו לסיים את עבודתו, מיון של סטוק חדש, ומיהרתי הביתה כדי שיהיה לי מספיק זמן להחביא את הניירות ולסדר את הבית, ככה שיראו את הזכרונות שלי כמה שפחות. לא נעים. לא על הפגישה הראשונה. בדרך קפצתי לקולט כדי לספר לה את החדשות האחרונות. צלצלתי בדלת שלוש פעמים רצופות, ככה סתם בשביל הכיף. באמת שלא התכוונתי להפחיד אותה. שום תשובה לא באה. אפילו לא רשרוש מאוס של רגליים נגררות.

שבוע לפני כן היא גילתה לי את מחבואו של המפתח הרזרבי, זה שהיא שומרת במסדרון למקרה שתצא החוצה ופתאום תתפוס אותה התקפת שיכחה. אַ גרוֹיסער חוּכעם, ואיך תמצאי את המפתח הרזרבי, שאלתי אותה. זה קל, היא אמרה בחיוך ממזרי: את תגידי לי איפה. חיטטתי במעמקי בלטה ישנה מתחת למרבד הרצפה, שליתי את המפתח המאובק ופתחתי את הדלת. על המקום היתה לי הרגשה רעה.

קולט שכבה בחדר-השינה, מכוסה במכתביו של תיאו כמו בשמיכת טלאים. ידעתי מייד מה צריך לעשות. להזעיק את סיירת הפינוי, לדאוג לשריפת החפצים, לסטריליזציה מוחלטת של הדירה, ועוד כמה סידורים רגילים. לשם כך הייתי זקוקה למספר הביטוח הלאומי שלה. הוצאתי את כל המסמכים האישיים מהתיק ואת היתר חיפשתי במגירה.

לא היה שם שום זכר לקולט, הדוגמנית היפה של תיאו. לאשה הזקנה ששכבה במיטה, מכוסה עד הראש במכתבים, השד יודע של מי, קראו אולגה שוורצמן, ילידת קייב 1911. עלתה לארץ בשנת 1929. אלמנתו של יעקב שוורצמן פלוס שלושה ילדים, אחד מהם נהרג במלחמת השיחרור, השני היגר לדרום-אמריקה והלך לאיבוד בערבות הפמפס. קיצבת ביטוח לאומי 800 שקל לחודש. טיפול רפואי אחרון לפני שנה וחצי: הסרת קטרקט מעין שמאל. ניתוח להסרת הרחם בוצע בבית-החולים רמת מרפא בשנת 1965, כריתת שד כעבור שנתיים. לא ידוע על שארי-בשר בארץ.

 

פרק שלושה-עשר רומן, החייל העברי האחרון    🔗

חודש יוני היה כל-כך חם. עד שיום אחד נפלו טיפות גשם עבות מהשמים, כאילו הטעינו את העננים בראשי-נפץ לא-קונוונציונאליים. הבוקר עלה לוהט ומחניק, ובשעה שמונה (הוא ידע את השעה כי הגשם התחיל לרדת קצת אחרי צפצוף החדשות) הרקיעים השחירו במפתיע. לרגע חשב שמטס של ציפורים נודדות מאפיל את השמים, או שמישהו אטם את העולם כולו ביריעות של אברזין צבאי. כבר אי אפשר היה להבחין בין האנשים שעברו ברחוב.

רומן התנתק מההמון חסר-הפנים ונסחף לרחוב צדדי. עננים כיסו את עיניו. מייד סגר אותן, ואחרי רגע פער לרווחה חצי עין: הוא עמד בדיוק באותו מקום, לבדו. רצועת האם16- לחצה על כתפו הימנית. אפשר היה להרגיש איך חבורה אדומה וטרייה מתפשטת על העור המשופשף, קצת מעל לצלקת המכוערת של הרכבת האבעבועות שקיבל בגיל שש. חמש דקות בחושך הסמיך הזה, הוא חשב, וכל אחד מסוגל לגמור עם עצמו.

“סגור בימי א'”, ציינה על הדלת כתובת באנגלית לקונית. כמה משונה שהיא לא עובדת היום, הוא ציין לעצמו, והרכיב את קסדת- המגן על ראשו המגולח. חלון-הראווה חשף את פלאי אירופה הקלאסית בעשרים ואחד יום ועשרה תשלומים נוחים. הוא הדביק את ראשו לחלון החבוש במדבקות מכוערות. אפו נמעך כבננה רקובה על השמשה המאובקת. עיניו סקרו את החלל. השולחן היה נקי ומסודר כמו לפני מסדר צבאי. עציצי הגרניום הושקו לא מזמן. אם ככה, הוא חישב לעצמו, אז היא בטח פתחה היום את החנות.

באוויר עמד ריח אוורירי, ספוג בניחוח לוונדר ובלחות כבדה של סתיו. רומן ספג אותו לקרבו, מנסה למצות את הריח עד תום ולדלות ממנו כל טיפה של עצב חורפי. האטמוספירה מתבלבלת, הוא חשב: עוד מעט לא נדע מתי יום ומתי לילה, מתי קיץ ומתי חורף. אבל נעם לו להרהר בשקט הזה, שקט כמעט כפרי. מנין השקט הזה בא? בהיגיון טיפוסי עקב אחריו עד שגילה את מוצאו: דשא מטופח שצמח בגינה ציבורית קטנה. בטח גם היא אפופה עכשיו בריח סמיך ונועז של ג’ונגלים: עצים ירוקי-עד, גללים, מטפסים, אדמה טחובה, ואולי גם שמץ טל טרי שנשכח מהלילה.

רומן התקרב בצעד איטי ומחושב אל החנות הסמוכה. זו היתה חנות מכולת מוזנחת, שהציגה את מרכולתה הדלה מעבר לוויטרינה מאובקת שטונפה בטיפות עצומות של גשם. לצד פירסומת בת עשרות שנים לשמן ‘עץ הזית’, עיטרו את הוויטרינה כרזות ישנות של יום העצמאות ודיוקנאות דהויים של נשיאים מתים ורמטכ"לים יוצאים. נערה מתולתלת על אופניים הציגה לראווה את בגדי הספורט שלה, גרבי פומפונים וחצאית קצרצרה, ולטשה בו עיניים מתגרות בעודה מלקקת בחמדה ארטיק. ילדה מפותחת, חשב רומן. מה עושים עם ילדות כאלה? זקנו בן היומיים גירד לו. המדים גירדו לו. עכשיו כל הגוף גירד לו. הזיעה טיפטפה לו במורד הגב, מעוררת לחיים את הסירחון שנחבא בבתי השחי. ומינה הרי שונאת לעשות כביסה. בעלת המכולת, הגברת רזניק, אמרה שהיא מצטערת, היא לא ראתה היום את מינה. העסקים די חלשים עכשיו. מינה אמרה לה לפני שבוע שאף אחד לא רוצה לנסוע לחוץ-לארץ בימים טרופים אלה.

בדרך לדירה לכדו אותו עיניים סקרניות. זוגות-זוגות של עיניים פעורות, כחולות, חומות, שחורות, ננעצו בו בחשדנות מהולה בהערצה מעבר לגדר הצבועה ברישול של גן-הילדים. מחבל, מחבל, קרא בהתלהבות ילד אחד, עורו שחום ולראשו כיפה קטנה. שתוק טיפש, זה חייל טוב שלנו, נזפה בו ילדה שרק לפני רגע ביקרה בשירותים. מכנסיה הדהויים השתלשלו עדיין על ירכיה הקטנות, המוכתמות בדם.

באותו רגע התאווה רומן להיות צבוע בצבעי מלחמה מכף רגל ועד ראש. ואולי כדאי שיהיו אלה צבעים זרחניים, כמו שהילדים משתמשים בפורים? העיקר לא להיות כל-כך בולט. שלא יביטו בו במבט תובעני כזה. אחר-כך ניחם את עצמו במחשבה שחיילים רבים מסתובבים עכשיו ברחובות, ומיגוון המדים של החילות השונים בטח מסחרר את ראשי הילדים, והם מתבלבלים.

הוא חצה בהליכה נמרצת את הרחבה המרוצפת של הגינה. אבל העיניים הבולשות כבר לא הסתפקו בליווי פאסיבי, ופסעו אחריו על כפות רגלים קטנות וחרישיות. קישטה ילד, לך הביתה, ניסה רומן להבהיל את הילד שניתק מחבריו ויצא למעקב אמיץ אחרי החייל הזר. האם16- דפק שוב ושוב על ירכו השמאלית. דפיקות קצובות ומטרידות. מחר יסומן המקום בכתמים כחולים שיפוגו לאיטם: הכחול ייספג לתוך אדום חיוור, שיהפוך לצהוב מכוער ששוליו שחורים. ומינה תנשק את המקום הכואב.

כל-כך הרבה מקומות כואבים יהיה עליה לנשק, חשב רומן בשעה שראשו התרוקן מכל מחשבה מעשית. ומה יהיה אם לא ימצא אותה בבית? מינה, הוא יאמר לה, מינה, כבר שמונה חודשים של מלחמה, וכולנו תקועים בלעדיך בסהר הרחוק. ומה יהיה אם לא תחזור כל סוף השבוע? הרי היא לא יכולה לדעת שהוא קיבל חופשה של ארבעים ושמונה שעות! איפה הסהר עכשיו ואיפה הוא. ולמה בכלל קראו לזה הסהר הרחוק?

בפנים חשיכה סמיכה. ריח מחניק של בית סגור. התריסים מוגפים, ופסי אור דקיקים חודרים פנימה ונמסים בעדינות על הקירות. נדמה לו שהוא שומע קולות רפים מחדר-השינה: יללות נשיות חנוקות, כל-כך ענוגות שזה הורג. אחרי רגע הקולות פוסקים, ואז חוזרים חזקים יותר, מפצירים יותר. רומן הכיר היטב את אנחותיה הרכות של מינה. גם בחושך ידע לזהות את שיער הזהב שלה נמסך על הכר, זוהר כמניפה. אצבע זרה לופפת אותו עכשיו, ומחליקה חושקנית אל השד הרפוי המתענג על מגע בשרים חדש, על טעמה המרגש של הבוגדנות. זונה, ציין לעצמו רומן, וצעדיו הרתיעו לאחור.

אחרי רגע עמד בתחנת האוטובוס לרמת-גן, וכעבור מחצית השעה כבר היה בזרועותיה השמנות של אמו. היא שאלה למה הוא לא נסע הביתה, אבל ראו עליה שהיא מרוצה: הוא העדיף לבוא אליה ראשונה, במקום לרוץ ולכרכר סביב הרגליים של אשתו. וכבר התחילה לסדר, להכין, לדאוג, לבשל, ונטפלת נטפלת נטפלת. היא הורתה לו להסיר את המדים וזרקה אותם לכביסה. אחרי שסיים להתקלח הלבישה אותו בפיג’מת פסים ישנה ומטולאת של אביו. שום דבר היא לא זורקת. שום דבר לא השתנה.

רומן בוא לאכול, שמע רומן קול חלול, כאילו מישהו מדבר אליו מתוך נבכי מוחו. הוא השפיל מבט וגילה שאצבעותיו מתופפות בעצבנות על שילדת רכבו הלוהט. הקולות היו רחוקים ועמומים, כמו הד שעולה מתוך באר ריקה, עמוקת-קרקעית. רומן, בוא תאכל, אם לא תבוא זה על אחריותך, עם הפה של גידי אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה יישאר כאן בעוד שתי דקות, אמר הקול הרחוק שהלך והתקרב עד שהפך ללחישה אינטימית.

שוקי הופיע בחזית התמונה המטושטשת, וקירב לאפו שאריות של משקה אדום לכוד בבקבוק טמפו משפחתי. רומן ראה שתחתית הבקבוק מזוהמת בגושים של חול מעורבב בשמן-מכונות. זה הבורשט שעושה האשה של הרשקוביץ, אמר לו שוקי, אחלה משקה, אחלה אשה. איזה אוכל גנוב הבאת מאמא שלך ואתה לא נוגע בכלום. מה קורה איתך ילד, שאל שוקי, ומצמץ בשפתיו בהנאה מוגזמת, כמו אבא שמנסה לשדל ילד סרבן לאכול.

רומן הביט בו באדישות. בטנו היתה מלאה בתחושת-אסון, כמו תמיד לפני אסונות. כבר בעיר התחילה למלא אותו ההרגשה החגיגית הזאת. משהו מיוחד הולך לקרות. מה בדיוק הוא לא ידע, אבל איש מלבדו לא יודע כמה נפלא זה הולך להיות, נפלא בגורליותו הנחרצת, הכבירה. הוא זלזל בחבריו. מה כבר יש להם בחיים? אשה נטפלת, מדים מוכתמים, ידיים שמנוניות, ילדים דביקים, וכל הסימנים הכחולים האלה על הגוף מהאם16- הדפוק, ואין מי שינשק וירפא את הכאב. וכל הזכרונות האלה, ששורפים את הלב. בשביל מה להם.

בשביל מה לכם, צעק אליהם, בשביל מה לכם? אבל הם המשיכו לשבת על האדמה או להתגודד בחבורה צוהלת סמוך לדופן הטנק, עונים לצעקתו בבהייה של טמטום, והמשיכו לדחוף את אצבעותיהם העבות לתוך קערה של נקניקיות חלוטות ולחטט בתוך צנצנות שמנוניות שהנשים שלהם מילאו בקוּבֶּה וממולאים וכדורי- בשר-ברוטב-עגבניות. ואז גיהקו ומצמצו בשפתיים חלקלקות, ולקינוח לקלקו את אצבעותיהם. הוא נגעל מהם.

רומן תתקרב, תיקח משהו, חיזרו אחריו הקולות השבעים והמנומנמים. אני הולך להשתין, תעזבו אותי, הוא צרח עליהם עם כל מה שהיה לו בריאות, וכבר לא השתדל לשוות לקולו את הנימה הסחבקית השמורה לחבר’ה במילואים. ליטוף פזור-נפש במיפתח צווארונו גילה גבישי-חול שדבקו לשערות החזה. הן האפירו מאוד בשמונת החודשים האחרונים. הוא כבר לא ידע אם זה צבען המקורי או עקבותיה של רוח הקדים ההרסנית, שמינה תמחה בידיים מיומנות בעזרת אמבט קטן בניחוח ‘פינוק’. אוזניו התמלאו גריז. ומדיו, הם הרי מוכתמים כבר מזמן, מהימים הראשונים של המלחמה. אפילו אמא לא הצליחה להוריד את כתמי הדם. הוא הביט בכביש הראשי, שבראשית המלחמה התמלא ברכבים מכל סוג, צבאיים ואזרחיים, ועכשיו התרוקן כמעט לגמרי. תנועה דלילה נעה מרחוק ונקלטה בראדאר-עיניו כעקבות נמלים רוחשות.

עוד דקה אחת כזאת של שקט תספיק לו לבדיקת האופק. ואולי יתגלו לו לפתע ההרים הירוקים, האבודים? וחול דק-דק, כאילו סונן במסננת פלסטיק אדומה, יחוג סביבו כמו הפיות המרקדות בסרטים של וולט דיסני. השמש תהפוך לדיסקית עגולה ואדומה, כמו מגזרת נייר בציורי ילדים. ומה זה אומר, שהשמש התלויה ברקיע היא באמת רק דיסקית עגולה, דיסקית ולא יותר? פסיעותיו ידשדשו בדיונות, ויתוו בחול הלוהט עקבות מופלאים, לא- מציאותיים, עצומים כעקבותיו של ענק. הרוח תגדיל אותם פי אלף, והשמש שתשרוף אותו תזרה את פסיעותיו החרוכות כמו שמאפרים סיגריה בוערת.

אבל לא איכפת לו. ממילא כבר מתקלף לו האף. וזיפי שערו, הגזוז לפי הנוסח הצבאי, משווים לפניו מראה של מברשת. כבר מזמן הם כוסו בשיכבת אבק דקיקה כמין צמר-גפן עשוי חול, שאוטמת את ראשו כקסדה טבעית. הוא בטח נורא מפחיד עכשיו, כמו איזה אינדיאני אדום.

