לאשתי – חברתי ושותפת-חיי
הודעה
הדפים הללו נכתבו במשך זמן ארוך ובמקומות שונים, בלונדון, ברחובות ובניו-יורק. הספר הראשון נסתיים בשנת 1941; הספר השני בשנת 1947. הנחתי את החומר בלי שינויים והוספתי דברי חתימה, שנכתבו באוגוסט 1948. בהכנת הזכרונות האלה סייעו בידי שלושה אנשים, שאת עזרתם וידידותם אני רוצה להזכיר כאן מתוך הכרת תודה עמוקה: הגברת דוריס מיי, מזכירתי הנאמנה במשך שנים רבות, שהכתבתיה את הנוסח הראשון של הספר הראשון כמעט כולו, והיא גם בדקה והשוותה את כל התאריכים והמסמכים הנידונים; ידידי מאיר ווייסגאל, שאלמלא המרצתו העקשנית ועזרתו המתמדת, לא היתה מלאכה זו נגמרת עד היום הזה; ואחרון אחרון ייזכר ברגש תודה עמוק ידידי, הסופר והמרצה המחונן, מוריס סמואל, שעבד עמי ברחובות במשך כל הקיץ של שנת 1947 בניסוח הספר השני ובבדיקה אחרונה של הספר כולו.
חיים ווייצמן
פרק ראשון / ימים ראשונים 🔗
העיירה בין ביצות הפריפט / בני משפחתי / מורי הראשונים / תחום המושב / סבא / מסחר העצים / אבי / הרפסודות / האיכרים והיהודים / שני העולמות / חלומות-ציון הראשונים / אמי / משרתים / סטודנטים יהודים, ציונים מתבוללים, מהפכנים / תפקידה של אמי בחיינו / השפעת אבי.
עיירת מולדתי, מוֹטוֹל, ישבה – ואולי עודנה יושבת – על שפת נחל בחבל-הביצות הגדול התופס חלק גדול של מחוז מינסק ומחוזות סמוכים שברוסיה הלבנה; ארץ מישור, פתוחה, עגומה וחדגונית, אבל כמות שהיא בנהרותיה, יעריה ואגמיה, אין היא נטולת ציוריוּת. האדמה בין הנהרות היתה אדמת-חול מצמיחה עצי אורן ורותם עוקצני; סמוך יותר לגדות הנהר היתה האדמה שחורה, העצים עושי-עלים. באביב ובסתיו היה האזור ים של בוץ; בחורף – עולם של שלג וקרח; בקיץ – היה מעולף כעין אד של אבק. במרחב מסביב, במאות ערים ועיירות, חיו יהודים כדרך שחיו לפני דורות רבים, איים מפוזרים בים של גויים; ובתוכם היוו בני משפחתי, מצד אבי ומצד אמי, שיעור לא בלתי-ניכר.
לא הרחק מחוץ לעיירה מוטול נשפך הנחל לתוך אגם גדול, ובצאתו מן העבר השני אחז דרכו הלאה אל נהר פּינה; וזה שוב יוּבל של הפּריפּט הוא, אף הוא יוּבל של הדניפר, הנופל במרחק מאות מילים לתוך הים השחור. על גדות האגם הרחוקות יותר שכנו כמה עיירות, שנראו לי בילדותי מסתוריות בשל שמן הכולל: ‘מעבר לנהר’. לאלה שימשה מוטול (או כפי שייהדנוּה מתוך חיבה: מוטילה) מין מטרופולין.
אכן מטרופולין מצערה ובדוּדה היתה זו, ובה ארבע או חמש מאות משפחות של רוסים לבנים ופחות ממאתיים משפחות יהודים. הקשר עם עולם החוץ היה רופף ונתון להפסקות. אין מסילת-ברזל, אין כביש סלול במרחק עשרים מיל ממקומנו. את הדואר הביא אחד מיושבי העיירה, שמקרהו הביאו לעבור ליד תחנת-הרכבת הקרובה לרגל עסקו הפרטי. יש אשר עוברי-אורח מקריים כאלה החזיקו את הדואר ימים ושבועות, וחילקוהו רק לפי העולה על רוחם. אולם המכתבים לא תפסו מקום חשוב בחיינו; בעולם החוץ היו רק מעטים, שראו צורך לבוא עמנו בכתובים.
היו שם במוטול מין רחובות – לא סלולים, כמובן – ושנים-שלושה מהם היו יהודיים, כי גם במקומות המותרים בישיבה, גרנו במקובץ, לשם נוֹחוּת, לשם בטחון ולשם חברותא. כל הבתים היו עשויים עץ, חוץ משנים: בית-הלבינים של גביר העיירה ובית-היראה. בדרך הטבע נפלו שם לעתים קרובות דליקות, היא הפורענות אשר מעולם בעיירות רוסיה; אבל הואיל והעצים היו בשפע, והאבן יקרה ביותר, לא היתה ברירה. גם שני בתי-הכנסת שלנו, בית-הכנסת הישן ובית-הכנסת החדש, היו של עץ. מה עתיק הראשון ומה חדש השני, לא אוכל לומר; רק דבר זה שמור בזכרוני: בית-הכנסת הישן נועד ל’פּני' המקום והחדש לעניים. אנשי בית-הכנסת הישן באו רק לעתים רחוקות אל בית-הכנסת החדש; הדבר היה למטה מכבודם. אולם אבי (אנו שייכים היינו לבית-הכנסת הישן) היה בא שמה לעתים לפי הזמנה מיוחדת. כי בתוך שאר מעלות נחן אבי גם בקול נאה והיה חזן-חובב, או שליח-ציבור, שרבים במוטול כיבדוהו וביקשו את ברכת גרונו. ביום הכיפורים התפלל כמעט את מחצית התפילות – לקורת-רוחם של בני-עירו וליראתם ושמחתם של ילדיו – ויש אשר הוזמן לתפילה בבית-הכנסת החדש, והוא קיבל את ההזמנה בסבר-פנים יפות.
מוטול שכנה באחת הפינות הנידחות והאפילות ביותר של תחום המושב, אותו בית-הסוהר שיצרה רוסיה הצארית בשביל רוב אוכלוסיה היהודים. במשך מאות שנים של שיעבוד מר וחירות יחסית (אנשים בני-חורין כמעט שלא יבינו מידת יחסיות זו) התעמקה הכרת הגלות בקהילות מפוזרות אלה, שהיו מאוחדות על-ידי גורל משותף וחלומות משותפים. מוטול היתה תחום-מושב טיפוסי, עיר-שדה טיפוסית. כאן, בישוב זה שחציו עיירה וחציו כפר, חייתי מיום היולדי בשנת 1874 עד היותי בן אחת עשרה; וכאן רקמתי לי את ציורי הראשון מן העולם היהודי והגויי.
חיי ילד יהודי בעיירה רוסית של אותם הימים תוֹארו פעמים רבות בספרות ישראל, ומקצתם ידועים גם לעולם הלא-יהודי. כמו כל נערי ישראל הלכתי אל החדר, החל מגיל ארבע. כמעט כמו כל החדרים היה גם החדר שלי בית-אולפן נרפש, בעל חדר אחד, ששימש גם דירה למשפחת המלמד. אם נשתנה החדר שלי משאר חדרים, היה השינוי רק בזה, שלמשפחת הרבי היתה עז ובימי הקור היתה חוסה בצל קורתנו. ואם מלמדי הראשון שונה היה מאחרים, היה השינוי רק במדרגת קוצר-ידו הפדגוגי. אם בחדר-התורה שלנו היו תלויים על-פי-רוב כבסים, אם ילדיו המרובים של המלמד התגוללו על הרצפה, אם הרעש היה מחריש-אזנים ובלתי פוסק – לא היה באלה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. ולא היה בזה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, שהשאון והצפיפות לא פגעו כלל בשלות-רוחנו או ביכולת-התרכזותנו. באביב ובסתיו, בימים שהחדר היה אי זעיר בים הרפש, ובחורף, שאז כמעט נמחקה צורתו על-ידי שפעת השלגים, היו אנוסים לשאת אותי שמה בידי משרת או בידי אחי הגדול. ושם נשארתי כמוקף חומה, יחד עם שאר הילדים, מהשכם בבוקר עד הערב. לקחנו אתנו ארוחה ואכלנו אותה בהפסקה הקצרה שבין לימוד ללימוד לעתים קרובות על הספרים הפתוחים לפנינו. ובשעות אחרי-הצהרים הקודרות שבחורף יכולנו להמשיך בלימודנו רק לאור מעשה ידי אדם, וכיון שהנרות היו מעין מותרות ומנורות-נפט קשה היה להשיג, הוטל על כל תלמיד לפי תורו להביא מס ליטרא של נרות, מעין תרומה לחינוך הדור הצעיר.
במשך ימות החדר שלי היו לי מלמדים אחדים, ובהיותי בן אחת עשרה, או קודם לכן, הוצגו דרישות ניכרות בפני כוחותי האינטלקטואליים. סבורים היו, שאני מבין – לא הבנתים מעולם כהלכתם – את עומקי הדינים הכלולים בתלמוד בבלי וכפי שפורשו והוּשנו לי על ידי רבי, שהיה קפדן ודקדקן כאחד, והסברותיו רחוקות מבהירות. תמיד היה מתקשה להבין, למה יש צורך בכלל להסביר את הדברים; נדמה לו, שכל ילד יהודי צריך להיות מסוגל לתפוס ענינים אלה, שהם קלים כשם שהם קדושים, בדרך האינסטינקט הטבעי, או לפחות מתוך עיון בדף הספר. דעתי לא היתה כדעתו, אבל לא יכולתי להידיין עמו בנוגע לשיטותיו – אם אמנם הרגשתי בליקויין.
לא נהניתי מלימוד התלמוד, אבל התפעלתי מלימוד הנביאים, שניתן לי בחדר אחר. אותו מלמד אחר היה טוב-לב וחביב, ואת מלאכתו היה עושה בהתלהבות. התלהבות זו עלה בידו לנטוע גם בלב תלמידיו, אף-על-פי שהדירה והסביבה היו גם כאן מדכאות מאד. למלמד זה, שהיה ידידי כל ימי חייו, אני חייב תודה על ידיעתי את המקרא ועל נאמנותי, מאז ועד עתה, לספרות העברית. הוא נפטר בפולין רק לפני שנים מספר ועד סוף ימיו היתה בינינו חליפת מכתבים.
הוא היה טיפוס של איש משכיל, כלומר, נגעה אליו רוח ‘ההשכלה’, שהיתה נפוצה אז במרכזים הגדולים של יהדות רוסיה. בזריזות היה עולה בידו להגניב לתוך ההפסקות שבין לימודי-הקודש כמה נסיונות של לימודי-חול. זכורני איך הביא לחדר, בגניבה ובשמחה כאחת, ספר-לימוד עברי בחכמת הטבע והכימיה, הספר הראשון ממין זה שהגיע למקומות ההם. איך נפל אוצר זה לתוך ידו, אין אני יודע, אבל בלי שראה מימיו מעבדה כימית, ובאין לו ידיעה כל-שהיא במדעי-הטבע, דבר אופייני לגבי יהודי-הגיטו ברוסיה, היה מתעמק בו ומגלה את רזיו לבחירי תלמידיו. אף הסכים להשאילו לפלוני ולאלמוני התלמיד לקרוא בו בערבים. ולפעמים – לא בלי סכנה, שגילוי המעשה היה מביא מיד לפיטוריו – היה קורא עמנו כמה דפים, שמצא בהם ענין מיוחד. מובן, שקריאתנו היתה בקול רם ובניגון המסורתי של לימוד הגמרא, עד שאדם העובר בחוץ לא יכול היה לחשוד, שאין אנו עוסקים בלימודי החדר.
כבר אמרתי, שמוטול היתה שוכנת באחת הפינות החשוכות והנידחות של תחום-המושב. דבר זה נכון הוא הן מן הבחינה הכללית והן מן הבחינה הרוחנית. קשה להקנות לאדם מערבי מודרני מושג כלשהו מאורח-חייהם של רוב בתי-האב היהודיים במוטול, עסקיהם המיוחדים, עניוּתם המדהימה, לבטיהם ומחסוריהם. בודדים היו מן הבחינה הרוחנית כמעט כמו מן הבחינה המוחשית. עיתונים כמעט לא היו ידועים במוטול. רק בדרך מקרה היה מגיע לידנו גליון של עיתון מוארשה, ואף הוא מלפני חודש, או חמישה שבועות. בשבילנו, כמובן, היו החדשות רעננות. על צד האמת, לא היה לנו ענין במה שמתרחש בעולם החוץ. הדבר לא נגע אלינו במיוחד. אם היה לנו ענין בעיתון, הרי זה בהרצאה העברית של החדשות. היו שם, מפרק לפרק, מאמרים על נושאים כלליים. לא היתה משפחה במוטול, שידה השיגה לחתום על עיתון כסדרו – אף לו1 היה מגיע שמה כסדרו. ובכן היה גליון אחד עובר מיד ליד בין המשפחות האמידות. כשהגיע לבסוף לידי הילדים, היה קרוע לגזרים ועל-פי-רוב לא עשוי לקריאה.
ואף על פי כן, היו לה למוטול שני יתרונות מיוחדים במינם, שניהם מקורם בסביבה הטבעית ובסחרה העיקרי – סחר העצים. בתוך האוכלוסין היהודים היתה שכבת אנשים קטנה, שהרבו במסעות יותר מן המשוער; ותוצאות העניות הכללית היו במידה מסוימת נמתקות על-ידי המגע עם הטבע.
משפחתי נחשבה בין האמידות, ואפשר שיקובל מושג מה מן הרמה של האמידות המצויה במוטול, אם אומר, כי התקציב השנתי שלנו עבר רק לעתים רחוקות על חמש או שש מאות רובל (מאתים וחמישים או שלש מאות דולר) בסך הכול. גם הכנסה זו היתה נתונה למעלות ולמורדות, ומעולם אי-אפשר היה לסמוך עליה בודאות. בסכום זה צריך היה לפרנס, להלביש ולהנעיל כתריסר ילדים, וליתן להם חינוך הגון, פחות או יותר, לפי מעמדנו.
מן הצד השני, היה לנו בית משלנו – קומה אחת, ובה שבעה חדרים ובית-מבשלות – כמה אקרים אדמה, עופות, שתי פרות, גן-ירק, עצי-פרי אחדים. וכן היה לנו חלב לצרכינו, לעתים גם חמאה; היו לנו פירות וירקות בעונתם; היה לנו לחם כל צרכנו – מעשה אפייתה של אמי; היו לנו דגים, ובשר פעם בשבוע – בשבת. והיה לנו תמיד שפע של אויר צח. מבחינה זו היה מצבנו טוב ממצבם של יהודי הגיטו בערים הגדולות.
ביתנו היה סמוך לבית סבי, שגר שם יחידי, והיה בעיני כעין ארמון. כרוך הייתי מאד אחרי סבי, שהיה בעל מזג טוב, פשוט וצנוע, ובהיותי בן חמש או שש באתי לדור עמו. זכורים לי יפה אותם הימים – ביחוד בוקרי החורף. סבא היה נוהג להשכים קום, בעוד חושך על פני ארץ, אבל בבית היה חום נעים, אף כי הקור בחוץ היה קשה מאד. ראשית כל היינו מתפללים תפילת שחרית; אחר־כך אכלנו ארוחת הבוקר. ליד השולחן היה סבא מספר לי סיפורים על רבנים גדולים ועל שאר גדולי ישראל. רושם גדול עשה עלי מסעו של סיר משה מונטיפיורי לרוסיה – אחד המסעות הרבים שלו לטובת אחיו בני עמו. הביקור ברוסיה נתקיים רק כדור אחד לפני היולדי, אבל הסיפור כבר לבש אופי של אגדה. האיש האריך ימים עד שנת 1885 והגיע לגיל מופלג של מאה שנה ואחת. ועל כך היה מספר לי סבא, שסיר משה בא לוילנה, אחת הקהילות העתיקות והמפורסמות ביותר ברוסיה, ויהודי העיר הזאת יצאו להקביל את פניו. סבא סיפר לי, שהיהודים התירו את הסוסים ומשכו את מרכבתו של השר מונטיפיורי בתהלוכת-חג ברחובות העיר. היתה זו מעשיה נפלאה, ופעמים הרבה שמעתי אותה. סבא נפטר בשנת 1882 בהיותי בן שמונה. זוכר אני את הצער שתקפני במותו, אף-על-פי שאני עצמי לא הבינותיו כראוי. כששאלוני למה אני בוכה, עניתי: ‘סבא כואב לי’.
סחר העצים, משען הלחם של מוטול, מילא תפקיד כה חשוב בחיינו, והוא כה קשור בזכרונות ילדותי ונערותי, שאיני יכול להזכירו דרך אגב. אם אקרא אפילו את האמידים שביהודי מוטול בשם סוחרי-עצים, יהיה בזה משום גוזמא. הם היו לכל היותר קבלני-משנה. אבל התעסקותם באב-המסחר של מוטול, לא נתנה להם כל רגש-בטחון, משום שמסחר זה, כפי שנראה להלן, היה תלוי במזל והיה רופף במידה מרובה, ואף כי העסיקם כל ימות השנה כולה, היה רחוק משכר במשך כל ימות השנה.
אבי היה ‘משלח’. הוא כרת את העצים, הסיעם ושילחם על פני המים לדאנציג. היערות עמדו באדמת ביצות, וחוץ לימי חורב וימי קפאון, אי-אפשר היה להסיק את העצים. בעונת הגשמים שבאביב ובסתיו גאו הנהרות, משום שלא היו שם כל סכרים וכל נסיון לויסוּת המים. הגשמים ירדו והמים עמדו עד שבא הקיץ וייבשם, או החורף – והפכם לקרח. ואולם היו מקרים, ובין ירידת הגשמים ובין קפאון החורף נפל שלג כבד, שהעטה את האדמה הלחה במעטה עבה והקפאון לא יכול לחדור לתוכה. אם לא באה הפשרה מהירה והקלה על הקור לעשות את מעשהו, נשארו היערות והביצות ללא דרך והעונה הלכה לאיבוד.
מחזור העבודה היה מתחיל לאחר חג הסוכות. אבי היה יוצא אל עבי היערות, מרחק עשרים או עשרים וחמשה מיל. הקשר היחיד עם הבית היה דרך עגלות-השלג, ודרך זו היתה נתונה להפסקות. הוא לקח עמו צידה ובגדים חמים וכמה שקים של מטבעות-נחושת לשלם לפועלים. בהיות אבינו ביער היינו שרויים בדאגה. אף בשנים שלאחר כך, כשאחי הגדול פייבל הלך עמו; כי ביערות היו זאבים מצויים, ולפעמים גם שודדים. למזלנו שררו בין אבי ובין חמישים או שישים פועלי-העונה – מוּז’יקים בני מוטול או הסביבה – יחסים מצוינים, פרימיטיביים אך חמים ופטריארכליים. פעם או פעמיים נתקף אבי בידי שודדים, אבל הם הוכו אחור בידי הפועלים.
היתה זאת עבודה קשה ומפרכת, אבל בדרך כלל היתה חביבה על אבי, אולי משום שהיתה דורשת מידה הגונה של כשרון. תפקידו היה לברור ולסמן את העצים העומדים לכריתה, ועל פיו הוחלט איזה מן העצים בריא הוא וראוי לכריתה. עליו היה גם לפקח על ההסעה. המרישים נקשרו בחבלים ונערמו לערימות על שפת הנחל הקטן, ושם נשארו עד ההפשרה ועד גאוּת האביב, שחלה כרגיל בין פורים לפסח.
אם התמהמה החורף, לא בא אבינו הביתה לחג הפסח, הואיל ולא יכול למסור לאחר את התפקיד האחראי של שילוח העצים בנהר. מקרה כזה היה מקדיר את כל החג בביתנו. אבל בדרך כלל באה ההפשרה בעתה, הנחל התפרק את קרחו ומימיו גאו, ואבא היה חוזר בעגלת-השלג האחרונה. הוא שב עייף ויגע וכחוש ממיעוט מזון; אבל היתה זו שיבה של שמחה לאין שיעור. הוא הביא עמו כביכול את החג, ושניהם היו שרויים עמנו במשך שמונה ימים.
אחרי הפסח התחילה עבודת האביב והקיץ – שילוח הרפסודות אל הים. אף זו מלאכה קשה שיש עמה אומנות – באמת, ענף של ספנות. הרפסודות צריכות להיות קטנות, כדי שתוכלנה לעבור את הנחלים הראשונים, אבל מחוזקות כראוי, כדי לעמוד בפני זרם שאינו מצוי. ראשית כל צריך היה להשיטן במורד נהר פּינה עד פינסק, והן הגיעו שמה כרגיל בחג השבועות. במקום לשוט הלאה לצד דרום, עד שתגענה בדרך זו אל הדניפר ואל הים השחור הרחוק, הוּטו שם הרפסודות לצד שכנגד, דרך תעלה שחיברה את הפּינה עם ברסט-ליטובסק על הבּוּג, היוּבל הראשי של נהר ויסלה, הנופל אל הים הבאלטי בנמל דאנציג.
וברסט-ליטובסק ישבה בקצה הביצות, ומכאן זרם הבּוּג בקרקע של חול. האדמה נעשתה גבנונית וחדגוֹנית פחות. אך הואיל ואיש לא דאג מעולם לנקות את הנהר, לוַסתוֹ ולעשות לו סכרים, היה מעלה שרטונות, ביחוד בימות הקיץ. אם הרפסודות היו של עץ-אלון, או לא נערמו כשורה וספגו מים יתר על המידה, היו תכופות עולות על שרטון. במקרה זה לא היתה ברירה אלא להמתין, להפקירן ללהט החמה ולהתפלל על הגשם או לשטף מים, שיגיעו ממוצאי הבוג בהרי הקארפטים. בינתים עוברים ימים ושבועות, ולעיניך הולך וכלה הריוח המעט שציפית לו; שאם גם הבאת בחשבון המחיר את הסיכון הזה, לא יכולת לקבוע את שיעורו במידה שיספיק לכל צרה שתבוא. יש אשר עשרות רפסודות, ששטו להן בנחת, נעצרו על-ידי רפסודה כבדה אחת או שתים, שעלו על שרטון. לעקוף אותן – זה היה ענין מסובך, וחייב היית לשחד את הפקידים – שוטרי הנהר – שירשו לך לעשות כן. כשעלה בידך סוף סוף לצאת למרחב הויסלה, היו צפויות לך צרות ממין אחר. הגשמים ופרצי-המים, שהיית מברך עליהם בנהר בוג, היו תכופות לקללה בנהר ויסלה. המים צבו והתגעשו והרפסודות חישבו להישבר. אז מוכרח היית לקשור אותן אל החוף, להשגיח על הזרם ולחכות עד אשר יחסרו המים. בתורן, העיר הגרמנית, נשתנה הכול. הנהר היה מפולג כראוי, בכול היה סדר. מתורן עד דאנציג עברה הדרך בשלום.
תיאור השיוט בנהרות בא לי מנסיוני האישי, כי בהיותי נער בית-ספר בפינסק, ביליתי כמה מקיצַי על גבי הרפסודות. דוד היה לי, מומחה גדול במקצוע מסחרי זה, והוא היה לוקחני עמו לעתים קרובות בנסיעה מן הנסיעות האלו, שארכה לפעמים שבועות. על אחת הרפסודות היה לו תא מרווח מאד, ובו מדור לשינה ומטבח. זכורני, אפילו כילת-יתושים היתה לו – חידוש מפליא, אף-על-פי שהאויר היה לפעמים שחור משרצי-עוף. אלה היו לי ימים של שמחה ועונג. עד דאנציג לא הגעתי, כי אם ירדתי בקרבת וארשה ומשם חזרתי הביתה ברכבת.
שילוח הרפסודות ארך בקירוב מחג הפסח עד תחילת הימים הנוראים. בדרך כלל היה אבא חוזר מדאנציג לראש השנה. וכשעבר חג הסוכות ועמו עברו הדאגות של גביית החובות (ויש אשר לא עברו) התחיל מחזור השנה מחדש.
יחסי-הידידות בין אבי ובין פועליו לא היו דבר יוצא מכלל היחסים שבין הפרט היהודי ובין הפרט הנכרי. בפינה שלנו היינו חיים עם שכנינו ביחסים לא רעים. הם היו אנשים נוחים, טובי-לב ועובדים קשה. היו להם אחוזות-קרקע הגונות, הם לא רעבו ללחם; מהם היו גם אמידים; היו להם, כמו ליהודים, משפחות גדולות והיו מצפים תמיד לעבודות מן הצד, ואחת מאלה היתה מלאכת העצים. מכל ביקתת איכרים היה אחד הגברים משכיר עצמו בימות החורף לכריתת עצים, ובימות הקיץ – להתקנת הקורות.
שפת האיכרים בסביבתנו היתה ניב מטושטש של הלשון הרוסית. שלא כאוקראינים לא היתה להם ספרות ואף לא השתמשו בה בכתב. חינוכם היה פרימיטיבי עד מאד. בכל עיירה, כגודלה של מוטול, היה בית-ספר ממשלתי, אבל הביקור בו לא היה חובה. רק מעטים מן האיכרים שלחו אחדים מילדיהם לבית-הספר, ולא בקביעות; רובם גדלו ללא דעת קרוא וכתוב. לא כן היהודים, אף על פי שלא השתמשו בבתי-הספר של הממשלה והיו להם רק חדרים, הגיעו למדרגה גבוהה של ידיעת ספר. קשה להעלות על הדעת אב יהודי, שבניו לא ביקרו, למצער, בחדר. אבל החינוך שם היה כולו עברי ויידישי. מי שביקש להקנות לילדיו ראשית דעת הרוסית והידיעות הכלליות, היה שוכר מורה מיוחד, על-פי-רוב מומחה ממדרגה שלישית. אני עצמי לא ידעתי מלה רוסית עד היותי בן אחת עשרה. אף כי היחסים האישיים היו בדרך כלל יחסי-ידידות, הנה המבנה הכלכלי של סביבתי ותולדות גידולו של מבנה זה לא היו עשויים לאמץ את היחסים הטובים בין היהודים ובין שכניהם האיכרים. היו שם אחוזות גדולות, שבעליהן היו בעיקר פולנים. בעלי-האחוזות הפולנים הקיפו עצמם מספר יהודים, שהיו משמשים להם סרסורים, קנו את עציהם, חכרו חלק מקרקעותיהם או את אגמיהם לדוג בהם. הפולנים היו מעמד של יונקרים, אף כי בימי כבר קוצצו כנפיהם על-ידי הרוסים. על-פי התורשה היו שונאים את היהודים, אבל תחת שבט הנוגש הרוסי המשותף לשניהם, נהגו בהם חסד. ואולם לאיכרים לא היה כל מגע עם דרי-מעלה אלה, והיהודים עמדו בין שני המעמדות הללו. משום כך היו היהודים נראים כמכשיר-ניצול בידי האצילים. אמנם הניצול במקומותינו לא הביא לידי תוצאות הרות-אסון כבמקומות אחרים, הואיל ואיכרינו היו בעלי נכסי-קרקע. לא אזכור במחוזנו שום תקופה של רעב, כזה שהיה שורר, לפי ששמענו, בגלילות הווֹלגה. חלקת אדמה, חזירים אחדים, מעט עופות ופרות, ועבודה מן הצד, סיפקו לו לאיכר כדי מחיה, אם לא היה שטוף בשתייה. חוץ מימי חג-הלידה וחג הפסחא, שאז הביאום כוהניהם לידי התלהבות דתית יתירה, נהגו בנו ידידות. מעולם לא יצאו מגדרם לגמרי, ואף לא היו פרעות במוטול או בעיירות הסמוכות לה. והרי זו מחשבה מעציבה על יחסי בני-אדם, כשמציינים העדר רצח כמצב מיוחד המחייב החזקת טובה.
אין למעט בערך ההבדלים שבין האיכרים ובין היהודים, שהרי גם בעיירה מצערה זו היינו חיים כשני מחנות. ויותר מן הבידול הגשמי היה הבידול הרוחני. זרים היינו זה לזה בדרכי המחשבה, בחלומות, באמונות, בחגים ואפילו בלשונות.
היו זמנים, שבהם היה העולם הלא-יהודי למעשה מחוץ להכרתנו. כגון בשבתות, ויותר מזה במועדים שבאביב ובסתיו, ימים גדולים באמת בשבילנו. איני יודע מי מצא בהם ענין יותר, הגדולים או הקטנים. בשבילם היה החג מעין הפוגה במהומת ימי המעשה, הפוגה מדאגותיהם ומצוקותיהם. בשבילנו היה זה שיחרור מן החדר, מלבושים חדשים, משחקים. לאלה ולאלה היה בהם משום ניגוד בולט לחיי יום יום. על חלק העיירה שלנו היה שפוך רוח שלום ושלוה, וכמו לבשר את ימי-המועד ניתן לבית גופו מראה חגיגי. הארוחות נערכו ביתר סדר וביתר טקס; המשפחה היתה מאוחדת יותר. אפילו שעות התפילה הארוכות בבית-הכנסת – שהיו בכלל לטורח בשבתות ובימי החול – היה בהן כוח מושך, ביחוד בשביל משפחתנו, כי בימים אלה יש אשר אבינו נקרא לעבור לפני התיבה, שאז באו אנשים מבית-הכנסת האחר לשמוע אל התפילה והאויר נעשה מחניק. אנו הקטנים היינו מביטים ומקשיבים ולבנו מלא גאוה ואושר.
בדלים היינו מן האיכרים על-ידי עולם פנימי מלא זכרונות ונסיונות. בימי ילדותי הראשונים כבר היו נפוצים בתוך היהדות הרוסית רעיונות ושאיפות ציונים. אבי עוד לא היה ציוני, אבל הבית היה ספוג כולו מסורת יהודית עשירה, וארץ-ישראל היתה מרכז כל המנהגים, והכיסופים אליה מילאו את כל חיינו. הציונות המעשית לא לבשה צורה אלא לאחר שנים אחדות. אבל ‘התשובה’ היתה תלויה באויר, מיץ משיחיות לא-ברורה אך עמוקת-שרשים, תקוה שלא רצתה למות. שמענו את שיחותיהם של הגדולים ותקפה אותנו אי-מנוחה. אולם דבר זה לא היה ענין לתינוקות; אם העיז אחד ממנו להעיר הערה על נושא זה, היו נוזפים בו נזיפה. זכור לי ביחוד רבי אחד, שהיה גופו לאומי נלהב, אך ראה בזה משום עבירה וחוצפה מצד נער המזכיר את בנינה של ארץ-ישראל. הוא היה אומר: ‘שתוק! אתה לא תקרב את ביאת המשיח. עליך לעשות הרבה, ללמוד הרבה, לדעת ולסבול הרבה, עד שתהיה ראוי לכך’. הוא הפחיד אותנו כל כך, שלא העזנו עוד לחווֹת דעה. אך החלום חי בנו והיה רקע-תמיד למחשבותינו. ואת דברי הרבי, שנאמרו ברוב קפידה, שמרתי בלבי.
בילדותנו היינו על-פי-רוב עזובים לנפשנו, הואיל ואבא לא היה רוב הימים בבית. אמא היתה, כמובן, מרכז משק הבית, אבל באותן השנים – וגם שנים רבות אחרי כן – היתה או מעוברת, או מיניקה ילד, ולא נשאר לה די כוח למען ילדיה הגדולים. היא ילדה לאבי חמשה עשר ילדים, מהם מתו שלושה בילדותם ושנים עשר גדלו ויהיו לגברים ולנשים. הריון ולידה לא היו לה לטורח. היא שאלה לה ילדים רבים ככל האפשר, והיא הוסיפה ללדת אותם מגיל שבע עשרה עד ארבעים ושש. כבר היתה סבתא בשעה שנולד הצעיר שבאחי, ושנים מילדי אחיותי הבכירות שמחו בהיולד להם דוד. זכורני, כי הריוניה התמידיים של אמי נראו לנו כדבר המובן מאליו במידה כזו, שבהיותי תלמיד בית-הספר בפינסק, הרחק מן הבית, הייתי מצרף קופיקה לקופיקה, די קנות ערישה חדשה, הואיל והישנה כבר היתה מרופטת ביותר; וזכורני, שסחבתיה עמי באחד מביקורי בבית והגשתיה בגאוה לאמי בשביל ‘הילוד הבא’.
היינו מאושרים יותר מרוב אחינו בני ישראל בעיירה, כי ידנו השיגה להחזיק משרתים, אם כינוי זה יאה להם. הראשונה השמורה בזכרוני ממין זה היתה מין תרכובת של כובסת, אמה, משרתת, יועצת, סוכנת-הבית וגם – עריצת-הבית. היא היתה המפקחת על כל הילדים, ובמקרים רבים גם על אמא. היא היתה יסוד-הקבע בחיינו ואי-אפשר היה לפטרה, כשם שאי-אפשר לפטור בן משפחה. השני, שהאריך ימים מן הראשונה וחי עמנו כשלושים וחמש שנים, היה איכר חביב ושמו יאקים, שנעשה חלק טבעי מעולמנו, כדוגמת הראשונה. הוא עוד היה עמנו כשעזבתי את ביתי בשביל ללכת לארצות המערב; ובחזירתי היה מדבר על לבי, שאקחנו עמי וישגיח עלי. הוא התגאה מאד בהישגי האקדמיים ועוד יותר בפעולותי הציוניות. הוא למד לשיר, בדרך משלו, את ההימנון הלאומי ‘התקוה’, וברגעי התלהבות היה קורא: ‘בואו, קטנים, ונשיר את התקוה!’
אפשר שהפרזתי באמרי. כי היינו תכופות עזובים לנפשנו. בהעדר האב. היה הרבי בא במקומו. היו גם דודים ודודות אין מספר, במוטול, בפינסק ובעיירות הסמוכות. הם לקחו חלק פעיל, של אהבה ושל מחלוקת, בשלומנו ובחינוכנו, ובפרט בחינוכנו הדתי, שמצאוהו במקרים רבים פגום לפי דיקדוקי המסורת. ביחוד הדוד איצי-משה, שהיה בעצמו חשוך-בנים, היה מוכיח אותנו תמיד על פריקת עול שמים. לעומתו היה הדוד יעקב האפיקורוס שבמשפחה. זכור לי שאבי הטיף לנו מוסר לעתים רחוקות בלבד.
תפקידה של אמא בחיינו גדל לאחר שהשתקענו בפינסק ואני הייתי בבית רק לעתים מזומנות. היא עברה את גיל ההריון והגיעה לה תקופה חדשה של פריחה וחיוניות. מאז נעשה ביתנו מעין מוסד ציבורי. הבנים הגדולים למדו בגימנסיה או באוניברסיטה, הקטנים למדו בבית-הספר שבמקום. בימי החופש גדולה היתה המהומה בבית. חברים-ללימוד היו יוצאים ונכנסים בכל שעות היום והם ייצגו את כל גוני ההשקפות בעולם הסטודנטים, הוא העולם הנתון כולו להשקפות ולהבעתן הקולנית; היו שם ציונים, מתבוללים, סוציאליסטים, אנארכיסטים, כל מיני מהפכנים. לויכוחים לא היה קץ; ולעתים קרובות הגיעו הדברים לידי התרגשות הרוחות אפילו בין בני המשפחה. היו זמנים, שבהם לא דיברו אחים ואחיות זה את זה לשלום במשך חדשים רצופים. בתוך מהומה וריבי-דעות אלה היתה אמא עוברת בשלום ובשלוה, יוצאת ידי חובת הכל, תהי השקפתם מה שתהיה. רוב זמנה היתה בחדר-המבשלות. ‘עליהם לאכול’, היתה אומרת, ‘אם לא כן לא יהי להם כוח לצעוק’. אף-על-פי שהיתה בעצמה שומרת מצוות – מתפללת בכל יום והולכת בכל שבת לבית-הכנסת – היתה סובלנית מאין כמוה לגבי האחרים. אנו ילדיה לא חלמנו לחקות את צדקוּתה; אבל לא היו כל חיכוכים בינינו בנידון זה, אף לא בנידון הסכנה האמיתית, שהיתה צפויה לנו מאסיפותינו ומאיכסון ספרות אסורה בביתנו. אף כי דעותינו היו זרות לה, היתה משתפת עמנו פעולה באמונה. היתה קוברת את החוברות המהפכניות שלנו בגן, ובשעת חיפוש של שוטרים – מקרה שהיה חוזר פעמים רבות – היתה פוגשת את קציני-החוק בסבר חשיבות ובתמימות כזו, – שלא היתה עשויה – עד שהיתה תמיד כפורקת את נשקם של פורצי הבית.
היה זה בית משונה, ורוחה, רוח מכניסת-אורחים, היתה השלטת בו, ארונות הספרים בודאי הכילו מבחר מוזר כזה של ספרים, שכמותו לא ידע שום בית פרטי: תלמוד וספרי הרמב"ם בכפיפה אחת עם גורקי וטולסטוי; ספרי-לימוד של כימיה, ריפוי-שינים, הנדסה ורפואה התגודדו עם הרומנים העברים של מאפו וכתבי-העתים הלאומיים של הציונות החדשה. על הכתלים היו תלויות תמונות בן-מימון ובארון הירש, הכותל המערבי ואנטון צ’יחוב. הויכוחים התנהלו בשלוש לשונות: רוסית, יידיש ועברית, ומה שפגמו בצורה ובהגיון מילאו בעוז ההתלהבות.
אמי לא היתה בעלת-בית טובה. אפשר מאד שהיתה נעשית כזו, אלולא היה התפקיד, בתנאים האלה, קשה עד כדי ליאש, אבל טובה היתה עד להפליא – מסוג האנשים, שהשכנים פונים אליהם בדרך הטבע בשעת צרה. שנות-הנישואים הראשונות כבדו עליה; אך משנת 1900 עד 1912–שנת פטירתו של אבי – ידעה מידה מסוימת של חיי-רוחה. לאבא היה אז חלק בעסקי חתנו הראשון, לוּבּין, סוחר-עצים מצליח בקנה-מידה גדול; על ידי כך ניתנה היכולת לאמי ללכת בקיץ לקארלסבאד ולקיסינגן. אך גם בימים הקשים היתה שמחה ואופטימית. היא היתה אומרת: ‘יקרה מה שיקרה – לי יהיה טוב. אם שמואל (הבן המהפכן) יצדק, נחיה כולנו מאושרים ברוסיה; ואם חיים יצדק, אלך לגור בארץ-ישראל’. לא אנסה לומר מי משנינו צדק, אבל היא בילתה את שנותיה-האחרונות ברוב אושר בארץ-ישראל – יחד עם רוב משפחתה. אבל דבר זה שייך לשנים רבות אחר-כך. עוד היתה בפינסק, שנתיים אחרי פטירת אבא, כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה ועמה פלישת הגרמנים. מפינסק נמלטה אמא לוארשה ומוארשה למוסקבה, כבר בשנות השישים לחייה היתה, כשעברה עליה סערת המהפכה ומלחמת האזרחים. בשנת 1921 היתה לי היכולת להוציא אותה ואת אחי פייבל ממוסקבה ולשלחם לארץ-ישראל. בניתי בית לאמי בהדר-הכרמל שבחיפה, ושם ישבה עד מותה ב-1939, בשנת השמונים ושבע לחייה. עד יומה האחרון היתה ערה ולבה טוב עליה. היתה מתפללת בכל יום – קראה בלי משקפים – וסייעה בפועל ממש למושב זקנים. סבורני, שהגיעה לשיא גאותה בשבתה עמי ועם אשתי על הר-הצופים ביום פתיחת האוניברסיטה העברית, באחד באפריל 1925.
בזכרי מה מעט היה אבא שרוי עמנו, וכמה טרוד ומטורד היה בענין הפרנסה ומה רבה היתה השפעתו על חיינו, הריני מלא השתוממות. אדם שתקן היה, תלמיד חכם אובד בעולם של עסקים ולבו לוהט מתשוקה להרים את קרן בניו. הוא לא האמין בדברי-מוסר ופחות מזה בעונשים. כשאמר משהו היו דבריו בעינינו תמיד בעלי משקל רב. אציל היה, איש-הרוח וגם משהו משל מנהיג היה בו – היהודי היחיד שנבחר להיות סטארוֹסטה, או ראש, של העיירה מוטול. אנו אהבנו אותו וניסינו ללכת בדרכיו. בהיותו בבית ובידו רגעים פנויים מעניני יום יום ודאגותיהם – ומה מעטים היו רגעים אלה! – היה נוהג לקרוא. הספרים החביבים עליו היו ספרי הרמב"ם, וביחוד הספר ‘מורה נבוכים’. את ה’שולחן ערוך' ידע בעל-פה. בשבתות היה קורא אליו לפעמים את ילדיו הגדולים ומדבר עמהם קצת על נושא קריאתו. הוא עשה זאת דרך אגב, שלא יתקבל הרושם, שאנו חייבים לשמוע תורתו; קרוב לודאי שמשום כך אהבנו כל-כך את השיחות הללו שנתקיימו רק לעתים רחוקות, וראינו כזכות לנו להשתתף בהן.
אף כי לא היה בריא ביותר, עסק שנים רבות בעסק קשה ומסוכן, ודאג במידה יתירה לעתיד בניו. הוא, יהודי מנמוכי המעמד הבינוני, ביקש לתת לבניו חינוך מעולה ביותר. תריסר בנים היינו לבסוף, ובעזרתו ובעזרת גומלין גמרו תשעה ממנו בתי-ספר גבוהים – דבר שלא נשמע כמוהו בימים ההם. שייך היה לטיפוס הידוע ביהדות רוסיה בדור הקודם, המשכיל, העברי הנאור, המודרני; והוא גם לקח חבל, כפי שנראה, בתנועה הציונית.
עמדתו של אבא בעיירה מוטול ואחר־כך בעיר פינסק, היתה רמה מאד; לא בזכות מצבו הכלכלי, שגם בתנאי מוטול היה רק בינוני, אלא בזכות אופיו ולוֹמדנוּתו. מוטול, כשאר קהילות קטנות, היתה מלאה מריבות וסיכסוכים, ביחוד בענין כיסא הרבנות, השחיטה הכשרה וחזן בית-הכנסת. לפעמים אירעו שערוריות, ובמקרה אחד או שנים הגיעו הדברים בבית-הכנסת כמעט לידי תגרות. שמור בזכרוני ציור חי של מהומה, שאון, שנאה ואגרופים מורמים, ואבא עולה על הבמה, דופק על שולחן הקריאה ומרים את קולו בהתפרצות לא רגילה של כעס: ‘הס!’; איני יודע מה היתה הסיבה לדבר, מי העליב את מי, מי ביקש להסיר את מי מכהונתו או מי העיז להביא לידי עיכוב הקריאה, אני זוכר רק את הרושם המוזר של אותו קול. דומה היה, קול ירייה נשמע.
אבא סירב לנטות לאיזה צד שהוא במחלוקת ציבורית או פרטית. אם מישהו הפציר בו לשמוע טענותיו בענין שלו, היה מקשיב באורך-רוח ולבסוף אמר: ‘מתוך מה שאמרת לי, אני רואה, שאין כלל הצדק אתך. עתה אצטרך לשמוע את הצד השני; אפשר מתוך דבריו אלמד שהצדק אתך’. קבלת-פנים כזו לא עודדה את בעלי-הדין לבוא לפניו. יתכן, כי המחזות המגונים שהיה עד-ראייה להם בבית-הכנסת נטעו בלב אבי לכל ימי חייו את השנאה לקליריקאליזם ולשימוש בדת לצרכי פרנסה.
אבל כמעט שאיני צריך לומר, שהיה איש דתי מעמיק, מכבד את המסורת ואת התורה. היה לו אח גדול ממנו בשנים, הדוד משה, רבה של לומז’ה – מעמד ידוע ומכובד בישראל – והיה קשור בו באהבה. זכורני, באחד מימי החג, כשחזרתי הביתה מפינסק, נכנס אבא הביתה בבגדי-חג, מוכן להסב לסעודה. והנה נפתחה הדלת והביאו טלגרמה. טלגרמה במוטול פירושה היה כמעט תמיד צרה. כי חוץ ממקרים של פיקוח-נפש לא עלה על דעת איש לשלוח טלגרמה לעיירה, שהיה צריך לשלחה שמה מן התחנה הסמוכה, מרחק עשרים מיל, על ידי שליח מיוחד. וטלגרמה זו לא היתה יוצאת מן הכלל, היא הביאה לו את הבשורה על פטירתו של הדוד משה. אבי לא הראה שום סימן של אבלות. אך מאותו יום ואילך לא עבר עוד לפני התיבה בבית-הכנסת. הוא איבד לגמרי את קול רינתו. השגחתי בעצמי, שירשתי ממנו תכונה משונה ומיוחדת של התפגמות מיתרי הקול.
חייו היו קשים ולא הונח לו אלא בשנותיו המאוחרות; אבל אז היה כבר עייף ויגע ולא יכול עוד לשוב לאיתנו. הוא נפטר בן שישים, גיל צעיר במשפחתנו. הניח אחריו כמה כתבי-יד עברים, שרציתי לעבור עליהם, מתוך רצון לפרסם משהו מהם. אבל אמי בנדודיה בשנות מלחמת-העולם הראשונה איבדה אותם.
דמותו קבועה בזכרוני מילדותי, בעיקר בעמדו בתפילה לפני התיבה בבית-הכנסת כשליח-הציבור. כמה מנעימותיו שמורות עמי עד היום, ועולות בזכרוני ברגעים של עצב ובדידות; ולפעמים, בשעות חגיגיות ביותר, יש אשר תנועות מעטות של ניגון בית-כנסת ידוע מעלות בזכרוני תמונות רחוקות, אשר אמרתי, כי נמחו מלבי לעולם.
פרק שני / ימי בית-ספר בפּינסק 🔗
אני עוזב את ביתנו / ‘חוקי מאי’ הרוסיים משנת 1882 / פרעות, ציונות והתעוררות דימוקראטית בין היהודים / המנוסה לאמריקה / הגבלות בחינוך / אחי פייבל / אני מפרנס את עצמי / מורים רוסיים / מורה אחד למופת / קהילת פינסק / פסיעותי הראשונות בציונות / פינסק בתולדות הציונות / התחלות מעשיות פרימיטיביות / פילוגי מעמדות בציונות / תחיית הלשון העברית / האינטליגנציה המתבוללת / משפחת וייצמאן הציונית.
התמורה היסודית בחיי חלה בגיל אחת עשרה. כשעזבתי את עיירת מולדתי ויצאתי ‘לאויר העולם’ – כלומר, לפינסק – בשביל להיכנס שם לבית-ספר רוסי, דבר שלא עשה כמותו עד אז שום בן מוטול. המרחק ממוטול לפינסק היה בערך עשרים וחמישה מילים אנגלים; אבל מבחינה אינטלקטואלית היה המרחק אסטרונומי. פינסק היתה מטרופולין מחוזית אמיתית, על שלושים אלף תושביה, שרובם הגדול יהודים. לפינסק היה שם ומסורת של ‘עיר ואם בישראל’. היא לא יכלה להתפאר במעמד תרבותי דומה למרכזים הגדולים של וארשה, וילנה, אודיסה ומוסקבה; אבל גם היא לא היתה עיר בלתי-נודעת. התנועה החדשה של חיבת-ציון, שקדמה לציונות החדשה, הכתה שרשים עמוקים בפינסק. היו שם מלומדים ועסקני-ציבור יהודים. היה שם בית-ספר תיכון (זה שבאתי ללמוד בו), היו שם ספריות, בתי-חולים, בתי-חרושת ורחובות מרוצפים.
שנות ילדותי במוטול ושנות בית-הספר בפינסק חלו בזמן אחד עם התרגשות השנים השחורות על יהדות רוסיה; ואולי נכון לומר, עם שובן. מלכותו של אלכסנדר השני היתה שחר-רמייה. המדיניות הרוסית הישנה של דיכוי היהודים הוקלה לימי דור אחד על ידי הליבראליות של הקיסר שביטל את העבדות; ועל כן האמינו רבים מן היהודים, כי חומות הגיטו עומדות לנפול. יהודים התחילו לבקר בבתי-ספר ובאוניברסיטאות רוסיים ולהיכנס לתוך חיי הארץ. אחר כך, בשנת 1881, בא רצח אלכסנדר ובעקבותיו עלה גל הריאקציה, שלא שפל עוד עד מיגור בית רומאנוב לאחר שלושים ושש שנים. הנגישות החדשות התחילו עם התעודה המפורסמת בשם ‘תקנות עראי בנוגע ליהודים’, שניתנה בשנת 1882 וידועה בשם ‘חוקי מאי’. שום דבר ברוסיה הצארית לא האריך ימים כאותן תקנות עראיות. על כל פנים סידרת גזירות מיוחדות זו הוארכה והורחבה עד שהקיפה את כל ענפי החיים היהודיים, ומי שקרא, שנה אחר שנה, את הגזירות המסובכות, שניתכו על היהודים מס"ט פטרסבורג, קיבל את הרושם, שכל המכונה המיגעת של האימפריה הרוסית הגדולה לא נועדה אלא לתכלית אחת: להמציא ולפתח חוקים ותקנות כדי לסייג את קיומם של אזרחיה היהודים. עד שייהפך למשהו שאינו לא חיים ולא מות.
בדרך מקבילה לנגישות אלו, ועם הנסיגה הכללית לליבראליזם רוסי, קמה התעוררות עמוקה בהמונים, כרוסים כיהודים. בין היהודים היו לתנועת-עם זו שני פנים. התנועה המהפכנית, מתוך התמזגות עם המהפכה הרוסית הכללית, והתנועה הלאומית-הציונית. ואולם גם זו, האחרונה, היתה בעלת אופי מהפכני ודימוקראטי. ההמונים היהודים התקוממו לפטרונותם של ראשי הציבור, השתדלנים, אנשי העושר וההשפעה, אשר מעולם לקחו על עצמם להיות המדברים בשם צרכי היהודים כלפי השלטון. היתה להם, אפילו במיטב המקרים, השקפה מעמדית, שנתבטאה בפחד טבעי מפני פגיעה במצב הקיים, או מפני סיכון הזכויות שנהנו מהן בשל מעמדם הכלכלי. במעמקי ההמונים נתעוררה דחיפה פנימית, סתומה, מגששת, בלתי-מעוצבת לשיחרור עצמי יהודי. היתה זו תנועה שיצאה ממקור העם; היתה ספוגה מסורת יהודית והיתה קשורה בזכרונות הקדומים ביותר של הארץ, אשר שם נתבטאו חיי היהודים מתוך חירות. בקיצור, היתה זו לידתה של הציונות המודרנית.
בשנת 1886, כשנכנסתי לבית-הספר התיכון בפינסק, היתה אוירת החיים היהודיים כבדה מצרות. היו הפרעות האיומות של שנת 1881. הן לא הגיעו אלינו במוטול, אבל הן זיעזעו את העולם היהודי כולו עד היסוד. ילד הייתי וחייתי את חייהם המובדלים של היהודים בעיירתנו. לא-יהודים היו בעיני משהו ש’מעבר'. אך גם אני לא יכולתי להימלט מהכרת הקדרות הכללית. כמעט מיום שעמדתי על דעתי זכורה לי המהומה – מנוסת-הבהלה מבית-הסוהר הרוסי, נחשול ההגירה העצום שסחף מאות אלפי יהודים מבתי-מכורתם לארצות רחוקות מעבר לימים. בנערותי ובראשית גברותי הייתי עד-ראייה להתרוקנותן של עיירות שלימות וערים. אף את משפחתי תקפה פעם קדחת זו – הדבר היה בקירוב זמן לפרעות קישינוב של שנת 1903 – ואף-על-פי שהחלטנו לבסוף לא לנוד, היו בני-דודים ודודים וקרובים רחוקים יותר לעשרות שאחזו דרכם מערבה. לאחר שנים רבות, בשנת 1921, כשביקרתי לראשונה באמריקה כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונערכה לכבודנו קבלת-פנים המונית בבית-האופירה של מאנהאטן בניו-יורק, היו שם שני מדורות שלמים של יציע עם סרט ארוך עליהם ועליו הכתובת: ‘קרוביו של ד"ר וייצמן’. יש לי הרושם, שכמה מן הקרובים האלה הם באמת רחוקים מאד; אבל זכורני, כי בשיקאגו היה קיים עד מקרוב – ואולי קיים גם עכשיו – בית-כנסת מוטולאי; אף פגשתי בשיקאגו את הבלן הזקן, את החזן הזקן, ואנשי-צורה אחרים שהכרתי בילדותי; נזדמנתי גם עם בניהם, עם הדור שנתאמרק ועדיין זוכר את מוצאו כמו מבעד לערפל. במובן ידוע עברה ילדותי בעולם שנתערער מפני לחץ רדיפות מתחדשות. אנו לא חיינו בתוך הפרעות, ואף-על-פי-כן הרגשנו את תוצאותיהן החברותיות והכרנו שעולם הגויים הוא מורעל. ידיעתי על הגויים היתה מועטת, אבל הם נעשו בשבילי מראשית ילדותי סמל הכוחות המאיימים, שעלי להיאבק בהם בכל כוחותי הצעירים, כדי לעשות את דרכי בחיים. קניית הדעת לא היתה בשבילנו רק תהליך נורמאלי של השכלה, אלא צבירת כלי-נשק, שבעזרתם קיוינוּ לעמוד בימים הבאים בפני העולם העוין.
מזלי נרם לי לחיות בדור-מעבר ‘מאושר’. שנים מעטות לאחר כניסתי לבית-הספר הריאלי בפינסק יצאה הגזירה, שהגבילה את מספר התלמידים היהודים בכל בית-ספר תיכון רוסי עד עשרה למאה מכלל התלמידים הנכרים. הואיל והיהודים היוו רק ארבעה למאה מכלל האוכלוסיה של רוסיה, הרי למראית עין, לא היה בתקנה זו דבר הרחוק מלהתקבל על הדעת. אבל היה שם קוץ; תמיד היה קוץ בחוק הרוסי. האוכלוסיה היהודית היתה מרוכזת, אנוסה על-פי החוק, בתחום המושב, שהיה רק שטח קטן מאד ברחבי האימפריה הרוסית. גם בגבולות תחום המושב הותרו ליהודים רק השטחים העירוניים ונאסרו עליהם המחוזות הכפריים, וכך יצא, שבתוך תחום המושב היוו היהודים בערים – כלומר, במקומות היחידים שהיו בהם בתי-ספר – משלושים עד שמונים למאה מן הכלל. ועוד זאת, האוכלוסיה הלא-יהודית לא היה בה אותו צמאון-הדעת הכביר של היהודים, שהיו מתדפקים בלי-הרף על שערי בתי-הספר. התוצאה היתה, שבבחינות-הכניסה הופיע בערך מספר מועט של מועמדים לא-יהודים, ורק עשרה למאה ממספר מועט זה הוקצבו ליהודים. פירוש הדבר, שמאוכלוסיה יהודית בת עשרות אלפים נתקבלו רק מארבעה עד ששה תלמידים יהודים. ילדים צעירים היו אנוסים לחכות לתורם כמה שנים, ותוחלת ממושכה, מחלה-לב זו סופה היה על-פי-רוב מפח-נפש. המורים ושלטונות בתי-הספר בתחום המושב היו פקידים רוסיים טיפוסיים ולא מאסו בשלמונים. היהודי העשיר השתמש בזהבו לסלול בו את דרך בנו לבית-הספר, בעוד שהנער העני, על אף כשרונותיו המצויינים והצלחתו המזהירה בבחינות, אנוס היה לוותר על היתרונות שהיו צפויים לו מחינוך ראוי. מצב-ענינים זה הביא לידי תוצאות מאד מוזרות וטראגי-קומיות. היו מקרים, שיהודי עשיר היה שוכר עשרה מועמדים לא-יהודים (שנבחרו לפעמים בצורה משונה מאד) שיגשו לבחינות-הכניסה בבית-הספר המקומי, כדי שיהיה מקום לתלמיד יהודי אחד, כלומר, לבנו או לבן-חסותו.
הרבה יותר קשים היו התנאים באוניברסיטאות, במקום שה’נומרוס קלאוּזוס' היה שלושה או ארבעה למאה. במוסדי מדע גבוהים מסוימים לא היתה ליהודים דריסת רגל כלל.
לא יחידי הלכתי לפינסק. אחי פייבל – גדול ממני בשלוש שנים – הלך עמי וגרנו יחד עם כמה מידידי משפחתנו. פייבל לא הצטיין ביותר בחדר. הרבי במוטול וכן הורי הגיעו לכלל דעה – לדעתי, שלא בצדק – שמוחו אינו עשוי ללימודים גבוהים יותר, והוחלט ללמדו מלאכה; והוא היה היחידי מבינינו שלמד מלאכה. הוא היה מהיר-יד והצטיין מאד ברישום. אין ספק שהיה יכול להיות מהנדס טוב. אולם הוא נמסר לבית-מלאכה של ליטוגראף ללמוד שם פיתוח במתכת, ועשה את מלאכתו יפה. אך מקץ שלוש שנים לשבתו בפינסק הפסיק את מלאכתו וחזר למוטול, לעזור על יד אבי בסחר העצים. ולא חזר לאומנות זו במשך שנים אחדות. אני משער, ששנים אלה היו שנות-שפל בסחר-העצים, או למצער בשביל עסקי אבי; כי באותו זמן עשיתי מאמץ מיוחד לפרנס את עצמי, בעודי ממשיך את לימודי בבית-הספר הריאלי.
ידעתי מתחילה, כלומר משנתי השתים עשרה, שלימודי בפינסק היה עול כלכלי כבד על הורי. מזון ודירה בודאי לא עלו יותר משני רובלים – דולר אחד – לשבוע; אבל סכום זה הוא חלק ניכר בהכנסה ממוצעת של שנים עשר רובל לשבוע. ונוסף על כך אחי, ששהה עמי במשך שלוש השנים הראשונות. הוסף על המזון והדירה את שאלת הבגדים, מלבד שכר-לימוד וספרים. בעיר היו הצרכים מרובים מאלה שבחיים הפשוטים בעיירה מוטול. היה גם ענין של שמירה על השם הטוב. בפינסק עלול הייתי לבוא במגע עם סוגי-אדם ותנאים שונים, והורי הקפידו שבנם לא יגיע לנחותי-דרגה. הכלל, היה משא כבד על אמצעיהם המצומצמים של הורי. ידעתי זאת בהיותי בן אחת עשרה ושנינו, פייבל ואני, הוחזקנו על-ידיהם בפינסק. והעמקתי להרגיש זאת, כשפייבל הוכרח לחזור הביתה ואני נשארתי יחידי בפינסק. ניסיתי עוד קודם למצוא מקור הכנסה כדי לכסות, לפחות במקצת, את הקצבתם של הורי; אך הדבר לא עלה בידי. והנה כשנשארתי לבדי נתקבלתי כמין מורה לבית משפחה עשירה. הוטל עלי להשגיח על עבודות-הבית של הבן, שהיה שלוש דרגות למטה ממני בבית-הספר. בשכר זה קיבלתי מזונות ודירה וחמישים רובל לשנה. המזומנים כיסו את שכר-לימודי, ספרי והוצאות קטנות; מכאן ואילך לא נפלתי למשא על כיסו של אבי.
חיי היו פשוטים, קשים, ולפי מה שאנו נוהגים לגבי ילדינו היום, קודרים למדי. אבל אין זאת אומרת כלל, שהייתי בלתי-מאושר, הייתי ניזון ולבוש כהוגן, והיה לי חדר משלי – באמת, מין מאוּרה – ב' על ג', והיה בו, מלבד מיטתי, גם תנור כרסני גדול. היה זה מין חדר נותן אבק וריח, אבל החלוןּ פנה לחצר גדולה ולא הרגשתי בדחקוּת. לא היה פנאי לדאוג לרוחתי. בבוקר צריך הייתי לבוא לבית-הספר בתשע שעות ונשארתי שם עד שתים וחצי אחרי הצהריים. אחרי כן היתה לי עבודת-הבית, לימודי העברית2 שלמדתי בכל יום אצל מורה פרטי, ושתים או שלוש שעות עם תלמידי. עסקתי גם בקצת קריאה כללית ולקחתי חבל מסוים בפעולות הציוניות של הנוער, כפי שהיו אז. אבל על אלה אדבר עוד להלן.
משטר בית-הספר בפינסק – ואני משער, שכך היה גם בערי רוסיה אחרות באותן השנים – היה שונה לגמרי מן הנהוג בעולם המערבי. לא היה שום מגע בין מורים לתלמידים, ורק קשר רופף בין התלמידים עצמם. באשר לנערי היהודים, אלה ראו את המורים כבאי-כוחו של שלטון נכרי ועוין; הם היו יותר צ’ינובניקים (פקידים) מאשר פדגוגים, את מקום הרגשות והיחסים האנושיים לקחו בלבם פורמאליות ויצר-העלייה הטבועים בנפש הפקיד הרוסי. מלבד מעטים יוצאים מן הכלל – והיו אחדים כאלה – אין עינו של המורה על התלמיד, אלא על מנהל בית-הספר. הדרך למצוא חן בעיני הממונה עליו, ומכאן לעלייתו בדרגה, לא היתה דרך הפדגוגיה, כי אם השמירה הקפדנית על ההוראות והפקודות שניתנו מידי השלטונות הגבוהים. אלה צימצמו את התלמיד ואת המורה במסגרת קפואה של הגבלות, שתכליתה היתה לעכב את גידולו הטבעי של השכל. ענינינו הרוחניים האמיתיים – כונתי לנערי היהודים – היו מחוץ לכתלי בית-הספר. משום כך היינו שואלים רק לעתים רחוקות ספרים מספרית בית-הספר, מכיון שאלה נבחרו בה בהקפדה על-פי חוסר הענין שבהם; ואף כי נאסר על התלמידים להשתמש בספריות הציבוריות, קיבלנו משם ספר בהיחבא ובסכנת עונשים חמורים.
היו בבית-ספרנו מוריע, שבלי ידיעת מקצועם, בלי הכנה כלשהי בפדגוגיה, קיבלו את משרותיהם בעזרת ידידים בעלי-השפעה, שבודאי חשבו אותם בלתי מסוגלים לכל כהונה אחרת בביורוקראטיה הרוסית, אבל ראויים לתפקיד של מורה בית-ספר בעיר פרובינציאלית כגון פינסק. ואף-על-פי-כן איני מבין, איך אדם כמורה שלנו למתימטיקה יכול היה להתמנות לתפקיד זה. עד כמה שמגיע זכרוני ידוע לי, כי השיעורים אצלנו לא היו אלא מאבק ממושך בין המורה ובין תלמידיו, שכשרונם וידיעתם במקצוע עלו הרבה על שלו. בגיאומטריה ובאלגברה מעולם לא יכול לתפוס את הוכחותינו או להסביר את התיאורימה הפשוטה ביותר. המסכן השתדל ומילמל, קישקש וגימגם ונצטבע בכל צבעי הקשת, ואנו, בכל הפראוּת הטבעית של הנוער, הוספנו להקניטו ולענותו בשאלות, שלא ידע תשובה עליהן. חוששני, שספורט זה היה אחד מראשי פעולתנו בבית-הספר. אכן האיש הזה חייב היה להימנע מלבקש לעצמו כתר של מורה למתימטיקה – או לדבר אחר.
מקור אחר לשעשועים שימש לנו מורנו לדת, שהיה כמובן פּוֹפּ, או כוהן. חשדנו בו שלא תמיד הוא בא למחלקה פיכח לגמרי; על כל פנים עצמת האדמומית של חוטמו נתנה מקום לפירושים ולסברות שונים בין תלמידיו. נערים יהודים לא היו מחויבים לבקר בשיעורי הדת הנוצרית; אבל השיעורים בסלאויאנית, עתיקה וחדשה, היו חובה לכול. סלאויאנית עתיקה היא שפה קשה; דומני, שדיקדוקה דומה לזה של היוונית הקלאסית. מורה זה ידע משהו במקצועו, אלא שבתור נוצרי ופקיד רוסי חשב למטה מכבודו להניח, כי התלמידים היהודים יצליחו פעם ללמוד או להבין משהו בשפה זו. לרוע מזלו, היו הם היחידים שהשכילו בזה; אם מתוך רצון לקנטרו, או מטעם אחר, קבענו לעצמנו כלל, להצליח במקצוע זה. פעמים רבות אנוס היה לפנות אלינו בימי השאלות, ודבר זה עורר תמיד את חמתו. הוא היה טומן לנו פחים, אבל כמעט תמיד היינו מוכנים להשיב, והמאבק שלו נסתיים כרגיל במפלה מבישה, וכך ניצחה היהדות תוך כדי היותה נרדפת.
רק אחד ממורי היה יוצא מכלל זה, גבר בשם קוֹרנינקוֹ, ויתכן מאד, כי לו חייב אני כל מה שניתן לי להשיג בשדה המדע. הוא היה כימאי, אוהב אהבה רבה את מקצועו והגיע לפירסום מסוים בעולם הגדול. הוא היה באמת תפארת בית-ספרנו, ואולי בזה יתבאר, למה יכול היה לעשות מה שעשה בלי להתנגש עם השלטונות. עלה בידו לצרף מעבדה קטנה, מותרות שאז כמעט לא ידעו כמותן בתי-ספר תיכונים ברוסיה. יחסו אל תלמידיו היה ההפך הגמור מזה של שאר המורים. הוא היה אדם הגון, נוטה לליבראליות, ונהג בנו כביצורים אנושיים. היה נכנס עמנו בשיחה ועשה כמיטב יכולתו לפתוח לפנינו אופקים נרחבים יותר במדעי הטבע. כמעט אין צריך לומר, כי רוּבנו נענינו לו בחמימות, וכך נוצרה מעין ידידות בין התלמידים ובין המורה – מצב נדיר לאין שיעור בבתי-ספר רוסיים של אותם הימים.
קורנינקו היה האיש, שנתן לי את הדחיפה הראשונה לכימיה. בשנה האחרונה, או במחלקה השביעית – הייתי אז בשנתי השמונה עשרה – הורשתה לתלמידים מידה מסוימת של התמחות. לי היתה לפחות שעה אחת של כימיה ציונית בכל יום, ושנים או שלושה בקרים שלימים במעבדה. גם בזה לא הרחקנו לכת, הואיל והרמה הכללית, שהיתה נמוכה מאד, צימצמה בהכרח את פּעלו של קורנינקו. הדבר נתברר לי, כשהגעתי לאוניברסיטה גרמנית, ובשנת-לימודי הראשונה נטל עלי ללמוד חומר חדש לגמרי, שבשביל התלמידים הגרמנים היתה זו רק חזרה על העבודה שעשו בשנתם האחרונה בבית-הספר התיכון. ציודי במתימטיקה ובפיסיקה היה כמובן עוד דל מזה. פעמים רבות תהיתי על עצמי, מה היה אורח-חיי, אלמלא זימן לי המקרה מורה מוכשר ובעל שאר-רוח זה.
ועם כל אלה, לא אוכל לומר, כי חיינו בבית-הספר היו משוללי נעימות. אפשר שלעתים טימטם את מוחנו, אבל סבלנו זאת כמעט בשמחה. אני הצלחתי בבחינות ובדרך כלל קיבלתי ציונים גבוהים, דבר שלא היה יסוד להתפאר בו בתנאים ההם. העבודה בבית-הספר ובבית גזלה רק חלק מועט ממרצי; וגם אחרי תוספת שיעורי העברית3 וחובותי כמורה, עוד נשאר לי הרבה בשביל פעולות כלליות, ומשנתי החמש עשרה ואילך נמשכתי יותר ויותר לחיי העיר ולתנועה הציונית, שהיתה בראשית צמיחתה.
פינסק לא היתה עיר נעימה לגור בה, אף כי עובדה זו נודעה לי רק לאחר שראיתי מעט יותר מן העולם. שוכנת בשפל, נגועה בקדחת, דומה היתה למוטול, בוץ באביב ובסתיו, קרח בחורף ואבק בקיץ. בימות הגשמים היתה תחתית העיר מוצפה מים ומשלושה עברים אפשר היה להגיע אליה רק בסירות. רק שנים או שלושה מרחובותיה היו מרוצפים, או נכון מזה, מכוסים אבני-גויל. כששפלו המים עם קרוב הקיץ, היה אד מבחיל עולה מן הארץ ואחריו בא אבק כבד. הואיל וכל אלה היו שייכים לסדרי בראשית, לא עלה על דעתי להתאונן על כך, ואיני יכול לומר, שימי נעורי היו ימים אין חפץ בהם.
אבל אל לי לשכוח את עונות-הביניים המאושרות. היו מסעי-קיץ על גבי הרפסודות של דודי במעלה התעלה וברסט-ליטובסק ובמורד הבוג לוארשה. היו ביקורים בבית, בקיץ, בפגרת חג-הלידה ובחג הפסח, ונסיעות אלו היו הרפתקאות כשלעצמן. אם כי המרחק מפינסק למוטול היה, כאמור, רק עשרים וחמישה מילים, ארכה הנסיעה כמעט עשרים וארבע שעות. בחורף עברנו את הדרך בעגלת-שלג; באביב ובקיץ – אם רוח, מזג-אויר ובוץ לא עיכבו – בעגלה. מסתבר שלא שכרתי עגלה לעצמי; דבר זה היה עולה בשלושה או ארבעה רובלים. חיכיתי להזדמנות. כרגיל היה זה חנווני ממוטול, שבא לפינסק לחדש את מלאי סחורתו. הייתי מטפס ועולה על העגלה, מתרווח בין שחת, קש, חביונות וחבילות צרכי-אוכל, וכך ישבתי מוכן לדרך. יש שעבר עלינו הלילה תחת כיפת השמים. הקרון הוטה הצדה, ואיש ובהמתו ישנו שעות אחדות תחת הכוכבים, אפשר שהיינו יכולים לעשות את דרכנו בפחות מיום, אילו העזנו להחיש מעט את הנסיעה. אבל צעדינו נקצבו על-ידי מצב הדרך, מבנה הקרון וכמות הטילטולים, שאדם מסוגל לנשוא. היינו משרכים דרכנו בחתחתים אלה, הנשמה כמעט ננערה מתוך הגוף, והעגלה חישבה להישבר לרסיסים.
יש שנסעתי לבדי, כלומר, עם החנווני ועם העגלון הנכרי; יש שאחד הדודים נסע עמי, או אבי שחזר מפינסק. ולעתים לא היינו לנים בלילה תחת כיפת הרקיע. היו שנים או שלושה פונדקים בין פינסק למוטול; באמצע הדרך בין שתי הערים היתה גם אחוזתו של הרוזן האדיר סקירמוּנט, בעל-נכסים גדול, ואחד האישים האגדיים בסביבה. אחוזה זו כללה גנים עצומים, חורשות, כפר שלם, פּוֹריצ’ה, וכמה בתי-תעשיה קטנים. לאחר שנים רבות, רבות, אחרי שרחקתי ממוטול ומפינסק, נפגשתי עם הרוזן האגדי סקירמונט. הוא היה באותו זמן הציר של פולין המשוחררת בארמון ס"ט ג’יימס, ואני ישבתי על ידו בשעת סעודה. סיפרתי לו, איך בילדותי הייתי גונב תפוחים מגן-העצים שלו – או של אביו – בפוריצ’ה. הוא זכר שנים מדודי, שהיה עושה עמהם עסקים.
בחורף היתה הנסיעה בין פינסק למוטול עוברת מהר יותר. הדרך היתה חלקה, השלג ירד, והשכבה העליונה הפשירה וקפאה שוב, וכן נוצר שטח מצוין בשביל עגלת-השלג. זכורני, שתקפתני חלשוּת למראה הלובן החדגוֹני של הדרכים והשדות: ובכן חוּתלתי באדרות ובשמיכות ונשלחתי כחבילה שלימה. הייתי נרדם והדבר הראשון שנודע לי היה, שהגענו לפוריצ’ה.
העגלונים היהודים היו בריות בפני עצמן: חבריה עליזה, מלאי חריפות וחכמה בעניני עולם הזה. ודאי שלא היו תלמידי-חכמים גדולים, אבל רחוקים היו מבּוּרוּת, ויכלו לקצר את שעות הנסיעה בסיפורי מעשיות נפלאים. כשהגיעו לכברת דרך טובה היו נוסעים בה וחוזרים ונוסעים, הלוך וחזור – כי רב היה התענוג לנסוע בלי להיטלטל עד לידי פירוק עצמות.
בפינסק, כמו במוטול, לא באתי במגע חברתי עם שאינם בני ברית. הם היו על צד האמת מיעוט האוכלוסין וכללו בעיקר פקידי השלטון, פקידי הרכבת ופועלים, הנהלת התעלה ומספר בעלי-אחוזות גדולים, שנכסיהם היו בקרבת מקום, אבל בתי-דירתם היו בעיר. האוכלוסיה היהודית נבדלה מזו שבערים אחרות של תחום המושב, שהיה שם, נוסף על ריבוי הסוחרים והחנוונים, גם מעמד גדול בערך של פועלי הנהר ופועלי בתי-חרושת. היהודים היו רוב הסבלים, התעלנים ונהגי הרפסודות. האחרונים נחשבו מעמד של בעלי-מקצוע. דרושים היו אימון וזריזות לנהג את הרפסודות במעלה נהר הפינה ולתוך התעלה ושלא לחבול בקורות. יהודים אחרים עבדו בבתי-החרושת לגפרורים ובמנסרות.
פינסק היהודית היתה מחולקת לשתי קהילות: פינסק גופה וקארלין, לכל אחת בתי-כנסת שלה, רבנים, בתי-חולים ובתי-לימוד. קארלין, מקום מגורי, נחשבה, כדרך שאומרים, ‘העלי שבמכתשת’. שם גדלתי מנערותי עד ראשית גברותי, שם קשרתי את קשרי החברתיים והרוחניים הראשונים, ושם הוכנסתי לתוך התנועה הציונית. פינסק טבעה, אפוא, את שני הפנים אשר לחיי: היא נתנה לי את הנטייה הראשונה למדע והקנתה לי את נסיונותי הראשונים בציונות.
שני שטחי חיי אלה נבדלים לחלוטין. הציונות לא נסבלה מעולם במשטר הצארי כתנועה מדינית, והעבודה הציונית המעשית, שהיתה פרימיטיבית למדי באותם הימים, התנהלה במסוה של צדקה. בשנת 1884, כשנה לפני בואי לפינסק, נתכנסה אסיפת קאטוביץ המפורסמת של חובבי-ציון – הכינוס הראשון מסוג זה. מן הבחינה ההיסטורית מציינת אסיפה זו את תחילת הציונות בעלת-ההכרה והמאורגנת, והיא באה סמוך לפרוץ תקופת הרדיפות. פינסק נעשתה אחד ממרכזי ‘חיבת ציון’. רבי דויד פרידמאן – שנודע, לפי הנהוג אצל היהודים, בשם החיבה המוקטן ר' דויד’ל, וגם ר' דויד’ל קארלינר, על שם קהילתו – היה חבר הנשיאות באסיפת קאטוביץ, ועל כן נקרא בשם ראש התנועה בפינסק. ר' דויד’ל זה היה טיפוס מצוין, שמיזג בקרבו את המסורת הנעלה של יראת-שמים ולמדנות עם חוש לגבי רוח הזמן. הוא היה אדם זעיר, מיובש ומקומט כלולב, בעל פנים משונים ונפלאים. היה צם בה“ב ונחשב אפילו בין יראי-השמים כמדקדק עד לאין שיעור במצוה קלה כבחמורה. היה לו בית-כנסת קטן, מחובר לביתו ושמה הייתי בא להתפלל. גיסו של ר' דויד’ל היה ר' יחיאל פינס (השם יש לו שייכות לפינה ולפינסק), אחד מראשוני המתיישבים בארץ-ישראל שעלה ממקומותינו; הוא הקדים, אם איני טועה, את קבוצת ביל”ו, שעלו מרוסיה כמתישבים מודרניים על הקרקע בשנת 1882. כמה ענפים ממשפחה זו התיישבו גם באמריקה ועשרות צאצאיהם מפוזרים ברחבי ארצות-הברית. השם קיבל צורה אמריקנית – פּיינס.
לפי שיעור גודלה נתנה קהילת פינסק מספר רב של עסקנים וחלוצים לתנועה הציונית. היה שם יהודה (לייב) ברגר, שנשא אשה ממשפחה פינסקאית, משכיל מפואר, ובעל כשרון אמיתי של מנהיג. היה שם אהרון אייזנברג, שעלה לארץ-ישראל בעודי בפינסק. עלייתו היתה מאורע כביר ופינסק ערכה לו פרידה רבת-רושם. ברגש של יראת-רוממות התאספנו באותו ערב לראות במו עינינו אדם ההולך באמת לארץ-ישראל. הוא הבטיח לכתוב לנו על מראה הארץ; אחר־כך חיכינו בצמא לכל פיסת חדשות על מעשיו וקורותיו שם. אייזנברג התיישב ברחובות ונעשה שם אחד האיכרים המועילים והמצליחים ותרם הרבה לפיתוח הסביבה. כעבור ארבעים שנה קניתי את החלקה, שעליה הוקם ביתנו ברחובות, מידי אחד מבניו של אייזנברג. גיאורג האלפרן, שהיה לאחר שנים רבות מנהל אפ"ק, בא גם הוא מפינסק, וכן יצחק ניידיץ', אחד ממייסדי קרן-היסוד בשנת 1920, מכשיר חשוב בבנין ארץ-ישראל. השרתוקים אף הם מפינסק באו; משה שרתוק, מצעירי המשפחה, שנתחנך בארץ-ישראל, הוא אישיות ראשית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בימי נערותי בפינסק היה שם צבי מאסליאנסקי, המטיף הלאומי הגדול, מורה בבית-ספר עברי. הוא היה אחד המגידים האהובים על העם והשפעתי היתה רבה עליו. הוא נשתקע אחר־כך באמריקה והיה מפורסם בין המוני העם המדברים יידיש, כשם שהיה מפורסם לפנים ברוסיה. הוא מת לפני כמה שנים בן שמונים, אחד משרידי ימי-הזוהר הראשונים של הציונות. שמות אלה אולי ידועים רק לציונים; אבל אלה הם שמות של אנשים, שחזו את חזון-הגאולה לפני חמישים שנה, שהפכו את החלום למציאות ממשית, ושזרעו, על אף דברי הלעג והביטול לאין סוף מצד אנשי-המעשה, את זרעי ההישגים החשובים, המהווים את ישוב ארץ-ישראל כיום הזה.
אל לנו לחשוב על הציונות של אותם הימים, זמן רב לפני בואו של תיאודור הרצל, במושגים של התנועה החדשה. פעולה מאורגנת, לפי מושגי זמננו, לא היתה קיימת כלל. עוד לא חלמו אז על אירגון הנוער. היו אסיפות מקריות של אנשים בשנות-העמידה, והצעירים באו שמה בהתגנב לשבת באחת הפינות. במקרים רחוקים, כשנשלח איזה חוזר, הורשה לנו לכתוב את הכתובות על המעטפות. אמצעינו הכספיים היו פרימיטיביים עד לגיחוך; עסקנו ברובלים ובקופיקות. אחד ממקורות הכנסתנו העיקריים היה איסוף המעות בחג הפורים. נרשמו נערים להפצת עלונים וחוזרים מבית לבית, ורוב בעלי-הבתים תרמו תרומות צנועות. ולא כולם, בשום פנים לא כולם. לא הגבירים, כגון משפחת לוריא, אדירי התעשיה עם סניפים בוארשה, ליבאו ודאנציג, שהיו בעלי בית-החרושת לגפרורים בפינסק. שכבר אז, בראשית ימי התנועה, נתגלו פילוגי המעמדות בציונות, ופילוגים אלה לא פסקו עד הזמן הזה. אילי-הכסף היהודים היו, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, אנטי-ציונים מובהקים. תומכינו היו בני המעמד הבינוני והעניים. אופוזיציה – בצורת תנועת פועלים – עדיין לא היתה קיימת אז, הואיל וה’בונד', הסתדרות הפועלים היהודים המהפכנית, לא נוסדה אלא בשנת 1897 – שנת הקונגרס הציוני הראשון.
מובן, שלקחתי חלק פעיל באיסוף מעות זה. כי בשל עמדתי כ’מורה' בבית משפחה מיוחסת נפלו בחלקי לא רק בית פטרוני, אלא גם בתי כל הקרובים, גיסים וחתנים וכלות. פורים היה חל תמיד באמצע עונת הפשרת השלגים, ושעות על שעות הייתי מבוסס ברפשה של פינסק מקצה העיר עד קצה. זכורני, שאמי היתה נוהגת, מטעמי חסכון, לעשות את בגדי העליונים ארוכים ממידתי, כדי להניח מקום לגידול, ובדרך הילוכי הייתי תכופות נכשל בשולי הבגד ולפעמים נפלתי מלוא קומתי לתוך שלולית קרה כקרח שברחוב. עבדתי עד שעה מאוחרת בלילה, אבל היה לי תמיד הסיפוק הגדול, שאספתי יותר מכל אחר. אלו היו שנות-לימודי במקצוע שעסקתי בו (באמת-מידה גדולה הרבה יותר) שנים רבות בחיי הבאים.
פעולה אחרת שמשכה את לבי – היה לה אך קשר בלתי-ישיר לציונות – היתה עשיית הנפשות לחדר המשופר בצורה מודרנית – ‘החדר המתוקן’ – שנוצר באותן השנים ביהדות רוסיה. היה צורך רב בתיקון החינוך, לא רק מבחינת הדירה, הפדגוגיה וסדר-הלימודים, אלא גם מבחינת הגישה כולה לחינוך היסודי של הילדים הצעירים. ותמוה הדבר, שדוקא היהודים, הנותנים ערך רב כל-כך לחינוך בניהם, לא נתנו דעתם על דרגת-החינוך הראשונה של ילדיהם. כל לא-יצלח בקהל נחשב ראוי ללמד את התינוקות את ראשית הקריאה, והשם, ‘מלמד’ היה שם נרדף לשלומיאל. אפשר שהיה להם לאבות היהודים חוש, שאמר להם כי ילדיהם יתפסו איך שהוא את ראשית חכמת הקריאה והכתיבה. ואמנם משער אני שהם תפסו, אבל במחיר יקר של אושר הילדות ומתוך סכנה של מאיסה בתורת ישראל. ‘החדר המתוקן’ שאף להכניס ללימודים הראשונים יסוד של הוּמאניזם מתוך שימת הדגש על העברית כשפה חיה, על הצדדים החילוניים במסורת ועל נושאים מחיי עולם הזה, שהיו חרם בעיני הדור הישן. תמיכתי הנלהבת בטיפוס החדש של החדר הביאה אותי לידי סיכסוך עם הקנאים, שאיימו להלשין עלי לפני המשטרה כעל כופר בעיקר, מהפכן ומפיר שלום.
כשאני משקיף מנקודת הצלחתה של הציונות היום, רואה אני, שלא היה לנו מושג כלשהו, איך להגשים את מטרותיה המעשיות של התנועה. ידענו ששערי ארץ-ישראל נעולים בפנינו. ידענו שכל יהודי שנכנס לארץ-ישראל ניתנה לו ‘הפיתקה האדומה’, שחייב היה להראותה לפי הדרישה ובגללה עלול היה להיגרש בכל שעה על-ידי השלטון הטורקי. ידענו, שהחוק הטורקי אסר על היהודים לרכוש קרקעות. אפשר מאד שאילו היינו משגיחים בזה במידה יתירה, או היינו מנסים לשמור יותר מדי את הסדר, היינו נרתעים. אבל התקדמנו בדרך צרה, עיורת ועקשנית. יהודים התיישבו בארץ-ישראל ולא גורשו. הם קנו אדמה, לפעמים על שם מושאל, לפעמים על-ידי שוחד, מפני שהפקידות הטורקית היתה מושחתת יותר מן הרוסית. בתים נבנו למרות החוק. בין בקשיש ובין צורות שונות של השתמטויות נבנו המושבות הקטנות הראשונות. הדברים נעשו, אם כך ואם כך; לא דברים גדולים, אך דיים לגרות את התיאבון ולהמשיך בפעולה.
העקשנות וההתמדה שבתנועה לא תובנה אלא על דרך האמונה. האמונה היתה חלק מתיקון פגימותינו; יהדותנו וציונותנו התקרבו זו בזו; אי אפשר היה להרוס את האחרונה בלי להרוס את הראשונה. כשבא צבי הירש מאסליאנסקי, המטיף הלאומי המפורסם, להטיף לנו ציונות, פנה אל אלה שלא היו צריכים ראיות. אהבנו להאזין לדבריו, מפני שדיבורו היה נפלא והוא השתמש תמיד בפסוקים מישעיהו, שידענום כולנו בעל-פה. אבל במידברותיו הנרגשות שמענו את הד רגשותינו העמוקים ביותר.
אין להכחיש, שהיה קו רחב של התבוללות בחיי היהודים. מטעם זה לא היינו, אנו הציונים, אדישים לגבי הציויליזציה והתרבות הרוסית. דומני שרשאי אני לומר, כי היטבנו לדבר ולכתוב בשפה וידענו את ספרותה יותר מרוב הרוסים. אבל לבנו ונפשנו היו מושרשים עמוק בתרבותנו, ולא עלה על דעתנו לבטלה מפני כבודה של אחרת. בפעם הראשונה נלחמנו בנטייה של התבוללות בכלי-זינה היא, כלומר, בשם העת החדשה. היו לנו כתבי-עת שלנו, היו לנו סופרים בני-זמנם ולא הנחנו ידנו ממסורותינו העתיקות. קראנו את ‘הצפירה’, ‘המליץ’ ו’השחר', את העתונים היומיים והשבועיים; קראנו את סמולנסקין ופינסקר, את מוהליבר ואחד-העם, אבות חיבת-ציון. היתה תחייה אמיתית של הלשון העברית יחד עם צמיחת ספרות-מופת מודרנית ביידיש, כתביהם של מנדלי מוכר-ספרים, י. ל. פרץ, שלום עליכם, שגם אותם קראנו בצמא. אכן העברית היתה גאותה וסמלה המיוחד של הציונות. אני, למשל, לא החלפתי מעולם מכתבים עם אבי בשפה אחרת, אף כי אל אמי כתבתי יידיש. שלחתי לאבי רק מכתב אחד ביידיש, והוא החזירו אלי בלא תשובה.
המתבוללים בפינסק – כמו בערי ישראל אחרות – יצאו מחוגי האינטליגנציה, כלומר, בעלי-המקצוע. אלה היו הרופאים, הרוקחים, רופאי-השינים והמהנדסים. קודם לכן לא הרגישו בשום התנגדות, חוץ מן הרשלנות של ההמון היהודי; עכשיו התייצבה כנגדם תנועה בת הכרה והתלהבות, ודרכם נעשתה קשה. היו מספרים בפינסק מעשה ברופא מתבולל טיפוסי, שהתיישב בקהילה והצטיין בסירובו לדבר אל חוליו בשום לשון חוץ מרוסית. לא משום שלא ידע יידיש כמו כולם, אלא שחשב את הרוסית ל’בוֹן-טוֹן' ולעסק טוב – ברוסית אפשר היה לדרוש שכר גבוה יותר. לאחר זמן מועט בא רופא אחר לפינסק ופתח בקבלת חולים, וזה, שציוני היה, דיבר עם חוליו יידיש ואפילו עברית. מתוך הרגשת רושמה של ההתחרות גילה הרופא המתבולל שוב את שפת אמו. סיפרו את הדבר לרופא הציוני: ‘בן-תחרותך מדבר יידיש;’ – ‘חכו’, ענה האיש, ‘עד שאגמור עמו, עוד ידבר אצלי עברית’.
זאת היתה אפוא ראשיתה של הציונות, שבתוכה חייתי בימי נעורי. היא נבעה ממקורות עמוקים; ואף כי התוצאות המעשיות היו עלובות בתחילה, אם דור שלם היה צריך לפנות את מקומו לדור אחר עד שהפעולה תוכנה ונעשתה בת-רושם, אין לשכוח את חלקם של אלה, שטיפחו את ההתעוררות ומסרוה לבאים אחריהם. רק זכותם היא, שהרצל מצא לו תנועה מן המוכן. אם יש צורך בהוכחה נוספת על ערכם של אבות-הציונות הרוסים, די לראות את שכבות-היסוד של היישוב היהודי בארץ-ישראל כיום הזה. פינסק ווילנה. אודיסה ווארשה ומאה קהילות-ישראל אחרות פחות נודעות הן התורמות הראשונות של החומר האנושי לשיבת-ציון.
גם מחובתי כלפי הורי וגם כחלק מסיפורי זה, עלי לציין את חלקם של בני משפחתי ביחס לארץ-ישראל. הדבר ישמש מעין סמל למידת המציאות, שנעשתה ארץ-ישראל בשביל משפחות יהודיות רבות ברוסיה.
שנים עשר היינו שנשארנו בחיים, בני עוזר ורחל וייצמן, שבע בנות וחמשה בנים. ומשנים עשר אלה השתקעו תשעה בארץ-ישראל. כולם, דומני, הביאו תועלת לארץ ולבנינה, כל אחד וכל אחת לפי דרכם. בשנותיה האחרונות של אמי, כשהתאספנו יחד לחוג את חג הפסח בביתה שבחיפה, היה מספר המסובים ב’סדר' שלושים וחמישה בנים ובנות, חתנים וכלות, נכדים ונכדות. אמי, מנהלת הטקס, שישבה בראש הסדר תמיד שפכה דמעה על אלה שעודם בתפוצות. אנו הבאנו לארץ-ישראל לא רק את עיקרי השקפתנו אלא גם את אנשינו.
פרק שלישי / אני פונה מערבה 🔗
שאלת הלימודים / מגע ראשון עם המערב / גרמניה ויהדות גרמניה בשנות התשעים / פפּונגשטאדט וד"ר בארנס, המתבוללים / האנטישמיות הגרמנית / אני חוזר לפינסק / אני מקבל עבודה ראשונה בכימיה / חזרה לגרמניה / ברלין וקולוניות הסטודנטים הרוסים-היהודים של ארצות המערב / מהפכנים רוסיים והציונות / התבוללות ומהפכנות / מנהיגים ציונים בראשיתם / האגודה המדעית הרוסית-יהודית / אחד-העם הפילוסוף, המבקר והמורה / התחלות של קשרי-ידידות לכל ימי החיים / סטודנטים שאין להם פרוטה / דיבורים שאין להם סוף / מוסיקה ותיאטרון / שליח נודד בין ביצות רוסיה / התבגרות.
חיי כחייהם של רבים מיהודי-רוסיה בני דורי, עמדו תמיד בסימן הכרעות חשובות וגורליות. השנים לא זרמו באפיקים מוכנים. אצלנו היהודים, שלא כעמים אחרים בימים הרחוקים ההם, לא היתה התפתחות טבעית של אורח-החיים, של הענין המקוּוה, מתוך שינויים קלים בלבד. כל פרשה בחיי אדם היתה כפרשת-מים.
הנה הייתי בן שמונה עשרה כשגמרתי חוק לימודי בבית-הספר הריאלי בפינסק. מה יהיה הצעד הבא? ברי היה, שעלי להמשיך לימודי. אבל היכן? ברוסיה? האם הוטל עלי לפרוץ את השער הצר של ה’נומרוס קלאוזוס' ולהירשם באוניברסיטה של קיוב – כדוגמת שני אחי כעבור שנים מספר – או של פטרסבורג? אין ספק שהדבר היה עולה בידי. אבל הדרך היתה זרועה מרמה, גניבת-דעת ובזיונות. יכול הייתי לעמוד בבחינות-הכניסה הקשות – לתלמידים היהודים ערכו בחינות מיוחדות, קשות יותר – אבל לא לקבל את זכות הישיבה הדרושה. הייתי צריך אפוא להתחפש לבעל-אומנות, שיש לו עסק מדומה באחת הערים האסורות. אחר־כך תבואנה שנים של שלמונים וחוסר-בטחון; התחמקויות בלי סוף מחיפושי המשטרה; שינויי כתובת תמידיים. נפשי געלה בכל מעשי-ערמומיות אלה. ולא עוד אלא ששנאתי שנאה עזה את רוסיה, כלומר את רוסיה הצארית. כל נטיותי היו פונות לצד מערב, למקום שאלפי מתלמדים יהודים-רוסים נהרו שמה מתוך מין בהלה להשכלה.
ובכן הלכתי מערבה; רק בחירת האוניברסיטה היתה דבר שבמקרה. לידיד משפחתנו היה בן, שלמד בבית-ספר יהודי עם פנימיה בעּיירה פפוּנגשטאדט ליד דארמשטאדט בגרמניה. כשנודע לו, כי פנויה שם משרה למורה צעיר לעברית ולרוסית, המליץ עלי והמשרה הוצעה לי. לא היה לי מושג מטיב המקום – ואפשר שהדבר היה למזלי. חשבתי רק על כך, שאקבל את מזונותי, דירתי ושלוש מאות מארק – כשבעים וחמישה דולר – לשנה בשכר שתי שעות הוראה ביום; שפפונגשטאדט היתה רחוקה פחות משעה נסיעה ברכבת מדארמשטאדט, שהיתה שם אוניברסיטה, ושכרי, בתוספת תמיכה קטנה מביתי, יספיק לי לשלם את שכר-הלימוד, לקנות את הספרים הדרושים ולעבור את הקורסים. ואחר-כך? באמת, לא ידעתי עד מה. אפשר אחזור לרוסיה, על אף שפל מעמדנו שם, ואעשה שם כמיטב יכלתי במשטר הצארי, עד אשר יגיעו ימים טובים מאלה. אפשר אעלה לארץ-ישראל. ואפשר שאשאר במערב. בכל אופן, לא אעשה את דרכי לחינוך הגבוה מתוך מעשי-תרמית.
אולם יציאתי מרוסיה היתה טבועה בחותם אופייני. כל אדם, באותה מדינה היה ברשותו פאספּוֹרט, או תעודת-זהות. היה צורך בתעודה זו לשם נסיעה מעיר לעיר. לשם נסיעה לחוץ-לארץ היה צורך בפאספּורט מיוחד, תעודה שעלתה בכסף רב. הואיל ואמצעי הספיקו בצימצום לנסיעה לפפונגשטאדט במחלקה הרביעית ולמחייתי בחודש הראשון, אנוס הייתי לוותר על פאספּורט זה. נעשיתי, לצורך השעה, פועל-רפסודות, ובתור פועל כזה הורשיתי לנסוע בנהר לדאנציג בלי פאספורט של חוץ-לארץ. בתורן, התחנה הראשונה על אדמת גרמניה, נטלתי את צרורותי והסתלקתי.
עולם חדש ונפלא היה זה, שנכנסתי בו בלב פועם, עולם נקי, צח, מסודר, והוא הכּני בתמהון משני טעמים. ראשית, שונה היה כל-כך מעולם הגויים שהייתי רגיל בו עד עתה. שנית, היידיש של פינסק שלי, שכמו לרוב יהודי רוסיה, נראתה לי קרובה מאד ל’הוֹכדויטש', נתברר לי שאינה מובנת לגרמנים – לתמהוני ולדאבון לבי. אולם גם בלי מחיצת הלשון היתה הארץ מוזרה בעיני. מקרה של מה בכך, אך אופייני, נשמר בזכרוני. כשהגעתי לפרנקפורט דמיין אחרי נסיעה במשך כ"ד שעות תוך ישיבה על ספסלי-העץ, הלכתי למשרד דואר לשלוח טלגרמה לפפונגשטאדט. ספרתי את הכסף בדיקדוק רב וחיכיתי לקבלה. חיכיתי וחיכיתי – לא יכולתי להעלות על דעתי, שאדם נותן כסף לפקיד ממשלה ואינו מקבל עליו קבלה. האיש מאחרי האשנב הסביר לי סוף-סוף, כי פקידי הממשלה הגרמנית נאמנים על מעות קטנות.
פפונגשטאדט שימשה לי מבוא לאחד מפרקיה המשונים ביותר של ההיסטוריה הישראלית: יהודי גרמניה המתבוללים, שחיו אז בתור-הזהב של בטחונם המדומה והיו מתגאים בו לאין שיעור. אני מתעכב על כך, כי מבוא זה לבש אחר־כך משמעות סמלית. הייתי נער בן תשע עשרה, תמים, מעוט-דעת ועשוי להתרשם. לא ידעתי אז, שגרמניה היתה בתקופה הגדולה של התפשטותה שלאחר ביסמארק ופסעה פסיעות-ענק בין מעצמות-העולם. לא ידעתי, שיהודי גרמניה שוקדים כמו מתוך טירוף למחוק את צורתם, כדי שיתקבלו כגרמנים בתוך הגרמנים. לא ראיתי אז יחידים כטיפוסים, ולא חשבתי במושגים של כוחות היסטוריים. תגובותי היו ישירות ואישיות. ראיתי יצורי אנוש שונים והם עוררו בי רגשות מסוימים; ויחס ישיר זה היה מדריכי היחיד בעולם אשר מסביב לי.
העיירה פפונגשטאדט היתה מפורסמת בכל גרמניה בשל בית-מבשל-השכר שלה, ובין יהודי גרמניה – בשל בית-הספר עם הפנימיה. מנהל בית-הספר הזה היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני עוד יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר, הוא שמר את המסורת הדתית, הנוקשה, הפורמאלית של אדוקי פרנקפורט. בית-הספר התנהל בכשרות; היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על-פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים; אסור היה לכתוב באותו יום; התפילות נערכו שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה ומעריב. אבל זו לא היתה האדיקות שידעתי ואהבתי אצלנו בבית זו היתה אדיקות זועמת, לא-ממשית, ללא רקע עממי. חסרה היתה חמימות ושמחה וצבע ואינטימיות. היא לא חדרה לתוך חיי המורים והתלמידים; זו היתה מצות אנשים מלומדה.
ד“ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה את עצמו ‘גרמני בן דת משה’. הוא הבין את יהדותו בצורה כזו, שמכל הבחינות, חוץ ממנהגי הדת, גרמני הוא, בתרבות, ברקע ובאישיות, ככל צאצא של החרוסקים. לפילוסופיה זו הטיף, לצורך ושלא לצורך, בבית-הספר ובכל מקום, אך ביתר ייחוד באסיפות, שהיה נואם בהן על נושא האנטישמיות. כי האנטישמיות חילחלה באותם הימים עמוק לתוך גרמניה, אנטישמיות כבדה, מבוססת, למדנית, הרבה יותר מסוכנת, בסופו של דבר, מן האנטישמיות ההמונית של החוליגאנים בערי רוסיה, שנוצלה בדרך צינית על-ידי המדינאים ורבי-הכמורה הרוסים. היא נארגה לתוך מסכת ההכרה הלאומית. אפילו ד”ר בארנס לא יכול היה להתעלם מגילויי שנאת-ישראל שמסביב לו. אבל הוא ראה בזה תוצאה של אי-הבנה קלה. אם היו מצויים גרמנים מעטים בעלי נטייה אנטישמית, הרי זה משום שלא הכירו את סגולות-היקר של היהודים, כדוגמת ד"ר בארנס ודומיו. יש להעמידם על כך – זה הכול. עצת דברי הסברה, אמורים ביישוב-הדעת, והאנטישמיות תעבור מן העולם.
עם כל תמימותי לפי גילי לא יכולתי נשוא את הפילוסופיה המטומטמת, המרוצה מעצמה, של ד“ר בארנס בדבר האנטישמיות; ואף-על-פי שזו היתה דעתם של כל מורי המוסד, לא עלה עדיין על דעתי, שזו השקפתם של רוב יהודי גרמניה. מובן שלא ידעתי אז, כי אצטרך לחלוק על דעה זו תכופות בשנים הבאות, בקשרי עם מנהיגים יהודים גרמנים (ולא גרמנים בלבד), אנשים גדולים וחכמים מד”ר בארנס, שהיו בנידון זה פעוטים ומוכים בסנוורים כמוהו. רק זאת ידעתי אז, כשהתחלתי להבין יותר את השפה ולרדת לסוף דעתו, שהוא גורם לי יסורים קשים. בלי פילוסופיה של ההיסטוריה או של האנטישמיות הרגשתי ברור, שד"ר בארנס היה פחדן ומלחך-פינכא אינטלקטואלי. באחרית ימי-שבתי בפפונגשטאדט נכנסתי עמו בויכוח. כששמעתיו אומר, אולי בפעם המאה, שאם רק תיפקחנה עיני הגרמנים לראות את סגולותיהם המצוינות של היהודים וכו‘, וכו’, עניתי כנואש: ‘אדוני הדוקטור, אם אדם חש באיזה פירור בעינו, אינו רוצה לדעת אם הפירור הוא של בוץ או של זהב. הוא רוצה רק לסלקו;’ האדון הדוקטור היה כאילם.
לא היה כל טעם להתוכח עם ד"ר בארנס או עם כל מורה ממורי בית-ספרו. אמונתם באופי השטחי והחולף של האנטישמיות היתה מין תסביך, שהיה כרוך בתשוקתם לא להאמין כי קיימת אומה יהודית. זכורני, סמוך לבואי שמה, שאלני אחד המורים לאיזה לאום אני שייך, עניתיו: ‘יהודי רוסי’. הוא הסתכל בי, אחר־כך פרץ בצחוק גדול. מימיו לא שמע דבר כזה. גרמני, כן. רוסי, כן. יהדות, כן. אבל יהודי רוסי! זה היה בעיניו שיא הגיחוך.
האדיקות של בית-הספר היתה בעיני מוזרה עד מאד. לא הרגשתי בה כל דתיות. אפשר שרושם זה גבר בי בשל פחיתות המזון, שהמוסד היה מקבל ממנו, לפי מה שאני חושש, חלק הגון מרווחיו. ולא עוד אלא שהייתי בודד וחולה-געגועים על פינסק, על משפחתי, על מוטול, על ידידי, על העולם שידעתי. מגעי בימים ההם עם חיי גרמניה, וגם אחר־כך בשנות לימודי בברלין, היו מעטים, אבל כמות שהיו גרמו לי מבוכה. טוב מזה היה בפינסק, אף-על-פי שפינסק היתה רוסיה, ורוסיה משמעה משטר הצאר ותחום המושב ו’נומרוס קלאוזוס' ופרעות. ברוסיה היתה לנו, היהודים, לפחות תרבות משלנו, ותרבות גבוהה. היתה לנו צורה בעיני עצמנו. לא עלה על דעתנו, שההויה היהודית היא משהו שיש להסירו בסתר כקרום של פצע. לא כן יהודי גרמניה, שבהיותם מוקפים כשרון-מעשה ועצמה, היו נתונים לרגש נחיתות, שתבע מהם בלי-חשך להתכחש לעצמם ולהתבייש בירושתם – ובאותו זמן לשיר שיר תהילת עצמם על אזנים ערילות. כאן, בגרמניה, למדתי את מלוא משמעות הדבר, שהביע אחד-העם במסתו המפורסמת ‘עבדות בתוך חירות’ המכוּונת ליהודי המערב המתבוללים. נוכחתי לדעת, שגם ציונותם של יהודי המערב היה בה הרבה מצבע ההתבוללות. כשאחזור לדון, בפרקים הבאים, בהבדלים שבין יהדות המזרח ויהדות המערב, בין ציונות המזרח וציונות המערב, תתברר יותר משמעותם של פפונגשטאדט וד"ר בארנס.
דארמשטאדט היתה עיר נעימה למדי, לא ראיתי ממנה כמעט ולא כלום. לא היה לי פנאי. בימות-החול הייתי משכים קום בחמש, כדי לנסוע ברכבת שהגיעה לדארמשטאדט בשש וחצי. האוניברסיטה לא נפתחה לפני שבע וחצי, יכולתי אפוא להתהלך ברחובות במשך שעה. חזרתי לפפונגשטאדט בארבע וחצי והוריתי רוסית ועברית עד שש וחצי. הואיל ולא היה לי כסף די אכול סעודה כסדרה, הייתי לוקח עמי לחמניה עם חתיכת גבינה או נקניק. זה צריך היה להספיק לי עד סעודת הערב, שהיתה, כפי שציינתי כבר, ענין עלוב מאד, אף כי לפניה ואחריה היה טקס חגיגי של תפילות וברכות. נטל עלי לעבוד האחר בלילה, כדי ללמוד גרמנית ולמלא את הפגימות בהשכלתי המדעית והכללית, שהיתה בדרגה נמוכה הרבה מזו של בתי-הספר התיכונים בגרמניה. בין עבודה יתירה, מזון בלתי-מספיק ובדידות עבר עלי זמני בעצבות. עמדתי בנסיון זה במשך שני זמנים והייתי קרוב להתמוטטות. ימי פפונגשטאדט טבעו את חותמם על בריאותי לעולם; לאחר חמישים שנה, בקירוב, גילה רופא עקבות שפך-דם בריאתי, כתוצאה משמונת ירחי-לימודי הראשונים בגרמניה.
עזבתי את פפונגשטאדט בלי צער ואני מעלה את זכרה בלי שמחה. ישיבתי שם לא הניחה לי שום קשר תמידי עם אדם, מקרה שלא קרני כמותו כמעט בשום מקום. לאחר כמה שנים, כשהגיעו לבית-הספר ימי-ירידה, באה לעיני מודעה של אותו בית-ספר באחד מעיתוני היהודים בגרמניה. הם פירסמו שם כי ד“ר חיים וייצמן הורה שם. אבל, כנראה, גם עדות זו להצטיינותו האקדמית לא הועילה, ובית-הספר נסגר סוף-סוף. סמוך לסגירה כתב אלי בנו של ד”ר בארנס וביקש ממני להמציא לו בהמלצתי כמה תלמידים. מצפוני לא נתנני לעשות כן. היה זה מקום מגונה.
המצב בבית היה ברע. המשפחה עברה לפינסק מכמה טעמים. הילדים הקטנים היו הולכים וגדלים ואי-אפשר היה להחזיקם בבית-ספר בפינסק, אלא אם כן ביתם יהיה שם. אבא יכול היה לנהל שם את עסקיו בקלות כמו במוטול; הטעם היחידי לישיבה במוטול היה הבית. מצד אחד היתה פינסק עדיפה ממוטול, שכל הרפסודות של אבא היו צריכות לעבור דרך פינסק, ומכאן שיכול היה לשהות בבית לעתים קרובות יותר. אבל הזמן הראשון של העתקת מקום מושבנו היה קשה. לשלחני שוב למערב – דבר זה לא בא בחשבון כלל. ובכן נשארתי בפינסק במשך שנה, ועבדתי בבית-חרושת כימי קטן, שהיה שייך לאחד מבית לוריא, והשתמשתי בהפסקת-לימודים זו להיפטר מחובת-הצבא, שהיתה כחרב תלויה על ראשי. אין צורך לומר, שלא היה בדעתי לבזבז ארבע שנים כדי לשרת את הצאר ניקולאי. באתי לפני ועדת הרישום לצבא, נבדקתי כדת ונמצאתי מוכשר כדת. אצבע אלהים היתה בדבר, שהצלחתי להשתחרר מן הצבא על-ידי שיחה יחידה במינה עם מפקד-צבא במקום, רוסי הגון ותרבותי, שחס על לימודי שייפסקו.
מקץ שנה אחת הוטבו עסקי אבא. שנכנס בשותפות עם חתנו, אדם מוכשר וחרוץ מאד. הם החליטו לממן שניהם את חינוכי: הפעם ללא משרות וללא אוניברסיטה פרובינציאלית. היה עלי ללכת לברלין ולהירשם בפוליטכניקום, שנחשב אחד משלושת מוסדי-המדע המעולים באירופה. הובטחו לי מאה מארק – עשרים וחמישה דולר – לחודש, לא קצבה של ביזבוז, אבל מספיקה להתקיים עליה לאחר תשלום שכר-לימוד; על כל פנים, יותר ממה שהיה בידי רוב התלמידים הזרים בברלין לצרכי קיומם. ובכן, בקיץ 1895, שמתי פני שנית מערבה.
ההבדל בין ברלין ובין דארמשטאדט לא היה בערך האקדמי בלבד, אלא הרבה יותר מזה. דארמשטאדט היתה מקום קטן ולא היה בה קיבוץ של תלמידים זרים. בחרתי בה בשעת-הדחק, בגלל המשרה בפפונגשטאדט. ברלין היתה בירת-עולם, הראשונה שראיתי בעיני. היא היתה במרכז הזרמים האינטלקטואליים של הזמן. והעיקר, שהיתה שם קולוניה גדולה של תלמידים יהודים-רוסים, שעתידה היתה למלא תפקיד חשוב בעיצוב חיי כמו האוניברסיטה גופה.
קולוניות-תלמידים אלו היו קו מעניין ואופייני של אירופה המערבית בימי רוסיה הצארית. בברלין, ברן, ציריך, ג’ניבה, מינכן, פאריס, מונפּלייה, נאנסי, היידלברג היוו יהודים צעירים מרוסיה, שנפלטו מארץ מולדתם על-ידי רדיפות, הפליות ורעב אינטלקטואלי, קבוצות מיוחדות, ולהן סימני-היכר מיוחדים. מספר התלמידות היה כמעט כמספר התלמידים, והיו מקומות, אשר שם עלו במספרן על התלמידים. בברן, למשל, שבכלל התלמידים הרשומים היו שש מאות יהודים רוסים, והרוב נשים. את תורת הרפואה העדיפו, לפי שמקצוע זה פתח לפניהם דרך בטוחה לפרנסה; מלבד זה, היה מקצוע הרפואה קשור ברעיון השירות הסוציאלי, במגע עם ההמונים, בהזדמנות ללמד ולהשכיל להלכה ולמעשה. המקצוע השני במעלה היה: הנדסה וכימיה, ומשפטים במקום השלישי או הרביעי. כמוני אני כן רוב התלמידים לא היה להם מושג ברור על עתידם. האם עליהם לחזור לרוסיה או להישאר במערב? לא ידעו מה יעשו. אך תהי בחירת מקצועם מה שתהיה, תהיינה תכניותיהם מה שתהיינה – כמעט כולם היו שייכים לטיפוס מסוים. שייכים היו למעמדות הבינונים או הבינונים-הנמוכים; שכן עשירי היהודים ברוסיה – כדרך העשירים בכל מקום – מצאו ידם לסדר את הענינים, ורק לעתים רחוקות נאלצו לשלוח את בניהם לאוניברסיטאות בחוץ-לארץ. התלמידים היהודים באוניברסיטאות שבמערב היו מרדנים מבחינה זו או אחרת; כי מה יכלו לעשות אחרת באותן המסיבות? הם היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בניהם של הורים בעלי-בתיים, מבוססים, מכובדים, נושאים אינטליגנטיים של המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך, מעורים במסורת היהודית, ליבראלים לפי האינסטינקט, מבקשי הצלחה לבניהם – כדוגמת אבי – שאפו לנתק את כבלי העבר. רבים מן הצעירים האלה נתחנכו חינוך יהודי הגון. דיברו יידיש, קראו עברית, או לפחות ידעו עברית.
זרם התלמידים הראשון שפנה מערבה ראשיתו בא עם לחץ ההגבלות החינוכיות בתחילת שנות השמונים. בימי היו כבר הקולוניות הללו עומדות וקיימות; היתה להן מסורת והיה להן אופי משלהן. הם היו מהפכנים במובן מיוחד ובמסגרת רוסית מיוחדת, שכללה בקרבה כפירה גמורה מצד היהודים בזהותם היהודית. היה זה, כמו שנראה להלן, מצב אנומאלי לגמרי. תלמידים יהודים באירופה המערבית לא יכלו להיעשות חלק מן התנועה המהפכנית, אם לא מתוך דיכוי רגשותיהם ויחש-אבותיהם, בהעמידם פנים, שאין להם כל קשרי לב ותרבות עם עמם. היה זה צו מלמעלה; אף גם מלאכותי לגמרי. כי צעירים וצעירות אלו לא התבוללו ולא הרחיקו מאורח-החיים של אבותיהם. להפך, חיבה עמוקה ועדינה נודעת מהם לגבי סמלים יהודיים עתיקים. אלא שהקו, כמו שהיינו אומרים היום, אסר קירבה כזאת; הציונות היתה קונטר-ריבולוציונית.
צו בלתי רגיל זה נתקל עד מהרה בהתנגדות. ימים רבים לפני בוא תיאודור הרצל נלחמו קבוצות תלמידים יהודים, ציונים מהכרה, באוניברסיטאות המערביות בתנועה המתבוללת-המהפכנית; לא מן הצד המהפכני אלא מן הצד ההתבוללותי. בברלין נתארגנה, חמש או שש שנים לפני בואי שמה. ‘האגודה המדעית של יהודי רוסיה’ (Der Judisch-Russisch wissenschaftliche Verein). מנהיגיה כולם עתידים היו להיות אישים מפורסמים בתנועה הציונית: שמריהו לוין, ליאו מוצקין, נחמן סירקין, ויקטור יעקבסון, ארתור האנטקה, היינריך לוה, זליג סוסקין, וילי באמבוס וכמה אחרים. כשבאתי לברלין כבר גמרו אחדים מהם את חוק-לימודיהם או יצאו לאוניברסיטאות אחרות. שמריהו לוין, למשל – הוא נעשה לאחד מגדולי הטריבונים של הציונות, אישיות מקסימה ובעל כשרון-נואם מזהיר – הלך לקניגסברג לעסוק שם בעבודת הדוקטוראט שלו. במוקדם או במאוחר הכרתי את כולם; ועם רובם פיתחתי יחסים מתמידים ולכל ימי החיים. עתיד הייתי לעבוד עמהם במשך עשרים, שלושים, ארבעים השנים הבאות, באנגליה, באמריקה, בארץ-ישראל; היה עלי להילחם על צדם או כנגדם בקונגרסים הציונים. הייתי עד-ראייה, יחד אתם, להתפתחותה של התנועה הציונית, שעברה ממצב של תופעה משונה לכוח בין-לאומי רציני, המעסיק את דעתם של מדינאים.
בקיצור, זה היה עולם שונה לגמרי מפפונגשטאדט ודארמשטאדט. כאן בברלין חרגתי מציונות-הנוער שלי, יצאתי מכלל בחרות והגעתי למשהו דומה לבגרות. כשעזבתי בשנת 1898 את ברלין כדי ללכת לשוייץ, ואני אז בן עשרים וארבע, כבר היה קבוע רקע חיי-בגרותי. מובן מאליו, שהוספתי ללמוד הרבה בשנים הבאות; אבל לא חל בי שינוי עיקרי. השקפתי המדינית, האידיאולוגיה הציונית שלי, מגמתי המדעית, מטרות חיי כולן הגיעו לידי התגבשות.
על חברי-ללימודים, שנעשו אחר־כך חברי לעבודת הציונות. יהיה לי להגיד הרבה בפרק זה ובפרקים הבאים; כי אחדים מהם נעשו לי ידידים קרובים ויקרים, והאגודה המדעית של יהודי רוסיה זכאית, בלי לגרוע מחלקה בדומה לאגודות תלמידים בנות-מינה באוניברסיטאות מערביות אחרות, לראות את עצמה כערש התנועה הציונית המודרנית. אבל עלי לייחד את דיבורי קודם כל על אדם גדול, שדר אז בברלין, אדם שהשפעתו עלינו, על יהודי רוסיה, ועל התנועה הציונית היתה רבה לאין חקר. גם אותו רשאי הייתי לכנות, בשנים המאוחרות, בשם ידיד וחבר; אף כי היה יותר מזה – גם יועץ ומורה. ועוד עמי דברים רבים לספר עליו בפרקים הבאים של זכרונותי אלה.
אשר גינצברג, הידוע בעיקר בשמו הספרותי אחד-העם, היה ראש וראשון להוגים ולבעלי-הסגנון העברים בדורו. נער הייתי בן שבע עשרה, תלמיד בית-ספר תיכון בפינסק, כשנתפרסם אחד-העם במאמרו – מאמר-מופת בתולדות הציונות וספרותה – ‘אמת מארץ-ישראל’. הוא היה מתחילתו מבקר חריף ואכזרי, אדם בעל ישרוּת אינטלקטואלית עשויה בלי-חת; אבל ביקורתו נבעה מהשקפה חיובית עד מאד. לגביו היתה הציונות תחיית עם ישראל במובן רוחני-לאומי. עבודת ההתיישבות, הפרוגראמה המדינית, חשובות רק כחלק אורגני של חינוך העם העברי מחדש. מראהו של מפעל גשמי לא נחשב בעיניו הרבה; הוא מדד גם את ההסתדרות בתפוצות וגם את המושבות בארץ-ישראל לפי השפעתן על היהדות. הוא ביקש קודם כל את האיכות. כשייסד את אגודת ‘בני משה’ – בית-האימונים של כמה מנהיגים ציונים ברוסיה – שם את הדגש על השלימות המוסרית. מספר החברים לא עלה מעולם על מאה; אך מכל חבר נדרשה מעלה גבוהה של מחשבה וכוונת-הלב. כסופר לא הוציא אחד-העם מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ביותר; דייקן היה ועמקן במחשבותיו, מצומצם וברור בסגנונו, סגנון שנעשה דוגמה ומופת לאסכולה שלימה. כעורך תבע את הסגולות האלה גם מעוזריו. הוא מתח ביקורת על עבודת חיבת-ציון, משום שזו הדגישה בעיקר את גאולתו הגשמית של עם ישראל; הוא מתח ביקורת על עבודתו המעשית של בארון אדמונד רוטשילד, הואיל וזה, בבואו לעזרת המושבות הכושלות בארץ-ישראל, פעלה בו רק רוח הפילאנטרופיה בנוסח ישן (כך היו סבורים, אבל לא בלי טעות, כמו שאוכיח אחר כך), שלא ביקשה את שינוי פניהן של המושבות אלא תוצאות כלכליות מניה-וביה; הוא מתח ביקורת על הרצל, משום שלא מצא בתנועה הציונית החדשה את שימת-הלב הדרושה לתחייה הפנימית של היהדות, שצריכה לבוא קודם הפתרון החיצוני של בעיותיה, או לפחות יחד עמו.
לא קל הדבר להקנות לדור הזה של היהדות את הרושם שעשה עלינו אחד-העם. היה מקום לסברה, שמידה כזו של זהירות, של התאפקות, של מה שנראה כפסימיות, עלולה להרוס תנועה שהיתה עדיין בחיתוליה. אבל לא כן היה, מחמת הטעם הפשוט, שאחד-העם היה רחוק מהיות רוח שולל. אף כי בעיקר פילוסוף ולא איש-המעשה, היה חבר של ועד חובבי ציון, או של ‘הועד האודיסאי’, כפי שקראו לו, שהיה מפקח על העבודה המעשית בארץ-ישראל. דברי הביקורת שלו היו כעין אזהרות. בבואו לנתח את עבדותם הרוחנית של יהודי המערב ‘המשוחררים’ היה ישר עד כדי אכזריות, ונימוקיו פגעו ביותר, מפני שלא היה מה להשיב עליהן. פירסום מאמר של אחד-העם היה תמיד מאורע גדול. היינו קוראים וחוזרים וקוראים אותו ומתווכחים עליו בלי סוף. הייתי אומר, שהוא היה בשעתו מה שהיה גאנדי לרבים מן ההודים, מה שהיה מאציני לאיטליה הצעירה לפני מאה שנה.
אנו הצעירים בברלין לא לעתים קרובות ראינוהו. לפרקים רחוקים היינו סרים למעונו הקטן. אבל מציאותו בתוכנו עוררה את רוחנו והשפיעה עלינו בלי הרף.
את אסיפותינו הקבועות בלילי-שבתות היינו עורכים בבית-קפה, ועל-פי-רוב היה זה קשור במלון יהודי – ‘הוטל צנטראל’ בכיכר אלכסנדר, הואיל ושם יכולנו, בימי רזון, לקבל שׁכר ונקניקים בהקפה. אני נזכר במעין סמרמורת את כל המון הדברים שדיברנו שם. לא נתפזרנו לבתינו לפני הנץ השחר. דיברנו על הכול, על היסטוריה, על מלחמות, על מהפכות, על תיקון החברה. אבל ראש דברינו היה על שאלת היהודים ועל ארץ-ישראל. היינו שרים, חגגנו את חגי-ישראל שלא נסענו לשמם הביתה, והתוינו תוכניות נרחבות לגאולת עמנו. כל זה היה צעיר ותמים, עליז ומגרה; אבל לא בלי משמעות עמוקה יותר.
בתחילה היתה עלי אימת חברי הסטודנטים, שאני הייתי הצעיר ביניהם. זה עתה באתי מפינסק הקטנה, על איסופי-כספיה הפעוטים וויכוחיה הקרתניים, והייתי כאיש נדהם לשמע מעוף חזונם של מוצקין וסירקין ואחרים. היתה גם נקודה אישית, שהעיקה עלי בזמן הראשון. אני הייתי רק תלמיד לכימיה; הם היו תלמידים לפילוסופיה ולהיסטוריה, לכלכלה ולמשפטים ועוד ענינים ‘נשגבים’. נמשכתי אליהם בחזקה כאל אישים וציונים; אבל קמעה קמעה התחלתי מרגיש, כי בהכנתם האישית לחיים היו רופפים כמו בתכניותיהם הציוניות. הבאתי עמי מרוסיה את הפחד מפני הטיפוס של הסטודנט הנצחי, האידיאליסטן חדל-המעשה, בלי שרשים במלחמת העולם הגשמי, טיפוס מצוי ביותר בעולם היהודי לפני ארבעים וחמישים שנה. אני סירבתי להשתמט מאולם-השיעורים ומן המעבדה, והקדשתי להם למצער שש או שבע שעות בכל יום. הייתי קורא בספרות המקצוע, למדתי בלי הפסק, טעמתי טעמה של עבודת מחקר. בשנים שלאחר כך הבינותי, כי היו נימוקים עמוקים יותר, שהמריצוני באותם הימים להתמסר בקפדנות לשאלת הצטיידותי בשביל מלחמת-הקיום. לפי שעה די היה לגמור בלבי, שאני מבקש להיות בלתי-תלוי באחרים.
אף-על-פי-כן לקחתי חלק בחיים החברותיים והאינטלקטואליים של האגודה ובחיי הסטודנט היהודי בכלל. היה זה עולם משונה, שהיה קיים, בשבילנו הסטודנטים היהודים, מחוץ למקום ולזמן. לא היה לנו כלום ולסביבה הקרובה מחוץ לכתלי האוניברסיטה. בברלין, ואחר־כך בהיותי בפרייבורג ובג’ניבה – ענינים מדיניים מקומיים, גרמנים או שוייצארים, לא היו קיימים בשבילנו. במקצת, מחמת החשש שבלב, שמא יזיק הדבר למה שניתן לנו להשיג בתור פליטים. אבל עיקר הסיבה היתה ברוב האינטנסיביות של חיינו הפנימיים. והיה גם גורם שלישי. אם היינו מהווים מין גיטו – לא מאונס, כמובן, ולא במובן השלילי – הרי זה במידה מרובה משום שהיינו למעשה בלי פרוטה. אני עם הקצבה החדשית שלי של מאה מארק – שהיו צריכים להספיק לשכר-לימוד, ספרים והוצאות המחיה – נמניתי עם האמידים. ויכולני לומר בודאות, כי במשך כל שנות שבתי בברלין לא אכלתי סעודה הגונה אחת, חוץ מימים שהייתי אורח בבית מישהו. גרנו יחדיו, מפני שלא היה לאל ידנו לגור לחוד.
איני צריך לומר, שהיינו מאושרים בהחלט, לעתים עד לידי הוללות. עניות שאינה מנוולת – רוב הצער ניטל הימנה; ובינינו לא היה כל רבב על העניות. ולא עוד אלא העני שבנו לא הגיע מעולם לדחקות גמורה, והעשיר שבנו לא היה מעולם בטוח בשלו. אולם מתי מספר סבלו באמת ממיעוט מזון. נחמן סירקין, מוכשר, אמיץ-רוח ועשיר-דמיון – הוא נעשה אחר־כך אחד ממיסדי מפלגת פועלי-ציון – היה אחד מהם. בתחילת כל חודש היה מופיע לבקש הלואה, ואני חיסרתי מה שיכולתי מקצבתי. בסוף החודש, כשהמזומנים אזלו מן הכיס. היה מבקש משכון, כלומר, משהו שאפשר למשכן. ברשותי היו שני משכונות; האחד היה כר נפלא, שאמי נתנה לי לדרכי והמלוה נתן עליו פרוטות; השני היה מערכת משקלות הכימיה שלי, שערכה היה – כפי שאני זוכר בבירור – שני מארקים וחצי. בסוף החודש נשארתי על-פי-רוב בלא כר ובלא משקלות.
כמה מקשרי-הידידות שקשרתי באותם הימים ארכו, כמו שאמרתי, כל ימי חיי. אבל היו דמויות, השייכות לאותה תקופה בלבד; הן עברו על פני האופק ונעלמו. מה עלה להם בסופם, אין אני יודע.
היה שם תלמיד בשם קוּנין, שנחשב בין האמידים, הואיל והיה דר עם שתי אחיותיו בדיוטה שכולה שלו. מה למד בלכתו לשיעורים, לא ידע איש אל-נכון. תכופות ביקרנו אצלו, בשל אחיותיו שהיו נערות חמודות, ובשל התקוה לארוחת-אורח שם. כולנו היינו לווים ממנו כסף, או לפחות משכון. היתה לו לקונין אדרת-שיער נהדרת, שנעשתה מעין מסורת. הוא הרשה לנו למשכן אותה רק בתנאי מפורש, שנפדה אותה לפני פגרת הקיץ, שאז עליו לנסוע הביתה ולקחתה עמו להראותה להוריו. חצי החורף היה קונין מתהלך רועד מקור; אבל לעת הקיץ היה מופיע ואדרתו הנהדרת על זרועו. כשם שהסנוניות חוזרות לאביב, כך חזרה אדרתו של קונין לקיץ. ראיתם את קונין יורד ברחוב ואדרתו על זרועו, מיד זכרתם כי הפגרה הגדולה קרובה.
בין העניים שבתלמידים היה אחד טאמארשנקו, שירד עלינו מקאוקאז. טאמארשנקו עשה את דרכו באוניברסיטה מתוך עבודה. שלושה חדשים בשנה היה עובד בבית-החרושת לסוכר – המצאה שהשתמשו בה כמה מן התלמידים. התלמיד היה לוקח קורס מיוחד של ששה חדשים בכימיה של סוכר, ואחר-כך, לעת אסיף הסלק, קיבל עבודה בבית-חרושת לסוכר, בוחן את כמות הסוכר בסלק, את התבשיל ואת התוצרת הגמורה. כך היה חי שלושה חדשים וחוסך משהו להוצאות תשעת החדשים הנותרים. אני משער, שטאמארשנקו לא גמר מעולם את חוק לימודיו; היה בו משהו של אוזל-יד. הוא נעשה סמל השלומיאליות בדור הסטודנטים שלנו, ובשמו נקשרה אחת מאגדות הזמן. טאמארשנקו היה בא בצהריים לבית-האוכל של הסטודנטים, אך ידו לא השיגה להוציא חמישים פפניג על ארוחה רגילה. מה עשה? היה מזמין כוס שכר בעשרה פפניגים, ואגב שתייתה היה מכלה לחמניות כמה שידו השיגה. היתה לו טכניקה משלו בענין זה. כדי שלא להבליט ביותר את קלקלתו, היה יושב בין שני סלים, והיה שולח ידו לסירוגין לצד זה ולצד זה. יום אחד ניגש אליו אחד המלצרים ואמר לו ברוב אדיבות; ‘אדוני הקאנדידאט, אם בפעם אחרת יהיה צמא, יואיל ללכת למאפיה’.
במשך חדשים רצופים היינו נוהגים כצמחוניים. היינו טוענים, שהדבר משפיע לטובה על בריאותנו. אבל במקרה היו המאכלים זולים יותר. נוסף על כך, היה בבית-האוכל הצמחוני שאכלנו שם אוסף נבחר של עיתונים בשביל הלקוחות. בדידות הגיטו שלנו נפרצה בשתי נקודות; אהבנו מוסיקה ואת התיאטרון; את הראשונה לשמה, והאחרון היה מסייע בידנו ללמוד את הלשון. מחירים מיוחדים נקבעו לסטודנטים, ושורה מיוחדת הוקצתה להם בכל הצגה. ביום ראשון לשבוע היינו מקבלים את כרטיסי-התיאטרון בחמישים פפניג, ומשום כך היה זה יום אהוב עלינו; ואם אירע שניתנו באותו יום שלוש הצגות – בבוקר, אחרי הצהרים ובערב – היינו מבקרים בשלושתן, אכלנו את הכריכים שלנו בין הצגה להצגה, ובשובנו בלילה היינו שבעים את שקספיר, גתה ואיבסן. האופירה ואולם-הקונצרטים היו יקרים יותר – מארק שלם. אבל אפשר היה לבקר בחזרות אחרונות בשבעים וחמישה פפניג.
פליכס פון ויינגארטנר היה ראש המנצחים בברלין באותם הימים, – והגיבור שלי. שום דבר לא עצרני מלבקר בקונצרטי-ביטהובן שלו, שאחד מהם זכור לי מסיבה מיוחדת. מחזור ביטהובן חל תמיד באביב, ויש אשר הסימפוניה התשיעית חלה בפורים, השמח שבמעין-החגים היהודיים. באותו פורים ביקרו כתריסר משלנו בחזרה אחרונה של הסימפוניה התשיעית. ישבנו, כמובן, במקומות הזולים ביותר, תחת הגג ממש. הקשבנו למוסיקה בהתפעלות ומחאנו כף כפראים. בסיום הסימפוניה עמדנו על רגלינו, ובאין יכולת לעצור ברוחנו, שרנו יחד עם התזמורת. ויינגארטנר היה תאב לדעת מי הן הבריות המשונות ביציע העליון, וכתום הנגינה עלה במדרגות לברר את הדבר. אנו, לא זו בלבד שסיפרנו לו, כי מעריציו הנלהבים אנו, אלא שהזכרנו לו, כי פורים היום, יום של שמחה ובדיחות-הדעת במסורת היהודית; והמנצח המפורסם הזמין את כולנו לבית-שכר וכיבד אותנו בנקניקיות ובמשקה.
עם סיום תקופת ברלין שלי עלה בידנו לקשור קשרים מסוימים עם חלק מן הציבור היהודי שבעיר. היהודים הגרמנים, שהיו רואים בסטודנטים הרוסים-היהודים פראים מן המזרח חסר-התרבות, התחילו להכיר אותנו; נוצרה בלבם מעין חיבה אלינו, או אולי רק חולשה. נחשבנו בעיניהם בחורים יפי-פרא ומעניינים. בנו של הירש הילדסהיימר, רבה הראשי של ברלין, נכנס לשורותינו. שטיינשניידר הפילוסוף, היה יוצא ונכנס אצלנו לפעמים; פעם או פעמיים קרא הרצאה באסיפה. פרופיסור לנדאו קיבל לשיחה אחדים ממנו. ובכל שנה היינו עורכים נשפי-צדקה, שהמבקרים מיהודי גרמניה היו הולכים ומתרבים בהם. אבל לא אוכל לומר, כי נוצר משהו דומה לקרבה אמיתית בין הקולוניה של הסטודנטים הרוסים-היהודים ובין הציבור היהודי בברלין. את התהום שהפרידה בין שני העולמות כמעט שאי-אפשר היה לגשר.
במקרים רבים היינו אשמים בזה לא פחות מהם; והיו מסיבות לא-נוחות שאינן תלויות באדם. ישבנו בברלין רק בזמן שהאוניברסיטה היתה פתוחה; לימי הפגרה התפזר רוב הציבור שלנו איש איש לביתו. במשך ימי לימודי בברלין ובפרייבורג, וכן בשנים שלאחר כך, כשהוריתי באוניברסיטה של ג’ניבה, הייתי חוזר תמיד לרוסיה לימי החופש. תשעה ירחים בשנה ביליתי בעולם המערבי החפשי; אך בכל חודש יוני הייתי חוזר למזרח, ועד לימות הסתיו הייתי הציוני הלוחם, בארץ שהציונות היתה אסורה שם. במזרח היתה בעלת-ריבנו האוֹכראנה, הבולשת הרוסית. במערב היה זה קרב גלוי; במזרח – מעשה-קשר. המערב הטיף לחירות, המזרח עסק ברדיפות; אבל שניהם, גם המזרח וגם המערב, היו אויבי התורה הציונית.
באזור הביצות והיערות מסביב לפינסק עשיתי את מפעל-שליחותי הראשון, בהצטמצמי בעיירות ובערים הקטנות. בקהילות-ישראל הנידחות האלה היה זה יותר ענין של עוררות לפעולה מאשר הטפה לציונות. הייתי סובב במקומות דומים למוטול לדבר על לב היהודים, שיירשמו באגודת חובבי ציון, שישלחו צירים אל הקונגרס הציוני הראשון, כשנקרא בשנת 1897; שיקנו מניות של הבאנק הציוני הראשון, אוצר התישבות היהודים, כשנוסד בשנת 1898. רוב האסיפות נערכו בבתי-הכנסת, שבמקרה חיפוש של המשטרה הייתי בין המתפללים או דורש דרשה. חלומותי היו עשירים, דרישותי – צנועות. היה זה יום-חג בשבילי, אם עלה בידי לאסוף שלושים רובל לטובת הענין.
זכורני, שנשלחתי יום אחד קרוב ליום הכיפורים למקום אחד ששמו קאלינקוביץ‘. העיירה היתה נודעת למרחוק בשל רבּה הלמדן וירא-השמים. כתנא הקדמון הידוע נחום איש גמזו היה גם הוא גידם משתי רגליו, שאיבדן בתאונה, והיה נוהג רבנותו מעל המיטה. יצאתי מפינסק בלילה והגעתי לתחנת קאלינקוביץ’ בשעה שלוש לפנות בוקר. שם מצאני איכר אחד והשיטני בעריבתו דרך הביצות אל העיירה גופה. באפלולית שלפני עלות השחר מצאתי כשני מניינים יהודים שנתאספו בבית-הכנסת הקטן העשוי עץ. הרב הובא אל האסיפה בתוך מיטתו. הוא שמע על אודותי, וקודם שנאמתי לפני האסיפה בירך אותי ואת פעלי. דיברתי על השעה הגדולה הממשמשת ובאה, על הגאולה, על הקונגרס, הבאנק, המושבות ושידלתי את שומעי שיקנו בשלושים רובל מניות של אוצר התישבות היהודים. אחר כך, בשעה שהייתי מחכה לאיכר שיבוא וישיטני חזרה אל התחנה, נכנסתי בדברים עם יהודי זקן אחד, שפגשתיו קודם לכן, ר' ניסן, מוכר-ספרים נודד, שהיה מוכר סידורי-תפילה, טליתים ותפילין ותשמישי-קדושה אחרים. נראה לי, שהוא הקשיב היטב ותאב הייתי לשמוע את דעתו על כל הענין. אמרתי לו: ‘ר’ ניסן, האם הבנת את הענין שדיברתי עליו?' הוא הסתכל בי בעיניו הישישות מתחת לגבות העבותות וענה בענותנות: ‘לא, לא, הבנתי. אני איש זקן ושמיעתי לקויה. אבל דבר אחד יודע אני: אילו הדבר שדיברת עליו לא היה עומד להתקיים, לא היית בא לכאן’.
במשך השנים הורחבו התחומים שקבע לי הועד המקומי. מוֹזיר היתה העיר ההגונה הראשונה שנשלחתי שמה כשליח. במוזיר היה בית-כנסת גדול; אף היתה מתגאה באינטליגנציה שלה. וכן עליתי והגעתי מן הקהילות הזעירות בחבל-הביצות עד וילנה בצפון, עד קיוב ואף עד חארקוב, על אגודות הסטודנטים הגדולות שבהן, בדרום.
כאן היתה שליחותי ממין אחר. לא היה עוד לפני העם הפשוט. בתוך האינטליגנציה הרוסית-היהודית המתבוללת ובתוך רבים מן הסטודנטים היתה התנגדות אידיאולוגית לציונות, שדרשה הנמקה בעלת רמה אחרת. הללו לא היו המשפחות העשירות, האדוקות של פינסק, אנשים חשוכים, ריאקציונרים; הללו לא היו גם שתדלנים, רמי-מעלה, עם עסקיהם היציבים, עם יחסם המתחנף אל הממשלה הרוסית, עם יהירותם ועם שמם הטוב מדורות. אף לא היו דומים ליהודי גרמניה המתבוללים, בורגנים או פיליסטרים; שאלה האחרונים היו מתאמצים, בפילוסופית-הטמיעה שלהם, להתקרב אל הטיפוס של ה’שפיסבירגר' הגרמני, הסוחר רב-הנוחות, יועץ הסתרים, הפרופיסור, – באחת, המעמדות המכובדים, השבעים. רוב אנשי האינטליגנציה הרוסית-יהודית, ועל כולם הסטודנטים, התבוללו ברוח טולסטוי או קורולנקו, ברוח המעמדות היוצרים והמהפכנים. גם זו, לדעתי, היתה התבוללות שיסודה בטעות טראגית, אבל לא היה בה מן השפלות ומן הגועל. בגרמניה היינו הולכים ומפסידים על-ידי ההתבוללות את הקבוצות היהודיות המצודדות את הלב פחות. ההפך מזה היה ברוסיה.
בשבילי היה זה זמן של גידול משולש. המשכתי את לימודי המדעיים בצורה שיטתית ובאותה מידה התנגדתי ללחץ הבוֹהמיות בסביבתי. בו בזמן פיתחתי, בתוך החברה הרוסית-יהודית, על-ידי ויכוחים ובירורים, את הפילוסופיה המדינית שלי, והתחלתי משיר מעלי את הציונות הסתמית והסנטימנטאלית של ימי נעורי. ועוד שלישית: למדתי, ראוי לומר, מיסודה, את הטכניקה של התעמולה ואת הגישה אל ההמונים. באותו זמן אף ארגתי את ארג היחסים בחיי האישיים.
פרק רביעי / בּוֹאוֹ של הרצל 🔗
‘מדינת היהודים’ / תפקידו ההיסטורי האמיתי של הרצל / אישיותו / הקונגרס הציוני הראשון מתאסף / מאכס נורדוי / ציונים ומהפכנים באוניברסיטה של ברן / לנין, פליכאנוב, טרוצקי / מהפכה נגד המהפכנים / הציונים בין הסטודנטים הרוסים והרצל / הדיפלומטיה של הרצל / הפראקציה הדימוקראטית / ציונות מערבית וציונות רוסית.
בשנה השניה לשבתי בברלין, היא שנת 1896, פירסם תיאודור הרצל את מחברתו, היום יצירת-מופת לציונות, את ‘מדינת היהודים’. היה זה כברק ביום בהיר. קודם לכן לא שמענו מעולם את השם הרצל; ואולי הגיע אלינו השם, אבל ניטשטש בתוך שאר שמות של עיתונאים ופיליטוניסטים. בעיקר הדבר, לא הכילה ‘מדינת היהודים’ שום רעיון חדש בשבילנו; מה שהחריד כל-כך את הבורגנות היהודית ועורר את איבתם ולעגם של רבני המערב, היה מאז תמצית מסורתנו הציונית. נתנו דעתנו גם על כך, שהאיש הזה הרצל לא הזכיר בספרו הקטן את קודמיו בשדה זה, לא את משה הס ולא את ליאון פינסקר, אף לא את נתן בירנבאום, שהיה וינאי כמו הרצל ושהיה יוצרה של המלה, אשר בשמה נודעה התנועה: ציונות. כנראה, לא ידע הרצל על קיומה של חיבת ציון; הוא לא הזכיר את ארץ-ישראל; הוא לא ידע את הלשון העברית.
אך הרושם שעשתה ‘מדינת היהודים’ עמוק היה. לא הרעיונות, אלא האישיות העומדת מאחוריהם, היא היא שלקחה את לבנו. כאן היתה העזה, בהירות. מרץ. עובדה זו בלבד, שאיש מערבי זה בא אלינו בלי סבל הירושה של משפטינו הקדומים, היה בה משום כוח מושך. אנו, קבוצת הרוסים בברלין, לא היינו היחידים להיענות לקריאה זו. קבוצת הציונים בוינה ‘קדימה’ – התרשמותה אולי היתה עמוקה משלנו. היו גם, כמו שהזכרתי, קבוצות ציוניות חזקות באוניברסיטאות של מונפּלייה ופאריס ובמקומות אחרים. ממקורות אלה שאב הרצל הרבה מן הסעד הראשון.
חושנו הגיד לנו בצדק, כי מה שבא לידי גילוי ב’מדינת היהודים' הוא יותר אישיות היסטורית מאשר רעיון. הספר ‘מדינת היהודים’ היה מתקיים לא יותר מקיקיונו של יונה. אילו הסתפק הרצל בפירסום מחברתו בלבד – כמו שהיה סבור לכתחילה, לפני שנתברר לו, שאין הוא עוד אדון לעצמו אלא משרתו של רעיון – היה שמו נזכר היום כאחת הזרוּיות של ההיסטוריה הישראלית. מה שגידל את שמו של הרצל הוא תפקידו כאיש-הפעולה, כיוצרו של הקונגרס הציוני וכמופת של העזה ומסירות-נפש.
אני ראיתי את הרצל פעם ראשונה בקונגרס השני, בבאזל. בקיץ 1898, ואף כי עשה עלי רושם, איני יכול לומר. שיצאתי מכלי. היה בו הרבה מן הראשונות וקו של פאתוֹס. ברור היה לי כמעט מתחילה, שהוא נוטל על עצמו תפקיד שיש עמו גדלות עצומה בלי הכנה מספקת. היו לו סגולות נעלות והיו לו קשרים חשובים. אבל לא היה די באלה. במידה שהכרתי אותו יותר בקונגרסים הבאים נתחזק ונתעמק הכבוד שרחשתי לו. כאישיות היה גם רב-כוח וגם תמים. רב היה כוחו באמונה, שהוא נקרא על-ידי הגורל לעשות את העבודה הזאת. הוא היה תמים, כמו ששיערנו על-פי ‘מדינת היהודים’ וכפי שנתברר לנו בהחלט מתוך מגע עם פעלו, בגישתו הסכימאטית לציונות.
הציונות שלו תחילתה היתה מין פילאנטרופיה, נעלה כמובן מן הפילאנטרופיה של בארון די-הירש, ואף-על-פי-כן פילאנטרופיה. כפי מה שראה, או שנראה לו, מצויים היו יהודים עשירים ויהודים עניים. היהודים העשירים, שביקשו לבוא לעזרת היהודים העניים, היתה להם השפעה ניכרת במועצות העמים. והיה אז הסולטאן הטורקי, שתמיד נצרך לכסף, וברשותו היתה ארץ-ישראל. מה היה אפוא יותר הגיוני אז, מלפעול על היהודים העשירים שיתנו לסולטאן כסף, כדי שירשה ליהודים העניים לילך לארץ-ישראל?
היו עוד שתי פעולות בתהליך זה. ראשית, צריך היה לשדל את היהודים העשירים לפתוח את כיסיהם; שנית, צריך היה לשדל את המעצמות הגדולות, שישתמשו בלחץ מסוים על טורקיה וישמשו עריבים לעסק הזה. בקשר לכך היו אז שתי המעצמות הראשיות גרמניה ואנגליה; הרצל התחיל בהטלת הרעיון על גרמניה והקיסר; אחר־כך העביר את הענין לאנגליה. כל ההסתדרות הציונית היתה בשביל הרצל רק מין מכשיר, שבו יוכל ללחוץ על היהודים העשירים ולקבל את הסמכות בשביל צעדיו המדיניים אצל המעצמות.
עם כל צעירותי וחוסר נסיון בעניני העולם, נראתה לי כל הגישה הזאת פשטנית ונידונה לכשלון. ראשית כל, לא היה לי אמון בכל אותם היהודים העשירים, שהרצל התחיל מחזר אחריהם. אפילו בארון אדמונד די-רוטשילד, שעשה עבודה פילאנטרופית-למחצה בארץ-ישראל (אחר־כך עשה הרבה יותר מזה, כשהגיע להבנה עמוקה יותר של הציונות) ראה את הרצל כאדם תמים, המחטיא כליל את המטרה. בשבילי היתה הציונות משהו אורגני, שעליו לגדול כמו צמח, ויש להשגיח עליו, להשקותו ולטפחו, אם רוצים אנו שיגיע לגמר בישולו. לא האמנתי שאפשר לעשות מעשים בחיפזון. הציונים הרוסים היו משתמשים במאמר של חכמי ישראל: ‘מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן’ (כלומר, התמדה ועבודה מתוך חרדה). רגש ציוני לא היה חסר בהמוני היהודים ברוסיה; מה שחסרו היה: רצון, כיוון, אירגון, חוש-המציאות. הרצל היה אורגניזאטור; הוא היה גם אישיות מלהיבה; אבל הוא לא היה אדם מן העם ולא תפס את טיב הכוחות הצפונים בו.
היתה בו יראת-כבוד מפני רבני ישראל, לא מתוך קרבה אלא מתוך ריחוק. הוא ראה ברבנים משהו טמיר ומסתורי במידה שהכירם והעריכם כפרטים, טובים, רעים, או לא זה ולא זה. נטייתו אל הקליריקאליזם גרמה לנו צער, וכן גם מידת הביזאנטיות שבהליכותיו. כמעט מראשית הופעתו הקיפה אותו מעין ‘חצר’ של מעריצים, שראו את חובתם לשמור עליו מפני מגע קרוב עם ההמון. אני אנוס לומר, כי יסודות מסוימים בהנהגתו כאילו קראו ליחס כזה.
זכורני (ואני מקדים קצת את סיפורי) מקרה אופייני באחד הקונגרסים. הועדה שאהבתי ביותר לשרת בה ושהייתי בה כמה פעמים יושב-ראש, היתה הועדה המתמדת (Permanenz-Ausschuss), מין צירוף לשם ריזולוציות, כיוונים ומינויים. באותו מקרה שאני מספר עליו רמז לנו הרצל, שרצונו הוא, כי נמנה כאחד מסגני-הנשיאים של הקונגרס את סיר פראנסיס מונטיפיורי, בן אחיו של השר הגדול משה מונטיפיורי, שהיה שם אגדי בתוך היהודים, בגלל מעשיו הראשונים בארץ-ישראל ורוב הטובות שעשה לכלל ישראל. אנו לא רצינו בסיר פראנסיס, שיהיה אחד מסגני-הנשיאים בקונגרס. הוא היה ג’נטלמן אנגלי ישיש ונעים מאד, אבל ילדותי במידת-מה. הוא דיבר, לצורך ושלא לצורך, ובקול כאוב מן הארץ על דודו עליו השלום. בקונגרסים היו על ידו תמיד כסיות לבנות – בחוּמו של קיץ שוייצרי – משום שצריך היה ללחוץ כל כך הרבה ידים. סיר פראנסיס היה דמות דיקוראטיבית בהחלט ונקרא תמיד לברך את הקונגרס. לא נתנו דעתנו עליו בתור מוצג-ראוה, אבל שבענו במידת-מה את ‘דודו עליו השלום’ ורצינו ש’סגנות' זו תקבל אישיות של ממש, כגון אוסישקין או צ’לינוב. כשהרצל לחץ עלי בנקודה זו, אמרתי: ‘אבל, ד"ר הרצל, האיש הזה הוא שוטה’. על זה השיב לי הרצל ברוב חגיגיות: ‘הוא פותח לפני שערי מלכות’. לא יכולתי להתאפק מחיוך להערה אומרת-כבוד זו, ופני הרצל הלבינו. הוא היה מלא אצילות מערבית, שלא הלמה את הריאליזם הרוסי-היהודי שלנו, ובעל כרחנו היינו מרגיזים אותו. הצטערנו על כך, אבל אי-אפשר היה למנוע את התנגשות המזגים השונים.
יצירת הקונגרס הציוני על-ידי הרצל העמיקה רושמה על התנועה יותר מכול. כשלא הצליח אצל הנכבדים והפילאנטרופים, פנה אל המוני העם היהודי. הוא בא במגע עם מנהיגי חיבת ציון. דוד וולפסון, שעתיד היה להיות יורש מקומו בא אליו. הקריאה להפגנת-העם הראשונה יצאה בשנת 1897. לא היתה זו אסיפת קאטוביץ שניה, ענין יהודי פנימי, ערוך בסתר-למחצה. זו צריכה היתה להיות הכרזה פומבית, פנייה אל העולם, קול קורא של בשר ודם, העם היהודי בכבודו ובעצמו מכריז על קיומו ובא לפני האנושות בתביעותיו ההיסטוריות.
כך הרגשנו את הדבר, וזהו שעקרנו בבת-אחת מתוך שיגרתנו הישנה ומתוך חלומותינו בהקיץ. באביב 1897 החלטנו להקדיש את פגרת הקיץ לתעמולה למען רעיון הקונגרס. אני עצמי שקדתי במשך חדשים באזור הביצות הקודר לדבר על לב הקהילות, שיבחרו את ציריהן לקונגרס. קיבלתי מאנדאט לקונגרס מקהילת פינסק, מאנדאט שנתחדש, לפי שאני זוכר ברגשי תודה, בכל הקונגרסים הבאים; ציונים אחרים היו צריכים להיבחר; בנוגע אלי, לא היה כל ספק. שלושה אנשים היו פעילים ביותר בתוך הקהילות ברוסיה, והם אוסיפ בוכמיל, בוריס קאצמאן וחיים מרגלית-קאלואריסקי. שלשתם למדו חקלאות במונפּלייה, ושלשתם התיישבו אחר־כך בארץ-ישראל. בשבילם, ובשביל רבים אחרים, היה הקונגרס מקור-השראה הרבה יותר חשוב מתוכן ‘מדינת היהודים’; והאמת היא, שתרומתו של הרצל לציונות, מלבד המופת האישי שלו, היתה תרומה של צורה. הכרה, מסירות, התמדה, מסורת – כל אלה היו לנו במידה מרובה. אבל חסרים היינו נסיון באירגון ובפעולה פארלאמנטריים. כאן הופיע הרצל בכל זהרו, גם בכשרונו הטבעי וגם בנסיונו במשך שנים כסופרו של העיתון ‘נויע פרייע פּרעסע’ בבית-הנבחרים שבפאריס.
מאכס נורדוי, המחבר הנודע של ‘השקרים המוסכמים’ ו’התנוונות', היה המנהיג הבולט השני של הציונות המערבית בתקופתה הראשונה. גם אותו ראיתי פעם ראשונה בקונגרס השני בשנת 1898. מסירות-הנפש הנלהבת, שעוררה כבוד אצל הרצל, היתה חסרה אצל נורדוי, שראינוהו מלאכותי ואף נוטה ליהירות וביטול. נורדוי היה כמובן פיגורה אירופית מפורסמת; אבל שמנו לב, שנורדוי היה ציוני נלהב רק בעת ישיבות הקונגרסים. במשך שאר שלוש מאות חמישים וחמשת ימות החול שמענו עליו בתנועה רק באקראי; שאז היה נתון למקצועו, מקצוע הסופר. הוא לא היה מוכן, כהרצל וככמה אחרים, להקריב את הקאריירה שלו למען הציונות. לא היה כל ספק בנוגע לכשרונותיו של נורדוי. נאומו בקונגרס הראשון היה מלא עצמה ורושמו היה עמוק. זו היתה הפעם הראשונה, ששאלת היהודים הוצגה ברוב כוח לפני פוֹרוּם אירופי. אמת היא, שהדבר לא נעשה בדרך שלנו; תפיסת נורדוי את האנטישמיות היתה שונה משלנו. אבל קולו היה כקול קרן-הציידים, שהדו התפשט בכל רחבי העולם, והעולם שם לב. אחר־כך בא נאומו הראשי של נורדוי בקונגרס השני, שהיה חזרה על הראשון בכמה שינויים. וכן נמשך הדבר מקונגרס לקונגרס, ומן הנושא ניטלה מקוריותו. אמת היא, שדברי-הפולמוס שנורדוי השמיע בהזדמנויות שונות כלפי היהודים המתבוללים רב היה ערכם בשבילנו; אבל העובדה נשארה קיימת: הוא לא תקע את עצמו לדבר התנועה. כי התנועה לא היתה, על צד האמת, עיקר עסקו. הוא היה ‘טנור ראשי’, ‘פרימה דונה’, נואם גדול בסגנון קלאסי; ענינו לא היה לעדור במעדר. קו-הביקוע בין מזרח למערב, בין ציונות אורגאנית לציונות סכימאטית, נתבהר עם התפתחותו של נורדוי כציוני. בשנים הבאות, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, נעשה נורדוי אב התכנית, הידועה בשם תכנית נורדוי, אם יש לכנותה בשם תכנית, שקראה להעברת מיליון יהודים לארץ-ישראל במשך שנה אחת, ופתרון שאלת היהודים במשך עשר שנים. איך ייעשה הדבר, אם היהודים היו מוכנים לעקירה כזו, ואם ארץ-ישראל מסוגלת לקלוט את כולם – לשאלות אלו לא הושם לב. הונחה הנחה, שאם גם ילכו לאיבוד מאתיים או שלוש מאות אלף מן המיליון המוסעים כחתף, שאר שבע או שמונה מאות האלפים יסתדרו, אם כך ואם כך. קשה לקרוא בשם לכל התכנית הזאת, שנתקבלה בכובד-ראש על-ידי מספר יהודים, ושנעשתה אחר־כך לסעיף באני-מאמין של הציונים הריביזיוניסטים.
איני יכול להתעלם מן הרושם, שיחסו של נורדוי אל יהודי המזרח היה יחס של פטרון. הטון שלו היה יהיר. שיחתו היתה מבריקה ברוב שנינות, אבל לא גילתה עמקות של רגש ושל השגה. ציונותו היתה ציונות קלה. מתחילתה היה בה מאי-האחריות שבתכנית-נורדוי. נוח היה לנורדוי להאמין באפשרות של קפיצת-דרך גדולה בעבודתו הציונית; בשבילי לא היתה מעולם דרך-המלך, או קפנדריה – עוד תהיה לי הזדמנות, בסיפורי זה, לחזור ולהראות שוב ושוב על מלחמתי בתפיסה מוטעית זו. ולא עוד אלא שסבור הייתי, כי את הענין הציוני אפשר לקדם רק מתוך ארץ-ישראל, מתוך עבודה מייגעת, וכל שעל צריך להיקנות בזיעה ובדם. נורדוי סבור היה, שאפשר לנהל את העבודה מפאריס – על-ידי נאומים.
נורדוי לא הצליח יותר מהרצל לקנות את לב הנכבדים והפילאנטרופים הגדולים. בימים שעוד הוריתי בג’ניבה – אני מקדים שוב את המאוחר – נתארגנה משלחת של ציונים רוסים, שתלך אל בארון אדמונד די-רוטשילד לדבר עמו על הצורך בתיקונים באדמיניסטראציה של מושבותיו. אחד-העם, אוסישקין, צ’לינוב, כהן-ברנשטיין (האחרון היה ציוני הרצליאני) היו חברי המשלחת. בפאריס צירפו אליהם את נורדוי להיות המדבר בשמם. באתי מג’ניבה להזדמן עם המשלחת וישבתי עמה באסיפה מוקדמת. לא השתתפתי בראיון עם הבארון, אבל קיבלתי מיד דין-וחשבון מוסמך.
נורדוי הציע את טענות המשלחת לפני הבארון, והלה השיב בקיצור ובפשטות: ‘המושבות הן מושבותי ואעשה בהן כחפצי!’ באותם הימים לא נתן הבארון אמון לא בציונים הישנים ולא בחדשים. הוא ראה את הרצל ואת נורדוי כאנשי-תעמולה בלתי-מעשיים, ואותנו ראה כשלומיאלים. התנהגותו גרמה לנו זעזוע קשה; בכל זאת לא נתיאשנו ממנו. סוף-סוף הוא שקנה אדמה בארץ-ישראל ויישב עליה יהודים, וזה היה מעשה רב. הוא היה עשיר, אבטוקראטי ומותעה, אבל רוח יפה ואצילה פיעמה אותו. אפשר היה לקוות, כי ברוב הימים ישתנה – ותקוה זו נתאמתה באחרונה.
עם המאנדאט מאת ציוני פינסק, לא עלה בידי – כמו שהזכרתי – להשתתף בקונגרס הראשון. תמיד הצטערתי על כך, לא בשל הפגם שבסיכום, אלא בשל הפגם שבספירה. דוקא באותה שנה הורע מצב העסקים בבית וידעתי מה רב נטל חינוכי על מקורות המשפחה. אירע שבסוף הזמן הרביעי ללימודי בברלין גיליתי תגלית קטנה בכימיה של חומרי-צביעה, והפרופיסור שלי, פוֹן קנוֹרֶה -המורה השני, שאני זוכרו ברגשי תודה – סבור היה שאוכל למכור את תגליתי זו. נתן לי המלצה אל ידידו, איש בשם איליינסקי, מנהל בית-חרושת לצביעה במוסקבה. לא יכולתי לעמוד בפני הסיכוי להרויח מעט כסף ולהקל את העול מעל תקציב אבי. אבל בחזרי לפגרת הקיץ נכנסתי ראשי ורובי לעבודה הציונית ודחיתי נסיעתי למוסקבה; וכן לא קיבלתי את הזמנתו של איליינסקי עד סוף הקיץ.
הנסיעה למוסקבה לא היתה ענין פשוט כל-כך. לא היתה לי רשות לנסוע מחוץ לתחום המושב בלי רשיון מיוחד, ואת הרשיון לא יכולתי להשיג. במוסקבה לא אוכל להירשם בבית-מלון; ומי שיקבלני לביתו הפרטי ולא יודיע עלי למשטרה, הוא גופו יהא צפוי למאסר. נטל עלי אפוא לסדר את עניני מראש ברוב קפדנות. ראיתי צורך לשהות במוסקבה שני ימים. בלילה הראשון לנתי בבית איליינסקי, ובלילה השני בבית ניידיץ‘. ניידיץ’ עזב את פינסק וקבע מושבו במוסקבה, כסוחר מצליח, אף-על-פי שהיה מוסיף, במידת-מה בסתר, לשלוח דברי-שירה אל העיתונים העברים. לא מכרתי את תגליתי הכימית; אבל מטעמים אחרים היתה לי ישיבתי במוסקבה לשאט נפש. בחלתי בהכרח להונות את המשטרה, ובחילתי זו עברה על המקום. לא ראיתי את מוסקבה – רק העיפותי עין על הקרמל מרחוק; נמלטתי מיד לאחר שגמרתי את עסקי. לאחר שנים מכרתי את הנוסחה שלי לפירמה אחת בפאריס, בהיותי אורחם של הסטודנטים הציונים בסורבונה. זכורני, שהעסק הכניס לי 6000 פראנק, סכום עצום בשבילי בימים ההם.
יום ישיבתי הנוסף במוסקבה גרם לי לאחר את הקונגרס. אך מיהרתי לברסט-ליטובסק, שאבי חיכה לי שם. הוא הביא לי את פאספורט-החוץ המחודש, וגם – עשרה רובלים. זה כל מה שיכול לתת לי לצורך נסיעתי לבאזל. אפשר שהייתי יכול להסתדר איך שהוא, אבל לא יכולתי לקחת ממנו את הכסף. איחורי את הקונגרס, אכזבתי במוסקבה ומצבו החמרי של אבי – הפיגו את לבי בקרבי. היה לי סיפוק מעציב בשמעי, אחרי שובי בסתיו לברלין, שחסרוני היה מורגש בקונגרס. צירי הערים שביקרתי וסטודנטים מאוניברסיטאות שונות שאלו לי. עבודתי בתנועה התחילה להתפרסם.
אולם השתתפתי, כאמור, בקונגרס הציוני השני בבאזל, שנתכנס כעבור שנה. חלקי בדיונים היה לא חשוב כלל, אבל עקבתי אחרי המשא-והמתן מתוך יראת-כבוד עמוקה – אף כי לא נמנעתי מכמה הסתייגויות הגיוניות בנוגע לכמה שיטות ולחלק ממכונת הקונגרס. זה היה בשבילי זמן של שמחה ואושר רוחני; בסביבה זו הרגשתי עצמי בבית, הרגשתי שאני רצוי, הרגשתי שצריכים לי. האנשים היו קרובים לי קרבה נפשית, וכמה מן הצירים הקשישים היו כבר זקנים ורגילים בתנועה. ההשראה שיצאה מן הקונגרס שימשה לנו דחיפה עצומה לעבודתנו. בשובנו נשאנו אתנו את השליחות לכל פינה בגיטו הגדול שלנו, והבאנו אור מעט לחיים האפורים של קהילות ישראל.
הקונגרסים הציונים, תחילה שנה שנה, אחר־כך אחת לשנתיים, נעשו הבמה ונקודת המוקד של התנועה. אי-אפשר למסור כאן בפרוטרוט את היבלעוּת התנועה הישנה בתוך החדשה, את תיאור העברת הכוח; אבל זוהי תרומתו הקיימת של הרצל, שיצר סמכות אחת מרכזית, פארלאמנטארית וציונית. כנגד דברי-הביקורת הצודקים על דרכי מנהיגותו, אסור לשכוח את ההישג הכביר הזה; וגם דברי-הביקורת לא יובנו אלא מתוך רקע העולם – או נכון מזה, העולמות – שבהם גדלתי והגעתי לידי בגרות.
אם היהדות הרוסית היתה עריסת ציונותי, היו האוניברסיטאות המערביות בתי-הספר להשתלמותי. ראשון לבתי-ספר אלה היתה ברלין, עם חברתה הרוסית-יהודית; השנייה היתה ברן, השלישית ג’ניבה, שתיהן בשוייץ. את השנייה והשלישית אפשר לכלול יחד, שהיו שונות מעיקרן מן הראשונה.
גמרתי את שנתי השלישית בברלין, ולרביעית – בשנת 1898 – הלכתי לפרייבורג לשם קבלת תואר-הדוקטור שלי. הפרופיסור החביב עלי, ביסטשיצקי, כימאי גרמני דגול, ממוצא פולני, עבר מברלין לפרייבורג ואני הלכתי אחריו. מעט מאד סטודנטים יהודים היו בפרייבורג; אולם בעיר האוניברסיטאית הסמוכה ברן – מהלך שלושת רבעי שעה משם – היתה קולוניה גדולה מאד של סטודנטים רוסים-יהודים, והתנאים שם היו שונים לגמרי מאלה שהנחתי מאחרי. שוייץ – הכוונה בעיקר לברן ולג’ניבה – שימשה בסופה של המאה פרשת-דרכים לכוחות המהפכה של אירופה. לנין ופליכאנוב עשוה למרכזם. טרוצקי, שהיה צעיר ממני בשנים מספר, שהה כאן לעתים קרובות. הסטודנטים היהודים נתפסו בלבותיהם או נכון מזה הובהלו – על-ידי סמכותם השכלית והמוסרית של המהפכנים הקשישים, שבשמותיהם כבר דבק הקסם של עבר סיבירי. לעומתם קומץ הסטודנטים הציונים לא יכלו לעשות דרכם, באין בידם לא סמכות ולא עמדה דומה כדי לצאת כנגדם.
למעשה לא אנו בחרנו במלחמה; היא הוטלה עלינו. אהדתנו היתה נתונה למהפכנים; אולם הם לא סבלו בנוער היהודי שום ביטוי של שייכות מיוחדת לעם ישראל, או אפילו הכרה כלשהי בשאלת היהודים. והנוער היהודי לא היה במהותו מתבולל; קשריו עם עמו היו אמיתיים וחזקים; רק מתוך אינוס נטיותיהם וחינוכם עמדו אנשים ונשים צעירים אלה, במאמר המנהיגים המהפכנים, ופנו עורף לגורלו המר מאד של עמם היהודי. טינתי על לנין ופליכאנוב ועל טרוצקי השחצן היתה יונקת מן הבוז שהיו מגלים כלפי כל יהודי, שגורל עמו נגע אל לבו ורחש אהבה לתולדותיו ולמסורתו. הם לא יכלו להבין, למה יחפוץ יהודי רוסי להיות משהו בלתי אם רוסי. קשרו שם רע לכל יהודי, שביקש לטפל בצרות ישראל ובגורלו, באמרם שאין הדבר כדאי. שיש בו משום נסיגה שכלית, שוביניזם וחוסר-מוסר. אדם כחיים ז’יטלובסקי, שהיה גם מהפכן וגם לאומי-יהודי, גם אליו התייחסו בחשדנות יתירה. וכשנוצר ה’בונד' – הסניף היהודי של התנועה המהפכנית, לאומי ומהפכני באופיו – ליגלג פליכאנוב ואמר שהבונדיסט הוא ציוני המפחד מפני נסיעה בים. וכן נכפה על המון הסטודנטים היהודים בשוייץ בדרך מלאכותית להתכחש לנפשם; ולא שבו לשיווי-משקלם עד שסמכותם של ‘הזקנים’ הותקפה בחזקה ונתערערה מקצתה על-ידי הפורשים – כלומר, על ידינו.