רחש הטנקים חלף, ופתאום שוב שורר שקט בכל. עכשיו גם עיניו צבועות אדום. אור שמש רך צובע את מחצית פניו, משרטט עליהם מתווה פסטלי עגול המרכך את נוקשות המדים. מבטו, הנעוץ בנקודה דמיונית, מצייר קמטי סהר זעופים במעלה אפו, בין שתי עיניו המאדימות מחוסר שינה. החוטם הישר עם הגבנון הקטן, שמינה אוהבת ללטף באצבעותיה המטופחות, פונה בזווית החלטית אל השמים, והלשון, המחפשת דבר-מה על השפתיים, מקווה מן הסתם לאתר בהן שיירים של לחלוחית, ואולי רק לסלק גרגר אבק טורדני. עיניו צופות הרחק, חשדניות. גופו הנחוש דרוך וחד, כמעט קפיצי. מתיחותו ניכרת היטב בעיקול אגרופו הקמוץ. והמחשבות מתרוצצות. נזהרות לא להתעצבן.

הנה יושב לו לבדו אדם בין החולות. גרגרי חול דקיקים מרחפים סביבו כהינומה, חגים במערבולות קטנות וממזריות שמחדירות אבק לאוזניו ומסתננות בין שערותיו. והכל בשביל מה? איפה הראש שלו עכשיו? ואיפה אשתו? ואמו? והכלבים? לאן כולם הלכו?

פתאום הבין שהוא לגמרי לבדו. אין איש סביבו. גם הקומנדקרים נסעו, ואין זכר לזלדות ולשאר הרכבים של המחלקה. זה שימח אותו. סוף-סוף קורה משהו טוב. בביתו כבר מזמן אין לו מנוחה. הדברים לא מסתדרים כמו קודם. האנשים השתנו. החדרים פתאום צפופים. הבגדים מחוספסים ומגרדים, ומגע הנשים קר. בלילה האחרון אצל אמו שכב ער והיתושים חגגו עליו, זמזמו מזמורי- פריון בשעה שזרמים חושניים עלו ממעמקי חלציו והכאיבו. בבוקר גילה את גוויותיהם מרוחות בהמוניהן על כל קיר פנוי, פס אדמוני נסרח בעקבותיהן כשובל. צריך לשנות, צריך לשנות, מזמזמת אמו באוזניו, אבל מה בדיוק הוא לא יודע. והוא ממשיך לשבת על הדיונה. שמש אלכסונית של אחר-צהריים צובעת את גופו באדום רך.

איפה הוא עכשיו ואיפה הם. ראשו התרוקן מכל מחשבה מעשית, כמו תמיד ברגעים האלה, כשפחד שמקורו לא ידוע אופף אותך. וזה קורה לו הרבה לאחרונה. ברגעים כאלה הוא רואה רק את הצל של עצמו. גרוע מזה – רק את קווי המיתאר, ובתוכם הד חלול. הנה ראש עגול, ועיניים, ופה ילדותי. ידו נוטלת מקל מזדמן ומציירת מוכנית בחול, והיד מוסיפה חוטם גדול ושיער כמו מברשת. אבל עד שהשיער נשלם, נמחים שאר הפרטים כלא היו. והוא מפסיק לצייר, מודע לפתע לחוסר השחר של מעשיו.

והוא יושב בשקט, בהמתנה דמומה של נידונים למות. חוט הזהב שנרקם סביבו אי-אז, לפני עידן ועידנים, מצותת לגרגרי החול הדקיקים המחוללים סביבו כלהקה של שדונים. והוא מתמלא, זורם עם התנועה האינסופית שמערסלת אותו למערבולת שכולה אהבה והתמסרות. כריות חול רכות נערמות על גופו השרוי במנוחה שלמה. קצות אצבעותיו הן הראשונות להיעלם. אט-אט הוא מפסיק לחוש את כפות רגליו, את זרועותיו, את ברכיו. במהרה נבלעים גם שאר חלקי גופו. והוא מונח, נח. אבוד בעין הסערה.

 

פרק ארבעה-עשר: דומסטיקנה    🔗

המצאתי אותך, אמרתי לרומן אחרי ששכבנו בפעם הראשונה.

לפחות הייתי טוב כמו בהזיות שלך? חקר רומן, משועשע.

אתה צודק, החזרתי בקור רוח. כל המה-יהיה-אם הרבה יותר מעניין. ומפני שראיתי שהוא נעלב, הוספתי: סתם.

ממילא אסור לנו לעשות את זה, אמר רומן בחיוך פגוע.

אבל מים גנובים ימתקו, הוספנו מייד בשני קולות, ונישקתי אותו על הכתף הימנית – כתף מעוגלת יש לו, מנומשת ויפה – בדיוק במקום שאיזה כדור תועה השאיר לו פעם צלקת.

אתם הגיבורים, אמרתי לו: זוז כבר ותן לנשק.

אחר-כך הלכתי להכין לנו קפה והושבתי אותו לקרוא את הסיפור שלו.

מה, זה באמת עלי? אמר רומן בהתפעלות, חציה פינוק וחציה גאווה.

באמת באמת, אמרתי, הכל אמת.

אז מה עושים ברגעים כאלה? מה עושים עד שהוא גומר לקרוא? מנקים קצת? ניקיתי. מסדרים? סידרתי. רוחצים כלים, עושים כביסה קטנה, מנקים תריסים, מפשירים את המקרר, מבריקים כלי- כסף, משפשפים פאנלים? מה לעשות, יֶנטֶה, שהלב שלך יוצא אליו, למוצא פיו, למגע ידיו? והריחות שלו. מעולם לא הזלתי כל-כך הרבה משקעים למגע גופו של גבר. אני יודעת, כבר אמרתי את זה פעם, אין צורך שתזכירו לי. אני לא סנילית. אני זוכרת טוב-טוב מה שאמרתי. אבל ככה, מענג כל-כך, חודר כל-כך, לא היה לי כבר הרבה זמן. העצמות משקשקות מרוב עונג. נעים, אתם אומרים? והרי זיון טוב יכול להרוג.

אז מה עושים עד שהוא גומר לקרוא? הזכרונות מוחבאים היטב ואין מה לדאוג. הריחות מוסתרים בקפדנות. התמונות שמורות באינטרסול. הניירות! קפצתי. איך לא חשבתי על זה. איך יכולתי להיות כל-כך חסרת זהירות. במו ידי הסגרתי את עצמי. לא, זה לא ייתכן, לא יהיה לו לב להסגיר אותי אחרי ששכבנו. אולי הוא יאלץ אותי למסור לו את הניירות – לזה הוא בהחלט מסוגל, מכירים אותו – אבל לא ייתכן שילשין. פי חתום. לא אסגיר את הסוד. לא אגלה לו היכן נמצא המחבוא. ומה אם יכריח אותי? מה אם יכפות אותי לכיסא, ויאלתר מכשירי עינויים מכלי מטבח משוננים שבטיפשותי לא מסרתי לשלטונות? במו ידייך כרית לעצמך את הבור. הרגע עברת על כלל מספר אחת: לא לבטוח אף פעם באף אחד. זה מה שמשלמים תמורת רגע קצר של עונג. והרי אפילו רומא נהרסה בגלל אהבה. והכל בגלל הבקבוק הנלוז ההוא. הורמונים. באמת!

תמיד כשאני עצבנית אני הולכת להכין רוטב לבן. זה היה פטנט רשום של אמא שלי: תעשי רוטב לבן, ותראי איך כל הבעיות נראות לך פתאום הרבה יותר חיוורות. מזל שקל כל-כך להכין רוטב לבן ממוצרי הקיצוב: ממיסים שומן קוקוס שמגיע בגושים עטופים בצלופן, מוסיפים אבקת-חלב ומים חמים, מרתיחים כמה פעמים, מעבים בשתי כפות קמח, ובסוף מנפים קצת מלח. לדגים ולכדורי בשר מומלץ להוסיף מיץ מחצי לימון. ירקות כמו כרובית וקישואים אוהבים את זה עם בצל מטוגן או אורגנו.

תמיד כשאני עושה רוטב לבן אני נרגעת. הוא יוצא כל-כך יפה, חלבי כזה, נקי וחלק כמו דפי הנייר הריקים. יש להודות שהוא גם מאוד שימושי. בילדותי היינו משתמשים בו כדבק: מדביקים איתו קישוטים לסוכה, עוטפים מחברות לבית-הספר, מתקנים ספרי- ספרייה מתפרקים שהדף הראשון שלהם תמיד מקושקש וקרוע. אמא היתה מעבה את הדייסה על הכיריים, ואנחנו חיכינו בקוצר- רוח שתסיים את העבודה, כי השתוקקנו להטביל את אצבעותינו בנוזל החמים והדביק, להדביק איתו משהו, ובסוף ללקק בהנאה את כפות-הידיים. וככה הרגנו שתי ציפורים במכה. זהו זה, אם הוא יתעקש לקחת ממני את הניירות, אני אאכיל אותו ברוטב לבן עד שתידבק לו הקיבה. שימות מות גיבורים. מגיע לו, לא?

בראבו, בראבו, אמר רומן. אמרתי לך שאת יודעת לכתוב. פעם עוד אוכל להתגאות שאני גיליתי אותך ראשון.

אז אתה אוהב את זה, שאלתי, ליבי מלא חששות ותקוות.

אוהב את זה? מת על זה! אמר רומן.

נו, תוציא את האבל, אני יכולה לראות לך בעיניים שזה לא מוצא חן בעיניך.

שום אבל, אמר רומן.

מה שום אבל. אל תעשה ממני מטומטמת. יש לי עיניים.

אני מודיע לך חגיגית שלא מסתתר כאן שום אבל, אמר רומן בקוצר-רוח קטלני. אבל כשראה ששום דבר לא יעזור לו, ויתר ואמר: אוקיי. נהיה דוּגרים. אמרת שזה עלי. והאמת שאני בכלל לא מכיר את הגבר הזה.

מה זה קשור, הזדעקתי, מה זה בכלל קשור?

טוב, תראי, אמר רומן בקול שניסה לפייס, לא אמרתי שזה קשור. זכותך להשתמש בי כמו שאת רוצה. זה הרי הסיפור שלך. אבל אני לא חושב שאת צריכה לכפות אותו עלי.

אתה יודע שאתה האדם הראשון שאני ממש מראה לו משהו שכתבתי? סיננתי בקול שקט ומאיים.

קודם כל אני לא הראשון. וחוץ מזה כבר קראתי משהו שכתבת, שכחת כבר? אמר רומן בשוויון נפש מקצועי.

לא שכחתי, אבל איך אתה יכול להשוות?

אם את שואלת אותי, אני חייב להגיד לך שאהבתי הרבה יותר את מה שקראתי אז.

רגע רגע, אתה רוצה להגיד שלא השתמשתי במה שסיפרת לי על עצמך?

השתמשת, אמר רומן, אבל זה לא כל התמונה.

בוקר טוב אליהו, אמרתי. הרי לא נתת לי את כל התמונה, שכחת? ביקשתי ממך, אבל אתה סירבת. אז מה לעשות, הייתי צריכה להשלים את הכל בעצמי.

טוב טוב, אל תתנפחי לי. אולי את צודקת. אולי הייתי צריך לספר לך הכל. אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. כבר סיפרת הכל לעצמך, ואני לא יכול לעשות שום דבר בנידון.

אני מודה לך מאוד, אמרתי בקול צונן, אבל אתה צריך להודות שאתה פשוט לא רוצה לספר, אז אל תגיד לי שאתה לא יכול. לא יכול זה תחליף מניפולטיבי זול ומגוחך ללא רוצה.

אנחנו רבים את הריב הראשון שלנו? שאל רומן כמי שמציין עובדה.

בחייך, אל תהיה כזה זול. אני מכירה אותך, אתה כזה שקוף. וכמעט הוספתי: וגם כזה קטן.

אם אני כל-כך שקוף, אז מה עשיתי קודם במיטה שלך? שנתיים! ואני כבר לא מדבר על מה שהיה לפני זה. שנתיים לבד ואת מדברת איתי על גברים שקופים? מי כאן השקוף מי, אני שואל אותך?

ידעתי שזאת היתה שטות להביא אותך הנה. שנתיים חייתי יפה מאוד בלי גברים שקופים, אז אני לא צריכה שתזכיר לי את השטות שעשיתי.

אבל אם אני כל-כך שקוף אז את לא רואה אותי, ואם את לא רואה אותי זה אומר שאני לא מזכיר לך אף אחד. אז על מי בדיוק כתבת?

ההיגיון דווקא פועל אצלך לא רע, החזרתי. כמה חבל שזה לא ככה עם שאר האיברים.

זה טיפשי להתווכח בגלל סיפור, אמר רומן.

זה לא סיפור, אמרתי, זה הסיפור.

הסיפור שלנו? שאל רומן בתקווה.

שלנו, לא שלנו, זה תמיד אותו סיפור.

אני לא יכול להגיד לך איך לספר סיפורים, אבל הייתי מעדיף שתהיי הרבה יותר אישית. אני לא אוהב את זה ככה.

איך ככה? התעקשתי.

מרוחק, אמר רומן באי-רצון.

אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול להביע דעה כמו שצריך.

אני רק רוצה שיהיה לך טוב, מאיה, אמר רומן בקול מרוכך: את חשובה לי, את יקרה לי, ולא זורקים דבר כזה בשביל סיפורים. סיפורים זה טוב לספר, אבל אני ואת זה משהו אחר לגמרי. כבר אמרתי לך. אני ואת זה הכוח האמיתי.

אז למה כל-כך קשה לי לקבל את זה, שאלתי את עצמי אחר-כך בלי שרומן ישמע. אחרי הכל, לא רציתי לגרום לו לסגת שוב לתוך שריונו המפורסם. עד שאת מוציאה מהם משהו שנשמע כמו וידוי אהבה, את לא יכולה להסתכן בפליטות פה מיותרות. ולא, זה בכלל לא המיס אותי. שלא יתחיל לשחק לי את הקאוולייר. פה זה לא מייד-אין-בריטן. אין כאן נסיכות. מקסימום מסתתרים כאן כמה חתולים מחויכים.

אני יודעת, אמרתי. אתה מתעצבן בגלל מינה. אתה עדיין אוהב אותה. תודֶה.

השתגעת, מה פתאום אוהב אותה? לא ראיתי אותה איזה עשר שנים, ענה רומן, נרגז.

הזמן לא משחק תפקיד באהבה. גם לא השנים, קבעתי. תראה אותנו, חמש-עשרה שנה הבדל בגיל. אתה יכול להיות סבא שלי.

חמש-עשרה וחצי, אם לא איכפת לך, תיקן אותי רומן, שלא ויתר אף פעם על הדיוקים הקטנוניים שלו.

אז אתה בטח מודע לכך שכאשר הייתי בת שלוש-עשרה אתה כבר זיינת, לחמת והרגת. זה לא הופך אותך במקרה למפתה קטינות?

אבל במלחמה ואהבה הכל מותר, הרגע אמרת, ענה רומן בהיתול.

ועכשיו אנחנו במלחמה?

אז מה עושים עכשיו, שאל רומן.

ממציאים אותך מחדש, אמרתי.

ואיך את חושבת לעשות את זה, אם מותר לי לשאול, שאל רומן.

במיטה, הצבעתי על המיטה הזוגית הסתורה, שבמקומות מסוימים נשמרה בה עדיין טיפה של חמימות.

המיטה, אמר רומן, וראיתי שהשימחה כבר קופצת עליו: הפיתרון הסופי למריבות ביתיות.

אל תגנוב לי את המשפט, התכוונתי להגיד אותו בעצמי.

אני מעניק לך אותו מכל הלב, אמר רומן.

לא צריכה טובות, אני יכולה להמציא את המשפטים שלי לבד.