שבעה היינו בתחילה, ואני אחד מן השבעה. מן האחרים זכורים לי: חיים חיסין, ש. רפפורט, אברהם ליכטנשטיין, נחמן סירקין וצבי אבּרסון. חיסין ורפפורט היו אנשים מבוגרים. הראשון כבר היה בארץ-ישראל, ובא לשוייץ ללמוד רפואה על מנת לחזור לארץ-ישראל. רפפורט, נודע אחר־כך בשם אנסקי כמחבר ‘הדיבוק’, לא היה ציוני, אבל הוא לא סבל את היחס המתנשא של ‘העם הנבחר’, הרוסים, אל הלאומיות היהודית. ליכטנשטיין, שנשא אחר־כך את אחותי ועלה עמה לארץ-ישראל, היה בן-גילי. על נחמן סירקין כבר דיברתי במקצת; הוא בא אלינו מן הקבוצה הברלינית; ועל אברסון אדבר להלן. אלה היו הציונים שקראו למלחמה על הקבוצה השלטת; ודומה היה, שיחס הכוחות אינו שוה כלל. אנחנו כינסנו את אסיפת-הייסוּד שלנו בחדר האחורי של ספריית הקולוניה הרוסית; והאסיפה נתקיימה בעמידה, כי לאוזן האחרים גוּנב דבר האסיפה המוצעת והם סילקו את הרהיטים. אף-על-פי-כן ייסדנו, בעמדנו על רגלינו, אגודה ציונית, הראשונה בשוייץ, בשם ‘השחר’, והחלטנו לצאת למלחמה בגלוי.
עצם ההכרזה על קיומנו עוררה שערוריה. ‘הבורגנות הריאקציונית’ יצאה חוצץ! בקולוניה קמה אנדרלמוסיה ונעשו נסיונות להפחידנו ולהביאנו לידי כניעה. לא נענינו להפחדות. כנגד זה קראנו לאסיפה המונית של הסטודנטים היהודים, כדי להרבות את חברינו, ובהודעה נאמר, שאני עומד לנאום ולהציע ריזולוציה לטובת הפרוגראמה הציונית. עלי להודות, שצעד זה הצריך מידה מסוימת של אומץ-רוח. לנין עדיין לא היה אותה דמות עולמית, שנתפרסמה אחר-כך; אבל שמו כבר הלך לפניו. פליכאנוב, אדם בשנות העמידה, כבר היה מפורסם למרחוק. לעומת זאת היינו אנחנו בני-בלי-שם. ואם ייסוד ‘השחר’ היה שערוריה, היה הצעד השני בבחינת מהפכה. הצד שכנגד גייס את כל כוחותיו; אנו מצדנו הזמנו מברלין שני נואמים ציונים מוכשרים, את ברתולד פייבל ואת מרטין בובר. האסיפה שנתכנסה בבית-שכר נתרחבה למעין קונגרס וארכה שלושה לילות ושני ימים! רק לפני עלות השחר של היום השלישי, בשעה ארבע, הוגשה הריזולוציה להצבעה ונחלנו נצחון עצום. כמאה ושמונה סטודנטים נרשמו באגודה הציונית – גילוי מפתיע של הנטיות והדעות האמיתיות של חלק גדול מציבור הסטודנטים היהודים.
זו היתה הפרצה הממשית הראשונה בשורות המהפכנים המתבוללים בשוייץ. אני זוכר, שפליכאנוב נפגע ביותר מהצלחתנו. הוא ניגש אלי אחרי נעילת האסיפה ושאלני בזה הלשון: ‘מה אתה מדמה לך, שאתה מביא פירוד בשורותינו?’ עניתיו: יאבל מוֹסיה פליכאנוב, אין אתה הצאר!' היה כבר באותם הימים משהו מרמז על הנוהג האוטוקראטי-הרוחני של המהפכנים.
ממרחק הימים ומבעד לתקופה הרת-סופות של ההיסטוריה האנושית, אפשר שמאורע זה באוניברסיטה שוייצרית ייראה לרבים כבלתי-חשוב. אבל היו לו למאורע זה הרבה הדים רציניים בעולמנו הצעיר. זעזוע המרד של ברן הורגש בכל ציבור הסטודנטים במערב, והציונות נתחזקה בתריסר נקודות שונות. היתה זו מערכה לשם כיבוש נפשו של דור היהודים הרוסים הצעירים במערב. אל לנו לשכוח, שחלק גדול מן האלפים, שהתכוננו במערב לדרך בחיים, חזרו לרוסיה. הסטודנטים שנרכשו לציונות הפכו אחר־כך תאי-השפעה בערי-מגוריהם. לאחר זמן מצאתים כנושאי התנועה בקהילות ישראל.
עוד אשוב לדבר על מלחמתנו בטמיעת הנוער היהודי במהפכה הרוסית; אבל הנאמר עד כאן דיו לציין חבילה אחת של טעמים להתנגדות להרצל, שלבשה צורה בפראקציה הדימוקראטית שבקונגרסים הראשונים. אנו לא היינו מהפכנים; אבל טעות גדולה מזו תהיה לקרוא לנו ריאקציונרים. היינו קבוצה לוחמת של אקדמאים יהודים, בלי כוח, בלי סיוע מן החוץ; אבל היתה לנו השקפה ברורה. לא אהבנו את קו הגיהוץ והפסידו-עולמיות, שציין את הציונות הרשמית, את חליפות הבגדים ומעילי-הפראק והלבוש לפי האופנה. עלי עשתה הרשמיות של הקונגרסים הציונים רושם מצער, ביחוד לאחר אחד מביקורי, שביקרתי מזמן לזמן, אצל המוני היהודים הנרדפים ברוסיה. בעצם היה שם הכול צנוע למדי, אבל בשבילנו היה בזה טעם לפגם של מלאכותיות, התהדרות ו’עולם עליון'; לא ראינו בזה עדות לדמוקראטיות, לפשטות ולרצינות של התנועה; ולא היה לנו נוח.
אילו היינו שונים ממה שהיינו, לא יכולנו לקנות את לב הנוער הלומד, שעתיד היה להווֹת את הנהלת התנועה הציונית. להרצל לא היתה גישה אליהם; הוא לא דיבר כמונו בלשונם, תרתי משמע, הוא לא דיבר בלשון ההמונים היהודים ברוסיה. אם התנועה הציונית נעשתה גורם בקולוניות הסטודנטים הגדולות במערב, אם פסקה מהיות ספורט רומנטי וכפתה על המתנגדים יחס רציני, לא בא הדבר אלא משום שנושאי דגל הרעיון הצעירים מצאו מסילות ללבות הנוער הלומד היהודי-רוסי.
היו עוד טעמים אחרים, מסוג יחסי, להתנגדותנו. רדיפתו של הרצל אחרי אנשים גדולים, נסיכים ושליטים, שהיו צריכים ‘לתת’ לנו את ארץ-ישראל, היתה כעין רדיפה אחרי מחזה-תעתועים. דבר זה הביא, לרוע-המזל, אך אולי בהכרח, לידי הטיית המנהיגות לצד ימין. הרצל נשא את דברו אל העשירים והאדירים, אל הבאנקירים ואילי-הממון, אל הנסיך הגדול מבאדן, אל קיסר וילהלם השני ואל הסולטאן הטורקי; אחר־כך אל מזכירות-החוץ של בריטניה. ואולם אנו מעטה היתה אמונתנו בחסד הנדיבים. מן ההכרח היה, שהמנהיגות תרגיש עצמה לא בטוב בגלל הפראקציה הדימוקראטית ובגלל השמאל של התנועה, פועלי-ציון, שנוצרה בהקבלה עם הימין, ‘המזרחי’, או הקבוצה הדתית. הציונות הרשמית, שהיתה מיוצגת על-ידי המנהיגות המכובדת בהחלט, אפשר שהיתה נסבלת על-ידי השלטון הרוסי. לא כן הצעירים, עם נטיותיהם המובהקות כלפי שמאל. והתחלנו להווֹת ‘סכנה’ לתנועה. היינו ל’מהרסים'.
והיה עוד סוג שלישי של טעמים. הרצל, כפי שראינו, סמך על פעולה דיפלומאטית כדי להשיג את ארץ-ישראל בשביל היהודים. בקונגרסים הראשונים היו הצהרותיו המדיניות של הרצל, אף כי סתמיות תמיד, עושות במידה מסוימת רושם מחיה ומרנין-לב. זמן מה היה נדמה לנו, כי רומנטיקנים אנו וחולמי-חלומות, אבל חזונותינו היו קטנים. הרצל דיבר במונחים רחבים, על הכרה בין-לאומית, על צ’ארטר בשביל ארץ-ישראל, על הגירה המונית. אבל הרושם היה פוחת והולך עם השנים העוברות בלי להשאיר מאומה חוץ מן הדיבורים הגבוהים. הרצל ראה את הסולטאן. הוא ראה את הקיסר. הוא ראה את מזכיר החוץ הבריטי. הוא עמד לראות אישיות חשובה זו או אחרת. והפועל-יוצא היה לא-כלום. בעל-כרחנו נעשינו ספקנים בנוגע למשא-ומתן מעורפל זה עם רבי-המדינות.
בצדה של מרידת הפראקציה הדימוקראטית היתה מרידה אחרת, כללית יותר, מצד הציונים הרוסים כנגד התפיסה המערבית של הציונות, שלפי הרגשתנו היתה חסרה יהודיוּת, חמימות והבנת ההמונים היהודים. הרצל לא הכיר את היהדות הרוסית; לא הכירוה גם המערביים שהצטרפו אליו – מאכס נורדוי, אלכסנדר מארמורק, הרופא הדגול, ליאופולד גרינברג, עורך ה’ג’ואיש כרוניקל', ואחרים. הרצל מוכשר היה ללמוד מהר – לא כן האחרים. הם לא האמינו, שהיהדות הרוסית מסוגלה להעמיד מנהיגים לתנועה. אולם הרצל כתב, מיד לאחר הקונגרס הראשון: ‘והנה… קמה לעינינו יהדות רוסית, בעלת כוח שלא שיערנוהו כלל. שבעים מצירינו מרוסיה באו, והיה ברור לכולנו, שהם מייצגים את דעותיהם ורגשותיהם של חמשת מיליוני היהודים בארצם. מה רבה היתה השפלתנו, שבטוחים היינו בעדיפותנו! כל אלה הפרופיסורים, הדוקטורים, עורכי-הדין, בעלי-התעשיה, מהנדסים וסוחרים עומדים על רמה חינוכית שאינה נופלת בשום פנים משלנו. כמעט כולם שולטים בשתים או שלוש לשונות, ועל היותם אנשי-כשרון למקצועותיהם תעיד העובדה הפשוטה, שהצליחו במדינה שההצלחה היא קשה מאד בשביל היהודים.’ אבל הרצל גילה יותר מזה. ‘יש להם’, אמר על יהודי רוסיה, ‘אותה אחדות פנימית שפסקה בין המערביים. הם ספוגים רגש יהודי-לאומי, אף-על-פי שאין בהם סימנים של צרות לאומית ושל חוסר סובלנות. הם אינם מעונים על-ידי רעיון ההתבוללות ועצם הויתם היא פשוטה ושלימה. אין הם נטמעים בעמים אחרים, אבל הם שוקדים ללמוד את הטוב שבעמים אחרים. בדרך זו עולה בידם להישאר זקופי-קומה ואמיתיים. ואף-על-פי-כן הם יהודי גיטו! יהודי גיטו היחידים בזמננו! כשהסתכלנו בהם הבינונו מאין שאבו אבותינו את הכוח לסבול לעמוד בזמנים הרעים והמרים ביותר!’
אולם עם תפיסתו האינטואיטיבית, עם כל נדיבות הבנתו, לא יכול היה הרצל לשנות מיסודה את גישתו הוא לציונות. על אחת כמה וכמה האנשים הקטנים ממנו שהקיפוהו! ציונותם של המערביים היתה בעינינו מושג מיכאני, יתכן לומר, סוציולוגי, מיוסד על רעיון מופשט, בלי שרשים במסורות וברגשות של עם ישראל. הואיל והיינו מחוץ למנהיגות התנועה, קיוו המנהיגים שנראה את עצמנו רק כמקבלים, ולא, כמו שהרגשנו את עצמנו, כמקור כוחה האמיתי של התנועה. אנו, יהודי רוסיה המסכנים, צריכים היינו להישלח לארץ-ישראל על-ידיהם, אנשי המערב בני-החורין. ואם אין ארץ-ישראל נמצאת לדורשיה – נצטרך למצוא איזו טריטוריה אחרת.
עמדתנו כלפי המנהיגים המערביים מצאה את צידוקה ברגע מכריע בתולדות הציונות. אחרי הפרעות בקישינוב ניסה הרצל להחליף את ארץ-ישראל באוגאנדה – לצורך הקלה עראית, כפי שתבע – ולא יכול היה להבין, שיהודי רוסיה, עם כל סבלותיהם, אינם מסוגלים להעתיק את חלומותיהם וכיסופיהם מארץ אבותיהם לכל ארץ אחרת. וכן נתגלה, כי בעצם לא היתה ארץ-ישראל מעולם ‘נמצאת’ בשביל המנהיגות המערבית. היא היתה מחזה-תעתועים, וכשהחויר המחזה, הוצעה במקומו אוגאנדה – שהיתה למעשה מחזה-תעתועים יותר מארץ-ישראל. העובדה שלב היהדות היה קשור בקשרי אהבה ומסורת בארץ-ישראל, היתה נשגבה מבינתם של המערביים. הם לא ראו את החשיבות המעשית העצומה אשר לקשר הזה, כוחו היחיד והמיוחד, שאין לו תמורה, לעורר את המרץ הצפון בעם ישראל.
אהבנו והערצנו את הרצל, ידענו שהוא כוח גדול בישראל. אבל התנגדנו לו בתנועה, משום שהרגשנו, כי לעם ישראל דרוש משהו יותר מנציגים דיפלומאטיים גבוהים, שלא די היה בשנים או שלושה אנשים העורכים נסיעות לשם שיחות עם גדולי-העולם בשמנו. אנחנו היינו המדברים בשם המוני היהודים ברוסיה, שביקשו בציונות את ביטוי עצמיותם ולא הצלה בלבד. עלינו ללכת בדרכי ביל"ו, אף כי באמת-מידה הרבה יותר גדולה; רק דבר זה יעיר את רוח הנוער, יעורר את הכוחות הנרדמים בעמנו וייצור ערכים של ממש. להרצל היה כל זה זר בתחילה. אולם עתה, לאחר שהכרתי והבנתי את הסביבה הוינאית אשר בה חי וגדל הרצל – הרחק מכל הצרות והנפתולים שחיינו מלאו מהם, – וביחוד כשאני מדמה אותו לאינטלקטואלים אחרים בוינה, בזמנו או זמן-מה אחריו (שניצלר, פון הופמאנסתאל, סטיפאן צוייג – כולם אנשי-כשרון), אני משתומם על גדלותו של הרצל, על עמקות השראתו, שהכשירתו להבין כה הרבה מעולמנו. הוא היה ראש וראשון – ואין שני לו – בין המנהיגים המערביים, אך גם הוא לא היה לאל ידו לשבור את דפוס חייו. בגבולות דפוס זה, בכשרונותיו הנעלים ובמסירות-נפשו הגמורה הביא לענין תועלת עד לאין שיעור. דמותו בציונות לא תישכח לעולם.
פרק חמישי / שנים בג’ניבה 🔗
אני גומר את חוק לימודי ומתחיל להורות ומוכר את הפאטנט הראשון / הציונות והכימיה צוררות זו את זו / משבר ביהדות של מזרח אירופה ובציונות / הקונגרס הציוני הרביעי / דמויות ציוניות / שמריהו לוין / ולאדימיר ז’אבוטינסקי / מרטין בובר / ברטולד פייבל / אנסקי / צבי אברסון, איש־האויר / הבעיה הרוחנית של הנוער הציוני / לידתו של רעיון האוניברסיטה העברית / אני מתודע אל מי שעתידה להיות אשתי / וירה קאצמאן והחוג שלה / הצצה לתוך העתיד.
ההתפלגות העמוקה של חיי, ואולי מוטב לומר כפילותם האורגנית באה לכלל ביטוי מלא בארבע השנים שעשיתי בג’ניבה. כבר בברלין הרגשתי בעצמי משיכה כפולה, למדע מחד גיסא, ולחיים ציבוריים בתנועה הציונית מאידך גיסא. שם שמרתי על שיווי המשקל בין שני הכוחות; עוד הוספתי לשמרו בפרייבורג, אשר שם עשיתי את הדוקטוראט שלי. ואילו בג’ניבה נתערער שיווי המשקל; עבודתי המדעית סבלה. לאחר זמן מה הכרעתי שוב למשך תקופה קצרה לצד הכימיה שלי; אחר כך שוב, כעבור שנים הרבה, זנחתיה לגמרי לפרקים ממושכים.
נושא הדוקטוראט שלי היה מיוסד על מחקר בחומרי־הצביעה, שהתחלתי בו בברלין, ועל התגלית, שניסיתי לשוא למוכרה במוסקבה. עם התואר דוקטור עלה בידי לקבל את ההערכה הגבוהה ביותר של Summa cum laude, ובסתיו, בגמר חוק הלימודים, נתמניתי פריוואט־דוצנט לכימיה באוניברסיטה של ג’ניבה.
המשרה השקולה כנגדה באוניברסיטה אנגלית היא זו של קורא־עוזר; באמריקה, דומני, היא זו של מרצה. אבל יש הבדל חשוב אחד. הפריוואט־דוצנט לא קיבל כל משכורת קבועה. הוא קיבל שכרו מאת התלמיד, כחמישים מארק למחצית השנה. מספר התלמידים הממוצע נתן לו לפריוואט־דוצנט משהו פחות מפרנסה צנועה מאד. אולם מובן, שהתואר הקנה לבעליו כבוד מסוים. היתה זו התחלה של קאריירה אקאדימית. הוא נתן אפשרות של לימוד ומחקר. הדרגה הבאה היתה עוזר לפרופיסור, ואחר־כך פרופיסורה. ועל־כן, עם כל השכר העלוב, חשקו רבים במשרת הפריוואט־דוצנט.
איני יודע כמה זמן הייתי יכול להמשיך בהרצאותי, אלמלא נתמזל לי מזל גדול כמעט בראשית עבודתי. עלה בידי למכור לחברה אי. ג. פארבן בגרמניה פאטנט אחד, וזה הביא לי מיד הכנסה קבועה של שש מאות מארק לחודש. היה זה מעשה רב בשבילי. נעשיתי בלתי־תלוי באחרים. ולא עוד אלא שהגעתי לאי־תלוּת זו בכוחות עצמי ובשדה־פעולתי ככימאי.
אשר למגע בפועל עם המפעל הענקי הזה, עם החברה הגרמנית הנ"ל, לא נתתי על כך את לבי ביותר. מסופקני אם מישהו חשב על המפעל הזה כעל נקודת־המוקד של העצמה הצבאית בגרמניה ושל חלומות גרמניה על כיבוש העולם. אבל יש לי הרגשה משונה בזכרי, שגם אני, כדוגמת כימאים זרים ותמימים אחרים, תרמתי קצת משלי לעצמת הכלי האפל הזה של תאות־השררה הגרמנית. כעבור זמן־מה מכרתי את תגליתי הקודמת לפירמה בפאריס, והכנסה זו שבאה לי בהיסח הדעת, נתנה לי את היכולת לפרוע לאבי מקצת ממה שהשקיע בחינוכי. כמעט נבהל הייתי מראשית הצלחתי זו. ראיתי עצמי מוכן לחיים. ראיתי עצמי פטור מכל דאגות כספיות ומוכשר להקדיש עצמי לעניינים הקרובים ללבי. בדיעבד ארכה הכנסתי מן הפאטנט ארבע שנים, אחר־כך ירדה עד לאפס. והשיחרור העראי מן המלחמה הכלכלית לא הביא לי ככלות הכול את הטובה המקוּוה. אף כי המשכתי בעבודתי המדעית, לא עשיתי זאת מתוך התרכזות הדרושה. אל־נכון הייתי עושה הרבה יותר, אלמלא הקדשתי את רוב זמני לפעולות ציוניות.
נקל לומר, כי מן הבחינה הפרטית היה בזה משום משגה חמור; אבל מסופקני אם זהו הביטוי הנכון. ההתלבטות והמאבק בין נטיותי המדעיות ובין עסקנותי בתנועה הציונית לא פסקו כל ימי חיי. לא היו לי מעולם ימים, שבהם יכולתי להיות זכאי בעיני להסתלק מן המדיניות היהודית – חוץ מאשר בדרך עראי. וגם אז רק כנסיגה תכסיסית. תמיד נדמה היה, כי הנה בא משבר, ותמיד אסר עלי מצפוני להקדיש יותר מחלק של זמני – וכרגיל, החלק הקטן – לענייני הפרטיים. קורות חיי יראו, איך התלכדו בסופו של דבר עבודותי המדעיות וענייני הציוניים ונעשו צדדים משלימים של תכלית אחת. הדבר לא נתרחש עדיין בג’ניבה; לפחות, לא נראה כך, ובתקופת השנים 1900 – 1904 סבלתי הרבה בשל התרוצצות יצרי אלה.
העת ההיא לא היתה רק עת משבר ליהדות; היא היתה גם עת משבר, שארכה כמה שנים, לתנועה הציונית. עוד דברים רבים עמי להגיד על התפתחות ההסתדרות, על המצוקות הפנימיות, על ההתחלות הכוזבות. כאן רצוני להזכיר אחד הקונגרסים הציוניים – הרביעי – שנתקיים בשנת 1900. הרצל בחר בלונדון ולא ביבשת אירופה מטעמי הפגנה. הוא היה מעונין יותר ברושם שיעשה על כותבי מאמרים ומדינאים אנגלים, מאשר בכוחה הפנימי של התנועה. הנאומים, או ההצגות על הבמה, היו באמת נאים מאד, ונורדוי עשה את מלאכתו, כרגיל, ברוב פאר. אבל הרושם נתקלקל בגלל דבר שלא בידי הרצל ולא בידי אחר. באותו זמן הביאה הממשלה הרומנית לידי הגירה גדולה של יהודים – בעצם היה זה גירוש – ואלפי הנודדים האלה נתקעו בלונדון. הם ערכו הפגנה לפני שערי הקונגרס, שמחתה במחי־יד כל רושם של כוח, שהרצל ביקש להראות. היה רגע, שהצירים אשר נתאספו כדי לייסד מדינת יהודים, צריכים היו לשמוע מפי נורדוי קריאה קורעת־לב לאיסוף־נדבות דחוף בשביל המהגרים הצרים על בית הקונגרס. מובן, שכולנו נדבנו משהו; אבל הניגוד בין הדיבורים הגבוהים על מדינת יהודים ובין מעשה־הצדקה מתוך רחמים על הנודדים שנתקעו במקום, היה בו כדי לרפות את הידים. ולא עוד אלא שאנוס הייתי, בתום לבבי, לצאת נגד הדין־וחשבון הרשמי על גידולה של התנועה הציונית ברוסיה ולהראות בדרך ניתוח קר, שאין ההתקדמות דומה כלל למה שמתואר בדין־וחשבון. וכן אנוס הייתי להגיד, שהרדיפה אחרי רושם חיצוני מביאה לידי הזנחת העבודה הפנימית.
מקרה בעל אופי אישי הוסיף על הרושם המדכא שעשה עלי הקונגרס הזה. אחד מדוֹדי, ברל, נשמה כשרה ועדינה, היה בדרכו לאמריקה לבוא אל בניו. לא היה לו מקום ברוסיה. לפנים היה מוצא את לחמו בכפרים, שהיה עוסק בסַפקות של שחת ומספוא. מיום שיצאה הגזירה על יהודי הכפרים – אבד דרך. בניו הסתדרו באמריקה, והוא נסע אליהם. אני נסעתי לקונגרס שבלונדון ישר מפינסק, והואיל ונחשבתי בעיני משפחתי כנוסע־עולם, לקחתי עמי את הדוד ברל עד לונדון ומשם צריך היה להפליג באנייה. והואיל ואני גופי לא הכרתי את לונדון ולא דיברתי אנגלית, היה זה כמעשה החיגר המוליך את הסומא. בכל זאת עלה בידי להורידו אל הנמל, וחזרתי אל הישיבות. לא עברו שעות מועטות ודודי חזר אל האולם ועיניו זולגות דמעות. המסכן איבד את טליתו ותפיליו ואת המלאי הקטן של מזון כשר. ובלעדי אלה איך יעבור את האוקינוס! הלכתי עמו לתחנת ויקטוריה, נקודת בואנו לונדונה, ועשיתי שם חצי יום בחיפושים אחרי הסל עם המאכלים היקרים ותשמיש הקדושה של היהודי ירא־השמים. הספקנו לחזור לאנייה בעוד מועד, אבל שעות מעטות ובזוּיות אלה עוררו בי מחשבות נוגות על יסוריהם של המהגרים ועל חולשתו של הקונגרס.
עלי להזכיר, בקשר עם תולדות תנועתנו, כי הקונגרס הלונדוני היה לו למעשה ערך היסטורי מסוים, אך לא כהפגנה. שם נוסדה הקרן הקיימת לישראל לשם קניית קרקע בארץ־ישראל כקנין־עולם של עם ישראל; הקרן נוסדה בצורה צנועה מאד ובדרך מקרה. היא נועדה להיות ברוב הימים המכשיר החשוב ביותר בבנין המולדת, אבל לידתה היתה בצנעה ולא הושם אליה לב כראוי מפני הדיבורים הגבוהים על צ’ארטרים ועל דיונים בין־לאומיים.
חזרתי לג’ניבה ברוח נכאה וכפות לעבודה ציונית יותר מתמיד. ג’ניבה לא היתה דוקא מקום נוח לפרישה מבעיות העולם. אי־המנוחה של אירופה באה לידי ביטוי חריף ביותר בעיר הפליטים הפוליטיים. בבית־הקפה לאנדוֹלט, למשל, היו מתאספים כל יום סטודנטים גולים בני לאומים שונים, אם בני מיעוטים הסובלים משלטון זר, ואם בני עמי־רוב הסובלים משלטון עריצים בארצם, והיו מדברים עד האחד בלילה, קבוצה קבוצה ליד שולחנה. גם הציונים, באי־כוח המיעוט הנרדף הקלאסי, היה להם שולחן־קבע שלהם. הציונות עדיין לא היתה כוח, אבל לא היתה עוד אותה תנועה משונה שמאחורי התנור, כפי שהיתה לפני שנתיים או שלוש שנים. היינו לפחות בסדר־היום של הויכוחים המדיניים.
הדחיפה להשתתפות בחיים הציבוריים לא נבעה כולה מן הכוחות השליליים שהזכרתי. נמשכתי אליהם על־ידי מציאותם של כמה אישים חזקים שבתנועה הציונית. איני מתכוון ל’שמות הגדולים'; אני מתכוון בעיקר לאנשים ונשים מעניינים מטבע ברייתם, שהתמסרותם לשאלות פוליטיות היתה עושה את פרישתי קשה ביותר. לא כולם טבעו חותמם על תולדות הציונות, אבל הם שמורים בזכרוני בשל אישיותם רבת־העצמיות ומלאת־הקסם.
בשורה הראשונה של אלה שיישארו בזכרונה של התנועה עמד מנחם מנדיל אוסישקין, המנהיג המעשי של הציונות הרוסית, כשם שאחד־העם היה מנהיגה הרוחני. הוא היה אישיות רבת־כוח, נואם טוב, בהיר, הגיוני וענייני. היה לו כשרון הגשמה יוצא מן הכלל ועמד בעקשנות ובכשרון בתנאים קשים – בתוכם אי־חוקיותה של התנועה ברוסיה. הוא יצר תאים ציוניים בכל מרכז יהודי חשוב ב’גלילו', והיתה לו הסגולה למשוך ולהלהיב אנשים בעלי כשרון ואופי. אף־על־פי שהיה חובב־ציון טיפוסי, והיה חבר אגודת ‘בני משה’ של אחד־העם, ואף־על־פי שהבין את הפגימות בגישתו של הרצל לתנועה, נשאר נאמן לדמות המרכזית, לעמוד־התוך של ההסתדרות הציונית. רק כשהרצל העלה את הצעת אוגאנדה באה נאמנותו עד משבר, והתכונן לעמוד בראש המתנגדים למנהיגות.
אוסישקין היה אדם בעל מרץ רב, קשה־עורף גדול ושכל ישר ומוצק. אפשר ששכלו הישר היה מוצק יתר על המידה. היה בו משהו של אבטוקראט ולא נהג סובלנות בצעירים. את שני המרכזים האקאדמיים של הציונות במערב, ברלין וג’ניבה, שבראשם עמדו מוצקין ואני, לא החשיב ביותר; הוא קרא להם בשם ‘בתי־חרושת העובדים באויר לוהט’.
משמר היה לפי טבעו, ולא יכול להשלים עם תימרוניו הדיפלומאטיים המפוארים של הרצל, אבל האמן האמין, כי ענייננו יתקדם על־ידי מקח־וממכר ישר עם הטורקים. התנהגותו הזכירה תערובת של פחה טורקי וגיניראל־גוּברנאטור רוסי. אבל על כל חסרונותיו אלה כיסתה מסירותו לענין, מסירות ללא דופי. לא היה לו בעולמו אלא דבר אחד: ציונות. חסרונותיו היו מעלותיו, שכן היה קיצוני בישרותו ובגילוי־לבו. חייו ואופיו עלו בקנה אחד; וכן גם מראהו. גולגולתו היתה חזקה ומוצקה; היה לך הרושם, שיכול הוא לחתור בה בקיר של לבינים. חייו עברו בהצלחה, נקיים, ישרי־דרך, ועל־פי מיטב המסורת היהודית. פטור היה מדאגות פרנסה – ואולי בזה מתבארת התמסרותו הגמורה לציונות. ביתו היה בית יהודי פאטריארכאלי. הלצה היתה מתהלכת על אוסישקין, כי בכל פעם שאשתו עמדה ללדת, היה מכה באגרופו על השולחן וקורא בתקיפות: ‘בן־זכר! עליו להיות בן־זכר!’ בדבר זה השיג את המחצה, כי אשתו ילדה בן אחד ובת אחת.
אני חייתי עם אוסישקין בשלום, הואיל וכיבדתי את חסרונותיו לא פחות ממעלותיו. האגוטיזם שלו עשה רושם. הוא כפה על הבריות את ההרגשה, שהם חייבים לציית לפקודותיו. הוא היה מוצק, בורגני, אפילו פיליסטרי – אבל אפשר היה לסמוך עליו לחלוטין. הרבה נסלח לו בזכות כנותו.
הבקיע הראשון ביחסינו נתגלה רק בשנים המאוחרות, כשבא ללונדון בעת מלחמת העולם הראשונה. הגיעו לו ימים רעים. כשגורש מאודיסה נמלט לקושטא. משם עשה דרכו בעקיפין ללונדון והגיע שמה בשנת 1918. עלה בידו באיזו דרך להציל חלק מכספו מן המהפכה. ציונותו היתה עמוקת־שרשים כמו תמיד. הדבר היה לאחר הכרזת בלפור ואוסישקין בא ללונדון במחשבה, שעומדת להתכונן ממשלה יהודית בארץ־ישראל. הוא כבר ערך רשימה של חברי הקאבינט. כשהסברתי לו, שאנו עדיין רחוקים מאד מן הצורך לכונן קאבינט יהודי בארץ־ישראל, נתאכזב אכזבה עמוקה.
עם כל פיקחותו ומעשיותו גילה לפעמים קוים של תמימות מתמיהה. הוא אוכזב לא רק משום שלא היינו מוכנים להקים קאבינט יהודי בשביל ארץ־ישראל, אלא תהה על העובדה, שמעצמות המערב ניצחו במלחמה. בטוח היה, שגרמניה תנצח, כי בדומה לרוסים רבים, לא־יהודים כיהודים, היה נתון לרושם האדיר של הרוח הגרמנית וההישגים הגרמנים. בשבילו היתה גרמניה תמצית התרבות המערבית. עד בואו לאנגליה לא ידע על מציאותו של מערב מעבר לנהר שפּרי. וכשהכיר את אנגליה היה זה במסיבות שלא היו לטובתו. בימים הראשונים – כלומר, לפני מלחמת־העולם והמהפכה – היה גר באודיסה, ומעיר זו היה מנהל את הענינים של הגליל הציוני הדרומי. מאותה נקודת־מצפּה עצמה הסתכל הלאה דרומה, אל מעבר לים השחור, אל ארץ־ישראל, שהיתה אז בידי הטורקי הברבר; והוא הרגיש בעצמו שביחס אליהם הוא האירופי, המערבי. אבל לאחר שאנגליה כבשה את ארץ־ישראל ירד הוא למעמד של ברברי, ובמצב זה, לא־ידוע, באין כרוֹז לפניו, הגיע ללונדון, לארץ שדרכיה ושיטותיה היו זרות לו. ועוד זאת, הוא הכיר אותי כצעיר בקונגרסים הראשונים, וכאן הייתי מובלע בתוך הבירה הבריטית, כ’נייטיב'. לפרקים, כשהיה מדבר על העתידות, היה פולט אימרה תמימה כגון זו: ‘אתה יודע, עליך להישאר באירופה. אני אנהל את הענינים בארץ־ישראל’. היה קצת לא־נוח לשמוע דברים כאלה, אבל הוא היה ציוני יותר מדי, מעורה במעמקי התנועה יותר מכדי שיעורר רגש אחר מאשר רגש־כבוד.
לא יצוק באותו דפוס גדול, אבל גם הוא בעל שיעור־קומה, היה יחיאל צ’לינוב, אף הוא מן המנהיגים בקונגרסים הראשונים. גם הוא היה נתון להשפעתו של אחד־העם והיה שייך ל’בני משה' – בית־החינוך האחד־העמי לציונים. לפי מקצועו היה רופא ויצאו לו מוניטין במקצועו. היה בו בצ’לינוב משהו רוסי; איטי היה, כבד, רציני במידה מופרזת, נאמן ועומד על דעתו. כאוסישקין כן גם הוא הוגה ממסילתו הרגילה על־ידי המהפכה; אבל הוא לא האריך ימים כאוסישקין, עד שיוכל לעצב את חייו מחדש במולדת היהודית. הוא נפטר לפני גמר מלחמת־העולם הראשונה.
כבר דיברתי על הקרבן, הן מצד הסיכויים הפרטיים והן מצד היעילות שבעבודה, שהיה כרוך בכניסה המוקדמת לחיים הציבוריים, ובעקבותיה ההזנחה בחינוך הראוי. דוגמא בולטת לכך היה ליאו מוצקין, חברי בייסוד הפראקציה הדימוקראטית הציונית. מוצקין היה מתימטיקן מחונן, שכשרונותיו משכו את תשומת־לבו של פרופיסור מאנדלשטאם מקיוב. מוצקין נשלח לברלין על־ידי הזקן, שתקותו היתה רבה, כי יעשה קאריירה אקאדמית מזהירה. התקוה לא נתגשמה. מוצקין היה ציוני נלהב, אלא שחסר היה כל חוש של מידה בפיזור כוחותיו. יכול היה להביא ברוב הימים הרבה יותר תועלת לתנועה, אלמלא הניח לעבודתו הציבורית שתקפח את לימודיו. הוא נעשה, כמעט מראשית דרכו, מה שקוראים בגרמנית Vereins-Meier, מין בטלן־האגודה, שבילה את ימיו ואת לילותיו באסיפות סטודנטים קטנות לאין סוף ונהג רצינות עצומה בכל מאורע קטן בחיים המדיניים של הסטודנטים. אין לשער עד היכן היה מוצקין מגיע, אילו נתן מחצית כוחו לכשרונו הגדול; אבל תמיד ברור היה, שהוא אדם בעל כשרונות גדולים. הוא נעשה, מה שנקרא בפינו, ‘מלומד פרטי’, אדם שהיה מסתאב בתלמודו ביחידות. דבר זה פגם גם בעבודתו הציונית, כי מעולם לא הגיע לעמוד לגמרי ברשות עצמו. הוא היה אדם עדין מכדי שיצטרף לחבורת ה’חצרנים‘, שהקיפה את הרצל. הוא נמנה עם האופוזיציה. אולם הרצל עמד על סגולותיו של מוצקין וניסה לרכוש אותו לצדו. הוא שלחו, בין הקונגרס הראשון לקונגרס השני, לארץ־ישראל, ובקונגרס השני הגיש מוצקין דין־וחשבון מצוין על מצב המושבות. דבר זה חייבו במידת־מה כלפי הרצל; ואף־על־פי שנשאר חבר האופוזיציה של הוד מלכותו, הכריעה כף־המאזנים שלו לצד ‘הוד מלכותו’ יותר מאשר ל’אופוזיציה’.
את המקום הראשון בין אנשי־התעמולה והמנהיגים תפס – כמעט ללא בן־תחרות – שמריהו לוין, זה שבשנים הבאות חינך באמריקה דור שלם לציונות. לא נזדמנתי עמו בברלין, מקום שם היה חבר חשוב ב’אגודה המדעית של יהודי רוסיה', מחמת שכבר יצא משם לקניגסברג. פגשתיו בקונגרסים הראשונים, החל מן השני או השלישי. נואם היה בחסד עליון, מן הטיפוס השכלי יותר מאשר מן הטיפוס הרגשי. נאומיו נוצצו במליצות מבריקות, בפסוקים מן המקרא ומן התלמוד ובניתוח נוקב. מלכתחילה מורה יותר מאשר פוליטיקאי, היה איש הפרוזדורים והחבורות הקטנות, ולקח חלק מועט בדיוני הקונגרסים. על־פי־רוב אפשר היה לראותו בחבורת ידידים ותיקים, יושב בתוכם ומשעשעם בתיאורים שנונים של פרצופי מתנגדיו. כשאמרו לו: ‘ד"ר לוין, ניגשים להצבעה, מבקשים אותך למליאה’, היה משיב: ‘חכו, עלי לגמור את משחק השאח הזה’.
משחק השאח היה הדיבוק שלו; כמעט הרס עצמו, כפי שהוא מספר באבטוביוגראפיה החשובה, בת שלושת הכרכים. לא היתה לו סבלנות לעבודה מדינית דקדקנית. מלבד זה היה, עם כל שנינות שכלו, תמים מאד מאד בעניני העולם הזה ובכך היה קסמו. תוכו כברו, לא שומר לשונו, היה עושה לו אוהבים ואויבים, בלי שים לב לתוצאות בשביל עצמו או בשביל התנועה. ואף־על־פי־כן, בענינים חשובים, היה מכוון על־פי החוש לנכון, וגם פועל כן. בנידון זה היה דומה לאותם יורדי־ים גדולים בימי־הביניים, שלא ידעו כל מדע של ניווּט, אך מתוך מזיגה של חוש ושל נסיון ידעו להינצל מסכנות הים.
הוא היה גם מורה וגם אמן, עם הכשרון של הראשון ועם המזג הממציא של האחרון. יכולתי תמיד להביאו לידי כעס בשאלה לפי תומי: ‘שמריהו, העומד אתה לנאום הערב?’ הוא ענה מתוך ריתחה: ‘אין אני נואם נאומים, אני קורא הרצאות’. המלה ‘הרצאה’ (Vortrag) היה לה בעיניו משקל וערך; שמריהו היה מרצה ולא סתם דברן. ואמנם רשאי היה להבדיל בין שני אלה. עוד קו אחד באופיו, שאני זוכרו יפה: נשוא לא יכול בקהל שומעיו אדם, ששמע כבר מפיו את עיקרי הרעיון הכלול בהרצאתו. אם נזדמנתי לעיר, שהוא היה מרצה שם, ואיימתי עליו שאבוא לשמוע את דבריו, היה מציע לי עשרים מארק ובלבד שלא אבוא.
כמה מתשובותיו החריפות מניה־וביה נעשו קלאסיות בתנועה. באחד מביקוריו באמריקה שמע שמריה באחת הישיבות של איזה ועד נאום קצר מפי הפילאנטרופ היהודי האנטי־ציוני באמריקה יעקב שיף, ובנאום זה הכריז הלה בהתפארות ובמבטא גרמני כבד: ‘אני מחולק לשלושה חלקים: אני אמריקאי, אני גרמני ואני יהודי’. שמריהו עמד ממקומו וביקש לדעת איזו דרך חלוקה נהג מיסטר שיף בעצמו, אם במאוזן או במאוּנך; ואם במאוזן מה בדיוק החלק שהניח בשביל היהודי. בשעת ריב־הלשונות בענין הטכניון בחיפה – שעוד אשוב לספר עליו – נלחם שמריהו במרירות עם פאול נתן. מנהל חברת ‘עזרה’ הגרמנית, אנטי־ציוני ופאטריוט גרמני במאתים אחוז, שעמד על דעתו, כי שפת ההוראה במוסדנו החדש בארץ־ישראל צריכה להיות גרמנית, בעוד שאנו לא חפצנו לשמוע על שום לשון אחרת, זולת עברית. שמריהו השתמש שימוש ממית במשל, שבו הכניע נתן הנביא את המלך דוד שחטא לאוריה החיתי. לגרמניה, אמר שמריהו, ישנם כל בתי־הספר והאוניברסיטאות הדרושים לה, וליהודי ארץ־ישראל יש רק טכניון אחד, כבשת הרש הקטנה, בדומה לקניינו היחיד של אוריה, בת־שבע, שדוד חשק בה. וגרמניה העשירה באה לגזול מארץ ישראל הענייה את כבשתה היחידה. אבל הפעם נתן הוא על צד הגוזל, תחת להיות, כמו בימים מקדם, על צד הנגזל.
הטובים שבנאומיו, או הרצאותיו, היו מלאים וגדושים צירופים חריפים כאלה של נושאים מקראיים ועניני השעה. לעתים קרובות היו קוראים לו לשמריהו: המגיד הגדול, אבל הוא היה יותר מזה. הוא היה מחוֹנן גם כסופר, כפי שהראה במאמריו מזמן לזמן וכפי שהוכיח ברור באבטוביוגראפיה שלו הכתובה ביד אמן. הוא היה תלמיד־חכם וכתב עברית מצוינה, וכן גם יידיש. אחד־העם צדק במתחו עליו ביקורת בשל חוסר שקידה. עיקר כשלונו היה בכשרונו הטבעי, שחיזק בו את הרגלי הבטלה. בקלוּת יתירה עלה בידו להצליח בלי הכנה.
הדור הישן של יהודי אמריקה זוכר את שמריהו כמורה גדול וכאישיות מבהיקה. אני זוכרו כשותף רב־ערך לעבודה וכידיד בעל לב חם. כמה פעמים נסענו יחד לאמריקה, ובמחשבתי נתקשרו הוא ואמריקה עד אין הפריד. כשביקרתי אחרי פטירתו באותה ארץ לבדי, הרגשתי עצמי כמיוּתם.
עלי להזכיר עוד אחד מן ‘הצעירים’ של אותם הימים, הצעיר שבכולנו: ולאדימיר ז’אבוטינסקי. מגעי עמו בקונגרסים הראשונים היו מעטים וחולפים, אבל חלקו בתנועה, ומשום כך בחיי, הגיע בשנים המאוחרות לשיעור ניכר. הוא בא אלינו מאודיסה בתור ילד־פלאות. בתחילת שנות העשרים שלו הגיע כבר לידי פירסום הגון כעתונאי רוסי, בשם ‘אלטאלִינה’, ועורר שימת־לבם של אנשים כמאקסים גורקי וליאו טולסטוי הזקן. הוא היה גם נואם מחונן, והגיע לשליטה בחצי תריסר לשונות. אבל עיקר זכרו קשור בייסוד הגדוד העברי במלחמת־העולם הראשונה ובייסוד המפלגה הריביזיוניסטית ושל זו הנקראת בשם ההסתדרות הציונית החדשה.
נאומיו בקונגרסים הראשונים היו מרגיזים בטון שבהם, אבל לא הניחו שום רושם ברור, באופן שהשומע לא ידע, למשל, אם הוא בעד אוגאנדה או נגד, אם השלים עם ביקורו של הרצל אצל פליווה, מיניסטר־הפנים הרוסי, האנטישמי המובהק, או דן אותו לחובה. כמה מן הדעות הסתומות או המבולבלות האלה, אפשר שמקורן בסתירה חיצונית מסוימת; כי ז’אבוטינסקי, הציוני הלוהט, היה מאד מאד לא־יהודי בהליכותיו, בגישתו ובנימוסיו. הוא בא מאודיסה, מעיר מושבו של אחד־העם, אבל החיים הפנימיים של היהודים לא הטביעו כל חותם עליו. כשהתקרבתי אליו בשנים האחרונות, מצאתי מתוך הסתכלות מעין אישור לאותו קו כפול שבו; הוא היה מכוער למדי, אך לוקח־לב עד מאד, מדבר יפה, בעל רגש חם, נדיב־לב, מוכן תמיד לעזור לחבר בצרה. אלא שעל כל המעלות האלה היה פרוש משהו פרשי־תיאטראלי, מין אבירות משונה ויוצאת דופן, לא־יהודית מכול וכול. הזכרתי שהוא בא מעירו של אחד־העם. אחד־העם היה מטבעו פסימי ורגיש ביותר והטיף תמיד למתינות. כל מה שהשיגה ידך, היה בעיניו הרבה – על כל פנים, די. ז’אבוטינסקי נטה לקצה השני, ולא סבל את אחד־העם, שאישיותו לא הלמה את סדר־הענינים שלו. נורדוי היה הרבה יותר קרוב לרוחו של ז’אבוטינסקי; כעבור שנים סיגל לעצמו ז’אבוטינסקי את תכניותיו ואת סיסמאותיו של נורדוי. בשעה שנלחם בי בקונגרס ובאין יכולת לכבוש את הקונגרס, עזב את ההסתדרות הציונית, וכמו זנגביל בשעתו, ייסד לו הסתדרות משלו. מטבע הדברים, שז’אבוטינסקי חשב כי אחד־העם השפיע עלי השפעה מזיקה והוא אחראי למה שקראו הריביזיוניסטים ‘ציונות מינימאלית’.
מרטין בובר וברתולד פייבל, ידידים בלתי־נפרדים, היו שייכים זמן־מה לקולוניה של ג’ניבה. מרטין בובר הוא עכשיו פרופיסור באוניברסיטה העברית בירושלים; לפני חמישים שנה היה אסתיטיקן צעיר, בן לאב עשיר, במידת־מה דמות מוזרה ואכסוטית בתוכנה. על אף הקצבה היפה שקיבל מביתו, היה כרגיל שקוע בחובות, לפי שהיה בקי באמנויות היפות ואספן של חפצים יקרי־ערך. היינו ידידים טובים, אף כי הרגיזני לפעמים בדיבורו המסוגנן, שהיה גדוש ביטויים מעוּשים ומשלים מלוטשים, ולפי שנדמה לי, ללא הרבה בהירות וללא יופי רב. אני גופי נוטה היית לפשטות, וביותר כיבדתי את הכשרון לצמצם את הדברים עד לתכלית העיקר. בובר עמד אז רק בראשית פיתוח סגנונו הגרמני שאין כמותו, שהבשיל, אחרי שנים רבות, את תרגומו החשוב שתירגם את המקרא. ברתולד פייבל, ידידו, שמת לפני שנים מספר בארץ־ישראל, היה גם הוא סופר, אבל טבעי, פשוט, בעל רגש וריאלי. עליו ניתן לומר, כי הסגנון והאדם היו היינו הך; ופייבל הביא תועלת לציונות הרבה יותר מידידו הססגוני. במובן מסוים יתכן לומר, כי פייבל נתן לציונות, בהאבידו עצמו בתוכה, ובובר נטל ממנה, בהשתמשו בה לצרכו כבחומר אסתיטי.
הגדול בינינו בשנים אנסקי – מחבר ה’דיבוק' – היה מעין ‘דוֹד לכול’. הציונים אהבוהו על שום בינתו היהודית ועל שום סיפוריו היהודיים, שהיה מספר בכשרון רב. אנשי־המהפכה ראו בו, עם כל חילוקי־הדעות שביניהם, נשמה יקרה. לא היו לו השקפות מדיניות חותכות ביותר, ובעצם לא נזדהה מעולם עם שום קבוצה.
רובם של הסטודנטים בברן ובג’ניבה היו עניים מרודים. מקצתם קיבלו משלוחים קטנים מביתם והתפרנסו בדוחק מהם וממלאכות שבאקראי, כגון שיעורים, פנקסאות, תרגומים – מכל הבא ביד. קיומם היה תמיד תלוי בנס. המשונה שבין הסטודנטים האלה היה אחד, שנקשרתי בו לאהבה אותו, צבי אַברסון, שאני כותב עליו משני טעמים: מפני שידידותנו נשתמרה בי כזכרון נעים, ומפני שסימל באישיותו את כל הצדדים של הטראגדיה היהודית, הן מן הבחינה הרוחנית והן מן הבחינה החומרית. אַברסון היה איש־האויר par excellence, מחונן, תלוש, חסר־תכלית, בלי אומנות ובעל כוונות טהורות – אותו טיפוס של נשמה אובדת, שרדף אחרי ומילאני חרדה לעצמי ושימש לי משל מבהיל. גדול היה ממני בארבע שנים, ולפי המשוער – ובמידה מסוימת גם למעשה – סטודנט. מקצועו היה ‘מדעי־הרוח’, מין חומר – היסטוריה, פילוסופיה, ספרות, ‘דברים כלליים’ – שאפשר להתחיל בהם, להפסיק ולהתחיל שוב, דברים סתמיים ומעניינים, שהטיפוס של ‘הסטודנט הנצחי’ היה תמיד נמשך אליהם.
טיפוסית היתה גם הצורה, שבה הכרתיו. בשובי פעם הביתה בשעה מאוחרת בלילה, מצאתי דמות־אדם שוכבת בחדרי על הספה. הואיל וידידים היו רגילים לסור תכופות ולהישאר ללינת לילה, לא נתתי דעתי על הישן. למחרת בבוקר נעלם האורח הבלתי־קרוא. בערב מצאתיו שוב, ולבוקר נעלם. אחר־כך הוצגתי לפני אברסון בתוך חבורה בבית־הקפה לאנדוֹלט. מישהו שאלו דרך אגב בפני: ‘אברסון, היכן היית בשני הלילות האחרונים?’ והוא השיב: ‘הוֹ, ישנתי אצל איזה חבר ציוני’, ואז נתברר לי, כי הוא הוא הגבר.
אהבתיו מן הרגע הראשון. צועני, חסר־בית, חי מן הבא ביד, סטודנט־קבצן אמיתי, ומכוער כקוף – היה חבר נפלא, עליז, לפעמים מחודד, אך עם משהו מרירות – מין קבצן רכוב על גבי סוס. אחר־כך נודע לי, כי רוב הימים היה רעב. בעל מוח מזהיר היה, אבל חסר כל חוש של התמדה. היה שנוא על המארכסיסטים הרוסים, מפני שהבין את הפילוסופיה שלהם, ידע את הטרמינולוגיה שלהם בעל־פה, התנגש עמהם על קרקע תורתם ותמיד הכם בויכוח. הם שרקו לדבריו, אבל הוא כפה אותם לשים לב להם. מגור היה לבונדיסטים, ואותו האיש, שמאכלו היה בצימצום כל־כך, היה מכוּנה, באירוניה שלא מדעת – זולל־בונדיסטים.
חדשים מספר לאחר שהכרתי את אברסון, שהיה בונדיסט, אבל כלכל לא יכול מעולם את המארכסיזם של אותם הימים, עבר האיש לגמרי לציונות. בועידה הראשונה של הפראקציה הדימוקראטית שלנו נאם אברסון נאום, שנעשה שם־דבר בראשית ימיה של מפלגתנו. זו היתה התקפה הרסנית על עמדת המארכסיסטים היהודים והמתבוללים. עם כל עיקרי־השויון שלהם, עם כל יחסם האנושי, כביכול, ל’שאלת היהודים', הרי המארקסיסטים היהודים, אמר אברסון, הם ‘הרוב המאיים תמיד’, שאינו סובלני לגבי הצמא לחירות לאומית, לגבי הדביקות במסורות תרבות, שהם נחלת הרגש של האחרים. גואלי העולם בעיני עצמם, דיכאו בליגלוג ובכובד המספרים את אלה, שהם קראו להם מיעוט, אבל באמת הם הם רובו של העם היהודי – על כל פנים ברוסיה; ואם אין ברשותם אותם מכשירי־הדיכוי של הצאר, אין הם צוררים פחות משלטון הצאר לדרישותיהם הפנימיות של עמי־המיעוט. ועריצותם הדוקטרינארית היא מגונה ביותר, משום שהיא מופנית כנגד עמם הם.
באותם הימים היתה השקפתו של אברסון בחינת תגלית אינטלקטואלית עצומה, שכן הגנתו הסוציאליסטית של אוטו באוּאר על לאומיות המיעוטים כמעט לא היתה ידועה אז. היה צורך באומץ־לב ובדמיון להשתמש במלה ‘מדכאים’ לגבי הרוב הסוציאליסטי. אבל אברסון הבין את רוח המהפכנים מבפנים, תפס את עיקר חולשתם הרוחנית והציג אותה לראוה בלי רחמים.
היינו כל־כך מלאי־שמחה מהתקפתו המזהירה של אברסון על הקבוצה השולטת, שהחלטנו להטיל עליו לפתח את נושאו ולעשותו ספר. נזדמן לעיר יהודי עשיר מבַאקוּ, שרירא, ודיברנו על לבו שיטול על עצמו את ההוצאות. הפקיד בידנו סכום כסף בשביל אברסון, ואברסון הלך לפאריס על יסוד קצבה נדיבה של חמישים פראנק לשבוע להמשיך את חקירותיו ב’ספריה הלאומית'. כמה חדשים לא שמענו עליו ולא כלום, ופתאום הופיע בג’ניבה.
‘ובכן?’ שאלנו.
‘הייתי בכל המוזיאות ובכל הספריות’, ענה אברסון מאושר. אבל לא כתב אפילו שורה אחת.
ראינו שסידור זה לא יצלח, או נכון מזה, אברסון לא יצלח בסידור זה. ובכן שינינו אותו. אמרתי לו: ‘הנה היו לך כמה ירחי הוללות. עתה אקח בשבילך חדר מעל לחדרי ותעבוד כאן בג’ניבה’. קיויתי, כי תחת עיני הרואה ישב לעשות את המוטל עליו. התוצאה היחידה של הסידור החדש היתה, שצוארוני, מכנסי, כותנותי ועניבותי התחילו להיעלם. אברסון ייסד מין קומונה, שהוא עצמו לא הכניס לתוכה ולא כלום – אפילו לא את כתיבתו. הוא קרא הרבה; הוא אסף לו ספריה של ספרים שאולים, רובם על שאלות האזרחות; אבל מעולם לא הגיע לכתיבת ספרו. הספר נשאר בבני־מעיו. היו לו הרעיונות, הוא אף עיבדם לשיטה, אבל לא היה בכוחו להעלותם על הגליון.
את רוב זמנו בילה בבית־הקפה לאנדוֹלט, ותמיד אפשר היה למצאו שם מארבע אחרי־הצהרים עד חצי הלילה, כשהוא מסיח בדרך כלל אל בני הלאומים הנרדפים, שראו בו את מגינם. כל אימת שהרגיש בי, קרא לי, הגיש לי את חשבונו ואמר: ‘תצטרך לפדות אותי’.
אדם זה, שהיה בעל שכל אנאליטי חד ואוצר של ידיעות, הגיע לידי עקרוּת מחוסר משמעת והתמדה, אולי מסיבות רעב ומחסור. חיי יומו היו קדחת ארוכה אחת של פעילות ללא תכלית, והיו מלאים כל נפתולי העוני. יציאה לשם טיול עם צבי היתה ענין מסובך מאד. מרחוב פלוני, מבית פלוני אלמוני יש להתחמק; חייב היה שני פראנקים כאן, שלושה פראנקים שם, חוב למכבסה, חוב לחייט. יש להביא בחשבון לא רק את המרץ שהיה מבזבז על ההשתמטות מבעלי־החוב, אלא גם את המצאותיו הגאוניות למצוא אשראי חדש. מזמן לזמן נתרחש לו נס וניתן לו לעשות פעולת טיהור, ואחר־כך התחיל המחזור מחדש. לפרקים יצאנו יחד לכמה ימי פגרה, על־פי־רוב בחופשת־פסח, שלא ארכה עד כדי שאוכל לנסוע לפינסק. היינו מתגוררים באחת הבקתות בכפר שוייצרי, בקצה השני של האגם; בישלנו בעצמנו את ארוחותינו והוצאנו לא יותר משלושה או ארבעה פראנקים ליום. אולם כשצבי הלך לבדו, דבר שקרה לפעמים, הייתי מקבל ממנו כמעט תמיד, לאחר שבוע או שבועיים, טלגראמה בזו הלשון: ‘איני יכול לזוז. שלח לי עשרים וחמישה פראנקים’.
זה היה אברסון, הסטודנט־הקבצן האומלל, הטוב, מהיר־המוח, חם־הלב, בעל השכל החודר ולשון־הזהב. בתנאים נורמאליים היה מגיע לגדולות. אבל תנאי חייו היו בלתי־נורמאליים בהחלט; ואף־על־פי שהיה טיפוס קיצוני, שימש דוגמא לבעיה של דור שלם. גם אני נאחזתי במצודה זו, ונמלטתי מתוכה במידה מסוימת, אבל הנסיונות שנתנסיתי בהם טבעו חותם־תמיד על חיי.
גיליתי זאת בברלין ובג’ניבה; אישרתי זאת אחר־כך באנגליה; והכרתי זאת עוד בשנים הבאות כקו מושרש בחיי – חלק מעונשה של תורשתי. אנו, יהודי רוסיה, ביחוד אלה שהקדישו עצמם למדעים, עבדנו תוך מכשולים מחרידים. חינוכנו הראשון ברוסיה היה עלוב. רובנו היינו מוּכי־דלוּת כשבאנו אל האוניברסיטאות המערביות. במקרה היה נסיוני הפרטי ברעב ובעבודה־שלמעלה־מן־הכוחות קצר למדי – אני מדבר על השנה בפפונגשטאדט; אך גם נסיון קצר זה פגם בבריאותי ומיעט את חיוניותי. ומה נאמר על האחרים, שלא ידעו מעולם תנאים טובים מאלה? חלק גדול מזמנם נתבזבז על עבודת־פרך ממש, עבודת חמור, כדי להתפרנס בדוחק; וכל זה מתוך מיעוט מזון מתמיד.
אבל לא די בזה. מצבנו נסתבך בשל הבעיה המוסרית החריפה, שדנתי בה בתחילת פרק זה. איך יכולנו להתמסר לקאריירות, בשעה שהתנאים ברוסיה היו כה מרים? האם לא מורך־לב הוא ואנוכיות שתהא עוסק בעבודה האקאדמית ותאטום אזניך משמוע את צעקת עמך? ראיתי את ידידי הקרובים ביותר, את ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, שמריהו לוין, נחמן סירקין ואחרים, שהזניחו תורתם באוניברסיטה. הם הקדימו להשתקע בתנועה הציונית והיו מתנודדים ומיטלטלים בין שני תפקידים צוררים זה את זה: של עסקן ציבורי חשוב ושל סטודנט־צועני. הם לא היו יחידים. אלפי אנשים ונשים צעירים למדו באוניברסיטאות שבמערב; רק מתי מספר מהם הגיעו לאיזו מדרגה במדע, באמנות ובספרות. ביזבוז כוחותיהם, מרצם, מיצוי מקורותיהם העצביים ואפילו הגופניים, נטלו מהם כל יכולת להתרכז בלימודיהם. לכל היותר עלה בידם להשיג את הדיפלום שלהם, כלומר את התואר דוקטור; ובזה נסתיים הכל. הם אף לא ניסו לעסוק בעבודות מחקר שלאחר הסיום.
כל זה ראיתי, ומבשרי חזיתי, ולא מצאתי מרגוע לנפשי. נאבקתי בעצמי ונצחוני לא היה שלם כלל וכלל. עד היום אני רואה צורך למלא פגימות שבחינוכי, שזמן תיקונן היה לפני ארבעים או חמישים שנה. ואני מסתכל מתוך קנאה בחברים צעירים, שחינוכם המדעי שלם הרבה יותר משלי.
כמובן, יש גם צד שני למטבע. באותן השנים, 1895 – 1904, וביחוד בארבע השנים האחרונות, הנחנו את יסודות התנועה הציונית במעמדות המשכילים היהודים, והעלינו את המנהיגות הציונית העתידה לבוא על דרך תפקידיה. אפשר לשאול, אם התנועה לא היתה מרויחה יותר בסופו של דבר, אילו היינו שוקדים יותר על הכשרתנו האישית בשביל המאבק הבא, אם לא היתה זו כלכלה מוטעית להשקיע במוקדם יותר מדי ממרצנו בתנועה. ואפשר שמישהו יבוא לכלל דעה, כי לחץ הימים ההם בודאי היה למעלה מכוחותינו לעמוד בו. אבל האמת היא, שעשינו עבודה ציונית גדולה בעשור של סוף המאה.
בג’ניבה ייסדנו את הוצאת־הספרים הציונית הראשונה, את ה,Jüdischen Verlagעם כתב־העת Der Jude, שריכז סביביו כמה אנשים, מהם כבר בעלי־שם ומהם העתידים להתפרסם, כגון פייבל ובובר. יחיאל צ’לינוב ממוסקבה, יעקב לשצ’ינסקי מג’ניבה, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, הסופר העברי, אברהם אידלסון, עורך ה’ראזסוויט' בפטרסבורג, היו המשתתפים עמנו. זה היה המפעל התרבותי־הספרותי הראשון בתוך התנועה הציונית; הוא נוצר ביזמתה ובעידודה של הפראקציה הדימוקראטית והיה בו משום ביטוי מתפרץ להרגשה, שאין די בפעולות הדיפלומאטיות של המנהיגים הציונים שבמערב.
בג’ניבה אף ניתנה לראשונה הצורה לרעיון האוניברסיטה העברית בירושלים. הרעיון לא היה חדש. כבר התוכחו עליו בקונגרס הראשון בשנת 1897. אבל אנו אירגנו את דעת־הקהל לשם הרעיון. האוניברסיטה העברית באה אפוא למלא צורך מורגש מאד. הנוער היהודי ברוסיה הוצא בדרך שיטתית מבתי־הספר הרוסים. מרגישים היינו בלחץ שבגרמניה ובשווייץ; וחלק מזרם ההגירה הופנה דרומה, לאיטליה. בעינינו היושבים בג’ניבה היה הדבר הגיוני, לבקש למצער פתרון חלקי לחוסר־בית זה של האינטלקטואלי היהודי הצעיר באוניברסיטה עברית בארץ־ישראל. אולם רק מקצת מן הדחיפה נבעה מטעמים מעשיים דחופים, ענין האוניברסיטה היה גם קשור בתכנית התרבותית הכללית ובהתעוררות הרוחנית, שהקיפה את הציונים הצעירים, ביחוד הרוסים, שהתאבקו בעפר רגליו של אחד־העם.
פתחנו לשכה לשם ה־Jüdische Hochschule, וערכנו משאל בין הסטודנטים היהודים. האיגודים המהפכנים קיבלו את ההצעה בצחוק־לעג. הנוער הציוני היה בעד ההצעה. אך המנהיגים המערביים – חוץ מן האחד, הרצל – ראו את הרעיון אוּּטוֹפי, תמים עד כדי ילדותיוּּת. לדעתם קודמת לכול הציונות המדינית, ועבודה מעשית הס מלהזכיר, עד שיתקבל הצ’ארטר על ארץ־ישראל. הם הוסיפו לחפש קשרים בין־לאומיים חשובים; הם לא גרסו את העבודה בארץ־ישראל, שחשבוה קודם זמנה ומסוכנת, מפני שהיא עשויה לעורר את התנגדותה של טורקיה ולסכל את סיכויי הצ’ארטר. אבל אנו הלכנו קדימה על אף התנגדותם.
אף־על־פי־כן יש להבין, שמלחמתנו בשאלות האלה היתה פנימית, בתוך כתלי הקונגרסים הציונים; לפי שתמיד הכרנו, כי הקונגרס הוא מוסד של קיימא; אנו, לא פחות מהרצל, ראינו בו את מדינת היהודים בדרך; יהיו חילוקי־הדעות בינינו ובין ‘ראש המדינה’ מה שיהיו, עלינו לחזק תמיד את ‘המדינה’ עצמה, כלומר, את ההסתדרות הציונית ואת בית־הנבחרים שלה. בתוך ההסתדרות הציונית ביקשה האופוזיציה, שבראשה עמדו מוצקין ואני, לחזק ולהעמיק את ערכה הרוחני של התנועה ולהביא את ההסתדרות לידי כך, שתשקף את כוחותיה של היהדות הלאומית. רק ענין אוגאנדה )על זה עוד ידובר הלאה) הביא לידי פילוג, וגם אז עמדו אחדים מן המערביים, ולא אנו בני המזרח, שפרשו למעשה כדי לייסד הסתדרות נפרדת.
בשוייץ, כמו בברלין, היו הסטודנטים הרוסים־היהודים נחבאים אל הכלים, פחות או יותר מבודדים, ותמיד מאותם הטעמים; לא היה בידנו לקיים קשרים חברתיים, וזכות המקלט היתה מיוסדת על ההנחה המובנה מאליה אבל הקפדנית, שאנו הזרים אסור לנו להיות על צד מישהו בפוליטיקה המקומית. גם במצב זה היינו יכולים לבוא בקשרי ידידות עם האוכלוסים היהודים יותר ממה שעשינו. הייתי קורא הרצאות בג’ניבה כמעט שלוש שנים, עד שהגעתי לכלל יחסים טובים עד כדי ביקורים אצל יהודי ג’ניבה, או ביתר דיוק, אצל רבּה של ג’ניבה ואצל כמה משפחות יהודיות אחרות. אחת המשפחות האלה היו הפלגהיימרים, אנשים עשירים ונעימים. אחד מבניהם, אדמונד, שקיצר את שמו לפלֶג, עבר לפאריס וקנה לו בה שם סופר. הרב, ורטהיימר, בעל קתדרה באוניברסיטה המקומית, היה זקן עדין ונעים.
אפשר שלא הייתי מגיע גם לקשרים אלה, אלמלא כמה סיבות חיצוניות. רוב המהגרים היהודים מרוסיה עברו דרך אירופה הצפונית, דרך ברמן והאמבורג, לאמריקה, תמיד בחסותה של חברת הפילאנטרופים הגרמנים ‘עזרה’. אבל נטפים אחדים מן הזרם פנו דרומה. כמה מן המהגרים גילו, שכל יהודי רוסי המגיע לבאזל או לג’ניבה עשוי לקבל עזרה בדרכו דרומה, למילאן ומשם למארסיי, ושם יקבל באיזה דרך מן הדרכים את הוצאות הנסיעה לאמריקה. אני כבר ידוע הייתי לכמה מיהודי רוסיה כמנהיג הפראקציה הדימוקראטית בקונגרסים הציונים וכמנהיג התנועה הציונית של הנוער הלומד בשוייץ. הם הניחו, שיש לי השפעה מסוימת במקום, ובכן היו מבקרים אצלי לעתים מזומנות ‘לקוחות’ והמלצות בידיהם, ואני השתדלתי לטובתם אצל הקהילה היהודית בשוייץ.
כמה נוצרים רוסים, שביקשו להגיע לאמריקה, השתמשו באנדרלומוסיה הכללית והציגו עצמם כיהודים. אחד מהם תפסתי בקלקלתו, שמחוסר ידיעתו בדת ישראל נהג לפנים משורת הדין. מראהו היה דומה ליהודי והתהדר בזקן יהודי עד מאד; אם היידיש שלו לא היתה מושלמת, לא היה בזה שום דבר מוזר לגבי בני קהילות יהודיות מסוימות מחוץ לתחום המושב. אדם זה, שאת שמו שכחתי, היה חרש־אופנים לפי מקצועו, וכדי להראות את תום לבו, ביקש ממני למצוא לו התעסקות כל שהיא בימי ישיבתו בג’ניבה, ובתנאי אחד, כמובן, שלא יצטרך לעבוד בשבת. הרב ורטהיימר שלחני אל קאלויני חסיד, וזה, שמצפונו הדתי של המהגר נגע עד לבו, הסכים להעסיקו על יסוד שבוע עבודה בן חמישה ימים. רוסי זה בודאי צחק מקרב לב לתוך זקנו הלא־יהודי, עד כי ביום־חול אחד פגשתי בו ברחוב ושאלתיו, אם איבד את מקום עבודתו. על זה השיב לי כמעט נפגע: ‘וכי לא ידוע לאדוני שהיום חג הפורים? האם חשב שאעבוד בפורים?’ על זה עניתיו, נפגע אף אני, אך מטעם אחר לגמרי: ‘זאת לי הפעם הראשונה שאני שומע, כי פורים הוא חג, שהמלאכה אסורה בו’. בהמשך הויכוח התחלתי חושד בצדקותו של ידידי המהגר, וחקירה כלשהי גילתה לי את התרמית.
התודעתי אל יהודי שוייץ, יהודים טובי־מזג, פשוטים, אנשי המעמד הבינוני, שהתחלתי מקרב אותם לתנועה הציונית. זו היתה העבודה הציונית היחידה שעשיתי שלא בחוגים האקאדמיים, חוץ מעבודתי בקונגרסים ובשעת ביקורי בבית. ובזמן שעזבתי את שוייץ בשנת 1904 היו כבר אגודות ציוניות בברן, בלוֹזאן ובג’ניבה.
אלו היו שנים מלאות, מפעמות, שנות גידול, התרחבות והתפתחות. בסך הכול היו אלו שנים מאושרות מאד, עם כל הצרות שהכבידו עלינו, כי אין דרכו של הנוער להיות אומלל עת ממושכה; אף כי יש להודות, שלא הייתי שייך עוד לגמרי לנוער כשכלו ימי בג’ניבה. יצאתי מרוסיה למערב כשהייתי בן תשע עשרה; וכשיצאתי משוייץ לאנגליה הייתי גבר בן שלושים. דרכי חיי היו סלולות לפני; כלי פעולותי הוּצרו. הקונגרסים הציונים עיצבו מחדש את ציונותי מצדה המעשי. היתה לי תמונה בהירה מן הכוחות הפועלים בעולם הציוני. הכרתי את הגברים והנשים שייצגו את הכוחות הללו. שוב לא הייתי עוד נער תמים־דרך, כהיותי בעזבי את פינסק. ידעתי את הקדרות ואת הקשיים שבתפקיד העומד לפנינו.
אבל אפשר לומר, כי ג’ניבה השלימה את תבנית העתיד, הואיל וקשרתי שם את הקשר החשוב ביותר בחיי. בג’ניבה, בשנת 1900 – לפני ארבעים ושבע שנים – פגשתי ראשונה את אשתי בחברת קבוצה קטנה של נערות רוסיות־יהודיות, שהיו חברותיה בבית־הספר בעיר מולדתה רוסטוב על נהר דון. בדומה לאחרות בנות דורה, באה לג’ניבה ללמוד רפואה, הואיל ובתי־הספר בארצה היו נעולים בפניה. אולם קבוצת הצעירות הקטנה, שוירה קאצמאן היתה שייכת לה, היתה שונה שינוי בולט מן הטיפוס הכללי של סטודנטיות יהודיות באוניברסיטאות של שוייץ באותם הימים. מראה־פניהן, התנהגותן, מבטן על החיים הבדילו אותן מאחרות. הן היו הרבה יותר לוקחות־לב מחברותיהן שבתחום המושב; הן היו פחות שקועות בפוליטיקה המהפכנית הרוסית; לא משום שהדבר לא נגע אליהן, אלא משום שנתנו את דעתן יותר על לימודיהן ופחות על אסיפות פומביות וויכוחיהן לאין שיעור, שגזלו כה הרבה מזמנו של הסטודנט הרוסי הרגיל בחוץ־לארץ. וירה קאצמאן היתה מטבעה מאד שקטה ונחבאת אל הכלים, נוטה לשקוע במחשבות, כמעט עצובה – עד שהיתה נבדלת אפילו מחברותיה. הייתי נוהג לכנותה מתוך חיבה ‘Princesse lointaine’, (‘נסיכה רחוקה’).
רוסטוב על נהר דון, ברוסיה הדרומית, יושבת במבוא קאוקאז. הקהילה היהודית היתה שם קטנה, ואף כי גם היא היתה נתונה לכל אותם הקיפוחים, שקילקלו את חיי היהודים בתחום המושב, היה שם המצב החומרי בדרך כלל נוח יותר. המחוז היה עשיר יותר, ההתחרות לא היתה חריפה, ואם איזו משפחה – כדוגמת משפחת אשתי – היתה שייכת לסוג ‘סוחרי הגילדה’, היתה נהנית מזכויות מיוחדות (היינו, ליהודים), ובכן יכלה להתקיים ביתר רווחה. אף מועט היה הקשר ביניהם ובין ההמונים היהודים, שישבו בעיקר בגלילות הדרומיים־המערביים של הקיסרות הרוסית רחבת־הידים.
כל אלה השפיעו על מנהגיה ונימוסיה של אותה קבוצה, שזו העתידה להיות אשתי היתה שייכת לה, וחבריה היו ניגוד בולט לסטודנטים הרוסים־היהודים בג’ניבה, שרובם היו דלי־בשר וקטני־קומה, עצבנים ולפעמים מרי־נפש – טרף נוח לתועמלנים מהפכנים. דעת־הקהל בין הסטודנטים לא היתה נוחה מן הנערות הללו, שהיו שונות כל־כך מן השאר; אולם הן לא השגיחו בשנאה ובקנאה שעוררו, אלא המשיכו בלימודיהן כסדרם, ולא הניחו לעניינים מבחוץ להטותן מדרכן.
וירה ואני מצאנו את דרכנו זה לזה רק לאט־לאט, מקצת בשל הבדל הגילים – כשבע שנים, והמעמד: אני הייתי מרצה, והיא תלמידה – אבל בעיקר בשל ההבדל ברקע ובגישה אל החיים, שפירוש שניהם היה בעיני: ציונות ושאלת היהודים. אבל מלכתחילה נוצרה בינינו משיכת־גומלין חזקה, וברבות הימים הגענו לכלל הסכם מובן מאליו, שעלינו ללכת יחד בדרך־החיים. אחר־כך גם הוסכם בינינו, שנחכה בחתונה, עד שוירה תסיים את לימודי הרפואה, ואני אראה את דרכי ברורה לפני.
פגישותינו הראשונות לא היו תכופות ביותר, מחמת ששנינו היינו עסוקים בעבודתנו, אך בכל פעם שנזדמנו יחד השתדלתי לעניין אותה בבעיות שהעסיקו כל־כך את נפשי. בתחילה היה נראה לי, שיחסה אל הדברים הוא הרבה יותר שקט משלי, ובבחינת מה היה הדבר כך; אבל ברוב הימים נוכחתי לדעת, שאין זה אלא על גבי השטח. הרבה מעומק הרגש, האופי וההבנה הסתתר מתחת לשטח; וסגולות אלו לא רק משכו את לבי כשהן לעצמן, אלא העניקו לי את הוודאות, שמצאתי בה לא רק את אשתי להבא, אלא עזר כנגדי, חברה ומשען בחיים. באיזו מידה היתה ודאות זו מוצדקת, יתברר בהמשך הסיפור הזה; כאן רצוני לומר רק זאת: בדרך חיי המסובכים והקאפריסיים, סידרה אשתי את הדברים בצורה כזו, שהעמידתני על קרקע יציב ובטוח במידה מרובה. אם יכולתי להמשיך באורח־חיי ולהתמסר כולי לעבודתי, בלי להטריד את מוחי הרבה בענינים כספיים ומעשיים, הרי זה רק בזכות ראיית־הנולד, המסירות וכשרון־המעשה שלה.
כשנפגשנו בפעם הראשונה היה בשבילה עולמי הציוני והיהודי פחות או יותר כספר החתום. אלמלא חוש הצדק שלה מלידה וחפצה ללמוד את הדברים בפני עצמה, קודם שהיא קובעת את דעתה עליהם, ודאי שהיתה בינינו תהום לאין גַשר. אבל לפי דרכה השקטה, השקדנית והענותנית התחילה לאסוף ידיעות על צד זה של חיי. בימי שבתנו במאנצ’סטר – שעוד אשוב לספר עליהם – קראה הרבה בעניני הציונות, והדבר לא עלה לה בנקל בזמן שהוטל עליה, מלבד הנהגת הבית והטיפול בילד, לעבוד לשם תואר־הרפואה האנגלי ולתת את רוב שעותיה הפנויות לשיעורים ולעבודה מעשית בבתי־חולים. אחר־כך היתה מלווה אותי לכל הקונגרסים ולישיבות הועד הפועל; הכירה כמה מידידי הציונים, ובמשך שנים מספר נתמחתה כראוי בענינינו.
בתחילה לא שאלתיה, אם רוחשת היא חיבה לעולמי זה, החדש לה לגמרי. אף לא הייתי בטוח בכך. סמכתי על הזמן ועל החלטתה היא. שמחתי בראותי את התעניינותה מוסיפה והולכת וכי היא נמשכת יותר ויותר אל התנועה. הרגשתי מיד, כי יבוא יום – והיום הזה לא ירחק הרבה – שתקח חלק גדול מאד, לא רק בחיי האישיים, אלא נם בחיי התנועה.
ברוב השנים היתה מלוותני לעתים קרובות יותר ויותר בנסיעות הרחוקות, שעניני הציוניים הטילו עלי. דבר זה נתן לי את הזכות ואת היתרון ליהנות מחברתה בארצות־נכר, ולה את ההזדמנות לקנות הבנה חודרת ושנונה בשאלות התנועה ובאופיים של ידידי וחברי־לעבודה הציונים. פעמים רבות שמרה את רגלי ממוקשים, שבכוח־שיפוטה המתון גילתה אותם לפני שאני גיליתים. אני הייתי יותר נמהר, בבחינת־מה הרבה יותר שטחי וסומך על הנס ממנה; והגעתי לכלל דעה, ששנינו יחד מהווים צירוף חזק.
באחת מנסיעותי לארץ־ישראל, סמוך לגמר מלחמת־העולם הראשונה, היתה שומה עלינו להעתיק את דירתנו מבית באדיסון רואד (גרנו אז בלונדון), שנמכר שלא בידיעתנו. אשתי מצאה בית אחר, באדיסון קרסנט, אבל אי־אפשר היה לשכרו אלא לקנותו. היא שאלתני בדרך הדואר, אם עליה לקנות את הבית, ואני השבתי לה, שאני סומך עליה בענינים כאלה. היא קנתה, קישטה וריהטה את הבית – לפי טעמה העדין – שלא בפני. הבית הזה היה במשך שלושים שנה מרכז לכל האנשים שהיו מעונינים או קשורים בציונות ובארץ־ישראל. מדינאים כגון לורד באלפור, ג’ניראל סמאטס, לורד ססיל, ליאון בלום, מיסטר פיליפ קר, חיילים כגון מיינרצהאגן, מאקדונו, וינדהאם דידס, ת. א. לאורנס, אורד וינגייט, ציונים כגון ביאליק, שמריהו לוין, פייבל ויעקבסון, לואי מארשאל, סטיפן ס. וייז, לואי ליפסקי, מוריס רותנברג, בן כהן ואחרים, ארצישראליים שביקרו בלונדון כגון רופין וארלוזורוב – כולם עברו דרך אדיסון קרסנט וכולם נהנו מהכנסת־האורחים החמה והצנועה של הגברת וייצמן. בבית זה גדלו בנינו, כאן בילו את ימי־פגרתם ולכאן הביאו את ידידיהם; וכאן נשארנו עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בינתים נשא בני הבכור אשה, והצעיר היה כבר בר. א. פ., והנה ראינו עצמנו בודדים בבית גדול מכפי צרכינו. החלטנו ברוב צער למכרו, אך מצאנו נחמה בעובדה, שהקימונו לנו בינתים בית אחר בארץ־ישראל. על זה אספר בפרקים הבאים, ואני רק מציין כאן, שגם בכל פינות ביתנו ברחובות מתגלים החוש המעשי והטעם המעודן של אשתי.
כל אלה קרו ובאו ימים רבים לאחר שנתארסנו בג’ניבה, זמן מועט לפני צאתי לאנגליה.
פרק שישי / ימים אחרונים בג’ניבה 🔗
העריצות הרוסית / סיור בגלילות רוסיה / ראש משטרה / נחום סוקולוב בוארשה /הפרעות בקישינוב / הרושם על התנועה הציונית ועל הרצל / הרצל מבקר ברוסיה ורואה את פליווה / הקונגרס הששי ואוגאנדה / משמעותו של מאורע אוגאנדה / לורד פרסי והארי ג’והנסטון על הצעת אוגאנדה / סיר איואנס גורדון וחוק הזרים / הצעת אל־עריש / פרשות־הדרכים בחיי.
נעורי הגיעו לסופם בג’ניבה; לא לפי החשבון המדויק של שנותי, שלפיו נגמרו קודם לכן, אלא לפי חלוקת חיי. ימי האחרונים בג’ניבה חלו באותו זמן, שירדה חשיכה גדולה על חיי היהודים ברוסיה, עם הזעזוע והאכזבה שהביא ענין אוגאנדה לציונות ועם פטירתו של הרצל. נעורי לא נסתיימו; כאילו סיימו אותם בשבילי. אחר־כך הגיעו ימים שהיו מעין בין מלכא למלכא ולידה חדשה של מאמץ חדש; אך לא בג’ניבה.