אני כבר פוחד להתמקח איתך, אמר רומן והטביע את ראשו בכרית, כיסה את עצמו בסדין וזרח באושר מחודש: בואי, תמציאי אותי, נראה אותך.

בכזאת קלות אפשר לפתות אותך, אמרתי. אבל נהניתי מאוד לגעת בעורו הרך והריחני.

זה הפחיד אותי, איך שהוא בטח בי. שככה יפקיד את עצמו בידיים שלי? שככה יתמסר? כמו אשה. גם במיטה. שוכב על הגב ופועה פעיות קטנות ומתמכרות של עונג, מלקק ליקוקים קטנים עדינים. כזה גבר, ונותן שיעשו לו דברים. לא להאמין. עורו מצטמרר למגע ידי כמו תינוק באמבטיה. ואני עושה עליו טיול גיאוגרפי שלם מחוף אל חוף, מצפון לדרום וחוזר חלילה. איזה אושר זה גבר כזה. הריח שלו עוזר לשכוח כמה דברים.

אבל כשהוא הולך זה כבר סיפור אחר. שוב מאווררים את הזכרונות. שוב פותחים את הדלת לריחות, יימח שמם, שיזדחלו להם פנימה. שוב זועקים לשמים ומנסים למחוק סיוטים. עבודה קשה, למחוק סיוטים. עבודה שחורה. כמו לרחוץ כלים: את רוחצת כלים, מייד הם מתלכלכים. ורחיצת כלים משרתת לפחות סיפוקים מיידיים. לפעמים את מנסה לרמות אותם, את הכלים שלך. משתמשת בצלחת פעמיים, אפילו שלוש פעמים. עושה שמיניות כדי למחזר סירים לבישולים נוספים. ובכל זאת הם רק הולכים ונערמים, כמו מגדל בבל עשוי חרסינות ונירוסטות, משחירים לך את הכיור ואוגרים דביקות שומנית בצינור הביוב. והצינור מגיב בכחכוחים מעוצבנים, משתעל כמה פעמים כדי להתריע על מצב חירום, עד שלבסוף גם הוא מתייאש ונסתם.

ובשביל זה את צריכה אינסטלטור. שעת תיקון אצל אינסטלטור עולה היום מעל חמש מאות שקל או שווה ערך במוצרי קיצוב, וזה אומר מחצית מסל המזונות החודשי הממוצע ליחיד. אז לא מזמינים אינסטלטורים והביובים הולכים ונסתמים. אני מוכרחה לציין שבשביל נשים כמוני זה ממש עסק ביש. את פשוט לא יכולה להרשות לעצמך לקחת סיכונים כאלה. פשוט לא יכולה. גברים כמו רומן זה לוקסוס בשבילך. מה אם הוא ימות? או ייעלם באיזו מלחמה? הם יענו אותו, יחסלו לו את הנשמה ואת הצורה, ולך ישלחו מכתב רשמי מנומס מהצלב האדום. יחזירו לך אותו יותר מת מחי, ועוד יצפו שתגידי תודה. מישהו בכלל טרח לשאול אותנו אם אנחנו מעוניינות בתפקיד כפוי-הטובה הזה? את תסרגי לו גרביים, תשלחי לו לחזית בונבוניירות עם מכתבי אהבה מבושמים שהכתמת בנשיקות ליפסטיק אדמדמות, תירקי שלוש פעמים למזל ותתפללי שזה יגיע אליו, אבל אחרי שנה-שנתיים תקבלי את הכל בחזרה: השוקולד נרקב, הגרביים התמלאו עש, והחותמת האדומה של הצנזורה תזעק אלייך מהנייר: סליחה, מצטערים, אין אדם כזה.

מה את הוזה עלי עכשיו, חמודה, שאל רומן כשהתעורר משינה טובה ונצמד לזרועותי כמו תינוק. את מבינה שעכשיו אני כבר לא יכול לתת לך ללכת.

ללכת לאן, הרי זה הבית שלי, מחיתי בקול חלול.

ללכת מפה, אמר רומן והצביע על החזה היפה שלו, שג’ונגל של שערות מסתלסלות צמח עליו, לבנות ושחורות.

זה לא יעזור לך, אמרתי לו, יש לי לב קשה.

שטויות, אמר רומן ומצמץ בשפתיו, את רכה כמו ביציית-עין.

אוח, אמר אחרי רגע, איך שמתחשק לי עכשיו ביצים טריות מטוגנות! כבר נמאס לי מכל האבקות המגעילות האלה שהם עושים טובה ומחלקים לנו. עצירות אני מקבל מזה. עצירות בנשמה. יכולתי להכין לנו עכשיו ארוחת-בוקר נפלאה. תדמייני טוב-טוב. סלט ערבי חתוך קטן-קטן, שתי ביציות מטוגנות בחמאה, לא יותר מדי זמן, שלא יתקשו ויהיה להם טעם של צמיג בוער, קצת גבינה צהובה מלמעלה, עדיף פרמג’נו הכי יבשה שיש, אבל לא יותר מדי, אני שונא שהגבינה מתחילה להישרף, קצת נקניק פולני חריף, כמה לחמניות טריות, כמה מלפפונים חמוצים וזיתים דפוקים טרי ספיישל מהגינה, וכמובן כמובן גבינה לבנה, קציפתית ורכה בדיוק כמו העור שלך. אני מת על העור שלך, הוא נוצר למעני.

אולי, קטעתי אותו בכעס, אבל בכלל לא בטוח שאתה נוצרת למעני.

 

פרק חמישה-עשר: נזיר במדבר    🔗

השתיקה הזאת הורסת אותי. פתאום באות הדבורים ומזמזמות. מנין צצו מלכות-הכוורת המזדיינות האלה? הרעש שהן עושות זה כמו צי של מטוסי אף15- במפגן האווירי של יום העצמאות. כמה שנים עברו מאז שראיתי מטס כזה? אולי עשר שנים. אולי יותר. המיראז’ים כמעט נחתו בתוך הים, נאספים בשובל לבנבן אל קו הרקיע, וזרועי חיבקה את כתפך המתקלפת, מתיידדת עם חום השיזוף החדש. לא הבחנתי במבטייך הנודדים אל גברים אחרים, לא ראיתי איך העיניים הכחולות היפות שלך משוטטות במקום אחר, רחוק מאוד מקו הרקיע. הייתי כזה עיוור. עיני האטומות התפעלו מהדגמים החדשים, שהגיעו אלינו היישר מהסלון האווירי של פריז, ובמקום שילטפו את חמוקייך ליטפו חמוקיים של מטוסים. בזזזזז ארוך, ועוד אחת נוחתת לה על הקיר. תיכף יסומן גופה במסלול נחיתה אדום. חולשה מציפה אותי. יש רגעים שאני לגמרי שמוט. בושה לפירמה. ואת צוחקת, כל העניין מאוד מצחיק אותך. התרגשות מציפה את מבוכי הבטן. בטוח שיש שם משהו. אולי גידול ממאיר? ואיך שאת אוהבת להתגרות בו. הגירוי רק מגביר את עליצותך. אבל אצלי הוא מגביר את הכאב, ומאיץ את התנפחות הגרורות הסרטניות של הפחד שלי שתעזבי אותי, מדגדג את קצות העצבים הרגישים. והכל בגלל השערות שלך, הבלונד הטבעי המפורסם שלך, שמדגדג לי את החזה. שמת לב שכבר שנים את לא מושכת לי בשערות כשאנחנו מזדיינים? פעם אהבת למשוך. אצבעותיך טיילו בתוכי, מתוות שבילים דמיוניים, כאילו היער הקטן הזה נוצר רק למענך. אני זוכר בבהירות את מגע שפתייך הנקיות מליפסטיק על עור גופי החשוף, ואיך שערותייך דגדגו את חזי כששכבת עלי. כל-כך טוב היה המגע הזה, כל-כך מחשמל. העור מצטמרר. זה עושה לי עור ברווז. אבל השתיקה שלך הורסת אותי. תגידי משהו. אני משתגע שתגידי משהו. אני לא יודע למה אני תמיד מחכה שתיתני לחיים שלי את האוקיי שלך. שתיתני אישור למה שאני עושה, ובפרט למה שאני לא עושה אבל יודע שאת רוצה שאעשה. אבל ככה אני. אין לי תקווה. אחר-כך את מתעצבנת. מתלוננת שאני לא עושה שום דבר כמו שצריך. איך אפשר להיות כזאת עיוורת? את לא שמה לב שאת מגזימה? תסתכלי עלי, תסתכלי עלי טוב-טוב: לוח החזה שלי כבר מלא פצעים. וזה הכל את עשית. אני בטוח שזאת את שנשכת. אני לא יודע למה אני תמיד מאשים אותך בכל מה שקורה לי, אבל ככה הכי מתאים לי. אני נובר בפצעים, והם מתמלאים גרגרים. פה זה סהרה אולי? אז איפה הנסיך הקטן? מינה, מלאך בלונדיני שלי, למה שלא תנשקי אותי עכשיו? אני רוצה להרגיש את גופך על גופי כדי לנסות לאמוד את משקלך. רוך יתפשט בי כשתעשי את זה וישקיט את כל הצעקות האיומות: אמא שלך ואמא שלי רבות במטבח, בפסח אחד לפני מיליון שנה. כמו דבורים הן מזמזמות שם: הבן שלך ככה, הבת שלך ככה. שמת לב שפולנית נשמעת כמו זמזום של דבורים? אמא שלך אמרה לאמא שלי שאני הורס לך את החיים. שמעתי אותה. אז אמא שלי החזירה לה: גם כן את יש לך מה לדבר, גברת לוטי הנכבדה, כולם יודעים שהבת שלך קוּרבה. ולא סתם קוּרבה, קוּרבה בת קוּרבה. ואז באו הצווחות. אלוהים, איזה צווחות. חושבות שאני ישן ולא שומע. זה מה שנותנים לגבר שחוזר הביתה מהצבא? וגם כן את, הרי באתי אלייך, אז לאיפה נעלמה לה הפרינססה? אבל אותך הרי אסור לשאול. למה את כל הזמן נלחמת בי? הפצעים בעור כבר קיבלו גוון חיוור. עוד מעט יגלידו ויחשפו עור ורוד ורך. כמו תחת של תינוק. אבל את בטח תמהרי לפתוח אותם מחדש. את הרי לא מסוגלת לראות פצע מגליד ולהשאיר אותו במקומו. הו לא! את חייבת לפתוח אותו ולבחוש בו. עד שלא תראי דם על הציפורניים שלך לא תירגעי. אני מבקש ממך להסתכל לי בעיניים ולדבר אלי. לספר לי מה מציק לך. מה אוכל אותך. אני לא מספיק טוב אלייך? אני לא מספק אותך? לא מפרנס אותך כמו שצריך? לא מאזין לך? שעות, ואני לא מגזים, שעות הייתי ממתין לך כל לילה שתחזרי מכל הלימודים האלה שלך, מכל ההשתלמויות המזוינות והנסיעות לחו"ל, מחכה שתבואי, תיכנסי למיטה ואני אעסה לך את הגב ואשמע את מה שיש לך לספר לי. אבל לא. זה לא מספיק לך. גברת הברזל רוצה הוכחות וקבלות איפה אני הייתי. ואני לא אחד שאיכפת לו מה יחשבו עליו החבר’ה. בשביל אשה שאני אוהב אני מוכן ללכת עד קצה העולם. כלב שלך הייתי כל השנים. אז אני מתחנן, יורד על הברכיים, מלקק לך את הנעליים ומתחנן: בחייך, מתי תאמיני לי שאני לא מסתכל על אחרות? אם כי אותך דווקא מצאתי כמה פעמים מסתכלת. מה זה מסתכלת? ממש בולעת גברים אחרים במבט הרעב שלך. מה את צוחקת? לא ידעתי שזה מצחיק. אני בא ומוצא אותך במיטה. אני לא יודע עם מי ואני גם לא רוצה לדעת. מצידי זה יכול להיות עם החבר הכי טוב שלי, או עם השכן, או עם השותף החדש והמגונדר שלך במשרד. את חושבת שאם לא אדע זה יכאיב פחות? כשחתמתי על הכתובה לא ידעתי שאני צריך להתחלק בך עם אחרים. מה את צוחקת? תמיד את צוחקת לי. זה נראה לי כמו לעג. לעג לרש. מינה, העצמאות שלך עוד תהרוג אותי. אני מתבייש להודות שאת מצליחה לפגוע בי. אם החבר’ה מהמילואים היו שומעים הם היו קוראים לי סמרטוט. תַעני לי, אל תְעני אותי. עם מי הזדיינת? לא שזה חשוב לי, חלילה. כמה זמן את מזדיינת איתו? אל תעני, אני לא רוצה לשמוע. גם עם אבי הזדיינת? זונה מחורבנת. אני הולך למלחמה ואת מזיינת את כל העיר. כשבעל-הבית יוצא העכברים חוגגים, מה? אל תעני לי, אני לא רוצה לשמוע. מה שאתה לא יודע לא יכול להכאיב לך. תודי שאת נהנית מכל רגע. אמא שלך ואמא שלי מתכננות כבר שנים את הגט שלנו. ומה את מתכננת לי? את תמיד שואלת למה אני מאשים אותך בכל מה שמחורבן בחיים שלי. איך את בכלל מעזה לשאול? מי את שתאשימי אותי? כבר הרבה זמן את נותנת לי להרגיש כמו איזה נתין זמני בממלכה המחורבנת שלך. כאילו שאין לי שום שייכות לחייך. אמרת שאת לא רוצה להיכנס להריון, אמרתי תפאדלי. כל פעם זיינת לי את השכל עם תירוץ אחר. פעם זה היה עבודת הגמר שלך בהיסטוריה. פעם החוג לשיאצו. והקטע שהכי הרס אותי? כשאמרת שאת עוד לא יכולה להיכנס להריון כי את צעירה מדי. בטח. בחורה בת 32. לְמה את מחכה, לְמה. למשיח? חשבתי שהמלחמה תשנה משהו. גברים יוצאים לקרב, נשים מייד מתרככות. אומרים שהבטן שלכן מתמלאת בערגה, ואנחנו ממהרים למלא אתכן בשקיקה מחודשת. ככה זה. דרך הטבע. ואז אני בא הביתה, מת למלא אותך באהבה שלי, ומוצא אותך צוחקת. האכזריות שלך הורסת אותי. אין לך טיפת רחמנות? את שואלת מה פתאום אני מחכה לתודה. מה, אני מחכה לתודה אני? את רצינית או מה? בטח שאני מחכה לתודה. את המדים הרטובים מדם של מי צריך לכבס בבית הזה? לא שאני מחכה שאת תעשי את העבודה, לא את, את גברת מגונדרת. פרינססה. אמא שלי מספיק טובה בשביל העבודה השחורה. גם ככה היא תקועה כל היום במטבח. אני לא מבין איזו הנאה יש לה מלהזיע מול הכיורים והכיריים. מאיפה נכנס לה בראש שזה מה שהגברים שלה רוצים, שזה מה שיגרום להם להיות מרוצים. לכל הירקות שהיא מבשלת היא מוציאה את המיץ. עד שלא תראה אותם סחוטים וסמרטוטיים לגמרי היא לא תירגע. אושוויץ קטן יש לה במטבח. מה שאני מקבל אצלה בצלחת נראה כמו מוּזלמן. היא מסוגלת לעשות את זה אפילו לסלט של עגבניה ומלפפון. מכסחת ויטמינים כמו שאחרים מכסחים שדים. ולמה שיהיה איכפת לך מהשדים שלי? ניסית פעם להרגיע אותם? חס ושלום, לא את, לצפות ממך לקצת אמפטיה זה כבר דרישה מוגזמת. סחטת ממני כל מה שיכולת ועכשיו את מחפשת מועמד חדש. וכמו שאני מכיר אותך, בטח כבר הספקת להתחפר בנפשו של מישהו, שלא לדבר על מה שאת עושה לגוף שלו. את כל הגברים צריך להזהיר מפנייך. צריך להוציא כרוזים עם התמונה שלך. להדביק בכל העיר. כמו שהיו עושים לפושעים מסוכנים במערב הפרוע. אני רואה את הכתובת מרוחה באותיות גדולות על חיוכך: היזהרו ממינה, מכסחת הגברים! ואז, כל מה שהייתי צריך לעשות אם זה היה פה המערב הפרוע, זה פשוט מאוד לגמור את העבודה. ועוד היו מודים לי. גברים היו מכתירים אותי למצביא. נשים היו זורקות עלי פרחים, רצות להפשיט אותי מהמדים ולכבס לי אותם. בא לי להקיא מריח של כביסות. אני לא רוצה שתכבסי לי, לא רוצה שתנקי לי, אני צועק לה חזק באוזן החירשת. אבל היא אפילו לא שומעת. אף פעם לא שמעה. זה כמו לדבר עם הקיר. מאז שאני זוכר את עצמי, לדבר איתה זה כמו לדבר עם קיר. בכיתה ה' התחננתי בפניה שלא תבוא לטיול שנתי. לך תדבר עם קיר! כל קיץ הייתי מתחנן שתרשה לי ללכת עם סנדלי אצבע. היא החליטה, משום-מה, שסנדלי אצבע פוצעים את השקע שבין הבוהן לשאר האצבעות. אבל תמיד חשדתי בה שהיא פשוט לא מאמינה שסנדלי אצבע יחזיקו מעמד יותר מעונה אחת. חבל להוציא עליהם כסף. לך תדבר עם קיר. הייתי נכנס לחדר ובוכה: אמא, אמא, בבקשה, אל תכריחי אותי ללבוש מכנסיים ארוכים לכדורגל, כולם צוחקים עלי. אמא, אמא, תני לי ללכת לפעולת-לילה. אמא, אמא, תרשי לי ללכת לטיול שנתי, כל הכיתה הולכת. שום דבר. אפילו עם קירות אפשר לפעמים ליצור קומוניקציה מתקבלת על הדעת. כשהתחתנו אמרתי לה: יותר את לא מעיזה לבוא לנקות אצלי. בבוקר אחרי החתונה, כשעוד הייתי עטוף בחום גופך, היתה לי הרגשה משונה שהיא עומדת בחוץ. את עוד ישנת והיית כל-כך מתוקה שלא היה לי לב להעיר אותך ולהכניס אותך לתוך הסצינה המאוסה הזאת. וגם, אני חייב להודות, די התביישתי. העדפתי לא לשתף אותך בפארסה המשפחתית הכי עגומה מאז שחר ההיסטוריה. בזהירות התרתי את איברי מאיברייך, הסרתי את זרועך השזופה מעל חזי, בנשיפה רכה רכה הזזתי את השיער שלך לעבר הכרית שלא תרגישי חלילה שאני עוזב אותך, ויצאתי לחצר. והיא באמת עמדה שם. כמו חייל מזוין. כמו כלב שמירה עמדה שם והזילה ריר. מחכה שאפתח לה את הדלת. לא פצתה פה, הכלבה, חיכתה ככה כמו כלב עזוב עד שארגיש ואפתח לה. את רואה מה זה? אף פעם אי-אפשר להיפטר מכן. אבל אני לא נולדתי אתמול. את כל הטריקים המלוכלכים שלה אני מכיר. אז הכנסתי אותה בכוח לג’יפ והסעתי אותה הביתה. כל הדרך רק צרחתי. כשחזרתי את עוד ישנת והיית כל-כך רכה ומתוקה. לחייך הימנית נמחצה על הכרית כמו לחי של תינוקת, ושערותייך היו פזורות כמו מניפה. לא רציתי להפריע לך, ולא חשבתי, לא רציתי לחשוב, שיום אחד גם את תהיי כמו קיר. אני מתעב את האוכל שלה. אני מתעב את הסירים המשומנים שלה. בא לי להקיא מהמטבח שלה. אני לא מבין איך החבר’ה מהמילואים מסוגלים להכניס לפה את הירוקת שהיא מבשלת. מה זה מבשלת? הורגת, מחסלת. בדיוק כמו שאת מחסלת אותי. כבר יומיים, איפה את? עוד שעתיים נגמרים לי הארבעים ושמונה שעות. אפילו לא צלצול טלפון. משהו. איזה אות חיים ממך. מה יש, עוד לא גמרת להזדיין? טוב, אותך אסור לשאול, את הרי המצאת את הסקס. גדעון הזהיר אותי מפניך. הוא אמר שאסור להתחתן עם מישהי שאומרת בכזאת קלות שהיא אף פעם לא אומרת לא לג’וינט ולזיון. בעיני זה דווקא מצא חן. בגלל זה נדלקתי עלייך. הקלילות שלך שבתה את ליבי. ואיך נעמדת פעם חצי עירומה באמצע גשר הירקון, בלילה ההוא כשחזרנו מהופעה באכזיב? ואיך חשבתי שעוד רגע תשתיני על השוטר התימני הקטן ההוא, שבא לתת לנו רפורט? את לפחות דיברת, אמרת הכל דוגרי, ישר בפנים. לא תיארתי לעצמי שיום אחד תענישי אותי בשתיקותייך. אומרים שכל אחד מקבל את מה שמגיע לו. עם מה שנתקעת נתקעת, ואם התרגלת לחיות עם קיר, אז זה מה שתקבל לשארית חייך. אז ככה זה? איזה עתיד עגום! גומר את כל החשק להמשיך הלאה. הכאב אוכל אותי מבפנים: זה הכל בגלל הפצעים הבוערים. פתאום אני מבחין שהם מלאים חול, וכבר אי אפשר לראות כלום, כי החול מסתיר את הכל. הרעש של הטנקים עושה לי כזה כאב ראש. אולי זה רק הדים מהוויכוחים הצעקניים של אמא שלי ואמא שלך, במרפסת המטבח, אולי לפני אלף שנה, בפסח ההוא, קצת אחרי שהתחתנו? כבר אז הן תיכננו את הגט שלנו. פרטו לפרוטות זעירות את הנישואים שלנו. חיסלו אותנו לגמרי. עשו עבודה יותר טובה מהשופטים של בית-הדין הרבני. ואבא שלך? את יודעת מה הוא אמר לי כשהתחתנו? אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, רומן, אמר וצחק לי בפרצוף כמו מטורף. ככה בדיוק אמר לי האבא היקר שלך רגע לפני שחתמתי על הכתובה. מזה תביני שאני לא הגבר הראשון ולא האחרון שחיסלת אותו סופית, ואפילו לא השארת שאריות. היום אני מבין על מה הוא דיבר, אבל אז חשבתי שהוא משוגע. לדבר ככה על הבת היחידה שלו? חשבתי שכל הפוזה הזאת שלך תיגמר כשנתחתן ונגור בבית משלנו. שכל הקטעים האלה שלך, לדפוק את הראש עם ספידים וקודיזל-פורטה ולמחרת לקום בחמש אחר-הצהריים ואפילו לא לבשל ולנקות את הבית, יעברו כשתגלי כמה אני אוהב אותך וכמה איכפת לי ממך. פלא שהייתי צריך להביא לך סטירה? בסך הכל רציתי לטלטל אותך. להחזיר אותך לעצמך. שתהיי שוב מינה המתוקה והמסורה, אחות קטנה שלי, ילדה מתוקה שלי. לא רציתי להכאיב לך. זה הדבר האחרון שרציתי. יצור יפה ונפלא כמוך אסור להכות. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. היד שלי נחתה עליך בלי שהצלחתי להשתלט עליה. הקלאפ ניסר לי את האוזן וכמעט החריש אותי. איך שהתביישתי בעצמי. רציתי לצעוק לך שתסלחי לי, אבל את בכית כל-כך חזק ואני לא חושב שהצלחת לשמוע. פתאום הרעש נעלם. או שאולי אני הולך ומתחרש? אחרי שחיים כל-כך הרבה שנים עם קירות, בהחלט ייתכן שחוש השמיעה ייעלם. גם חוש ההתמצאות. בעצם, בעיקר חוש ההתמצאות. לא ברור לי לאן נושאות אותי הרגליים. כאילו שיש להן רצון משל עצמן. כאילו שאני מנותק לגמרי ממרכז הבקרה, כי מרכז הבקרה נמצא בחופשה של ארבעים ושמונה שעות, מחכה לך שתגמרי לזיין את כל העיר. תלחש את זה שלוש פעמים, אולי הלחש יעשה את שלו כמו קסם וימחוק את הכאב: זאת שמזדיינת עם כל העיר, זאת שמזדיינת עם כל העיר, זאת שמזדיינת עם כל העיר! לא עוזר. הרי כל העיר כבר יודעת. ולאף אחד לא איכפת. הם אוכלים שמה כמו חזירים את האוכל הדביק של אמא. החיוך שלהם נדבק לחך הדביק שלהם ולשיניים הרקובות שלהם, ולהם לא איכפת. ואיך הם בולעים נתחים שלמים מהבשר המזוויע שהיא בישלה כל השבת על אש קטנה? הוציאה לו את המיץ ואת הנשמה, ועכשיו הם מכניסים את זה לתוך הנשמה העלובה שלהם עד שגם להם יוצאת הנשמה. לאט לאט היא יוצאת להם. ככה זה כשהופכים להיות מכונת-מלחמה. מאבדים את כל התחושות הקטנות. רק הענק הרעב שנמצא בפנים, עמוק-עמוק בפנים, לא שוכך ולא שוכח. הוא הולך ומצטבר בבטן. וכל האמהות ממשיכות להיות כמו קירות אטומים: מכבסות תולות מגהצות מבשלות, מבשלות תולות מגהצות מכבסות, ולא מבינות שאין טעם. וכל הנשים מזדיינות ומזדיינות, פנימה החוצה קדימה אחורה עד שיוצאת להן הנשמה, ולא מבינות שאין בשביל מה. וכל הגברים נלחמים ונלחמים, פנימה החוצה קדימה אחורה, אטומים לענק הרעב שמתבצר בתוכם. וכל הילדים מתים מוקדם. יותר מדי מוקדם.

 

פרק שישה-עשר: התקווה    🔗

אוח, זה טוב, אמר רומן והסתובב על הגב. אבל איפה את? הוצאת את עצמך לגמרי.

אני אוהבת לשמור על אובייקטיביות, סיננתי בשקט מקפיא.

ידעתי שזה יצחיק אותו. מה לא הייתי עושה בשביל להצחיק אותו. לשמוע את הרעם המתגלגל של קולו, לראות את חריצי עיניו מתמתחים עד לאמצע הרקות מרוב צחוק.

חבל, אמר רומן אחרי שנרגע קצת. דווקא רציתי שתמציאי לנו עבר.

ומה בנוגע לעתיד, שאלתי, אתה מאמין שיש לנו עתיד?

העתיד היה במחתרת. קולט ותיאו בפריז, מפציצים גשרים ומדפיסים עלונים, הורסים מפקדות ומתנשקים בלהט חפוז במהלך משימות ליליות – זה סיפור שכבר סופר. מאיה ורומן בתל-אביב, משתלטים על המחשב המרכזי של רשות-הנייר, חודרים למחסנים ומשחררים ניירות מוחרמים, מנהלים רשת ארצית של מכתבי תלונה לרשויות – זה סיפור שעוד יסופר. תחפשו בספריות, במדור ספרי הריגול. אולי תמצאו עותק.

אם אתה רוצה עתיד, אמרתי לרומן, אז אתה צריך לעזוב את העבודה שלך. אני, בגילי, כבר לא מתכוונת להפוך לזונה של מרגלים. וזה הסיפור בקווים כללים: אתה תורם את ביתך בתור מוקד הפעלה – אתה מבין שאצלי זה מסוכן מדי, נכון? – ולפני שאתה מתפטר, אתה שם יד על כל הרשימות החסויות של נפגעי רשות-הנייר.

זה יהיה הרבה יותר קל והגיוני אם אמשיך לעבוד ברשות, אמר רומן. ככה תהיה לי גישה נוחה וקבועה לכל הרשימות החשאיות, ואף אחד לא יחשוד בי. הבית שלי יהיה המקום האחרון שהם יחשבו לחפש בו.

נמאס לי מההיגיון שלך.

לפחות תודי שאין לך תשובה לטיעונים שלי, אמר רומן.

נמאס לי מהטיעונים שלך.

אז מה את כן מוכנה להגיד? בואי נשמע מה שיש לך להציע, אמר רומן בפנים חתומות.

הוא ידע, הממזר, לשחק אותה אדיש. אוח, איך שהוא ידע לשחק את האדיש! והוא ידע שזה מוציא אותי מדעתי, שאני מתה לראות אצלו איזה טיק עצבני ברקות, איזה איתות להתרגשות. משהו. חמור אחד. חמור מתוק אחד. אילו ידעתי אז מה שאני יודעת היום.

אני לא יכולה לקחת סיכונים, אתה לא קולט, אמרתי ולא האמנתי שאקבל תשובה.

זה לא את שמסתכנת, זה אני ששם את הצוואר שלי, אז מה איכפת לך? אמר רומן.

בדיוק מזה אני מפחדת. אתה יודע כמה תקבל אם יתפסו אותך? הלשנה, בגידה, לא פחות ולא יותר. ריגול, אֶסְפּיוֹנאז‘, סאבּוֹטאז’. ישימו אותך בכיסא חשמלי וישלחו לי כרטיס כבוד לתלייה שלך. ואת האצבעות הקטועות של מי אקבל בדואר רשום? אני כבר יכולה לדמיין לעצמי את המעטפה, מוכתמת בכתמי רוֹרשאך אדומים. תודה רבה אבל לא תודה. אני לא צריכה את זה.

מה את מבלבלת, אמר רומן, אין סיכוי שדבר כזה יקרה.

חיילים! רכב משוריין! פלדה מזוינת! אתם אף פעם לא משתנים, נכון?

עכשיו זה את שנעשית דמגוגית, אמר רומן. וגם ממורמרת, הוסיף.

מה הפלא, שאלתי. הרי זה אתם שמחפשים תמיד תרופת פלא שתפתור בבת-אחת את כל הבעיות. ומי משלם את המחיר, מי?

את שוב מנסה לשבץ אותי בסיפור שלך, אמר רומן, אבל אני מצטער. אני לא עוזב את העבודה ברשות. תראי שבסוף זה עוד ישתלם לנו.

ומאיפה אני יודעת שזה לא משתלם לך כבר עכשיו? אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק יש לך שם שאתה משתדל כל-כך להישאר? חיסונים, נכון? ידעתי. אתם מקבלים מהממשלה חיסונים מיוחדים. תוציא החוצה. תשפוך הכל. נראה אותך גיבור גדול. יופי לי. לא מספיק שנעשיתי זונה של מרגלים, עכשיו אני גם חרא של קומיסארים.

את מדברת כמו אמי הפולנייה זכרונה לברכה, צחק רומן. בחיים שלי עוד לא הכרתי בן-אדם שהיה יותר חשדן ממנה.

מה כל-כך קל לך בחיים, תגיד לי, שאתה מתבדח מהכל?

הייתי רוצה שפעם אחת תקבלי משהו שאני מציע, זה הכל. תחשבי על זה, זאת הצעה טובה. ותפסיקי תמיד להתנגד. תקבלי, תזרמי.

אין לי הרבה ברירות, נכון?

לא, אין לך, אמר רומן. אבל גם לי אין. את שוכחת שגם אני יכול לאבד אותך. גם אני יכול לקבל יום אחד את האוזניים המתוקות שלך בדואר רשום עם חותמת ממשלתית.

וזה לא מפחיד אותך פחד מוות?

מפחיד, ובכל זאת אני נותן לך לעשות מה שאת צריכה.

וממילא, אמרתי לו אחר-כך כשכבר היינו במיטה, כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו מסוגלים להרוג אחד את השני אפילו במיטה. נכון שזה נורא רומנטי? נזהם זה את זה, האינפקציות יזחלו לנו על הגוף כמו תולעים באורגיית לילה זעירה, ובסוף נגמור כמו גיבורים. הקברנים הזריזים יצוצו מהחורים שלהם אפילו בלי שנרגיש, יחתימו את גופותינו, ויתלו אותנו בכיכר העירייה: לקח ציבורי לכל מפירי השביתה.