בתחילת 1903 עבדתי קשה גם בכימיה וגם בציונות. ביליתי ימים ארוכים, ולפעמים גם לילות שלימים, במעבדה, עסוק בעבודת מחקר, שהיתה מעניינת כשהיא לעצמה והבטיחה – הבטחה שעתידה היתה להתקיים – סיכויים חדשים לכימיה. עבודה זו נתנה את הכיוון לחקירותי בשנים הבאות ושימשה בסיס לכמה תרומות שתרמתי לכתבי־עת מדעיים. אולם רק מחצית כוחותי נתתי לכימיה, וגם מחצית זו לא בשלימות; כי בעוד שעבודתי המדעית לא הסיגה מעולם את גבול התעסקותי בשאלת־היהודים, רדפה אחרי שאלת־היהודים לתוך המעבדה. ואי־אפשר היה אחרת. הימים היו מתוחים, והאויר היה טעון כוחות מהרסים. רוסיה הלכה לקראת מלחמה עם יאפאן, שלטונה הריאקציוני דחף אותה בכיוון זה מחמת לחץ גובר והולך של התמרמרות סוציאלית ושל מהפכנות עולה. היהודים בתחום המושב חדלו לשאת את סבלותיהם ללא מעשה. הדור הצעיר נהר אל שורות המהפכנים או דומיהם, וגם, בשיעור קטן יותר, אל התנועה הציונית. ה’בונד', האירגון המהפכני היהודי, היה לכוח, ומספר חבריו הגיע לרבבות. הפקידות הצארית, שהיתה במקרה הטוב ביותר עוינת את היהודים, התחילה לגמול באכזריות מיוחדת, ואלפי צעירים יהודים הושלכו לבתי־הכלא ושולחו לסיביר. כמעט לא היתה משפחה יהודית ברוסיה באותם הימים, שלא שילמה את מסה בצורה זו או אחרת.
במארס 1903 נלאיתי נשוא את ההתבודדות בג’ניבה, הפסקתי את עבודתי המדעית וחזרתי לרוסיה, לשם סיור בקהילות ישראל. היתה זו הנסיעה הארוכה ביותר ממין זה שנסעתי מעודי, והאחרונה ברוסיה. עברתי את תחום המושב וכמה מערי הצפון, הדרום והדרום־מזרח. המטרה הקרובה של הנסיעה היתה לעשות נפשות לרעיון האוניברסיטה העברית; המטרה הכללית יותר היתה – תעמולה ציונית. פתחתי בערים של אוניברסיטאות כגון קיוב וחארקוב, – ובכל מקום מצאתי תגובה מעודדת, גם מצד סטודנטים בעלי הכרה לאומית וגם מצד הקהילות בכללן. בקיוב לקחני פרופיסור מאנדלשטאם, רופא־העינים המפורסם ותומכו הנלהב של הרצל, להציגני לפני מר ברודסקי, מלך־הסוכר ברוסיה. מר ברודסקי התנגד לציונות, אבל התעניין מאד בתכנית האוניברסיטה והבטיח לנו תמיכה ללא הגבלה. הוא לא היה יחיד ביחסו זה. כאז כן עתה, אותם היהודים העשירים, שלא יכלו להתכחש לגמרי לרגש־האחריות כלפי עמם, אבל באותו זמן לא יכלו להזדהות עם תקוותיהם של ההמונים, היו מוכנים לעזור במין נדיבות איטרת, בתנאי שימינם לא תדע מה שמאלם עושה. בשבילם היתה האוניברסיטה העתידה להיוסד בירושלים רק ענין של פילאנטרופיה, שאינו מעורר אצלם חשש סכנה; בשבילנו היתה זו תחייה לאומית. הם היו מוכנים לתת – מתוך כפירה; אנו לקבל – מתוך הסתייגות.
תעמולה ציונית ברוסיה היתה ענין ‘מדגדג’. לדעת רבים, לא היתה מסוכנה כתעמולה המהפכנית; אבל גם היא לא היתה ענין תמים. זכורני מקרה משעשע, שקרני באותו סיור. באתי מקיוב ישר לניקולאייב, נמל הצבא והצי בים השחור. העיר לא היתה חשובה כמרכז יהודי, הואיל והיהודים לא הורשו להתיישב שם, והיתה בה רק קהילה קטנה מן הימים שלפני הגזירות. מובן, שלא היה בידי רשיון לבקר בניקולאייב, והלכתי שמה מפני שנפשי חשקה לראות אחד מדודי, מחנך עברי מחונן וידיד קרוב ללבי.
לא היה בדעתי לעסוק בשום תעמולה בניקולאייב, אבל הואיל והייתי כבר בעיר, לא יכלו ציוני המקום לוותר על ההזדמנות שבאה לידם. נקראה אסיפה, כמובן, בבית־הכנסת. לא היה שום חוק האוסר תפילה בציבור. לרוע המזל משכה ההשתתפות המרובה את שימת־לבו של השלטון, ובעודני באמצע נאומי הוקף הבנין על־ידי קוזאקים, המשטרה נכנסה והצעידה את כל האסיפה, ובתוכה, כמובן, גם הנואם, אל תחנת המשטרה. הובאתי לפני ראש המשטרה, שחקר אותי ארוכות ומפורטות. הואיל ולא היה טעם בטענה, שהיינו מתפללים, ניסיתי להסביר ציונות מהי ולשם מה באתי באמת העירה. הענין היה זר לגמרי לראש המשטרה, שהיה אדם טוב־לב, אך חשדן ובטוח בערמומיותו הטבעית. כפקיד החמיר לגבי כל ‘איזם’, ו’ציוניזם' היה דומה בצילצולו ל’סוציאליזם'. בטוח היה, שעסקנו בפעולות הרסניות, מסוכנות לרוסיה ולאבא הצאר. אני התקדמתי עמו קצת בשיחה, עד כי עלה על דעתו, שאנו עוסקים באיסוף כסף, כדי לשלחו מן הארץ, דבר שאף הוא אסור היה מטעם החוק. גם בזה ניסיתי להוכיח לו את טעותו, ומובן שלא היתה לו כל הוכחה בדבר אשמתנו. והנה שאלני:
‘כן. ומנין לכם הכסף לפעולותיכם?’
‘יש לנו באנק בלונדון’, עניתיו, בהתכווני לאוצר התיישבות היהודים. דבר זה עורר מיד את התעניינותו, והוסיף לחקור על־אודות סכום הכסף המצוי בבאנק, הנהלתו, אירגונו וכו'.
‘הרי זה רעיון יפה’, אמר לבסוף, ‘להעביר את כל היהודים לפלשתינה. אבל למה אתה בא לניקולאייב, שיהודיה הם כה מעטים? למה לא תלך לאודיסה?’
הסברתי לו, שעל צד האמת אני בדרכי לאודיסה, וסרתי לניקולאייב לשם ביקור. והנה לפתע פתאום, כאילו החזיק את השאלה שמורה עמו לשם מכה אחרונה, קרא: ‘מנין לך, שיש בכלל כסף באותו באנק שלכם?’
‘הרי זה דבר פשוט מאד’, עניתיו, ‘הם שולחים לנו כסדר הודעות ודינים־וחשבונות’ לשמע הדברים האלה נשען בגבו אל הכורסה ופרץ בצחוק שואג:
‘איש צעיר, בעל־חלומות אתה. ונוסף לכך – שוטה. ראה את הארונות האלה!’ – הוא ניפנף בידו כלפי התיבות הסגורות הערוכות לאורך הקירות, ‘הם מלאים הודעות ודינים־וחשבונות וקבלות והמחאות. כל קופיקה היא שם – על־גבי הנייר. אבל אם תשאלני היכן הכסף’, – הוא צימצם את פיו והשמיע שריקה קצרה, לעגנית –, אני מבטיחך אין אף קופיקה אחת גם שם, בבאנק שלכם! אי־אפשר שתהיה!'
הוא התפעל מאד מחריפות עצמו. אני העמדתי פני תם, ודבר זה הוסיף על בדיחות־דעתו. הוא נעשה גם רחום וחנון.
‘הפעם אשלחך בשלום’, אמר, ‘אבל עליך לצאת ברכבת הבאה לאודיסה’.
נעניתי מיד לרמז והגשתי לו מתוך הכרת־תודה את הפאספורט שלי לשם חתימה, מוכן לעזוב את המשרד, והנה קרא לי לשוב, קם על רגליו, הניח את ידו על שכמי ואמר ברוב חביבות:
‘שמע! רואה אני שאתה צעיר לא רע, באמת. שמע לעצתי ולא יהיה לך עוד כל עסק עם היהודים הארורים האלה. שאם יגיעו פעם לאותה מלכות שלהם, האיש הראשון שיתלו אותו על עמוד־הפנס יהיה – אתה!’
ובזה נפרדתי ממנו ונסעתי ברכבת הבאה לאודיסה, שמח מאד על המזל שהאיר לי פנים.
הלכתי בדרך סיורי מזרחה לרוסטוב על נהר דון, שביקרתי שם אצל משפחת ארוסתי בפעם הראשונה, ודרומה אל הקהילה היהודית הרחוקה שבבאקוּ, על הים הכספי. אחר חזרתי צפונה ועברתי דרך קישינוב וחרסון והרחקתי נדוד עד פטרסבורג. באותם הימים שמתי לב לחזיון משונה, כי במידה שאדם מתרחק מתחום המושב נעשים היחסים בין היהודים ובין הלא־יהודים נורמאליים יותר. ברוסטוב, למשל, התערבו הרופאים ועורכי־הדין היהודים והרוסים – האינטליגנציה – יחד ללא כל תקלה. אולם בערי תחום־המושב ובערים אחרות, בעלות אוכלוסיה יהודית גדולה, היו פעילים האירגונים הבזויים של ‘המאות השחורות’. עיתונו האנטישמי המשוקץ של קרושיואן ‘בסארבּיץ’ היה מרעיל את אוירה של בסאראביה. ‘המאות השחורות’ היו מורכבות על־פי־רוב מיסודות חוליגאניים עם קצת תערובת של המשטרה והכמורה המקומית – צירוף אפל, שמטרתו היתה, כמובן, ליצור הסחה מן המהפכה המתקרבת, וביהודים השתמשו, בתמרון קלאסי זה, כבקולטי־הברקים. אפשר ששום עיתון אחר לא ירד לדרגה שפלה כזו של קרושיואן, אבל ה’נוֹבוֹייה ורמיה' בפטרסבורג וה’גראז’דאנין' בקיוב היו גם הם משסים ופושעים ביחסם ליהודים.
נתתי את דעתי על חזיון נוסף באותו סיור נאה ויסודי בקהילות ישראל ברוסיה, והוא הניגוד שבין התנועה הציונית ובין תנועת המהפכה. התקדמנו במידה ניכרת; בכל מקום עבדו בתנועה הציונית אנשים ונשים יודעי־דבר ומוכשרים כשהם מטיפים, מארגנים מלאי־תקוה. היו ביניהם אנשים צעירים, היו סטודנטים ואנשי־מקצוע, ורבים מהם היו מוכנים ומזומנים לצרור את חפציהם ולעלות לארץ־ישראל. משורותיהם של אלה יצאה העלייה השניה, או זרם העולים משנת 1905. אבל אין לכחד, שרק מעט היה החיל שעשינו נגד גאות הרגש המהפכני־ההתבוללותי. היו טעמים לדבר, ועליהם אעמוד להלן.
באתי שוב הביתה לפינסק לימים הראשונים של פסח. היתה זו בשבילי חויה גדולה ומאלפת. נתקלתי במכשולים, אבל גם מצאתי, ביחוד בענין האוניברסיטה, עידוד וסעד. בחול־המועד של פסח נסעתי לוארשה, להימלך בנחום סוקולוב, שעמד שם בראש ועד רב־השפעה למען האוניברסיטה.
סוקולוב, שעדיין לא תיארתיו, נחשב בין המנהיגים הקשישים של התנועה הציונית, ומבחינות ידועות החשוב שבהם. כבר יצאו לו מוניטין בעולם היהודי – לפחות, בחלק הקורא עברית – בשעה שהרצל עלה על הבמה. הוא היה עילוי, בוגר קודם זמנו בלמדנות ובשליטה נפלאה בלשון העברית, והוא נעשה ה’אירופי' שבסופרים העברים. הוא היה קל־תפיסה עד להפליא, ביחוד בענין לימוד לשונות. כשהייתי סטודנט בברלין, ועוד שנים רבות אחר־כך – היה עורך ‘הצפירה’, העיתון העברי הראשי באותם הימים, כתב־העת העיקרי של תחיית התרבות העברית. היה גר בוארשה, וכל יהודי שהיה לו ענין בתרבות העברית או במדיניות הציונית ונזדמן לעיר זו, לא יכול לפטור עצמו מלבקר בביתו. במסעי בין גרמניה או שוייץ לרוסיה קבעתי לי עיקר להתעכב בוארשה כדי לבקר אצל סוקולוב. והבית – בית מוזר מאד, בית שהזכיר תחנת רכבת. אנשים – רובם צעירים – היו שם יוצאים ונכנסים תמיד, גם בשעות משונות ביותר. לא היתה שום נעימות של רווחה בבית הזה, אבל תמיד אפשר היה למצוא שם איזה אדם מעניין. סוקולוב היה שם רק לצורך השעה. היה מופיע בשעת הצהריים, או קצת לאחריה, בלבוש־בוקר, ואחרי הצהריים היה מסתלק כדי ללכת לבית־הקפה החביב עליו, ושם נשאר עד חצי הלילה. בחזירתו היה יושב עד הנץ השחר להכין את הגליון האחרון של ‘הצפירה’. תמיד היו תחת ידו תריסר מאמרים ראשיים כתובים מראש, ולעתים קרובות היה ממלא גליון שלם בחומר שלו. הוא כתב על כל נושא ובכל סגנון העשוי לעלות על הדעת: פיליטונים, ביקורת ספרותית, סקירות על מחזות, מאמרים מדיניים ומסות פילוסופיות. העיתון ‘הצפירה’ היה תמיד כתוב וערוך כראוי; רמתו היתה גבוהה, שמו הטוב הלך לפניו. אבל הצד המעשי של העיתון היה מוטל על הגברת סוקולוב. סוקולוב בעצמו לא התעניין מעולם בהנהלה המשקית של עיתונו. יש שבגלל חסרון כמה מאות רובלים עמד העיתון להיפסק. ותמיד הצילה הגברת סוקולוב את המצב. היא נשאה את משא ההוצאה ומשק ביתה בכשרון ובכבוד. סוקולוב נהג תמיד ידידות באנשים צעירים, ביחוד במלחמתם להדגשת הצד התרבותי שבציונות. אבל תמיכתו בנו היתה רכה וענוגה, מתונה וללא התלהבות. חסרון המעשיות שהראה בהנהלת ‘הצפירה’ נתפשט גם על ענינים אחרים. לא היה לו מושג של זמן, או של ערך התחייבות מעשית. זכורני, באחד הקונגרסים הראשונים העלה רעיון מצוין בדבר אנציקלופדיה עברית, אף אמר, שהשיג את הכספים הדרושים להגשמתה. ודאי שהוא היה האדם הראוי למפעל כזה, ואנו, הצעירים, היינו מלאי שמחה, כשביקש את השתתפותנו עמו בענין זה. חיכינו עד עבור מהומת הקונגרס, ואז עברנו עמו את האגם לאינטרלאקן לשם שיחה בנחת. הוא כיבדנו בסעודה נאה ודיבר על כל דבר תחת השמש – חוץ מן האנציקלופדיה. הלכנו משם נבוכים מעט, ולא שמענו עוד דבר על הענין הזה.
מראשית מגעי עם סוקולוב קיבלתי רושם מוזר של השתנות יתירה בהשקפות ובדעות. ב’הצפירה' היה לאומי עברי; אבל הוא ערך גם כתב־עת פולני בשם ‘איזראליטה’, שבדרך כלל היה מספק מזון רוחני ליהודים המתבוללים, ובכתב־עת זה לא גילה הרבה את לאומיותו. כפילות־נוהג זו לא היה בה כדי להרגיז. משום שהיא היתה חלק מטבעו לבקש תמיד פשרה בין הקצוות. אנו הצעירים שנאנו פשרות – ובכל זאת נמשכנו אל סוקולוב. הוא ראה אותנו כדוגמאטיים, צרי־אופק, דוקטרינארים, וניסה להביא אותנו לידי הבנת השקפתם של אחרים, להמתיק את מה שהוא ראה בנו כאי־סובלנות יהודית וסלאוית. הוא היה נוטה תמיד לפשרה. ‘העולם לא ייחרב’, היה אומר, ‘אם תוותרו על זרת; החיים ייעשו משום כך קלים יותר לשאתם’. הוא היה בן העולם הזה לפי מזגו ולפי סברו, והיתה בו סגולה, שרובנו חסרנו אותה, היא הסגולה ליהנות ממנעמי החיים.
לפרקים היינו נפגעים מאותו היסח־דעת אולימפי שלו – ובקשר עם זה אני זוכר ביחוד את ביקורי אצלו באותו אביב 1903. הדבר היה באותם ימי הפסח, שהגיעו אלינו הידיעות על הפרעות המבהילות בקישינוב. אבדו עשתונותי והייתי כשרוי באימה. לא כן סוקולוב. טלגרמות היו מציפות את בית ‘הצפירה’ ובהן פרטים על הטבח. בתוך החרדה הכללית נשאר סוקולוב שקט. לא משום שהיה חסר רגשי־צער, אלא שמטבעו לא היה עשוי לאבד את שיווי־משקלו. מבחינה זו אפשר שהיה בו משום דוגמה מחנכת לנוער – אבל לנו לא תמיד קל היה לכבד אובייקטיביות פילוסופית כזו.
דור כדור הזה, שראה זוועות העולות הרבה על הפרעות ברוסיה, בהביטו לאחור, בודאי יתמה על זעזוע־האימה שפרעות קישינוב גרמו לכל העולם היהודי. איני יודע אם מעשי קישינוב היו הגרועים במעשי האכזריות ברוסיה בראשית המאה העשרים. בודאי שאין המעשים ההם יכולים להתחרות במה שהורגלנו בעשרת הרביעית והחמישית של המאה הזאת. אולי הפשר הוא ‘במה שהורגלנו’. בזכרוננו נשארה קישינוב האבטיפוס של הפרעות – הן היו הראשונות במאה העשרים. הן היו הראשונות – בקירוב לאחר דור אחד – אחרי שפיכת הדמים, שבה התחילה מלכות אלכסנדר השלישי. ואפשר שלבנו ניבא, ולא ידע מה ניבא, מה שהמאה החדשה צופנת לנו.
ארבעים וחמש נפשות, אנשים נשים וטף, נהרגו, יותר מאלף נפצעו, אלף וחמש מאות דירות וחנויות נהרסו ונשדדו – זהו הסיכום הקר של פרעות קישינוב. במשך עשרים וארבע שעות רצופות הופקרו יהודי קישינוב לתאוות־הרצח של המון מורכב מאספסוף העיר והכפרים הסמוכים. רק אחרי הצהריים של היום השני, לפי פקודה שנתאחרה מאת פון פליווה י"ש, מיניסטר־הפנים, נכנס הצבא והפסיק את הטבח וההרס.
גל הזעם והיאוש שהציף את כל היהדות, מקצה רוסיה ועד קצה, הוגבר על־ידי תסביך הרגשות של השפלה וחוסר־אונים. הפרעות בקישינוב היו תשובת רוסיה הצארית על הזעקה לחירות מצד הנתינים היהודים. לבנו אמר לנו, שאין אלו הפרעות האחרונות, והן רק אות לרבות שתבואנה אחריהן. ההריגות הוכנו במחשבה תחילה, לפי תכנית מחושבת יפה, ונעשו בכל מקום לעיני השלטונות האזרחיים והצבאיים, שהתערבו רק בשעה שהיה נראה להם, כי הטבח והשוד הרחיקו לכת במידה מספקת. על העיתונות הרוסית הכללית נאסר לספר את שקרה באמת. לא הורשה לפרסם את מחאותיהם של טולסטוי ושל קורולינקו. אף לנו, היהודים, הותר לדבר על אסוננו רק בטון זהיר. כאשר משוררנו הלאומי ביאליק כתב את הקטגוריה הלוהטת על הפרעות, אנוס היה להסווֹת את המאורעות בשם בדוי ‘משא נמירוב’. לציבור הרוסי הכללי סוּפר, שהיו ‘מאורעות’, מהומות של שיכורים, ללא חשיבות מיוחדת.
אפשר שהדבר המכאיב ביותר בפרעות קישינוב היתה העובדה, שהיהודים נתנו לשחוט את עצמם ככבשים, בלי עמידה כללית על הנפש. עם כל תעמולת הפרעות הפרועה של קרושיואן, לא רצו היהודים להאמין באפשרות של טבח ערוך בחסות הממשלה; וההתקפה בימים האחרונים של חג הפסח באה עליהם כחתף. לעומת זה היה האויב מאורגן יפה והפרעות התפתחו ועברו מחלק אחד של העיר למשנהו בדומה לפעולה צבאית. לא היתה כל אפשרות לסדר על רגל אחת התגוננות. פה ושם השיבו אנשים צעירים, שבמקרה היה בידם נשק, מלחמה לתוקפיהם; אך אנשי־הצבא פרקו מיד את נשקם.
היה בדעתי לנסוע מוארשה לג’ניבה. אבל עזבתי את שיעורי כמות שהם וחזרתי אל תחום המושב. יחד עם ידידים ומכירים התחלתי לארגן קבוצות של הגנה עצמית בכל המרכזים היהודים הגדולים. לאחר זמן מועט, כשפרצו פרעות בהומל, לא הרחק מפינסק, נתקלו החוליגאנים בגדודים חזקים של ההגנה העצמית. ושוב התערב הצבא ועשה כמיטב יכלתו לפרוק את הנשק מן היהודים; אבל ההגנה שברה לפחות את הגל הראשון של ההתקפה, ולא יכול עוד לשוב לתקפו הראשון. וכן נתפשטה בין היהודים ובין השלטונות הרוסים מין מלחמת גרילה הפוכה, הראשונים משתדלים לקיים את הסדר, והאחרונים – להפירו. היהודים נעשו יותר ויותר מרי־נפש, וחיינו נעשו משום כך יותר ויותר קשים מנשוא.
זכור לי בבירור זמן אחד, שבו הביא לנו פוגרום ממש הרווחה. המתיחות, הפחדים התמידיים, היחסים האנורמאליים בינינו לבין שכנינו העיקו עלינו יותר מן ההתקפה בפועל. איך יכולנו להיות בטוחים לגמרי מי יהיה על צדנו, מי יהיה נייטראלי, ומי יתן ידו עם התוקפים? לפחות כשבאה השוֹאה ידענו את הרע ביותר, יכולנו להתראות פנים עם אויבינו, ואחרי־כן, כעבור הסופה, יכולנו לקוות לתקופה של שלוה יחסית. במשך התקופה של המתיחות הגוברת היתה נראית כל פעילות נורמאלית חסרת־טעם. היינו שרויים במלחמה. חלומותינו על ארץ־ישראל, תכניותינו בדבר אוניברסיטה עברית נדחו הצדה או נמחו לגמרי. עינינו לא ראו דבר, זולת דם אנשים, נשים וטף טבוחים, אזנינו היו אטומות לכל דבר, זולת צעקתם.
כשחזרתי סוף סוף לג’ניבה לא מצאתי לי מנוחה לא במעבדה ולא באולם ההרצאות. כל מכתב שקיבלתי מרוסיה היה קינה. רוחי נעכרה, עסקי יום יום היו תפלים בעיני; וידי קצרה מהושיע. חיכיתי לבוא הקיץ ולקונגרס הציוני – השישי – ברגשות מעורבים של חוסר תועלת ותקוה מיסטית.
ברור היה לי, שפרעות קישינוב ושלטון־האימים הכרוך בהן לא בישרו טובות לתנועתנו. בימים של פחד תכניות מאבדות צורתן, עבודת יצירה היא מן הנמנעות, על הכול משתלטות שיטות פרועות, שלא עלו על הדעת. עקת הפחד, שנעשה גלוי לעין אחרי פרעות קישינוב, לא סרה מן התנועה הציונית במשך שנים. ‘הפתרון המהיר’ רדף אחרינו בכל קונגרס והסיח את דעתנו מתיכון תכניות בישוב הדעת ומאותן ההתחלות הקטנות ההכרחיות כל־כך לפני כל הישג גדול. מתוך רעיון־רוח על נצחון דיפלומאטי הזניחה ההסתדרות הציונית הרשמית את פיתוחה הרוחני של התנועה, והניחה את התפקיד הזה לפראקציה הדימוקראטית.
בשובי לג’ניבה בשלהי אביב 1903, שלחתי תזכיר להרצל, בשמי ובשם פייבל, שבו הרציתי את דברי הביקורת של הפראקציה הדימוקראטית. הודעתי על התנאים ברוסיה, על התפשטות רגשות מהפכניים בתוך הנוער היהודי, על אמצעי הדיכוי החדשים שהנהיג פוֹן פליווה, ועל הקשיים שבהם נתקלת התנועה הציונית בתוך היהודים עצמם. התקדמותנו נעצרה שם, אמרתי, על־ידי העמדה הימנית הקיצונית של המנהיגים הציונים ונטיותיהם הקליריקאליות. ואולם הפקידות הרוסית שאבה את ידיעותיה על הציונות מתוך פירסומים ציוניים, שתיארו את הפראקציה הדימוקראטית כאנארכיסטית, ניהיליסטית, וכו'. הנוער היהודי ברוסיה פנה לנו עורף, משום שאין להם כל ענין בציונות רשמית, שהיא בעיניהם ‘מזרחית’ וזעיר־בורגנית, בעוד אשר בתוך התנועה גופה הוכרז על כל הנטיות האחרונות, שהן אתיאיסטיות ומהפכניות. הדגשתי לו להרצל, שהצביון הקליריקאלי הזה מקורו בעובדה, שהציונות של אירופה המערבית מייצגת לאומיות פאסיבית, מושפעת מדעת או שלא מדעת מן ההתבוללות, ונובעת מתוך יהדות שהיא בעיקר דתית ואין לה שרשים בספרות ישראל ובמסורת עממית. בינתים לא הושם לב לתביעות הנושנות בנוגע לעבודה מעשית בארץ־ישראל.
אולם הרצל, לו גם הרגיש בצדקת הערותינו, לא יכול היה להתיר עצמו משבי הקו שקבע לפעולתו. הוא נדחף להמריץ ולהדגיש את פעולתו הדיפלומאטית. הפורענויות שבאו על יהדות רוסיה הממו אותו: הוא ראה בעיני רוחו את זרמי ההגירה החדשים, שיבואו בעקבות הפרעות של קישינוב ושלפיהן, והכפיל את מאמציו לקרב את ‘הפתרון המהיר’. בהתקרב הקיץ הגיעו לאזנינו שמועות סתומות על משא־ומתן עם אנגליה; אבל לא נודע לנו כלום על אופיין של שמועות אלו, עד שנתאסף הקונגרס. בינתים באה לידי פּירסום עוד אחת מפעולותיו הנועזות של הרצל. עלתה בידו של הרצל לקבל ראיון בפטרסבורג אצל פון פּליווה, האיש אשר ידיו נגואלו בדם אלפי קרבנות יהודים! ובתחילת אבגוסט, ימים מספר לפני פתיחת הקונגרס, אמנם בא הרצל לרוסיה, כדי להתקבל על־ידי רב־הטבחים של קישינוב.
היו חילוקי־דעות נסערים בנוגע למעשה זה. היו שסברו, כי המנהיג היהודי אינו בן־חורין לדקדק בבחירת הקשרים שלו, ועליו לנהל משא־ומתן גם עם רוצח, אם תצמח מזה איזו טובה ממשית. אחרים לא יכלו להשלים עם השפלה אחרונה זו. היו גם אחרים – ואני הייתי אחד מהם – שסברו, כי המעשה היה לא רק משפיל, אלא גם חסר כל טעם. פון פליווה, שהוציא מיד אחרי פרעות קישינוב שורה של גזירות, הנוטלות את האפשרות של כל פעולה ציונית שהיא, אי־אפשר שיבטיח איזו הבטחות שיש להן ערך; ואם יבטיח – לא יקיים. יצא שהרצל קיוה לא רק להשפיע על פליווה, שידכא את פעולות ‘המאות השחורות’ (זו היתה תקוה דמיונית ביותר, שהרי האנטישמיות היתה מכשיר מדיני נחוץ לפון פליווה, לפוביידנוסצב, התובע של הסינוד הקדוש, ולכל הכנופיה הצארית), אלא גם חלם להשיג את עזרת רוסיה בשידול עבדול חמיד, שליטה רפה־האונים של טורקיה, לפתוח לפנינו את שערי ארץ־ישראל. אין לשער מידה גדולה מזו של חוסר־ריאליות; אנטישמיים אינם מסוגלים לסייע ביצירת מולדת ליהודים; יחסם מונע אותם מלעשות דבר, העלול להביא עזרה אמיתית לאומה היהודית. פרעות – כן; רדיפות – כן; הגירה – כן; אבל לא דבר, העלול להביא לידי חירותם של היהודים.
יאושם של המוני־היהודים ברוסיה היה עמוק כל כך, שמסעו של הרצל בקהילות ישראל קיבל כמעט צורה משיחית. ביחוד בוילנה היתה התרגשות עצומה באוכלוסיה היהודית, ונחשול של תקוה עיורת, ללא יסוד, פשוטה, אינסטיקטיבית והיסטרית קידם את בואו. שום דבר לא בא, כמובן, בעקב שיחותיו ‘הלבביות’ של הרצל עם פליווה, שום דבר, כלומר, חוץ מאכזבה ויאוש עמוק יותר ומחלוקת עמוקה יותר בין הציונים ובין המהפכנים, כי האחרונים במיוחד היו מלאי זעם על הויתור הזה לריאקציה. הרצל מוסר את שיחותיו עם פליווה בספרי־ימיו. נאמרו כמה אמרים כללים, פון פליווה חזר על האשמות העוברות לסוחר, שהיהודים הם כולם מהפכנים והבטיח אילו הבטחות סתמיות, שלא עלה על דעתו לקיימן. חלף זה הזהיר הרצל בנאום, שנשא לפני המנהיגים הציונים בפטרסבורג, שלא יתנו בקרבם מקום ליסודות ראדיקאליים! התזכיר ששלחתי אליו לא עשה כל פרי.
קשה מזה היה לקיים את המשמעת בקונגרס השישי. הקונגרס הזה נפתח בצל הפרעות של קישינוב וביקורו של הרצל אצל פּליווה, וננעל במעשה אוגאנדה. קול המון השמועות בנוגע למשא־ומתן של הרצל עם הממשלה הבריטית נשתכך רק כשהעובדות הוגשו לקונגרס. לפני שפירסם את העובדות האלה נמלך הרצל בועד הפועל – הקאבינט – של הקונגרס ונתגלה לו שייתקל בהתנגדות חזקה. שיעור חוֹזקה של ההתנגדות הזאת נודע לו רק אחר־כך. בלב כמה מן הצירים הרוסים היתה טינה עמוקה על הרצל בשל ביקורו אצל פליווה. הם לא יכלו לגלות מה שבלבם – אף כי נחמן סירקין הביע אי־הסכמה חריפה בויכוח של הקונגרס – מפני שידעו, כי גם בבאזל הם נתונים להשגחתה של הבולשת הרוסית וכי בשובם לרוסיה יטילו עליהם את האחריות על כל מלה, שנאמרה מתוך חוסר־זהירות. טינה זו גברה עוד יותר, כשהרצל ביים את הדבר בכשרונו הרגיל וקרא באזני השומעים את המכתב המפורסם מאת הממשלה הבריטית, חתום בידי לוֹרד לנדסדאון, המציע ליהודים טריטוריה אבטונומית באוגאנדה, באותו חלק שהוא עכשיו אפריקה המזרחית הבריטית.
זוכר אני פרט רב־משמעות אחד של אותו ביוּם. תמיד היו נוהגים לתלות על הקיר, מאחורי כיסאו של הנשיא, את מפת ארץ־ישראל, מפה זו הוחלפה במפה לא־משוכללת של ארץ־החסות אוגאנדה, והמעשה הסמלי הזה כאילו חתך בבשרנו ומילא את לבנו רגש מנבא רעה. הרצל פתח את נאומו בתיאור בהיר וחי של מצב היהודים, מצב, שלנו היהודים הרוסים, היה ידוע יפה כל־כך. הוא הסיק ממנו מסקנה אחת: ההכרח הדוחק להביא לעם המוכה עזרה מהירה ורבת־ממדים על־ידי הגירה. נחוצים אמצעים של שעת־חירום. הוא לא ויתר על הרעיון, שארץ־ישראל צריכה להיות מולדת ליהודים. להפך, הוא רמז, שהבטחתו של פליווה ללחוץ על טורקיה היטיבה את סיכויינו בארץ־ישראל. אבל בנוגע לבעיה הדחופה, אירעה התפתחות חדשה, רבת־חשיבות. הממשלה הבריטית הציעה לנו טריטוריה באפריקה המזרחית הבריטית. הכל יודעים, שאין אפריקה המזרחית הבריטית ציון, ולעולם לא תהיה ציון. אין זו אלא פעולת־עזר – אבל על בסיס לאומי או מדיני.
היה זה נאום יוצא מן הכלל, שהוכן ברוב קפדנות – על צד האמת, בקפדנות יתירה, הואיל וסעיפיו הזהירים והשקולים גילו את הסתירות המהותיות שבמצב. הרצל נתקל בהתנגדות חזקה בישיבה הסגורה של הועד הפועל, אבל הוא השיג שם רוב וכפה עליו את אחידות הדעה, וכך יכול היה להגיש את ההצעה הבריטית בשם הועד הפועל. אבל בדעתו שייתקל בהתנגדות דומה לזו בדיון הקונגרס, לא ביקש שההצעה הבריטית תתקבל, אלא חיפה אותה בעצה, שהקונגרס ישלח ועדת־חקירה אל הטריטוריה הנידונה על מנת שתמסור אחר־כך דין־וחשבון על מידת כושרה.
הרושם על הקונגרס היה משונה. הצירים כאילו חוּשמלו על־ידי הידיעה. זו הפעם הראשונה בתולדות היהודים בגלות, שמעצמה גדולה נשאה ונתנה בדרך רשמית עם נבחרי האומה היהודית. זהותה ואישיותה המשפטית של האומה העברית כוֹננה מחדש. הנה מה שהשיגה תנועתנו; וההישג היה רב. אבל מיד לאחר שגוּף ההצעה והאופן שבו הודיע עליה הרצל נתפסו כראוי, השתרר בקונגרס רוח של דיכדוך־נפש וחרדה. ברור היה, שאמונתו של הרצל בתמיכתו של פליווה בעניננו בארץ־ישראל היתה רק כסות־עינים. ועוד, קל היה לדבר על אוגאנדה כעל פעולת־עזר עראית, אבל הטיית כוחותינו למפעל עזרה טהור, פירושה, ותהא כוונתו של הרצל מה שתהיה, הריסתה של ההסתדרות הציונית, במידה שזו עוסקת בציון.
כיצד קרה הדבר, שהרצל יכול היה להעלות בדעתו להחליף את המטרה? זו היתה תוצאה הגיונית מתפיסתו את הציונות ותפקידה של התנועה בחיי היהודים. לגביו, ולגבי רבים מחבריו – אולי רוב נציגי היהודים שנתאספו בבאזל – היתה הציונות: פתרון לאלתר לשאלות המעיקות על עמם המעונה קשה. אם לא זה, מה טעם לה בכלל? היתה זו תפיסה שיש בה גם תפלות, גם תמימות וגם נדיבות־רוח. אין בכלל פתרונים לאלתר לשאלות היסטוריות גדולות. יש רק תנועה בכיוון לפתרון. הרצל, המנהיג, התחיל באמונה ההפוכה; והוא נחל אכזבה. צרת־היהודים גדלה משעה לשעה. הרצל היה ברוסיה והעיף עין מלאת חלחלה על תחום המושב ומצוקותיו. בכל מקום קיבל אותו עם נואש כגואל ומושיע; וחובתו היתה לגאול. ואם ארץ־ישראל ברגע זה אינה ענין הניתן להתממש, אין הוא יכול להמתין, כי שטף האנטישמיות גאה מרגע לרגע – או בלשונו הוא: ‘הדיוטה התחתונה של בית ישראל כבר הוצפה’ אם תבוא, חלילה, הרעה, לא יישארו יהודים במספר מספיק לבנות את ארץ־ישראל; מכאן שהצעת הממשלה הבריטית היתה כאצבע אלהים; היא באה כדבר בעתו – כישועה קרובה בעת צרה. יהיה זה אכזרי, חסר־לב, לא־יהודי ולא־ציוני לדחות שעת־כושר, שאולי לא תזדמן עוד כמותה בדברי ימי ישראל. הודעתו של הרצל לקונגרס היתה זהירה, מכובדת ועצורה; מחוץ לבמה, במסדרוני הקונגרס, היה פחות דיפלומאטי, יותר אנושי, יותר נרגש. הוא, ואלה המושפעים ממנו, לא נתנו את דעתם על כך, כי מה שהציע ליהודים ולציונים אינו אלא פח ואחיזת־עינים. לא היתה שום הצעת טריטוריה, שהיתה יכולה להקל במשך מועד קצר את הלחץ ולהמתיק במידה ראויה את האסון שבא עלינו כשואה. ההגירה היהודית מרוסיה, שלפני קישינוב היתה גוברת והולכת, הגיעה אחרי קישינוב לשיעור של מאה אלף לשנה. אלה שדיברו בנחת על הטיית זרם ההגירה לאוגאנדה, לא העלו על דעתם, שאוגאנדה היתה ארץ אשר רק דבר אחד היה ידוע עליה, והוא, שהיא ארץ־ישימון, מאוכלסת שבטים פראים; לא טבעה, לא אקלימה, לא אפשרויותיה החקלאיות והאחרות הלמו – לפי הדעה האופטימית ביותר – את ערכי השעה. קשה לומר באיזו מידה נתפס הרצל בלבו על־ידי אוגאנדה. בחישוביו הדיפלומאטיים המסובכים חשב על אוגאנדה גם כעל משכון. הוא רצה שהקונגרס יקבל את אוגאנדה כדי להבהיל ולהפעיל את הסולטאן, כאילו הוא אומר לו: ‘אם לא תתן לנו את ארץ־ישראל, נסתלק ממך לגמרי ונלך לאפריקה המזרחית הבריטית’.
על כל פנים ההצעה שהוגשה לקונגרס היתה רק בדבר ועדת־חקירה. אבל שום איש לא טעה בדבר הערך הסמלי של ההצעה. התפלגות עמוקה, רבת צער והתרגשות, נתגלתה באולם הקונגרס. כשהישיבה הראשונה נפסקה באמצע והצירים נתפזרו במסדרונות או מיהרו לאסיפותיהם הסיעתיות, נראתה אשה צעירה עולה במרוצה על הבמה ומסירה בתנועה נרגשת את מפת אוגאנדה שנתלתה במקומה של מפת ציון.
אני הלכתי אל אסיפת הצירים מרוסיה, הגדולה שבקבוצות הקונגרס, כדי להשתתף בויכוח על עמדתנו לגבי הצעת אוגאנדה. אוסישקין, מנהיג הציונים הרוסים – שהיה כמובן אנטי־אוגאנדיסט קיצוני – לא היה בקונגרס. הוא עשה בארץ־ישראל. המנהיגים הרוסים האחרים, כהן־ברנשטיין, שמריהו לוין, ויקטור יעקבסון, היו גם הם מתנגדים לאוגאנדה ללא פשרה. הצירים הפולנים (הם היו קבוצת־משנה במשלחת הרוסית) היו מחולקים בדעותיהם. סוקולוב – דבר אופייני לגביו – לא רצה לגלות את דעתו. אבי, שהיה ציר־חבר שלי מפינסק, נטה למיעוט הרוסי שהיה בעד אוגאנדה – וכן גם אחי שמואל – וזו היתה הפעם היחידה בחיינו שנשתררה בינינו קרירות־יחסים. עלי להעיר, כי בין הציונים הרוסים היה טיפוס מסויים של בעלי־בתים מכובדים, שהתיחסו תמיד בספקנות לגבי אפשרות קימומה של ארץ־ישראל. היו אנשי־מעשה, סוחרים, אנשי־עסקים, שטענו, כי מאמציו של הרצל בענין ארץ־ישראל הגיעו למבוי סתום. ‘מה התועלת ברדיפת רוח?’ אמרו. ושוב: ‘מה נפסיד אם נקבל את אוגאנדה?’ ויש שאמרו: ‘הבריטים הם אומה גדולה. מעצמה גדולה היא המציעה לנו הצעה. אסור לנו להעליב בסירובנו מעצמה גדולה’.
כל הנימוקים האלה כפי שנראה לי, נבעו מתוך תסביך נחיתות משונה. באסיפת הצירים הרוסים נאמתי נאום תקיף נגד הצעת אוגאנדה ומשכתי לצדנו כמה מן המהססים. במבוכה שקמה בקונגרס עם ההצעה, שהרצל הגישה לקונגרס בצורה כה דרמתית, נתבלבלה דעתם של כמה מן הצירים. אני עצמי, כך הודיתי, ראיתי רגע את הענין כמין תמרון מפלגתי, אבל אחר־כך נתברר לי, שהענין הוא הרבה יותר יסודי. היה זה נסיון לשוות אופי חדש לגמרי לתנועה הציונית. עצם העובדה, אמרתי, ש’המזרחי' – הציונים הדתיים – הם רובם בעד אוגאנדה, והפראקציה הדימוקראטית היא נגד אוגאנדה, מגלה את טיב הענין המוצע.
‘השפעת הרצל על העם היא רבה מאד’, אמרתי, ‘אפילו מתנגדי אוגאנדה אינם יכולים להימלט ממנה ואינם יכולים למצוא את לבם להודיע גלוי, שיש בזה משום סטייה מן הפרוגראמה הבאזילאית. הרצל, שמצא כבר את תנועת חיבת־ציון קיימת לפניו כרת עמה אמנה. אבל כשעבר זמן ורעיון ארץ־ישראל לא הראה סימן של הצלחה, נתחרט על האמנה. הוא הביא בחשבון רק תנאים חיצונים, בעוד אשר הכוחות שאנו נשענים עליהם מעורים עמוק בפסיכולוגיה של עמנו ובחפצי חייו. ידענו, שאין להשיג את ארץ־ישראל למועד קצר, ועל־כן אין אנו מתיאשים אם נסיון מיוחד זה או אחר אינו עולה בידנו’. וסיימתי את נאומי בדברים אלה: ‘אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו’. המשפט האחרון הזה נעשה מעין סיסמה למתנגדי־אוגאנדה בקונגרס.
הויכוח על הצעת אוגאנדה נפתח בישיבה הראשונה של המליאה בנאום חיובי של מאכס נורדוי. הנאום לא היה משכנע, הואיל ונורדוי עצמו לא היה משוכנע ונשמע רק ללחץ. באותו נאום טבע את הביטוי המפורסם ‘מלון־לילה’ (Nachtsyl); את אוגאנדה יש ליישב יישוב לאומי, כמין תחנת־ביניים בדרך לארץ־ישראל. עם התפתחות הויכוח חלפה ההתרגשות הראשונה מן ההכרה שמעצמה גדולה הכירה בהסתדרות הציונית. הרגשות נגד ההצעה התחילו מתגבשים.
הויכוח נמשך אחרי האסיפות המוקדמות של הקבוצות וננעל בנאום שני של נורדוי. הקונגרס הגיע למעלה גבוהה של מתיחות. קשרי משפחה וידידות של שנות־חיים ניתקו ונפזרו. ההצבעה על ההחלטה היתה על־פי שמות הצירים. כל ציר חייב היה לומר ‘כן’ או ‘לא’. התשובות ניחתו, בדממת המות שבאולם, כמכות קורנס. היה לנו הרגש, שגורל התנועה הציונית נחתך. מאתים תשעים וחמישה צירים הכריזו ‘כן’, מאה שבעים וחמישה ‘לא’. כמאה נמנעו. זוכר אני כמו חי כיצד קרא הרצל את שמו של סוקולוב. ‘הר סוקולוב!’ – אין מענה. ‘הר סוקולוב;’ – אין מענה. ‘הר סוקולוב!’ – אין מענה. ובפעם השלישית: ‘הר סוקולוב!’ – אותה תוצאה. כדי לציין את ההתרגשות שבעבודת כולנו ביום ההוא, אני מביא כאן מאורע קטן שאירע אחר־כך בתוך הרכבת, שהסיעה קבוצה של צירינו מבאזל לרוסיה. צ’לינוב פנה אל סוקולוב ואמר:
‘אילו אני או וייצמאן היינו נמנעים מהצבעה, לא היתה בזה חשיבות מרובה; אבל איך יכול היה אדוני, עורך העיתון העברי החשוב ביותר במזרח אירופה, שאלפי קוראים נושאים אליו את עיניהם כאל מדריכם, להימנע מהצבעה? מחובתו, אדוני, שתהיה לו דעה לכאן או לכאן בשאלת־יסוד כשאלה הנידונה’!
על זה השיב סוקולוב בהתרגשות לא רגילה אצלו:
‘יכול הייתי לכתוב לכם תריסר מאמרים על הנושא הזה, ולא תדעו מתוכם אם אני בעד או נגד… וכאן אתם מעיזים בפני לתבוע ממני תשובה מוחלטת. דבר זה הוא למעלה מכוחותי!’
והנה נתגלה בהצבעה קו משונה מאד: הרוב הגדול של השוללים בא מצד המשלחת הרוסית! צירי קישינוב היו נגד הצעת אוגאנדה! הדבר היה לחלוטין למעלה מהשגתם של אנשי המערב. זכורני, אחרי ההצעה ניגש הרצל אל חבורת צירים במסדרון, ותוך כדי חילופי־דעות קצרים הכריז ביחס לרוסים הממרים: ‘אנשים אלה החבל תלוי בצוארם והם בסירובם עומדים’!
גברת צעירה, זו שהסירה את מפת אוגאנדה מעל הקיר שמאחורי הדוכן, עמדה שם במקרה. היא קראה ברוב רגש: ‘אדוני הנשיא, אתה בוגד!’; הרצל פנה וילך. בדרך טכנית היה לו להרצל רוב בשביל הצעת אוגאנדה, אבל ברור היה, שקבלת ההצעה הבריטית תהיה לבטלה. ההצבעה היתה בדוחק. מלבד זה, האנשים אשר בשבילם צריך היה לקבל את אפריקה המזרחית הבריטית, הרוסים הסובלים, הנרדפים, לא רצו בה. הם לא יוותרו על ציון.
כשהוכרזה תוצאת ההצבעה האישית במליאה, אילצו החברים הרוסים של הועד הפועל, שהתנגדו להצעה בישיבה הסגורה, את הרצל, שיפטור אותם מן ההתחייבות של אחידות הדעה. אחר־כך עזבו את הבמה ויצאו מן האולם ובעקבותם מרבית הצירים הרוסים. היה זה מחזה אשר לא יישכח. צ’לינוב, קורנברג ואחרים מן המדינאים הקשישים בכו לעיני כול. כשנתאספו הפורשים לחוד, היו שם צירים אחדים, אשר מרוב יגונם ישבו על הקרקע, כאבלים על המת או כדרך שנוהגים לזכר חורבן בית־המקדש, בתשעה באב. אני זוכר, שזמן מועט אחרי־כן כתב אחד־העם מאמר בשם ‘הבוכים’, שבו חזר ברוב עצב על טענתו התמידית, שהמנהיגים המערביים חסרים את הציונות העממית; התכחשות זו לארץ־ישראל, כתב, היתה מלווה את המנהיגות המערבית מלכתחילה; בראשונה נתגלתה ב’מדינת היהודים' של הרצל, שבה לא נזכר השם ציון; אחר־כך ב’אלטנוילאנד' שלו, הרומאן האוטופי שלו, שבו הוא מתאר מולדת יהודית לעתיד לבוא בלי תרבות עברית; ועתה בא הפתרון, החלפת תפארתה של המולדת היהודית ההיסטורית בטריטוריה אפריקנית רחוקה ובלתי־נודעת.
בינתים, בעודנו יושבים באסיפתנו, כולנו מדוכאים, הלבבות מלאים מרירות, הובאה אלינו ידיעה, שהרצל רוצה לדבר אלינו. השיבונו לו, כי ברצון נשמע את דבריו. הוא בא, רע־מראה ועייף. הוא נתקבל בדומיית מות. איש לא קם ממקומו לברכו, איש לא מחא כף כשכילה את דבריו. הוא הוכיח אותנו על עזבנו את האולם; הוא הבין, אמר, שזו היתה רק הפגנה ספונטאנית ולא פרישה. הוא קרא לנו לחזור. הוא חזר והבטיח לנו, שהוא מסור לארץ־ישראל ללא כל סטייה. ודיבר שוב על הנחיצות הגדולה למצוא לאלתר מקלט בשביל המוני יהודים חסרי קורת־גג. הקשבנו בדממה; איש לא ניסה להשיב. זו היתה בודאי הפעם היחידה, שהרצל נתקבל כך באסיפה ציונית כל שהיא; הוא, אלילם של כל הציונים, יציאתו היתה ככניסתו; אבל דומני, כי באסיפה קטנה זו נגלה לו כל עומק האהבה שקשרה אותנו עם ציון. זו היתה הפעם האחרונה שראיתיו, חוץ מאשר מרחוק, על הבמה. הוא נפטר בשנה שלאחר כך בהיותו בן ארבעים וארבע.
מהצעת אוגאנדה לא יצא כלום. שנה אחרי מות הרצל, בקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, נדחתה ההצעה לחלוטין וישראל זנגביל ואחרים עזבו את ההסתדרות הציונית כדי לייסד את ההסתדרות הטריטוריאלית היהודית, שחיפשה במשך שנים אחרי טריטוריה אחרת ליישב שם יהודים רבים על אדמתם הם, אבל מעולם, מעולם לא מצאו ארץ כזאת.
הקונגרס השישי, שריכז את שאלת היהודים בנקודת־מוקד אחת, לימד אותי הרבה. ביחוד שני ענינים שנידונו שם חיזקו בי את עיקרון הגידול האורגני, שהאמנתי בו תמיד. הפחד אינו מוליד שום דבר טוב. הפחד הוא שהביא את הרצל לקבל את הצעת אוגאנדה בלי ביקורת; הפחד הוא שהניא אותנו מלהשתמש לטובתנו בהצעה אחרת – היא הצעת אל עריש, שהוגשה לקונגרס השישי. סבורני, שתיאור שתי ההצעות יש לו שייכות לדברי זכרונות אלה.
זמן קצר לאחר הקונגרס השישי החלטתי ללכת לאנגליה, כדי לברר לעצמי, אם הדבר יעלה בידי, את טיבה של הצעת אוגאנדה, שהיתה צריכה להידון בקונגרס השביעי לשם החלטה סופית. הכרתי אחדים מיהודי אנגליה; אחד מהם היה ליאופולד גרינברג, עורך ה’ג’ואיש כרוניקל' בלונדון, אבל לא יכולתי לפנות אליו. הוא האיש שהועיד את הרצל עם ג’וזף צ’מברליין ולורד לנדסדאון בימי כהונתו של באלפור כראש הממשלה. התנגדותי להצעת אוגאנדה עשתה את גרינברג לאויב לי, ומעולם לא חודשו בינינו יחסי־הידידות. כשהשתקעתי באנגליה עשה גרינברג כל אשר לאל ידו להרחיקני מן התנועה; ודאי שעלה בידו למנוע אותי במשך זמן רב מלפתח מגע קרוב עם ציוני לונדון, וה’ג’ואיש כרוניקל' שמר לי תמיד איבה. הכרתי גם את ד"ר משה גאסטר, החכם, או ראש הקהילה הספרדית, שהיה אחד מראשוני תומכיו של הרצל באנגליה. בשנים הבאות הכרתיו מקרוב יותר. הוא היה ציוני טוב, אבל סבל, לדעתי, מקנאה ומשגעון גדלות. הוא ראה עצמו מוכשר יותר מהרצל להיות נשיא ההסתדרות הציונית, אבל לא הגיע מעולם אלא לסגן־נשיאות בקונגרס.
פניתי אפוא אל גאסטר והוא נתן על ידי מכתב אל לורד פרסי, שהיה אז הממונה על עניני אפריקה. לורד פרסי היה המדינאי האנגלי הראשון שנפגשתי עמו. הוא היה אדם בשנות השלושים, בעל תוי־פנים מחוטבים האופיניים לבני משפחתו, אדיב ונעים בהליכותיו, וניכר היה שהוא בקי בענין. רבות שאלני על התנועה הציונית והביע את עומק השתוממותו, שהיהודים נתנו את דעתם על הצעת אוגאנדה, שנראתה לו מצד אחד בלתי־מעשית ומצד שני ככפירה בדת ישראל. בהיותו הוא גופו דתי מאד, לא סבל את המחשבה, שהיהודים יוכלו אפילו לחשוב על כל ארץ אחרת חוץ מארץ־ישראל כעל מרכז תחייתם; והוא שמח לשמוע מפי, שהיו יהודים רבים כל־כך, שהתנגדו להצעה. הוא אמר: ‘אילו הייתי יהודי לא הייתי נותן חצי פרוטה בעד הצעה זו!’
נתרשמתי כך־כך מהשקפותיו של לורד פרסי, שמיד לצאתי מלפניו ישבתי בחדר סמוך ובמכשירי־הכתיבה של משרד החוץ כתבתי אל ארוסתי דין־וחשבון על השיחה. את תמצית המכתב המצאתי ל’אומרי הלאו' – מתנגדי אוגאנדה – ברוסיה. מאמין אני, שלמכתב זה היה חלק לא מועט במפלתה הסופית של הצעת אוגאנדה.
מלורד פרסי הלכתי אל סיר הארי ג’וֹהנסטון, התייר המפורסם, שהכיר יפה את אוגאנדה. גם דעתו היתה, שערכה המעשי של ההצעה הוא אפס. הוא הוסיף, כי קומץ המתיישבים הלבנים, רובם אנגלים, שהיו כבר באוגאנדה, יילחמו בכניסת זרם יהודים לארצם, שאינה מסוגלה לקלוט אלא מספר מועט מאד. באתי לידי מסקנה, שגרינברג הכניס למוחו של הרצל את הרעיון, שהיה חסר כל יסוד מוצק – מלבד ליקוייו האידיאולוגיים והמוסריים – והרצל נאחז בו מתוך אימת לחצם של המאורעות.
ג’וֹהנסטוֹן אף הוא שלח אותי להתראות עם ג’נטלמן אנגלי, שיצא לו שם רע בעולם היהודי – סיר וויליאם איואנס גורדון – אבי ‘חוק הזרים’. בדרך כלל נחשב גורדון אחראי לכל המכשולים בדרך המהגרים היהודים לאנגליה. פגשתיו שנים אחדות קודם לכן, כשהיה מסייר את תחום המושב ברוסיה. כשאני משקיף לאחור נראה לי, שאנשינו הוציאו עליו פסק־דין חמור מדי. ‘חוק הזרים’ באנגליה, והתנועה שקמה בענין זה, היו חזיונות טבעיים, שאפשר היה לחזותם מראש. הם היו חזרה על תופעה ידועה מאד בתולדותינו. בכל פעם שכמות היהודים באיזו ארץ מגיעה לנקודת הרוויה, מתחילה אותה ארץ להגיב בשלילה. בשנים הראשונות למאה הזאת הגיעו וייטצ’פּל ומרכזי תעשייה אחרים באנגליה לרוויה כזאת. העובדה, שהמספר הממשי של היהודים באנגליה, ואף מספרם היחסי לאוכלוסיה הכללית, היה קטן מאשר בארצות אחרות, לא היתה חשובה; הגורם הקובע בנידון זה הוא לא כושר התמיסה של היהודים, אלא כושר ההמסה של הארץ. אנגליה הגיעה לנקודה, שבה יכלה או רצתה לקלוט כמות כזו של יהודים ולא יותר. יהודי אנגליה היו מוכנים להיקלט במספרים גדולים יותר. את התגובה נגד זה אין לראות כאנטישמיות במובן הרגיל או הגס של המלה; זהו חזיון לאומי חברתי וכלכלי של ההגירה היהודית, ואי־אפשר לנו להתכחש לו.
לסיר וויליאם איואנס גורדון לא היו משפטים קדומים אנטי־יהודיים במיוחד. הוא פעל, לדעתו, לפי מיטב יכולתו ובצורה הנאותה ביותר, לטובת ארצו. הוא נזדעזע למראה רדיפות היהודים ברוסיה, אבל לפי דעתו אין לה לאנגליה אפשרות פיסית לתקן מה שעותה רוסיה על יהודיה. הוא הצטער, אך לא יכול להושיע. הוא גם מוכן היה בכל לב לעודד כל התיישבות של יהודים כמעט בכל מקום בקיסרות הבריטית, אבל לא יכול לתפוס למה הגיטאות של לונדון או לידס או וייטצ’פּל צריכים להיעשות סניפים של גיטאות וארשה ופינסק. לבי סמוך ובטוח, שהוא היה מתנגד באותה מידה עצמה להגירה המונית של כל יסוד זר אחר; אבל במקרה לא היה כל יסוד זר אחר, שתבע כניסה במספרים כאלה. דרושה מנה הגונה של כוח מדמה לחשוב על גיטאות שנוצרו מקרוב במושגים של דור שני או שלישי, שיסתגל ובמהירות ובכשרון לא־ייאמנו למבנה החיים החדשים ויאבדו את זהוּתם כמעט עד לבלי הכיר; ולחזותם מראש, כשהם תופסים בשינוי שם מקום ברשימות הכבוד של אוכספורד וקימברידג' ותורמים תרומות של ממש לחיי אנגליה. רב מדי הוא לדרוש מאזרח רגיל, בעל כוונות טובות, שירחיק ראות במידה כזו. רב מדי הוא לדרוש ממנו, שיראה יסוד זר, ותכופות – כפי שהוא חושב – גם מפריע, בלי אותו משפט קדום טבעי, שאזרח יציב ומעורה עמוק בארצו מוכרח להרגיש למראה נודד חסר־בית, שלפי המקובל הוא תר תמיד אחרי בית, אחרי ארץ להיאחז בה. סיר וויליאם איואנס גורדון פקח את עיני במקצת להבין את הפסיכולוגיה של האזרח היציב, ואף כי השקפותי על הגירה היו בדרך הטבע מנוגדות בהחלט להשקפותיו, התווכחנו על השאלות האלה בדרך אובייקטיבית לגמרי ואפילו ידידותית.
אוגנדה היתה לקח אחד בדבר הסכנות הכרוכות במדיניות של פחד. אל עריש היתה הלקח השני.
במשך הקונגרס השישי נודע לנו, כי בצדה של הצעת אוגאנדה היתה נידונה גם הצעה אחרת. הרצל נשא ונתן עם ממשלת הוד מלכותו על בית קצת קרוב יותר, כלומר, על האפשרות של התיישבות יהודים ברצועת הארץ שבין הגבול הדרומי הנוכחי של ארץ־ישראל ובין מצרים, הידועה בשם אל עריש. נראה, שמשא־ומתן בענין זה נמשך תקופת זמן ניכר, אבל כלל הציונים לא ידעו איך התחיל משא־ומתן זה ומה טיבו, חוץ מן העובדה כי נשלחה משלחת לאל עריש לחקור את האדמה וכי המשלחת הביאה דין־וחשבון שלילי. הודיעו לנו בקונגרס, כי ממשלת הוד מלכותו, הנותנת תמיד את דעתה על היהודים ושואפת להיטיב את גורלם, נתנה לבאי־כוח התנועה הציונית את כל ההקלות הדרושות, כדי לנהל את עבודת החקירה במקום. המשלחת ביררה את הענין בירור מלא עם לורד קרומר, שקיבל אותם בחיבה, אבל ההצעה נמצאה בלתי־מעשית, בגלל חוסר המים בחלק זה של ארץ־ישראל הדרומית. ביררו אפשרויות של השקאה, אבל כל אלו היו תלויות בשימוש במי הנילוס, ולזה התנגדה, כמובן, הממשלה המצרית. מתוך ניתוח קפדני של הדין־וחשבון ומתוך הידיעות המצומצמות שניתנו לנו בקונגרס, אי־אפשר היה שלא להרגיש, שיחסה של המשלחת הושפע הרבה מן הרצון שלא הרפה מן המנהיגים הציונים באותו זמן, להתחיל רק בהתיישבות של המונים; כי רק התיישבות כזו, הרגישו, תפעל משהו להקלת סבלותיו של העם היהודי. אם התיישבות באמת־מידה רחבה אינה אפשרית, העדיפו להסתלק מכל הענין. לדעתי, השקפה זו, והיא בלבד, היתה הסיבה לביטול הצעת אל עריש, שהיתה מציאות ממשית מאד. המשלחת לא היתה מרוצה מן הרצועה הצרה לאורך חופה של ארץ־ישראל הדרומית, שאפשר היה במידה ראויה של ודאות לכונן שם מושבות, הואיל והיו שם סיכויים טובים למי תהום (ואמנם ישנם היום יישובים באל עריש). אבל זה היה תפקיד קטן מדי, לפי גודל הרעיונות ששלטו אז בחוגי המנהיגים הציונים. זו נראתה התחלה צנועה מדי. הדבר לא הלם את חזונם ודמיונם לא של המנהיגים ולא של ההמונים, שהמלה ‘פתרון’ לא סרה מנגד עיניהם אף לרגע. משום כך ראתה עצמה המשלחת מחויבת לכלול בחקירה גם את מדבר סיני, וזה כמובן אינו מסוגל ליישוב כל זמן שלא נמצאו מים. ההצעה בוטלה בשלימותה ולא נעשה כל נסיון לבחון בפרוטרוט את הרצועה הקטנה יותר, שההתיישבות היתה בה אפשרית. סבורני, שהדבר היה משפיע במידה ניכרת מאד על גורלה של ארץ־ישראל כיום הזה, אילו התרכזנו אז לעשות התחלה, ולו גם קטנה, ביישוב חופה הדרומי של ארץ־ישראל.
קישינוב, אוגאנדה, אל עריש והקונגרס הציוני השישי הביאו משבר עמוק בחיי. ראיתי את כל קוצר־ידה של התנועה הציונית, לפי מבנה בזמן ההוא, ביחס לטראגדיה של עם ישראל. קישינוב רק הגבירה בלב יהודי רוסיה את הכיסופים אשר מעולם למולדת יהודית בארץ־ישראל – בארץ־ישראל ולא במקום אחר. כל מקום אחר – פירושו רק המשך הנדודים ההיסטוריים למצוא מקלט. הם רצו בארץ־ישראל, כי דבר זה פירושו תקומה ותחייה בכל המובנים. אבל התנועה הציונית לא יכלה לתת להם את ארץ־ישראל תיכף ומיד; ורוח של כזבון ואונאה עצמית נכנסה לתוך התנועה. הצעת־התחליף אוגאנדה היתה דבר־הזייה; אף לא דיברה בשפת התקוה והזכרון של ימים מקדם. הציונות הגיעה לפרשת־דרכים: או שתלך בדרך הסבלנות וההתמדה, בדרך הקשה של גידול אורגני, או שתתפרד ותיאפס.
הרגשתי שגם אני עומד על פרשת־דרכים ועלי לעשות צעד מכריע, כדי ליתן ביטוי למחשבתי כי הכרח הוא להתחיל התחלה חדשה. בארבעה ביולי 1904 נפטר הרצל בוינה; וביום שמשלחת סטודנטים יצאה לוינה להשתתף בהלויה, סיימתי את הפרק הראשון של חיי הציונים, ויצאתי לאנגליה בשביל להתחיל בפרק שני.
פרק שביעי / התחלה חדשה באנגליה 🔗
למה אנגליה? / הציונות באנגליה לפני חצי מאה שנה / אני משתקע במאנצ’סטר / פרופיסור פרקין / אני מתקין מעבדה / שיעורים ראשונים באנגלית / טֹוֹם, נער המעבדה / עבודת מחקר ראשונה באנגליה / אני מרצה באנגלית / תלמידי / חבירי היאפאני רב-הטאקט / קול הציונות קורא / אסיפה ציונית במאנצ’סטר / פי הכשילני / הציונות באנגליה מתרפאה מאוגאנדה / המרכז של מאנצ’סטר מתגבש / אחד-העם באנגליה.
מנוסתי לאנגליה בשנת 1904 היתה צעד מחושב ונואש כאחד. אמנם לא היתה זו מנוסה ממש; על צד האמת היתה זו ‘נסיגה צורך קפיצה’ (reculer pour mieux sauter). הייתי נתון בסכנה להיות טרף לציונות, בלי תועלת לא לקאריירה המדעית שלי ולא לציונות. דומה הייתי, שהגענו לנקודת-קפאון בתנועה. מלחמותי הרסו אותי; היה צורך בריוח זמן לפני שאפשר יהיה להתחיל שוב בעבודה פוריה. מאחר שלא השגתי מאומה במאמצי הציבוריים והזנחתי את מעבדתי ואת ספרי, נשקפה לי סכנת התנוונות עד לידי איש-אויר (Luftmensch), אחד מאותם ‘הסטודנטים הנצחיים’ בעלי הכוונות הרצויות, חסרי-המשמעת, מבלי-העולם, שכבר כתבתי עליהם לעיל. כדי להיות בר-פעולה בבחינה מסוימת, ניטל עלי להמשיך את לימודי בכימיה ולהמתין לשעה כשרה יותר בתנועה הציונית.
בחרתי באנגליה מכמה טעמים, ובעיקר מתוך ניחוש הלב. משרתי בג’ניבה והכנסתי מן הפאטנט שלי, שתיהן פחתו והלכו. צר היה המקום בשביל איש נכרי בארץ קטנה כשוייץ, שהיתה כבר גדושה מהגרים מארצות אחרות, ביחוד מארצי אני. מעטה היתה ידיעתי על צרפת ופאריס מעולם לא לקחה את לבי. גרמניה לא באה בחשבון. אנגליה נראתה לי כארץ, לפחות להלכה, שיהודי רשאי לגור ולעבוד שם בלי מעצור ומכשול, ויהא נידון רק לפי טיב מעשיו. גם השקפותי הציוניות הביאוני לידי כך, שאראה באנגליה את הארץ היחידה, המגלה, לפי הנראה לעין, חיבה אמיתית לגבי תנועה כתנועתנו; ותולדות היחסים בין אנגליה ובין הציונות, אפילו בימים אלה, העידו על אפשרות זו. איני יכול לזכור טעמים אחרים, חוץ מהערצתי העמוקה את אנגליה. ודאי שלא היה באנגליה שום דבר בעל ערך חומרי שיכול היה למשוך את לבי. לא היו לי שם כל סיכויים. מבחינה זו היתה זאת קפיצה בעינים עצומות. לא לקחתי עמי שום מטענים; לא היו לי שום מטענים. כל רכושי היה מנה מסוימת של נסיון בכימיה וכמה כוונות טובות – לעבוד קשה, להסתלק למשך כמה זמן מכל פעילות ציבורית ולהתמכר בכל לבי ליצירת חיים חדשים בסביבה חדשה. לא ידעתי את הלשון. חוג מכירי באנגליה היה מצומצם מאד. לא ידעתי להעדיף חלק אחד של הארץ מחלק אחר. לונדון, העיר הראשונה שבאתי אליה, מילאה אותי – כמו בביקורי הקודמים – אימה ופחד; גודלה, בניניה, אקלימה – כל אלה הבהילוני. ראיתי את עצמי בתוך המוניה כאיש בודד, המפליג בים בלתי-נודע בסירה רעועה, באין משוט ובאין מצפן.
בלונדון גרתי שבועות מספר אצל חייט ברחוב סידניי, אדם נעים ועדין, ציוני כמוני, אך מן האגף השמאלי. שילמתי פרוטות במחיר המזון והדירה – בודאי לא יותר מן הדרוש לכסות מה שהוציא עלי. רוח-בדידות משונה היתה נסוכה על מאכסני זה המשכיל, שקרא ספרים הרבה. הוא היה הולך עמי ברחובות לונדון, כדי להורותני משהו על הכרך. אבל מעולם לא ליוני הלאה מן הבאנק. שם היה עומד ואומר חגיגית: ‘לעולם איני הולך הלאה מנקודה זו’. מטעם לא-מובן התרשמתי מאד מקו זה של אותו פרוש.
ראיתי שוב את גאסטר, נפגשתי שוב עם סיר וויליאם איואנס גורדון, וחידשתי את מגעי עם כמה מן הציונים שהשתתפו בקונגרסים. הציונות באנגליה שיקפה את מצבה הכללי הרע של התנועה על הצד הגרוע ביותר. זנגביל הוליך, או ביקש להוליך, את היהודים לאפריקה המזרחית, והדבר נחשב כדומה לבגידה באידיאלים הציוניים, אם מישהו הרשה לעצמו לבקר את ההצעה של אפריקה המזרחית ועמד על דעתו, שהתנועה הציונית חייבת לראות כתפקידה הראשי והראשון לקומם את ציון. הציונות באותם הימים לבשה רוח מיוחדת; היתה נטייה להפוך אותה למין פטריוטיזם בריטי נחות-דרגה – פטריוטיזם בריטי מיוסד על התקשרות דמיונית עם ארץ, שאיש לא ראה ולא ידע אותה, ארץ נידחת, כפופה לקיסרות הבריטית, מאוכלסת פראי-אדם. אבל העובדה בלבד, שהיא נמצאת בתוך מסלול-המזלות של הקיסרות הבריטית, דייה היתה להלהיב את דמיונם של כמה מן הארכי-פטריוטים. ברוב התלהבותם שכחו הללו את המוֹטוֹ המקראי של התנועה הציונית: ‘אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני’.
ראיתי את עצמי מבודד, מן הבחינה החברתית, הרוחנית והמוסרית. מרירות מסוימת קיננה בלב כמה מן הציונים, שייחסו את מותו בלא-עת של הרצל לעקשנותם של מתנגדי-אוגאנדה; האופוזיציה המיתה אותו. אף חוסר ידיעת הלשון היה לי למכשול במאמצי להרחיב את חוג מכירי; ורוב הציונים ידידי, כביכול, שניצתו על-ידי הרעיון על מדינת-יהודים גדולה באוגאנדה, נתנו לי כתף סוררת. באותו זמן עוד היו מחכים לדין-וחשבון על הטריטוריה המוצעת; אבל בטוחים היו, שהדין-וחשבון יהיה טוב; שאלמלא כך, טענו, לא היו מציעים לנו את ההצעה. הייתי חדל-אונים בפני תמימות כזו.
בדידותי נעשתה עמוקה ושלמה יותר, והגעתי לכלל דעה, כי בתנאים אלה מוטב שאתרחק מן המחלוקת חסרת הנעימות והתועלת מסביב לרעיונות, שלא נחשבו בעיני כלל. הלך-רוח זה היה הגורם המכריע בבחרי בעיר מאנצ’סטר להתחיל שם בעבודתי. גמרתי בלבי, יותר מבשאר הימים, לסלק את ידי למשך זמן ידוע מכל פוליטיקה ציונית; לחיות בפני עצמי ולהקדיש עצמי ללימוד ולמחשבה. לבי אמר לי, שאם אשאר בלונדון אגרר שלא בטובתי לתוך מהומה של ויכוחים בטלים.
בחרתי במאנצ’סטר להיות מקום-גלותי – כי אכן גלות היתה לי. לא הייתי עוד צעיר – עמדתי בשנות השלושים. הגעתי לעמדה מסויימת הן בעולם המדע והן בחיים הציבוריים. מאנצ’סטר היתה צריכה להיות ליקוי-חמה מלא, ולו גם עראי. התחלתי הכול מחדש. שום משרה לא חיכתה לי. לכל היותר יכולתי לצפות, שתינתן לי הרשות לעבוד במעבדה קטנה באוניברסיטה ובשכר-שימוש. השאר יהא תלוי בעבודתי – ובמזלי.
במאנצ’סטר הכרתי רק איש אחד, יוסף מזל, הציוני, שהיה מדפיס לפי מקצועו ומשורר עברי, והוא היה לי ממש למלאך גואל. הוא בא להקביל את פני בתחנה, כשבאתי שמה בפגרת הבאנקים באבגוסט, והביאני לביתו, מקום אפל, אכול-עש. שחציו היה תפוס על-ידי בית-הדפוס שלו. אבל היה זה בית נעים, יהודי משיב-נפש, ובמשך הירחים הראשונים לשבתי במאנצ’סטר היו ערבי-השבתות אצל משפחת מזל נקודות-המאור שבחיי. ושוב מזל הוא שמצא לי דירה סמוך לאוניברסיטה והציגני לפני צ’ארלס דרייפוס, יושב-ראש האגודה הציונית במאנצ’סטר ומנהל מפעלי האנילין של קלייטון, שקיבלתי שם אחר־כך משרה חלקית כעובד-מחקר.
שני גורמים הוסיפו על בחירתי במאנצ’סטר. היה זה מרכז גדול של התעשייה הכימית, והיתה שם אוניברסיטה גדולה, והמחלקה הכימית שבה, שהיתה ידועה לי מתוך הספרות המדעית, זכתה לשם גדול ביותר. ובין מכתבי-ההמלצה שתחת ידי, היה גם מכתב אל פרופיסור ויליאם הנרי פרקין מן האוניברסיטה של מאנצ’סטר.
פרופיסור גריבּה מג’ניבה נתן על ידי את המכתב הזה, ושוב אני מוכרח להתעכב על הדרך המוזרה שבה נארגו חוטי חיי למסכת אחת. המקרה אבה, שעבודתי אשר עשיתי בהשגחת גריבּה היתה לפי קוים דומים שנקט אביו של פרופיסור פּרקין סיר ויליאם הנרי פּרקין, כמעט לפני חמישים שנה. מעטים הם היודעים, שאיש אנגלי – ויליאם הנרי פּרקין – היה המייסד של תעשיית הצביעה בעטרן של פחם. בהיותו עלם בן שמונה עשרה יצר בדרך כימית את חומר-הצביעה, שנודע אחר־כך בשם כחול-אנילין או סגול-אנילין – ומכאן, דרך אגב, השם ‘העשור הסגול’, אולם גרמניה, בהתפשטות העצומה של תעשיותיה עקב חלומותיה על כיבוש העולם, היא שניצלה את התגלית הזאת. על הדרך שבה נתקלתי בגרמניה ובאימפריאליזם שלה בנתיב עניני הציוניים והמדעיים, עוד אוסיף לספר בפרקים הבאים. מכל מקום היה כאן עוד קשר מבשר מה, שלא שמתי לבי אליו באותו זמן. ידעתי רק זאת, שפרופיסור פרקין נתפס בלבו על-ידי העובדה, שעבדתי באותו שדה-חקירה שעבד אביו, ואפשר שיחסו החביב אלי נבע מלכתחילה מגורם רגשי זה, שהיה מקרי מאד. תהא הסיבה מה שתהא, אני נתקבלתי על ידו בחמימות רבה. בהיותו לפנים תלמידו של אדולף פון בייאר במינכן, דיבר פרקין גרמנית מצוינה. הוא שוחח עמי כשעה, שאל לעבודתי, הסביר לי את המנגנון של בית-הספר הכימי במאנצ’סטר, ומיד סידר, שאוכל להשתמש באחת המעבדות, ואצטרך לשלם שכר-שימוש שש לירות שטרלינג. אחר־כך נפרד ממני. הוא עמד לצאת לימי הפגרה, והאריך לתאר לפני מתוך ציפיית-אושר את הכפרים והפוּנדקים בדולוֹמיטים, שהוא עומד לבקר שם. הוא לחץ את ידי ויצא, כשאני מלוה אותו בהכרת-תודה חמה ביותר ובקנאה לוהטת.
שש הלירות, שחייב הייתי לשלם בעד המעבדה, נקבו נקב ניכר בצרור כספי, ובשעה ששילמתי את הסכום לגזבר נדרתי בלבי נדר: ‘זה הכסף האחרון שאתה מקבל ממני’. חשכתי מעט בג’ניבה, משכר הפאטנט שלי, והיתה לי הכנסה זעומה – כמדומה לי, עשר לירות לחודש – מידי איש-הנפט של באקו, שרירא, (אותו שרירא, שהמציא את הקרן לשם נסיונו המר עם צבי אברסון), שעשיתי בשבילו איזו עבודת-מחקר. אבל דבר זה לא יכול להתקיים לאורך ימים. משום כך השקעתי עצמי בעבודתי מתוך רוח של החלטה וקשי-עורף.
ההתחלה לא היתה מעודדת. המעבדה, שפרופיסור פּרקין אמר לי לעשות בה כאדם העושה בתוך שלו, היתה חדר כהה בקומת-הקרקע, שלא השתמשו בו, כנראה, זה כמה חדשים. היה זה חדר אפל, נרפש, מכוסה כמה שכבות של אבק ופיח; הכלים הדרושים היו שם, אבל היה צורך בניקוי וסידור רב, בשביל שייעשה ראוי לשבת בו. לפי מה שראו עיני, הייתי יחידי בבנין, ולא היה לי מושג היכן אמצא את האביזרים הדרושים לכונן מעבדה. ראשית עבודתי היתה למרק את השולחנות, לנקות את הברזים ולרחוץ את המכשירים המלוכלכים, שהיו מפוזרים באי-סדר ציורי. בזה עסקתי כל יומי הראשון. לא היתה זו עבודה מדעית ממש, אבל מחשבותי היו עסוקות עד הערב, עד כי חזרתי אל דירתי עייף ויגע ובברכיים כושלות.
למחרת הבוקר שבתי בשעה מוקדמת למעבדה, ולגודל שמחתי מצאתי שם עוד נפש חיה. זה היה אדוארדס, המשגיח הראשי על המעבדות, אישיות כול-יכולה, שהיה אחראי לא רק לנשים שכירות-היום ולנערים המשרתים, אלא גם לכל אוצרות הכימיקאלים והזכוכית. באתי מיד לכלל הכרה, כי לגבי דידי הרי זה האדם החשוב ביותר במקום. הוא לא היה דומה כלל למשגיחי המעבדות שראיתי בברלין ובג’ניבה; הוא היה דומה יותר למשגיח של כנסייה, נוטף שמן זית ומנומס ביותר, דיבורו זהיר ודיפלומאטי תמיד. לדאבון לבי היו שיחותינו בימים הראשונים מקוטעות ומתנהלות בכבדות, הואיל והאנגלית שלי לא היתה קיימת למעשה, והוא לא ידע לשון אחרת. בבוקר הראשון דיברתי באמצעות עפרון ונייר, כשאני מצייר לו את רוב המכשירים הדרושים לי. אף כתבתי לו את הנוסחאות של הכימיקאלים. הוא הביא לי ספר-לימוד אנגלי לכימיה, ובעברי עליו הצבעתי על הציורים, והוא הואיל לקרוא לפני כמה קטעים. בדרך זו הבינונו איש את רעהו במידה מניחה את הדעת, וכתום הבוקר היה בידי ציוד הגון למדי וניתנה לי הרשות לבוא אל קודש הקדשים – המחסן, שבו הוחזקו הכימיקאלים העדינים הדרושים לעבודתי. אדוּארדס העמיד לפקודתי גם נער משרת. גם דיבורו של זה לא היה מובן לי, אבל הוא חונן בכשרון מיוחד, שלא ראיתי כמותו מימי; הוא ידע לשחק כדורגל בכל מכשיר שבא לידו. הוא היה מעין אמן במקצוע זה, ויכול היה לזרוק כלי-זכוכית אילך ואילך בלי לשבור אותם. מעולם לא מסר לידי חפץ בדרך הרגילה, אלא עשה לפני מעשה להטים, בזרקו את המכשיר לאויר כדי לקלטו בידו, או בקלעו אותו בזוית מחושבת יפה, שיפול בנקודה מסוימת על שולחן-עבודתי. אבל חביב ועליז היה. על-פי-רוב היה מדבר בידיו ובקול רם ביותר, בהיותו סבור, כנראה, כי במידה שאדם מרים קולו, הזר מבין את דיבורו יותר. נתברר שטוֹם הוא כלי-יקר, ונהג בי בעין יפה, עד כדי רצון להשיג מותרות שונות בשביל מעבדתי. כך למשל, בלי כל זירוז מצדי, הביא קצת שטיחים בשביל רצפת האבן, והסביר לי במפורט – על-פי-רוב בתנועות – שכל מי שעבד בחדר זה סופו היה תמיד שלקה בשיגרון, וריפוד הרצפה הוא תנאי הכרחי לשמירת בריאותו של אדם. הוא גם הביע את תקותו, שלא אשאר זמן רב בחדר זה, ובקרוב יעבירוני למעלה. אדונים זרים היו נוהגים להתחיל עבודתם בקומת-הקרקע, אבל כשהצליחו בעבודה עלו למעלה. שמרתי בלבי את הערותיו המחוכמות של טוֹם, שהיו מיוסדות על נסיון רב ועל הסתכלות מדוקדקת. הוא הוסיף להעניק לי, דרך רישום, כמה תיאורי-אופי של ‘הנפשות העושות’ במעבדות, כדי שבבואן אכיר אותן פחות או יותר. טוֹם נתברך בסברה הגונה ובתפיסה מהירה; הוא היה מסתכל חריף וקולע אל האמת באנשים הסובבים אותו. עד מהרה נקשרנו בקשרי ידידות עד כדי כך, שפעמים רבות הציע לי ‘לגלח’ בשבילי איזה חומר כימי מיוחד מן האוצרות, שלבני-תמותה פשוטים אין שם דריסת-רגל. אני השתדלתי למנעו ממעשים כגון זה, כי סבור הייתי, שעדיין לא הגיעה שעתי להסתכן בנסיונות כאלה. הכול עושים כך, אמר לי; ולמעשה אין זה ‘גילוח’, מפני שיכול אני לחתום קבלה על כל חומר שאני לוקח. נתברר, שכל עובד במעבדות היה לו אוצר פרטי קטן של כימיקאלים, שמורים במקום-גנזים מיוחד משלו; הם חסכו כך את זמנם, שלא היו צריכים לרוץ ממקום למקום; ובכל אופן, הסביר לי טוֹם, מוטב שיהיה לו לאדם תמיד משהו מן המוכן.