יש לך מוח מקאברי, אמר רומן.

הייתי מעדיפה שתגיד שיש לי מוח כחול.

גנדרנית, מה את מתפנקת? אמר רומן, וסוף-סוף התחפר בתוך גופי והטביע ציחקוק זעיר בכתפי.

פעם כולם עוד יאמינו שרק מזה היו מורכבים חיינו, ממזמוטי מיטה, טוויתי עלילה דמיונית באוזניו של רומן המתנמנם בשלווה. יקראו לזה ‘מין ומלחמה’, ‘אהבה במחתרת’, ‘מרגלת התשוקה’, להשיג רק בספריות המובחרות. נשמע כמו שמות טובים לספר ריגול, לא? אל תהיה כזה, אתה יכול לגלות לי, החרמתם הרבה ספרי ריגול? ומה בנוגע לספרי מין?

מה פתאום, אמר רומן, בקושי עשירית מהספרים הם ספרי ריגול.

מעניין, אמרתי, תמיד חושבים שאנשים מתעניינים בדברים כאלה הכי הרבה. קודם כל במין, אחר-כך במלחמה.

מה שהכי הרבה החרמנו זה ספרי בישול ומדריכי עשה-זאת- בעצמך, ביוגרפיות של מצביאים ואלבומי מלחמה, פירט רומן השרוע בזרועותי. ואם לא איכפת לך אני מת לישון. בזבזת לי את כל הבטריות. לא ייצא לך ממני הרבה הלילה.

אוהו, תיכף גם תגיד שיש לך כאב-ראש.

אז למה בכלל הסכמת לקבל את הג’וב הזה, אם אתה כל-כך שונא אותו, שאלתי את רומן המתעורר משנתו.

עוד לא הכרתי אותך אז, אמר רומן.

תפסיק להתחנף. די, ברצינות.

ברצינות, אמר רומן, לא היה לי שום דבר בחיים. לא היה לי מה להפסיד. וברשות-הנייר נתנו תנאים טובים.

אופורטוניזם טהור? לא מאמינה עליך.

עוד לא היית אצלי, נכון? אמר רומן. אם היית באה לבקר היית מבינה. יש בעבודה הזאת כל מיני יתרונות שלא חשבת עליהם. למשל, אני מבריח מרשות-הנייר כמויות ענקיות של כתבי שקספיר, מקור ותרגום. אני מת על שקספיר.

מה, באמת? איזה ממזר. אף פעם לא נראית לי טיפוס של שקספיר. הייתי אומרת שאתה יותר טיפוס ג’ון לה קארה. משהו בין ג’ון גרישם לרות רנדל. ובאותה נשימה הוספתי: אתה יכול להשיג לי את כל כתבי דוסטוייבסקי בכריכה קשה?

אין בעיות, בובה, עד חצי המלכות. שרק תהיי לי בריאה ותבקשי. הכל און-דה-האוז.

במהלך אותו שבוע התגלו לי כל נפלאותיה של רשות-הנייר. עולם ומלואו נחשף בפני. אוח, איזה ממזרים. לא הייתי מדמיינת דבר כזה. מובן שהפקחים היותר-ערמומיים, אלה שאין להם מעצורים, הטיפוסים ההמוניים שנפשם תגרנית מלידה, הם שמפיצים את כל הספרים שמסתובבים עכשיו בשוק השחור. בדיוק כמו שתמיד חשדתי. אבל מסתבר שיש פקחים, כאלה שהם במקרה גם קוראים מושבעים, שצוברים במהלך העבודה אוצרות של ספרים. בונים לעצמם ספריות פאר.

זאת היתה תגלית מדהימה: לא השמידו את כל הספרים! אז אולי בכל זאת קולט צדקה, ויש תקווה? אוח, איזה סיפור, ממזרים! שקלתי לקחת בעצמי מישרה ברשות-הנייר, ואלמלא סלידתי האוטומטית מבירוקרטיות, ייתכן שהייתי עושה זאת. רומן סיפר שיש לו כמה חברים שפתחו במקלט אצלם בבית ספריות השאלה פרטיות. זה שעושה את העסקים הכי גדולים בתחום היה פעם קצין בכיר בצבא. הוא המציא שיטה מצוינת ליעל את העסק: נכנסים אליו עם סיסמה מסווגת שמתחלפת כל שבוע. שיטת התשלום גמישה. אפשר גם במוצרי-קיצוב. ערך הספרים משתנה לפני מידת הביקוש.

פעם, סיפר רומן, היה ביקוש גדול למדריכי הישרדות וגננות.

ומה הכי פופולרי עכשיו? שאלתי. רק לא ‘מלחמת העולמות’!

לא תאמיני, ענה רומן. ספרים לתיכנון המשפחה ולהורות נכונה. הרבה ‘ד"ר ספוק’ הולך היום בשוק.

אתה חושב שמתבשל משהו אצל אנשים? אתה חושב שיש עוד הרבה אנשים כמונו שלא נשמעים להוראות ההיגיינה, ומסתכנים בהרחבת המשפחה ובחיסולה האולטימטיבי?

את לא מתכוונת במקרה לספר לי משהו שיגרום לי לצווח “אני אבא, אני אבא!” כמו איזה מפגר מהסרטים?

נכון לעכשיו, דארלינג, כל התינוקות שתקבל ממני יהיו עשויים מנייר. ואני מזהירה אותך, מדובר בלידה שלוקחת שנים. כל יום את יולדת טיפונת, כל יום נפלט לו איזה איבר פגום. וגם אותו את צריכה לקחת ולשכתב.

תודיעי לי כשתשני את דעתך, אמר רומן והביט בי בחמדה. אני פנוי להובלות.

כשהלך לעבודה שאלתי את עצמי, בפעם המיליון, איך זה שעדיין לא סיפרתי לו על התאומות. הוא כבר ידע על נוח, אפילו על גדי. הוא אפילו ידע איך הייתי מאוננת בגיל תשע בשכיבה על הבטן, מחככת את עצם הערווה במזרון עשבי-ים שקנו לי במיוחד בשביל הבעיות בגב, ואיך אמא כמעט תפסה אותי פעם על חם, וכשהיא שאלה אותי מה אני עושה, הסברתי שזה מין משחק כזה שקוראים לו הרים וגבעות. והיא האמינה, אמא שלך? שאל רומן, מופתע.

את שוכבת עם גבר לילה-לילה, את בוכה אצלו ונותנת לו לבכות אצלך, ובכל זאת את ממשיכה להסתיר חלקים שלמים מעצמך. איך זה ייתכן? לא יודעת. אם הייתי יודעת, לא הייתי כותבת על זה. זה באמת לא בכוונה. את באמת רוצה לספר לו. כל יום את מבטיחה לעצמך שבפעם הבאה, כשתגיע ההזדמנות המתאימה, תספרי לו. אבל זאת לא הבעיה האמיתית, נכון? זה בכלל לא שאלה של עיתוי, נכון? בעצם את עדיין לא בוטחת בו. לא לגמרי. הוא צודק, את חשדנית מסריחה. הוא אמר שבחיים שלו הוא לא פגש בן-אדם חשדן כל-כך כמוך. הנה לך. כולם רואים. את שקופה. לא צריך מכונת רנטגן בשביל לראות את זה. את תיתני אמון במישהו רק כשיבוא המשיח. ממה את מפחדת כל-כך, ממה? לא יודעת, אמרתי לך, אם הייתי יודעת לא הייתי צריכה לכתוב על זה. טוב, די, תירגעי, אל תספרי, זה לא חובה. איך אומר רומן שאמו הפולנייה היתה אומרת? הכל בעיתו. זהו. הכל בעיתו. ספרים על תיכנון ילודה! באמת. מה הם בכלל חושבים לעצמם. שקודם יקראו על החיים. שקודם יראו מה זה חיים. שילמדו כמה קל לאבד בשנייה את מה שבונים במשך שנים. זה כאילו שהם מחפשים בנרות את כאבי הלב. הנרות כבו מזמן, אז למה להתעקש ולהדליק אותם מחדש? בחיי שאני לא מבינה את העקשנות הזאת, את התאוותנות הזאת. שישתו סודה לשתייה וידכאו לעצמם את הבליטות. שיספרו בלטות. שישירו הימנונים. מישהו ביקש מהם לפרות ולרבות? כמו חיות, לא חושבים על המחיר. איפה הם חיים בכלל? הם לא יודעים שעל כל מה שעושים יש תג מחיר? עוד מעט אצטרך לשלם את מחירו של רומן. זה יבוא. אני יודעת. בקטיעת אוזן או בסידרה חדשה של סיוטים. אֵבל זה אֵבל. מה שלא תעשי, זה אֵבל. את כבר יכולה לתפור לעצמך את הגרדרובה השחורה. אתם יודעים למה שמלות כלה באות בצבע לבן? כי הכי קל לצבוע אותן לשחור. רומן היה אומר שיש לי מוח מקאברי, ואני הייתי עונה לו שאני מעדיפה שיגיד שיש לי מוח כחול, ושוכחת לקחת בחשבון את התוצאה של מה שאני אומרת, את תגובתו העליזה לדברי, המובילה אותו להשתקעות מיידית בגופי, והכל במין שימחת פריון משונה. ואז את באמת יכולה להתחיל ולתפור לעצמך את השמלות השחורות הקטנות. די כבר, אל תהיי כזאת מגעילה! כשרומן יחזור תספרי לו הכל. אני לא. את כן. אני לא. את כן. טוב, אם לא אצליח אתם תעזרו לי, נכון? אתם תעודדו אותי. תזכירו לי שאני פחדנית מסריחה וחשדנית מחורבנת. תזכירו לי שהחיים הם קלים וטובים ונעימים. שאפשר להאמין. לתקן טעויות. שאפשר לפתוח דף חדש. שאפשר למצוא את הנעל המתאימה – עכשיו כבר באמת הגזמת, גברת סינדרלה. ואף פעם אל תשכחו: הכל בעיתו, הכל בעיתו, הכל בעיתו. תלחשו שלוש פעמים לתוך כף היד ותירקו, סימן למזל. תשתמשו בלחשים עתיקים ובאבקה של קרני-ראמים מעורבבת בשמן-צפעים ובחלב-נאקות. כל מה שצריך. אל תקמצו. תשלמו לידעונים לפרעונים ולצפעונים, השד יודע למי עוד. תיוועצו בשמים ובכוכביהם. מה איכפת לי? תזמינו מבטלי קללות שיסתובבו אצלכם בבית, יטנפו את האסלה ויתחבו קלף שרוף עם נוסחה עתיקה מתחת למיטה. תקראו בציפורניים, בשערות, בכליות, באישונים, בבהונות, ביבלות, בבדלי-סיגריות. תקראו אפילו בשעוני מים ובמוני חשמל. תישבעו בכוחם של קורסים לקבלה. תבקשו התייעצות דחופה עם השכינה. תקראו בספרות מקצועית כל מה שצריך לעשות כדי שתהיו יותר טובים, אולי יש לכם תיקווה. מי אני שאגיד לכם לא.

 

פרק שבעה-עשר: סופט-אנד-איזי    🔗

מה דעתך שננהל את מטה המאבק מהמיטה, שאלתי את רומן שהלך והתרכך בתוכי. והסיסמה תהיה סופט-אנד-איזי. מוצא חן בעיניך?

למה, שאל רומן, את רוצה הדגמה חוזרת?

קולט ותיאו לבדם במטה. כולם הלכו להפציץ גשרים ומפקדות. מי שנשאר צריך להדפיס כרוזים, למלא רימוני-יד באבקת שריפה תוצרת-בית, לשמן את המאוּזֶרים והסְטֶנים, לתדלק את הג’יפ הישן, ושני אלה מתגפפים להם בפראות, מנשקים זה לזה את האוויר מהריאות, מוצצים את הנשמה מהשפתיים הלחות, שולחים ידיים מיוזעות מתחת לאפודות צמר מגרדות, וחושבים לעצמם: אַ-מחייה, כמה טוב שיש אהבה בעולם.

נו, ומה קורה אז, תיחקרתי את רומן.

טוב, קורה מה שבדרך-כלל קורה. לפתע נכנסים לחדר שלושה חברי מחתרת עצבניים ומפויחי-פנים. מרגו וז’אן-קלוד הלכו בשעת פעולה, הם אומרים בקול צרוד ומאיים, ואתם פה נדפקים לכם. אין לכם טיפת בושה?

אני לא מאמינה, צרחתי, זה מה שהם אמרו? הרי עתיד האנושות נקבע ממש ברגעים אלה! אין להם לב? ומה אז?

ואז, אמר רומן, כולם הולכים ללוויה.

אבל איך הם קיבלו את הגופות החרוכות מהגרמנים? זה לא מתקבל על הדעת.

אני יודע, ענה רומן, זה תמיד נראה הרבה יותר משכנע בסרטים.

כמה שנים לא היית בבית-קברות, שאלתי אותו בקול הכי שקט שלי, בלי להסתכל לו בפנים, ובתוכי הרגשתי: עכשיו זה הזמן שלך, עכשיו זה הזמן שלך, אסור לך לפספס.

מאז שאמא שלי מתה, ענה רומן והדליק סיגריה.

ולא הלכת ללוויות של חברים שלך?

לא, ענה רומן, אני שונא לוויות ומתנגד להן באופן עקרוני.

זאת גישה ילדותית, אמרתי. גם ללוויה שלי לא תבוא?

תני לי רגע ואמשיך לספר לך את הסיפור, אמר רומן. זה הרבה יותר נעים לי מלדסקס איתך את הלוויה שלך. הרגת אותי, את יודעת שהרגת אותי? כל מה שיש לך בראש זה לוויות. את לא רואה שהחיים נמשכים? את לא שמה לב שאנשים נדפקים? שהם אפילו ממשיכים להחליף ספרים?

תפסיק, אני לא רוצה לשמוע. מה שאני יודעת זה שנוח שלי קבור עכשיו בעיסת-נייר שהפכה בעצמה לזבל אורגני, מעפר היית ואל עפר תשובי. ואף אחד לא יתן לך מקום טוב יותר בגן-עדן רק בגלל שעטפו אותך במקרה בתערובת משובחת של דוסטוייבסקי, פרוסט ושקספיר.

מה את מצפה, שאני אכריח אותך לשכוח? שאתן לך קבלות?

לא מצפה לכלום, אבל שלא תחשוב שאם התפרצת לי פתאום לחיים, אז אני מסוגלת למחוק את כל מה שקרה לי לפני זה. החרא נשאר אותו חרא.

אז מה את רוצה שאני אגיד לך, שאל רומן בחוסר-סבלנות.

כלום, אמרתי. אני מנסה להסביר לך שאני לא מצפה ממך לכלום.

אבל עובדה שאת כל הזמן מדברת על זה, אז זה אומר שאת מצפה לאיזה תגובה, אמר רומן.

על איזה תגובה אתה מדבר, שאלתי בחשש.

אני יודע? אני מרגיש שאת רוצה להגיד לי משהו, ולא מצליחה להוציא את זה.

אתה יודע מה, אמרתי, זה מזכיר לי משהו. משהו ששכחתי לגמרי במשך שנים. ופתאום נזכרתי. ממש לא ייאמן, נכון? אתה יודע איך אבא שלי היה קורא לי? דמיונות-פוֹקְס. ככה הוא היה קורא לי.

מה את אומרת! אמר רומן, מסלסל טבעות-עשן ובוחן אותן בהתפעלות. תראי איזה יופי. הפעם ממש הצלחתי.

נו, אז אתה רוצה לשמוע או לא?

רוצה, בטח שרוצה, ענה רומן, אבל חשדתי שהוא חושד בי שאני פשוט מתחמקת.