הצטיידתי ככל אשר יכולתי, ובשותפות עם הנער המשרת, התחלתי בנסיונותי הראשונים… היתה זו התחלה לא קלה כלל, כי יצירת מעבדה בעיר נכריה, ביחוד בימי הפגרה, כשהמקום הוא חשוב כמת ונתון בידי נשים שכירות-יום, שרברבאים ופועלים אחרים מכל המינים, היא תמיד ענין מכאיב-לב. תפקידי הוקל במידה מרובה על-ידי נדיבות-לבם התמידית של העובדים מסביב לי. לא זו בלבד, שהיו נזהרים מלבוא בגבולי בשעות לא-רצויות, אלא שהראו לי תמיד חיבה יתירה והשתדלו לספק לי כל ידיעה דרושה לי ולא חסכו מעצמם כל טורח להמציא לי כל מכשיר וכל כלי שביקשתי.
ניגשתי לעבודה, ובעוד שהנסיון היה רותח או מצטנן, היתה בידי שהות מספקת להתבונן בעולם המקיף אותי. מחשבותי נדדו לעבר העתיד ואחר שבו אל העבר. ראשית כל נתתי את דעתי על ההבדל העצום בין השנים הסוערות שהנחתי מאחרי ובין האוירה השלוה והשקטה במעבדה זו שבקומת-הקרקע במאנצ’סטר. אבל לא הבטלתי את רוחי זמן רב. למן השבוע הראשון עסקתי שעות אחדות ביום בלימוד שיטתי של הלשון האנגלית. דפים שלמים בספר לימוד הכימיה שלי למדתי בעל פה. את הלשון הטכנית יכולתי להבין בלי קושי רב, אבל מה היה אז על המבטא, כשהייתי קורא בפני עצמי בקול – זאת קשה לי לדמות בנפשי כיום. ואף-על-פי-כן עשיתי כנראה חיל מעט, כי ראיתי שהולכים ונוצרים קוי-תחבורה ביני ובין חברי לעבודה בבית המעבדה.
כך עברו כששה שבועות. חוץ מן הקשרים שהזכרתי, הייתי חי כמעט בבדידות. נוהג הייתי להביא את ארוחתי למעבדה ועבדתי בשקידה מתשע בבוקר עד שבע או שמונה בערב, או גם יותר; והוספתי למלא את שעותי בקריאת ספרי-לימוד וכתבי-עת של כימיה.
מתוך שהדרתי עצמי כמעט לגמרי מדברים המפזרים את הדעת, התקדמה עבודתי יפה, וכשחזר פרופיסור פרקין, כשישה או שבעה שבועות אחרי שיחתנו הראשונה, שמחתי שיש בידי להראותו משהו. הוא נראה שמח ועודדני מאד; העמיד לרשותי שני אנשי-מחקר, שאוכל להשתמש בהם לשם נושאים מיוחדים. הם לא היו ממיטב הכוחות המצויים, אבל היו אנשים נעימים ועשו עבודתם ברצון. אחר־כך עזר על ידי מורה צעיר לכימיה בשם פּיקלס, בחור מלאנקאשייר בעל מבטא צפוני כבד. הוא היה בחור חביב מאד, וחסרונו היחיד, שנפתה להאמין כי יודע הוא לדבר גרמנית.
טעם מיוחד עמי לזכור את עבודת-המחקר הראשונה שעשיתי באנגליה, כי בדרך מפליאה נתעורר הענין שוב בחוגים מדעיים כעבור שלושים שנה ויותר. אפשר שנושא זה אינו מעניין עתה את הקורא סתם. הבאנו לידי ריאקציה בין תרכובות אורגניות של מגנזיון (מגנון) ובין אנהידרידים (אלמימות) פטאליים, המובילה לסוג חדש של תרכובות שאפשר שוב להפכן לנגזרות של אנתראצין, הבסיס של כמה חומרי-צביעה חשובים. הערך המדעי של התגלית היה נעוץ בעובדה, שהמבנה הכימי של נגזרות האנתראצין המורכבות כך, בשינוי מאלו שנוצרו לפי השיטות הקודמות, לא היה אמבּיגוּאוֹזי. לא נעשה הרבה לפי השיטה שלנו עד שנות השלושים, עד שהתחילו בחקירת חמרים סינתיטיים מחוללי-סרטן, שהואצה על-ידי התגלית, שפעולת מחוללת-הסרטן של עטרן-הפחם על העור מקורה במציאות פחמימן, שגם הוא נגזרת של אנתראצין ואפשר לייצרו בדרך סינתיטית. דבר זה עורר ענין בשיטות סינתיזה של פחמימנים כאלה שהן מסובכות במקצת, ויחד עם קבוצת שותפי-לעבודה, המהווים את חבר החוקרים ברחובות שבארץ-ישראל (שעליהם עוד אשוב לספר הרבה בפרקים הבאים) נכנסנו בחקירת פרטי-פרטים והרחבנו את תצפיותינו הקודמות בכיוונים שונים. בידי פרופיסור פיזר שבהארווארד ותלמידיו הפכה שיטתנו מכשיר חשוב במחקרם הנודע על היחסים שבין מבנה מוליקולארי ופעילות מחוללת-סרטן. פרופיסור דופרייס (Dufraisse) שבפאריס השתמש בריאקציה שלנו לשם חקירותיו בפוטו-אוקסידאציה, ובאמת חקר כמה חמרים חדשים ששלחנו אליו מרחובות.
באה הפסקה קצרה בעבודתי, שעליה אספר להלן. התחיל זמן הלימודים באוניברסיטה ומעבדתי ניעורה מזמן לזמן לחיים על-ידי תלמידים צעירים ואנשי-מחקר מבוגרים. התחלתי מתודע אל חברי למקצוע. בינתים הגיעה האנגלית שלי למדרגה מסוימת, ויחסי עם אנשי מקצועי היו טובים במידה כזו, שחפצתי להישאר במעבדה ולהיות שותף עמהם בעולמם. נשאתי בלבי את התשוקה הזאת, אבל רחוק הייתי אפילו מלחלום שהדבר יוכל להתגשם, ולא גיליתי את מחשבתי זו לשום בריה.
עברו שלושה חדשים והועמדתי לפני השאלה, איך אמשיך את קיומי במאנצ’סטר. חסכונותי והכנסתי מאת שרירא אזלו. חשבתי בלבי, שאם גם יש יסוד כלשהו לתשוקתי הכמוסה, עוד תעבורנה לפחות שנה או שנתיים, עד שתתגשם ואקבל עבודה בבית-הספר לכימיה. הגעתי למבוי סתום.
והנה קרו שני מקרים, כמעט בעת ובעונה אחת, שהועילו להרים את אבני-הנגף מעל דרכי. ראשית, צ’ארלס דרייפוס הזמינני לעשות עבודת-מחקר מסוימת בשביל הפירמה שלו. היה זה סוג עבודה, שלא היה עשוי לפגוע בתכניתי לגבי האוניברסיטה, ובאמת לא צריך הייתי לעזוב את מעבדתי, שנקשרתי בה קשר אמיץ מאד. לאחר שקיבלתי רשות מאת פרופיסור פּרקין, הסכמתי לחבר יחד את שני התפקידים, ובדרך זו אשיג את המינימום הדרוש לקיומי במאנצ’סטר. וכן, מנובמבר 1904 ואילך, הייתי פחות או יותר מובטח מן הצד החמרי. תקציבי היה צנוע מאד; הוא לא עלה על שלוש לי"ש לשבוע וכלל הכל – מזון, דירה, דמי המעבדה, ספרים, בקיצור – הכול. נשאר לי גם סכום קטן לשלוח לאחותי, שהתחילה אז בלימודיה בצוריך. הייתי כל כך טרוד בעבודתי, שאלמלא ביקורי פעם בשבוע אצל משפחת מזל, לא הייתי מכיר שום רחוב אחר, חוץ מן האחד שהוליך מדירתי אל האוניברסיטה. גרתי אצל משפחה יהודית ברחוב ססיל, משפחת לוי, שמוצאם בודאי מצ’יתים היל, אבל העמידו פנים כאילו אין להם שום קשר עם זה. באמת טענו, שאין להם כל עסק עם הקהילה היהודית בכלל, ואינם יודעים כלל יידיש. היה בלבי חשד בנוגע למבטאם של בני המשפחה הזקנים יותר, אבל נרמז לי, שהוא מבטא אויסטראלי; ידיעתי באנגלית לא הגיעה עד לידי הבחנה בדקוּיות המבטא הקולוניאלי, ומשום כך לא יכולתי לערער על הטענה. אולם הם היו אנשים חביבים, והרגשתי עצמי אצלם כמו בביתי. לא ראיתים אלא מעט מאד, כי הייתי יוצא בבוקר השכם וחזרתי בשעה מאוחרת בערב. אל חדרי לא נכנסו בני המשפחה מעולם ויכולתי לחיות שם ביחידות עם ספרי, מכתבי ומחשבותי.
קמעה קמעה התרגלתי לחיי מאנצ’סטר. סבלתי ביותר מן הערפל, שהיה מדכאני עד מאד. הוא נראה לי דחוס ביותר במעבדתי שבקומת-הקרקע; עיני לקו ונזלת תמיד היתה מענה אותי. טוֹם סבור היה, שאפשר לרפא נזלת כזו על-ידי שאיפת קטורות כימיות, ואף כי החשבתי מאד את חכמת-החיים של טוֹם, לא יכולתי להרחיב את דעתי הטובה עליו גם על ידיעותיו ברפואה, ולא קיבלתי את עצתו. עם התקרב חג-הלידה חשתי עייפות ודכאון במידה מרובה. עבדתי למעלה מכוחותי; התגעגעתי על סביבתי האירופית; הייתי מנותק מעבודה ציונית; ואת ארוסתי ראיתי רק פעם אחת מיום שעזבתי את ג’ניבה. והנה, כהפתעה גמורה האיר לי מזלי שנית את פניו, ויגוני הוסר כמו ביד-קסמים. מתוך שיחה ששוחחתי עם הפרופיסור שלי לפני שנפרדנו לימי הפגרה של חג-הלידה (הוא נסע ואני נשארתי במאנצ’סטר); הוא אמר לי, שעם תחילת הזמן החדש יכול אני לנסות להרצות פעם בשבוע באחד מענפי הכימיה, שאני בקי בו ביותר; והוא יעצני שלא להתיאש בשל הקשיים הלשוניים שאתנסה בהם בתחילה. עליו גופו, אמר לי, עבר מצב כזה, כשהרצה הרצאותיו הראשונות באוניברסיטה גרמנית. הוא ייעץ את הגדולים שבתלמידיו לבוא אל הרצאותי, והבטיחני שאמצא אותם ‘מתנהגים כשורה’. אף גילה לי, שיציע את שמי בשביל פרס-מחקר מראשית השנה הבאה. הייתי ברקיע השביעי.
הקדשתי את כל שלושת השבועות של פגרת חג-הלידה להכנת הרצאותי, ובינואר 1905 השמעתי את הרצאתי הראשונה בכימיה בשפה האנגלית. נכנסתי לאולם ההרצאות בלב דופק. רגיל הייתי בדיבור לפני הקהל. נאמתי לפני קהל-שומעים רב בכמה ערים ברוסיה, שוייץ וגרמניה; אבל שום נאום מדיני שנאמתי מעודי, ויהי הנושא חשוב ופולמוסי כאשר יהיה, לא נגע עד לבי כאותה הרצאה ראשונה באוניברסיטה אנגלית. עדיין לא הכרתי את הסטודנטים האנגלים. בזמן הקצר שישבתי במאנצ’סטר היתה לי רק הזדמנות מועטת להתקרב אליהם. מרחוק נראו בעיני צעירים ורעשנים עד להבהיל. סבור הייתי, שהם מתיחסים ללימודיהם בפחות כובד-ראש מן הסטודנטים הגרמנים בעלי המשקל הכבד, שהייתי רגיל בהם. הם עשו רושם של קלות-ראש ושטחיות. בכל אלה, נתגלה לי, טעיתי טעות חמורה. כשנכנסתי לאולם ההרצאות קיבלוני בידידות, שעודדתני להסביר את מצבי ככל אשר היה לאל ידי. אני נכרי כאן, אמרתי להם, וימי שבתי בארץ רק ירחים מספר; מכאן שאני נתון לחסדם. אעשה כמיטב יכולתי, אבל ודאי שאפלוט כמה שגיאות גסות. רשאים הם לעשות על חשבוני כל הלצה – לאחר ההרצאה. רושמה של הקדמה קטנה זו היה ניכר. הם הקשיבו להרצאה בתשומת-לב מרובה; לאחר גמר השעה לא עזבו את האולם, אלא נשארו והקיפו אותי, בהציגם לפני שאלות רבות, שמתוכן נראה, כי הבינו את עיקרי ההרצאה ומצאו בה ענין אמיתי. וכן יצאתי מן הנסיון הראשון כמנצח; ההרצאה הבאה, כעבור שבוע ימים, היתה כבר מתוך שיגרה.
מקץ חודש ימים הציע לי פרופיסור פּרקין, שאקבל מחלקה להוראה בקשר עם הרצאותיו הוא בכימיה אורגנית. קפצתי על ההצעה ושוב שקדתי בכל מאודי על ההכנה. השיעורים, שהיו רשות ולא מן המנין, קנו להם פופולאריות מרובה. בין שיעורים אלה ובין הרצאות-הקבע שלי נקשרו קשרים אינטימיים ביני ובין הסטודנטים, וזו היתה אחת החוייות הנאות ביותר הזכורות לי. מתחילה נוצרו בינינו יחסים לבביים, אבל לא היססתי להטיל על תלמידי משמעת וסדר עבודה, שלא היו רגילים בהם. תבעתי מהם נקיון גמור במעבדה – דבר לא קל בתנאי האקלים שבמקום, שהורעו עוד יותר מחמת העשן של בתי-חרושת רבים. דרשתי גם רשימות נקיות. עקבתי אחרי עבודתו של כל תלמיד ותלמיד, ושמתי לי למטרה לעבור עמהם על כל הקורס בכימיה אורגנית. ריכזתי את העבודה ביחוד בסמינארים והשתדלתי לעשות אותם מעניינים ככל האפשר, על-ידי תוספת חומר שאינו מצוי בספרי-הלימוד. עיני היתה פקוחה עליהם. נוהג הייתי לומר למחלקה, כי אדם העובד יפה במשך השנה אבל אינו מצליח בבחינות, לא יהיה הדבר חשוב בעיני הרבה, והוא יכול לסמוך עלי שאגן עליו בפני הבוחנים מן החוץ. ולהיפך, אם תלמיד יצליח בבחינות רק מתוך מזל, יהא בטוח שייזקף לזכותו רק מיעוט שבמיעוט. ואותם סטודנטים בני לאנקאשייר, שניחנו בחוש-צדק מפותח, הודו לי בשתיקה, ואחרי ישיבה של שנה או שנתיים במאנצ’סטר באתי עמהם לכלל הבנה גמורה
עולה בזכרוני מקרה משונה מאותם הימים, שלא היה קשור כלל ביחסי עם תלמידי, אך הוא שופך אור מן הצד על רוח הכנסת-האורחים, שעליה היתה תפארתה של האוניברסיטה המאנצ’סטרית. הגעתי לאנגליה בעצם תוקפה של מלחמת רוסיה-יאפאן, וזמן קצר לאחר שובו של פרקין מאירופה נשלח סטודנט יאפאני להיות עמי במעבדה של קומת-הקרקע. הוא חשבני לרוסי, והשתדל, כמובן, שלא להזכיר לא את המלחמה ולא את גורמיה. מזמן לזמן היה מביא עתון אל המעבדה; וכן גם אני. אני קראתי את הידיעות מן המלחמה בתשומת-לב מרובה. ואם דיברנו – כל אחד באנגלית שלו – על חדשות היום, היה זה תמיד על מקרים שכיחים מאד. אדם ששמע את שיחתנו יכול היה לחשוב שאין כלל מלחמה בעולם. באמת שמחנו שנינו על התפתחות המאורעות – כל אחד מטעם אחר. אני ראיתי במלחמה אומללה זו אפשרות התרופפותו של שלטון הצאר, ואולי גם את הפלתו. היאפאני היה פטריוט נלהב והתפלל חרש לנצחון צבאות ארצו. כשנתפרסמו הידיעות על דבר הקרב של טסוּשימה, שבו הושמד כליל הצי הרוסי, ישבנו בשני קצות המעבדה וכל אחד בולע בצמא את ההוצאה המיוחדת של עתוני-הערב. היאפאני לא יכול עוד לכבוש את רגשותיו; אחרי שכילה לקרוא, ניגש אלי ולחץ את ידי מתוך השתתפות בצער. ראיתי יפה את אי-ההבנה, אבל האנגלית שלי לא הספיקה להסברה, קיבלתי הבעת השתתפותו זו מתוך שתיקה והמשכתי בעבודתי. מעולם לא הגענו לידי שיחה על המלחמה.
מקץ ירחים מספר השתוממתי בקראי בדין-וחשבון השנתי של מנהל המעבדות פיסקה, המספרת בגאון על האופי הבין-לאומי של בית-הספר לכימיה במאנצ’סטר ומציינת מתוך שמחה את השפעתו המאחדת של המדע, שגישר בין לאום ללאום ונתן את היכולת ליאפאני ולרוסי לעבוד זה בצד זה במשך התקופה הטראגית של מלחמת יאפאן ורוסיה. רק לאחר שנים אחדות יכולתי להסביר למכירי מה היו רגשותי האמיתיים ביחס למפלותיה של רוסיה.
יחד עם תהליך זה של הסתגלות לחיי אוניברסיטה אנגלית, לא פסקה מלבי מלחמה כבדה בשל דיכוי פעולותי הציוניות – דיכוי שהיה אמנם רק חלקי. הבעיה הנצחית של ‘דרך הפעולה הנכונה’ שבה להציקני. הנה אני יושב לי כאן בשלוה במאנצ’סטר ועושה למען הקאריירה המדעית שלי, בעוד אשר ‘שם’, בעולם הציוני, בעולם היהודי, בעולם בכלל, שאלות חשובות משוועות לטיפול. בספטמבר 1904, לפני שפרופיסור פרקין חזר מפגרתו, הפסקתי את עבודתי כדי למהר לוינה, אשר שם התכנס הועד הפועל בפעם הראשונה אחרי מות הרצל. היה זה ענין מדכא; חוסר-הישע של אלה, שהמנהיגות עברה אליהם היה ברור עד כדי לצער. נראה היה, שהם מקוים לכל היותר לנסיון כלשהו לקיים את העבודה, שהמנהיג הנעדר התחיל בה. בנסיעתי זו ראיתי כמה מידידי הציונים, וכמובן, ראיתי את ארוסתי. חזרתי למאנצ’סטר ורגש הביטול שבי העמיק. הוסיפו להגיעני מכתבים, המתארים את מצב התנועה בחוץ לארץ. הייתי מחוץ לענינים. העובדה, שבמידה מסוימת התכוונתי לכך, לא הועילה לי הרבה להשלים עם המצב.
מעטה מאד היתה הקירבה ביני ובין ציוני אנגליה, שרובם עוד עיינו באפשרויות של אוגאנדה. רבים מהם אף סבורים היו, שאם אוגאנדה נמצאת בלתי ראויה, עלינו להתחיל בחיפוש טריטוריה אחרת. רק מתי מספר עוד הוסיפו להחזיק בעיקרים, שהם נשמתה של התנועה. הציונות כמות שהיא היתה במצב של קפאון והפעולה הציונית הצטמצמה בהצגות החבוטות הרגילות לשם מחיאות-כפיים בערי-השדה האנגליות. לא היה לי כל חשק לשתף עצמי בכמו אלה. ולא עוד אלא שעדיין התיחסו אלי בחשדנות כאל מתנגד לדעות, שהטיפו להן המנהיגים בלונדון. מבחינה אחת לא קשה היה לי לעמוד מרחוק, אך ריפוי הידים מן החוץ לא הועיל למעט את רגש הבדידות ואוזל-היד שבלבי.
התוודעותי הראשונה אל החברה הציונית במאנצ’סטר היתה הרת-אסון. הלכתי עם ידידי מזל לאסיפה, שלפי ההודעה עמד שם להרצות איש בשם בּלישה. שם ההרצאה היה: ‘קטעי הסתכלות של יהודי נודד’. סבור הייתי, שאמצא במרצה חבר לנדודים, שאולי נתנסה באותם הנסיונות שנתנסיתי אני לפני בואי לאנגליה. לרוב תמהוני ומבוכתי נתגלה לי, כי נדודיו של המרצה לא היו אלא נסיעה מלונדון לברוסל. הוא תיאר ברוב פרטים כיצד קנה כרטיס-נסיעה אצל קוּק, איך עבר את התעלה, איך ירד בקאליי ואיך נסע משם עד ברוסל. הקשבתי באורך-רוח, כי חיכיתי לפחות לתיאור כלשהו של היהודים וחייהם שראה במסעו הקצר הזה. אבל שכר אורך-רוחי לא ניתן לי אפילו במידה מצומצמה זו. רק בסוף הרצאתו הזכיר המדבר, דרך אגב, בית-כנסת אחד בברוסל, שהוא ביקר בו ומצאו פגום. נבצר ממני להבין מה לדיבור זה וליהודים או נדודיהם, ותמה הייתי לראות אולם מלא אנשים, מאזינים מתוך יראת-הכבוד לנואם, וכפי הנראה חשבו את הערותיו כסעד רוחני אמיתי לציונים.
בכלות האסיפה ראה היושב-ראש חובה לעצמו – בודאי בעצת ידידי מזל – לבקש ממני, שאשמיע דברי תודה. חדש הייתי בארץ ומנהגיה ולא ידעתי את פירוש הדבר – כלומר, שהם ביקשו ממני לאשר את ההרצאה ולהשמיע דברי-חן אחדים. ואני חשבתי, שנתבקשתי לומר משהו וקיבלתי עלי את תפקידי כמות שהוא ובכובד ראש. הרגשתי שההרצאה היתה, לפי תוכנה הרוחני, למטה מכל ביקורת וגיליתי את אשר עם לבבי במלים שאינן משתמעות לשני פנים. את מבוכתם של ציוני מאנצ’סטר הטובים נקל לשער מאשר לתאר. דברי היו משהו גרוע ממעשה ‘סר טעם’; אישרתי את כל השמועות הרעות, שהתהלכו על האיש הצעקן, המורד מטבעו, משבית-הסדר מלידה. ירחים עברו עד שהתגברתי על המקרה הזה.
כשלון זה שימש לי רק הוכחה, שהתרחקות ממושכת מפעולה ציונית היא בשבילי מן הנמנעות מן הצד הפסיכולוגי. חזרתי אל מעבדתי ואל שיעורי, אבל לחץ המאורעות, או נכון מזה, הידיעות עליהם, חדרו לתוך קרן-זויתי האקאדמית, הרסו את שלות רוחי ולבסוף שיתקו את עבודתי המדעית. מכירי האנגלים החדשים דיברו עמי לפרקים על רוסיה; אבל הם דיברו עליה כעל דבר-עתיקות, שריד מימים עברו הרחוקים מהשגתם, שאין להם כל עסק ממשי עמו. מימי לא אהבתי שיחות אלו; כי בשבילי היו דברים אלה ענין מר ונוגע עד הנפש, ובשביל ידידי היה זה ענין מופשט לויכוח. לפי הנראה, קשה היה להם להבין שאלה היו דברים הנוגעים ממש לחיי יום יום של בני-אדם דומים להם – בני דורם בארץ אחרת.
שנאתי את המשטר הרוסי גדלה במידה שהצגתי את החיים ברוסיה לעומת החיים באנגליה, במקום שחופש הדיבור והמחשבה היה דבר המובן מאליו, כאויר לנשימה. התקוות שנולדו עם תבוסתה הקרובה של רוסיה הקשו עלי עוד יותר את ההתנזרות מעסקי-ציבור שכפיתי על עצמי. שם היתה היאבקות גדולה; רצונו של העם הרוסי התחיל להתגלות, ביורוקראטיה נואשת ומתמוטטת עמדה על נפשה בשארית כוחותיה. העם יצא בנצחון חלקי. הוקם בית-נבחרים (אמנם בעל כוח מוגבל מאד, ואף-על-פי-כן בית-נבחרים), ואף כי פעולות-התחיקה שלו בוטלו על-ידי פקודות הקיסר, נוצרה לפחות במה, אשר מעליה יכול העם הרוסי להשמיע את דברו באזני העולם. אנו, כמובן, קיוינו, כי בתמורות האלה יקבלו גם היהודים, שנתנו את חלקם בשלימות בקרבנות המערכה, את המגיע להם ביתרונות. אולי עברה תקופת הנגישות האכזריות, אולי יוסרו החוקים לבלתי-נשוא שגדרו בעד חיי היהודים. כל התקוות הללו סופן היה מפח-נפש. צירים יהודים אחדים נבחרו לדומה, ושם ניתנה להם ההזדמנות להרים את קולם בשם מיליוני שולחיהם נטולי-הלשון. אולם הממשלה הרוסית הקיסרית כבר בחרה את הדרך, שהובילה כעבור עשר שנים אל כליונה החרוץ. המהפכה חוסלה תוך כדי פרעות ביהודים; הדומה פוזרה, העריצות הישנה שבה על כנה.
מאורעות-דמים אלה השפיעו במישרים על אופי התנועה הציונית. בראשונה היתה תוצאתם רוח-הפחדים, שהתבטאה בהצעת אוגאנדה והצעות טריטוריאליות אחרות. לאחר שנתגלה חוסר-המעשיות הגמור של אוגאנדה, נתחזקה עמדתה הפנימית של הציונות. התנועה היתה יותר מאשר חברת-צדקה; היא היתה המקור לחפץ הקיום של האומה היהודית. בימים שבהם הכריעה השקפתו של הרצל, היתה ארץ-ישראל רק חלק טפל בתכנית; מעתה התחילו להבין, כי עצם חיזוק הקשר הנפשי בין התנועה ובין ארץ-ישראל היה בו כדי להביא נחמה, תקוה והחזרת הכבוד ליושנו. הגיעה השעה ליישב את הסיכסוך בין ‘הציונות המדינית’ ובין ‘הציונות המעשית’. הסינתיזה האמיתית לא נתגשמה אלא לאחר כמה שנים, אבל התחיל לבוא שינוי בלבות הציונים – ודבר זה נתן לי את האפשרות לחזור מעט מעט לפעולותי.
האגודה הציונית במאנצ’סטר הסתלקה מן ה’סילאבּוּס' שלה (זה היה מין בליל של נושאים מקריים בפי נואמים מקריים) לטובת תכנית הרצאות רצינית יותר על ציונות ועל שאיפות הציונים. השינוי הזה קירב רבים מחברי העדה הצעירים, ששמעו זו הפעם הראשונה משהו על חיים יהודיים אמיתיים. אחרי שחטאי האנטי-אוגאנדיים ו’כשלוני' המזעזע בשעת הרצאתו של בּלישה נשתכחו מעט, חדלתי מהיות הדמות הזעומה שהייתי בימי הראשונים במאנצ’סטר. הוזמנתי לדבר באגודה הציונית. השיבותי על שאלות, עוררתי ויכוחים; נתגלה, שחילופי-הדעות היו מעניינים ואף מאלפים.
קמעה קמעה הפכה מאנצ’סטר מרכז של מחשבה ציונית, שנועד, אחרי עבודה מאומצת של ירחים ושנים, להרחיב את השפעתו על ערי הסביבה ולטבוע את חותמו על הציונות האנגלית בכללה. פרטי הגידול הזה שייכים לפרקים הבאים של סיפור זה. הם היו קשורים, כמובן, בהתרחבותו המודרגת של חוג האנשים שבאתי עמהם במגע. מצאתי, כי מאנצ’סטר לא היתה אותו מדבר רוחני-יהודי, ששיערתי לי. קשרתי שם הרבה קשרי ידידות, ידידות שאינה בעלת אופי אישי בלבד, אלא ידידות שהפכה חברות בעבודה ציונית לכל ימי החיים. סמוך לבואי נפגשתי עם צ’ארלס דרייפוס, שהיה ראש האגודה הציונית במאנצ’סטר. לפני נישואי הכרתי את הארי סאקר, בראשית דרכו המפוארת בעיתונאות ובמשפטים, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בתנועה הציונית. סיימון מארכס וישראל זיו, ששירתו שנים רבות את הציונות, נכנסו לשדה התנועה כעבור שנים אחדות. על ידידי אלה עוד אשוב לספר.
ראשית השלמתי עם הציונות האנגלית חלה בשנים 1905–1906. מקרה אחד הועיל להקל עלי את זמן-המעבר הזה: אחד-העם בא לגור בלונדון, ואף כי נסיעות ללונדון היו בשבילי מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי, עלה בידי מזמן לזמן לרדת שמה ולבלות שלהי-שבוע עם אחד-העם בביתו הצנוע בהאמפּסטד.
ידעתי את אחד-העם שנים רבות, בתחילה את השם בלבד, אחר־כך את האיש, בהיותי סטודנט בברלין ובשנים הבאות בהזדמנויות שונות. הוא היה אחד הכוחות המעצבים את רוחי בשנות בחרותי. עתה, עם היותו גדול ממני בשבע עשרה שנה, נעשה ידיד לי, וניתן לי להתבונן מקרוב באישיות זו, שרושמה היה גדול כל-כך על המחשבה היהודית בדור האחרון. פעמים רבות טענו כנגדי, שלא נהגתי באחד-העם אותה מידת ביקורת שנהגתי באישים ציונים אחרים. האמת היא, שראיתיו תמיד כפילוסוף ולא כאיש-מעשה. מבקר מוסיקאלי אינו צריך דוקא לנגן בכלי, ואף-על-פי-כן ביקורתו יכולה להיות רבת-ערך. לא תבעתי מאחד-העם מה שתבעתי מהרצל; גישתי אל שניהם לא היתה שוה.
עוד בימים שבהם התחלתי להתייחס בביקורת להרצל ולתפיסה ה’מערבית' של הציונות, ואני אז בצעירותי, הרגשתי שאני נמשך בחזקה אל אחד-העם. הוא, הוגה-הדעות הבהיר והאדם השלם, הבין יותר ממני את הפילוג שבין מזרח למערב, אף-על-פי שהרחיק בחשדיו; הואיל והוא השתתף רק בקונגרס הראשון ואי-אפשר היה להשפיע עליו שישתתף בקונגרס אחר. שלא כאחרים, שקיבלו את הרצל בלי ביקורת ובהתלהבות ללא שיקול-הדעת, נהג אחד-העם זהירות יתירה בהערכתו את האדם ואת הכלי שיצר, את הקונגרס. בכינוס החגיגי הראשון בבאזל, ישב (לפי מה שסיפר אחר-כך) כ’אבל בין חתנים'. לבו חרד לערכיה המוסריים של התנועה. את הכבוד היהודי, את החירות היהודית, את האבטואמנציפציה היהודית אי-אפשר להשיג על-ידי הפגנה פומבית, כי-אם על-ידי משמעת פנימית ושלטון עצמי פנימי. כשם שמתח ביקורת על ‘חובבי ציון’ ופקידות מושבות רוטשילד בארץ-ישראל, כך מתח ביקורת על הקונגרס בגלל תכניתו, שנראתה לו חסרה את העיקר.
התנועה הציונית עמדה במשך תקופה מסוימת בסימנם של הרצל ואחד-העם. היתה ציונות הרצליאנית, שהלכה אחרי מראות מדיניים גדולים ודחתה את העבודה המעשית; והיתה ציונות אחד-העמית, שהדגישה את ההתקדמות האיכותית של ההתיישבות בארץ-ישראל. רק בשנים המאוחרות נתמזגו שתי ההשקפות, והרבה מחשבה ועבודה הקדשתי להשגת המזיגה הזאת. אך במה שנוגע ליחס שבין שני האישים, הרי תמיד היתה הרגשה של כבוד הדדי. אחד-העם בביקורתו היה חסר כל פנייה אישית או מפלגתית; הוא נהג בישרנות שכלית עמוקת-שרשים; וביחוד הציונים הרוסים שמו את לבם לביקורתו המחמירה.
בתור אדם היה אחד-העם בעל מזג שקט, כבוש ונוטה לבדידות. אף-על-פי שבעיקרו היה הוגה-דעות היה בו גם קו חזק של מעשיות. בית-המסחר הגדול לתה של ויסוצקי שלחו ללונדון לנהל את הסניף האנגלי, והוא עשה את מלאכתו ברוב הצלחה. ברי שאלמלא כך לא היה ויסוצקי מעסיקו. עם כל מעלותיו הגדולות, או משום המעלות האלו, היה אחד-העם איש עניו ולא סבל את הפירסום. את כינויו הספרותי ‘אחד-העם’ בחר בלי העמדת פנים. בהליכותיו וכן גם במחשבתו השיטתית היה דייקן עד לידי נוקדנות. זכורני, פעם אחת איחר בשתי דקות לפגישה אתנו, והיה מצטער כל-כך, שאנוס הייתי להבטיחו, כי השעונים שלנו מחולקים בשתי דקות בדיוק.
מעולם לא הבינותי למה בחרו האנטישמיים באדם נחבא זה לעשותו מנהיגם של חבר הקושרים המסתוריים והמילודראמתיים הידוע בעולם בשם ‘זקני ציון’. אולי משום ה’פרוטוקולים' המפורסמים, שמוצאם מאיזה מקום בדרום-רוסיה, ואחד-העם היה מזכירו של הועד האודיסאי הישן לארץ-ישראל בימי חיבת-ציון. תהי הסיבה מה שתהיה, אין לך בעולם זיווּג משונה מזה, שבין רב-הקושרים נגד התרבות המערבית, הוא ראשם של ‘זקני ציון’, ובין הגבר הקטן, התלמיד-חכם המדקדק בלבושו, שראשו היה מלא מושכלות פילוסופיים ושלא התערב מעולם בענינים לא-יהודיים. ואולי אני עושה מעשה שטות עוד יותר, בבקשי טעם או הגיון בפעולתו הנפתלת של המוח האנטישמי.
פרק שמיני / אני מכה שרשים 🔗
פגישתי הראשונה עם ארתור ג’יימס באלפור / נישואי / אני עוסק במדע ובציונות / נולד בננו הבכור / אשתי עושה שתי שליחויות: משק-בית ורפואה / זנגביל והטריטוריאליזם / אני מפעיל את הועדים בערי-השדה / האוניברסיטה של מאנצ’סטר / ארתור שוסטר / שמואל אלכסנדר / ארנסט רותרפורד / הסיטי הגדולה של מאנצ’סטר.
אפשר שזהו המקום היאה לרשום עלי ספר פגישה לא-נשכחת אחת, המסמלת בשבילי את ההתחלות הראשונות של פרק חדש ביחסים שבין אנגליה ובין הציונות. פגישה זו אף תופסת מקום מיוחד בחיי. הדבר קרה בערך באותו זמן, שהתחלתי שוב בפעולתי הציונית במסגרת החדשה והמוגבלת של מאנצ’סטר וערי-השדה של אנגליה. פגישתי עם ארתור ג’יימס באלפור טבעה את חותמה על כל התקופה.
צ’ארלס דרייפוס, שהזכרתיו כמנהל מפעלי האנילין של קלייטון וראש אגודת הציונים במאנצ’סטר, היה גם חבר מועצת העיר מאנצ’סטר, ויושב-ראש השמרנים באותה עיר. על אף העובדה, שהיה אוגאנדיסט נלהב והתוכח עמי תמיד בענין זה, נתפתחו בינינו יחסי-ידידות, שארכו שנים רבות – למעשה, עד מותו בזקנה מופלגת. בראשית 1906 היו בחירות כלליות באנגליה ובאלפור הועמד לבחירות באזור קלייטון בצפון מאנצ’סטר. בעצם הרעש והמהומה של מלחמת הבחירות הסכים באלפור, לפי הצעתו של דרייפוס, לקבלני לשיחה. הוא היה מעונין להיפגש עם אחד היהודים, שהתנגד בתוקף לקבלת הצעת אוגאנדה, שהוצעה על-ידי ממשלתו. אין צורך לומר, שאני נכספתי מאד להיפגש עם באלפור. ודרייפוס נתכוון בדבר, שבאלפור יוכיח לי, כי שגיתי במשפטי; לא עלה על דעתו, שתוצאת הראיון תהיה הפך תקותו.
הוצגתי לפני באלפור בחדר שב’קוינס הוטל', מלון לפי הנוסח הישן בפיקאדילי, ששימש לשכתו הראשית. המסדרונות היו מלאים מפה לפה אנשים, שהמתינו לשיחת-רגע עם המועמד. שיערתי לי, שמר באלפור הסכים לראותני רגעים מספר – ‘רבע שעה’, הזהירני דרייפוס – רק כדי לצאת מתוך החדגונות של שיגרתו. הוא החזיקני למעלה משעה.
הייתי בארץ פחות משנתיים, והאנגלית שבפי עוד לא היתה נוחה לאוזן. זכורני את ישיבתו של באלפור כמנהגו תמיד, רגליו שלוחות לפניו, הבעת שלוה בפניו. נכנסנו מיד בעובי הקורה של נושא שיחתנו. הוא שאלני, למה מתנגדים כמה יהודים ציונים במרירות כזו להצעת אוגאנדה. הממשלה האנגלית רצתה בתום לבב לעשות משהו להקלת מצוקתם של היהודים, והשאלה היא מעשית, ופתרונה דורש גישה מעשית. בתשובתי, זכורני, נשאתי לפניו משא ארוך על מהותה של התנועה הציונית. עמדתי על הצד הרוחני של הציונות, הדגשתי לפניו, כי רק הכרה דתית עמוקה מבוטאת במושגים מדיניים מודרניים עשויה להחזיק את התנועה בחיים, והכרה זו צריכה להתבסס על ארץ-ישראל ורק על ארץ-ישראל. כל סטייה מארץ-ישראל היא – מין עבודה זרה. הוספתי ואמרתי לו, שאילו בא משה רבנו אל הקונגרס השישי, בשעה שנתקבלה ההחלטה על-דבר שליחת משלחת לאוגאנדה, בודאי שהיה שובר שוב את הלוחות. ידענו שהצעת אוגאנדה באה מתוך כוונה טובה, ובסקירה שטחית היא יכולה להיראות כדרך מעשית יותר. אבל בטוח אני – מלבד שאלת אפשרות קבלתה וכושרה של הטריטוריה – שהעם היהודי לא ימציא לעולם לא את הממון ולא את הכוחות הדרושים לבנינה של ארץ-שממה לעשותה ארץ נושבת, אם ארץ זו אינה ארץ-ישראל. רק לארץ-ישראל אותו כוח המושך, אותו הקסם הרומאנטי, לגבי היהודים; ההיסטוריה שלנו היתה למה שהיא רק בשל דביקותנו בארץ-ישראל. מעולם לא השלמנו עם החורבן ומעולם לא שכחנו את ארץ-ישראל. מסורת כזו אפשר להפוך לכוח מניע ממשי, ואנו מנסים לעשות את הדבר הזה, תוך מלחמה במכשולים גדולים, אך בבטחון, שיבוא יום וההצלחה תאיר לנו פנים.
הסתכלתי בפני שומעי, ופתאום נבהלתי בחשבי, כי ארשת הענין והאדיבות אינה אלא מסכה על פניו. זכורני שיגעתי ברוב זיעה ודם והתאמצתי למצוא לי דרך-ביטוי פחות כבדה. מוכן הייתי לצאת את החדר מתוך קידה, אבל באלפור עצרני והציג לפני כמה שאלות בנוגע לגידולה של התנועה. הוא שמע על-אודות ‘ד"ר הרץ’ – מנהיג דגול, שהיה מייסדה ומארגנה. העזתי לתקן את דבריו, באמרי כי הרצל באמת העמיד את התנועה על יסוד חדש, ונתן למסורת מסגרת מדינית מודרנית; אבל הרצל מת צעיר; והוא הניח לנו ירושה זו של אוגאנדה, שאנו מנסים לחסלה.
ופתאום אמרתי לו: ‘מיסטר באלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?’
הוא הזדקף בכיסאו, הסתכל בי וענה: ‘אבל, ד"ר וייצמן, לונדון היא שלנו’.
‘נכון הדבר’, אמרתי, ‘אבל ירושלים היתה שלנו בזמן שלונדון היתה עוד אדמת ביצה’.
הוא נשען לאחור, הוסיף להתבונן בי, ואמר לי שני דברים הזכורים לי כמו חיים. הראשון היה: ‘האם רבים הם היהודים החושבים כמוך?’
עניתי: ‘חושבני שאני מביע את רוחם של מיליוני יהודים, שאדוני לא יראם לעולם ושאינם יכולים לדבר בשם עצמם, אבל אני יכול למלא בהם את רחובות הארץ שאני בא משם’.
על זה השיב: ‘אם כדבריך כן הוא, יבוא יום ותהיו לכוח’.
לפני לכתי אמר באלפור: ‘משונה הדבר. היהודים שאני פוגש הם אחרים לגמרי’. עניתיו: ‘מיסטר באלפור, הוא פוגש את היהודים הבלתי נכונים’.
לפני שאני ממשיך לספר על התוצאות הקרובות יותר של אותו ראיון, רצוני להזכיר בקשר עם הערתי האחרונה אפיזודה משונה, שאני שומעה כהד מקץ שלושים שנה. באותו זמן שנפגשנו היה באלפור עומד בחילוף מכתבים עם הגברת ליאופולד רוטשילד, אמם של אנתוני וליאונל רוטשילד, ומיד אחרי שיחתנו כתב אליה מכתב, שבו נאמר: "היתה לי שיחה מעניינת מאד עם יהודי רוסי צעיר, מרצה באוניברסיטה'. והנה הגברת רוטשילד היתה מתנגדת בחריפות לציונות. בשעה שהגברת בלאנש א. ט. דוגדייל, בת אחותו של באלפור שהיתה לאפיטרופסית על עזבונו הספרותי, עסקה באיסוף חומר לביוגראפיה שלו, כתבה אל הגברת רוטשילד ושאלה אותה אם תרשה לה להשתמש בקצת מכתבי דודה אליה. הגברת רוטשילד שלחה לה את כולם, חוץ מזה האחד, שבנה קרא לפני – כמובן, מתוך אי-זהירות – אחרי מותה. אמרתי לבאלפור: ‘הוא פוגש את היהודים הבלתי נכונים’. מובן מאליו, שעיני לא ראו את הרוטשילדים עד לאחר שנים.
אני חוזר לסיפור המעשה. השיחה עם באלפור לימדתני שני דברים חשובים: הדבר הראשון, שעם כל התעמולה הציונית במשך שנים באנגליה, גם בעיתונות וגם בדברים שבעל-פה, לא היה לו למדינאי בריטי ראשי כמר באלפור אלא מושג תמים ופרימיטיבי מן התנועה; הדבר השני, שאילו נמצא מישהו להביא את ענין ארץ-ישראל לפני אנשי השלטון הבריטי, לא קשה היה לרכוש את אהדתם, ואולי, במסיבות מסוימות, גם את תמיכתם הפעילה. תכניתו של מר דרייפוס לחנכני מחדש החטיאה את מטרתה; כי עתה הייתי בטוח יותר מתמיד, כי במקום לרדוף רעיון-רוח כאוגאנדה, מוטב היה שנברר מלכתחילה את עמדתנו לאנגליה.
אחר־כך באה בחיי תקופה, שאני משקיף עליה אחורנית ברוב השתוממות על כוח-סבלי הגופני. בשעה שנטלתי על עצמי את האחריות של נישואים והיה חשוב מאד בשבילי שאבצר את עצמי יפה בדרכי האקאדמית, נגררתי שוב לפעילות ציונית מתוך הרגשה, שהגיעה העת להכניס שינוי יסודי באופיה של התנועה. עמדנו לעבור הלאה מנקודת-הקפאון של אוגאנדה, ולא יכולתי להינזר עוד מעבודה. שיחתי עם באלפור – שלא פירסמתי עליה דבר, עד עבור שנים רבות – היתה בשבילי מעין פעמון קורא לעזרה או אזעקה. לא הייתי בן-חורין לברור לי את דרך פעולתי.
אולם עלי לחזור ולקבוע את המאורעות לפי סדר הזמנים, פחות או יותר.
ארוסתי נשארה בג’ניבה לגמור את חוק לימודיה ברפואה. בקיץ 1906 סיימה את לימודיה, חזרה לרוסטוב לבקר את משפחתה ולקבל את התעודות הנדרשות לנישואים, ואחרי-כן באה לדאנציג להיפגש עמי. חתונתנו היתה בעיירה הסמוכה צוֹפּוֹט ורק ארבעה מבני משפחתנו עמנו: אבי ואמי, אחי הגדול פייבל ואחותי מרים. מיד אחרי החתונה נסענו לקלן, לישיבת הועד הפועל בראשותו של דוד וולפסון, יורשו של הרצל, וכאן, במשך שבוע ימים, לא ראתה אותי כלתי הצעירה בעיניה.
ישיבות הועד הפועל היו ארוכות וסוערות. אנו – כלומר, החבורה הצעירה של הפראקציה הדימוקראטית – השתדלנו להוריד את וולפסון מכיסאו, הואיל וחשבנו שאינו ראוי לנשיאות. הוא היה ציוני מסור, בעל כוונות טובות, נדיב-לב ועוסק באמונה, אבל חסר אישיות או חזון. הוא השתדל לחקות את אלילו הרצל, אבל חסר היה את אישיותו של הרצל ואת כשרון האירגון שלו. ביסודו היה וולפסון איש-העסקים ותאות-לבו היתה הבאנק הציוני – אוצר התיישבות היהודים. הוא ראה אותנו הצעירים כראות מין מתפרצים עזי-נפש, שאינם ראויים להפקיד בידם מעשים שבאחריות. יכולנו לו לאחר זמן-מה, ובמקומו בחרנו בנשיאות כללית, או הנהלה, שבראשה עמד פרופיסור אוֹטוֹ וארבורג.
אך בנוגע לישיבות אלו בקלן זוכר אני בעיקר את סבלנותה והבנתה לאין שיעור של אשתי ואת הרגשת אשמתי אני. זכורני, שהייתי חוזר הביתה – כלומר, לבית-המלון – בחמש לפנות בוקר ובידי צרור פרחים גדול וסל של אפרסקים כמנחת-שלום. לא היה צורך בכך, אבל בזאת הוקל מעט ללבי. כזה היה ירח-הדבש שלנו. כשנסתיימו ישיבות הועד הפועל, עשינו טיול במורד הריינוס לשוייץ, בילינו שם שבוע אחד וחזרנו למאנצ’סטר. הגענו לתחנת ויקטוריה בשעה מאוחרת בלילה ובידנו שילינג אחד. בשעה האחרונה לנסיעתנו התוכחנו על מה נוציא את השילינג, אם לקניית כריכים או לשכירת כרכרה, שתביאנו אל הדירה שהכינותי לפני צאתי ממאנצ’סטר. למזלנו פגש אותנו בתחנה אחד מידידי, כימאי במפעלי קלייטון, ובכן היו לנו גם הכריכים וגם הכרכרה.
הסתיו והחורף הראשון במאנצ’סטר היו בשביל אשתי ימים נוראים ממש. בבחירת הדירה לא הצלחתי ביותר. בעלת-הבית היתה רשלנית, שבילתה את כל יומה בסילסול שערה ובקריאת ספורי בלשים. הבית היה מלוכלך, האוכל חסר-טעם, הסביבה אפורה וקודרת. רוב זמנה בילתה אשתי ביחידות; אני איחרתי שבת במעבדה, וכשהיה לי ערב פנוי, מן הראוי היה, שלא אתננו לאסיפה ציונית. נשי חברי נהגו בנו חביבות יתירה, אבל אשתי, כמוני בראשית בואי הנה, סבלה ממחיצת הלשון. היא ישבה בעיר צפונית זעומה, ערפלית, מנותקת מן העולם המוכר לה, נשואה לאיש-מדע צעיר ונאבק על מעמדו, ועסקו הצדדי – ענין פוליטי הבולע את כל זמנו. אני נזכר אותו חורף בלי עונג רב.
בפרק הזמן שלאחר כך הלך המצב הלוך וטוב. באביב, בהיותנו מחכים להולדת ילדנו הראשון, העתקנו את דירתנו לבית זעיר בבּורצ’פילד רוֹאד. היה בזה משום מעשה-העזה. משכורתי באוניברסיטה היתה כמדומני כמאתים וחמישים לי“ש לשנה. השתכרתי עוד מאה וחמישים לי”ש ככימאי-חוקר במפעלי קלייטון. אך מן הסך הכולל הזה הייתי שולח בממוצע שתי לי"ש בשבוע לשתי אחיותי ולאחי, שלמדו עתה בצוריך. לצורך ריהוט ביתנו – שהזמנו בתשלומים לשיעורין – לקחתי על עצמי לבדוק מחברות של בחינות בכימיה בשביל אוכספורד, קימברידג' והקוליג’ים של דרום קנסינגטון. התשלום היה שילינג אחד לבחינה נמוכה ושני שילינג וחצי לבחינה גבוהה. הוטל עלי לבדוק אלף מחברות כדי לסלק את חובי לסוחרי הרהיטים; והעבודה היתה עבודת-פרך. עשיתיה בשעות משונות, ביום או בלילה, לעתים קרובות כשאני מחזיק את בני הרך הנולד, בנימין, בחיקי. החזקתיו מקצת מתוך אהבה ומקצת מתוך רצון להעניק לאשתי שעת-מנוחה. לפעמים היה מרים קול צורח מר, כדרכם של תינוקות, ואני רק מקווה, שמעולם לא הגעתי משום כך לעשות עול כלשהו לנבחני רעי-המזל.
אשתי התחילה למלא חובותיה כבעלת-בית וכאם מתוך קשיים מרובים. היא גמרה בהצטיינות את לימודי הרפואה, דיברה בארבע לשונות, ניגנה בפסנתר ברוב כשרון, אבל הואיל ועזבה את ביתה בעודנה צעירה מאד כדי ללמוד רפואה, לא ידעה כלום ממשק בית. היא מזכירה ברצון, איך יום אחד נכנסה הנערה העוזרת והודיעה, כי הקצב עומד בפתח. ‘מה הוא רוצה;’ שאלה. ‘הוא רוצה לדעת מה הגברת רוצה,’ ענתה העוזרת. ‘אני רוצה בשר’, השיבה הגברת וייצמן. לא עלה על דעתה, שעליה לפרש את בעל-החיים ואת החלק האנאטומי שהיא רוצה בו. אבל היא למדה עד מהרה, מקצת בעזרתם של שני מלאכי-שרת, הראשונה היתה הגברת בנלי, אשת חברי לעבודה ממפעלי קלייטון, והשנייה היתה הגברת שוסטר, אשתו של פרופיסור (אחר־כך סיר) ארתור שוסטר, אחד מזקני הפרופיסורים שלי, שעוד עמי לספר עליו הרבה. הגברת שוסטר חיבבה מאד מאד את אשתי. היא העריצה את עוז-רוחה, את קסמה ואת כשרונותיה. ביחוד תמוה היה בעיניה, כי אשה צעירה שגמרה את תורת-הרפואה באוניברסיטה אירופית היא גם יפה וגם הדורה.
לא עברו ימים רבים וביתנו היה מסודר בפשטות ובצניעות ובטעם טוב, שאשתי חוננה בו מטבע ברייתה. יכולים היינו לקבל אורחים ולבקר אצל אחרים. הכנסתי גדלה קמעה קמעה. בננו גרם לנו שמחה רבה, ובמשך הזמן יכולנו לקבל אומנת, ואשתי יכלה לשוב ללימודיה. התחילה בשנת 1909 ובשנת 1911 קיבלה את תעודתה, וניתנה לה משרה של קצין-רפואה בכמה בתי-מרפא עירוניים ובתי-ספר לאמהות, בהנהלתו של קצין-הבריאות ד“ר ניבן, מן המצטיינים שבמתימטקאים של קימברידג', אדם בעל השכלה גבוהה ודעות מתקדמות. בינתים הסתדרנו יפה; הכנסתי מן האוניברסיטה עלתה לשש מאות לי”ש לשנה, אשתי השתכרה שלוש מאות וחמישים. ויחד עם כמה רווחים אחרים היו לנו כאלף לי“ש לשנה – סכום הגון באותם הימים. היינו כרוכבים בערבות. אולם מסכום זה הייתי מחסר לסייע בידי אחי ואחיותי, שלמדו באוניברסיטאות בכל חלקי אירופה, עד כדי מאתים וחמישים לי”ש לשנה. פעם בא אחי שמואל לגור עמנו ולמד באוניברסיטה של מאנצ’סטר. פעם אחרת באה אחותי חנה. היינו ונשארנו אל נכון משפחה דבוקה וצמודה.
אולם הקדמתי את המאוחר ועלי לחזור לימים, בהם היינו סופרים כל פרוטה וחיינו על קצבות קצובות – שנצטמצמו עוד יותר, עלי לומר, מחמת הסחה מתמדת של מרצי אל התנועה הציונית. ענין אוגאנדה נמוג. זנגביל, שהשפעתו על הציונות האנגלית היתה קובעת, עזב את התנועה לחלוטין, כדי להתמסר לאירגון הטריטוריאלי היהודי שייסד בעצמו. אף-על-פי שהועד שלו כלל כמה שמות נכבדים ומצלצלים – בעיקר של יהודים אנגלים שהתנגדו לציונות בצורתה הטהורה – נידון האירגון לכשלון מראשית היולדו.
באמת היתה זאת מין אגודה גיאוגראפית, שתּרה את העולם כדי למצוא טריטוריה פנויה לטעת שם את היהודים, והיא עשתה את מעשיה מתוך אותה הנחה מטעה שהטעתה כמה ממארגני התנועה הציונית המודרנית, היינו, שעל-ידי כל מין הצעה טריטוריאלית אפשר לרפא כבמטה-קסמים את כל הנגעים שדבקו ביהודים היושבים במקומות מאוכלסים יותר מדי, ולהטות את זרם המהגרים המציפים את ארצות-התעשייה המפותחות במערב לאחד המקומות העזובים והשוממים, שאפשר לעשותו לארץ נושבת רק אחרי עשרות שנות עמל ובהשקעת הון אשר לא ייספר מרוב. הטריטוריות שנתגלו היו או חמות מדי או קרות מדי. ובכל-זאת היתה לייסודה של יט"א מעלה חשובה אחת: היא הועילה לבודד את ההנחה הכוזבת הזאת ולרכז את המחזיקים בה במקום אחד, ולנשאר מן הציונות הניחה לשוב לתכניתו המקורית, לבחון את מצבה לאור הנסיון שנרכש במחלוקת האחרונה, ולכוון את מעשיה בהתאם לכך.
במסיבות אלו נעשו קשרי עם ציוני אנגליה, חוץ מקצת יוצאים מן הכלל, קרובים וידידותיים יותר. הם לא ראו אותי עוד כמהפכן, וכמה מהם התחילו להבין, כי ישנם זמנים בהם הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.
מנהיגות הקהילה היהודית במאנצ’סטר נתחלקה בין צ’ארלס דרייפוס ובין נתן לאסקי, אביו של הארולד לאסקי. מר לאסקי מוצאו היה מרוסיה, והתעניינותו בציונות היתה משום כך טבעית יותר. רובם של היהודים הגרמנים במאנצ’סטר פרשו מעמם ואחדים מהם השתמדו. דרייפוס ושאר בני משפחתו, שבאו מג’ניבה, היו יוצאים מן הכלל ראויים לכבוד. היתה במאנצ’סטר גם מושבה ניכרת של יהודים ספרדים, חשובים בשל המקום שתפסו במסחר הכותנה עם הודו ועם מצרים. אבל הקהילה רובה היתה מורכבת מיהודים רוסים, שהיו, בדרך כלל, עניים מאד, יהודיים מאד וחביבים עלי מאד. בחברתם הרגשתי עצמי מאד כאדם בביתו.
בפרובינציה – כלומר, בלידס, האליפאכס, ליברפול, גלאזגו, אדינבורג, בראדפורד – שנסיעותי שמה בשליחות ציונית הלכו ורבו, מצאתי קהילות עשויות במידה מרובה לפי דוגמת מאנצ’סטר; קומץ מסורים לענין בתוך המעמדות הבינונים, אדישות או איבה במעמדות העליונים, בין ממוצא בריטי ובין ממוצא גרמני או רוסי, אך רוב היוצאים מן הכלל בענין זה היו מבין האחרונים. עם כמה מן היהודים הרוסים האמידים לפחות אפשר היה לדבר, אף-על-פי שגם הם, כאחרים, הראו את התעניינותם היהודית בעיקר בייסוד בתי-חולים ובתי-יתומים ומוסדות-צדקה מקומיים אחרים – מעשים ממשיים הנראים לעין, העשויים להוסיף כבוד לקהילות ותהילה לפטרוניה. הרבנים והמורים העברים התייחסו אלינו בחיבה; וכן העיתונות היהודית – במידה שהיתה קיימת. המשפחות האנגליות העתיקות היו שייכות לעולם אחר.
בדרך כלל היו הקהילות אפורות ומשמימות. לעתים רחוקות יכולת למצוא אולם ראוי לכינוס אסיפה; רגילים היינו להתאסף בחדר אפלולי באיזה בנין קודר. זכורני, איך הייתי בא למאנצ’סטר בחצות הלילה של יום ראשון, אחרי ביקור של שלהי-השבוע באדינבורג או לידס, ואנוס הייתי ללכת לביתי ברגל בדרך ארוכה, שכולה עוברת ברחובות עצובים עד ויתינגטון; כי אחרי חצות לא היה שם טראם, ואם אפשר היה להשיג כרכרה, לא השיגה ידי לתת שכרה. ובבית המתינה לי אשתי, כשהאח מבוערת כדי שיהיה לי מאכל חם, כי כמעט תמיד הייתי חוזר הביתה גווע למחצה מעייפות ומרעב. פניה הביעו עצב ובדידות, אך מעולם לא הביעו תוכחה. חושבני, שהרגשתי היתה טובה יותר, אילו ערכה לי שערוריה כל שהיא.
אהבתי קהילות ישראל עניות אלו. הן למדו לסלוח לי על התנגדותי להרצל, ואני עבדתי עמן עבודה קשה. לימדתי, הסברתי, קראתי לויכוחים. הרגשתי כי הם משלנו. ועם כל עבודת הפרך הייתי בדרך כלל מאושר – או יכולתי להיות מאושר, אלמלא רבץ עלינו צלה של הטראגדיה היהודית הגדולה במזרח אירופה. אבל היתה לפחות הרגשה של התקדמות. התנועה חזרה למסלולה הראשון, והמעט שעשינו היה לו טעם ושייכות לענין.
את לונדון הייתי מבקר רק כדי לראות את אחד-העם, הרברט בנטוויץ' וחבורה של ציונים צעירים, הארי סאקר, ליאון סיימון ואחרים. לא הוזמנתי לדבר שם בשום אסיפה. הדרך עדיין חסומה היתה על-ידי גרינברג וה’ג’ואיש כרוניקל'. חוששני, נוסף על זכר התנגדותי להרצל, היתה בלבו טינה על התפקיד שהתחלתי ממלא בין הציונים בערי-השדה. אני מציין בצער. שלא השלמנו מעולם, ואיני סבור שאשמתי היא.
יחד עם פעילותי הציונית באנגליה, חידשתי ביתר קביעות את קשרי עם הציונות האירופית, ובסך הכול היתה תקופה זו שלפני המלחמה 1906 – 1914 הפוריה ביותר, אף גם אחת הקשות בחיי. אולם עלי לדחות את תיאור התקדמותה הכללית של הציונות באותן השנים, עד שאשלים את תיאור חיינו במאנצ’סטר.
קשה לי שלא לחזור ולהדגיש את החיבה שנודעה לאשתי ולי מאת חברי באוניברסיטה. היתה זו חבורת אנשים מצוינה ויחד היווּ, לדעתי, חבר-מורים מובהק, שכמותו לא היו רבים בבתי-הספר האנגליים או האירופיים. מחוץ למחלקתי התודעתי עד מהרה אל הפיסיקאי ארתור שוּסטר. הוא היה יהודי מוּמר, לפי הנראה, מילדותו, ומצאצאי משפחת בנקאים מפורסמת בפראנקפורט. הם היו שלושה אחים, שכל אחד מהם עשה קאריירה נאה, אבל המוכשר שבהם היה ארתור, תלמידו של י. י. תומפסון ופיסיקאי גדול. הוא היה בעל תבונה רבה, תלמיד-חכם מובהק וטוב-לב במידה מסוימת – אבל דבקה בו שנינות עוקצת. בין המבקרים המרובים בבית שוסטר – ביתם היה פתוח לרווחה – היתה מארי סטוֹפּס, שנתפרסמה אחר־כך כמנהיגת התנועה לפיקוח על הלידות. באותו זמן היתה תלמידה שגמרה את חוק לימודיה ועסקה בעבודת מחקר, אם איני טועה, בבוטאניקה. היא היתה צעירה תוססת שעסקה בשקידה רבה עד אין סוף בנושאים שונים ורבים, בעוד אשר שוסטר היה מלומד טיפוסי, כבוש וזהיר. יום אחד שאל את הגברת סטוֹפּס למהלך עבודתה וקיבל ממנה את התשובה הצוהלת: ‘האח, מצוין! אין לי יום בלי תגלית חדשה!’ ועל זה שאל פרופיסור שוסטר ברוב נימוס: ‘ד"ר סטוֹפּס, אם את, גברתי, מגלה ביום ג’, שתגליתך מיום ב' היתה בטעות, האם את חושבת את הדבר תגלית אחת או שתים?'
השוסטרים נחשבו, לפי אמת-המידה של אותם הימים, ליבראלים או גם ראדיקאלים. הגברת שוסטר, שהיתה עוסקת בעניני האוניברסיטה ובענינים אזרחיים, היתה ידידה ופטרונית – כשם שהיא מוסיפה להיות, בזקנתה המופלגת – לכל האקאדמאים הצעירים ולאנשים נותני-תקוה בכלל. בית שוסטר היה סמוך מאד לביתנו, בויקטוריה פארק, ולא קל להביע מה היתה לנו שכנות זו וקירבה זו. כארבעים שנה חלפו מאז, ולא היה לנו יום-הולדת, שלא הביא לנו מכתב-ברכה מאת הגברת שוסטר. עם בתה נורה, שהיתה בת גילנו, עמדנו ביחסים עוד יותר קרובים, ושנינו, אשתי ואני, שומרים באוצר זכרונותינו טיול גדול בהרי שוייץ בקיץ 1913, עם נורה שוסטר והארי סאקר שהיו חברינו למסע. אף כי הגברת שוסטר היתה בת כהן אנגלי, היה לבה ער לעניני היהודים יותר מבעלה, והיתה מוכיחה את ילדיה – שהיו, כמובן, רק יהודים-למחצה – על חוסר יחסם לתנועה הציונית! ליידי שוסטר וסיר ארתור באו בשנת 1925 לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, סיר ארתור בתפקיד כפול: כנציג האוניברסיטה של מאנצ’סטר וכמזכיר האגודה המלכותית. אותו לא הצלחתי למשוך שיקח חלק פעיל בציונות, אבל הוא נעשה תורם קבוע לקרנות הציוניות והניח חלק מספרייתו המפוארת לאוניברסיטה העברית.
נעשינו קרובים מאד לאדם אחר, והוא פרופיסור שמואל אלכסנדר, מחבר הספר ‘זמן, מקום ואלהוּת’, אחד מגדולי הפילוסופים שבדורנו. כשעזבנו את ביתנו הקטן בבורצ’פילד רוֹאד והעתקנו לרובע מרוּוח יותר בבּרוּנסויק רוֹאד – כמדומה, בשנת 1913 – היינו שכנים למשפחת אלכסנדר, דלת ליד דלת. הערצתיו מאד מאד. אף הוא התחיל כעבור זמן מה להתעניין בעניני עמו, ונעשה תורם, בהתאם לאמצעיו הצנועים מאד, לקרנות הציוניות. הוא היה בא מזמן לזמן לאסיפות יהודיות והיה מרצה על שפינוזה, אבל עמד מרחוק לעניני ציבור. הוא התעניין מאד בהתפתחות האוניברסיטה העברית ושלח אלינו אחד מטובי אנשיו, את פרופיסור רות, לישב בקתדרה לפילוסופיה. השתדלתי מאד להשפיע על אלכסנדר שילך בעצמו לירושלים, אבל הדבר לא עלה בידי, כי בשנותיו האחרונות נתחרש האיש והיה זקוק לטיפול.
אישיותו היתה מעודדת-לב, כשם שחיצוניותו היתה מושכת את העין. מראהו היה כאחד מנביאי-ישראל הקדמונים. קומתו היתה גבוהה מאד, זקנו מגודל ומצחו בולט הרבה; והיה מהלך בבגדים הבלויים ביותר. מפוזר היה עד להבהיל. מוזר היה מראהו ברכבו על אופניו אל האוניברסיטה או מן האוניברסיטה – וביחוד שהיה רוכב על-פני המדרכה יותר מאשר על-פני הדרך, לעונגם של העוברים ושבים, שהכירוהו יפה, ולגודל צערם של השוטרים במקום.
השלישי, שעמדתי עמו ביחסי ידידות מרובה, היה ארנסט (אחר־כך לורד) רוּתרפוֹרד, וגם ידידות זו היתה קיימת גם לאחר כמה שנות-פרידה. רותרפורד בא במקומו של שוסטר, שיציאתו ללונדון לקבל את מזכירות האגודה המלכותית היתה בשבילנו מכה כבדה. רותרפורד היה הפכו הגמור של שוסטר. צעיר, רב-מרץ, סוער, עשה רושם של הכול – חוץ מאיש-המדע. הוא דיבר בחפץ-לב ובתוקף על כל נושא תחת השמש, לעתים קרובות גם על נושאים שלא ידע בהם ולא כלום. ברדתי אל חדר-האוכל לארוחת-הצהריים הייתי שומע את קולו הרם והחביב מתגלגל בחלל המסדרון. הוא היה משולל כל ידיעה או הרגשה בענינים מדיניים, והיה נתון ראשו ורובו במפעלו המדעי היוצר-תקופה. היה אדם טוב לב, אך את השוטים לא סבל ביותר. וכן היה מבזה אנשים המדברים בכמה לשונות. ‘יכול אתה להתבטא יפה בלשון אחת, וזו צריכה להיות הלשון האנגלית’, היה מורגל בפיו. כל עובד שבא אליו ונתברר שאינו כוח ממדרגה ראשונה, היה משלחו מיד. ועל-כן עצם הרשות לעבוד עם רותרפורד נחשבה מיד כהצטיינות, ונהר-די-נור של פיסיקאים וכימאים מפורסמים יצא מבית-ספרו. נילס בּוֹר הדני, מקבל פרס-נובל, היה ביניהם; וכן מוסלי המזהיר, שחייו המבטיחים קופדו בהיותו בן עשרים ושבע על-ידי כדור טורקי בגאליפולי; ד’אנדריאד, יהודי ספרדי צעיר, וילסון, גייגר ובעלי-שם אחרים שמעו תורה מפי רותרפורד.
עם כל אלה היה רותרפורד אדם עניו, פשוט ובעל מזג טוב מאין כמוהו. כשהלך לקימברידג' נתעלם ממני למשך זמן מה. אחר־כך נעשה בהשתדלותי ידיד של האוניברסיטה העברית וישב פעם או פעמיים בראש סעודות, שנערכו לטובתה. אי-אפשר לי שלא לקשר את זכרונותי על רותרפורד באלה של ידיד קרוב יותר – אלברט איינשטיין. קיבלתי רושם ברור, שרותרפורד לא התפעל ביותר מעבודתו של איינשטיין, לעומת זאת השמיע באזני איינשטיין תמיד ביטויים נעלים ביותר על רותרפורד, בכנותו אותו ניוּטון השני. כאנשי-מדע היו האנשים האלה הפכים גמורים – איינשטיין כולו חישוב, רותרפורד כולו ניסוי. הניגוד האישי היה לא פחות ניכר: מראה איינשטיין כגוף אתרי, מראה רותרפורד כניו-זילאנדי בריא-בשר וסוער – וכן היה באמת. אבל אין ספק, שבתור נסיין היה רותרפורד גאון, אחד מגדולי העולם. עבודתו היתה נעשית מתוך השראה, כל מה שנגעה בו ידו הפך זהב. דומה היה, שחונן בחוש שישי, בשעה שהיה מטפל בבעיות נסיוניות. איינשטיין מגיע לכל מסקנותיו על-ידי חישובים טהורים. רותרפורד נחשב גדול הכימאים בימיו. הוא מחק את הקו המבדיל בין הכימיה ובין הפיסיקה וגילה את חילוף היסודות, בהחזירו את הכימיה לאלכימיה. אבל הוא לא הכיר שום כימיה במובן שלנו המקובל במדע זה ובשיטה זו. אף לא היה מתימטיקאי גדול, ובזה היה שוב הפכו של איינשטיין.
רותרפורד היה נהנה מאד לקנטרני בענין הציונות. ‘מה הרע באנגליה?’, היה שואל אותי ברעש גדול, צוחק בקול רם העשוי להישמע בחצי האוניברסיטה. בוקר אחד, בבואי אל חדר-האסיפות, שלח את ה’טיימס' הלונדוני אל אפי: ‘ראה את הכתוב כאן;’ שאג. ישראל גולאנץ נתמנה פרופיסור לספרות אנגלית עתיקה בקוינס קוליג', לונדון. ‘אתה רואה;’ צעק רותרפורד. ‘אני מניח, שאביו-זקנו של גולאנץ בא הנה מגאליציה! שים לב, לא כימיה, לא פיסיקה, אלא ספרות, משהו בעל ערך לאומי’, וסיים בפרץ-צחוק גדול.
‘דע לך, פרופיסור,’ אמרתי, ‘אילו צריך הייתי למנות פרופיסור לספרות עברית באוניברסיטה שבירושלים לא הייתי לוקח איש אנגלי’.
‘הנהו!’ השיב לי רותרפורד, ‘תמיד אמרתי עליך, שאתה צר-מוח, קנאי ושוביניסט’. ‘בשביל אנגליה’, הסברתי, ‘אין הדבר חשוב כל-כך. תרבותכם מבוססת כל צרכה. אפשר שגולאנץ יכניס קו חדש בהוראת הספרות האנגלית, ואנגליה תרויח מזה. אבל לוּ היו לכם עשר קתדראות לספרות אנגלית ובכל העשר היו יושבים יהודים, מה היית חושב על כך?’
‘אה, כך!’ שאג רותרפורד, ‘זה היה אסון לאומי!’
איש מאנשי מאנצ’סטר כמעט לא שמע דבר על ציונות לפני פגשם אותי. ומפליא הדבר, שבין אם נעשו ציונים או לא, תמיד היו מוכנים לעזור. אפילו רותרפורד, עם כל קינטוריו, נתפס לרעיון האוניברסיטה העברית.
מוקף אנשים כאלה – ואני תיארתי רק אחדים מהם – איך יכולתי שלא להתקשר קשר עמוק עם האוניברסיטה? אמנם סבלתי מאכזבה עמוקה אחת, שעוד אשוב אליה הלאה; לא הגעתי שם לפרופיסורה שלימה. אולם אכזבה זו לא פגמה באהבתי למאנצ’סטר, והשנים שביליתי שם הן אחד הפרקים המאירים והחמים בזכרונותי. ולא האוניברסיטה בלבד. אפשר שלא קל הדבר בשביל זר להכיר את מאנצ’סטר, אבל אחרי שאשתי ואני הכרנו אותה, הבינונו כי בחירתנו המקרית בעיר-שדה זו נעשתה מתוך השראה. מאנצ’סטר היתה מתפארת ואומרת: – כשם שערים אחרות מתפארות, כל אחת לפי דרכה – ‘מה שמאנצ’סטר חושבת היום, תחשוב אנגליה מחר’. במקרה זה לא היתה זו התפארות-שוא. מלבד האוניברסיטה הגדולה שלה, היתה מאנצ’סטר מטרופולין אמיתית של תרבות. היה שם באותם הימים התיאטרון בשם Horniman Repertory Theatre, שהיה חלוץ בשעתו; עד היום קיים בה המוסד המוסיקאלי Halle Concerts, הנודע לתהילה בעולם המוסיקה, וה’מאנצ’סטר גארדיין', עיתון מכובד שאין רבים כמותו. הנהגת העיר היתה סמל הליבראליות וההשכלה. בקיצור, היינו שרויים באחד המרכזים של פעילות רוחנית. במאנצ’סטר היינו אשתי ואני לנתינים בריטיים. ועל דבר אחד אני מצטער, שחיי-הנדודים שלי הכריחוני, אחרי ישיבה של שתים עשרה שנה לנתק את קשרי עם מאנצ’סטר לחלוטין.
פרק תשיעי / חזרה אל המציאות 🔗
’ציונות מדינית' ו’ציונות מעשית' / מזיגת שתיהן / ראשית רעיון הבית הלאומי / ביקורי הראשון בארץ-ישראל / חלום ומציאות / המושבות הישנות ובארון אדמונד די רוטשילד / המפעלים החדשים של הציונים / יהושע חנקין / הזדמנויות שהלכו לאיבוד / רוח ‘החלוקה’ / ארתור רופין, המיישב הגדול / החולות שנעשו תל-אביב / שמואל פבזנר / אכזבה בירושלים / גידולו החשאי של הבית הלאומי / הארי סאקר, סיימון מארכס וישראל זיו / עבודתי המדעית / גומי סינתיטי ותסיסות / כמעט שאני עובר לברלין.
כך היה, אפוא, מצבה של התנועה הציונית כשעזבתי בשנת 1906 את התבדלותי למקוטעין ולסירוגין מן התנועה הציונית, כדי לקבוע לה את המקום הראוי בחיי. המחלוקת בין האוגאנדיסטים ובין הציונים ה’קלאסיים' נתגלגלה במחלוקת בין הציונות ‘המדינית’ ו’המעשית‘; וזו היתה נוטה שוב להתמזגות שתי האסכולות. הציונים המדיניים טענו: ’ארץ-ישראל שייכת לטורקיה. קניית קרקעות אסורה על-פי החוק. כל עבודתנו צריכה להיות מכוונת כלפי הצ’ארטר, ועלינו להשתמש במעצמות הגדולות, כגון אנגליה וגרמניה, שתעזורנה לנו לקבל את הצ’ארטר’. בדעה זו החזיקו ההסתדרויות הציוניות של גרמניה ואוסטריה ורוב הציונים המערביים. קבוצה קטנה באנגליה, שבראשה עמדו ד"ר גאסטר והרברט בנטויץ', התנגדה להם. ואולם התנגדותו של גאסטר לא היתה בה תועלת מרובה. כיבדתי מאד את למדנותו ואת רגשותיו היהודיים, אבל לא יכולתי להסתלק מן הרושם, שהשקפתו הציונית היתה נגועה בהתנגדות אישית מושרשת להרצל. המקור העיקרי ממנו שאפתי כוח היה אחד-העם והחבורה שהתרכזה מסביב לו.
האסכולה השנייה, המעשית – שלנו – כמו שקראתי לה פעמים רבות, היתה לה השקפה יותר אורגנית על הציונות ועל התהליך ההיסטורי. על צד האמת, גם הציונים ‘הרוחניים’ וגם הציונים ה’מעשיים' לא התנגדו לפעולה מדינית, כמו שתיארו לא פעם; הם רק ביקשו לשנן לעולם הציוני את האמת הפשוטה, שאין די בפעולה מדינית בלבד; פעולה זו צריכה להיות מלוּוה הישג קונסטרוקטיבי מוצק, כיבוש-קרקע ממשי בארץ-ישראל, וזה שוב צריך להיות מלוּוה חיזוק מוסרי של ההכרה היהודית, תחיית הלשון העברית, הקניית ההיסטוריה העברית והאדרת ערכי-היהדות הנצחיים.
אני חוזר ואומר, שתהליך ההתמזגות של שתי האסכולות לא היה ענין פשוט. כה רב היה קסם הפראזה, כה רב היה כוח המשפטים הקדומים, לאחר שהשתלטו על השכל, שכל חידוש פעולת התיישבות אמיתית נתקל תמיד בהתנגדות עקשנית. היה הרושם, שהאנשים חושבים, כי העלאת יהודים לארץ-ישראל, ייסוד מושבות, הנחת היסוד לתעשיות, בצורה צנועה, אינם מענינה האמיתי של הציונות. הענין הוא אחר לגמרי; הענין הוא לחזור על כוונתנו ליצור קהליה יהודית בארץ-ישראל; וכל זמן שלא נוצרה קהליה כזאת על-ידי צ’ארטר, אי-אפשר להשיג שום התקדמות בעלת-ערך.
המחיצה נפרצה, כמדומני, בקונגרס השביעי, שנתקיים בהאג בקיץ
- לימדתי שם סנגוריה נלהבת על ההשקפות, שהטפתי להן מיום שנכנסתי לתנועה. באמת אמרתי: ‘עבודתנו הדיפלומאטית היא חשובה, אבל חשיבותה תגדל על-ידי מעשים של ממש בארץ-ישראל. אם נגיע לידי סינתיזה של האסכולות בציונות, נתגבר על נקודת-הקפאון. אפשר שלא עשינו ככל הצורך עד עתה. אבל אם תאמרו לי, שהיינו מופרעים על-ידי קשיים מקומיים, על-ידי השלטון הטורקי, לא אקבל. לא כל הקולר תלוי בצואר הטורקים. משהו אפשר לעשות תמיד’. טענתי, שאילו גם אפשר היה להשיג את הצ’ארטר, כזה שהרצל חלם עליו, לא יהיה לו ערך, אם לא יהיה מבוסס על הקרקע ממש בארץ-ישראל, על אוכלוסיה יהודית מעורה בקרקע זה, על מוסדות שהוקמו על-ידי אותה אוכלוסיה ובשבילה. הצ’ארטר הוא רק פיסת נייר; אנו לא נוכל, כדוגמת אומות וממשלות אחרות, להפכה למציאות בכוח הזרוע; אין בידנו שום כוח, חוץ מן העבודה במקום. מובן, שהכרח הוא לנו להביא את ענייננו לפני בתי-הדין של העולם, אבל הצגת עניננו תוכל לעשות רושם רק אם יהיו בצדה עלייה, התיישבות וחינוך.
לחיזוק השקפתי טבעתי את הביטוי ‘ציונות סינתיטית’, שנעשה סיסמתם של הציונים המעשיים. בסיסמת-גיוס זו עלה בידנו להביא תמורה באכזקוטיבה ובתכנית. דוד וולפסון הורד מן הנשיאות. הורכבה נשיאות, שהוכנסו לתוכה אנשים צעירים – בתוכם ויקטור יעקבסון ושמריהו לוין – יחד עם כמה מן הציונים ה’מעשיים', כגון אוסישקין וצ’לינוב. פרופיסור אוטו וארבורג, הבוטנאי המצוין, מטיף נלהב לציונות ‘המעשית’, נבחר כיושב-ראש הנשיאות. ד"ר ארתור רופין, שצריך היה לשמש לנו מומחה ראשון במעלה בעניני התיישבות, הוזמן ללכת לארץ-ישראל כדי לכונן שם מחלקה להתיישבות ולעשות כל אשר לאל ידו בתנאים המדיניים ששררו אז בארץ.
אנשים המתעניינים בראשיתם של דברים, אשר בשבילם יישוב קיים אינו דבר שממילא, אלא אורגאניזם שיש לו התחלה, תקופת-גידול ראשונה, אנשים אלה יראו קסם מיוחד בתולדות ראשיתה של ארץ-ישראל היהודית. כיום הזה הולכת ומוקמת בארץ-ישראל אומה יהודית חזקה, מלוכדת ואמיצה, המונה כבר קרוב לשבע מאות אלף נפש, ולה חקלאות, ערים, תעשיות, בתי-ספר, בתי-חולים ואוניברסיטה משלה. היום רכישת כמה אלפי אקרים של אדמה בקנייה אחת היא דבר רגיל. ראינו – ואני מאמין שעוד נוסיף לראות – רבבות יהודים עולים בכל שנה לארץ-ישראל ומתמזגים בכלכלתה ובתרבותה. אבל באותן השנים שאני מדבר עליהן, היו מאות אקרים אדמה טריטוריה גדולה; עליית קומץ יהודים היתה מאורע; תעשיה זעירה אחת היתה הישג עצום. ההון עדיין לא נתפתה לחפש את ארץ-ישראל. תנועת פועלים חזקה עוד לא היתה קיימת, משום שלא היה מעמד פועלים בארץ-ישראל. אם נביט אחורנית ייראו לנו הימים ההם לא רק צנועים, אלא כמעט מעוררי-רחמים. ואולם השנים שלפני המלחמה, מ-1906 עד 1914, היו במובן מסוים מכריעות. חותם אותן השנים עדיין ניכר בארץ-ישראל. כי צברנו שם כמות של נסיון, שהיה לנו לתועלת מרובה בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. חזינו מראש כמה בעיות, שנצטרך לעמוד בפניהן בימים שעבודתנו תתרחב. הנחנו את היסוד למוסדות, שהם חלק מן הבית הלאומי היהודי הקם לחיים. ועל הכול, נוצר בנו חוש המעשים, כך שלא היינו צריכים לגשת לתפקידנו אחרי הכרזת באלפור כמתחילים גמורים.