אז ככה, התחלתי לספר. אבא שלי היה קורא לי תמיד דמיונות-פוֹקס. הייתי הכי קטנה בבית, והאחים הגדולים שלי נורא אהבו להפחיד אותי. במיוחד הם אהבו להפחיד אותי עם מין מצוף ישן עשוי מתכת, יצור דוחה, חלוד ונפוח, שצף בדוד המים שהיה לנו על הגג. הוא נראה לי כמו מפלצת איומה. ובאמת האמנתי לאחים שלי כשהם אמרו לי שהוא יבוא בלילה ויאכל אותי. אז נניח שהייתי מזנקת לזרועותיו של אבא, מבוהלת מכל הסיפור. מה הוא היה אומר? מאיהל’ה, רוּחי, יש לך דמיונות-פוקס.

יופי של סיפור, אמר רומן, מה זה דמיונות-פוקס?

אה, אמרתי. גם פה מסתתר סיפור משהו-משהו. כשאמא שלי ואבא שלי היו צעירים, הם היו הולכים פעם בשבוע לסינמה בכיכר- ציון. אחר-כך, כשעברו לתל-אביב, הם הלכו לסינמה גן רינה. הם נורא אהבו סרטים. קלארק גייבל בתור רט באטלר. דאגלס פיירבנקס ג’וניור בתור זורו. יול ברינר בתור מלך סיאם. ויקטור מאצ’ור, ריקארדו מונטלבאן, קרי גראנט, שלוף שם – הם היו מדווחים לך באיזה תפקיד הוא שיחק באיזה סרט, ומי היה הבמאי. רוב הסרטים היו של פוֹקס המאה העשרים. אז בבית היו קוראים לי דמיונות-פוקס. עכשיו אתה קולט? ואחרי דקה הוספתי: די, רומן, תפסיק להתמרח עלי, לא ביקשתי סימפטיה.

דווקא כן ביקשת, אמר רומן, עובדה שסיפרת. ואני כן רוצה לנחם אותך, אז אל תדחי אותי, אני לא אבא שלך. ואחרי שנייה הוסיף: אני גם לא נוח.

גם לא השוויתי אותך אליו, נבחתי, אתם אפילו לא דומים. בעצם, אולי קצת. לא תאמין מה חשבתי עליך בהתחלה. חשבתי שאתה אטום כמו גוש של דבק-מגע. חשבתי שאתה בדיוק ההיפך מנוח, שהיה מטבעו יצור מתוק כמו צוף, נוח כמו כורסה ישנה. אולי חוץ מכמה רגעים מעצבנים. אבל בסוף מגלים שכל הגברים אותו דבר. שמתחת לשילדת הפלדה השוודית יש לכם לב של ספוג, רך-רך, יותר רך אפילו מהלב של הנשים. תמיד חשדתי שזה ככה, אבל עכשיו יש לי מספיק הוכחות.

למה רק עכשיו, שאל רומן.

כי לא תמיד כל-כך קל להפשיט אתכם ככה, אמרתי. אבא שלי, למשל, הלך לקבר לבוש בכל השכבות שלו. ומה לגבי אמא שלך?

הו, אמר רומן, אמא שלי זה לא רק סיפור, זה פיליטון. זה מערכון של הגששים. אמא שלי הלכה לקבר עם גאטקעס ומיליון אפודות צמר. היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לקבר ועוד לחטוף שם גריפה. הרי ד"ר גרינוולד לא יהיה שם בשביל לרשום לה אקמול פורטה.

כן, הנהנתי, להם עוד היה טוב. הם לא היו צריכים לעבור את כל ההשפלות שאנחנו עברנו.

את מדברת על נוח, שאל רומן.

חה, חה, חה, אמרתי, לנוח המסכן בכלל לא נוח שם. ואחרי רגע של שתיקה לא-נוחה הוספתי: חכה רגע, אל תקום, אני רוצה להראות לך משהו.

אני לא הולך לשום מקום, אמר רומן. וכשחשב שלא שמעתי, הוסיף: לפחות לא בחצי המאה הבאה.

הלכתי לארון והוצאתי ממנו את צעצוע המפתחות, עם עקבות הלעיסה של התאומות מהזמן שצמחו להן השיניים, ותמונה שלהן שצילמתי ביום הראשון של כיתה א', לבושות בשמלות דאנטֶל יפהפיות מצרפת ועם שנצים בשיער.

שלי, אמרתי כשחזרתי.

מה? הצטעק רומן.

אם הייתי צריכה לצייר או לצלם אותו ברגעים אלה, הייתי צובעת אותו בלבן. הפנים שלו החווירו לגמרי. כאילו נכנס בזה הרגע הביתה, וראה את מינה מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו במיטת הפרדייז הזוגית עם האפיריון הוורוד שאמא פֶּרלָה קנתה להם לירח-דבש. כאילו הביט בחלקים החרוכים שנשארו מחבריו לפלוגה וכיסה אותם אחד-אחד בכפות ידיו, מנסה לשווא לעצור את שטף הדם.

כמעט חודשיים, הוא אמר בקול עוין ומתוח אחרי כמה דקות של שתיקה טעונה, כמעט חודשיים שאנחנו ביחד, ומי משנינו הוא הרכב המשוריין, אה? איך לא סיפרת לי?

רק זה חשוב לך, למה לא סיפרתי לך?

ברור שלא, אל תהיי טיפשה. אבל זה עניין של אמון בסיסי. ואת עוד רוצה להקים מחתרת! קיפוד יעשה את העבודה יותר טוב ממך.

די כבר, מה אתה מתקיף? הכי טוב שהייתי ממשיכה לשתוק.

אף אחד לא מתקיף אותך, אמר רומן, והרגשתי איך הוא מנסה לעצור בכוח את כעסו. את זוכרת את הילדה שקראו לה דמיונות- פוקס? תירגעי, תתרככי, אף אחד לא קורא לך ככה יותר. מעתה והלאה הסיסמה היא: סופט-אנד-איזי.

כל הכבוד, אמרתי כשפגה הרתיעה בקולו: מצאתי לי גבר בלי מגרעות.

סופט-אנד-איזי, אמר רומן בארסיות.

אני חושבת, אמרתי לרומן בבהלה, שהימים של ירח-הדבש מתחילים להיגמר לנו. קיצבת הממתקים אוזלת במהירות. אלוהים, ממזר לא קטן. אתה יודע איך הוא הצליח לפתות את החיות להיכנס זוגות-זוגות לתיבה של נוח? רק תתאר לעצמך איזה זוועה זה היה בשבילם, לחיות תשעה חודשים בתוך מקלט צף. אתה חושב שהם הסכימו בקלות? איפה! וכי היה להם רע בחוץ? משהו היה חסר להם? אכלו, שתו, קראו קצת קומיקס. אז אלוהים נאלץ להמציא ממתק מיוחד, שיפתה את הזכר ואת הנקבה להידחס יחד בתיבה ולהתחכך בתוכה כמו סרדינים. והממתק הזה, מאמאל’ה, הולך ואוזל לנו. אני כבר רואה את הימים השחורים והלילות האפורים באים אלינו במרוצה.

אבל לרומן יש תשובה לכל דבר. אז גם הוא סיפר לי סיפור. וזה הסיפור:

היה היה ילד קטן. כמה קטן, ככה ממזר. ממזר גדול. היו לו אבא ואמא ושלושה אחים גדולים, עצלנים, מסורבלים ומטומטמים. יום אחד הביאה אמא בונבוניירה יקרה, והקציבה לכל ילד קוביית שוקולד. קובייה אחת ליום. הילד הקטן ביקש תוספת, אבל אמא אמרה שאסור לאכול הרבה שוקולד בבת-אחת, כי כל תינוק יודע שזה עושה קלקול קיבה. הילד לא השתכנע, אבל מה הוא כבר יכול לעשות? אמא החביאה את הקופסה באינטרסול, והזהירה את הילדים לא להתקרב. בערב הלכו ההורים לסינמה. הציגו את ‘תעלוליה של סופי’ בגירסה הסנסציונית למבוגרים. בסצינה הפרובוקטיבית הידועה, שלפי המבקרים “מביאה את הפורנוגרפיה לעידן חדש שבו הגיאוגרפיה מאבדת מחשיבותה”, רואים את הסופי הזאת, מעוגלת במקומות הנכונים, מטפסת על כיסא בשביל לגנוב את הפירות המסוכרים שהדודה שלה החביאה, והדוד, הדוד הממזר, הדוד הנאלח, הדוד החשקן, מציץ לה ישר לתוך התחתונים וחושב לעצמו, המניאק: איזה פירות, איזה פירות, מאשאללה, בלי עין רעה! רק ראתה את זה אמא ומייד אמרה לאבא: הולכים לראות מה עם הילדים. ואבא המיסכן דווקא נורא רצה לראות מי יזכה בפירות המסוכרים של סופי. אבל את פיה של אמא לא ממרים.

ובינתיים, בבית, החגיגה בעיצומה. תחילה הקציבו לעצמם הארבעה את מעגל השוקולדים החיצוני. אחר-כך מיהרו לחסל גם את המעגל השני. ולבסוף, פחות או יותר באותה שיטה אבל עם הרבה פחות רגשות אשם, נטרף לו גם החוג הפנימי, המשובח מכולם: פרלינים ממולאים בליקר משכר ודובדבן נעוץ בליבם. מה נעשה, מה נעשה, שאלו המטומטמים הגדולים אחרי שנוכחו לדעת שהבונבוניירה ריקה כמו ספינה שדודה. רק לילד הקטן היה רעיון. בכוחות מאוחדים הם ישבו לחרבן, וימלאו את שורות הבונבוניירה האלגנטית בחריונים קטנים. כי כמו שכולם יודעים, ילדים שאכלו בונובוניירה שלמה בערב אחד, מייצרים חריונים כאלה בקלות מפתיעה. בתום המעשה עלה הילד הכי גבוה על השולחן והחזיר את הקופסה למקומה, כאילו כלום לא קרה. אחר-כך פנו הילדים למיטותיהם, שבעים ומרוצים. הם חשבו לעצמם: איזה מיסכנים הֶנְזֶל וגְרֶטְל, ובדיוק באותו רגע שמעו את נקישת ידית הוולוו של ההורים. הם נבהלו, ומרוב טיפשות לא ידעו מה לעשות. רק לילד הקטן היה רעיון. הוא הציע לברוח לכמה שעות, עד שאבא ואמא יירגעו קצת. קמו הילדים מהמיטה, יצאו בלי שהיות דרך החלון ונמלטו אל היער הקרוב. אבל האמת שהיער היה הרבה יותר מפחיד מכעסם של אבא ואמא. המפלצות ממש השתוללו באותו לילה. הילד הקטן אמר: בואו נלך לביתו של הדוב, אולי הוא ייתן לנו מחסה. הלכו אל הדוב, שאמר להם: שוּר בייבי, אין בעיות, בואו אני אסדר לכם בצ’יק את המיטות המתקפלות, ולעצמו חשב: אוי, אלוהים המתוק, תודה, איזו ארוחת-גורמה הבאת לי, ישר לתוך הקיבה! אתן להם לישון עד הבוקר, והופ – קליעה למטרה.

בזמן ששלושת האחים המטומטמים עשו בטן-גב וחלמו איך הֶנְזֶל מכרסם לסופי את הפירות המסוכרים, שמע הילד הקטן את דבריו של הדוב, והבין שבשום פנים ואופן אסור לו להירדם. הוא חתך את אצבעו הקטנה וטבל אותה במי המלח של דמעותיו. וכך שכב לו, מודאג ועירני כמו בלילה לפני בחינה, בזמן שאחיו הטיפשים ישנו להם כמו דובים בחופשת חורף מהחיים. לפנות בוקר הוא העיר אותם, ויחד הם חמקו מביתו של הדוב ויצאו ליער. בינתיים ישבו להם ההורים בבית ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה. הם הבחינו בבונבוניירה שהכינו להם הילדים. בהתחלה כעסו, אבל אחר-כך ריחמו על הילדים שנאלצו להימלט מאימת חרונם אל היער. כל הלילה חיפשו את ילדיהם האובדים, עד שמצאו אותם לא הרחק מהדופלקס של הדוב, שני רחובות מהווילה של המכשפה – אגב, סופי בדיוק חזרה שתויה ממסיבה – ומיהרו להבטיח להם שהקצבת הממתקים בוטלה. מעתה והלאה אפשר לאכול ממתקים כמה שרוצים, אפילו עד שמקבלים כאב בטן.

תגיד ת’אמת, סופי הזאת לא מחרמנת אותך קצת, שאלתי את רומן כשסיים את סיפורו. אולי תביא לי את הספר, שאוכל ללמוד ממנה כמה טריקים חדשים? סופי הזאתי בטח מקפיצה תפוחים מסוכרים בזמן שהיא ממסמרת בחורים, ואני לא מדברת על מה שהיא עושה עם קילו דובדבנים חמוצים. והספר בטח נקרא ‘סופי אנד איזי’. מה עם איזה עותק חתום בשבילי?

תאמיני לי, דמיונות-פוקס, אמר רומן וצחק עד שהדגדגן הקטן שבלועו כמעט התפקע: את לא צריכה שום ספר, יש לך אחד פרטי כזה בראש.

 

פרק שמונה-עשר: האושר    🔗

כל אדם חווה בימי חייו התנסות טראומטית מכריעה אחת לפחות. כך קראתי במגזין-לרכב שהביא לי רומן מהספרייה.

נניח שאדם נוסע מנקודה א' לנקודה ב' ועליו לעשות את זה בשעה, כי בנקודה ב' מחכה לו חברה שלו בדרך למסיבה, ופתאום הולך לו המאייד או נקרעת איזו רצועה – הבנאדם תופס קריזה, ובאותו רגע הוא מסוגל להרוס לעצמו את החיים בגלל משהו שטותי כמו רצועה. מה עושים החכמים? בטח תגידו: מחזיקים בתא המיטען תיבה של כלי-עבודה וחלקים רזרביים. יש משהו יותר פשוט מזה? לא נכון. חכמים עושים מנוי על חברת גרירה, ומתקינים פלאפון חדש באוטו.

אז מה זה אומר, שאני טיפשה וחסרת-אחריות? הרי אפילו תיבת תיקונים נורמלית אין לי. אני מסוגלת לבזבז שעתיים יקרות על תיקון של איזה רכיב מגוחך, שאפשר לקנות בחצי המחיר ועוד חדש ובאריזה. יש לי מין פיקסציה משונה כזאת על שיטת עשה זאת בעצמך. אני מוכרחה לוודא שאין שום דרך לתקן משהו, לפני שאסכים לוותר עליו ואשליך אותו לאשפה. הצרה שככה נראים כל החפצים המתוקנים שלי: מחוררים ככברה, ומודבקים בקושי בדבקים זולים.

שנתיים עשיתי את כל הדרך לבדי. שנתיים, ולא למדתי כלום. והכל בגלל ההתעקשות המפורסמת הזאת לתקן הכל בעצמי. אבל מה עושים, פוסטמה, שכל מי שעשה איתך את הדרך נפל חלל באמצע המסע?

את רומן זה לא הדאיג. הוא חשב שהוא יודע הכל. להאציל סמכויות, הוא קרא לזה בלשונם הסטרילית של המגזינים הישנים למינהל-עסקים שהיה מביא איתו הביתה מהעבודה. הוא נהג לעיין בהם במוצאי-שבתות, אחרי שהשתרענו כל היום על התחת ועל עוד כל מיני איברים, וכבר לא נשאר לנו משהו אחר לעשות.

ממקומי ליד המכתבה עקבתי אחריו בעיני. איך הוא שוכב לו ככה על המיטה, פרקדן, שמוט איברים, נינוח כזה? איך הוא מסוגל לישון בשעות כל-כך קריטיות, שעתיד האומה נקבע בהן? איך שום דבר לא מזיז לו? עורו רפוי, גלוי, חשוף כל-כך. איך זה שהוא לא פוחד? ישן לו ככה, מתוק כזה. בטח גם חולם. על מי הוא חולם?