לא מקרה היה זה, שמגעי הראשון עם ארץ-ישראל גופה חל בשנת 1907, השנה שבה מצאה התנועה שוב את חוש-המציאות המפוכח. לאחר שחלה התמורה בהנהלת הציונית, נצטרף להשקפתנו יוהאן קרמנצקי מוינה, אחד מראשוני הציונים של הרצל, אף כי לא בעל שרשים עמוקים כמארמורקים וכפישרים. קרמנצקי, כאחרים שעברתי עליהם בריפרוף בזכרונותי אלה, ראוי, כאדם וכציוני, לטיפול נדיב יותר ממה שאני יכול לעשות זאת כאן. הוא היגר לוינה מאודיסה בעודנו נער ונעשה שם בעל-תעשיה מצליח. היה לו באותם הימים בית-חרושת של נוּרוֹת-חשמל, שהיו מצוינות במינן. הידידות שבינינו ארכה זמן רב אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כי האיש הגיע לזקנה מופלגת – כמדומה לי, לשמונים וחמש שנה. רגיל היה לבקר בביתי בלונדון, והיה דמות גבר אביר, נוהג הידור בעצמו, שלא נס לחו וכוחו עמו, מסור לארץ-ישראל עד סוף ימיו. קרמנצקי הוא שנתן לי את היכולת לבקר את ארץ-ישראל בפעם הראשונה. הוא קרא לי, במשך ימי הקונגרס להפוך את מדרשי למעשה, ללכת לארץ ולחקור שם, ככימאי תעשיתי, את הסיכויים לכונן שם תעשיה. וביחוד דיבר על האפשרות לייצר שם שמנים אתריים. במקרה הייתי עסוק אז בעיבוד תהליך לשם ייצור סינתיטי של קאמפוֹר, שיש לו קירבה מרובה לאותו חלק כימיה העוסק בשמנים. עלי להגיד מיד, שלא יצא כלום מהצעה זו במישרים. אבל כדוגמת נסיונות רבים אחרים באותם הימים, היה ערכו רב בזה, שהביא לידי חיפוש דברים מעשיים. משהו עתיד היה להיעשות זמן רב אחרי כן על ידי סיגול ידיעותי בכימיה לבעית בנינה של ארץ-ישראל, וביקורי זה הראשון בארץ בשנת 1907 בודאי היה נדחה לכמה שנים, אלמלא התמורה בהֶדגש שחלה בקונגרס של האג.
וכך אירע, שבמקום לחזור למאנצ’סטר, אשר שם עזבתי את אשתי ואת ילדנו בן ששת השבועות, יצאתי בגמר הקונגרס לארץ-ישראל. הלכתי תחילה למארסיי ומשם הפלגתי באנייה. היו לי שני בני-לויה בדרכי: מאניה וילבושויץ-שוחט, אחת הנשים החלוצות הגדולות, ואחד ד"ר קלימקר, חלוץ תעשיית השמן והסבון בארץ-ישראל. במשך כל הנסיעה ממארסיי עד החופים המזרחיים של ים התיכון, התכוננתי לזעזוע שתביא לי הפגישה הראשונה עם הארץ. הרפיתי את תקוותי, כבשתי את התרגשותי. אמרתי לנפשי: ‘עליך להשתחרר לגמרי מכל רומאנטיקה, מכל האסוציאציות שקשרת בשם ארץ-ישראל מילדותך. תמצא ארץ עזובה, שהיתה לשמה במשך מאות שנים של שלטון טורקי. עליך להסתכל בדברים הסתכלות מפוכחת וביקורתית, בעיני כימאי יותר מאשר בעיני ציוני’. וכן התרוצצו בקרבי במשך כל ימי הנסיעה הכימאי והציוני. כה חרד הייתי להיות אובייקטיבי ובלתי-משוחד, שהתכחשתי לצד הטוב שברגשותי. אך ידעתי אז, ואישרתי זאת כמה פעמים, שאם כי הערכה קרירה ועניינית של האפשרויות בארץ-ישראל היא עיקר גדול, הנה היסוד הטבעי של התקשרותנו ההיסטורית והפסיכולוגית הוא בן-ברית יקר-ערך במאבקנו להתגבר על אותם הקשיים החומריים והרוחניים, הנראים כה עצומים בעיני הכימאי והפיסיקאי. הכופר בכוח הרגש בשם המעשיוּת חדל מהיות מעשי.
מכל מקום אם אני גמרתי בלבי למצוא בארץ רק עידוד מועט, גמרו המסיבות לא פחות להשמיט את הקרקע מתחת לתקוותי. הנסיעה ארכה הרבה יותר ממה ששיערנו. ההפלגה האחרונה היתה מאלכסנדריה לבירות, ושם הושמנו בהסגר למשך עשרה ימים. הבנין שבו אוכסַנו נקרא בשם כבוד ‘בית-חולים’. היה זה קסרקט צבאי רעוע, ובו סידורים סאניטאריים ממדרגה נמוכה ביותר, אוכל דל מאד ובלי כל שירות. אם היתה שם איזו מחלה, זה היה המקום להינגע בה. למזלנו לא היה שם כל חולי, לא במצרים ולא באנייה ואף לא בסוריה; ההסגר הונהג בעיקר כמקור הכנסה לפחה שבמקום ולמשרתיו. הואיל וזמני היה מצומצם הייתי מעניק להם ברצון את הנתח שלהם ובלבד שאצא לחפשי; אבל דבר זה היה בבחינת מהלומה לנוהג; ובכן ישבנו שם עד הסוף. מאניה שוחט וקלימקר – שניהם היו כבר קודם בארץ-ישראל – ניצלו את הזמן להורות לי את דרכי הארץ ולתאר לפני את תנאיה הכלליים. ויקטור יעקבסון, שישב בבירות כמנהל הסניף המקומי של באנק אנגלוֹ-פלשתינה, בא לראותנו, ומפיו שמעתי בפעם הראשונה משהו על התנועה הלאומית הערבית העומדת בראשית צמיחתה.
כששוחררתי סוף-סוף מן ההסגר נסעתי באנייה מבירות ליפו ורגלי דרכה על האדמה, שהיתה מימי ילדותי חלק בלתי-נפרד ממחשבותי. סוף-סוף עמדתי פנים אל פנים עם המציאות, וכמו שיקרה תכופות במקרים כאלה, הפגישה לא היתה דומה לא לרעה ולא לטובה למה ששיערתי מראש.
בכללה היתה זאת ארץ נכאה, אחת הפינות העזובות ביותר בקיסרות הטורקית. האוכלוסיה כולה מנתה משהו למעלה מ-600.000 נפש, מהם כ-80.000 יהודים. האחרונים ישבו רובם בערים: ירושלים (אשר שם היוו את רוב התושבים), חברון, טבריה, צפת, יפו וחיפה. היו עשרים וחמש מושבות בארץ. אבל גם המושבות וגם הישובים בערים לא היו דומים כלל, מבחינת הכוח, הטון ורוח הקידמה, למושבות ולישובים של ימינו. ידה המתה של החלוקה הכבידה על יותר ממחצית הישוב היהודי. מוסד זה, שהיה לו בשעתו ערך היסטורי, דורש תיאור כל שהוא. במשך דורות רבים היו נוהגים יהודים אדוקים באירופה לעלות לארץ-ישראל לעת זקנה, למען יוכלו למות על אדמת-קודש. הם נתמכו על-ידי שיטה של קיבוץ נדבות בקהילות-ישראל שבאירופה. כל מעשיהם בארץ היה לימוד ספרי הקודש. מעולם לא נתכוונו לעסוק בעבודות מכניסות, ובדרך כלל לא היו צעירים למדי לעשות כן, אילו גם נתכוונו לכך. רק מתי מספר מהם שלחו ידיהם בעסקים זעירים. מן הבחינה ההיסטורית אפשר לומר, שהם היו הביטוי לקשר-עולם שבין היהודים ובין ארץ-ישראל; אולם בתקופה שבאה להיות עדה לתקומת המולדת העברית, היו האנשים הללו חסרי תועלת ואף יסוד מעכב.
המושבות, חוץ ממעטות יוצאות מן הכלל, אף הן לא היו במצב טוב מזה. בעודני נער במוטול ובפינסק עלה הגל הראשון של המתיישבים המודרניים – אנשי ביל"ו – לארץ-ישראל, נדחפים לכך על-ידי תנועת חיבת-ציון. הם היו אנשים נלהבים, רומאנטיים, מסורים, מלאים שאיפות נאצלות וחלומות נעלים. אבל הם היו חסרי-נסיון ובלתי-מעשיים. גם הם נתפסו למין מוסד של ‘חלוקה’, אלא שהכספים בשבילם לא באו מאיסוף נדבות, כי-אם מידו הנדיבה, שאינה יודעת לאוּת, של בארון אדמונד די רוטשילד. בצאתם לדרך לא היו להם אפילו תכניות ברורות ומפוכחות. לא היה לעיניהם תהליך של התפתחות לאומית, שבו צריכים פועלים יהודים ובעלי-נכסים יהודים להיות חלקים הרמוניים של תכנית רחבה. למושבות היה אופי של עסקים יותר משל מפעלים חקלאיים. המתיישבים עסקו בתפוחי-זהב, כשם שעסקו בסחורות אחרות בעודם ברוסיה. רוב הפועלים היו ערבים והיהודים היו המשגיחים. לא היתה בהם רוח חלוצית, ולא עוד אלא שכמה מושבות היו מפוזרות ומפורדות, ולא היווּ חטיבות קרקע שלימות. כך היה המצב בעיקר בפתח-תקוה, ראשון-לציון ונס-ציונה בדרום, בראש-פינה, משמר הירדן ומטולה בצפון. מצאתי את דברי הביקורת של אחד-העם, השגותיו על השפעתה המשתקת של האפיטרופסות טובת-הכוונה של הבארון, צודקים בהחלט. אף-על-פי שהיה בית-ספר חקלאי במקוה-ישראל, לא נעשתה בארץ שום חקירה מדעית אמיתית בתנאי הקרקע, היבולים, גידול הבהמות. לא היתה שום שיטה של אשראי אגרארי. לא היתה שום שיטה של אימון העולים החדשים.
התמונה לא היתה שחורה כולה. אפשר היה למצוא את טיפוס המפעל הציוני שלנו במקומות אחדים, כגון במרחביה, בבן-שמן ובחולדה. הצעירים והצעירות שבאו בקצת השנים האחרונות מרוסיה נתאחזו בראשונה במושבות העבריות והתחרו בפועל הערבי הזול ביתרת השכלתם ואירגונם. היה בית-ספר תיכון עברי – הגימנסיה – ביפו; ובית-הספר לאמנות ולמלאכה ‘בצלאל’ נוסד בירושלים שנה אחת לפני צאתי לארץ. ההתחלות המעטות היו דיין להראות מה שאפשר לעשות עוד.
יהושוע חנקין, אחד החלוצים הראשונים הנודעים, היה לי למורה-דרך בביקורי הראשון בארץ-ישראל. הוא ליוני לאורכה ולרוחבה של הארץ. על-פי-רוב נסענו בעגלה, כי הרכבת היחידה רצה – אם אפשר להשתמש כאן במלה זו – בין יפו ובין ירושלים, ודרושות היו ארבע או חמש שעות לעבור את המרחק שאנו עוברים עכשיו בפחות משעה במכונית.
אין לשער מורה-דרך טוב ממנו. הוא הכיר כל פינה וכל נהלול בארץ; הוא ידע את קורותיהן והתפתחותן של כל המושבות, ודיבר עליהן בצורה מאלפת ומשעשעת כאחת. התחלנו את סיורנו מיפו והגענו בדרכנו עד מטולה, היושבת עתה על גבול סוריה. זוכר אני את נצרת כמו חיה. הגענו שמה בשעה חמה של אחרי-הצהרים כשאנו רוכבים דרומה, ומראש ההר השקפנו על השטח רחב-הידים של עמק יזרעאל, המשתרע לרגלינו כמרבד גדול משובץ בתוך הרי שומרון והרי אפרים, והר תבור משמאלנו. היה זה מראה-חמד, אף כי הנוף היה כחרוּך מלהט השמש של שלהי-קיץ, וקשה היה למצוא מסביב כתם ירוק שתנוח עליו העין. כמה שונה מראה נוף זה היום, שמושבות עבריות אין מספר מכסות את העמק מקצהו ועד קצהו! חנקין סח לי, כיצד נקנה חלק מן העמק לפני שנים רבות על-ידי חובבי ציון בסכום קטן בערך, ואיך מחוסר אמצעים נפסקו התשלומין והסכומים ששולמו הלכו לאיבוד ועמהם ההזדמנות הטובה. הוא אמר: ‘כמובן, נצטרך לקנותו מחדש’. ואמנם קנינו אותו לאחר שנים ושילמנו פי עשרה ופי חמשה-עשר מן המחיר הראשון, הואיל ואנו בעצמנו יצרנו את ערכי הקרקע. ואני זוכר, שחשבתי בלבי, כמה צדקתי באמרי לקונגרס, כי על אף הסייגים והקשיים אפשר היה לעשות בארץ-ישראל הרבה יותר ממה שנעשה בפועל. דיברתי עם חנקין ארוכות ובכובד-ראש על מצבן המיואש והמיאש של המושבות. יש להזרים דם חדש לארץ; יש להביא לתוכה רוח-יזמה חדשה. היה פעם זרם של הגירה, אנשי ביל"ו של שנות השמונים, לפני עשרים שנה ומעלה; אבל לא היה המשך לזרם הזה. חלוצי העלייה, שהיו לפנים כה צעירים, כה מלאי-מרץ וכוח-רצון, נעשו זקנים, עייפים, עוברים ובטלים. משטר הבארון הועיל להתנוונותם. נתונים היו לחסדו; יבול זעום, מגיפת בהמות, או פורענות אחרת, היו מכריחים אותם לפנות אליו לבקש את עזרתו. יזמתם נהרסה על-ידי המנהג הדיקטאטורי של הפקידות הבארונית. אבדה תקותם, ואת בניהם, אשר נולדו להם בארץ, ראו בצאתם לערים, או רע מזה, לארצות הגולה, אשר הם עצמם נמלטו משם כדי לבנות מולדת לדורות הבאים.
המטרה הראשונה של ביקורי, ייסוד בית-חרושת לשמנים אתריים, נדחקה למדור האחורי של מחשבותי. הטרידוני ענינים גדולים יותר. שוב ושוב באתי לכלל הכרה כי מרחוק חשתי במצב-הדברים כמות שהוא; על אף כל המכשולים המדיניים והאדמיניסטראטיביים היו שם אפשרויות גדולות. חסר רק הרצון. מה לעשות כדי לעוררו? איך להביא לידי תהליך של הצטברות? האמצעים שבידנו היו עלובים מאד. הקרן הקימת לישראל, שנוסדה לשם קניית אדמה שתהא קנין-עולם לעם היהודי, לא עלתה הרבה על קופסה של צדקה. המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, אשר בראשו עמד רוּפּין, לא היה במצב טוב מזה. כשבא רופין באותם הימים ודרש ייסוד חברה לפיתוח הקרקע עם הון צנוע של מיליון מארק – רבע מיליון דולאר – העמידה לרשותו ההסתדרות בדיוק עשירית הסכום הזה; וכשהבאנו בחשבון, כי הבארון השקיע בארץ כחמישים מיליון מארק, והתוצאות היו אלו שתיארתי למעלה, עלולים היינו להתייאש. ואם לא התייאשנו, יש לזקוף את הדבר על הרגשתנו, כי מקור שופע מרץ עומד להיפתח – דחף לאומי של עם, שנעצר לשעה מחמת פירוש מוטעה של שיטה היסטורית.
גמרתי בלבי לחזור לאירופה וללחוץ במרץ כפול ומכופל לעבודה מעשית דחופה בארץ-ישראל; ואז, כמדומני, התויתי לעצמי את תכנית עבודתי הציונית לשמונה השנים הבאות. איך, ישאלו, עברנו למעשה על נקודת-הקפאון? התשובה היא: פשוט, על ידי כך שעברנו עליה; אמרתי, כי בין 1906 ו-1914 צברנו נסיון הרבה, חזינו מראש את בעיותינו בעתיד והנחנו את היסוד למוסדותינו. אך אין זאת אומרת, שאלו היו רק פעולות לדוגמה. לא, היה בהן ממש. עד שנת 1914 גדלה אוכלוסיתנו מ-80 אלף ל-100 אלף, מספר פועלינו החקלאיים מ-500 ל-2,000. מחזור הכספים של המשרד הארצישראלי גדל פי שלושים. ייסדנו את הספריה הלאומית ואת הטכניון שבחיפה; הגימנסיה שלנו משכה תלמידים יהודים רבים מחוץ לארץ, שהכניסו לארץ אלפי דולארים בשנה. אולם סימני גידול אלה היו פחות חשובים מן התמורה שחלה ברוח הישוב כולו בארץ. מלבד מה שייסדנו מושבות חדשות, כגון כינרת ודגניה, חדרנו למושבות הישנות והבאנו לתוכן תוספת כוח של אנשים צעירים. מציאותם של אלפיים פועלים חקלאיים עברים שימשה כוח מושך לצעירים שבתפוצות. היה שם ציבור שיכלו לפנות אליו, ציבור שיכול היה לקלטם למען החיים החדשים. התמורה שחלה בעדות האירופיות-הארצישראליות על-ידי זרם יהודים אירופיים צעירים התחילה להשפיע על עדות המזרח והביאה לידי עליית יהודי תימן מערב. רוח ה’חלוקה' בארץ-ישראל הותקפה סוף-סוף – אף כי כניעתה באה רק קמעה קמעה. הלשון העברית, במקצת הודות לפעלו הנפלא של אליעזר בן-יהודה, שבה לתחייה, והיתה לשפת-שימוש טבעית בפי רוב יהודי ארץ-ישראל ובפי כל הדור הצעיר. זרם ההגירה בחזרה לארצות הגולה ירד מאד.
אולי מוטב שאסכם את ההתקדמות שנעשתה באותן השנים בהערה ששמעתי מפי בארון רוטשילד. זמן-מה לפני מלחמת-העולם הראשונה ביקר הבארון בארץ-ישראל וראה במו עיניו את השינוי שחל בארץ. זמן קצר אחרי שובו פגשתיו בפאריס, כשבאתי אליו בקשר עם עבודתי לשם האוניברסיטה העברית, שאלתיו לרשמיו מארץ-ישראל, והוא השיב לי בפשטות ובתום-לבב: ‘בלעדי לא היו יכולים לעשות כלום, אבל בלי הציונים היתה עבודתי נידונה למות’. ההתקרבות בין הבארון ובין התנועה הציונית מתחילה מאותה תקופה; הוא נוכח סוף-סוף לדעת, כי הציונים אינם רק תועמלנים אידאליסטיים; הם מסוגלים לבצע מעשים.
האיש שמילא באותן השנים – ולמעשה בכל רבע המאה שלאחר המלחמה – תפקיד מכריע ביישובה של ארץ-ישראל, היה ארתור רופין. אני מניח, כי היה זה נכון לגמרי, שאפגש עם הציוני המעשי הדגול הזה בעת ביקורי הראשון בארץ, בימים שקבעתי את יחסי אני אל המציאות. שמעתי עליו משהו, כי הקונגרס הציוני השביעי – זה שנתקיים בהאג – הוא שהחליט להזמין אותו לנהל את המחלקה הארצישראלית שנוסדה מקרוב; וכאשר הוצגתי לפניו בחיפה אוכזבתי במקצת. ראיתי לפני גרמני צעיר – כמעט הייתי אומר, פרוּסי – נוהג בדיקדוק, כבוש, רשמי מאד, נראה רחוק מבעיות יהודיות וציוניות. סיפרו לי, שהוא היה אסיסוֹר, או שופט עוזר, שהיתה לו קריירה מסחרית רבת-הצלחה, ושבא לארץ-ישראל באביב 1907 ובילה חדשים אחדים בחקירת הארץ. הרושם הראשון שעשה רופין בפגישה ראשונה היה של סטאטיסטיקן ותלמיד-כלכלה גרמני, אולם מתחת לחיצוניות קרירה זו הסתתרה אהבה עזה לעמו ולבנינה של ארץ-ישראל. דבר זה נתברר לי ברוב הימים.
רופין היה אדם בעל שכל מזהיר ושלם בתכלית השלמות. כשרונותיו המעשיים קיבלו חיזוק מכשרונותיו הציוניים, וספריו במקצוע הסוציולוגיה תופסים בצדק מקום ראשון בשדה זה. קרירותו הטעתה את הבריות לחשבו למין אדם שהדברים אינם נוגעים ללבו. ובאמת כל מה שאמר וכתב ופעל היה תוצאה של מחשבה מעמיקה ושל חוש-אחריות מוצק. זכורים לי רק מקרים מעטים בהם שגה במשפטו, וכשהיו בינינו חילוקי-דעות – למשל, בשנת 1922 בענין ההוצאות המינימאליות להתיישבות – היה על-פי-רוב הצדק אתו. בכל ויכוח היה נוהג לפרוק את נשק מתנגדו ביישוב-דעתו, ובתנועה, שלא ניקתה מרגעים סוערים, לא נתפס מעולם לכעס או לדיבור קשה. מענהו היה בשקט ובנועם, שהיה בהם כדי להמית את ההתנגדות. דומני, שלא ראיתיו מעולם כועס, אף כי האלוהים יודע, שהיו לו פעמים רבות סיבות מספיקות לכך.
היה מקרה אחד, שבו נעשה לו עוול גדול. בשנת 1919 בא רופין לאנגליה מארץ-ישראל ובידו סכום של מאתים אלף לי"ש, מתוך כספים שטיפל בהם בשביל ההסתדרות הציונית. סכום גדול זה, שבא לנו כהפתעה גמורה, היה מתנת שמים. הוא סייע לנו למלא את החלל הגדול שנוצר בהון של אוצר התיישבות היהודים, שנגרם מחמת ההפסדים ברוסיה בעקב המהפכה, הפסדים שרופפו מאד את מצבו של הבאנק בראשית התקופה החדשה לעבודתנו. אך רופין נתקף במרירות והוטל חשד ביושרו. וזה הדרך אשר בו הגיע לכסף הזה: במשך המלחמה היה מקבל מאמריקה 25.000 דולאר לחודש בשביל העבודה בארץ-ישראל. הכסף נשלח אליו דרך קושטא והוא שילם אותו בלירות תורכיות. במידה שהמלחמה נמשכה, ירד ערך הלירה ביחסה אל הדולאר האמריקני, ורופין חסך סכום ניכר בכל חודש. הוא מילא את הוראותיו בתכלית הדיוק, והחסכון לא היה מעשה ידיו. דבר זה, נוסף על הטינה שעורר עליו בגלל נטייתו הסוציאליסטית בעבודת ההתיישבות שלו, הביא לידי התקפה קשה עליו והוא נאשם בספסרות. איני יודע האשמה מגוחכה ומשוללת-יסוד יותר, אשר הוטלה פעם על אדם שמסירותו והגינותו אינן מוטלות בספק כלל. ומעניין הדבר, ההתקפה כאילו לא נגעה אליו. ידידיו היו מלאי זעם והוא לא נע ולא זע.
לא היה לי בעבודתי הציונית שותף טוב מארתור רופין. קיבלתי ממנו לא רק שירות מצוין, אלא גם עידוד של קבע במעשים, שבלי תמיכתו היו חסרי-ממשות. הוא הבטיח לנו תמיד, בימים הראשונים, כי ארץ-ישראל מסוגלה לקלוט המוני יהודים בחקלאות ואל לנו להתירא מקוטנה של הארץ. מקרה אחד שקרני בפגישותינו הראשונות בארץ-ישראל עשוי להדגים את מעוף חזונו, שהיה מוסוה בחיצוניות שקטה, קרה כמעט. גרתי ביפו והנה בא אלי רופין ולקחני עמו לטיול על-פני החולות בצפונה של העיר. כשהפלגנו בתוך החולות – זכורני, שהחול הגיע למעלה מקרסולינו – עמד ואמר ברוב חגיגיות: ‘כאן ניצור עיר יהודית!’ הבטתי אליו בקצת בעתה. למה זה ילכו בני-אדם לגור בישימון זה, שלא יצמיח כלום? התחלתי לדון עמו בשאלות טכניות, והוא ענה על כל שאלותי בזהירות ובדייקנות. מן הצד הטכני, אמר לי, הכול אפשר. אף-על-פי שבשנים הראשונות יהיה החיבור עם הישוב החדש קשה, לא יעבור זמן רב והתושבים יוכלו לספק את עצמם בלי להיות תלויים באחרים. יהודי יפו יבואו לגור בעיר החדשה, המודרנית, והמושבות הסמוכות ימצאו שוק מרוכז לתוצרתן. הגימנסיה תעמוד במרכז ותמשוך תלמידים רבים משאר חלקי ארץ-ישראל ומיהודי חוץ-לארץ, שירצו לחנך את ילדיהם בבית-ספר תיכון עברי בעיר עברית.
רופין היה אפוא הראשון שחזה את חזון תל-אביב, שעתידה היתה להכות, מבחינת הגודל והחשיבות הכלכלית, את העיר יפו הישנה ולהיעשות אחת המטרופולין של מזרח ים התיכון. אפשר לומר, שהתוצאה החשובה ביותר של המעבר מן הציונות המדינית הטהורה לציונות ה’סינתיטית' באותם הימים היתה, כי כמה אנשים ממדרגה ראשונה עלו לארץ-ישראל והם עשו עבודה מצוינה בימים ההם וגם בשנים שלאחר המלחמה. רופין היה ראש וראשון ביניהם.
לא מאותו הסוג, אבל בעל ערך רב, היה שמואל פבזנר, שבביתו נפגשתי עם רופין. פבזנר היה אחד מקבוצת הציונים שלנו בברלין, והיינו ידידים כעשר שנים קודם לכן. הוא היה אדם מוכשר מאד, בעל מרץ, רב-עצות, מעשי, וכמו אשתו – בעל השכלה גבוהה. לגבי אנשים כאלה, ההליכה לארץ-ישראל היתה חשובה כהליכה למדבר חברתי – דבר שיש להזכירו לאלה הפונים היום לארץ-ישראל ומוצאים בה מקורות של השכלה, תרבות וחיי-חברה, שאינם נופלים מאלה שבעולם המערבי. הישוב היהודי בחיפה היה קטן, ותשעים למאה ממנו היו ספרדים. גשר הלשון העברית, שצריך היה לאחד את היהדות המזרחית עם היהדות המערבית, עדיין לא הוקם. וכן חיו פבזנר ואשתו כמעט בבדידות. אבל פבזנר היה אופטימיסט גדול, ואף כי מת צעיר, הספיק לראות בצדקת האופטימיזם שלו. למעשה היה הוא הבונה את חיפה המודרנית, היינו, את הרובע הנהדר הדר-הכרמל במורד ההר ומעל לעיר הישנה.
בימי ביקורי הראשון בארץ-ישראל מצאתי שרידים מפוזרים של ימי ילדותי בפינסק. משפחת אייזנברג ישבה ברחובות, משפחת גלוסקין בראשון-לציון. ואחרים, ששמותיהם נתעלמו מזכרוני, הכו שרשים בערים ובמושבות, משמרות-חלוץ קטנים, ‘האבות עולי-הרגל’ של ארץ-ישראל החדשה העומדת לקום.
חוייתי הקשה ביותר במשך שלושת השבועות של סיורי בארץ – אלמלא ענין ההסגר היה נמשך חמשה שבועות – היתה ירושלים. עליתי שמה מיפו לא בלי חששות שבלב. ביפו כבר נראו ניצני החיים החדשים וסימני חברה חדשה; ירושלים היתה עיר ה’חלוקה', עיר החיה על הצדקה, על מכתבי-בקשות, על נדבות. כאן היתה המציאות רעה כמו ששיערתי. מן הבחינה היהודית היה זה גיטו עלוב, עזוב וחסר-כבוד. כל המקומות החשובים היו בידי אחרים. היו שם כנסיות אין מספר, של כל כת ולאום. לא היה לנו אף בנין הגון אחד. לכל עם היתה שם דריסת-רגל, חוץ מן היהודים. בית-המלון שהובאתי שמה היה חורבה רעועה, מלאה רמשים, שבני-אדם משונים היו יוצאים ונכנסים שם כל שעות היום, וכולם נראו כעסוקים בדבר אחד – לאבד את זמנם הם ואת זמנם של אחרים. המראה דיכאני לאין שיעור ועזבתי את העיר לפני רדת הלילה. כמה שנים היה בי משפט קדום ביחס לעיר זו, וגם היום יש לי שם הרגשה לא נוחה, ואני מעדיף את רחובות על הבירה.
אבל נתפעלתי מאד, כשם שכל אדם מוכרח להתפעל, מן הסביבה רבת-ההוד של ירושלים; ובאה אז בלבי המחשבה, כי יש שם רק מקום אחד, אשר בימים יבואו נקים שם בנין הראוי לעם ישראל; היה שם הר אחד, שבראשו לא התנוסס עוד מנזר או בית-יראה – הר הצופים, שעמדה עליו רק וילה קטנה של ליידי גריי היל ואשר במקומה מתנוססת עתה האוניברסיטה העברית.
אלו היו שנים ללא מאורעות גדולים, לפני מלחמת-העולם הראשונה, שנים של עבודה קשה וצמיחה שקטה. ההתקדמות הצנועה של עבודתנו בארץ-ישראל השתקפה בהתפתחות המתמדת של התנועה הציונית לקראת הערכה רצינית של בעיות ממשיות. כשרופין עמד בספטמבר 1913 בקונגרס הציוני האחד עשר בוינה ואמר: ‘השלמנו עם העובדה, שעלינו להגיע למטרתנו לא דרך הצ’ארטר אלא דרך עבודה מעשית בארץ-ישראל’, הביע את ההרגשה הגוברת בתנועה; לא התיאשנו מן הצ’ארטר, אבל השלמנו עם התנאים שנוצרו בלעדיו. בקצרה, התנועה הציונית נעשתה תנועה רצינית וריאליסטית. לא הזנחנו הזדמנויות רק משום שלפי שעה הן מצומצמות.
באוירה כזו ניעור בי חשק רב לפעילות ציונית. יארכו הדברים אם אבוא לפרט את פעולותי הציוניות באותן השנים; חוץ מדבר ייסוד הטכניון בחיפה והתחלות של האוניברסיטה העברית בירושלים, אעבור על התקופה ההיא בפיסקה אחת. שוב הייתי שקוע בפעילות מדינית כמו בימים ההם בג’ניבה. אשתי ואני השתתפנו בכל הקונגרסים באירופה ובאנו לישיבות הועד הפועל. סיירתי במחוזות של אנגליה. לקחתי חלק בהרחבת התכנית הציונית של הקהילה במאנצ’סטר. כאן סמוך לשנת 1914 כבר נתהוותה קבוצה חזקה. הארי סאקר חזר מלונדון ונעשה אחד מסופריו הראשיים של ה’מאנצ’סטר גארדיין'. שני אנשי-עסקים מוכשרים מאד ובעלי חוש אחריות ציבורית, שכבר הזכרתים למעלה, סימון מארכס וישראל זיו, נמשכו אל התנועה. בתחילה לא היו ציונים, אבל הם שמעו אותי מדבר באחת האסיפות במאנצ’סטר, הדברים עוררו בהם ענין והם כתבו אלי – הדבר היה בשנת 1913 – ושאלו אותי, אם רשאים הם לבוא אלי ולדון עמי בענין התנועה. מאותו זמן עבדנו יחד מתוך ידידות, שהיתה חשובה לי ולתנועה. כי הציונות נעשתה יותר ויותר חוט השני של חייהם, והם הביאו עמהם סגולות, שהיו דרושות לנו מאד. הם היו צעירים ובעלי-מרץ. הם היו אנשי-מעשה וידעו שאי-אפשר לעבוד בלי תקציב. המחלוקת של הציונים הישנים לא היתה להם למכשול, וזכר רדיפות לא העיק עליהם. הם היו אנשים עליזים ואהבו את מנעמי החיים. בשנים הבאות עזרו לי להכניס סדר מה בחיי, שסבלו מאי-סדרים. אף הם היו, כהארי סאקר, מציאה רוחנית גדולה. הנה מצאתי לי אנשים, שאפשר לדון עמהם בבעיות, שעמהם יכולתי לבדוק ולאמת את רעיונותי, ולבחון אם הם עשויים להשפיע על אחרים. הואיל ולא הכירו את המכשולים הגדולים שבדרכנו, היו נכונים לפעולה יותר ממני, שהייתי לעתים קרובות מהסס ונזהר יתר על המידה. בקיצור, הם עזרו לעשות בשבילי את מאנצ’סטר, העיר שבאתי אליה כנכרי וראיתיה כמקום-גולה, למקום של שמחה.
אפשר שהקורא שכח בינתים, שהייתי לא רק עובד ציוני, אלא מורה באוניברסיטה וכימאי-מחקר. העובדה היא, ששני דרכי חיי נמשכו זה בצד זה כמין קונטראפונקט. מעין חידה היא, היכן מצאתי את הזמן והכוח לשני אלה; אך יודע אני, כי בין השנים 1906 ו-1914 נהניתי מחדוות החקירה הכימית יותר מבכל עת שלפני-כן ואחרי-כן. לא פחות נהניתי מחדוות ההוראה. אף פירסמתי מספר רב של מאמרים שהביאו לי אחר־כך תואר דוקטור למדעים של האוניברסיטה. בשנת 1912, בקירוב, ניתן לי לנהל קורס של כימיה רפואית, וכמה מן הסטודנטים הקשישים לרפואה באו אל מעבדתי. וכן הקימותי בהדרגה מחלקה מיוחדת והועליתי למדרגה של מרצה בביאוכימיה. היתה לי מעבדה שלי ועמדתי לגמרי ברשות עצמי – כלומר, לא הייתי עוד קשור לקתדרה של כימיה אורגנית ויכולתי להתחיל לקוות לפרופיסורה שלימה משלי.
התעניינותי בכימיה ביאולוגית ובבאקטריולוגיה כענף מיוחד של כימיה אורגנית התחילה שנים אחדות לאחר שנשתקעתי במאנצ’סטר. האוניברסיטה היתה חסרה את הסידורים הדרושים בעבודה זו, כי הביאוכימיה לא היתה כלולה אז בתכנית הלימודים, בעוד אשר לימוד הבאקטריולוגיה היה ממקצועות בית-הספר לרפואה. התחלתי לבקר לעתים קרובות במכון פאסטיר שבפאריס ועבדתי שם במחלקות הבאקטריולוגיה והמיקרולוגיה. במשך זמן מסוים הקדשתי את ימי-הפגרה שלי, של חג-הלידה, של פסח ושל הקיץ, לענינים אלה, בהשתמשי בנסיעות לשם השתתפות בקונגרסים ובועידות הציוניים. בפאריס למדתי משהו יותר מכימיה; הכרתי את התרבות הצרפתית ואת אורח-החיים הצרפתי. אשתי ואני התגוררנו על-פי-רוב ברובע הלאטיני, עם אחותה וגיסה יוסף בלומנפלד, כימאי מוכשר. אוּרבין, פּררין, לאנז’וין, ליבראלים והוגי-דעות וכן אנשי-מדע ממדרגה ראשונה, אישים מזהירים, שמיזגו בקרבם את תכונות תלמיד-המחקר עם אלו של האמן, היו אז בסוֹרבוֹנה. עבדתי זמן-מה במעבדה של פּררין ולמדתי שם משהו מכימיה קוֹלואידאלית, שהיא חלק מביאוכימיה.
במשך פגרה אחת או שתים בשוייץ הקדשתי שנים או שלושה חדשים לעבודת-מחקר בבאקטריולוגיה של החלב יחד עם אדם מכובד מאד בשם בּוֹררי. את שאר אימוני בביאוכימיה השלמתי בעצמי על-ידי קריאה ועבודה במאנצ’סטר. באותה תקופה עצמה התחלתי גם בלימוד ענין התסיסות. הגעתי לנושא זה בגלל יחסו אל ייצור גוּמי סינתיטי, שכבר אז, בשנים 1910–1911, היה בו משום שאלה בוערת. השימוש בגומי גדל במידה עצומה, המחירים עלו, והיה צורך משווע בתוצרת מלאכותית.
הגישה הברורה לבעיה היתה, למצוא שיטה לייצור סינתיטי של איזוֹפּרין והפּוֹלימריזאציה שלו לגומי. החומר הגולמי הנוח ביותר שיכולתי להעלות על דעתי היה כוהל איזוֹאַמילי, שהוא תוצרת-לואי של תסיסה כוהלית, אבל כמות שהוא לא היה מצוי בכמויות גדולות לפי הצורך. קיויתי למצוא באקטריה, שתייצר בדרך תסיסה של סוכר כמות גדולה יותר של אותו כוהל איזואמילי יקר ממה שמייצרים שמרים – כי טרם נודעה אז העובדה, שכוהל איזואמילי אינו פרי-תסיסה (של סוכר), אלא הוא מתהוה על-ידי פירוק הכמויות הקטנות של פרוטאין, הנמצאות תמיד בתוך בליל תוסס. בהמשך החקירות הללו מצאתי באקטריה המייצרת כמויות ניכרות של נוזל, שריחו דומה מאד לכוהל איזואמילי. אבל לאחר שזיקקתי אותו נהפך הנוזל לתערובת של אציטון וכוהל בּוּטילי בצורה נקייה לגמרי. פרופיסור פרקין יעצני לשפוך את החומר הזה לתוך ביב-השופכין, אבל טענתי כנגדו, שאין לשפוך שום כימיקאל נקי, שאינך יודע את תועלתו. אחד הפרקים הבאים יוכיח, כי צדקתי ביחסי לתהליך-תסיסה מעניין זה. בדרגה זו של חקירתי הכימית באתי לכלל החלטה, שכדאי הדבר לראות אם בּוּטאדיאן, שאפשר לעשותו מכוהל בוטילי, באותה דרך עצמה שעושים איזוֹפּרין מכוהל איזואמילי, אינו ניתן לפולימריזאציה עד שיהיה לחומר דמוי-גומי, בדיוק כאיזופרין. למדנו את התקנת הבוטאדיאן, ניקוּיו, שמצאנו לצורך זה שיטה יפה מאד, ז. א., עשינו מוצר-תוספת גבישי עם דו-תחמוצת גפרית נוזלת, והפולימריזאציה שלו שמצאנו זוֹרזה על-ידי כמויות קטנות של מתכת-נתרן.
שאלת הגומי הסינתיטי פסקה מכל מקום עד מהרה מלהיות דחופה, כיוון שמחיר הגומי הטבעי ירד שוב, וכל הענין נשכח, עד שבאו הגרמנים בימי מלחמת-העולם הראשונה, וביחוד בשנים שלאחריה, ועסקו בה שוב, ועד למלחמת-העולם השניה עשוה לענק טכני ואסטרטגי ממדרגה ראשונה. הואיל ועדיין לא נמצאה שיטה טכנית טובה לייצור איזופּרין, צף שוב הרעיון להשתמש במקומו בבוטאדיאן, והתהליך הראשון של פולימריזאציה השתמש בשיטת הנתרן שלנו (מכאן השם הגרמני בּוּנא, נגזר מבּוּ-טאדיאן-נ-תרן). אף הומלץ שוב על ניקוי בוטאדיאן על-ידי דו-תחמוצת גפרית. כדי לסיים את הסיפור, עלי להוסיף שהצלחנו לבסוף למצוא שיטה פשוטה לעשות איזופרין – אבל זה שייך כבר לתקופה אחרת.
עבודתי נתרכזה לכתחילה בשני ענינים. הראשון היה, פיתוח ריאקציה, שגיליתי בג’ניבה, שהביאה לידי ייצור נוח באופן יחסי של תרכובות מרובות-גרעינים; השני היה – חקירת נגזרות (דריבאטים) של אנתראקוינון. אלו הם אבות-חומרים לעשיית חומרי-צבע וכמה חומרי-רפואה. מה שנוגע לאלה האחרונים נטל עלי ללכת עקב בעד אגודל ולקרוא הרבה, כי כזר הייתי בתחום זה. רק בימי המלחמה הגעתי לשליטה מסוימת בנושא.
עלי לציין מקרה לא-נעים אחד מאותן השנים, לא משום חשיבותו כשהוא לעצמו אלא משום התוצאות שהיו יכולות לבוא בעקבו. קיויתי, כמו שסיפרתי כבר, להגיע לפרופיסורה שלימה באוניברסיטה. בשנת 1913 נתפנתה משרה כזו. עבדתי עבודה מרובה מחוץ לתפקידי הקבוע; נתתי שיעורים, שעל צד האמת היה צריך לעסוק בהם הממונה עלי, פרופיסור פרקין; היה לי יסוד להאמין, כי כשרונותי בהוראה, נוסף על חיבתי הטבעית לעבודה מסוג זה, יבואו על שכרם על-ידי ההעלאה בדרגה הנ"ל. ואולם הקתדרה נמסרה לקרובו של פרופיסור פרקין, ועלי להודות שהייתי שרוי במבוכה גדולה. והנה באותו הזמן הגיעה התנועה הציונית בחוץ-לארץ לידי התפתחות כזו, שהצריכה הכנסת כוחות חדשים למחלקות השונות; בגרמניה היתה עלייה גדולה לתנועה, וקורט בלומנפלד, אחת הרוחות החיות העיקריות בציונות הגרמנית, עסק ביעילות באירגון הנוער האקדמאי. הוא, שמריהו לוין ואחרים, הפצירו בי לותר על משרתי באוניברסיטה של מאנצ’סטר, ולבוא לברלין, כדי לעמוד בראש אחת ממחלקות ההסתדרות. מתוך מפח-הנפש שנגרם לי, התחלתי לעיין מתוך כובד-ראש בהצעה.
אין אני יודע, אם הייתי עושה צעד זה, אילו היה הדבר נתון לשיקול-דעתי בלבד. אבל אשתי היא היא שהתערבה בדבר והכריעה. היא לא אהבה את גרמניה. ובענין זה היה לבי עמה. אחר שנות עבודה קשה התבצרה במקצועה, בארץ חדשה; דעת הממונים עליה במוסדות העיר היתה לעילא ולעילא; והנה אני בא לעקור את הכול, כדי להתחיל מבראשית. זה היה רב מדי. היא הבינה לרוחי הרעה; היא העמיקה להרגיש זאת כמוני. אבל התחלה חדשה – ודוקא בגרמניה. לא. דבר זה לא בא בחשבון. היא לא יכלה להשלים עם הרעיון שתצטרך לעמוד בפעם השלישית לבחינות ברפואה. ‘ועוד זאת’. הוסיפה, ‘מסענו לארץ-ישראל לא יהיה דרך ברלין’. איני יכול להסתלק מן המחשבה, שפעל בה גם משהו אחר, מלבד החשבונות הפרטיים, הן בנוגע לעצמה והן בנוגע לי. על כל פנים, רעדה תאחזני בחשבי על התוצאות האפשריות, אילו נשמעתי להפצרותיהם של ידידי ולרגשותי באותה שעה.
פרק עשירי / ערב המלחמה 🔗
ענין האוניברסיטה העברית מתקדם / בארון אדמונד די רוטשילד / הפילוסופיה הציונית שלו / פאול אהרליך והאוניברסיטה העברית / הטכניון בחיפה וריב הלשונות / מלחמת-העולם הראשונה באה לעולם.
החלום על אוניברסיטה עברית בירושלים נולד כמעט בעת ובעונה אחת עם התנועה הציונית. פרופיסור הרמן שפירא הביע את רעיון האוניברסיטה בעודני תלמיד בברלין. הרעיון צודד את לב הנוער הלומד היהודי, שהיה נושא דגל הציונות במערב, ואני הייתי חסידו הנלהב של הרעיון בתקופת ג’ניבה. הרצל, אף כי האמין שיש לדחות את העבודה המעשית בארץ-ישראל עד לאחר נצחונו המדיני של הצ’ארטר, היה בנידון זה פחות עקשן מנושאי-כליו – מצב לא בלתי-שכיח בהיסטוריה המדינית – וחיזק את הצעירים במקרה זה. ביררתי עמו את השאלה בשנת 1901, והוא הבטיחני, כי ינסה לקבל מידי הסולטאן ‘פירמאן’ מיוחד שירשה את הקמת האוניברסיטה; אך בבקרי אצלו בוינה בשנת 1902 אמר לי, שאין תקוה להשיג ‘פירמאן’ כזה, ולפי שעה יש להסתלק מן התכנית. קבוצתנו, הפראקציה הדימוקראטית, לא הסתפקה ב’לאו' זה. בשנת 1902 פירסמנו שלשתנו, מרטין בובר, ברטולד פייבל ואני, את הקול-קורא הראשון על ענין זה בשם Die Judische Hochschule, ובו התוינו בקוים עראיים את הצד המעשי של התכנית, הכולל תקציב משוער. התגובה על הקול-קורא היתה מעודדת מאד; לא רק סטודנטים אלא גם אנשים חשובים מחוגי האמנות והמדע כתבו אלינו והציעו את עזרתם. באותו זמן בקירוב פירסם ישראל אברהמס, מן האוניברסיטה של קימברידג‘, ב’ג’ואיש כרוניקל’ של לונדון, מאמר התומך ברעיון. קבוצתנו בג’ניבה קיבלה מאות, ואולי אלפי מכתבי-שבח נלהבים מכל קצוי תבל. הקורא יזכור אל נכון, כי בבוא עלינו סידרת הפרעות שהתחילו בקישינוב, הייתי נוסע בערי רוסיה ועושה נפשות לאוניברסיטה העברית.
קישינוב, אוגאנדה, מותו של הרצל, הקפאון הזמני שבא לתנועה הציונית, כל אלה באו להאפיל על העבודה לשם האוניברסיטה העברית. אולם בשנות-הביניים הלך וגדל הצורך במוסד כזה, והרעיון נתקבל יותר ויותר על לב חוגים אקאדמיים. ואילו רק בשנת 1913, בקונגרס שבוינה, הכניסה ההסתדרות הציונית את האוניברסיטה לסדר-היום. אני קראתי הרצאה על נושא זה, וכתום הויכוחים תרם דוד וולפסון את התרומה הניכרת הראשונה להגשמת הרעיון, ואחרים תרמו אחריו. תרומתו של וולפסון בסך מאה אלף מארק – עשרים וחמשת אלפים דולאר – היתה מיועדת לאוניברסיטה ולספריה הלאומית, שנבנתה רק כתום מלחמת-העולם הראשונה. בינתים הוטל עלי לארגן את ועד האוניברסיטה, ולרופין, ראש המשרד הארצישראלי, ניתנה הוראה לחפש חלקת אדמה ראויה לתכלית זו.
אני מקדים קצת: רופין אמנם רכש לאחר זמן-מה את החלקה על הר הצופים שנתתי את עיני בה בשנת 1907. את הכסף לשם קנייה זו נתן יצחק ליב גולדברג, ציוני רוסי. רופין קיבל גם זכות בר-מצרא על בית גריי היל, שנרכש לאחרונה בשנת 1916. הצד המשונה שבענין אחרון זה הוא בעובדה, כי בשנת 1916 היתה המלחמה בעצם תוקפה וארץ-ישראל היתה בידי האויב התורכי. זכורה לי יפה השתוממותה של משפחת גריי היל, כשהוגד להם, כי נמצא קונה לאחוזתם על הר הצופים. ביחוד ליידי גריי היל היתה נרגשת מאד בשל עדוּת זו לאמונתנו בנצחונן הסופי של בעלות-הברית, והסכימה למסור לנו את הנכס עוד לפני הסידורים הרשמיים לשם ההעברה. היא אמרה לנו לאחר גמר העסק, כי פעולה זו הועילה יותר מכל דבר אחר להוכיח לה, כי אנגליה עתידה לנצח במלחמה. ובעל-כרחי אני זוכר את הרומאים הקדמונים, שעסקו בקרירות-רוח במיקח וממכר של חלקות אדמה בפרברים, שהיו כבושים עדיין בידי חילות חניבעל הצרים על רומא.
בחורף 1913 הכרתי בפעם הראשונה הכרה אישית את בארון אדמונד רוטשילד מפאריס, ששמו היה ידוע בכל בית יהודי והוא מופיע לעתים קרובות בדפים אלה. מר גאסטון ווֹרמסר, מזכירו וידידו של הבארון, שאחד מזקני חברי הציונים דיבר עמו על ענין האוניברסיטה, כתב לי, כי הבארון מתעניין מאד בתכנית. החדשה באה לנו כהפתעה, הואיל ועדיין חשבנו על הבארון כעל אבטוקראט עשיר, המתעניין בצדדים הפילאנטרופיים של שאלת היהודים ומבזה את הציונות המדינית. טעות היתה בידנו, אבל לא באשמתנו, כי הבארון לא היה אדם הנוהג להסביר את עצמו. במקצת לא רצה לעשות כן, משום שזה התנגד למזגו הדיקטאטורי; ובמקצת לא יכול, הואיל ומסופק אני אם אמנם הבין את עצמו. ברוב השנים הבאות עלה בידי, כמדומני, לחדור קצת לאישיות מוזרה ומסובכת זו, אחד האישים המעניינים ביותר שפגשתי בחיי. אני מרגיש צורך להפסיק את סיפורי בנקודה זו, כדי להעלות את רשמי מאישיותו.
כשנתודעתי ראשונה לבארון אדמונד, היה גבר בשנות הששים, ער מאד, עדיין טרזן במקצת, אבל מלא נסיון וחכמת-חיים. כל אשר לו היה עשוי בטעם מעודן, בגדיו, ביתו – או נכון מזה, בתיו – רהיטיו ותמונותיו, ועדיין היה נודף ממנו ריחו של bon vivant שהיה לפנים. בהתנהגותו יכול היה להיות נדיב ועריץ כאחד; ובזה השתקפה אישיותו המפולגת. כי מצד אחד היה מכיר את כוחו ומתיהר בו; מצד שני היה כנבהל מכוחו, וזה שיוה עליו קו של עושה בסתר. בשביל משפחתו היה, בשל התעניינותו העצומה בשאלת היהודים, איש-חידות שלא מן היישוב; אבל בשנים המאוחרות. כשרוטשילדים אחרים התחילו להראות סימני התעניינות בארץ-ישראל והיו מוכנים לתת לנו מעט כסף למפעל, אסר עלי בדרך גזירה לפנות אליהם. ‘מה!’, אמר ברוב זעם, ‘לאחר שאני ביזבזתי עשרות מיליונים על הענין, בעוד הם מלגלגים עלי, הם רוצים לבוא עתה באילו מאות אלפי פראנקים קבצניים כדי לזכות בחלק מן התהילה? אם זקוק אתה לכסף, בוא אלי!’ ואני עשיתי זאת לעתים קרובות, ועל-פי-רוב לא לשוא. זכורני, למשל, כשהתנועה היתה במצוקה גדולה מחוסר אמצעים (הדבר היה בשנת 1931, כשסילקו אותי מכהונתי) יצאתי באחת משליחויותי השנורריות והגעתי לפאריס, ושם נפלתי מיד למשכב בגלל התקפה רעה של שפעת. הבארון שמע על מצבי ובא אלי אל המלון – לתמהונם, באמת כמעט לפחדם, של העובדים שם – ובידו צ’ק על סך ארבעים אלף לי"ש. הוא מסרו לידי במלים אלו: ‘זה יעזור להוריד את מידת-החום שלך’. וכך היה.
ביסודו של דבר היתה התעניינותו בציונות מדינית עמוקה כמו שלנו. השיטה, שעל פיה קנה שנים רבות לפני שנתודעתי אליו, בזמן שנמתחה עליו ביקורת קשה על-ידי הציונים, את המושבות שלו, מתוך תכנית אסטרטגית מסויימת, מראה, שהוא הרחיק לחשוב במושגים מדיניים ולאומיים; אלא שהוא היה לאומי תוך חוסר אמון בתנועה הלאומית ובעם. הוא לא הבין, שלא די בנתינת כסף ולא די ביישוב יהודים בארץ-ישראל. היה צורך לעודדם בפיתוח העמידה ברשות עצמם, היזמה והגידול הפנימי. התנועה הציונית כמות שהיא היתה צריכה חיזוק, שהיא היתה אם כל מעשה. את זאת לא יכול היה לראות. הוא רצה שכל דבר ייעשה בשקט, בסדר, בלא תנועה לאומית. הוא לא אהב את האביזריים של ההסתדרות. פעם אחת אמר אל אוסישקין ואלי: ‘למה לכם להתהלך ולנאום נאומים ולעורר שימת-לב?’, ואוסישקין השיב לו, בכובד-ראש למחצה: ‘בארון אדמונד, יתן לנו את המפתח לקופתו ולא נוסיף עוד לנאום נאומים’. הוא האשימני פעם, שאני בולשביק, וכוונתו היתה, כמובן, שאני ‘פרא אדם’ בכלל. אמרתי לו: ' Monsieur le Baron, on est toujours le Bolshevik de quelqu’un ' (אדוני הבארון, אדם הוא תמיד בולשביק של מישהו). הוא הבין את הרמז.
ואולם הוא לא היה אדם, שיכולת להתּל בו, אפילו בשעה שעבר בהשגותיו הלאומיות על המטרה, בהרחיקו לפנים לכת מן הציונים עצמם. בזמן אחד, זכורני, מימן שורה של חפירות בהר ציון, אשר כשבע ערים עתיקות מונחות שם זו על גבי זו. כוונתו היתה לגלות את ארון-הברית, שהאמין כי הוא קבור שם. שאלתי, ברוב כובד-ראש, מה הוא חושב לעשות בארון. הוא ענה: ''Les fouilles, je m’en fiche: c’est la possession' (לעזאזל החפירות: העיקר – הקנין').
גילויים אלה, ראייה זו ללב האיש, באו בזמן מאוחר יותר. בשנת 1913, בפגישתנו הראשונה, ידעתי רק זאת, שהבארון הראה התעניינות רחבה בארץ-ישראל יותר ממה שייחסנו לו, או שהוא למד מן הנסיון מה שלא רצה ללמוד מן ההגיון.
עיקר שיחתנו היתה, כמובן, על האוניברסיטה, ועל ענין זה הביע את דעתו בכוח ובבהירות. הוא ראה את האוניברסיטה העתידה לקום כמרכז גדול של אור וחכמה, אשר ממנו תצא תורה לכל קצות הארץ ותתן כבוד לירושלים ולישוב היהודי. אבל גם כאן הראה עצמו אבטוקראט, שהיו לו, כדוגמת כל העשירים, דעות פסוקות מאד בענינים שלא היו בסמכותו כלל. דעתו היתה, שהאוניברסיטה העברית צריכה לעסוק אך ורק במדעי-הרוח, משום שלעולם לא תוכל להתחרות במוסדי-המדע של אנגליה, צרפת וגרמניה. שמריהו לוין היה אומר, שהעשיר מזכיר לו תמיד את הפרות השמנות והרזות שבחלום פרעה; העשיר רוצה לתת לך נדבה שמנה, ומיד אחריה פילוסופיה רזה שתבלע את הנדבה השמנה. דעותיו של הבארון נראו לי חסרות-טעם; בשבילי אוניברסיטה היא אוניברסיטה. אולם מצאתי בו תומך לרעיון בכללו. תנאי שני התנה; ואף כי תנאי קשה היה, נראה לי יותר – עלי לרכוש את פאול אהרליך, שיעמוד בראש ועד האוניברסיטה.
אהרליך עמד אז בפסגת הקאריירה המפליאה שלו, ולבני-תמותה פשוטים היה קשה מאד להגיע אליו. אף הגיעה אלי השמועה, שהוא מתעניין מעט מאד בענינים יהודיים, ובכלל בכל ענין שמחוץ לתחום חקירתו הרפואית. נלאיתי למצוא דרך להגיע אליו, עד שעלה בזכרוני ידיד ישן בברלין, פרופיסור לאנדוי, שהיו קשרי חיתון בינו ובין אהרליך. במרץ 1914 נסעתי במיוחד לברלין, מצאתי את לאנדוי ואמרתי לו, כי אחזיק לו טובה כל ימי חיי אם יטלפן אל קרובו המפורסם בפראנקפורט ויסדר לי ראיון עמו.
פרופיסור לאנדוי נענה לבקשתי, אף כי הטיל ספק גדול באפשרות להגשים את תכניתי. אהיה מאושר, אמר לי, אם אהרליך יתן לי חמישה רגעים מזמנו; ואושרי יגדל עוד, אם אוכל לפתותו שיסיח את דעתו מעניניו המדעיים די הבין מה שאני מדבר אליו; כי אהרליך הוא אטוּם מאד לגבי השפעה מן החוץ, ביחוד בתוך המעבדה שלו, מקום שם היה בדעתי לבקרו.
לא הייתי במצב-רוח מרומם ביותר, כשעליתי במעלות של מכון שפייאר אשר בפראנקפורט. עם כל פעילותי הציבורית, הייתי מטבעי חששן, והשהייה בפרוזדורי הגדולים לא היתה לפי רוחי. במקרה זה לא הייתי צריך לשהות הרבה, אלא שנתגלה קושי ממין אחר, הואיל והשיחה היוצאת מן הכלל שאהרליך קבע לי תיכף ומיד, הפכה כמעט תעמולה לתורותיו המדעיות של אהרליך יותר מאשר לאוניברסיטה העברית.
רושמו של אהרליך נחרת בי עד לבלי הימחות. קומתו היתה קטנה ועבה, אבל ראשו היה יפה להפליא, מחוטב חיטוב עדין; ומתוך פניו הביט זוג עינים חודרות, שלא ראיתי כמותן מעולם – אבל עינים מלאות טוּב אנושי.
אהרליך ידע שאני כימאי, אבל לא ידע את מטרת בואי אליו. משום כך נכנס מיד לענין חקירותיו. הוא הציגני לפני אחדים מעוזריו (שנעשו בינתים אנשים מפורסמים), וביחוד לפני השפנים וחזירי-גויניאה שלו. אחר־כך לקחני לסיור מקיף למדי, אף כי נחפז, בתוך מעבדתו, כשהוא מדבר כל הזמן ומראה לי נסיונות במבחנות דרך הילוכנו.
הדבר היה מקסים, אלא שהיה מקסים יותר, אילולא נטרדתי על-ידי המחשבה, איך להסב את השיחה על הענין אשר למענו באתי. הקשבתי ביראת-הכבוד לדבריו, שבאו לפתח מקצת מתורת הכימיה שלו – כי הוא היה כימאי גדול כשם שהיה חכם-רפואה גדול. הוא דיבר על הכימיה כעל נשק להכות בו חליים רבים. וזו לשונו: אם השתמשת כראוי בכימיה שלך, יקל לך לקלוע בדיוק אל סיבת המחלה. במלים ‘השתמשת כראוי’ התכוון ליצירת קבוצה מסוימת בתרכובת, שיש בה כמיהוּת מיוחדת לרקמות מסוימות בגוף האדם. תרכובת כזו המוזרקת לתוך הגוף מתחברת רק עם הרקמות הללו. הוא נתן לי משל: אם מזריקים חומר-צבע ידוע בשם כחול-מתילין לגופה של חיה – נגיד עכבר – ואחר־כך מנתחים את הגוף, יתגלה, שכל מערכת העצבים נצטבעה בכחול, בעוד אשר כל שאר הגוף נשאר כשהיה. התקבצות האטומים בכחול-מתילין עושה אותו אמצעי מיוחד לרקמות-עצבים. ואם נניח שלכחול-מתילין יש כוח-ריפוי לגבי מחלות-עצבים מסוימות, נוכל לקלוע בו אל העצבים בלי לפגוע בשאר הגוף. הוא פיתח את התורה הזאת – שנתיישנה בינתים, אבל אז היתה חדשה – ברוב התלהבות והתרגשות, בעוד אני הולך אחריו במעבדה.
סוף-סוף התאזרתי עוז והיטיתי את השיחה בזהירות לצד עניני; העירותי שבאתי לראותו על דעת בארון אדמונד רוטשילד מפאריס בענין אוניברסיטה עברית בירושלים. הוא הקשיב רגעים מספר, אחר קרא: ‘אבל למה בירושלים?’ סוף-סוף יצאתי לדרך המלך! התחלתי להסביר לו בדי מרץ, למה ירושלים היא המקום היחידי בעולם, שאפשר וצריך לכונן שם אוניברסיטה עברית. איך שהוא תפסתי אותו בלבו והתלהבותי גדלה בראותי, שהוא מקשיב לדברי בשימת-לב גוברת והולכת. עברו כעשרים דקה עד שהפסיקני באמרו: ‘צר לי, עלינו להפסיק כאן. לאחר שאראה את חוֹלי, נלך הביתה ונמשיך’.
אחר־כך הוציא בהתרגשות את שעונו וקרא:
‘אדוני החזיק אותי קרוב לשעה. האם ידוע לו, כי שם במסדרון יושבים רוזנים, נסיכים ומיניסטרים, המחכים לראותני ומאושרים יהיו אם אתן להם עשר דקות מזמני’. הוא אמר זאת בתום-לבב. ואני עניתיו:
‘כן, פרופיסור אהרליך, אבל ההבדל ביני ובין שאר מבקריו הוא זה, שהם מחכים לקבל זריקה ממנו, ואני באתי לתת לו זריקה’.
המשכנו את שיחתנו בערב של אותו יום בביתו, ושם הכרתי את הגברת אהרליך, טיפוס של עקרת-בית גרמנית נעימה, שלא פסקה מלנזוף בבעלה על רשלנותו ועל עישונו בלי סוף. לא עבר עליו על אהרליך רגע אחד בלי סיגריה בפיו, וסבורני שהרגל זה הרגו. בשעת הפרידה הבטיחני לראות את בארון אדמונד בביקורו הקרוב בפאריס, שהיה צריך להתקיים לאחר ימים מספר, כדי ליתן לו את תשובתו. עשיתי זמן מועט בגרמניה וחזרתי למאנצ’סטר ליום ראשון של פסח. שם חיכתה לי טלגראמה נלהבת מאת אהרליך. הוא היה בפאריס; דיבר עם הבארון, והסכים להצטרף לועד האוניברסיטה. זו היתה הצלחה כבירה בשבילי.
בחדשים הבאים אירגנתי את יתר הועד. בארון רוטשילד שלח את בנו, ג’ימס די רוטשילד מלונדון – ועוד עמי לספר עליו הרבה – להיות נציגו. פרופיסור וארבורג מברלין נצטרף אף הוא. פרופיסור לאנדוי מברלין שידל את בנו, המתימטקאי, ששימש אז בגיטינגן ואחר־כך פרופיסור באוניברסיטה העברית, לקחת חלק בועד. גם מרטין בובר ואחד-העם נעשו חברים בו. אחרי ויכוחים וחילופי-מכתבים רבים הוסכם, שישיבתנו הרשמית הראשונה תתקיים בפאריס, בארבעה באוגוסט, 1914. מטעמים מובנים נדחתה ישיבה זו ללא קביעת מועד.
דפים אחדים קודם לכן אמרתי, כי אותן השנים – 1906 עד 1914 – היתה תקופה של התפתחות שקטה וללא הפתעות בציונות. יש להזכיר רק מקרה אחד יוצא מן הכלל. זמן קצר לפני המלחמה היה נטוש ריב מר ורב-משמעות בין הציונים ובין היהדות הגרמנית בדבר מוסד-המדע הגבוה השני שלנו בארץ-ישראל, הטכניון בחיפה.
למעשה צריך היה להיבנות בראשונה הטכניון, אף כי על האוניברסיטה (יסודה הונח באמצע המלחמה ופתיחתה נתקיימה רק בשנת 1925) דוּבר שנים רבות קודם לכן. הטכניון היה ילדם של אחד-העם ושמריהו לוין. סכום הכסף הניכר הראשון למען המוסד ניתן על-ידי מר ויסוצקי, אדיר התה ברוסיה, אדם בעל הון עצום, מסור לענינים יהודיים ומעין תלמיד-חכם יהודי. הוא היה התומך העיקרי בירחון ‘השלוח’ ופטרונו של אחד-העם. ויסוצקי תרם מאה אלף רובל, שהיו כחמישים אלף דולאר, ובסכום זה אפשר היה להקים את הבנין ולקנות את הציוד הדרוש. ויסוצקי, שהיה איש זקן, ולא יכול היה לבוא לעתים קרובות לישיבות הקוראטוריון, או חבר המנהלים, שנתקיימו בברלין, מינה את אחד-העם חבר במקומו.
אחד-העם ולוין שבחרו בחיפה להיות מקום מוסד-החינוך החדש, הראו כוח חזון רב. תל-אביב, העיר הצעירה, כבודה נפגע בשל הבחירה הזאת, אבל חיפה נועדה להיות לב-התעשייה של ארץ-ישראל החדשה, ומשום כך המקום הראוי לבית-ספר טכני גבוה. ואולם גדול היה חלקו של שמריהו לוין במלחמתו בשאלת לשון-ההוראה.
כדי להבין את ערכה של מלחמה זו, עלינו לזכור, כי הימים היו ימי הקאפיטולציות על אדמת תורכיה. כל מוסד זר בממלכה התורכית הרקובה והחלשה ביקש את חסותה של מדינה זרה, ומעצמות אירופה התחרו זו בזו על ההשפעה והפרסטיז’ה ברחבי תורכיה. היהודים, יותר מאחרים, שימשו כלי-שרת במשחק-האינטריגות הזה, והישוב הקטן, שכל מאמצינו היו מכוונים ללכדו לחטיבה יוצרת אחת, נקרע לקרעים בידי ‘מיטיביו’ ו’אפיטרופסיו' למיניהם. היתה שם מערכת בתי-ספר יהודיים, שנתמכה על-ידי ‘כל ישראל חברים’, או ה’אליאנס איזראליט אוניברסל' שבפאריס: לשון-ההוראה בבתי-ספר אלה היתה, כמובן, צרפתית. הגרמנים השתמשו בחברת ‘עזרה’, או ‘הילפספעריין דער דויטשען יודען’, על מערכת בתי-הספר שלה, כבכלי לאינטריגות שלהם במזרח הקרוב. כאן היתה לשון-ההוראה גרמנית. אנגליה פיגרה הרבה בהתחרות כללית זו, שבחסותה היה רק בית-ספר על שם אוילינה די רוטשילד בירושלים, שלשונו היתה אנגלית. בבית-הספר דיברו איפוא ילדי היהודים בארץ-ישראל צרפתית, אנגלית וגרמנית, הכול לפי ה’אפיטרופסים' הזרים. וכך נוצרה עובדה משונה ובמידת-מה נוגעת עד הלב, שבהתערבם יחד מחוץ לתחום בתי-הספר היתה העברית לשונם המשותפת. כנראה, לא עלה על דעת איש, כי הלשון היפה לילדי ישראל בבתי-הספר היא לשונם העברית.
הטכניון בחיפה הועמד תחת חסותה של גרמניה, וד"ר צימרמאן, סגן המיניסטר הגרמני לעניני חוץ, קיבל מן הממשלה התורכית את הרשיון לקנות את הקרקע ולהקים את הבנין, שבנייתו נגמרה בשנת 1913. הקוראטוריון היה מורכב בתחילה מבאי-כוח ה’עזרה' ומה' ויסוצקי; אחר־כך כשהרגיש שמתקרבת נקודת-הכרעה במלחמת-הלשון, קיבל אחד-העם בשבילי מקום בקוראטוריון. אחד-העם בעצמו לא רצה לבוא לידי סיכסוך עם ידידו הותיק ויסוצקי, שעם היותו עברי נאמן, נתרופפה עמדתו בשאלה זו בתוקף הלחץ של הרוב.
הישיבה המכרעת נתקיימה בברלין, ביוני 1914. עמדו נגדנו במערכה ג’ימס סימון, מלך הכותנה, ופאול נתן, יד ימינו, שניהם מנהלי ה’עזרה' וראשיה המוכרים של יהדות גרמניה. הם היו הטיפוס הרגיל של יהודי-הקיסר, כדוגמת אלברט באלין ומאכס וארבורג, גרמניים יותר מן הגרמנים, מתרפסים, ארכי-פטריוטים, להוטים להיענות לרצונותיהם ולתכניותיהם של אדוני גרמניה. הם לא רצו לשמוע על עברית כלשון-הוראה בטכניון. היו להם שלושה נימוקים נגד העברית ולטובת הגרמנית, בדרך קרשצ’נדו. ראשית, גרמנית היא הלשון הגדולה של המדע והטכנולוגיה, בעוד אשר העברית למעשה לא תצלח מבחינה זו. בתורת הנחה היו מסכימים, שהתעמלות וציור ילומדו בעברית! שנית, בית-הספר יעמוד תחת הדגל הגרמני. שלישית – והוא ראש הנימוקים – ד“ר צימרמאן דרש גרמנית! ד”ר צימרמאן לקח על עצמו את כל הטרחה הזאת לקבל את הרשיון לבית-הספר מתוך הסכמה מובנת מאליה, שלשון-ההוראה תהיה גרמנית ושהמוסד יהיה מוסד גרמני. באמת חיכה ד“ר צימרמאן – לפי הערת אגב מפי מר סימון – בלב חרד לתוצאות הישיבה הזאת. אם ד”ר צימרמאן יוכל להראות על כיבוש עמדה נוספת במזרח הקרוב, יגדל כבודו. בנקודה זו נתרתחתי ושאלתי: ‘מה לעזאזל לד"ר צימרמאן ולטכניון שלנו בארץ-ישראל?’ ראיתי צער ופחד אמיתי בפניהם של היהודים הגרמנים שישבו ליד השולחן. ואולם אני הוספתי להזהירם, שאם יוחלט על גרמנית, איש מאנשי ארץ-ישראל לא ישים לב להחלטה, כי הדבר יהיה בניגוד גמור לרוח ארץ-ישראל החדשה, ואולי גם לכוונתו הראשונה של הנדיב (הנדיב, אף כי השתתף בישיבה, בחר לשתוק). ההחלטה נתקבלה, ואני נשארתי במיעוט של קול אחד. עזבתי את הישיבה וטילגרפתי את תמצית המשא-והמתן בישיבה לשמריהו לוין, שניהל את המלחמה מצדה של ארץ-ישראל. לא עברו עשרים וארבע שעות ומורי הטכניון שבתו מעבודתם. ה’עזרה' הגרמנית ביטלה את התמיכה לבתי-הספר שלה, שעמדו לעבור להסתדרות הציונית. זו היתה הפעם הראשונה שהוטל עלינו להחזיק ולנהל מערכת-חינוך; זו היתה במידה מסוימת ראשית מערכת בתי-הספר העברים בארץ-ישראל. ד"ר לוין יצא מיד לאמריקה לרכוש את עזרת יהודי אמריקה, והעזרה ניתנה לו ביד נדיבה.
מלחמתנו זו נגד צימרמאן היו לה תוצאות רחוקות לגבי מעמדנו המדיני והביאה לי תועלת בימים הבאים. אויבינו באנגליה לא היססו להדגיש בימי מלחמת-העולם הראשונה, שאין אנו אלא הסתדרות גרמנית, הואיל ומושב ההנהלה הציונית היה בברלין. המקרה הנזכר למעלה נתן בידנו את הראיות לסתור את ההאשמה חסרת-היסוד. אנו הציונים, אף כי חלשים ומעטים, מצאנו עוז בנפשנו לסרב להיות כלי-שרת בידי הגרמנים בארץ-ישראל. אין אנו לא גרמנים ולא צרפתים, אמרנו, אלא עברים, ומי שיסייע לנו בפיתוח התרבות העברית, נשלם לו מידה כנגד מידה. נימוק זה בפי שמריהו לוין השפיע הרבה באמריקה.
ישיבת הקוראטוריון ביוני 1914, אף כי משקלה בכף-המאזנים של הענינים בין-הלאומיים היה מועט, הוכיחה לי ברור, כי המלחמה היא בלתי-נמנעת. לא מיד, כמובן – לעולם אין מלחמה באה מיד – אלא בזמן שהוא בעתיד. גילוי קטן זה של החלטה עיקשת מצד גרמניה להרחיב את כוח שלטונה, ויהי על חשבון מה ועל חשבון מי – אולי משום שהיה קטן, אולי משום שהראה את עירותה של גרמניה בכל נקודה – גילוי זה עשה עלי רושם עמוק. מברלין נסעתי ישר לפאריס, מתוך מחשבה להשפיע על בארון רוטשילד לקנות את הטכניון בחיפה, בכול, מכול כול. אבל הבארון היסס; לא מתוך שהשקפתי לא נראתה לו, אלא מתוך שגם הוא הרגיש במעומעם, כי אנו עומדים על סף מאורעות גדולים וטראגיים ויהיה בזה משום קלות-ראש לקנות את המוסד בזמן הזה, כי מי יודע כמה שנים תעבורנה עד שנוכל להשתמש בו. 9
מוזר בעיני הדבר, כשאני זוכר איך חששות אלו לא נתגבשו מעולם לאמונה ממש. כן, ודאי שתפרוץ מלחמה באחד המקומות, באחד הזמנים; המלחמה היא בלתי-נמנעת, אבל אין איש יודע היכן ומתי. ואולי, בנוגע להיכן ולמתי, תמיד אפשר יהיה למנוע את השואה, והדבר אשר לא-יאמן, אשר לא-יימנע, לא יעלה ולא יבוא. וכן, עם כל האותות המבשרים סערה מתקרבת, מצא סוף אותו חודש יולי את אשתי, את בני הקטן בנג’י, ואותי עסוקים בהכנות לפגרה קצרה בשוייץ. עזבנו את מאנצ’סטר לפי התכנית ב-28 ביולי, לאחר שקיבלנו את הידיעות הדרושות בנוגע למהלך הרכבות ומצאנו שהכול ‘כתיקונו’. עשינו חנייה קצרה בלונדון ובילינו שעות אחדות בבית אחד-העם. אף הוא רצה להאמין, כי הסערה תהיה רק סערה דיפלומאטית וכי חילופי טלגרמות ושיחות בין המעצמות הגדולות יישרו את ההדורים. זכורני, ששאלתי במשרד קוּק בדבר הרכבת לפאריס, ושוב הוגד לי, כי הכול ‘נורמאלי בהחלט’. אחר־כך נתברר, שכבר אז הועברה המשלחת הצבאית הבריטית בחשאי ובכל המהירות דרך התעלה.
באנו לפאריס ב-31 ביולי בערב. האנדרלומוסיה ששררה בתחנת הצפון היתה דייה להראות לנו את הבדל המזג שבין העם הצרפתי ובין העם הבריטי. כאן היו הדברים לגמרי לא כתיקונם. לא יכולנו לעזוב את הרכבת והחלטנו להמשיך ב’חגורת פאריס' (Paris Ceinture) אל תחנת ליאון, נקודת-היציאה לדרום. הנסיעה הקצרה ארכה לאין שיעור, מתוך עצירות רבות ופלישות תכופות של נוסעים נרגשים, שמילאו את המחלקות ואת הפרוזדורים עד אפס מקום ועד למחנק. מתוך קטעי שיחות נודע לנו, כי ז’ורס נרצח באותו ערב בבית-קפה שבבוּלוואר, והכול האמינו, כי עמו מתה התקוה האחרונה לשלום. רק הוא לבדו היה בכוחו לפנות אל פועלי אירופה לא לצאת למלחמה, ורק פנייתו לבדה עלולה היתה להשפיע על ידידיו הגרמנים.
בתחנת ליאון נכבשה הרכבת כיבוש של ממש. מן השמים סייעו אותנו להחזיק במקומות ישיבתנו, ואחרי ליל-בלהות נמצאנו על אדמת שוייץ. כעבור יומיים הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת.
פרק אחד עשר / זעזוע והתאוששות 🔗
נתקענו בשוייץ / פאריס במלחמת-העולם הראשונה / האסון מוליד את התקוה / שוב במאנצ’סטר / אני מתודע אל סי. פ. סקוט / אני מוצג לפני לויד ג’ורג' / עמדתו הפרו-ציונית של הרברט סמואל / יחסו של אסקוית / מכשולים צצים / מכתב-המלצה שני לבאלפור / התנגדות יהודית לציונות.
כשעבר הזעזוע של המאורע נמנע-האמונה, כשעלה בידנו לתפוס את עוּבדת המלחמה, ניעור בנו שוב יצר-החיים. עם כל מה שאני מזכיר עתה כחששות, יש לזכור, כי למלחמת-העולם הראשונה, שלא כשניה, לא קדמו שורות ארוכות של אזהרות, שאינן משתמעות לשני פנים. ה’אינצידנטים' הדיפלומאטיים קרו לפי המסורת. המלחמה היתה בלתי-נמנעת; אבל היא נראתה בלתי-נמנעת אחרי פאשודה; היא נראתה בלתי-נמנעת אחרי ה’אינצידנט' של אגאדיר. גרמניה היתה תוקפנית, נגחנית, שחצנית. אבל חסרה היתה אותו חוסר בושה של הנאציזם ולא גילתה את פרצופה מראש על ידי סדרה של מעשי-תועבה מחרידים. היה הבדל עצום בגישתנו לשתי המלחמות. כ’שפרצה' לבסוף מלחמת-העולם השניה (עולים על זכרוני הימים, שהיינו מחכים לפרעות ברוסיה), ידענו סוף-סוף כולנו היכן אנו עומדים. לא כן במלחמת-העולם הראשונה, שירדה עלינו כמכה מהממת. אף שהיתה הצדקה בשנת 1914, לאחר חצי מאה שנה בערך של שלום יחסי, להתקומם לרעיון של מלחמה כללית לאלתר. המלחמה באה והלכה עלינו אימים. האימים סרו ובמקומם באה טינה עמוקה – ותקוה. המלחמה הנה באה, ויש לנצח בה; ואחרי הנצחון יהיה צורך לבנות עולם חדש וטוב על חרבות העולם הישן.
שוייץ, שאשתי, בני בן השבע ואני נתקענו שם, היתה כמובן שרויה במצב של התרגשות ניכרת. הגענו אל עמק הרהוֹן, טיפסנו ועלינו אל הכפר, שהזמנו שם חדרים, ובבואנו שמה נודע לנו, כי כל אנשי הפנסיון הקטן גוּיסו וכי סיכויי המזון והשירות דלים. אך, מכל מקום, היינו שם. באנו שמה ל’ימי הפגרה'. הבטחנו לבעל-הבית, שנשתדל למלא בעצמנו את השירות החסר, ונשארנו לימים מעטים כדי לראות מה צורה ילבשו המאורעות, לפני שנעשה את הדרוש לחזור לאנגליה. הימים המעטים ארכו והיו לשבועיים, עד שעלה בידנו להתקשר עם חבורה אחרת של נתינים בריטיים שנתקעו במקום.
ושוב עולות על זכרוני כמה מסיבות משונות בקשר עם מצב הפסיחה על שתי הסעיפים, אמונה ואי-אמונה, שקדם למלחמת-העולם הראשונה. במאנצ’סטר אמרו לנו במשרד הרכבת, כי הכול כתיקונו. אף-על-פי-כן לקחנו עמנו דרכיה. מה המריצני ברגע האחרון להצטייד בדרכיה – באותם הימים שלא עלה על דעת איש לשאת עמו תעודה כזו? האם היה בזה משום הד מימי נעורי ברוסיה? לקחתי עמי גם מלאי של כספים בזהב. בעל שם-משפחה כמוני – מלבד חיצוניותי – מי יודע בכמה צרות צרורות היה עולה לו להוכיח לקונסול הבריטי במוֹנטרי, שאני נתין בריטי, בעל זכות גמורה לנסוע עם אשתי לאנגליה.
עוד שלושה שבועות עברו, עד שהיינו ברכבת ההולכת לפאריס. הנסיעה, שארכה תמיד פחות משתים עשרה שעות, ארכה הפעם שני לילות ושני ימים. על גבול צרפת, ובכמה נקודות בתוך צרפת, נטל על הנוסעים ללכת אל ה’מיירי', אל בית-העיר, לשם בדיקת תעודותיהם. אבל לא זה בלבד עשה את הנסיעה בצרפת מדכאה לאין שיעור.
בעיר קטנה ביורא, דוֹל – עיר מולדתו של פאסטיר – הוחזקנו כמה שעות, בעוד אשר רכבת אחר רכבת עוברת מערבה, ובכולן שבויים גרמנים, פצועים ופליטים צרפתים, ורכבת אחר רכבת עוברת מזרחה, ובכולן צבא חדש. הצרפתים היו נסוגים מאלזאס ומלחמת המארנה היתה בעצם תוקפה.
ראיתי שם מחזה-אימים אחד, שלא מש מזכרוני עד היום. בהגיע אחת הרכבות מן החזית, נשקפו בעד החלון ארבע או חמש נשים, פרועות-שער, מלוכלכות, בעלות פנים מעוקמים ומגוּנים, כה לא-אנושיים, עד כי נרתענו בבהלה למראיהן. שאלתי קצין אחד שירד מן הרכבת, מי הן הבריות המבהילות האלה. הוא ענה: ‘מפלצות אלה הן נשים צרפתיות, שנתפסו בשדה-הקטל כשהן שודדות את המתים’ נערי הקטן נתבלבלה דעתו למראה הזועה, והתמונה נחרתה עמוק בלבי.
הנה מה שראינו בעינינו, ובכל זאת אמרנו לנפשנו: ננצח במלחמה. בשבועות הראשונים האלה לנסיגתם המבוהלת של הצרפתים והבריטים לא היה הדבר ברי כלל וכלל. לאחרונה הגענו לפאריס, פאריס שהיתה יפה מכל מה שראינוה עד היום, כל בית מקושט בדגלים ופרחים, אבל פאריס שהיתה גם מעציבה באוירה של פרידות, של העדר גברים, של נשים רבות בלבוש-אבל. העיר היתה גאה ומיושבת בדעתה, אבל שקטה במידה נוגעת עד הלב. אי-אפשר היה לנו שלא לדמות את פאריס אל בירת גרמניה רבת-העצמה, רבת-הבטחון, שראינוה רק לפני שבועות מספר. הניגוד עשוי היה לרפות את הרוח. ואף-על-פי-כן, מאחרי הפחד, ללא כל טעם ברור וללא כל נימוק אמיתי, התחיל הלב מנחש, כי הצרפתים יחזיקו מעמד. הם נתקפו בבלי-דעת; הם היו בלתי מוכנים ובלתי מאורגנים, אבל הם יתקנו את המעוות. מה שפגמו בהכנה ובאירגון ימלאו באומץ-הלב ובהמצאות לצורך השעה.
יחד עם תחיית התקוה באו הכיסופים והאמונה, כי משהו טוב יותר עתיד לבוא אחרי המלחמה. בראשונה התיראנו, אשתי ואני, לבטא את התקוה הזאת; ורק מתוך אי-בטחון הזכרנו זה לזה את האפשרות, כי אחר המלחמה, בעולם שיכונן מחדש על התבונה, יהיה גם גורלנו, גורל היהודים, קל קצת יותר, והצורך שלנו לקומם את מולדתנו יוּכר כחלק מצורך העולם. מצאתי את בארון אדמונד הזקן בפאריס, בביתו המהודר, עצוב מאד, אך שקט מאד. שני בניו לא היו בבית, כי שירתו בצבא. תמהתי לשמוע מפיו חזרה על מחשבותי, שלא באו לכלל ניסוח שלם. כן, אמר, הענינים נראים יגעים מאד, אבל אנו ננצח במלחמה. וזאת לנו העת לפעול, שלא נהיה מן הנשכחים בשעת הסידור הכללי. הוא דחק בי לבוא מיד בשובי ללונדון במגע עם אנשי-מדינה בריטיים. לפי דעתו, – ואני הסכמתי לדעתו זו – עומדת המלחמה להתפשט על המזרח התיכון, ושם יתרחשו מאורעות רבי-ערך בשבילנו.