הצרה היא שאף אחד לא טרח להכשיר אותי לפרוצדורות המייגעות של אחזקת-גבר. בטח לא בעולם הזה, שבו כבר אין מי שימלא את שלל הפונקציות המפרכות והמעצבנות הכרוכות בניהול- זוגיות. יום אחד את מגיעה לנקודה המכריעה, זה קורה איפשהו בין נקודה א' לנקודה ב' הידועה לשימצה, ומוצאת את עצמך בלי שום שירותי גרירה. נו בטח, הרי לא דאגת שיהיו לך. איש לא הכשיר אותך לדאוג לזה. אמרו שאת התיחזוק את לא צריכה לעשות לבד: תמיד יצוצו האבירים האלה, הדון-ז’ואנים של הכביש המהיר, וילכלכו את הידיים במקומך. והם עשו עליך כזאת עבודת שיכנוע, שאת כמובן האמנת להם, וביום שהבנת שהטעו אותך, קלטת שאת כבר לא מסוגלת לעשות כלום: לא שירותי גרירה, לא פלאפון, לא בטיח. רק רצועה, גבירותי המלומדות. רק רצועה.

או חתונה או כלום, הכרזתי באוזני רומן, מוטלת בין צווארו לבין כתפו הימנית בפוזיציה בלתי אפשרית, רגע לפני גרירה.

אין בעיות, חביבה, אמר רומן. מה שאת רק רוצה.

לא האמנתי שזה יעבור לי כל-כך בקלות. חשבתי שאולי לא שמעתי נכון. שהוא חומד לו לצון. אתם יודעים איך פר מציע נישואין לפרה? הוא תוקע לה ישר מאחור לפני שהיא מספיקה לשאול ממהה? אז פלא שחשבתי שהוא עושה ממני צחוק?

אבל רומן היה רציני לגמרי. הוא הסביר לי שהוא מחכה לרגע הזה מאז הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר שלו. וכשרומן נעשה כל- כך רציני וקולו כל-כך חגיגי, אני מתחילה לפתח כאב-בטן. תיכף הוא עוד עלול להגיד משהו, ולקבוע אחת ולתמיד את הכיוון של הסצינה המשונה הזאת. פלא שהפופיק רעד לי?

כבר מחר אני הולך לבקש את כל המסמכים הנחוצים, אמר רומן במרץ.

לא ידעתי שהם מתירים נישואים, אמרתי בקול רופף, מקווה לאיזה נאחס קטן שיסכל את הסיכוי האחרון שלי לאושר.

במקרים מיוחדים הם מתירים, אמר רומן בביטחון מלא.

הבטתי עליו בתדהמה. איזה מקרים, שאלתי. אל תספר לי שגם כאן יש לך פרוטקציות. לא מספיקות לך כל השחיתויות ברשות- הנייר?

את שוב מתחילה, התלונן רומן. אני רואה שעוד לא גמרנו עם החשדנות.

ואחרי שלא עניתי, הוסיף: אז למה בכלל את מציעה לי להתחתן איתך?

מי מציע, נבחתי. אני מצפצפת על האישורים שלהם. מצידי שלא יאשררו את הנישואים שלי. שלא יעשו טובות. ממילא הנישואים הקודמים שלי לא היו כזאת חגיגה. אז למה שאשתגע לחזור על אותה טעות פעמיים?

תהרגי אותי אם אני מבין אותך, אמר רומן ביובש, הסתובב על הבטן ונרדם. כעבור כמה דקות שמעתי אותו נוחר.

אבל אולי דווקא בגלל זה הנחתי לו ללכת למחרת בבוקר לאותם משרדים מפוקפקים וצבועים ברישול, ולדבר עם כל האנשים האפלים האלה שהוא מכיר כדי לקבל את ההיתרים הנחוצים לנישואינו. היום נראה לי שאלמלא אמר מה שאמר, באותו טון מורגל, נרגן, ביתי כל-כך, אלמלא נרדם ונחר במיטתי כאילו הוא גר שם מימים ימימה – כבר למחרת הייתי שולחת אותו לעבודה, בדיוק כמו תמיד, מנשקת אותו על הלחי, מיישרת צווארון, מסלקת לכלוך דמיוני ומברכת ב“להתראות בערב”, אבל בליבי מחסלת אותו סופית. וכשהיה חוזר בערב, מיוזע, מצפה למאסאז' היומי, לנשיקה בין השכמות המתוקות שלו, לכוס השוקו עם הקרום ולמילה או שתיים של נחמה, הייתי חוסמת את הדלת בקרשים ולא מניחה לו להיכנס. הייתי משאירה אותו לבדו עם הספקות, עם אי- הידיעה. שהוא יסבול, למה שאני? הייתי נעלמת לו מהחיים, נספגת בשיכחה. שהוא יסבול, למה שאני?

בערב חזר רומן מרוצה, ונפנף מול עיני בכל האישורים שהשיג. קצת כסף מתחת לשולחן וכולם חברים שלך, הכריז, וכאילו סימן לי: עכשיו יתחילו החיים.

נעשה את כל מה שתיכננו, הרצה בפני בהתלהבות. נפתח בבית שלנו את מטה המאבק, נארגן אנשים למלחמה ברשויות, ונחפש מידע שיעזור לנו להפיל את הממשלה. ואת תוכלי לכתוב בשקט, כמו שאת רוצה. ואפילו, הוסיף באומץ, למה בעצם שלא תיכנסי להריון? לא יזיק לנו להרחיב את המשפחה.

אנ’לא יודעת, מלמלתי, באמת שאנ’לא יודעת. ומי המקלחת של רומן כיסו את מה שאמרתי ברעש מחריש-אוזניים, כמו צי של חרקים.

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. אתם חושבים בדיוק את מה שאני חושבת שאתם חושבים. אתם חושבים שאני חושבת כמוכם. אז אני מודיעה לכם שאתם טועים.

בעצם, תחשבו מה שאתם רוצים. מה איכפת לי? ממילא עוד יומיים נהיה נשואים, וזה מה שחשוב. ואם זה לא יחזיק מעמד, אני כבר לא יודעת מה כן יחזיק. אם זה לא החיים, אני כבר לא יודעת מה זה כן החיים. ומי היה פה קודם. מי התחיל, הביצה או התרנגולת?

רומן אהב ביציית-עין. יותר מכל הוא אהב ביציית-עין. לארוחת בוקר, צהריים או ערב. מטוגנת עם נקניק, עם קצת גבינה צהובה מלמעלה, עם פתותי גבינה בולגרית, בלולה עם קצת חומץ או חלב, ואפילו סתם ככה, ללטף לה בעדינות את הצהוב עם פיסת חלה מתוקה, וללקק בעונג את השאריות שנוזלות על הסנטר. אבל כבר שנים ששום ביציית-עין לא באה לפינו. חביתה קרה מאבקה תעשייתית זולה בטעם מלאכותי, זה דווקא כן. והעיקר שהאבקה נטולת כולסטרול, מה שאומר שבכל מצב צריך לקחת בחשבון גם את היתרונות. ואם זה לא החיים, אני כבר לא יודעת מה כן.

את באמת לא יודעת, אמרה לי פעם קולט.

על מה את מדברת, שאלתי.

אה, תשכחי מה שאמרתי, ענתה קולט בקול עייף, אני מדברת שטויות. אני אשה זקנה, וזקנים מדברים שטויות.

ושוב הרגשתי שהיא מעדיפה להסתגר בחדר-השינה עם מכתביה, ולא לשבת בחברתי. אולי היא הרגישה שאני מאוהבת במישהו אחר, ולא היה לה נעים מהמבוכה שלי?

תסלחי לי, היא אמרה, זה באמת לא בגללך. וכשהעוויתי את פני בסימן-שאלה, הוסיפה: פשוט נגמרו לי הוויטמינים בנשמה.

זה קרה שבועיים בערך לפני שסיירת-הקבורה הגיעה עם אמבולנס. צלצלתי אליהם וביקשתי שישלחו אלי פטרול סטרילי. זאת היתה הפעם הרביעית בשנים האחרונות שנאלצתי לראות אותם תוחבים גופה לאחת משקיות הפלסטיק הענקיות שלהם. נדהמתי לגלות כמה הצטמקה גופתה של קולט מאז שמתה. כאילו הכניסו ילדונת לתוך השקית.

אבל הכי התפלאתי כשראיתי את גופתו של רומן.

אומרים שנוזלי הגוף מתאדים או נקווים לאיזה מקום סודי, ובגלל זה הגוף מצטמק וכאילו נשאב לתוך עצמו. תעלומה. ואולי הגוף פשוט עושה טובה לקברנים, ומשתדל להתאים את עצמו למידותיו המיניאטוריות של הקבר? לא אתפלא אם גם זה נכלל בהוראות הקבורה החדשות. בערך פעמיים בחודש הם ממציאים תקנות חדשות ותיקונים לתקנות הישנות. אנחנו כבר לא מספיקים להם כמו שאנחנו.

בעיר הקברים נוספו אלפי כוורות חדשות. הרבה זמן לא הייתי שם. להפתעתי גיליתי שהכוורות בנויות זו על זו. מצאו שיטה חדשה, המניאקים, לצמצם אותנו. התחילו לקבור אותנו ברבי-קומות – כוורות על גבי כוורות. את רומן הם תחבו בקומה הרביעית, טור ב‘, קבר מס’ 28. וקחי פיתקה, אמר הפקח כאילו הוא עושה לי טובה, שלא תשכחי את הכתובת המדויקת. בפעם הבאה שתגיעי לכאן עוד תזדקקי לזה, הוסיף הסבר דחוק ותחב לתוך ידי פיסת נייר ממורטטת ועליה כמה שירבוטים לחים שלא הצלחתי לפענח.

עקבתי אחרי עבודתם הזריזה של פקחי הקבורה. הם טיפסו על סולמות האלומיניום שלהם בקלות מפתיעה, מעפילים עד לקומה השישית ואפילו עד לשביעית, דוחפים את המתים למאורותיהם תוך כדי טיפוס. אחריהם עבר פקח-הטיהור וריסס את הכוורות. על הגב היה לו מיכל גדול ומסורבל, ולצידו הציצו מטפים קטנים יותר שנראו כמו משושים. כשעבר בין הקברים, מטפס בזריזות מפליאה מכוורת לכוורת, הוא נראה כמו חרק ארסי ענקי המטייל מפרח לפרח ויונק צוף. הפליא אותי להיזכר בכל זה. כאילו לא עברו ארבע שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.

אבל הכי התפלאתי כשראיתי את רומן. בהתחלה לא זיהיתי אותו. חשבתי שהם מתבלבלים. טעויות בירוקרטיות מסוג זה לא חסרות אצלנו. אחר-כך חשבתי שמישהו, בטח איזה פקח נבזי, חמד לו לצון, ורקח מין מהתלה מעוותת על גבם של האזרחים: להחליף גופה ולברוח.

הגוף ששכב על האלונקה לא היה גופו של רומן. זה לא היה גוף של גבר מגודל, רחב כתפיים, אחד שעושה לך חשק להתרפק עליו עד שהבכי יצא מתוכך בקול תרועה ענקי שנשבר ליפחות שוברות לב. הגוף המוטל על האלונקה היה זעיר, מצומק, חסר-אונים. הוא נראה כמו ילד שחולה במחלת הזיקנה. נוזלים חומציים ניגרו מתוכו ונספגו מייד באדמה. פרחים כבר לא יצמחו כאן, זה בטוח.

ניסיתי להציץ מתחת לתכריכים, אולי אצליח לזהות איזו בוהן, איזו פיסת מרפק, איזה בדל אוזן או נקודת-חן שכוחה, משהו שיעזור לי לוודא שזה באמת רומן, ושלא מדובר באיזו טעות מצערת או משהו כזה. הרי טעויות כאלה לא חסרות אצלנו. אבל הקברנים המשיכו במלאכתם ולא נתנו לי להציץ. ביקשתי, צרחתי, התחננתי: תעשו לי טובה, תעשו לי טובה, תנו לי להסתכל. תרחמו עלי, אני לא יודעת אם זה הבעל שלי צרור פה. אני לא מזהה אותו. אני לא מזהה אותו. לא מזהה.

רציתי לרכון עליו, לבדוק לו את הדופק, אולי שומעים קצת נשימה. ככה הייתי רוכנת על התאומות כשחששתי שהדופק שלהן נעלם. נוח מת בחטף. רגע אחד עוד שמעתי את הצפצוף הרעשני של נשימותיו, ורגע אחר-כך מילאה את אוזני שתיקה נוראה. התאומות דווקא נשמו בלחש. כה חלשה ועדינה היתה נשימתן, שלפעמים נאלצתי לדחוק את אוזני עמוק לתוך בטנן, ונרגעתי רק כשהרחש הזדחל אלי לאיטו מתוך מפוחי הריאות.

אצל רומן לא שמעתי כלום. הקברנים הסתלקו ונפלה דממה. ישבתי עוד כמה דקות, לא יודעת בשביל מה. הסתכלתי על האדמה היבשה. ראיתי נמלה נמלטת מהקן שלה. אף נמלה לא רדפה אחריה. ככה הם משחררים את חבריהם לקן? ככה בקלות הם נותנים להם ללכת? בלי ששמתי לב נלכד פרפר לבן בכפות ידי. שיחררתי אותו והוא התעופף לעבר העצים. אולי חזר למשפחה שלו. בטח הוא מספר עכשיו לאשתו איך הוא כבר היה בטוח שהלך עליו, שהוא גמור, אבל אז האשה הטובה שיחררה אותו, ואשתו אסירת-התודה תתעופף לעברי ותנופף לי בחדווה: חן-חן לך, הגבירה.

לשווא שלחתי את מבטי אל העצים. משפחת הפרפרים הלבנים נעלמה. בטח כבר התעופפה לה. עכשיו באמת הייתי לבדי. אפילו עלוות העצים החרישה, כאילו כל הענפים עומדים דום והעלים מצדיעים להם ביראה. רעב התחיל לנקר בי. תמיד אני נעשית רעבה במקומות לא מתאימים, כשאין שום קיוסק בסביבה. חיפשתי בתיק, אולי אמצא שם משהו לאכול. נזכרתי שרומן היה מכין לי לעבודה סנדוויצ’ים עם ריבת-חלב, ואפילו מכניס לי אותם לתוך התיק. אבל אצבעותי המחטטות העלו רק ופלה ישנה ומעוכה, מי יודע ממתי – לא אתפלא אם היא נשארה שם מאז שקברתי את נוח. לא נותר לי אלא להאזין לבטני המקרקרת. שמעתי פומפ-פומפ ושתיקה קצרה, ושוב פומפ-פומפ ושתיקה. וכך ישבתי עוד כמה דקות והאזנתי למקצב הסדור של נשימותיו.

בטח התכוונת לנשימותיה, היה רומן מתקן אותי ורץ לחפש בשבילי משהו מתוק לאכול.

 

פרק תשעה-עשר: התחייה    🔗

את יכולה לדבר שנים על מישהו שאהבת. דברי, דברי, זה לא מזיז לאף אחד. נהרות יפנו לאחור, אוקיינוסים יתייבשו מאליהם, האדמה תרעש, הרים ייעקרו ממקומם, אפילו טיפ-טיפונת הלב של אלוהים – ואהובך קפוא כמו שלגון, מחסל את עצמו בביסים קטנים.

איזה טעם את יותר אוהבת, שוקו או בננה? כשהיתה קטנה אמרו לה: מי שאוכל לבד, מת לבד. היא לא האמינה. חשבה שזה סתם קשקוש מרושע של מבוגרים מרירים, עריריים, חשוכי אנשים. היא לא נתנה ביס לאף ילד בכיתה. לא נתנה שיפחידו אותה בקלות כזאת. ואילו האמינה, האם ייתכן שלא היתה נאלצת להתבזות ככה, ליבה קפוא כשורת דגיגים שנלכדו בקוביית קרח? אילו האמינה לכל מה שאמרו לה, האם גם אז היתה משתמשת בו כבמטה זעם?