וזה דרכה של תקוה, שהיא מביאה לידי מעשה ושואפת להצדיק עצמה. היתה תקופה קצרה של גישושים ראשונים. חזרנו ללונדון והיינו קצת מופתעים במצאנו את העיר, שהיא עדיין ‘נורמאלית בהחלט’ – היתה זו אותה תקופה מוזרה ואופיינית של ‘העסקים-כרגיל’ בימות המלחמה, תקופה המקבילה במידה מסוימת לתקופת ‘מלחמת התעמולה הלאומנית’ לאחר רבע מאה שנה (ואפשר שהיא המפתח להבנת רוחו של היטלר). הלכתי לראות את ידידי, את אחד-העם, ליאון סיימון, שמואל לאנדמאן – האחרון היה מזכיר ההסתדרות הציונית – ואת הציונים של איסט אנד. דיברנו סתומות על אפשרויות גדולות הנפתחות עתה לפנינו, אבל לא עלתה שום תכנית-פעולה ממשית. קיצרתי את ישיבתי בלונדון והלכתי למאנצ’סטר. הגעתי שמה בתחילת זמן הלימודים באוניברסיטה.
היתה זאת שיבה עגומה. רבים מן התלמידים והמורים הצעירים הלכו לצבא – כמובן, כמתנדבים, הואיל ועל חובת-גיוס (דבר אופייני בשביל אנגליה) אך התחילו אז לדבר. היתה אוירה של חוסר-ודאות; ואני התהלכתי ובלבי תקווֹתי, מחכה לשעת-כושר.
ושעת-הכושר באה עד מהרה, ולכאורה, בדרך מקרה. כשני חדשים אחרי שובי נתודעתי לאדם אחד, שעתיד היה להביא לתנועה הציונית תועלת רבה לאין שיעור ק. פ. סקוֹט, העורך המפורסם של ה’מאנצ’סטר גארדיין'. אפשר מאד, שלולא נזדמנו כן, הייתי הולך אליו, הואיל וחיבתו לאידיאלים של עם ישראל היתה נודעת למרחוק והשפעתו האישית והציבורית היתה עצומה. והנה ארעה הפגישה במסיבה בויתינגטון, באחת המשפחות הגרמניות היהודיות-למחצה, שהתעניינה בעבודת אשתי בבתי-הספר לאמהות – מפעל שעבר אחר־כך לעיריה, ואשתי שימשה בו קצין רפואי. כשהוצגתי לפני מר סקוט, ראיתי לפני ג’נטלמן גבה-קומה, בעל הדרת פנים, בא בימים אך ער מאד ויודע להקשיב. הוא חקרני למוצאי ולעבודתי וגם התעניין בשאלה הפולנית.
הוא שאלני: ‘אדוני פולני?’
עניתיו: ‘אינני פולני, ואיני יודע כלום בעניני פולין. יהודי אני, ואם רצונו לדבר עמי על היהדות, מר סקוט, אני עומד לשירותו’.
הוא רצה לדבר עמי על הנושא הזה, ומקץ ימים אחדים קיבלתי ממנו הזמנה לבקרו בביתו. הוא היה כה פשוט, כה גלוי-לב, כה מקסים, שלא יכולתי להתאפק מלשפוך לפניו את לבי. סיפרתי לו על שנאתי את רוסיה, על הסיכסוכים הפנימים אצל היהודים, על הטראגדיה הנצחית שלנו, על תקוותינו ושאיפותינו בדבר ארץ-ישראל, על המעט שכבר פעלנו שם, ועל חלומותינו המשיחיים כמעט – כי כן נראו אז – לעתיד לבוא. הוא הקשיב בשימת-לב מרובה, ובכלות השיחה, שהיתה בעיקר חד-צדדית, אמר:
'רוצה הייתי לעשות מה בשבילו. רוצה הייתי להפגישו עם מיניסטר הכספים לויד ג’ורג''. ועוד הוסיף, ‘אדוני יודע, יש לכם יהודי בממשלה, מר הרברט סמואל’. על זה קראתי כמעט בגסות: ‘בשם אלהים, מר סקוט, אל יהי לנו שום עסק עם האיש הזה!’ סבור הייתי, מטעמים מקובלים, כי הרברט סמואל הוא אותו טיפוס יהודי, שמטבע ברייתו הוא צריך להתנגד לנו. עתידים אנו לראות שטעיתי.
אף לא שיערתי, שמר סקוט ייכנס לעומק בעיותינו ביסודיות כזו. הוא התחיל לקרוא ולקנות ידיעות על ארץ-ישראל, ואני המצאתי לו את מפת הארץ, שבה מסומנים יישובינו. ב-12 בנובמבר כתבתי אליו: ‘האין אדוני סבור, ששעת-הכושר בשביל העם היהודי הגיעה לפחות לתחום הויכוח? אני יודע, כמובן, שאין אנו יכולים ‘לתבוע’ שום דבר, יותר מדי מפוררים אנו לכך; אבל יש לנו יסוד לומר, שאם ארץ-ישראל תפול בתחום השפעתה של בריטניה, ואם בריטניה תעודד שם התיישבות יהודית, כארץ התלויה בבריטניה, נוכל להגיע שם במשך עשרים או שלושים שנה לישוב של מיליון יהודים, ואולי יותר; הם יפתחו את הארץ, ישיבו אליה את התרבות וישמשו מגן מועיל מאד לתעלת סוּאץ’.
בראשית דצמבר 1914 נתקיים הראיון עם לויד ג’ורג‘. מר ג’ורג’ ב’זכרונות המלחמה' שלו קובע את תאריך היכרותו עמי והתעניינותו בתנועתנו, למן הזמן (1917) שהתחלתי לעבוד בשביל מיניסטריון התחמושת, ומעמיד את היחסים בינינו על עבודתי הכימית בשביל הממשלה במחציתה השנית של המלחמה. מתוך סיפורו נראה, כאילו הכרזת באלפור באה כגמול שניתן לי מידי הממשלה, כשמר ג’ורג' נעשה ראש הממשלה, על שירותי לאנגליה. כמעט מרוצה הייתי, אילו היה הדבר פשוט כל-כך, אילו לא ידעתי מעודי את פחי-הנפש, את עבודת-הפרך ואת הפיקפוקים שקדמו להכרזה. אולם ההיסטוריה אין לה עסק בפנסי-הקסמים של אלאדין. למעשה קדמה הסנגוריה של מר לויד ג’ורג' על בית-המולדת היהודי הרבה לכהונתו כראש הממשלה, והיו לנו כמה פגישות בשנים שבינתיים, כפי שיתברר להלן.
נעשה אצלי מנהג, שבכל פעם שנזדמנתי ללונדון ומר סקוט בא שמה ברכבת הלילה, הייתי פוגשו בתחנת איסטון לסעוד עמו סעודת שחרית. רגיל היה לקדם את פני בדברים אלה: ‘ובכן, מר וייצמן, הגידה לי מה רצונך שאעשה למענך?’, וארוחת-הבוקר היתה עוברת בשיחה על ענינים ציוניים. ואולם באותו בוקר של שלושה בדצמבר קידם את פני בקריאה: 'אנו נאכל את ארוחת-הבוקר בשעה תשע עם מר לויד ג’ורג''.
באותה פגישה השתתף, מלבד לויד ג’ורג‘, מר סקוט ומלבדי, גם הרברט סמואל, שהיה אז נשיא הנהלת הממשלה המקומית בראשותו של אסקוית, ויאשיה ויג’ווּד, אדם בלתי ידוע לי אז. הייתי אז נבוך מאד וסבלתי מהתרגשות כבושה, כי ידעתי מה רב הוא התלוי בפגישה זו. בתחילה הייתי כשומע פאסיבי. הם דיברו על המלחמה בצורה שנראתה לי מרפרפת במידה מרובה. אני הייתי במאד מאד כבד-ראש, לא ידעתי כלל ערכו של הוּמוֹר אנגלי ולא הבנתי בתחילה, כי מאחרי הריפרוף המדומה הזה מסתתרת רצינות מרה כמות. לויד ג’ורג’ התחיל להקיפני בשאלות על ארץ-ישראל, על מושבותינו שם, על מספר היהודים בארץ ועל מספר אלה שיוכלו לעלות שמה. השיבותי כמיטב יכולתי. והנה הגדולה שבהפתעות חיי: הרברט סמואל נכנס בכמה הערות לטובת הענין. בתחילה אחזני פחד בגלל נוכחותו. והנה נתברר, שכל אחד מן הנמצאים בחדר נטה כלפי ידידות, ונוצרה אוירה שחיממה ועודדה אותי. לויד ג’ורג' הדגיש, שעלי לדבר עם באלפור, וכן עם ראש המיניסטרים הרברט ה. אסקוית. במקום זה אמר הרברט סמואל, – לא האמנתי למשמע אזני – שהוא מכין תזכיר בענין מדינה יהודית בארץ-ישראל על מנת להגישו לראש המיניסטרים.
מה שונה היה הרושם שחלומותינו ותכניותינו עשו על אנשים שונים! הנה מה כתב אסקוית ביומנו ב-28 בינואר 1915:
‘קיבלתי מאת הרברט סמואל תזכיר בשם עתידה של ארץ-ישראל. הוא טוען באריכות ניכרת ובהתלהבות מסוימת לטובת סיפוחה של ארץ-ישראל על-ידי אנגליה. גודל הארץ כגודלה של ויילס, מרביתה הרים שוממים ומקצתה ארץ צמאה למים. הוא סבור, שעלינו להושיב בארץ זו, שאינה נותנת תקוות רבות, כשלושה או ארבעה מיליוני יהודים אירופיים, ודבר זה ישפיע לטובה על היהודים הנשארים. דבריו נקראים כמעט כמהדורה חדשה של ‘טאנקרד’, שהותאם לזמן הזה. אני מודה, שאין לבי הולך אחרי הצעה זו הבאה להוסיף על התחייבויותינו, אבל יש בזה משום אילוסטראציה מעניינת לפתגמו החביב של דיזי (ד’ישראלי): ‘הגזע הוא הכול’ בעובדה, שדברים אלה, שהם כמעט השתפכות לירית, יצאו ממוחו המסודר כהלכה והשיטתי של הרברט סמואל’. ולאחר שבועות אחדים הוסיף: ‘מוזר הדבר, החסיד הנוסף היחידי של הצעה זו הוא לויד ג’ורג’, ואיני צריך לומר, שאין לו ענין כלשהו ביהודים, לא בעברם ולא בעתידם, אלא שהוא סבור, כי יהיה בזה משום שערוריה, אם נתן שהמקומות הקדושים יעברו לבעלותה או לחסותה של צרפת ‘האגנוסטית והאתיאיסטית’.
הקטע האחרון עומד בניגוד מוזר לפירוש שניתן מצד אחר לגמרי. הייתי שוב בפאריס בשלהי 1914, ובארון אדמונד הציע לי להתראות עם לורד בּרטי, הציר הבריטי, שהיה ידידו – לפחות, היה נוהג ליהנות מארוחות משובחות בבית הבארון. לורד ברטי קיבלני בקרירות מסוימת. את דעתו על הראיון הזה הוא מגלה ביומניו, שנתפרסמו, כדוגמת זכרונותיו של אסקוית, לאחר עשר שנים:
‘אדמונד די רוטשילד שלח בן-דת שלו היושב במאנצ’סטר ל’שוחח’ על תכנית הנראית לי אבסורדית, אף כי לדבריהם סמכו את ידיהם עליה גריי, לויד ג’ורג‘, סמואל וקריו; הם לא הזכירו את לורד רידינג. התכנית מתכוננת לעשות את ארץ-ישראל למדינה ישראלית, בחסותה של אנגליה, צרפת או רוסיה, מוטב של אנגליה… מה יאמרו על התכנית האפיפיור ואיטליה, וצרפת הקאתולית עם שנאת-ישראל שלה?’
דרך אגב, לורד ברטי היה קאתולי. איני יודע מה היה יחסו אחר־כך לציונות. אסקוית נשאר קריר. הוא ביקר בארץ-ישראל בשנת 1924/25 וכתב:
‘מספר האוכלוסין בארץ הוא פחות ממיליון…, שרק עשירית מהם יהודים, השאר נוצרים וערבים, והערבים הם שלושת רבעי האוכלוסיה כולה. לדעתי, אין למצוא בשום מקום נציגות גרועה מזו של כל אחת משלוש הדתות – ביחוד של הנוצרים. היהודים מתרבים (בעיקר מן החלקים המפותחים פחות של אירופה המזרחית), כתוצאה מן התעמולה הציונית, ואין ספק שחלקם טוב ומאושר יותר מאשר במקומות המסכנים, אשר משם נשלחו. אולם הדיבורים על עשיית ארץ-ישראל בית לאומי ליהודים נראים לי דמיוניים, כמו שהיו בעיני תמיד’.
משונה מאד הוא הניגוד בין דברים אלה ובין דברי לורד באלפור על ביקורו הוא בארץ-ישראל, אחרי ירחים מספר, לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית.
מכאן רק רמז על המכשולים שהיו בדרכנו – מכשולים מיוסדים על נימוקים סותרים זה את זה, שאין להשלים ביניהם, או בינם לבין כמה עובדות קיימות: ברטי הזכיר את הקאתוליוּת ואת האנטישמיות של הצרפתים, אסקוית ייחס את התעניינותו של לויד ג’ורג' לטינה שבלבו על ‘האתיאיזם הצרפתי’; אסקוית מציין, שהחומר האנושי שלנו הוא מן המין העלוב ביותר, שאינו מסוגל לבנות ארץ; לאחר זמן-מה השמיעו באזנינו, כי ישנה סכנה שניטיב לבנות במידה יתירה. כמה מן ההתנגדויות מבית ומחוץ, ידעתי יפה; כמה מהן ניחשתי כי תבואנה; כמה מהן באו מצדדים שלא פיללתי כלל, אבל גם עזרתנו באה לפעמים מצדרים שלא שיערנו מראש.
בינתים, הראיון עם לויד ג’ורג' עלה יפה מאד. שר-הכספים הבטיחני לחשוב על הדבר בכובד-ראש. הוא הזכיר, שתהיה בלי ספק התנגדות חזקה מצדדים יהודיים מסוימים, וניבא בדיוק רב, כי אדוין מונטאגיו, שהיה אחר־כך מיניסטר לעניני הודו, יהיה אחד ממתנגדינו הנמרצים ביותר. לא ניסיתי כלל לכסות מלויד ג’ורג, או מן האחרים את העובדה, כי היהודים העשירים ורבי-הכוח רובם הם נגדנו; ולא הזכרתי את שיחתי עם באלפור בשנת 1906. סבור הייתי, שהדברים נתיישנו. רק מקץ חדשים שמעתי על תוצאות הראיון, וגם זה לא במישרים. לויד ג’ורג' תיאר לפני הגברת ג’ימס רוטשילד את הפגישה, והעיר שתי הערות, שנשתמרו בזכרונה. הוא אמר: ‘כשדיבר אלי ד"ר וייצמאן על ארץ-ישראל הזכיר שמות מקומות, שהם ידועים לי יותר מאלה שבחזית המערב’. אחר־כך חזר על מה שאמר דרך אגב להרברט סמואל: ‘אחרי שאתה ואני נישכח, עוד תהיה לאיש הזה מצבת-זכרון בארץ-ישראל’. איני יודע באיזו מידה עתידה נבואה זו להתקיים, אבל אם יעלה פעם על דעת איש להקים לי מצבת-זכרון, תקותי היא, כי יוגד לאיש ההוא, שרק על אדמת ארץ-ישראל הייתי רוצה במצבה כזו.
עשיתי מיד כעצת לויד ג’ורג' והשתדלתי לראות את באלפור. פרופיסור אלכסנדר, שבאלפור הכירו כאח לפילוסופיה, שלח אליו מכתב קטן, שבו הציגני שוב לפניו, ובתשובה קיבל גלויה, שעליה השם באלפור: ‘סאם יקר, וייצמן אינו צריך המלצה. עדיין זכורה לי שיחתנו משנת 1906’. כשנכנסתי לתוך משרדו של באלפור – הוא היה הלורד הראשון של הימיה – קיבלני בקריאה: ‘ראה, לא נשתנית הרבה מאז פגישתנו’, וכמעט בלי הפסקה, ‘יודע אתה, חשבתי על אותה שיחה שהיתה לנו, ואני מאמין, כי ביום אשר התותחים ישבתו מירות, אתה עלול לקבל את ירושלים שלך’.
חלחלת שמחה עברתני לשמע הדברים, שיצאו מפיו כמו דרך רישול, אבל לפי מה שהתחלתי אז מבין את נוסח הדיבור הבריטי – מתוך כובד-ראש גמור. לא השתמשתי בהזדמנות זו; הזמן והמקום לא היו כשרים לכך. הוא הזמינני לאחר ימים מעטים לביתו בקארלטון גארדנס, ושם היתה בינינו שיחה כבירה, שארכה שעות אחדות.
לא היה כאן חילוף-דברים מעשי. השיחה נתגלגלה על רעיונות ועיקרים מופשטים. שאגיד לו מה אמרה הגברת ואגנר. הוא הסכים. ואז אמרתי לו: לדעת הגברת ואגנר תפסו יהודי גרמניה את התיאטרון, העיתונות, המסחר והאוניברסיטאות הגרמניים, וכעבור מאה שנה בלבד לשיווי-זכויותיהם, שמו בכליהם כל מה שהגרמנים הקימו במשך מאות שנים. הגברת ואגנר, העזתי לנחש, התרעמה מאד, שעליה לקבל כל-כך הרבה תרבות רוחנית וחומרית מידי היהודים, ורבים שם החושבים כמותה. אפשר מאד, שהגברת ואגנר אינה יודעת כלל את כל היקף השירותים שהיהודים שירתו את גרמניה, ביחוד בשדה המדע; באיזו מידה היו הם הגורמים לגידולן של התעשיות הכימיות בגרמניה; והרי זה רק שדה אחד. (להלן בספרי זה אעסוק בקצת הרחבה בענין השימוש שאינו-שכיח שהשתמשו הגרמנים בגאונותם המדעית של היהודים למטרות שאנשי-המדע לא נתכוונו להן מעולם). הוספתי ואמרתי, שיכול אני להסכים עם הגברת ואגנר בנוגע לעובדות, אבל חולק אני עליה בהחלט בנוגע למסקנות שיש להסיק מהן. הנקודה העיקרית שאלה שאינם יהודים מתעלמים ממנה, והיא המכבידה את הטראגדיה היהודית, היא זו, שאותם היהודים שנתנו את מרצם ואת מוחם לגרמנים, עשו זאת בתור גרמנים והם העשירו את גרמניה ולא את היהדות, שהם פורשים ממנה במהירות. לא היה קשר כל שהוא בין גדולי היהודים האלה שבגרמניה ובין העם היהודי. אל-נכון צריכים היו להסתיר את יהדותם, כדי שתינתן להם הרשות להעמיד את כשרונותיהם לרשות הגרמנים. ואולם הגברת ואגנר לא הכירה בהם שהם גרמנים, והיינו שם האנשים המנוצלים והבלתי מובנים ביותר. כדי להימלט ממצב לאין-נשוא זה, מן ההכרח ליצור מעמד של קבע לעם ישראל בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל, שיחיה שם בתנאים נורמאליים. תנאים אלה הם ראשית כול, תחיית לשון היהודים ותרבותם. וסיפרתי לבאלפור את דבר המלחמה בשנת 1914 נגד השלטת לשון זרה בטכניון שבחיפה.
דיברנו, כמובן, על המלחמה, ואני דיברתי בגילוי-לב על רגשותי כלפי רוסיה. מר באלפור השתומם, איך ידיד אנגליה יכול להיות כל-כך אנטי-רוסי, בשעה שרוסיה עושה כה הרבה לסייע בידי אנגליה לנצח במלחמה. תיארתי לפניו את הנעשה מאחורי הקוים הרוסיים, וביחוד במקומות שהרוסים נכנסים לתוך טריטוריה חדשה – הפרעות והגירושים, ההופכים כל נצחון רוסי לזועה בשביל היהודים – בעוד אשר מאות אלפי יהודים נלחמים בתוך הצבא הרוסי. זו היתה חדשה בשבילו! אחר־כך דיברתי שוב על תקוותינו הציוניות. עם גמר שיחתנו אמר באלפור: ‘אתה עובד לשם ענין גדול. עליך לבוא שוב ושוב’.
לא עברו ימים מועטים ונפגשתי שוב עם באלפור בארוחה אצל ליידי קריוּ, והדברים נתגלגלו על רוסיה ועל היהודים. באלפור חקרני לדעותי, ואני אמרתי, כי רוב התקוות שתולים ברוסיה הן תקוות-שוא. רוסיה מושחתה ורקובה ובסופו של דבר יתברר, שחלקה בנצחון הוא קטן מאד. ליידי קריו – שהיתה מבית רוטשילד – אמרה אחרי-כן, שאני כנראה פרו-גרמני, ודבר זה, כמובן, הטיל אימה ממש על ג’ימס די רוטשילד. הייתי אומר, שנקל היה לדבר גלויות אל בלתי-יהודים מאשר אל יהודי המערב; היתה פחות אפשרות, שלא יבינוך כראוי. הגברת בלאנש דאגדייל, בת אחותו וכותבת תולדותיו של באלפור, שהיתה בעצמה כל ימי חייה ידידה נלהבת של הציונות, מעירה כאן כמה הערות קולעות בענין זה בנוגע לאחד ממתנגדינו הקשים ביותר באותם הימים. ‘מר (אדוין) מונטאגיו לא יכול להושיט אל עמו הוא אותה חיבה שהראה אחר־כך כלפי לאומיותם של ההודים. הוא ראה את צלם-הבלהות של האנטישמיות בכל ארץ, שיהודיה נטלו רשות לעצמם לחלום על מרכז ארצי או על קיום מדיני לאומי, מלבד אזרחותם הקיימת – שאיפות כאלה בתוך יהודי אנגליה נראו לו כבגידה בארץ שבה נולדו. ואשר ליהודים החיים בתנאים פחות מאושרים, עתידים, לדעתו, היחסים ביניהם ובין ארצות מולדותיהם להתקלקל על ידי כך יותר. השקפה זו לא היה כוחה יפה ביותר בעיני העמים הבלתי-יהודים בקיסרות הבריטית, שכמה מהם, למשל הסקוֹטים, רגילים מאד למזג הכרה גזעית נבדלת וחזקה עם נאמנות במובן רחב יותר’.
השקפה זו נתאשרה לי שוב ושוב במשאי-ומתני עם לא-יהודים; לא רק עם ‘גזעים’ של מיעוט בקיסרות הבריטית – הבאלפורים היו סקוטים כמובן – אלא גם עם האנגלים עצמם; ולא רק בבריטניה, אלא גם באמריקה ובארצות אחרות. הקשרים הללו עם ק. פ. סקוט, לויד ג’ורג' ובאלפור היו רק התחלות בגילוי ידידים. קשרים אלו היו חשובים לאין ערוך, אבל לא הרבה יותר מן הקשרים שקשרנו עם אנשים פחות-ידועים בתוך חוגי הממשלה ומחוצה להם. גם בין לא-יהודים היתה, כמו שראינו, התנגדות, ואולי גם בוּז, לחלומותינו מטעמים של מעשיות או פוליטיקה. אבל לא שמעתי את ביסוס ההתנגדות הזאת על הסתירה שבין שאיפותינו ובין אזרחות כשרה, חוץ מאשר מפי יהודים ממוערבים בני מעמד מסוים, אשר נתעו בחלום, שהוא הרבה פחות מעשי משלנו, והוא – פיוס האנטישמיים. התנגדותם של יהודים אלה עלתה לנו ברוב הימים הרבה יותר ביוקר מהשגותיהם השקולות של לא-יהודים; וגם אלו, בהיותן יותר פסיכולוגיות מאשר הגיוניות, לא ניתנו לריצוי. אם נבואתי למר סקוט על מיליון יהודים בארץ-ישראל מקץ עשרים וחמש או שלושים שנה לא נתקיימה אלא בשישים למאה בלבד, יש להטיל את האשמה במישרים על האובסטרוקציוניזם הפנימי של קבוצת יהודים קטנה, אבל רבת-השפעה. אצטרך לטפל בענין זה באריכות מסוימת, הואיל וזהו חלק מאלף בקורות הציונות, ההולך ונשנה גם בזמן הזה.
פרק שנים עשר / מתבוללים וציונים 🔗
אני מבקש חזית יהודית מאוחדת / יהודים מתבוללים ומר לוסיאן וולף / האובסטרוקציוניזם הפעיל שלהם / לורד רידינג/ גיניראל סמאטס / זנגביל מתרחק / בית רוטשילד מחולק בענין הציונות.
בלב כבד ומנבא כשלון התחלתי בשלהי 1914 לישא וליתן עם נציגי היהדות האנגלית המתבוללת על הקמת חזית יהודית מאוחדת בשאלת ארץ-ישראל. באותו זמן בערך כתבתי לד"ר יהודה ל. מאגנס, שמילא תפקיד ראשי בציונות האמריקאית: 'עדיין אין אני בטוח אם נצליח לבוא לידי חזית יהודית מאוחדת ופעולה יהודית מאוחדת, אבל אנו משתדלים בכל מאמצי כוחנו להשיג את אלה, ואנו מוכנים לותר הרבה למתנגדינו כדי לבוא עמהם לידי הסכם. הצרה היתה זו, שמתנגדינו לא רצו לותר כקוצו של יוד לשם ההסכם עמנו. תוצאת המשא-והמתן במשך שנתיים עם האנטי-ציונים היתה ההכרזה העקרונית הרשמית הבאה:
‘במקרה שארץ-ישראל תיכלל עם סיום המלחמה באזור ההשפעה של אנגליה או צרפת, לא תימנענה ממשלות המעצמות האלה מלהביא בחשבון את החשיבות ההיסטורית של הארץ הזאת לגבי העדה היהודית. לאוכלוסים היהודים תובטחנה חירות אזרחית ודתית במידה שוה עם הזכויות הדתיות של שאר האוכלוסין, הקלות מתקבלות על הדעת בעניני עלייה והתיישבות וזכויות מוניציפאליות בערים ובמושבות המיושבות על-ידיהם, הכול לפי הצורך’.
לאמיתו של דבר פירושה של הכרזה זו הוא, עם כל נדיבותה, שהואיל ויש קשר היסטורי בין היהודים ובין ארץ-ישראל, לא יפלו את יהודי הארץ הזאת לרעה מיתר האוכלוסין. אם זו היתה הפשרה עם הציונים, מה היתה העמדה הראשונה שממנה התקדמו היהודים הבריטים האנטי-ציונים?
באותם הימים היה קיים באנגליה מה שנודע בשם ‘הועד המאוחד’ (The Conjoint Committee), שהיה מורכב מנציגי ‘החברה האנגלית היהודית’ )שבראשה עמד לורד מונטאגיו) ו’ועד שליחי הקהילות' (שבראשו עמד מר דוד ל. אלכסנדר). שני הגופים הללו כללו יהודים מתבוללים אמידים מן הנוסח הישן, שראו את היהדות כאוסף של עיקרים דתיים ואת היהדות של מזרח-אירופה כנושא של רחמנות ופילאנטרופיה, ואת הציונות, לכל היותר, כחלום-שוא של מספר אידיאליסטים תועי-דרך. מנהיגם הדתי היה מר קלויד מונטפיורי, אדם אציל-רוח, שראה את הלאומיות נמוכה מן הרמה הדתית של היהודים – חוץ מלאומיותם בתורת אנגלים. נציגם החילוני, מזכיר ‘הועד המאוחד’, היה מר לוסיאן ווֹלף, אדם בעל חשיבות ניכרת, היסטוריון נודע, שהתנגדותו לציונות היתה תערובת של דעות ושל נטיות אישיות. מר ווֹלף היה אדם מוכשר אך מר-נפש. היו לו יחסים טובים עם משרד-החוץ, שנחשב שם כמדבר בשם היהודים, כלומר, יהודי הבא לבקש חסדים בשביל בני-דתו בשאר ארצות! הוא התרעם על עלייתם של ‘היהודים הזרים’, כלשונו, באנגליה וראה את משרד החוץ כמורשת אבותיו – הוא היה בן למשפחה יהודית-אנגלית ותיקה – והשתדל להשפילני כמתפרץ לרשות שאינה שלו, אף-על-פי שכיסיתי על קשרי עם אישי הממשלה ולא התהדרתי בהם אפילו לפני חברי הציונים. קשה היה לו לווֹלף, שידע להתהלך עם אנשי משרד-החוץ, לראות בבוא ציונים להתגדר בבקעה שלו; בפרט שהציונות היתה בעיקר תנועה מזרח-אירופית, שיש לה קצת חסידים באיסט-אנד של לונדון ואינה ראויה לשימת-לבם של נכבדי היהודים הבריטים. ועוד יותר קשה, למעשה אי-אפשר, היה לו להבין, שלא-יהודים אנגלים לא ראו את האנטי-ציונות שלו כחותם-אמת של נאמנות עליונה. מעולם לא עלה על דעתו, שאנשים כבאלפור, צ’רצ’יל, לויד ג’ורג' הם בעלי רגש דתי עמוק ומאמינים בכתבי-הקודש, ולגביהם שיבת עם ישראל לארץ-ישראל הוא דבר של ממש, ועל כן היינו אנו הציונים בעיניהם כבאי-כוחה של מסורת גדולה, שלבם רחש לה כבוד רב מאד. ודאי שלוסיאן ווֹלף לא יכול היה להעלות על דעתו, כי מדינאים אנגלים אלה לא רחשו כל כבוד ליהודים העשירים האנטי-ציונים. זכורני, שלויד ג’ורג' אמר לי ימים אחדים לפני פירסום הכרזת באלפור: ‘יודע אני, שעם ההכרזה הזאת אמצא חן בעיני קבוצה אחת של יהודים ולא אמצא חן בעיני קבוצה אחרת. החלטתי למצוא חן בעיני קבוצתכם, משום שאתם נושאים בלבכם רעיון גדול’. רוח זו מילאה אנשים כסמאטס ומילנר, אבל לא את רידינג או מונטאגיו; וגם לא את לוסיאן ווֹלף, שעם כל השכלתו היה הדבר למעלה מהשגתו.
יש לומר לשבחו של מר ווֹלף, שהוא הבין, כי עבודה משותפת בין ‘הועד המאוחד’ ובין הציונים היא בלתי אפשרית. במכתבו אל מר סוקולוב מיום 15 ביוני 1915 הוא מונה שלושה נימוקים, והם.
א. הציונים אינם רואים את שיווי-הזכויות האזרחי והמדיני כגורם חשוב במידה מספקת להתגברות על הרדיפות והנגישות של היהודים, וחושבים שהתגברות כזו תוכל לבוא רק על-ידי ‘מקלט מובטח במשפט העמים לעם ישראל’.
ב. ‘הועד המאוחד’ רואה סכנה וגורם מעורר אנטישמיות ב’מצע הלאומי' של הציונים וכן בדרישת זכויות מיוחדות ליהודים בארץ-ישראל.
ג. ‘הועד המאוחד’ אינו יכול לדון בשאלת פרוטקטוראט בריטי עם הסתדרות בין-לאומית, הכוללת בתוכה יסודות שונים, ואפילו אויבים.
שום טענה מן הטענות הללו – ואני מדגיש ביחוד את האחרונה – לא עלתה מעולם על דעת אותם האישים האנגלים, שחיזקו את ידי בנדיבות כזו בימים ההם. אבל לא דבר קל הוא לדיין עם תסביך. בסוף 1914 כתבתי אל ג’ימס די רוטשילד: ‘חוששני שאין חלקי עם חברים החושבים, או שהיו חושבים, כי ייתכן להביא את הציונים ואת ‘הועד המאוחד’ לידי שיתוף-פעולה. לאחר ששמעתי את השקפותיו של מר ווֹלף נתברר לי, ששיתוף-פעולה כזה אינו בגדר האפשרות’. ולאחר זמן לא רב ביררתי את הענין במלואו לד"ר משה גאסטר:
‘אין ספק ששני הגופים האלה (‘הועד המאוחד’ ו’כל ישראל חברים') עובדים שכם אחד ונוקטים קו מדיני כמעט שוה במידה שהדבר נוגע לתנועתנו; מדיניות זו אפשר לסכם במלה אחת: ‘התנגדות’, מובן הדבר, שאין אנו יכולים לערער על עמדתם, אף כי אנו מצטערים על כך. יש להם זכות גמורה להחזיק בדעות אנטי-לאומיות, אבל הקו המחייב עירעור במדיניותם הוא – וזה הגורם לי דאגה מרובה – כי בעוד אשר הם עצמם אינם עושים מאומה לקדם את הענין הציוני, או אפילו את הענין הארצישראלי, הם יעשו כל אשר ביכולתם לשים לנו מעצורים בעבודתנו בבוא הרגע המכריע. מובן שהתנגדותם היא משוללת הגיון; בני-אדם הטוענים שאינם יהודים לאומיים, אין להם הרשות למנוע בני-אדם אחרים מפעולה כיהודים לאומיים, בפרט שהם מיעוט קטן היושב במערב, מנותקים מן ההמונים במזרח, משמחותיהם ומיגונותיהם של אותם ההמונים, משאיפותיהם וממשאות-נפשם’. ניחוש לבי, שאנשים אלה יהיו לנו למכשול ברגע המכריע היה לו על מה שיסמוך. הם הם האשמים, כמו שנראה, באותו נוסח משתמע לכמה פנים שבהכרזת באלפור, הנוסח שעתיד היה להביא לנו צרות ויסורים במשך רבע מאה שנה ויותר. אילו הסתפקו במניעת עזרתם הכספית, אנו מצדנו היינו מסתפקים בשיכחתם. אבל הם ריפו ידי אחרים, בדרך ההוראה ובדרך המופת. הם יצאו מגדרם והשתדלו להשפיע על דעת הקהל הבריטי נגדנו. הם יצרו בחיי היהודים, כביכול, מסורת של אובסטרוקציוניזם פעיל, שנתעורר לעתים קרובות ברגעי משבר בעולם ובדברי ימי ישראל. לאשרנו חל שינוי עמוק ביחסה של קבוצה זו בשנים האחרונות – וראשיתו ביצירת הסוכנות היהודית המעורבת, שאעמוד עליה בספר השני. שני אנשים, מארשאל ווארבורג, יש להם חלק לא מעט בגרימת השינוי הזה. וכן חדלה ארץ-ישראל להיות ענין לויכוחים עיוניים. היא נעשתה למציאות חיה, שאין עתה כמעט אפשרות להתנגד לה.
היו כמה יוצאים מן הכלל אפילו בימים הראשונים, זעיר שם רפתה ההתנגדות. אחדים שנלחמו בהכרזת באלפור, או שמאסו בה, קיבלוה אחר־כך כ’עובדה קיימת'. לא אדון מונטאגיו, (באותו זמן מזכיר הכספים במיניסטריון-האוצר, אחר־כך מזכיר המדינה לעניני הודו) או קלוד מונטיפיורי, או לוסיאן ווֹלף. אבל לורד רידינג קיבלהּ, הוא לא נעשה, מה שאפשר לקרוא, נלהב; הוא נרכש למחצה על-ידי ההישגים המעשיים שבאו בשנים מאוחרות יותר.
פגישתי הראשונה עם רידינג, שנתקיימה באמצע המלחמה, היתה קרירה, ורושמה עלי היה מצער, ביחוד מפני ניגודה לפגישה אחרת באותו יום. הוצגתי בבוקר לפני הגיניראל סמאטס, או נכון מזה, הלכתי אל משרדו עם מכתב-המלצה. אף כי לא הייתי ידוע לו כלל, קיבלני ברוב ידידות והקשיב לדברי בחיבה יתירה. כעין חמימות של הבנה היתה קורנת ממנו, והוא הבטיחני, כי משהו ייעשה ביחס לארץ-ישראל ולעם היהודי. הוא חקרני בשאלות מספר, לדעת מה מידת אמונתי באפשרויות הממשיות. הוא דן בשאלה מתוך התעניינות ערה מאד, אפשר לומר, מתוך אהבה. באותו בוקר עצמו, באותו בנין של הממשלה, הוצגתי לפני רידינג. היתה לי הרגשה, כמו עליתי על הר-קרח. קר, רחוק, בדוּל, אדיש, כזועף על דברי אליו בענינים כארץ-ישראל וכבית-מולדת ליהודים. אבל, כמו שאמרתי, הוא קיבל את הכרזת באלפור והפשיר מעט לגבי התנועה הציונית. אחר־כך נתקשר בידידות עם סיר אלפרד מונד, שהיה אחרי המלחמה אחד מעוזרינו הנדיבים ביותר, בנו של רידינג, כיום מארקיז רידינג, נשא את בתו של מונד, ורידינג נענה להיות יושב-ראש חברת החשמל הארצישראלית. הדור הצעיר הוא כיום עמנו בלב ונפש. אולם היו גם אחדים מ’ראשי היהודים' האנגליים, שעמדו לימיננו מן הרגע הראשון, למשל, הרברט סמואל, שהביא לנו באמת תועלת מרובה. ראשית כל, היה מדינאי ממדרגה גבוהה, ובעזרתו היה במידה ניכרת משום איזון הכוחות כלפי אדוין מונטאגיו, אך יותר מזה היה מדריך אותנו כל הזמן, ונתן לנו במקרים רבים רמזים על דרך התפתחותם המשוערת של הענינים. הוא היה שומר סוד, מלא-טאקט ועומד על דעתו. הוא טעה בהנחתו, כי אסקוית רוחש לנו ידידות, אבל הנחה דומה לזו ביחס לסיר גריי היתה נכונה, והביאה לידי תוצאות רבות-תועלת. זנגביל היה בתחילה ציוני. בראשית ימי התנועה סמך עליו הרצל הרבה, וגדול היה הרושם שעשה באחד הקונגרסים הראשונים בהתקפתו המזהירה על ‘הדוכסים הגדולים’ של איק"א, שפיזרה מיליוני לירות על נסיונות בטלים ליישב המוני יהודים על הקרקע מחוץ לארץ-ישראל. זכורני איך באחד הקונגרסים לקח זנגביל חלק בויכוח, אף-על-פי שלא היה ציר. כשעירער מישהו על מעמדו החוקי, הכריז הרצל, שישב אז בראש: ‘אם יש בתוכנו גאון, לא ננהוג בו מנהגים פורמאליים רגילים’. זנגביל הבין את הציונות הבנה דקה והיה מסור לה מאד. אבל הוא עזב את התנועה, כמו שראינו, בשעת מחלוקת אוגאנדה, כדי לייסד את האגודה הטיריטוריאלית שלו, שהועילה לפלג את כוחותינו, אבל לא השיגה כלום בחיפושיה אחרי טריטוריה אחרת מחוץ לארץ-ישראל.
השתדלתי הרבה לשתפו בעבודתנו. בסתיו 1914 נתועדתי עמו, וב-4 באוקטובר כתבתי אליו:
‘הגיעה השעה להשמיע את דרישתנו להקים בארץ-ישראל ישוב יהודי מאורגן ואבטונומי. אין איש מטיל ספק בהשגינו הרוחניים, אין איש יכול להטיל ספק, שאנו מסוגלים למאמצים גשמיים גדולים, ואילו נתרכזו כל כוחות היהדות הרוחניים, המוסריים והגשמיים לשם מטרה אחת, הקמת ישוב יהודי כזה – ודאי שישוב זה לא היה נחשל, והיה יכול להשתוות עם כל מדינה מודרנית, בעלת תרבות גבוהה’.
הצעתי שבה ריקם. זנגביל לא התגבר מעולם על הקרע שבינינו. בשנת 1917 רמז על אפשרות של התקרבות, ובדצמבר אותה שנה דיבר באסיפה פומבית בבית-האוֹפּירה שבלונדון לכבוד הכרזת באלפור. חברת יט“א שלו נתרוקנה מתוכנה והוא ביטל אותה באותה שנה. ואולם תוצאה מוצלחת אחת היתה למשא-ומתן שלנו, והיא – הצטרפותו לכוחותינו של ד”ר מ. ד. אידר, הפסיכיאטר הנודע. זנגביל עצמו נשאר מבחוץ, ויחסו ביקורתי ולא-עוזר.
בית רוטשילד, אולי המשפחה המפורסמת ביותר בהיסטוריה הישראלית של הגלות, נחלק בענין ארץ-ישראל לשני מחנות. על בארון אדמונד מפאריס כבר דיברתי באריכות מסוימת. בנו ג’ימס, איש אנגלי וחבר בית-הנבחרים, התיחס בידידות לרעיוננו, ונפגשתי עמו כשנצטרף לועד האוניברסיטה העברית כבא-כוחו של אביו; אבל בשנת 1914 היה בצבא ובא לאנגליה רק לעתים רחוקות. ואולם את אשתו דורותי רכשנו לעניננו ועזרתה היתה עצומה. היא היתה קרובה לליידי קריוּ, שהיתה בעלת סאלון מדיני בביתה המפואר ברחוב קרזוֹן. בעלה לורד קריוּ, היה מדינאי בעל-שם, ליבראלי גדול וידידם של אסקוית ולויד ג’ורג'.
ליאופולד רוטשילד הזקן, שלא נפגשתי עמו מעולם, היה כדוגמת אשתו אנטי-ציוני מובהק ולא נשתנה עד אחרית ימיו. סיר פיליפ מאגנס, שגם הוא היה אנטי-ציוני לפי השקפותיו, התעניין זמן-מה בהתיישבות היהודים בארץ-ישראל מטעמים פילאנטרופיים גרידא; הוא ניסה לפרוץ פרץ בהתנגדותו המוחלטת של ליאופולד רוטשילד, אך הדבר לא עלה בידו. על האנטי-ציונות הפאתולוגית כמעט של ליידי רוטשילד כבר רמזתי, כשסיפרתי עליה שגנזה את מכתבו של באלפור הנוגע אלי. מקרה אחר יסייע בידי להדגים את איבתה נצח אלינו. כשאחד מבניה נהרג בארץ-ישראל בעת המלחמה, טרחה וכתבה מכתב אל ההסתדרות הציונית, שבו היא אוסרת עלינו במפגיע ‘לעשות מזה ענין’, היינו, שבנה מת במלחמה על שיחרורה של ארץ-ישראל! מעולם לא עלה על דעתנו לנצל לטובתנו את מותו של בנה. כה גדול היה פחדה מפני הציונות, שהיתה רועדת למחשבה, שמא נגאל בה את שם בנה המת. יחסה זה לא נשתנה מעולם; ובמקצת הורישה אותו לבניה הנשארים בחיים, אנתוני וליאונל. לא ארכו הימים ואיבתם רפתה מעט, עד שהשלימו עם הכרזת באלפור. אבל לא הראו לנו סימני ידידות ואף לא עזרו לנו הרבה.
ענף שלישי במשפחה היה זה של נתנאל, הלורד רוטשילד, בה"א הידיעה, של אנגליה. שני בניו, ווֹלטר וצ’ארלס התיחסו אלינו בידידות. ועל שם לורד ווֹלטר שלח באלפור את ההכרזה. צ’ארלס בודאי היה עוזר לנו כמו אחיו הבכור, אבל הוא נטה למרה שחורה ולא לקח חבל בחיי לונדון. אולם הוא ביקר אצלנו לעתים קרובות בלונדון והשתוקק להכיר את הרקע של התנועה הציונית. אשתו ג’סיכּה (יסכה), כדוגמת הגברת ג’ימס די רוטשילד, עשתה הרבה להרחבת קשרינו והועילה לנו להציע את השקפותינו לפני אנגלים בעלי-השפעה.
קשרי עם הרוטשילדים האנגלים – תחילתם בהמולת הפעילות, שבאה לאחר שהתאוששנו מזעזוע המלחמה. בנובמבר 1914 הלך בארון אדמונד לבוֹרדוֹ; ג’ימס די רוטשילד הלך לצבא. ניסיתי לדרוך את קשתי וכתבתי מכתב אל הג' ג’ימס די רוטשילד, שבו שאלתיה אם תרשיני לראותה. היא השיבה תיכף ומיד. ביקרתי אצלה והיתה לנו שיחה ארוכה, שהמשכה בא למחרת היום. היא הראתה התעניינות, מוכנה היתה לעזור, אבל לא היתה לה ידיעה כלשהי בענין המדובר. גם לה, שחשדתי בה שהיא מעוניינת יותר ממה שנראה לעין, וגם לגיסתה הג' צ’ארלס די רוטשילד ולקרובתן ליידי קריו, צריך הייתי להסביר את השקפותינו, את הפילוסופיה שלנו ואת תקוותינו במושגים אלמנטאריים ביותר.
כתבתי אל ליידי קריוּ: ‘אנו הבאים מרוסיה נולדנו וחונכנו בשאיפה לחיים יהודיים חדשים וטובים יותר. אין הכונה לחיים נוחים בלבד, אלא לחיים יהודיים, חיים יהודיים נורמאליים, כשם שהאנגלים חיים חיים אנגליים נורמאליים… אנו הבאים מרוסיה, במקום שהוקם מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים, איננו מתיראים כל-כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות. יותר מדי ראינו אותה בעינינו. אבל בטוחים אנו, כי כל זמן שהיהודי ייחשב כמין סרח עודף לאחרים (לפעמים רצוי ונסבל, ולפעמים, או על-פי-רוב, בלתי-רצוי), לא תחדל הצרה. מגיעה לנו הזכות, שינהגו בנו כביצורי-אנוש נורמאליים, הראויים להיכנס למשפחת העמים כשוים להם ולהיות אדונים לעצמנו. אנו שונאים את האנטישמיות וגם את הפילושמיות. שתיהן משפילות את האדם. לא נעלמה ממנו העובדה, שתרמנו את חלקנו לקידמה ושנוסיף לתרום במידה יתירה, אם נוכל לחיות כאנשים חפשיים בארץ חפשית שלנו’.
מעשה חינוכי זה עשה פירות. איני יכול לומר באיזו מידה חולל שינוי בהשקפתם היהודית היסודית של אותם הגברים והנשים; אבל הם היו מוכנים להקשיב, ולא נרתעו ממידה מסוימת של הזדהות עם רגשותיהם של המוני היהודים. ידידות וחביבות היו צריכות לשמש תכופות במקום הבנה גמורה. כי התהום היתה רחבה מדי, מן הבחינה החברותית והתרבותית, שאפשר יהיה לגשרה לגמרי. מדרגות ההתעניינות בשאלת היהודים היו שונות, כמובן. אצל אחדים היה זה ענין של התעסקות, אצל אחדים, לפחות לזמן מסוים, ענין של התעמקות אמיתית. רק אצל אחד בלבד היה זה ענין של תאוה, והאחד הזה היה בארון אדמונד שבפאריס. כתריסר אנשים בעלי סגולות ובעלי יכולת כמוהו לעזור, היו מתגברים לגמרי על המכשולים מידי היהודים האנטי-ציונים ועל ההיסוסים וההתנגדויות של העולם הנכרי, אולם לא יכולנו להשיגם.
מקור עזרה חשוב מצאנו באותם הימים בקבוצת ציונים ממאנצ’סטר ילידי אנגליה, אלה שכבר דיברתי עליהם. הארי סאקר, סופר-מנהל ב’מאנצ’סטר גארדיין‘, שימש חוליה מקשרת מצוינת עם ק. פ. סקוט. סאקר הוא שהפגישני עם הרברט סיידבּוֹתאם, העיתונאי והפובליציסט המפורסם, שהיה קשור ב’מאנצ’סטר גארדיין’ ואחר־כך (בשם ‘סקרוּטייטור’) ב’סאנדיי טיימס‘. סיידבותאם התעניין ברעיונותינו מנקודת-המבט האסטרטגית של בריטניה, שהאמין תמיד, כי ארץ-ישראל הבנויה על-ידי היהודים רב יהיה ערכה בשביל קהיליית העמים הבריטית. ליאונארד שטיין, שנעשה אחר־כך המזכיר המוכשר ביותר של ההסתדרות הציונית העולמית, הצטרף אלינו אחרי המלחמה. שמעתי עליו כעל תלמיד מזהיר של אוקספורד (הוא היה נשיא אגודת הסטודנטים), וציוני בכוח; אך הצבא בלע אותו. לא הגעתי אליו אלא בשנת 1918, כשחזרתי מארץ-ישראל ומצאתיו במחנה-נופש בטוראנטו אשר באיטליה, והוא מתרפא שם מחלי-רגלים קשה שחלה בחפירות. והיו אז, כמובן, ישראל זיו וסימון מארכס, שהתקרבתי אליהם יותר ויותר והשתתפותם בעבודתנו נעשתה חשובה יותר ויותר. עם אנשים צעירים אלה אפשר היה לדבר בלבביות יותר מאשר עם האנשים והנשים במקומות הגבוהים, והצורך להתפרק ממתח, אחרי דיונים דיפלומאטיים ‘גבוהים’, היה לפעמים גדול עד להכרח. במידה שנעים היה למצוא אצל מתי מספר מן הרוטשילדים מעלה נדיבה של אהבה, בה במידה קשה היה לשאת את איבתם העיורת, העיקשת ללא כל התגרות של הפילאנטרופים ה’טהורים’ לענין, שאפילו לפי עדותם, בעצם אינו נוגע להם. בדצמבר 1914 כתבתי אל סאקר ואל סימון:
'לג’נטלמנים מטיפוסו של לוסיאן ווֹלף יש להגיד את האמת הגלויה למען יבינו, שלא הם כי-אם אנחנו הננו אדוני המצב, ואם אנו באים אליהם, אין זה אלא משום שאנו רוצים להראות לעולם יהדות מאוחדת ואיננו רוצים להוקיעם כמנהיגים ממוּנים בידי עצמם.
‘אילו עשה אחד מבני שבטם את כמות העבודה שעשיתי בשביל האוניברסיטה, לא היה קץ לתרועות החצוצרה. אני, חיים וייצמן, יהודי ממוטילה, רק כמעט פרופיסור באוניברסיטה פרובינציאלית, שהתחלתי בלא כלום, אירגנתי את שמנה וסולתה של היהדות לטובת הסיכויים…’
אם היה קורטוב של מרירות בהתפרצות זו ובאחרות ממין זה במקרים מסוימים, היתה זו כרוכה בעיקר במחשבה, מה רב יתר יכלו להשיג אחרים אילו רצו.
פרק שלשה עשר / קשיים פנימיים בציונות 🔗
ציוני רוסיה ומלחמת-העולם הראשונה / המשרד בקופנהאגן / שמריהו לוין באמריקה / בראנדייס והאכסקוטיבה הציונית הזמנית / ולאדימיר ז’בוטינסקי והלגיון העברי / פינחס רוטנברג.
אותן המחלוקות הישנות בציונות, שידידי הצעירים באנגליה היו פטורים מהן, היו מסוגים שונים. עוד התהלך בתוכנו הרוח של מחלוקת אוגאנדה. הוא לא היה אלא רוח, אבל עוד היה בו כדי להטריד. זנגביל הוסיף בשל כך להתרחק ממחננו. גרינברג מעולם לא שכח או לא סלח לי את דבר התנגדותי להרצל. מריבות שניטל טעמן עוד הוסיפו להתקיים בדרך ההרגל בתוך אנשים, שלא יכלו להסתגל לתנאים חדשים. עוד פעל זכרון החילוקים בין ציונות ‘רוחנית’ ובין ציונות ‘מעשית’. גם אלה יצרו רגשי איבה שעבר זמנם, ואף-על-פי-כן עוד הוסיפו לענותנו.
והנה צצו חילוקי-דעות פנימיים חדשים בשורות ציוני אירופה הישנים, שהתחילו מופיעים באנגליה במספר הגון במשך שנות המלחמה. כולם היו, כמוני אני, מושפעים מאחד-העם; ושוב, כמוני אני, היו כולם אנטי-רוסיים, כלומר, נגד רוסיה הצארית. כבר סיפרתי איך נכויתי תמיד ברותחין בגלל רגשותי האנטי-רוסיים. אולם מלבד מה ששנאתי את רוסיה הרומאנובית, לא היתה לי כל אמונה בה כבבעלת-ברית צבאית, ובכל פעם שידידי באוניברסיטה דיברו על ‘המכבש הרוסי הגדול’ העתיד למחוץ את הגרמנים ולהתגלגל עד ברלין, הייתי מביע בגלוי את ספקנותי. אמת, שתפקידה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה היה, עם כל רקבונו של השלטון, ניכר, אף כי קצר. היא ריתקה במשך איזה זמן חלק מן הצבא הגרמני, ובכן עזרה למנוע את כיבושה של פאריס. אבל המחשבה, שרוסיה מסוגלה להבקיע לתוך גרמניה נראתה לי מגוחכה בהחלט.
ועם כל זאת האמנתי, כמו אחד-העם, כי בעלות-הברית עתידות לנצח במלחמה; ובענין זה נחלקו דעותינו. הציונים שהיו באים לאנגליה מיבשת אירופה היו לא רק אנטי-רוסיים, כי-אם האמינו רובם בהכרח נצחונם של הגרמנים. אמונה זו לא נבעה מתוך מחשבה התלויה ברצון. אצל אנשים מסוגו של אוסישקין נבעה אמונה זו ממקור עמוק מאד. לגבי היהודים וכלל המשכילים שברוסיה נגמר המערב על גדות הריינוס, ומעבר לגבול הזה היה עולם בלתי-נודע. הם ידעו את גרמניה, הם דיברו גרמנית והתפעלו מאד מהישגיהם של הגרמנים, מן המשמעת ומן העצמה הגרמנית. הם ידעו, כמוני אני, כי רוסיה היא רקובה עד היסוד, אכוּלה על-ידי שוחד, חוסר-כשרון ועצלות, ובעיניהם רוסיה לא היתה ראויה לנצחון. מסתבר, שבמהלך-מחשבותיהם היו מושפעים מן המוראות שבקורות היהודים ברוסיה. אמנם גרמניה אף היא היתה אנטישמית, אבל האנטישמיות הגרמנית לא נראתה במידה כזו על פני השטח. מראה היה רך ונוח יותר. ידידי לא העמיקו ראות במידה מספקת ולא הבינו את הנטיות השוררות בארץ זו. יש לציין, שדעתם לא נתקבלה על הוגי-דעות יהודים כאחד-העם וכהיסטוריון דובנוב. אבל גם יחסם של ידידי הושפע מחוסר אמונתם של הפולנים-הרוסים בכוחן של הדימוקראטיות לעמוד בפני גרמניה אדירת-הכוח.
התוצאה המעשית של הבנה מוטעית זו בכוחות ההיסטוריים היתה, שהציונים תבעו את נייטראליותה של ההסתדרות הציונית וריפו את ידי בנסיונותי הראשונים לבוא במגע עם המדינאים הבריטיים. למען תת ביטוי לנייטראליות זו, קרא הועד הפועל הציוני הישן, שמושבו היה בברלין, לועידה בקופנהאגן, שהיתה ארץ נייטראלית. והציע לכונן שם מקום-מושב חדש.
אני התנגדתי בכל עוז למסור את הכוח לידי הועד הפועל הישן. שמריהו לוין, שהיה אז באמריקה, השתתף ביצירת הועד הפועל הציוני הזמני לעניני הציונות ובראשו מר בראנדייס, שנעשה עד מהרה השופט העליון בראנדייס; ואני תמכתי בו בלי הסתייגות. כתבתי אליו ב-18 באוקטובר 1914:
‘רואה אני את פעולותיו של הועד הפועל הישן בלתי-אפשריות, ואפילו מסוכנות, לגבי עתיד עניננו. בהביאי בחשבון את המצב המדיני בשעה זו, אני מוכרח לחשוב את הועידה בקופנהאגן כנטולת-ערך לגמרי בשביל תנועתנו, ומזיקה ממש לגבי העתיד. לועד הפועל הזמני באמריקה יש לתת ייפוי-כוח לעסוק בכל הענינים הציוניים, עד אשר יבואו ימים טובים מאלה’. האמנתי, שגורלנו קשור בדימוקראטיות המערביות. ועוד כתבתי אל לוין: 'עניניהן של האומות הנלחמות עתה בשביל העמים הקטנים מחייבים להבטיח את זכות קיומו של עם ישראל. זוהי השעה, שעמי צרפת, בריטניה הגדולה ואמריקה יבינו אותנו… הם לא יוכלו לעמוד בפני כוחן המוסרי של תביעותינו; התנאים המדיניים יהיו נוחים להגשמת משאת-נפשנו. אבל עלינו להיות מוכנים לרגע הזה לכשיגיע. עלינו לאחד את המחנה הגדול של היהודים בעלי-ההכרה בבריטניה הגדולה, באמריקה, באיטליה ובצרפת.
כשנפתח בפועל המשרד בקופנהאגן, ניתקתי את קשרי עם ציוני אירופה, אף כי העתיקו את עצמם לארץ נייטראלית. כתבתי אל המשרד וביקשתי לא לשלוח אלי שום דואר. היה עלי לנתק את יחסי עם הקרובים שבידידי, כמוצקין וכויקטור יעקבסון. אמת הדבר, היה להם כנגדי נימוק אחד חזק מאד, אך קצר-ראות: רוסיה! יום אחר יום הגיעו אלינו ידיעות על הפרעות שליוו את התקדמות הצבאות הרוסיים, פרעות שעוררו בלב יהודי העיירות והכפרים את הכיסופים לבוא הגרמנים הגואלים; היום קשה לתפוס, שהיה פעם מצב כזה. הרגשות האנטי-רוסיים של הועד הפועל הישן היו כל-כך עמוקים, עד כי בבואנו לחוג את נצחוננו אחרי הכרזת באלפור באסיפה פומבית בבית-האופירה שבלונדון, טען צ’לינוב היושב אז בלונדון, שתהיה בזה משום הפרת הנייטראליות הציונית; הביטו אלי כעל איש עיקש ואנגלוֹמאן. ומוזר הוא, שיחס זה היה קיים בקבוצות ידועות גם אחרי המלחמה. מעשה רגיל היה בזה, שהבולשביקים במוסקבה האשימוני שאני סוכן בריטי; אבל קשה היה להתגבר על האשמתם של הציונים, שאני מוכן למכור את התנועה לאנגליה.
לפרישתי מן המשרד הקופנהאגני היו תוצאות מעניינות ומרחיקות לכת. אחד מפקידי המשרד בקופנהאגן היה מרטין רוזנבליט, שהיה אחרי כרבע מאה שנה באנגליה בשירות ההסתדרות בתחילת מלחמת-העולם השניה והושם במעצר כזר אויב. הוזמנתי כנשיא ההסתדרות הציונית להופיע לפני השופט החוקר את הענין. השופט נהג בידידות ובהגיון; הוא טען, שאחד הדברים המכבידים על רוזנבליט היא העובדה, שהוא עבד במשרד הקופנהאגני של ההסתדרות הציונית ובא במגע עם קצינים גרמנים. אני הבעתי את הסברה, שרוזנבליט, בהיותו קצין גרמני היה כמובן נאמן לארץ מולדתו, אבל ודאי שלא היה מניח לגרמנים שישתמשו בציונות. ועל זה השיב השופט: ‘אבל ד"ר וייצמן, אדוני לא יכול היה לדעת את הנעשה שם’. שאלתיו על יסוד מה הוא אומר זאת, וזו היתה תשובתו: ‘והלא אדוני ניתק את קשריו עם המשרד בקופנהאגן אחרי היפתחו!’ הדין-וחשבון על מכתבי נשמר, כנראה, בסקוטלאנד יארד, ומעשה זה שימש לי הגנה במשך עשרות שנים. הדבר היה בודאי חשוב מאד בעיני השלטונות, שהזמינו אותי לעבוד בשביל האדמיראלות במשך מלחמת-העולם הראשונה.
כל שכלי הישר אמר לי, שעלי להיות שלם עם נפשי מתחילה, ויפרשו הציונים את מעשי כאשר יפרשו. בעל-כרחי זכרתי מעשה מימי נערותי בפינסק. היה לנו בעיר ‘פֶלדשֶר’, מין רופא-חולים בעל רשיון בלי דיפלום רפואי; ואליו הלך משרתנו שאצבעו נפצעה פצע רע. מעשהו הראשון היה, שנתן לו מנה יפה של שמן קיק. ‘יהי מה שיהיה’, הסביר, ‘עלינו להיות לפחות בטוחים שיש לנו עסק עם אצטומכה נקיה’. בנתקי את קשרי עם המשרד הקופנהאגני רציתי להיות בטוח ששמי נקי מכל רבב; שעם היותי בכל תוקף אנטי-רוסי, הייתי בכל תוקף אנטי-גרמני ופרו-בריטי.
צ’לינוב ואוסישקין היו דוגמאות טיפוסיות של ציונים רוסים רעי-מזל, שעד הרגע האחרון לא האמינו בנצחונה של אנגליה. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, והחשובים שבהם היו ולאדימיר ז’אבוטינסקי ופינחס רוטנברג. על הראשון כבר כתבתי; עוד רבות עמי להגיד על שניהם כשאגיע לטפל בבנינה של ארץ-ישראל ובבקיעים שבתנועה הציונית, בקיעים עמוקים הרבה מאלה המדיניים שנגרמו על-ידי המלחמה – בקיעים שנקבו וירדו עד יסוד מוּסרם של היהדות ושל הציונות, של בנין מדינה, של אידיאלים חברותיים ושל השגות חברותיות. התיחסותי האישית אל שניהם, אל ז’אבוטינסקי ואל רוטנברג, בדרך כלל לא הובנה כראוי בחוגים ציוניים, ואי-הבנה זו האפילה על ענינים, שחשיבותם היא יותר מאשר אישית גרידא.
בפרוץ המלחמה ישב ז’אבוטינסקי באלכסנדריה, ככתבו של ‘רוּסקיה ויידומוסטי’ ושם, יחד עם טרומפלדור, הגה את הרעיון, לכונן, מכמה מאות צעירים יהודים שנמלטו מארץ-ישראל למצרים, גדוד יהודי שיילחם על צדן של בעלות-הברית. זו היתה למעשה ראשית ‘גדוד נהגי-הפרדות הציוני’, שהצטיין כל-כך בגאליפולי. אולם לפני היוסד הגדוד, היה כבר ז’אבוטינסקי בצרפת, באיטליה ובאנגליה מתוך שאיפה רחבה יותר לייסוד כמה גדודים יהודיים. הוא בא גם אלי ורעיונו נראה לי, ולמרות ההתנגדות שהיתה כמעט כללית, החלטתי להיות לו לעזר בענין זה.
כמעט לא ניתן לתאר את הקשיים והאכזבות שעמדו לפני ז’אבוטינסקי. איני יודע אנשים רבים שהיו יכולים להתגבר עליהם כמוהו. דעתנותו, שנבעה מתוך מסירותו, היתה פשוט חוץ לדרך הטבע. מכל צד ליגלגו עליו וריפו את ידיו. ג’וזף כּוֹון, אשתי, ששמרה לו ידידות עד מותו, ואני, היינו כמעט היחידים שתמכנו בו. הועד הפועל הציוני היה כמובן נגדו; היהודים שאינם ציונים ראו אותו כמין פגע רע. בימים שהיה עובד לשם החטיבה היהודית, הזמנו אותו לשבת עמנו בביתנו אשר בלונדון, למגינת לבם של ציונים רבים.
באותם הימים נתקרבנו זה לזה בידידות רבה. זמן מועט לפני שנשתקעתי בלונדון הייתי נוהג לגור עמו ברחוב קטן בצ’לסי – ג’אסטיס ווֹק – והיו לנו הזדמנויות רבות לדבר ארוכות ולהתמכר לחלומות בהקיץ. היתה בינינו שיחה אחת ראויה להיזכר שפקחה את עיני. התחלנו בעבודתנו ואני אמרתי לז’אבוטינסקי: ‘אתה, ז’אבוטינסקי, צריך לקבל עליך את עבודת התעמולה של התנועה, בעל-פה ובכתב. אתה גאון במקצוע זה’. הוא הסתכל בי כמעט בדמעות בעיניו. ‘ראה, ד"ר וייצמן’, אמר, ‘הדבר האחד שאני מסוגל לו היא העבודה המדינית, והנה אתה רוצה לדחפני אל דרך לא-דרכי’.
דבריו החרידוני לאין שיעור, כי עבודה מדינית היתה בדיוק הדבר שלא היה מסוגל לו; וביותר לא היה מסוגל לשאת-ולתת עם הבריטים. למרות דעתנותו חוץ לדרך הטבע, היה חסר-סבלנות בדיבורו. אף גם חסר היה חוש-המציאות. הוא היה אופטימי עד מאד, ראה יותר מדי וקיוה יותר מדי. גם אכזבותיו בענין הגדודים העברים לא ריפאוהו מתכונותיו אלה.
ז’אבוטינסקי הצליח בהקמת גדודיו העברים ובא עם אחד מהם לארץ-ישראל בהיותי שם בשנת 1918. הוא הגיע לדרגת קאפּטין. בסופה של אותה שנה, בעזבי את הארץ, נתמנה הקצין המדיני של ההסתדרות הציונית. דעתי כמובן לא היתה נוחה ממינוי זה, אבל ד"ר אידר היה עמו שם, וסבור הייתי שהצירוף לא יהיה רע כל-כך. פינחס (או פטר) רוטנברג אף הוא בא אלי ראשונה בקשר עם ייסוד לגיון יהודי במלחמת-העולם הראשונה. הוא הופיע בביתנו במאנצ’סטר בשלהי הסתיו של 1914. היה לילה אפל, כל האורות היו כבויים, ומכיון ששירוּת-הבתים כבר קוצץ אז, הכינונו לנו בעצמנו ארוחת-הערב במטבח. הפעמון צילצל, ובצאתי לפתוח, ראיתי בפתח דמות גדולה וכהה, והיא משמיעה בקול נמוך ועמוק ברכות ברוסית. לא היה לי מושג מי הוא האיש, וגם כשהגיד לי את השם, לא הביע לי השם מאומה. לא הייתי בקי ביותר בתולדות המהפכה הרוסית. ידעתי, כמובן, את המקרה המפורסם של אבא גאפּוֹן, הסוכן הפרובוקאטור של המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905, שנתפס אחר־כך על-ידי המהפכנים ונידון בחניקה; אבל לא ידעתי מה חלקו של רוטנברג בענין זה. ועל כן כשבא הגבר המוזר והגדול הזה לביתי בחשיכה ודיבר רוסית בקול של קוֹשר, היה לי רגש לא-נוח. לאחר שקראתי את מכתב-ההמלצה מאת מארסיל קאשין, הסוציאליסט הצרפתי, שהיה אז, כמדומני, חבר הממשלה, נחה דעתי מעט. ואף-על-פי-כן עדיין נהגתי בזהירות. ידוע הייתי כאנטי-רוסי, ורוסים מוזרים לא היו מקובלים עלי.
הוא נכנס והתחיל לפתח את דעותיו, בדברו על רוסיה, על העם היהודי, על צבא יהודי ועל ארץ-ישראל. הוא עשה עלי רושם של דובר אמת, אבל השקפותיו על שאלת היהודים ועל ארץ-ישראל היו שטחיות; נראה היה, שלא העמיק חשוב על הענין. תוך כדי שיחה העיר הערה, שנראתה לי אחר־כך מוזרה ביותר. הוא אמר, כי אץ לו הדרך, והוא משתוקק לחזור ללונדון בעוד מועד ליום-הכיפורים. לא הבינותי למה זה יתן מהפכן את דעתו על יום-הכיפורים. אולם במקרה עמדתי ללכת לונדונה מיד אחרי יום-הכיפורים והחלטנו להיפגש בבית אחד-העם. כשבאתי שמה שעה קלה לפניו, נודע לי משהו על עברו.
כשהיטבתי מעט להכיר את רוטנברג, התרשמתי ממרצו ומתשוקתו הלוהטת לעשות משהו לתקנת מצבם של היהודים; אבל כשם שהוקרתי את ישרותו, כך הצטערתי על חוסר חדירתו לבעיתנו. מפעלו הגדול בשביל ארץ-ישראל, רתימת הירדן לצורך חשמל, בא כמה שנים לאחר מכן. באותם הימים היתה כל פעילותו מרוכזת בצבא היהודי. בינתים נעלם האיש. הוא חזר לרוסיה והתיצב במערכה יחד עם קרנסקי, ושמענו עליו, שנעשה מושלה של פטרוגראד. אחר-כך, כשהגיעו הבולשביקים לשלטון, נעלם שוב. שמענו עליו, שבא לאודיסה ועזר שם להוציא אנטי-בולשביקים. לבסוף, אחרי המלחמה, הופיע שוב בלונדון. הרושם שלי הוא, שאילו נשאר השלטון בידי קרנסקי, לא היה רוטנברג חוזר לחיים היהודיים. הוא היה מהפכן מטבע ברייתו, והמהפכה קראה לו תמיד.
מכל מקום הוא חזר והתחיל עוסק בתכניתו הכבירה לחישמולה של ארץ-ישראל, שעליה עוד אשוב לדבר. ואולם התמונה הקודמת לא תהיה שלמה, אם לא אזכיר, כי בבואו אלינו היה משולל לחלוטין כל מגע עם החיים היהודיים. הציונים היו היחידים שהיטו לו אוזן ובעיקר בענין תכניתו לרתום את הירדן. אלמלא הציונים לא היה משיג מקצת אלפי הלירות הראשונות לצורך עבודות המדידה בארץ-ישראל.
רוטנברג היה אדם בעל מרץ עצום, בעל טקט וכשרון לטפל בגורמים היהודיים הרבים שנתקל בהם, והדבר הפליא ביותר, שחסר היה את הרקע של חיי היהודים. כטיפוס עמד הוא, המהנדס המעשי, באמצע בין ז’אבוטינסקי ובין אחד-העם. הוא ראה את המכשולים שלפניו, אבל לא סבל ממעצורים טעוני-נפץ, כז’אבוטינסקי, או מנטייה מופרזת לביקורת, כאחד-העם. הוא היה יוצא האסכולה המהפכנית והיה לימוד-תלאות. אבל יושר-לבבו צודד את האנשים, והוא גדל עם ריבוי הקשרים שקשר עם בני אדם. הוא גופו עשה רושם של טוּרבּינה אדירה רתומה למטרה גדולה ויחידה. הואיל ולא ידע את מידות היהודים, היה תכופות טועה, בחשבו ספקנות טבעית כאדישות, ובהיותו מרוכז כולו ברעיונו הוא, לא הבין שהציונים עמוסים דאגות רבות, והם נכנסים בארץ-ישראל לדרך פעולה, שלא הוכנו לה כראוי.
בתקופה הראשונה לעבודתי המשותפת עם רוטנברג ועם ז’אבוטינסקי, כלומר, בימי הקמת הלגיון העברי, כמו שנקרא אחר-כך, היו נתקלים בהתנגדות הגופים הציונים הרשמיים, והיו יכולים תמיד לסמוך על כּוֹון, עלי ועל אחד או שנים אחרים. הציונים הרוסים, שהיינו עמהם במגע, התנגדו להם בתוקף. המשרד הקופנהאגני, מרכז הנייטראליות שלנו, גינה את התכנית ואסר על כל הציונים להשתתף בה בפועל. תמיכתי בצבא קיבלה, לדאבוני, צורה של מרידה; ובזמן שביקשתי – אף כי בלא תקוה מרובה – את האחדות בעולם היהודי, הפרתי אותה בעולם הציוני.
דבר זה הוסיף חטא על פשעי ב’אי-נייטראליות', שהיה כבר בלאו הכי כבד בעיני כמה מן הציונים. שמואל פבזנר, שהיה באותו זמן באמריקה, כתב אלי: ‘אנו מלוים את פעולותיך בחיבה מרובה’; אולם שמריהו לוין וד"ר יהודה לייב מגנס, שהיה כבר אז ממנהיגי הציונות באמריקה, ראו את פעילותי המדינית באנגליה, אף כי נעשתה בזהירות, אחראית לרדיפות היהודים בארץ-ישראל ודרשו ממני להפסיקה מיד. כתבתי אל מגנס באחד בינואר 1915: ‘בכל מה שעשיתי לא סיכנתי את ההסתדרות הציונית, לא חייבתי לא את עצמי ולא כל ציוני אחר לגבי שום דרך מסויימת בלי אישור הועד הפועל… העובדה שמדינאים בריטיים הוגים חיבה לאידאלים הציוניים, העובדה, שמדינאים בריטיים היו רוצים לראות את ארץ-ישראל בכיבושה או בחסותה של אנגליה, היא, כמובן, ידועה יפה והתוכחו עליה בעיתונים במשך שלושת החדשים האחרונים, ואיני יכול לחשוב את עצמי או את מישהו אחר אחראי לכך’.
באותו זמן עצמו, כדי לקבל אישור לפעולותי, דרשתי שכל החברים של הועד הפועל המצומצם, שאפשר להשיגם, יבואו ללונדון בהקדם האפשרי.
זו היתה תקופת הלבטים של הפוליטיקה הציונית הפנימית במשך מלחמת-העולם הראשונה.
פרק ארבעה עשר / עבודה בשביל הממשלה 🔗
תמורה בזמנה / מר צ’רצ’יל מזמין הזמנה גדולה / אני עוזב את האוניברסיטה של מאנצ’סטר / אנו מעתיקים ללונדון / נולד בננו השני, מיכאל / מדע וציונות מתמזגים.
חיי נעשו מסובכים עד מאד, הואיל ופעולותי הציוניות מרובות-הצדדים נמשכו יד ביד עם תכנית-עבודה כבדה והולכת באוניברסיטה. המדריכים הצעירים הלכו להם, ועלי הוטל לעשות חלק מעבודתם. נוסף על כל אלה נרשמתי בגדוד אימונים ולמדתי ליצור ארבעות. לעתים הוצרכתי ללכת לפאריס, ותכופות ללונדון. אמצעי היו מוגבלים והייתי נקלע בין חובות הסותרות זו את זו. הייתי חוזר מביקור שלאחר הצהרים בלונדון בשעה מאוחרת בלילה, חוטף שינה של שעות מספר לפני לכתי אל שיעורי; או שהייתי נוסע ברכבת הלילה ויושב ער כל הדרך למאנצ’סטר, ובבואי נכנסתי מיד לעבודת יומי. רוב זמני, שהיה רצוף נסיעות, ראיונות. ועידות, חילוף מכתבים, מעבדות ואולמי-הרצאות. הייתי מתהלך במין הרגשה של נים ולא נים. היתה סכנה שכוחותי לא יספיקו לכך.
והנה באה פתאום תמורה חרוצה בחיי, ומקורה היה לא בעבודתי המדינית, אלא בעבודתי המדעית. בחזירתי משוייץ בסוף אוגוסט 1914 מצאתי על שולחני חוזר מודפס ממשרד המלחמה, הקורא לכל איש-מדע, שיש בידו איזו תגלית בעלת ערך צבאי, להודיע על כך. מיהרתי והצעתי למשרד המלחמה את תהליך התסיסה שלי שלא על מנת לקבל פרס. לא קיבלתי כל מענה. אף-על-פי-כן המשכתי את חקירותי בענין התסיסה, ולא עלה על דעתי, שהן עשויות לאיזה שימוש מעשי בשעה זו. יום אחד, באביב 1916, ביקר אצלי ד“ר רינטול, הכימאי-החוקר הראשי של מפעלי נוֹבּל, היצרנים הגדולים של חומרי-נפץ בארדיר שבארשייר. איני יודע מה היתה מטרת ביקורו לכתחילה. גילגלנו דברים על המלחמה, ואחר־כך נתגלגלה השיחה על חקירותי, שתיארתי אותן לפניו בפרוטרוט. כשכיליתי את דברי, אמר לי מתוך שקיעה במחשבות: ‘אדוני יודע, אפשר שבידו המפתח למצב בעל חשיבות מרובה’. אף על פי שנעלם ממני למה הוא מתכוון עניתי סתם: 'ד”ר רינטול, תסלח לי, עמדת במקרה על המצב!'
ד"ר רינטול פנה לבדוק את המכשירים וביקש ממני את רשימות-המעבדה שלי. נראה היה, שהוא מרוצה מן התוצאות המתוארות בהן, ומיד הציע לרכוש את התהליך בשביל הפירמה שלו. כמעט נדהמתי – ושמחתי מאד, – כי נוֹבּל היתה אחת הפירמות הגדולות ביותר באנגליה. שוב הייתי כחולם. ההצעה היתה טובה, והיה בה כדי להביא הקלה נחוצה מאד במצב שנעשה כמעט ללא-נשוא. לא רק המאמץ הגופני והשכלי הוגיעני; היתה לי גם הרגשה של כשלון. הרגשתי שאני מחוץ לענינים במאנצ’סטר. מרכז עבודתי הציונית היתה לונדון. ידידי במאנצ’סטר היו לי לעזר רב, אבל עם כל רצונם הטוב לא יכלו למלא את מקום עיר הבירה. והנה באה הצעה שפתחה לפני סיכויים גדולים.
באותו יום טילפן ד"ר רינטול לסקוטלאנד וביקש ממנהל בית-החרושת, איש בשם רוג’רס, לבוא למאנצ’סטר יחד עם שנים או שלושה כימאים אחרים. נסיונותי נשנו והתוצאות נמצאו משביעות-רצון. אחר־כך באו חילופי-דברים על תנאי החוזה, שהיו מצוינים. אגב, לא היה בידי אפילו הפאטנט על התהליך שלי, הואיל ולא החשבתי מעודי את ערכו הטכני. אף לא פירסמתי בענין זה שום דבר, אלא בזמן מאוחר יותר.
החוזה המסנור מעולם לא יצא לפועל. זמן מועט אחרי המשא-והמתן אירעה התפוצצות גדולה בבית-החרושת של ארדיר ותקוותי עלו בעשן יחד עם רוב הבנינים. דרוש להם זמן רב, כתבו אלי, להקים מחדש את מיתקניהם, ומספר ההזמנות שנצטבר אצלם רב כל-כך, שאי-אפשר יהיה להם להתחיל באיזה דבר חדש. הם ביקשו ממני לשחררם, ועשיתי זאת תיכף ומיד. לאחר זמן מועט הביאו את הענין לתשומת-לבה של הממשלה.
וכך נתגלגל הדבר, שבחזרי באחד מימי מארס 1916 מביקור בפאריס מצאתי בביתי הזמנה לאדמיראלות הבריטית, מקום שם היה עלי להתראות עם סיר פרדריק ל. נתן, ראש מחלקת אבק-השריפה. הוא הסביר לי, שקיים מחסור רציני באצטוֹֹן, הוא יסוד הממס בעשיית קוֹרדיט. בלי הממס הזה יהיה הכרח להכניס שינויים מרחיקי-לכת בתותחי-הצי. הוזמנתי לעבודה לשם פתרון הבעיה הזאת. למשך חדשים אחדים הוטלה על שכמי האחריות הכפולה של הוראה במאנצ’סטר ושל הקמת בית-חרושת לנסיונות בלונדון. השבוע שלי נחצה לשני חלקים: ארבעה ימים באוניברסיטה, שלושה ימים בלונדון. הייתי נוסע שמה ובחזרה בלילות, כדי לחסוך זמן. היה בזה כדי להרוס את העצבים, והפירות לא היו מרובים. וכן נדרשה האוניברסיטה לשחררני מרוב עבודת ההוראה וניתנה לי משרה בממשלה. כדי לגמור את העסק הובאתי לפני הלורד הראשון של האדמיראלות, באותו זמן מר וינסטון צ’רצ’יל.
מר צ’רצ’יל, שהיה אז אדם הרבה יותר צעיר, היה נמהר, לוקח-לב, מקסים ורב-מרץ. כמעט דבריו הראשונים היו: ‘ובכן, ד"ר וייצמן זקוקים אנו לשלושים אלף טונה אציטון. היש בידך לעשותן?’ שאלת נגיד זו הבהילתני כל-כך שכמעט מוכן הייתי להסתלק. אמרתי: ‘עד עתה עלה בידי לעשות כמה מאות סנטימטרים מעוקבים של אציטון בבת-אחת בדרך תהליך של תסיסה. אני עושה את מלאכתי במעבדה. אין אני טכנאי. רק כימאי-חוקר אני. אבל אם יעלה בידי באיזה דרך לייצר טוֹנה של אציטון, אוכל להכפיל את הייצור על-ידי כל גורם שתבחר. לאחר שהבקטריולוגיה של התהליך תיקבע בבירור, לא תהיה זו אלא שאלה של בישול. עלי לקבל מהנדס-בישול מאחת המזקקות הגדולות, ואז נתחיל במשימה המוקדמת. מסתבר, שנהיה זקוקים לעזרת הממשלה כדי לקבל את האנשים, הציוד, הבנינים ושאר הדברים. אני בעצמי אין בידי אפילו לקבוע את כל מה שיידרש’.
מר צ’רצ’יל והמחלקה מילאו את ידי לעשות את כל הדרוש, ואני לקחתי על עצמי תפקיד, העשוי לשעבד את כל כוחותי במשך שנתיים ימים, תפקיד שנשקפו לו תוצאות, אשר לא חזיתין אז כלל.
נטל עלי להתחיל בהקמת מה שנקרא היום ‘בית-חרושת מפלס’ (Pilot plant), משהו חדש לגמרי בשטח זה. היה צורך בעבודה חלוצית מרובה בשדה שלא נתנסיתי בו כלל. ראשית עבודתנו היתה למצוא מקום, אשר שם נבצע את נסיוננו הראשון באמת-מידה גדולה. לשם כך בחרנו בבית-החרושת לג’ין של ניקולסון בבּרוֹמליי-בּיי-בּוֹ. היו לנו צרות צרורות, כשניסינו למצוא דרכים של קפנדריה ולעשות את התהליך פשוט יותר מדי. למשל, סבורים היינו, שנוכל לותר על תנאים אספּטיים, שעלו ביוקר וגזלו הרבה זמן. אחר־כך נתברר לנו, כי הדבר הוא מן הנמנע. עברו ששה או שבעה חדשים, עד שסיגלנו את התהליך לשיעור של חצי טונה בקביעות מספקת ובתוצאות משביעות-רצון תמיד. מעתה שאפנו לשיעור גדול מזה, והאדמיראלות החליטה להכפיל את התכנית. היא עמדה להקים בית-חרושת חדש באחד מבתי-הנשק שלה בהוֹלטון הית, ליד פּוּל בדוֹרסטשייר, ולקבל לידיה את המזקקות כדי לסגלן, ככל האפשר, לתהליכנו.