מה שנורא, שהיא לא יכולה להאשים אף אחד במה שקרה לה. במו ידיה כרתה לעצמה את הבור הזה. עכשיו עליה ליפול לתוכו, ולתת את הדין על טיפשותה. בקיץ האמינה שמשהו עתיד להשתנות בחייה, משהו טוב. בחורף הכניסה את עצמה לתוך הפרשייה העגומה הזאת. ועכשיו עוד מעט שוב חורף, ומי אשם לה עכשיו, מי? למי היא יכולה לשלוח מכתב תלונה? בפני איזו רשות נעלמה היא יכולה להתלונן? ממי תתבע פיצויים? את מי תאשים בכשלונה? עכשיו, כשהיא זקוקה לתמונה שלו כדי להיזכר איך הוא נראה?

הליכתו. לפחות אותה היא זוכרת. רגליו העקמומיות משהו, צעדיו הנחושים. פעם ראתה אותו ברחוב, פוסע לעברה ממרחק, והרגישה איך היא נשאבת אליו במעגלים רדיואקטיביים של אושר. ליבה קפץ מהתרגשות, הולם אליו באהבה. אבל הוא המשיך ללכת כמו סומא ולא הבחין בה, צעדיו נחושים כמקודם, כל גופו נחוש, מרוכז במחשבותיו, עיניו ממוקדות באיזו נקודה דמיונית. כמה שנעלבה אז.

נשיקותיו. נשיקותיו הרכות כחמאה. לשונו המחטטת בלשונה. טעם של מרלבורו היה לה. טעם החיים. היא לא אהבה לנשק אותו. טעמן החרוך של הסיגריות עשה לה בחילה. גם העשן שמילא את חדר-השינה, נספג בכריות ובמצעי המיטה, הרגיז אותה. ומה עם הבריאות שלו? ואולי כל מטרתו היא לזרז את פרידתם הצפויה, ולעזור לה לתפור את הגרדרובה השחורה? פעם העזה לעבור על חוק מספר אחד של הזוגיות המניצה, והתלוננה. החוק שדורות על דורות של נשים חזרו עליו שוב ושוב, היללו וקידשו: בשום פנים ואופן לא להעיר לו על הרגלי העישון שלו, על צריכת היתר של הסיגריות, על הסירחון. תגובתו הצוננת הרתיעה אותה. וגם כעבור שבועיים, כשלפתע ביקש ממנה לעודד אותו ולעזור לו להיגמל מעישון, לא היתה מסוגלת לשכוח את ההבעה הקטלנית שעלתה על פניו כשהעירה לו שהוא מעשן יותר מדי, ולכן שתקה. והוא התלונן שהיא לא מפרגנת לו, ושככה הוא בטח לא יכול להפסיק לעשן.

פניו. חדים, דרוכים, שבויים בפוקר-פייס נצחי. היא היתה מוכנה לטפס על הרים למענו, לשחק קלאס עם ילדים, להתפלש בבוץ, לרקוד קונגה בעירום, רק שתצליח להוציא אותו משלוותו. אילו ידעה את הסוד, אילו גילתה את המתג הסמוי שהיה מסייע לה לגעת לו בנקודות הרגישות! אבל הוא לא הגיע אליה עם הוראות הפעלה.

עיניו. מלוכסנות כאלה. כשצחק הן נעשו אפילו עוד יותר מצומצמות, כמו של סיני. הוא הזכיר לה חכם סיני זקן שיושב על ראש גיבעה ומעשן. כשגלגל סיגריה דמיינה אותו מיתמר כעשן, עולה השמימה כמו איזה נביא עתיק, אליהו או ישעיהו. כשכעס הן בלטו, כאילו עוד רגע יצאו מחוריהן. וכשהזה בהתמכרות גדולה – על מי, עליה, ואולי על מינה? – הן התכסו בדוק של ערפל שהרחיק אותו ממנה, וגרם לה להרגיש עזובה ולא רצויה.

צחוקו. צחוק רועם ומתגלגל. הפעמים המעטות שצחק כשסיפרה בדיחה. לא ידעתי שאת יודעת לספר בדיחות, אמר כשהפתיעה אותו פעם וסיננה הערה ארסית על מישהו ששניהם מכירים. היא תהיה מוכנה להשתטות למענו, רק שיצחק, שישתחרר קצת. פעם הציגה לכבודו פנטומימה קטנה: חיקתה את הבוס המופרע שלו והתפתלה כמו משוגעת על הריצפה, עד שרעמי צחוקו הרעידו את קירות הבית, ואפילו השכנים הציצו מעבר לתריסיהם המשוריינים ורטנו בחשדנות מהולה בקינאה: מה הם צוחקים שמה? מה כל-כך טוב להם? מה הם כל-כך מאושרים? הם לא יודעים שזה לא חוקי להפיץ ככה אושר?

ריחו. עדין ומגרה כשיצא רענן מהמקלחת. היא אהבה להביט בו כשניגב את עצמו בקפדנות. לראות כמה הוא נהנה להטפיח את המגבת על גופו היפה, ואיך הוא בוחן בהערכה את שרירי זרועותיו המעוגלים. ואז בא תורו של טקס ייבוש הרגליים. שוב ושוב צפתה בו בפליאה מחודשת: כיצד הוא מייבש את אצבעות רגליו אחת- אחת, מעביר את המגבת באיטיות בין המירווחים, בודק שלא נשארה שם אפילו טיפת אחת של לחות, ובתום המעשה משבח את עצמו ומציין בנימה מעשית שככה בדיוק מונעים פטריות. וכמה התרגשה כשגילתה פעם עקבות ריח של סבון ניבאה בין קפלי חלציו? אבל לפעמים היה ריחו עז ותוקפני מדי, והיא נרתעה. פעם לא התקלח שלושה ימים ברציפות. היא לא רצתה לנדנד לו ולהישמע כמו איזו אמא טרחנית, אז היא שתקה. היא הניחה שהוא שקוע באחד הדכאונות המפורסמים שלו, והעדיפה לתת לענן לחלוף מעצמו. בלילה הרביעי, כשהתחיל ללטף אותה ולחפש בידיו את קירבתה, הוא תיחקר אותה באדישות, כמו מלומד המעוניין לברר איזו עובדה מדעית, אבסטרקטית: תגידי, אני מסריח? והיא, חוששת לפגוע, ובעיקר חוששת שיראה בה כלבה סרסנית, כזאת שמטרטרת גברים בסידרה של מקלחות ומגבות סטריליות לפני שהיא מניחה להם לנשק לה את קצה הפיטמה – גמגמה בקול רפה: תראה, זה לא שהפכת פתאום לבואש או משהו… אבל לא הצליחה לשכנע אפילו את עצמה.

לסתותיו. קשות ורבועות. קפיץ מתוח יותר משוחרר מהן. אבל כשנגעה בו בלילה, התרכך וכאילו נמס לתוך כפותיה. סוף-סוף הרגישה איך הוא מרפה את שריריו ונפתח. היא נזכרה מה חשבה עליו בהתחלה: שהוא עוד אחד מאותם קאובואים נצחיים ואינסופיים שהיא תמיד מתאהבת בהם, אותם זאבים בודדים חסרי תיקווה, וכמה התרגשה כשגילתה שהוא רך, אפילו רך יותר מאשה. התחשק לה לינוק אותו. גופו נפתח אליה, עורו נצמד אליה, קלט אותה, נמתח כלפיה. ואז התרפה באנחה גדולה.

עורו. דק-דק. כשנגעה בו בפעם הראשונה חשבה שהוא דק כמו נייר. צריך להיזהר עליו, אמרה לעצמה, על העור הדק והבהיר הזה שמשחים כמו שלגון שוקו כשהשמש נוגעת בו, מטביעה בו בהרות ענק זהובות על הגב. תיזהר שלא תישרף, נדנדה לו פעם כשישבו שניהם על הגג. היא השתזפה והוא תיקן משהו, בטח איזה תנור ישן: תיזהר, רק סרטן-עור חסר לך עכשיו.

שפתיו. צרות. חוטיות כאלה. ממש לא סקסיות. בשום פנים ואופן לא סקסיות. היא לא כל-כך אהבה להתנשק איתו. היא העדיפה את עורפו הריחני, לתת לו נשיקות קטנות בצוואר, תמות כאלה, בעלותיות: זה שלי, וזה שלי, וגם זה שלי. והנה עוד נקודת- חן שלא הבחינה בה אף פעם. ופה, בקצה השמאלי של הגב, נקודה שחורה. היא בחשה בה בציפורניה, שאבה מתוכה את החֵלֶב ומחצה את המוגלה, מתעלמת ממחאתו הקולנית: די כבר, את מכאיבה. פעם נגסה בזרועו. אחר-כך עברה לישבנו. מוצקותו העגלגלה והקפיצית גירתה אותה. מה את עושה? הוא הצטעק. והיא אמרה בקול תמים ומתחטא כשל ילדה קטנה: רק התחשק לי לתת לך ביס. אחר-כך הוא חיבק אותה, והזכיר לה להרכיב את הדיאפרגמה. ואחרי שכיוונה אותה לתוכה כדי שתוכל לקלוט את כולו, היא התרכזה במקצב ישבנו כאילו היא רוצה לבלוע אותו, להטביע אותו בליבה. אחר-כך שניהם היו מוטלים בריפיון, כמו גלמים, שמוטי זרועות, פרושים לאורך המיטה, ממתינים לגלגול הבא שיבוא יום אחד ויהפוך את שניהם לזחלים, ואולי לפרפרים מרהיבים.

אם לא הפסקת להשתוקק למישהו לפני שהוא מת, אוי ואבוי לך, נועדת להשתוקק אליו כל חייך. סבתא שלה גילתה לה את זה פעם בסודי-סודות. כנראה שגם לסבתא היה אהוב שמת בדמי ימיו. גם היא התבוססה בזכרונותיה. אבל רק תנסי לתאר לעצמך מה זה לזכור מישהו שישים שנה. שישים שנה! זה לא הולך ברגל. את מרגישה שלזכרונות אין כבר שום קשר אלייך, שהם הפכו לחומר זר – ידידותי, אומנם – שממשיך לגור לך בתוך המוח ולא טורח לשלם שכר-דירה. ובכל זאת את ממשיכה לזכור. הזכרונות הולכים ונשחקים, הולכים ומתעמעמים, אך חייך ממשיכים לחוג סביבם. הם כל חייך.

ומקומות? פעם היא לא היתה מסוגלת לעבור ליד ‘הבימה’ בלי שיתקוף אותה כאב בטן מחליא. היו לפחות עשרים מקומות כאלה, שאסור היה לה להזדמן לקירבתם. לא היו אלה אתרים רומנטיים מקובלים, כמו חוף הים או בתי-קפה על שפת הטיילת. סתם פינות מגעילות בעיר. וזה מה שהכי הורס. רחוב צדדי, סתמי לגמרי. גינה ציבורית מכוערת. לובי מחניק של בניין ממשלתי. אפילו חנות מכולת מצחינה. פה הם הלכו יחד חבוקים. שם הם נפגשו בפעם הראשונה. פה היא ראתה אותו הולך ועקבה בעיניה אחרי הילוכו העקמומי וליבה ניתר בקרבה, מפני שידעה שעוד מעט תזכה לפגוש אותו ולהריח אותו לתוכה. ושם היא גילתה לו שהיא בהריון, והוא נעמד פתאום באמצע הרחוב, רועד כולו ומנסה להסתיר את התרגשותו, ואחר-כך נזף בה שהיא לא צריכה ללכת כל-כך מהר, שכדאי שתתחיל לשמור על עצמה, ואחז בזרועה בעדינות מופלגת כאילו הוא סועד אשה זקנה שצריך להעביר את הרחוב, והיא תפסה כזאת קריזה וצרחה עליו: מה אתה עושה לי פאדיחות באמצע הרחוב?

בלילה היא קמה לשתות מים, כי הגרון שלה היה חנוק, והצרבת שרפה לה את הוושט וחלחלה מהקיבה אל הלשון בטעם חמוץ- מתוק. היא המתינה לרגע שבו יבחין בחסרונה ואז יבוא אחריה, בטוח שיבוא, אבל קודם היא תאזין לרחש שלפוחיתו המתרוקנת ולכחכוחי ההנאה שישמיע, ואז לצעדיו המתקרבים שמפספסים אותה בסלון ובמקום זה פונים למטבח – היא שומעת אותו לוגם מים ישר מהבקבוק, לגימותיו תובעניות ורעשניות – ורק אחר-כך יוצאים לתור אחריה ומגלים את מקומה.

בבוקר הוא השכים קום והיא לא הצליחה לפקוח את עיניה כי בקושי ישנה שעתיים, והוא אמר שהוא צריך ללכת והתלבש באיזו בהילות שלא היתה מוכרת לה, והיא נתקפה פתאום רעד בלתי נשלט, וכשרכן אליה לנשקה הצמידה אותו בכוח ללוח ליבה ואסרה עליו ללכת היום לעבודה. היא סיפרה שחלמה חלום רע, מין נבואה, ובה התגלו לה דברים איומים ונוראים. אסור לך לצאת היום מהבית, אמרה בקול מבשר-רעות וסיפרה את החלום, איך הוא נוסע בזיגזגים ופתאום הרכב שלו מתהפך, והוא נעלם ונספג לתוך שלולית של דם. אז מה את מצפה, שאל בלעג: שעכשיו לא אצא שבוע מהבית? וכבר הוא רץ לדרכו, שוכח לתת לה נשיקה.

היא המשיכה לשכב במיטה עוד כמה דקות, מקווה לתפוס את הנמנום לפני שיתעופף, ואז קפצה כאילו עקרב עקץ אותה, והחליטה שהיא לא נשארת פה. יותר מדי זכרונות יש כאן, ועכשיו גם הוא זומם להיכנס לתוכם. ולה אין שום כוונה להרשות את זה. מוטב שתעזוב כבר עכשיו. היא קיוותה שמנוסתה לא תעורר התרגשות רבה מדי. בטוח שיום אחד הוא יודה לה. במרץ ארזה את המזוודה היחידה שנותרה לה – את היתר שרפה מזמן יחד עם כל כתביה ומכתביה – ובאמת שהתכוונה לעזוב את הבית, להשאיר הכל מאחוריה ולהתחיל בחיים חדשים, אבל אז החליטה לקחת איתה כמה מזכרות, ניגשה למיזנון בסלון ואספה בידיים כושלות את הצעצועים של התאומות. גם הוא יוכל לשחק בהן, עודדה את עצמה, ואולי בעצם זה היא? וטפחה על בטנה כמלטפת ילדונת קטנה, חמודה, תמימה וזהובה, ילדונת מתוקת עיניים עם סרט ורוד ענקי הקלוע בבקבוקי שערה.

בערב הוא חזר וראה אותה מוטלת על הריצפה, ישנה בתוך ערימה של משחקי-ילדים.

והצורך הנואש הזה לשתף אותו בעולמה? את כל אלבומיה פרשה בפניו, וכפתה עליו לראות את כל תמונות ילדותה. אתה לא חושב שאנחנו נורא דומים כאן? נדנדה לו והצביעה על תמונה שלה מגיל ארבע, שעיניה העגולות ניבטות מתוכה בסימן-שאלה נצחי ובמין חרדה סמויה. תראה, אנחנו לא נראים כאן ממש כמו תאומים? התעקשה למצוא תווים זהים בשתי תמונות הפרושות לפניה, שפניהם המטושטשים של פעוט ופעוטה מציצים מהם. תראה, תראה כמה שאנחנו דומים! ככה בוודאי גם הוא ייראה, אמרה וליטפה קלות את כרסה. ואולי היא, טרח להזכיר לה, ואחר- כך הרכין את ראשו עד שחשה בחומו מתמזג בחומה, קירב את אוזנו לטבורה כמצותת ואמר בהתפעלות שהוא שומע אותה, מיקד את עיניו ובחן אותה בקפדנות, כאילו הוא רואה את האדום של הביצה תקוע לה באמצע הבטן.