התכנית הכפולה הצריכה כמות עבודה עצומה. המזקקות היו מפוזרות ברחבי אנגליה, סקוטלאנד ואירלאנד. צריך היה לאמן קבוצה של כימאים לשם התהליך. נטלתי לרשותי את המעבדה של מכון ליסטר בצ’לסי, ושם התחלתי לאמן כמה אנשים צעירים בענף כימי זה. מצ’לסי שלחתים אל המזקקות השונות. אנשי-המדע האנגלים הצעירים היו חומר אנושי מצוין לעבודה, אבל המזקקות לא היו מרוצות מהפיכת מכוניהן, וגם לא נטו לעזרה יתירה. ובעיקר אחת גרמה לנו צרות מרובות. אולם לא היה די בזה. כשהגיע התהליך למלוא תנופתו, אנוסים היינו להפסיק את הפעולות בשל מחסור בתבואה. המפקח על המזונות לא יכול לספק לנו את הכמות הדרושה – כחצי מיליון טונה – של תירס. את כל התירס צריך היה להביא מאמריקה, והימים ימי מלחמת הצוללות ללא מצרים. ניסיתי להחליף את התירס בערמונים, כמקור לעמילן, ובמידת מה הצלחתי בדבר. התוצאות לא היו משביעות-רצון ביותר, אף הספקת הערמונים לא היתה מספקת. ניסינו, כמובן, בחיטים, אבל כוחן לא היה יפה ככוחו של תירס, ומכיון שגם החיטים, אף כי גידולן באנגליה, לא היו מצויות בשפע, הועמדנו שוב לפני בעית היבוּא. בלחץ התנאים האלה הועבר ייצור האציטון לקאנאדה ולאמריקה – כי אמריקה נכנסה בזמן ההוא למלחמה. מקצת היה מיוצר בצרפת, מקצת בהודו, מאורז. בקאנאדה הצליח התהליך ביותר, בהנהלתו של מי שהיה תלמידי, הרברט ספּיקמן, עתה פרופיסור לכימיה ביאולוגית באוניברסיטה של טורונטו. ספיקמן אירגן את העבודה ברוב כשרון. היו ברשותו חומר משובח לעבודה ואנשים מצוינים. בית-חרושת הראשון המייצר אציטון בשיטה זו נבנה בטר הוֹט, אינדיאנה.
לאחר זמן קיבלתי כמה הצעות מכניסות-רוחים מן האדמיראלות ואחר־כך מן המיניסטריון לתחמושת, שבראשו עמד לויד ג’ורג'. סירבתי לקבלן, ובמקומן ביקשתי שכר העולה בערך למה שאשתי ואני היינו משתכרים עד אז במאנצ’סטר, הואיל ונתברר עד מהרה, שאצטרך לעזוב את כל עבודתי באוניברסיטה ולהשתקע בלונדון. ובאמצע 1916 התרתי את קשרי עם מאנצ’סטר, תחילה בדרך ארעי כפי שחשבתי אז, אך כפי שנתגלגלו העניינים, לצמיתות.
אחרי המלחמה שוחררו הפאטנטים שלי ועברו ליד Commercial Solvents, אחד מגדולי הקונצרנים הכימיים באמריקה. הממשלה העניקה לי בעד עבודתי תשלום סמלי, תשלום שהגיע בקירוב לעשרה שילינגים לכל טונה של אציטון מיוצר, בסך הכול עשרת אלפים לי"ש. ההחלטה על כך נתקבלה בועדה שבראשה עמד רג’ינאלד מאק-קינה.
הממשלה הקימה לי בשנת 1916 מעבדה ובאנו ללונדון. אשתי ובני עוד צריכים היו להישאר במאנצ’סטר, הואיל ואשתי עדיין שימשה קצין רפואה במרפאה לילדים, ובשל המחסור בעזרה רפואית לא יכלה לקבל שיחרור. היא הצטרפה אלי בראשית 1917. שכרנו בית באדיסון רוֹאד 67, ואשתי הפכה אותו למעון יפה אף נעים. בבית הזה נולד בננו השני, מיכאל, ב-16 בנומבר 1917. הבית לא היה גדול, אבל הוא נעשה עד מהרה בית ועד לא רק לציונים, אלא גם להרבה אנשי-מדינה בריטיים. עבודתי הביאה אותי במגע עם כל מיני אנשים, גדולים וקטנים, בממשלה הבריטית. באלפור לקח את מקומו של צ’רצ’יל באדמיראלות, לויד ג’ורג' נעשה שר התחמושת ורבים היו עסקי עם מחלקתו, כיוון ששאלות רבות, שאינן קשורות ישר באציטון, הגיעו אל מעבדותי. כעבור התקופה הראשונה של נסיון ובנין, הונח לי קצת מעמלי, אף היתה לי הזדמנות לראות מדינאים בריטיים יותר מאשר בשבתי במאנצ’סטר. נקודת-הכובד של חיי הועתקה שוב לצד עניני הציונות, ומכאן ואילך התפתחו המאורעות בקצב מהיר עד שהגיעו לאחת מנקודות-ההכרעה בתולדות התנועה, וכמדומני, גם בתולדות עם ישראל – פירסום הכרזת באלפור.
פרק חמישה עשר / לקראת הכרזת באלפור 🔗
משמעותה העמוקה של הציונות / היסוסיהם של מדינאים בריטיים / ארץ-ישראל היהודית במלחמת-העולם השניה / מדינאים בריטיים ויהודים אנטי-ציונים / אהדת אנגליה לציונות במלחמת-העולם הראשונה / קולונל מיינרצהאגן / סיר מארק סייקס / אנו מוציאים את החוברת ‘הציונות ועתיד היהודים’ / הרברט סיידבותאם / תעמולתנו מתרחבת.
הקורא יזכור, כי מלכתחילה ראיתי את הציונות כיצר חיים ויצירה השוכן בהמונים היהודים. לא היה בזה רק צורך סתם של עם גולה בבית משלו. לא יכולתי להסכים עם הרצל, כי ‘צרת היהודים’, הטראגדיה של הנכר היהודי, הרדיפות והעניות, היתה דייה לחייב את התנועה הציונית והיתה עשויה לספק את הכוח המניע הדרוש ליצירת המולדת היהודית. המחסור לעצמו הוא שלילי, והמפעלים הגדולים שיצר האדם מקורם בחיוב. חוסר-הבית של היהודים היה לא דוחק גשמי בלבד; היה בו גם, ואולי במידה יתירה, מן המיחוש של כשרונות שהלכו לאיבוד. אם העם היהודי נתקיים במשך הרבה מאות שנות-גלות, לא היה זה בשל מקרה ביאולוגי, אלא משום שלא רצה ליאש את עצמו מסגולות-היצירה שחונן בהן.
לגבי יהודים מתבוללים היה כל זה כספר החתום; בהתנכרותם הגמורה להמונים, מקור ההשראה, לא היה להם מושג קל שבקלים מחשיבותה הפנימית, מן האופי הבונה בבחינה הרוחנית, המוסרית-החברותית של הציונות. הם ראו אותה – כגון, לוסיאן ווֹלף – כראות מין הסתגרות שבטית פרימיטיבית. היתה להם הרגשה, אם היו אנשים בעלי הלך-רוח מוסרי, כגון קלוד מונטפיורי, שהם קרואים ‘להציל’ את היהדות מן הציונות, או להצילה סתם. בנידון זה כדאי לציין, כי החלק היחידי בכל אגן הים התיכון, שהאומות המאוחדות יכלו לסמוך עליו בלי הסתייגות במלחמתן נגד הנאציזם והפאשיזם, היתה ארץ-ישראל היהודית. לא נכון הוא למצוא את העילה לכך במצבם המיוחד של היהודים, שלא יכלו מעולם לקוות להגיע לידי הסכם עם ההיטלריזם. ההפך מזה הוא הנכון; ההיטלריזם לא יכול היה להשלים עם הדימוקראטיה המונחת ביסודה של היהדות. האופי שלבשה ארץ-ישראל היהודית היה גילויו של התוכן היהודי הלאומי, המוסרי והחברותי. במלחמה לקיומם של עיקרים דימוקראטיים בעולם, לא יכלה ארץ-ישראל יהודית למלא תפקיד אחר, ויהי יחסם של הכוחות האנטי-דימוקראטיים לעם ישראל מה שיהיה.
אין להתעלם ממובנה העמוק יותר של הציונות בבואנו למנות את הצעדים המעשיים תוך כדי הסתגלות לתכסיסים מיום ליום, שהביאו לידי מתן הכרזת באלפור והיו מלוים את השתלשלות העניינים הבאה. ועתה אני חוזר אל הקיטרוג המקובל, שהציונות לא היתה אלא תכנית אימפריאליסטית בריטית, והכרזת באלפור היתה מעין שמור לי ואשמור לך, או נכון מזה, תשלום מראש בעד שירות יהודי לקיסרות. האמת היא, שאנשי-המדינה הבריטיים לא היו להוטים כלל אחרי עסק כזה. במארס 1915 כתבתי אל מר ק.פ. סקוט:
'הקאבינט הבריטי לא זו בלבד שהוא מתיחס באהדה לשאיפותיהם של היהודים לגבי ארץ-ישראל, אלא היה רוצה לראות את השאיפות האלו בהתגשמותן. אני מבין, שבריטניה הגדולה היתה מסכימה להיות היוזמת של הצעה בנידון זה בועידת השלום. אך יחד עם זה לא היתה רוצה להסתבך באיזו התחייבויות שהן. במלים אחרות, הם היו רוצים להניח ליהודים עצמם את סידורה של קהיליה יהודית כיחידה מדינית עומדת ברשות עצמה לגמרי. וכן גם רווחת דעה, כי לא רצוי הוא, שארץ-ישראל תהיה שייכת לאחת המעצמות הגדולות.
שתי ההשקפות הללו סותרות זו את זו. אם בריטניה הגדולה אינה רוצה שארץ-ישראל תהיה בידי אחרים, משמע שעליה יהיה לפקח על הארץ ולמנוע את חדירתה של מעצמה אחרת. ברי שדרך זו מצריכה אחריות לא פחות משתצריך חסות בריטית על ארץ-ישראל, בהבדל אחד, שפיקוח כוחו המונע הוא פחות מכוחה של חסות ממשית. לפיכך סבור הייתי, שהדרך האמצעית תוכל להתקבל: היהודים מקבלים את הארץ; כל נטל האירגון יהיה על שכמם, אלא שבמשך עשר או חמש עשרה השנים יעבדו בחסות ארעית של הבריטים'.
למעשה יש בכך משום ראייה מראש של שיטת המנדאט. באמת הוגשם הרעיון המקורי, או שיטת המאנדאט, במלואו, והשירות ששירתה ארץ-ישראל היהודית, היחידה בין עמי המזרח התיכון, את ענין הדימוקראטיה במלחמת העולם השניה יכול היה להיות גדול יותר לפי הערך. באותו מכתב כתבתי על הקשר שארץ-ישראל כזו עשויה לקשור בין בריטניה ובין עם ישראל, והוספתי: ‘אוכלוסיה יהודית חזקה באגף המצרי היא מחסום מועיל בפני כל סכנה העלולה לבוא מצפון’. היו ימים, במלחמת העולם השניה, שסכנה זו היתה ממשית מאד. ואף כי הסכנה לא נתגשמה, אין לבטל משום כך את ערכם של שלושים אלף החיילים היהודים, שהתנדבו בארץ-ישראל על מנת לשרת עם צבאות האומות המאוחדות במזרח הקרוב ובאירופה, או את התפקיד הניכר שמילאה ארץ-ישראל במלחמה כבית-נשק קטן של הדימוקראטיה.
כתבתי עוד: ‘אנגליה תמצא ביהודים שליחים מעולים ביותר, שיהיו המפרשים הלאומיים המשובחים ביותר לרעיונות המערב בארצות המזרח וישמשו גשר בין שתי התרבויות. אין זה נימוק חומרי. אבל אל-נכון רב יהי משקלו בעיני מדינאי הנוטה לראות את הנולד בעוד חמישים שנה’. מה שקרה למעשה ימצא הקורא בכרך השני.
מן האמור למעלה יוצא ברור, כי הקשר של אנגליה עם ארץ-ישראל היה מיוסד על הרעיון של בית יהודי בארץ-ישראל; שאלמלא הרעיון של בית יהודי, לא היתה אנגליה מחזיקה במחשבה על חסות – או אחר־כך על נאמנות – בארץ-ישראל. בקיצור, אנגליה הרגישה, שאין לה כל עסק בארץ-ישראל, חוץ מאשר כחלק התכנית ליצור את הבית היהודי. תמיד (כמו שראינו כבר בענין אסקוית) היתה מעין רתיעה מפני קבלת ‘אחריות’ הכרוכה בארץ-ישראל כמות שהיא. באותו זמן בערך כתבתי אל מר סקוט:
‘סיר א. גריי הוא מלא אהדה לאידיאלים הלאומיים של היהודים, במידה שהם קשורים בתכנית הארץ-ישראלית, אבל אינו נוטה לקבל על עצמו ליעץ להקים חסות בריטית בארץ-ישראל. הוא סבור, שצעד כזה עלול להביא לידי קשיים ביחסים עם צרפת, ועוד זאת, הוא עלול להיות מנוגד לדעתה של אסכולה מסוימת בתוך הליבראלים בארץ זו. משום כך יהיה נוטה לחפש תכנית, שעל פיה לא יטילו היהודים נטל נוסף על אנגליה’.
היסוסים אלה. כידוע לנו, הכניסו אחר־כך קו של אי-בטיחות ביחסה של בריטניה אל הבית היהודי. איך קרה, שההתחלה נתקבלה למעשה ולמה ניתנה ההתחייבות למעשה? גורם אחד, אולי הגורם המכריע, בנידון זה היה – כוח ההשפעה האמיתי של הרעיון עצמו על כמה ממנהיגיה של בריטניה. אחד ההבדלים בין הזמן ההוא ובין זמננו אנו הוא בגישה לבעיות המדינה. הריאליות, כביכול, של הפוליטיקה המודרנית אינה כלל ריאליות, כי-אם סתגלנות פשוטה, העדר יציבות מוסרית, חוסר חזון ועיקרון החיים מן היד אל הפה. אנשי-המדינה הבריטיים של האסכולה הישנה, אמרתי כבר, היו דתיים באמת. את רעיון שיבת-ציון הבינו כדבר ריאלי. הדבר היה לפי רוח מסורתם ואמונתם. כמה מהם נדהמו לגמרי על ידי ההתנגדות לתכניתנו מצד היהודים המתבוללים; אחדים אף נפגעו על ידי כך. לורד מילנר היה ידיד טוב של קלוד מונטיפיורי, מנהיגם הרוחני של האנטי-ציונים; אבל בענין זה לא רצה לקבל ממנו השפעה. מילנר הבין בעומק לבו, שרק היהודים מסוגלים לבנות את ארץ-ישראל ולתת לה מקום בתוך משפחת העמים המודרנית. הוא אמר בפומבי: ‘אם הערבים סבורים, שארץ-ישראל תהיה ארץ ערבית, הם טועים טעות גדולה’. ויקהאם סטיד, עורך ה’טיימס‘, הביע לפני את מורת-רוחו העזה מפעולתם של האנטי-ציונים – עוד נחזור למקרה זה –, שפירסמו בעיתונו שורה של מכתבים בגנות התכנית. פיליפּ קר, אחר כך לורד לותיאן, אימפריאליסט נאור, ראה בארץ-ישראל יהודית גשר בין אפריקה, אסיה ואירופה בדרך להודו. הוא, כרבים אחרים, נרתע בשל האנטי-ציונות של ‘ראשי’ היהדות הבריטית; ואילו את מידת ההבנה שקיויתי למצוא אצלו – הוא היה אז מזכירו של לויד גיורג’ – ואצל אחרים, אפשר למדוד לפי גילוי הלב שבמכתב הבא, שכתבתי אליו בעצם תוקפה של ההתנגדות היהודית לציונות, בשנת 1917:
‘עוד צד אחד לבעיה, והוא מדאיג אותי. נראה הדבר, כאילו הקאבינט וגם אדוני מיחסים חשיבות יתירה לדעתם של אלה הקרויים ‘יהדות בריטית’. אם המדובר הוא ביהודים הנחיתים בבריטניה הגדולה, אין ספק שרובם של יהודים אלה הם בעד הציונות. ואולם אם הכינוי ‘יהודים בריטיים’ מתכון למיעוט של יהודים עשירים, טמועים-למחצה, שחיו בארץ זו בשלושת או ארבעת הדורות האחרונים, אז כמובן, אמת היא, שאנשים אלה הם אויבים מושבעים של הציונות. וכאן אי ההבנה הטראגית. הציונות לא נבראה בשביל אותם האנשים שניתקו את עצמם מן היהדות, היא נבראה בשביל אותם ההמונים, הרוצים לחיות את חייהם הם, והמונים אלה יש להם הזכות לדרוש שיכירו בארץ-ישראל כבבית לאומי יהודי. הסוג השני של יהודי בריטניה יצטרף מהר מאד לאחר שהכרזה זו תינתן. עודני מקוה ליום, ואני עושה זאת לא בלי חשש, שבו אף יבואו ויטענו, שהם עצמם ציונים. ישנם יהודים ולא-יהודים, שאינם תופסים, כנראה, עובדה יסודית אחת, כי יקרה מה שיקרה, אנו נלך לארץ-ישראל… שום דיבורים של מר מונטאגיו או אחרים שכמותו לא יוכלו לעצור את הזרם’.
היו באותו זמן, הן במשרות הממשלה הגבוהות ביותר והן במשרות בעלות חשיבות ממעלה שניה, אנשים שהבינו יפה גם את המשמעות המוסרית של התנועה הציונית וגם את האפשרויות הצפונות בארץ-ישראל. במידת מה לפני עברי ללונדון, אך הרבה יותר לאחר עברי שמה, שקדתי לגלות את האנשים האלה, וכמעט תמיד בהדרכתו של מר סקוט, שלא ידע ליאוּת בענין זה. אחדים מהם פגשתי במשך עבודתי באדמיראלות ועם מיניסטריון התחמושת. במחלקה היחידה של המלחמה שעסקו בה ממש בבעיות מדיניות – במשרד המלחמה – היו אישים בעלי כושר מדיני ממעלה ראשונה והערכה עמוקה של התנועה הציונית, אף אם לא תמיד הסכימו עם כל שלביה. היתה שם בדרך כלל אוירה של אהדה, למן גיניראל וילסון, ראש המטה, שהיה ידידו הקרוב של לויד ג’ורג‘, ועד נושאי-המשרה הנמוכים יותר של המחלקה, שהיו אחראים לפרטי העבודה. אף במשרד החוץ היתה מעין נטייה להתיחס אל הבעיה הציונית יחס של רצון. הנעימה בדעת הקהל הרחב, במידה שיכולנו לעמוד עליה, היתה של התעניינות ולא בלתי-ידידותית. ה’מאנצ’סטר גארדיין’ היה אתנו; ה’טיימס' הלונדוני נטה אלינו לטובה, שרר חפץ עז לרכוש את דעת הקהל היהודית בעולם. גם בנידון זה מרובה ההבדל בין אז ובין עתה: היטלר לימד את העולם לא לייחס חשיבות יתירה לדעת-הקהל בכלל ולדעת-הקהל היהודי, בפרט.
גם מבחינה אחרת הנקל היה לעבוד אז מאשר עתה, הואיל ורוב הויכוחים התנהלו בתחום המופשט. הקשיים הגדולים, כגון הבעייה הערבית, עוד לא התבלטו. היו רק ספקות מן המין המצוי, כדוגמת אלה הנשמעים גם היום: ‘כלום מסוגלים היהודים לבנות ארץ? כלום אין ארץ-ישראל קטנה מדי?’ – אף כי באותם הימים הגיע גבולה של ארץ-ישראל עד מסילת-הברזל החיג’זית והיא כללה את עבר-הירדן – ‘כלום ירצו היהודים ללכת לארץ-ישראל? כלום אין הציונות חלום של אינטלקטואלים מעטים ושל קומץ יהודים מסכנים, היושבים בגיטאות של פולין ורוסיה?’ אבל לספקות אלה לא היה משקל רב. העיקר היה, שהאנשים מוכנים היו להקשיב ולהיענות לנימוקים; ואני טענתי לטובת ענין ארץ-ישראל בכל מקום שמצאתי אוזן שומעת.
פעולתי הציונית נדחקה בחזקה לתוך עבודתי באדמיראלות. כשרפה הלחץ של השלבים הראשונים בחינוך כימאים ובהקמת בתי-חרושת, נאחזתי שוב בסבך של יחסים אישיים. בספר זכרונות זה לא יימצא לי מקום אלא לרמזי-אגב בנוגע למרבית האישים המעניינים מאד, לעתים אף יוצאים מן הכלל, שמילאו תפקיד בפרק זה של תולדות הציונות. אולם מתי מספר מאלה אי-אפשר לפטרם כלאחר-יד.
זמן קצר לאחר התקשרותי עם האדמיראלות, נתודעתי אל קולונל ריצ’ארד מיינרצהאגן, בן למשפחה דאנית חשובה, שנשתקעה לפני שנים רבות באנגליה ונתנה לארץ מספר רב של אנשים מוכשרים. מיינרצהאגן, דודנה של הג' סידני ובּ (אחר־כך ליידי פּאספילד), עשה קאריירה מזהירה. הוא היה אדם שלבו כלב הארי ולקח חבל כמעט בכל חזיתות המלחמה. כמה פעמים נפצע ונשלח הביתה; נזדמנתי עמו באחת הפגרות הללו, במשרד מנהל האינטליג’נס הצבאי. בפגישתנו הראשונה סח לי את המעשה הזה: הוא היה אנטישמי, אף כי כל מה שידע על דבר יהודים בא לו רק מתוך ספרים אנטישמיים אחדים שקרא במקרה. אבל הוא פגש גם כמה מן היהודים העשירים, שלא היו מושכים את הלב ביותר. והנה, בהיותו במזרח הקרוב, נקרה לו אהרון אהרונסון, יהודי ארץ-ישראלי, בן-חיל ואמיץ-לב, בעל השכלה גבוהה, והוא מסור בכל לבו לארץ-ישראל. אהרונסון היה חוקר-צמחים ונתפרסם כמגלה אם-החיטה. עם אהרונסון היו לו למיינהרצאגן כמה שיחות על ארץ-ישראל, והרושם שעשה עליו היה גדול כל-כך, ששינה לגמרי את דעתו ונעשה ציוני נלהב – וכן נשאר עד היום הזה. ולא בדברים בלבד. בכל עת שיש לאל ידו לעזור במשהו ליהודים או לארץ-ישראל הוא מוכן ומזומן לעשות כן.
האנשים שעסקתי עמהם הרבה. מלבד מיינרצהאגן, היו קולונל גריבּוֹן ופרופיסור ובּסטר, שהיו נתונים שניהם לפקודתו של גיניראל מאקדונאו, ראש האינטליג’נס. שניהם היו מוכשרים עד מאד. ובסטר הושאל למשרד המלחמה מאת האוניברסיטה של ליורפּוּל, שהיה יושב שם בקתדרה של דברי-הימים; אחר־כך נעשה פרופיסור ליחסים בין-לאומיים באבּריסטוית. הוא נסע הרבה ביאפאן, בהודו ובאסיה הקטנה והכיר יפה את המזרח הקרוב. הוא היה ידיד נאמן לתנועה הציונית.
אחת הגדולות שבתגליותינו היה סיר מארק סייקס, המזכיר הראשי של קאבינט המלחמה, דמות ססגונית, אף רומאנטית. הוא היה קאתולי נאמן, עשיר-נכסים במחוז הול, מגדל סוסי-מרוץ, ואדם שנסע הרבה והכיר מקרוב את המזרח התיכון. משפחתו נתנה לארץ תיירים, חיילים ונציגי-חוץ רבים. מחשבתו לא היתה יציבה או הגיונית ביותר, אבל היתה בו נדיבות וחמימות הרגש. הוא סיגל לעצמו את רעיון שיחרורם של היהודים, הערבים והארמינים, שראה אותם כשלושת הגזעים הנדכאים למופת. סייקס הוּבא במגע עם עסקי הציונות ועמי על-ידי ד"ר משה גאסטר – דבר שהיה קצת שונה מן הרגיל, הואיל וגאסטר היה נוטה לשמור את ‘תגליותיו’ לעצמו ולעשות הכול על דעת עצמו. כך, למשל, לא סיפר לי גאסטר עד לאחר שנזדמנתי עם הרברט סמואל, כי זה האחרון, אף-על-פי שלא היה חבר ההסתדרות הציונית, התעניין שנים רבות ברעיון מדינת היהודים בארץ-ישראל! וכשהלכתי לראות את סמואל – הדבר היה בנובמבר 1914 – הביט בי גאסטר הבטה של ערמומיות וחשדנות ואמר: ‘הוֹ-הוֹ! ובכן אתה הולך לנהל משא ומתן עם הרברט סמואל!’ מעולם לא הבינותי את הקו המוזר הזה באופיו.
עוד יותר מוזרה, בנידון כללי זה, היתה העובדה, שגאסטר היה מתנגד זועם כל כך לרוסים, עד כי נראה פרו-גרמני, על כל פנים הרגיש, כי כל דיונינו עם המדינאים והפקידים הבריטיים אין להם תכלית, והם עשויים רק להכעיס את הגרמנים ואת התורכים, העומדים לנצח במלחמה. גאסטר היה האיש, שרכש ראשונה את סייקס למען הציונות, אך בשעת אסיפה מכרעת עם סייקס ואחרים, שהתקיימה בביתו של גאסטר, התחיל גאסטר לגלות את דעתו על סכוייה הקודרים של אנגליה במלחמה. המעמד היה מצער, אם לא יותר מזה, והוא העיד על סבלנותו ועל רוחב-דעתו של סייקס, שלא ברח מן החדר. ‘לעולם, לעולם לא ננצח במלחמה!’ הכריז גאסטר. הארי סאקר, שהיה באותו מעמד, והרגיש, כמונו האחרים, כי גאסטר מעולם לא עשה את חובתו לתנועה ציונית, שיסע אותו ואמר בקיצור: ‘נו, נו, ד“ר גאסטר, את העבודה הקשה, השחורה יעשו ד”ר וייצמן ומר סוקולוב.’
דעתו של גאסטר על הגרמנים ועל תוצאות המלחמה נשתנתה שינוי גמור באותו יום שבאה הפצצה מן האויר וכמה פצצות נפלו לפני ביתו. במקרה ביקרתי בביתו וכששאלתיו, איך השפיעה עליו ההפצצה, אמר לי בזעם: ‘גמרתי עמהם!’ – היינו, עם הגרמנים.
תקצר לשוני לספר את כל מה שפעל סייקס למעננו. הוא האיש שהיטה את עבודתנו לתוך צינורות רשמיים יותר. הוא היה במזכירות קאבינט המלחמה, שכללה, בין אחרים, את ליאופולד אמרי, אורמסבי-גוֹר ורונאלד סטוֹרס. אלמלא עצתם של אנשים כסייקס וכלורד רוברט ססיל, אין ספק שהיינו נכשלים, עם כל נסיוננו במשא-ומתן דיפלומאטי עדין, בהרבה טעויות מסוכנות. הצורך בעצה כזו יתברר יותר, בבואי לספר על הסיבוכים שהקיפו כבר באותם הימים את המצב במזרח הקרוב.
סיר רונאלד גראהאם, שהיה פקיד גבוה במשרד-החוץ, אף הוא התעניין מאד בעבודתנו. רצונו היה לראות איזה מעשה לטובת העם היהודי, אבל הוא היה יותר מתון ופחות בעל-דמיון ממארק סייקס וחסר היה את מזגו החם והסוער. איני יודע עד מה העמיקה אהדתו, אבל הוא סייע במידה ניכרת בענין הכרזת באלפור. נוטה אני לסברה, שלגביו היה זה יותר ענין של תעמולה מאשר נסיון לפתור בעיה קשה. בעל שיעור קומה וכשרונות גדולים יותר היה ליאופולד אמרי, מי שהיה אחר כך מזכיר-המושבות. אמרי קיבל את עקרונותיו האימפריאליסטיים הנאורים מאת מילנר. הוא היה גלוי-הלב שבכל החבורה. הוא הבין את חשיבותה של ארץ-ישראל יהודית בסדר-הענינים של הקיסרות הבריטית יותר מכל האחרים; הוא אף העמיק מהם לראות את הדקות הפנימית של התנועה הציונית. הוא נתן לנו חיזוק וסיוע ביד רחבה. ולו חרה ביותר, כשהתכנית הותקפה בגלוי על-ידי ראשי היהודים בשנת 1917.
קימעה קימעה גמלה בי ההכרה, עוד לפני בואי לגור בלונדון – כלומר, לפני שרשת-יחסים זו נוצרה כולה – כי תקופה מכרעת ממשמשת ובאה. בתחילת האביב של 1916 כינסתי את הציונים של מאנצ’סטר בחדר קטן בצ’יתאם היל והרציתי לפניהם על המצב. סיפרתי להם על שיחותי עם אדמונד די רוטשילד, עם אחד-העם, עם הרברט סמואל, ועל הכול – עם אנשי-מדינה בריטיים. בכוח תמיכתם של ציוני מאנצ’סטר הלכתי ללונדון, ושם לקחתי דברים עם ג’וזף כּוֹון, נשיא הפדראציה של ציוני אנגליה. כצעד ראשון, החלטנו לפרסם ספר קטן על הציונות. כי, חוץ מחוברות אחדות, רובן מיוּשנוֹת, וכמה דינים-וחשבונות של הקונגרסים, לא היה דבר לתתו בידי המדינאים האנגלים.
המכשול הראשון לפני הצעד הראשון היה – כסף. לא היתה פרוטה בקופתנו. נטל עלי ללכת לפאריס ולבקש את הכסף מאת הבארון אדמונד. הרעיון ישר בעיניו והוא נתן לי מאתים וחמישים לי"ש. העברתי את הסכום אל ליאון סיימון, שקיבל על עצמו את כתיבת הספר ופירסומו. הספר יצא לאור בשם ‘הציונות והעתיד’. אנשים מספר השתתפו בו, ואני כתבתי את ההקדמה.
היה זה ספר קטן, אבל מיצה את הענין עד הזמן האחרון והכיל כמה ידיעות מהימנות ועובדתיות על ארץ-ישראל. לתמהוננו, אזל הספר עד מהרה והיה צורך להוציאו במהדורה חדשה. והוא נקנה לא על-ידי יהודים בלבד. היתה התעניינות כללית ניכרת בנושא. במקצת נגרמה הצלחת הספר על-ידי הסקירה שפירסם עליו לורד קרומר ב’ספקטייטור'. לורד קרומר אמר שם בין השאר: ‘הקהל הבריטי יצטרך לעסוק בנושא זה יותר משנראה עכשיו… לא יעברו ימים מועטים, והמדינאים לא יוכלו לסלקו הצידה כדבר-הזיה של כמה אידיאליסטים…’
פעולות אלו וריבוי המכתבים גזלו ממני הרבה זמן והכבידו על חובותי הרשמיים והמקצועיים הקשים בלאו הכי. לא היו לי לא משרד ולא מזכיר. היינו מקבלים אנשים בלי-הרף בביתנו הקטן. אשתי היתה עונה על כל הקריאות בטלפון, עזרה עמי בכל מאמצי כוחה לקבל את המבקרים ולענות על המכתבים, ועשתה ככל יכולתה, ויותר מזה, להקל את העול שעל צוארי. אולם המצב, שנעשה מיום ליום קשה ומסובך יותר, היה למעלה מכוחותיה. משרד הפדראציה של ציוני אנגליה לא צלח לעניננו. הוא נמצא הרחק בפולבורן סטריט באיסט אנד. אחרי התבוננות ושיקולי-דעת מרובים החלטנו לפתוח משרד בפיקאדילי 175, וסיימון מארקס, ששוחרר משירות צבאי למטרה זו, קיבל עליו את הטיפול בו. מכאן ואילך קיבלה עבודתנו צורה יותר מסודרת ושיטתית. המשרד הקטן בפיקאדילי נעשה מרכז חשוב, אשר אליו נהרו כל החיים הציוניים. אנשים רבים מארצות נייטראליות עברו דרך לונדון. נתגבשה קבוצה קטנה, שהסתדרה בהדרגה לועד מדיני. עליהם נוספו אותם החברים של הועד הפועל הציוני, שעברו דרך לונדון. היו עמנו אחד-העם, הארי סאקר (הגר עתה בלונדון), ישראל זיו, ארצישראליים אחדים, כגון אהרון אהרונסון, טולקובסקי וד"ר אטינגר, שהועילו לנו הרבה בידיעתם את ארץ-ישראל, את אפשרויותיה ובעיותיה הכלכליות והחקלאיות. אף כי הועד היה בלתי-רשמי בהחלט – החבר היחידי של הועד הפועל הציוני היה מר סוקולוב – היתה זו קבוצה מלוכדת יפה, כולה שואפת למטרה אחת והרמונית בדרכי עבודתה. היא היתה רפרזנטאטיבית במידה מספקת למען תת לנו את ההרגשה, שאנו פועלים בשם התנועה כולה, ולא היתה טרדנית והויכוחים היו פורים. מזמן לזמן הפקנו תועלת מעצתם של הרברט סמואל, של ג’יימס די רוטשילד וחברים אחרים של בית הנבחרים. לימים עזר עמנו סיר אלפרד מונד.
סוקולוב הופיע בלונדון בתחילת 1916. הוא שכר לו מעון ב’ריג’נט פאלאס הוטל' ומשרדו היה במלתחת הבגדים שלו. תועלתו היתה מרובה מאד בשל קשריו עם העולם הקליריקאלי. הוא שוחח עם כמה בישופים אנגליקאנים, ובתוכם, דומני, הארכיבישוף מקנטרבּוּרי. הוא אהב את המלאכה הזאת, בהיותו הוא גופו פחות או יותר מן הטיפוס הארכיבישופי. לאחר איזה זמן נשא ונתן עם השלטונות הצרפתים והאיטלקים ועם הואטיקאן. אף הוא חשש, בתחילת המלחמה, שמא תהא גרמניה המנצחת; אבל הוא שינה אחר כך את דעתו, וכמוני התחיל רואה תקופה של שיחרור ותקוה בסיכוי של נצחון מעצמות ההסכמה.
את הועד המדיני הרשמי הראשון ייסדנו בינואר 1916 והכיל בראשונה, מלבד סוקולוב ומלבדי, את ג’וזף כּוֹון, ד"ר גאסטר והרברט בּנטויץ', כבאי-כוח הפדראציה של ציוני אנגליה. הועד עבד מתוך התיעצות קרובה עם הרוטשילדים, הרברט סמואל ואחד-העם.
סוקולוב היה ראש העוסקים בהכנת התזכיר הראשון שהגשנו לסיר מארק סייקס. בשנת 1916 עזר לנו הרברט סיידבותאם, שהיה אותם הימים איש ה’מאנצ’סטר גארדיין', לייסד את הועד הארץ-ישראלי-הבריטי, שמילא תפקיד חשוב בעיצוב דעת-הקהל לטובתנו. הוּצא שבועון קטן, ערוך בידי סיידבותאם; באו בו מאמרים אינפורמאטיביים רציניים, שנועדו לסוג הקוראים החושבים יותר, ודבריו הובאו לעתים קרובות בעיתונות הכללית. תעמולתו התפשטה גם בערים הגדולות, כדוגמת מה של האגודות הפילו-היליניות. מר סיידבותאם היה הפובליציסט האנגלי בעל-השם הראשון, שעמד על ההתאמה שבין האינטרסים של בריטניה הגדולה ובין ארץ-ישראל יהודית. על-ידי הועד הארץ-ישראלי הבריטי, שרובו היה מורכב מלא-יהודים, ועל-ידי השבועון הארץ-ישראלי, היה כופה בהתמדה את הדעה הזאת על הקהל הבריטי, ובשנת 1918, לאחר פירסום הכרזת באלפור, הוציא את ספרו ‘אנגליה וארץ-ישראל’, שנכתב ברוח זו.
כך נמשכה העבודה בלי הפסק משנת 1914 עד 1917. בערי השדה שיתפו עמנו פעולה הציונים, שעוררו את דעת צירי בית-הנבחרים שלהם על עניננו. גם הצעירים עזרו לנו. וכן הוכנה בהדרגה הקרקע בשביל המערכה האחרונה סביב פירסום הכרזת באלפור.
פרק ששה עשר / מהלכה למעשה 🔗
הציונות נעשית גורם בין-לאומי / בוני-מדינה חובבים / תזכיר ראשון אל הממשלה הבריטית / שני העיקרונות היסודיים / הסבך הבין-לאומי / החוזה החשאי ‘סייקס-פיקו’ / שאיפותיהן של צרפת ואיטליה / קונדומיניון לארץ-ישראל? / צרפת שמה מכשולים / לורד רוברט ססיל / גיוס דעת-הקהל היהודית / השופט העליון לואי ד. בראנדייס.
הציונות עברה עד מהרה מן השלב הראשון של תעמולה וויכוח עיוני אל השלב של מציאות מעשית. קשרינו נעשו חזקים למדי, דעת הקהל פוּתחה במידה מספקת בשביל התמורה. עברנו דרך ארוכה מן ה’משוֹשים' המגששים, האהדות האישיות המפוזרות, של שנת 1914. תמונת הכוחות בעדנו ונגדנו נתבהרה. ידענו מי הוא עמנו ומי הוא נגדנו בעולם היהודי. בעולם המדיני האנגלי גילינו דעה מכרעת מאד לטובתנו. כבר בחודש מארס 1916 שימש הענין נושא לדיונים בלשכות-המדינה האירופיות. סיר אדוארד ביוּקאנאן, הציר הבריטי ברוסיה, קיבל הוראה מאת סיר אדוארד גריי למשש את הדופק אצל הממשלה הרוסית בנוגע ל’שאלה של התיישבות יהודית בארץ-ישראל'. הממשלה הצרפתית, או ביתר דיוק, מיניסטר החוץ מ. פּישוֹן, שלח את פרופיסור ויקטור גיוֹם בּאש לאמריקה, כדי להבטיח את היהדות האמריקנית, כי בשעת חלוקת השטחים האסיתיים של תורכיה לאחר המלחמה, יגינו הצרפתים והבריטים על עניני המושבות היהודיות בארץ-ישראל. אפשר שההוכחה המעניינת ביותר בדבר היחס הרציני אל התנועה הציונית נתגלתה במאמציה של גרמניה הקיסרית להשתמש בה לצרכי עצמה. לפני המנהיגים הציונים בגרמניה הובאה שאלה, אם יסכימו להציע את שירותם כמתוכים לשם משא-ומתן בדבר שלום. תשובתם היתה, שהם מוכנים לעשות את הנסיון רק אם יקבלו מאת הממשלה הגרמנית התחייבות בכתב לעשות שלום בלי סיפוחים ובלי פיצויים (הדבר היה בימים שההצלחה האירה פנים לנשק הגרמני). הודעתי את הדבר בדרך סוד לסיר רונאלד גראהאם. לאחר קצת שיחות סתומות, הסתלקה הממשלה הגרמנית מן ההצעה.
ועתה הגיע הזמן להתחיל בפעולה, לתבוע הכרזה על המדיניות בנוגע לארץ-ישראל מצד הממשלה הבריטית; ובסוף ינואר 1917 הגשתי לסיר מארק סייקס את התזכיר, שהוכן על-ידי הועד שלנו, והיו לי עמו כמה שיחות מוקדמות.
תזכיר זה, הראשון שהגשנו – אמנם בצורה בלתי רשמית – לממשלה הבריטית, יש בו, לדעתי, ענין מה כשלעצמו, ללא קשר עם המקום שהוא תופס בסיפור הזה. הוא מראה לנו את המאמצים שנעשו על-ידי קבוצה של אנשי-מדינה חובבים, בני עם אשר במשך מאות שנים היה מוּדר מפעילוּת מסוג זה. לאיש ממנו לא היה כל נסיון בעניני ממשלה והתיישבות. לא היה לנו לא חבר מומחים לסמוך עליו, לא מסורת של משטר, לא שירות אזרחי, לא אמצעים להטלת מסים, לא מעמד לאומי של עובדי-אדמה. היינו עיתונאים, אנשי-מדע, עורכי-דין, סוחרים, פילוסופים. רק דור אחד או שנים הפריד בינינו – אם הפריד בכלל – ובין הגיטו. ואף-על-פי-כן, בסקירה לאחור נראה, כי בבחינת מה ראה התזכיר מראש את צורת הדברים העתידים לבוא.
התעודה נקראה בשם ‘קוי תכנית ליישובה של ארץ-ישראל על-ידי היהודים בהתאם לשאיפותיה של התנועה הציונית’. הסעיף הראשון שבו עסק בהכרה לאומית:
‘היישוב היהודי בארץ-ישראל (שפירושו בתכנית יהיה גם היהודים היושבים בה וגם העתידים להתיישב בה) יוכר בדרך רשמית על-ידי הממשלה השליטה כלאום היהודי, וייהנה בארץ מזכויות מלאות מן הבחינה האזרחית, הלאומית והמדינית. הממשלה השליטה מכירה בכך, שרצוי והכרחי ליישב את ארץ-ישראל מחדש על-ידי היהודים.’
הסעיף השני הניח עיקרון, שמן הבחינה המעשית היה לא פחות יסודי מעיקרון ההכרה מן הבחינה העיונית. התכחשות לעיקרון הזה – והיה מי שהתכחש לו – היתה ככפירה בתכנית כולה. הממשלה השליטה תעניק ליהודים בארצות אחרות זכות מלאה וחופשית לעלות לארץ-ישראל. הממשלה השליטה תתן לאוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל את כל ההנחות לשם התאזרחות מהירה ולשם קניית קרקעות. תולדות המאמצים לבנות את ארץ-ישראל מאז הכרזת באלפור הן בחלקן תולדות המאבק להשיג את מימושם של העקרונות הנ"ל למעשה.
הסעיף השלישי דן בכלי-הביצוע. 'הממשלה השליטה תאשר ייסודה של חברה יהודית לשם יישוב ארץ-ישראל על-ידי יהודים. החברה האמורה תיהנה מחסותה הישירה של הממשלה השליטה. תפקידי החברה יהיו: א. לחזק ולטפח בכל הדרכים את היישוב היהודי הקיים בארץ-ישראל; ב. לעזור, לתמוך ולעודד יהודים מארצות אחרות, השואפים והמוכשרים להתיישבות בארץ-ישראל, על-ידי אירגון עלייה, על-ידי המצאת ידיעות ובכל צורה של עזרה חומרית ומוסרית. לחברה יינתן כוח כזה, שיאפשר לה לפתח את הארץ בכל הדרכים, מן הבחינה החקלאית, התרבותית, המסחרית והתעשייתית, ובתוך זה הסמכות לקנות קרקעות ולפתחם, וזכויות מיוחדות לרכוש קרקעות הממשלה, זכויות לסלול דרכים, לבנות מסילות-ברזל ונמלים, הזכות לייסד חברות אניות להובלת סחורות ונוסעים לארץ-ישראל ומארץ-ישראל, וכל סמכות אחרת שתימצא דרושה לפיתוחה של הארץ.
‘במקרה שהממשלה השליטה תמנה מושל וחבר פקידים לשלוט בארץ, ייעשה מינוי זה מתוך התחשבות בצרכיה המיוחדים של האוכלוסיה היהודית’.
הסעיפים הרביעי והחמישי היו מכוונים לפיתוח האוטונומיה המקומית, להכרה במוסדות שכבר יצרנו בארץ-ישראל ולפיתוחם.
על תכנית התזכיר אפשר להסתכל משתי בחינות. האחת היא חיצונית, העוסקת במה שאנו מקוים ודורשים מאת ממשלת ארץ-ישראל. השניה היא פנימית, ועוסקת בחובותיו ובהבטחותיו המובנות מאליהן של העם היהודי. במשך השנים היו קשיים בנוגע לשני הצדדים; והיה יחס-גומלין פונקציונאלי תמידי בין השנים. אם ממשלת ארץ-ישראל תימצא חסירה לגבי התקוות החיצוניות, יימצא העם היהודי, בתור יחידה שלימה, חסר לגבי התקוות הפנימיות. לפני פירסום הכרזת באלפור ואחריו נתקלה ההכרה בלאומיותם של יהודי ארץ-ישראל בהתנגדות עקשנית ובהתכחשות מצד היהודים המתבוללים. פעמים רבות ‘נדרש’ מאת התנועה הציונית להסתלק משני העיקרונות האלה: מעיקרון הלאומיות ומעיקרון העלייה החפשית. הדרישה הראשונה באה מצד היהודים המתבוללים והשניה מקבוצות שונות של הממשלה השליטה בארץ-ישראל. בשני המקרים אמרו לנו, כי ויתור כזה יהיה רק לטובתנו. בשני המקרים היו הנימוקים חסרי-טעם. העיקרון הלאומי היה מקור כוחנו הפנימי; עיקרון העלייה החופשית היה האמצעי ההגיוני היחידי להתפשטות. אין ספק, שהויכוח הזה יימשך עד כי, עם מילוי שאיפותינו, ייעשה חסר חשיבות.
ואולם התעודה היתה מציאות – הנוסח הראשון של הצ’ארטר שלנו, חיבורה הראשון של הציונות עם מסכת הממשות. ומעתה קיבלו ויכוחינו אופי חדש. יצאנו, ייתכן לומר, אל זירת העולם; זנקנו לתוך הפוליטיקה הבין-לאומית. מצאנו את עצמנו בלב זרמים מצטלבים של מטרות לאומיות, זכויות-יתר וכוחות מתנגדים בתוך ארצות שונות ונבדלות. כך למשל צרפת, אף-על-פי שהראתה אות חיבה וידידות לתנועה הציונית, כגון המשלחת של בּאש לאמריקה, היו לה תכניות משלה בנוגע למזרח הקרוב. איטליה והואטיקן אף להם היו אינטרסים משלהם. מובן, שלא היינו מעולם תמימים עד כדי לדמות לנו, שאין לנו צורך אלא בהסכמתה של אנגליה והכול יבוא על מקומו בשלום. עוד ב-1915 דנתי בשאלה זו עם מר ק. פ. סקוט. במכתב שכתבתי אליו ב-11 בפברואר אותה שנה נאמר בין השאר: ‘ראשית, מה שנוגע לצרפת, איני סבור שהיא תתבע לעצמה יותר מאשר את סוריה עד ביירות. ה’השפעה הצרפתית’, שהיא בעיקר ענין רוחני ודתי, אין כוחה יפה אלא בסוריה. בארץ-ישראל היא מועטת מאד – כמה בתי-מנזר בלבד. העבודה היחידה, הראויה להיקרא בשם עבודת-תרבות חלוצית, נעשתה על-ידי היהודים. ועל כן, מבחינת הצדק, אין צרפת יכולה לתבוע ארץ שאין לה כל קשר עמה'.
יש לזכור, שהמלחמה הפנימית של היהודים מסביב לטכניון בחיפה שיקפה על צד האמת את התביעות או השאיפות המתחרות מצד מעצמות שונות בנוגע לארץ-ישראל. דבר זה לא נעלם ממנו. אלא שבשלב הראשון של משאנו-ומתננו המעשי לא ידענו, שהיה כבר קיים הסכם ארעי, זה שנודע אחר כך בשם ‘חוזה סייקס-פיקו’, בין צרפת ובין אנגליה! והצד המוזר ביותר שבדבר הוא זה: אף-על-פי שסיר מארק סייקס ממשרד-החוץ הבריטי בעצמו ניהל את המשא-ומתן עם מר ז’ורז' פּיקו ועם משרד החוץ הצרפתי, נכנס סיר מארק במשא-ומתן עמנו והגיש לנו את מלוא עזרתו, בלי להגיד לנו מלה על קיומו של ההסכם הארעי! באמת הביא שינויים בעמדתו לטובתנו, בבקשו להביא לידי ביקורת ההסכם. באופן שיהיה מקום לתביעותינו בארץ-ישראל. אבל לא מפיו שמענו על קיום ההסכם, ועברו חדשים – חדשים אשר בהם המשכנו את המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית וממשלות אחרות – עד שהבינונו מה הדבר החוסם את דרכנו.
אסיפת-הכבוד הראשונה בדרך להכרזת באלפור נתקיימה בביתו של ד“ר גאסטר בבוקר של 17 בפברואר 1917, בנשיאותו של ד”ר גאסטר. היו נוכחים, מלבד ד"ר גאסטר, לורד רוטשילד, הרברט סמואל, סיר מארק סייקס, ג’יימס די רוטשילד, סוקולוב, ג’וזף כּוֹון, הרברט בנטויץ', הארי סאקר ואני. סיר מארק השתתף, לפי מה שאמר לנו, בתורת אדם פרטי.
הויכוח נסב על כמה נקודות, שהיו צריכות להוות את עיקר הבעיה בחדשים הקרובים. ראשית, נמנינו וגמרנו שלא יהיה שום שלטון משותף או בין-לאומי בארץ-ישראל, עם כל הסיבוכים, ההתחרויות, הליקויים, הפשרות והתככים הכרוכים בשלטון כזה, עד כדי חבלה או גם שיתוק גמור בעבודתנו. הציונים דרשו חסות בריטית עם זכויות מלאות בהתאם לתנאי התזכיר. אבל טענות אלו לא נגעו למקומות הקדושים, שרצינו לראותם בפיקוח בין-לאומי. שנית, המונח ‘לאום’, שהשתמשו בו ביחס לבית היהודי העומד להיות מוקם בארץ-ישראל, נתכון לבית הלאומי היהודי בלבד, אך בשום פנים לא ליחסים שבין יהודים ובין הארצות שבהן הם יושבים. דבר זה הסביר ברורות הרברט סמואל. על דבריו אלה הוספתי אני, כי היהודים ההולכים לארץ-ישראל ילכו שמה בשביל להווֹת לאום יהודי ולא להיות ערבים או דרוזים או אנגלים.
סקרנו את המצב הבין-לאומי. הוסכם, שהיהודים בכל מקום, במידה שהם מעונינים בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל, מחזיקים בדעות שהשמענו. על ארץ אחת יכולנו לדבר מתוך סמכות רשמית. מר בראנדייס, ראש התנועה הציונית באמריקה ויועצו של הנשיא וילסון בשאלת היהודים, היה בעד חסות בריטית והתנגד בהחלט לשלטון משותף. וכן היה הדבר בנוגע לציוני רוסיה. לא חששנו להתנגדות בנידון זה משום קבוצה של ציונים – אפילו לא מציוני גרמניה. אולם לא כה פשוט היה המצב הבין-לאומי החיצוני, כלומר, יחסן של המעצמות האחרות. על נושא זה דיבר סיר מארק סייקס באריכות מה. אני חוזר ואומר, הוא לא גילה את דבר קיומו של ההסכם הסודי – הארעי –; אף-על-פי-כן דיבר בגלוי על המכשולים העומדים לפנינו. באמת רשאי אני לומר, שהוא העמיד לרשותנו את כל כשרונו הדיפלומאטי, ואלמלא זה היתה דרכנו קשה הרבה יותר. מובן מאליו, שאין בלבי צל של ספק, כי בענין הסכם סייקס-פיקו, נתחייב הוא, כדוגמת ז’ורז' פיקו, על-ידי ממשלתו לשמור סוד.
סיר מארק גילה בראשית דבריו, כי זה ימים רבים נתן את דעתו על שאלת ארץ-ישראל והיהודים והוא הוגה חיבה יתירה לרעיון של ארץ-ישראל יהודית; ולא עוד אלא שהוא מבין בהחלט את משמעות המונח ‘לאומי’, ואין בלבו כל פיקפוק בנקודה זו. עיקר דאגתו ברגע זה נתונה ליחסן של המעצמות. סיר מארק היה ברוסיה ודיבר עם מיניסטר-החוץ, סאזונוב, ואינו סבור שניתקל מצד זה בקושי מרובה. איטליה, אמר, נקוט בידה הכלל לדרוש מה שצרפת דורשת. והקושי האמיתי הוא בצרפת. הוא אינו יכול להבין את הפוליטיקה הצרפתית. עלינו (הציונים) לברר את השאלה בגילוי-לב עם הצרפתים – ובנקודה זו הפסקנו אותו ואמרנו, כי ‘לנו’ אין כל חשק לנהל משא-ומתן כזה: זהו ענינה של הממשלה הבריטית. מר ג’יימס די רוטשילד העיר נכונה, שאם יהודי בריטניה יפנו אל הממשלה הצרפתית, תפנה זו אל הרבנים הצרפתים שילחצו למען ארץ-ישראל צרפתית.
אחר־כך הוסיף סיר מארק לדבר על השאלה הערבית ועל התנועה הערבית הלאומית הנמצאת בסימן עלייה. לא יעבור דור אחד והתנועה תבשיל את פירותיה, כי יש להם לערבים דעת, חיוניות ואחדות הלשון. אבל מאמין הוא, שהערבים יבואו עמנו לידי הסכם – ביחוד, אם יקבלו את תמיכת היהודים בענינים אחרים. סיר מארק רואה מראש את עמדתו של גדול הערבים – האמיר פייצל.
זוהי בקצרה תמצית אסיפתנו ה’רשמית' הראשונה. אחר־כך באה פעילות ערה. על סוקולוב הוטל התפקיד להשפיע על הצרפתים שישנו את עמדתם ולהשיג את הסכמתם של איטליה והואטיקן – תפקיד שמילא בכשרון רב. ז’ורז' פיקוֹ, הפקיד הצרפתי, שנשא-ונתן עם סיר מארק בענין ההסכם החשאי, לא עזר לנו הרבה. טענתו הראשונה היתה, שיהודי אירופה המזרחית יסתפקו בשיווי-זכויות במקומותיהם, וישתמשו בהן כדי להתיישב על הקרקע; וטענתו השניה היתה, שאם יש לכונן מדינה יהודית בארץ-ישראל, על הצרפתים להיות בעלי החסות. הנחתו הראשונה, שיסודה היה בחוסר ידיעה, התעלמה מציפור נפשה של שאלת היהודים ומזכות קיומה של התנועה הציונית. ההנחה השניה לא היתה לפי רוחנו, כיון שבטוחים היינו, שבתור מיישבים ופקידים קולוניאליים עולים הבריטים על הצרפתים; אבל דבר זה אי אפשר היה להגיד בפירוש. היו שיחות משולשות בין סוקולוב, פיקו וסייקס, בין פיקו, סייקס וביני – מעולם לא הוזכר ההסכם החשאי! לאחר בדיקת הקרקע באנגליה, יצא סוקולוב לפאריס ולרומא, ושם המשיך את פעולתו, כל העת בעיניים עצומות, כמוני אני, שלא ידענו כלום על הסכם סייקס פיקו. באיטליה היה תפקידו עדין ביותר, בשל הואטיקן.
אף-על-פי שהואטיקאן לא ניסח מעולם שום תביעות בנוגע לארץ-ישראל, היה לו ענין מוּכר במקומות הקדושים. אלא שלמעשה אפשר היה לראות את ארץ-ישראל כולה כמקום קדוש. הגליל, בשל הדרכים שהלך בהם ישו; עמק הירדן, הנהר שישו הוטבל שם. והיו שם ירושלים ובית-לחם ונצרת. לפי עיקר זה, נשאר מעט מאד מארץ-ישראל.
מעתה לא עסקנו בהשגת ההכרה באידיאל הציוני, אלא בסיגולו למסכת המציאות ובמניעת הכשלתו על-ידי צירופים וויתורים שלא מחכמה. הסכנה העיקרית היתה נשקפת כל הזמן מצד הצרפתים. היתה לי שיחה ארוכה עם באלפור ב-22 במארס 1917 – הוא נעשה מיניסטר-החוץ במקומו של סיר אדוארד גריי – והמצב נראה אז רציני במידה כזו, שבאלפור הביע דעה מזעזעת כמעט: אם אי-אפשר יהיה להגיע לידי הסכם בין אנגליה ובין צרפת, יהיה עלינו לנסות לעניין את אמריקה ולעבוד לשם חסות אנגלית-אמריקנית על ארץ-ישראל. היה זה רעיון מושך את הלב, אף כי מופלג קצת, וכמו שכתבתי אז אל ק.פ. סקוט: ‘הוא נושא בחובו את הסכנה, הכרוכה תמיד בשני בעלים, ועדיין לא ידוע לנו, עד כמה יהיו האמריקאים והאנגלים בדעה אחת בעיקרי הנהלה כלליים’.
בשיחתי עם הרברט ה. אסקוית, ראש המיניסטרים, ב-3 באפריל, היו עיקרי הדברים שוב על יחסה של צרפת. עם כל מה שראינו, מתוך רשימות פרטיות שנתפרסמו לאחר שנים, את יחסו האישי נטול-הידידות לאידיאל הציוני, היה בעמדתו הרשמית משום תועלת לעניננו. אבל לא הוא ולא באלפור לא הזכירו את חוזה סייקס-פיקו. דבר קיומו נודע לי ב-16 באפריל 1917, ממר סקוט שקיבל את הידיעה מפאריס. לפי תנאי החוזה היתה צריכה צרפת לקבל אחרי המלחמה לא רק את סוריה הצפונית, אלא גם את ארץ-ישראל עד קו הנמשך מעכו עד ים כינרת, ובתוך זה את החורן; שאר ארץ-ישראל צריכה היתה להיות בין-לאומית. זו היתה באמת ידיעה מזעזעת! ההצעה נראתה בעיני חסרת כל טעם וריח. היה בה משום עול לאנגליה, אסון לנו וחוסר תועלת לערבים. נקל היה לי להבין למה לא התנגד סייקס לביטול החוזה ולמה לא יכול היה פיקו להגן עליו בתוקף הראוי. ב-25 באפריל דנתי בדבר דיון יסודי עם לורד רוברט ססיל, סגן מיניסטר-החוץ, אחד מגדולי-הרוח של אנגליה החדשה וגורם ראשי ביצירת חבר-הלאומים. כדוגמת באלפור, מילנר, סמאטס ואחרים, היה גם ללורד ססיל ענין עמוק באידיאל הציוני; סבורני, שרק הוא לבדו ראה את הענין הציוני מתוך פרספקטיבה נכונה כחלק בלתי-נפרד מייצוב העולם. בעיניו היו תקומתה של ארץ-ישראל כבית לאומי ליהודים ואירגון העולם בברית גדולה קוים משלימים זה את זה בדרך אל הנהלת עניני האנושיות.
לא דיברנו בגלוי על חוזה סייקס-פיקו. אני רק רמזתי על ‘סידור, הקיים, לפי המשוער’ מראשית ימי המלחמה. לפי תנאי הסידור הזה עומדת ארץ-ישראל להיגזר בדרך שרירותית לשני חצאים – ‘משפט שלמה’, קראתי לו – והמאמץ ההתיישבותי של היהודים במשך שלושים שנה צפוי לכליה. ולמרבית הרעה, גם חלקה הדרומי של ארץ-ישראל, ארץ יהודה, לא יעבור לידי הנהלה יחידה, אלא ייעשה בין-לאומי; ולמעשה פירוש הדבר – כמו שכתבתי מקרוב אל פיליפּ קר – קונדומיניון אנגלי-צרפתי. ואנו רוצים, אמרתי ללורד ססיל, בחסות אנגלית. היהודים בכל ארצות תבל נותנים אמונם באנגליה. הם יודעים, שחוק וסדר יכונו בשלטון בריטי, ובשלטון זה לא יושמו מכשולים על דרך פעולות ההתיישבות ופיתוח התרבות של היהודים. וכן נוכל לצפות לזמן, שבו נהיה חזקים במידה מספקת כדי לדרוש מידה של שלטון עצמי. לורד ססיל שאל אחר כך, מה הן הטענות נגד פיקוח צרפתי טהור. עניתי: מובן, שפיקוח צרפתי טהור עדיף מפיקוח כפול, או בין-לאומי, אבל הצרפתים בפעולות ההתיישבות שלהם אינם הולכים בדרכי האנגלים. הם תמיד התערבו בעניני האוכלוסיה וניסו לכפות עליהם את ‘הרוח הצרפתית’. ועוד זאת, אין אני חושב את הפקידות הצרפתית בעלת כושר כזה של האנגלים. וגיליתי את דעתי, שההסתדרות הציונית – אף בתנאים הקודמים – עשתה בארץ-ישראל עבודת בנין גדולה מזו שעשו הצרפתים בתוניס.
לורד ססיל עורר אחר־כך את ענין נסיעתי לארץ-ישראל ולסוריה. עניתי, שאני מוכן לצאת למסע זה – אם עבודתי באדמיראלות תרשה זאת – אבל רק מתוך הסכמה, שפעולתי תהיה מכוונת לארץ-ישראל יהודית בחסותה של בריטניה. לורד ססיל קיבל את דעתי זו. הוא ראה את הקשיים שבמצב, אבל הניח, שיהיה בזה משום תועלת מרובה, אם יהודי העולם יחוו את דעתם לטובת חסות בריטית, ועל זה עניתיו, כי הוא-הוא הדבר שאני אומר לעשותו: לגייס את הדעה הזאת, ולשם התפקיד הזה מוכן אני ללכת לארץ-ישראל (נסיעתי לארץ-ישראל לא יצאה לפועל אלא לאחר הכרזת באלפור).
בשיחה זו ישנן שתי נקודות, שעמדתי עליהן קודם בזכרונותי אלה, אבל מרגיש אני שעלי לשוב ולהדגישן. הראשונה היא, הערך שניתן אז לדעת-הקהל היהודית. השניה – היחס שהיה קיים בין החסות הבריטית ובין הקמת הבית הלאומי היהודי. היהודים הם הם שנתנו את היסוד ואת הממשות לרעיון החסות הבריטית – שקיבלה אחר־כך צורה של נאמנות – על ארץ-ישראל: התנועה שלנו, העבודה, ההון והקרבנות שהשקענו בארץ, נתנו להצעה זו את הכוח המושך, ולמעשה, את משמעותה. ההתקדמות שנעשתה בשנים האלה בארץ-ישראל היא פרי מאמצינו, כפי שהעידה משלחת אחרי משלחת; וסבור אני, שמסקנות מסוימות נובעות מן העובדות הללו.
פעמים רבות הדגשנו לבריטים, וחזרתי על הדברים שוב בשיחתי עם לורד ססיל, כי ארץ-ישראל יהודית תהיה מגן לאנגליה, ביחוד לגבי תעלת סוּאץ. ראייתנו את הנולד עברה על מה שהבינונו אז בעצמנו. מן הראוי לשאול, אחרי ריוח של רבע מאה שנה, בעוד מלחמת העולם השניה חיה בזכרוננו, מה היה המצב במזרח הקרוב, לא בשביל אנגליה בלבד, אלא בשביל הענין הדימוקראטי של העולם כולו, אלמלא נתנו אנו לאנגליה את עמדתה בארץ-ישראל; אילו, במקום להיות חומת-המגן שנבנתה בדרך זו, היתה ארץ-ישראל פתוחה כסוריה וכעיראק לפני פלישת הנאצים אחרי נפילתה של צרפת. סבורני, שרשאים אנו לומר, כי היתה מעין יד ההשגחה בעמידתנו על הסידור הזה ובמאמצים שהשקענו בהוצאתו לפועל, ואף אין לטעון, שכל זה אינו אלא ראייה שלאחר מעשה. תמיד ראינו את הנולד עשרות שנים מראש. כשראיתי את סייקס קצת מהסס בדבר תכניותינו, כתבתי אל סקוט – הדבר היה ב-20 במארס 1917: ‘לא אוכל להתגבר על ההרגשה, שהוא רואה את התכנית הציונית כתוספת לתכנית הגדולה יותר שהוא עוסק בה – התכנית הערבית. ודאי שאני מבין, כי העמדה הערבית בשעה זו היא חשובה יותר, מבחינת המשכת המלחמה לאלתר, משאלת היהודים, הדורשת התבוננות ארוכה יותר, כדי לעמוד על חשיבותה; אבל עבודתנו נעשית קשה מאד, אם בכל המשא-ומתן המתנהל עתה עם הערבים, אין עניני היהודים בארץ-ישראל מוגדרים היטב’.
וכן סבורני, שמן הראוי לשאול, מה היה נשאר כיום הזה מזכויות הערבים לא רק בארץ-ישראל, אלא גם בסוריה, בעיראק ואפילו בערב הסעודית, אילולא ראיית הנולד של הציונים, שיצרה את העמדה הבריטית במזרח הקרוב וחיזקה אותה על-ידי יישוב יהודי רב-כוח, שנאמנותו לענין הדימוקראטי לא היה דבר-שפתים בלבד, אלא התבטא בפעולות של ממש.
בגיוסה של דעת-הקהל היהודית, שנעשה, לפי מה שראינו קודם לכן, על-פי בקשת הממשלה הבריטית, היתה כוונתנו לאנגליה, אפריקה הדרומית, רוסיה, צרפת, איטליה, קאנאדה ואמריקה – אבל הדגש החזק היה על אמריקה. על תפקידה של אמריקה בתנועה עוד אספר רבות. בנידון שלנו אסתפק כאן בצד אחד של שירותיה הכבירים. מר לואיס ד. בראנדייס עמד אז בראש התנועה ואני הייתי עמו במגע של קבע. ב-8 באפריל 1917 שלחתי אליו דין-וחשבון על המצב הכללי, שהתפתח לדעתי בצורה רצויה מאד. ‘הקושי העיקרי’, כתבתי, ‘הוא כנראה בתביעותיה של צרפת… אנו מחכים כאן לחיזוק עמדתנו הן מצד הממשלה האמריקנית והן מצד יהודי אמריקה, ובענין זה היתה לי שיחה עם מר נורמאן הפּגוּד בנוכחותו של מר הרברט סמואל, מר נייל פרימרוז, מר ג’יימס די רוטשילד והמפקד וג’ווּד, חבר בית-הנבחרים. חות-דעת מצד אדוני ואולי גם מצד אישים אחרים בקשר עם הממשלה לטובת ארץ-ישראל יהודית בחסות בריטית עשויה לחזק את ידינו במידה מרובה’.
לא עברו ימים רבים ולמר בראנדייס ניתן להטיל על כף המאזנים את כל משקל אישיותו החשובה. אמריקה נכנסה למלחמה ב-2 במארס אותה שנה. ב-20 באפריל בא מר באלפור לאמריקה בשליחות מיוחדת וסמוך לבואו נפגש עם השופט העליון במסיבה שנערכה בבית הלבן. הג' דאגדייל, כותבת תולדותיו של באלפור, מספרת כי דבריו הראשונים של באלפור אל בראנדייס היו: ‘אדוני הוא אחד האמריקנים שרציתי לפגוש’, והיא ממשיכה: ‘באלפור העיר ללורד פרסי, חבר משלחתו, כי בראנדייס היה בבחינה מסוימת האיש המצוין ביותר שפגש בארצות-הברית. מתוך קוים אלה של אותן השיחות, כפי שנשתמרו בזכרוני, נראה שבאלפור התחייב לתמוך תמיכה אישית בציונות. הוא עשה זאת קודם לכן לד"ר וייצמן, אבל עכשיו היה מיניסטר-החוץ של בריטניה. השופט העליון מר בראנדייס התחזק, כנראה, בשעת ביקורה של המשלחת הבריטית, בדעתו על רצונם של ציוני אמריקה לראות הנהלה בריטית בארץ-ישראל’.
מכתבי מיום 8 באפריל בודאי הגיע אל מר בראנדייס בקירוב עם בואו של באלפור ב-20 בו. כתבתי שוב ב-23 באפריל: ‘גם רוסיה וגם אמריקה מכריזות בשעה זו על עיקרונות נגד כיבושים… אין לי צורך להתעכב על העובדה, שהדימוקראטיה הלאומית היהודית וההסתדרות הציונית, המייצגת בעיקר את הדימוקראטיה הזאת, נותנות את אמונן בשלטון בריטי, והן רואות בחסות בריטית את האפשרות היחידה להתפתחות תקינה של קהילייה (Commonwealth) יהודית בארץ-ישראל. הואיל ובריטניה הגדולה לא תסכים, לדעתי, לסיפוח פשוט של ארץ-ישראל ואין לה כל שאיפה להתפשטות טריטוריאלית, היא בודאי תאות לתת את תמיכתה ואת חסותה לארץ-ישראל יהודית. על כן חשובה כל כך התמיכה האמריקנית לתכנית זו בשלב הזה’.
מר בראנדייס עשה יותר מאשר הטפה לרעיון של ארץ-ישראל יהודית בחסות בריטית. הוא פתח בפעולת הסברה כללית. באמריקה ובאנגליה, אז כמו עתה הצטמצמה ההתנגדות היהודית לציונות בקבוצות של מיעוט. הג' דאגדייל מספרת הלאה: ‘עוד ביאנואר 1918 הודיע הציר שלנו בואשינגטון, בשם השופט העליון עצמו, שהציונים נתקלים מטעמים שונים בהתנגדות חריפה מצד בעלי-ההון הגדולים’, והיא מוסיפה דרך אגב: ‘דבר זה גופו מוכיח, כמה משוללת יסוד היתה הדעה, שהיתה לפנים רווחת מאד, כי הכרזת באלפור היתה מקצתה קנוניה עם אילי-ממון אמריקנים’.
אולם הצד החשוב ביותר בעזרת אמריקה באותם הימים מקורו במדיניות שהכריז עליה הנשיא וילסון בדבר ביטולם של חוזים חשאיים. הסכם סייקס-פיקו לא היה חוזה גמור; אבל היה רשמי במידה מספקת, כדי להוות מכשול בדרכנו. הכרזת עיקרונו של וילסון בדבר חוזים גלויים הניעה והמריצה את המעצמות לגלות את קלפיהן. ההסכם או החוזה הרשמי-למחצה של סייקס-פיקו ניטל עיקר טעמו. מכל האמור לעיל אפשר לראות, כי עבודתנו נעשתה בצורה הרמונית ושיטתית. לפי המשפט התמציתי של הג' דאגדייל: ‘נוצרה ראשית דיפלומאטיה לאומית יהודית’. היא מוסיפה: ‘בסוף אפריל (1917) הכיר משרד החוץ, מתוך מקצת מבוכה, כי הממשלה הבריטית אמנם התחייבה בדבר.’
ואולם המערכה האחרונה על פירסום הכרזת באלפור עוד היתה לפנינו; וקדם לה ‘מאורע’, הראוי, לפי דעתי, שיסופר כאן, לא מחמת חשיבותו ההיסטורית, אלא מטעמים אחרים.
פרק שבעה עשר / אינטרמצו של אופרה קומית 🔗
טלגראמה מיסטורית מאת מר בראנדייס / תככים מסביב לטורקיה / מי שהיה ציר הנרי מורגנתאו / שליחות סודית לגיבראלטאר / פגישה עם פרופיסור פראנקפורטר / דברים סתומים ומבוכה.
בוקר אחד בתחילת יוני אותה שנה (1917) קיבלתי טלגראמה מאת מר בראנדייס, שבה הוא מודיעני, כי משלחת אמריקנית נוסעת אל המזרח וכי עלי לבקש דרך כדי לנסות לבוא עמה במגע. מי הם חברי המשלחת, מה מטרתה, לאיזה מקום במזרח פניה מועדות, והיכן אוכל להזדמן עמה – פרטים אלה לא נזכרו בטלגראמה. ברור היה, שבמשלחת זו יש משהו הנוגע לנו; אחרת לא הייתי מקבל את הטלגראמה. כל השאר היה אפוף מסתורין. ביקשתי מיד עצתם של סייקס ואורמסבי-גור. מפיהם נודע לי, שנעשו נסיונות לנתק את טורקיה ממעצמות המרכז. בראש הפעולה הזאת עמדה אמריקה, בידיעתן של שאר המעצמות. הנרי מורגנתאו, מי שהיה ציר בקושטא, יצא בקרוב מניו-יורק לשוייץ, ושם ייפגש עם קבוצות של צרפתים ואנגלים.
משרד-החוץ לא ייחס חשיבות מרובה לתמרון זה. אני ייחסתי לו חשיבות – סבור הייתי, ישנה אפשרות, שהדיונים יתנהלו על בסיס של טורקיה שלימה, והיהודים, הערבים והארמנים ייעזבו לנפשם. פניתי בשאלה זו בלי עקיפין אל משרד-החוץ; הם השיבו, כי מושכל ראשון הוא, שלא ייעשה שום סידור עם טורקיה כל זמן שארמניה, סוריה וערב לא הוצאו משלטון טורקי.
התשובה לא הניחה את דעתי. כעבור שבועיים נודע לי, כי מר מורגנתאו ילוּוה בשליחותו על-ידי ‘כמה ציונים’! אף לא הייתי בטוח בשמות האנשים, שהיו צריכים להיות שליחי אנגליה. הם לא נראו בעיני כאנשים המתאימים לשליחות כזאת. נראה לי, שהאדם היחידי, המסוגל לייצג ייצוג נכון את הממשלה הבריטית, שהבין יפה את המזרח הקרוב ונהנה מאמונם המלא של באי-כוח הערבים והארמנים, היה סיר מארק סייקס, האיש שטיפל בבעיה מיוחדת זו במשך שלוש השנים האחרונות. ידעתי שישנן במשרד-החוץ השפעות הפועלות נגד סיר מארק, הן מחמת השקפותיו, והן מחמת, כמו שכתבתי אל הבא לעזרנו תמיד, אל מר סקוט, ‘שהוא רחב-דעה הרבה יותר מביורוקראטים מסוימים’.
ימים מועטים אחר־כך נתבקשתי לבוא אל באלפור. הוא דיבר על ענין המשלחת, אבל נראה היה, שהוא מגשש באפילה, כמוני אני, בנוגע למטרותיה ותכניותיה המדויקות. אולם ברור היה שמר מורגנתאו קיבל את הסכמת הנשיא וילסון לתכניתו, תהי מה שתהיה, והצרפתים, כנראה, רצו בה. לבריטים לא נעם ריחה והם רצו שמורגנתאו יוחזר לפני שיגיע מצרימה. אבל איך לעשות את הדבר בלי לעורר רושם רע אצל הנשיא וילסון? מראה פני היה כאיש נדהם וחשדתי במר באלפור, שיש כבר בלבו איזו תחבולה, אבל קצרה בינתי לנחש מה היא. והנה, לגודל תמהוני, הודיעני, שהוא אומר לשלוח אותי. בלי שיותן לדבר אופי רשמי, לגיבראלטאר כנציג בריטי. עלי לדבר אל מר מורגנתאו ולהוסיף לדבר אליו, עד שדברי יוציאוהו משליחותו.
הפעם נתחור לי, שכל הענין אינו כלל רציני כמו שחששתי. הסכמתי להצעת מר באלפור, קיבלתי רשות להיעדר מן האדמיראלות ויצאתי לדרך להשיג את מר מורגנתאו.
משרד-החוץ צייד אותי בהמון תעודות-הרשאה וצירף אלי, כקצין האינטליג’נס, את קנרלי ראמפוֹרד, זמר גדול – הוא היה בעלה של הזמרת קלארה באט – ובן-לויה נהדר, אף כי לא מתאים לגמרי לשליחות סודית. נסענו דרך צרפת לספרד ובאירוּן הקבילה את פנינו גברת, קצינת האינטליג’נס, והובאנו לסאן סבּאסטיאן. הגברת היתה נאה מאד ולבושה הדר; היא באה במכונית-לוקסוס גדולה. מכאן ואילך נסענו, ייתכן לומר, בלוית פמליה של מרגלים גרמנים. ראמפורד, אף כי לבוש אזרחית, היה אומר כולו קצין בריטי; ומנהגו לשמור סוד לא היה דק ביותר. בסאן סבאסטיאן לקחנו שני תאי-שינה למאדריד ושילמנו את שכר תאי-השינה הסמוכים מזה ומזה. לפני יציאתנו עלה איש אחד אל הרכבת וטען בקול רם ובתוקף, שיש לו דין-קדימה על אחד התאים הסמוכים. ראמפורד, שקצרה רוחו בויכוח הנמשך, שלף לאחרונה אקדח ונופף אותו סמוך לפניו של המתפרץ, עד שהלה, שהיה רגיל, כנראה, בהבעה פומבית כזו מצד סוכן של שירות חשאי, הסתלק מהר. במאדריד נשדד המטען שלנו, מעשה שקיוינו לו, אף הקלנו על השודדים, שהנחנו את מזודותינו לא נעולים. נדמה לנו שנפטרנו מרודפינו, בעזבנו את מאדריד באוטו, ובסיביליה לקחנו את הרכבת לאלג’זיראס.
במאדריד היו לי שתי פגישות משונות. לפני צאתי מאנגליה שאלתי אם מותר לי לבקר אצל מאכס נורדוי, שמהיותו אוסטרי שוּלח מצרפת כנתין ארץ אויב וישב במאדריד. ידעתי, שנורדוי הוא ציוני וחסיד נאמן של מעצמות ההסכמה ומאד רציתי לראותו. משרד-החוץ אמר: ‘אין לנו כלום נגד ביקורו אצל נורדוי, אך מוטב שישאל בעצת הארדינג’, הציר הבריטי במאדריד'. רציתי למנוע כל מיני תקלות. מיד לבואי הלכתי אל בית-הצירות, מפני הכבוד וכדי לסדר את ביקורי אצל נורדוי; אך בטרם הספקתי להביע את בקשתי, הוגד לי, כי מוזמן אני לארוחת הצהרים וד"ר נורדוי יאכל עמנו. כשיצאתי מבית-הצירות נתקלתי באדם היחידי, שנוח היה לי לא לראותו במאדריד – הוא פרופיסור יהודה. כל אחד משנינו חשב שהוא רואה רוח ולא אדם. פרופיסור יהודה התחיל מיד: ‘מה מעשיך פה? מתי באת? לאן אתה הולך?’. המצאתי כמה סיפורים שאין זיווגם עולה יפה וקבעתי ראיון, שלא קיימתיו. אולם עם נורדוי יכולתי לדבר גלויות. וכן עשיתי.
באנו לגיבראלטאר ב-3 ביולי, בקירוב יום לפני שהאמריקנים היו צריכים להגיע לקאדיז, וקצין האינטליג’נס נשלח שמה כדי ללווֹתם לגיבראלטאר. החבורה כללה מר ומרת מורגנתאו, פרופיסור פליכס פראנקפורטר – אז עוזרו של מיניסטר-החוץ בייקר – מר לוין-אפשטיין, ציוני ותיק, ואיש אחד, ארמני, שאת שמו אינני זוכר. המשלחת הביאה עמה, בנתיבות הים השורצות צוללות, שמונה עשרה מזודות גדולות וארבע מאות אלף דולארים בזהב. הכסף הופקד בידי לוין-אפשטיין על-ידי ועד החלוקה המאוחד (Joint Distribution Committee) לשם פעולות סיוע במצרים ובמזרח הקרוב.
את לוין-אפשטיין הכרתי; על פרופיסור פראנקפורטר המהולל ועל שירותיו לציונות שמעתי, וגם, כמובן, על מר מורגנתאו, מי שהיה ציר בטורקיה. אך האיש, שהיה מזכירו, מדריכו ויועצו של מר מורגנתאו, היה בשבילי פנים חדשות, ולאיש הזה נקבע בלבי יחס של שנאה מיידית, לבבית וקיימת. התברר שהוא עזב את טורקיה רק כששה שבועות לפני ההתועדות והיה אפוא המומחה של מר מורגנתאו לגבי התנאים באותה הארץ.
ב-4 בחודש בא נציג צרפת. היה זה קולונל וייל, אדם מקסים ובקי בענינים, ששימש שנים רבות ראש מונופולין הטבק של טורקיה, הכיר את הארץ ודיבר טורקית. הצרפתי, נתגלה מיד, התיחס אל המשלחת האמריקנית בכובד ראש, סוף סוף היה כאן מי שהיה ציר, שעבר את האוקיינוס וברכות הנשיא עמו, והוא מלוּוה פמליה שלימה. ועוד זאת, אפשר שהרצון היה אבי הרעיון: הצרפתי מוכן היה לעיין בשלום נפרד עם טורקיה, על בסיס של אי-פגיעה בקיסרות הטורקית. אני מצדי באתי מיד לכלל דעה, שכל העסק אינו אלא עורבא פרח.
מר מורגנתאו היה לו רעיון. הוא הרגיש, שטורקיה עומדת על סף ההתמוטטות והיא עייפה מן המלחמה, ויותר מזה עייפה מהשתלטות הגרמנים. עלה על דעתו. כי ייתכן להשתמש בטעלאת פחה נגד אנור ביי, ולעודד ניסיון של שלום. הצגתי למר מורגנתאו שתי שאלות פשוטות. ראשית, האם הגיעה לדעתו השעה, שהממשלה האמריקנית תפתח במשא-ומתן מסוג זה עם השלטונות הטורקיים; במלים אחרות, האם לדעתו הגיעה כבר טורקיה לכלל הכרה, שהיא הוכתה במלחמה, או שהיא עומדת להפסיד בה, ועל כן יש לה כבר הכשרה נפשית לגשת למשא-ומתן מסוג זה? שנית, נניח, שכבר הוכשרה השעה למגע כזה, האם יש לו למר מורגנתאו, מושג ברור על התנאים, שלפיהם יהיו הטורקים מוכנים לפרוש מאדוניהם?
יותר מכול נכסף קולונל וייל לשמוע תשובה ברורה מפי מר מורגנתאו. אולם מר מורגנתאו לא יכול היה להמציא תשובה כזו. באמת, במידה שהדיבורים ארכו, נתברר לי למבוכתי, שהיה לו רק מושג מעומעם מיכולתו לנצל את קשריו האישיים בטורקיה לתכלית זו או אחרת; אך מתוך בחינה מדוקדקת יותר של השאלה, אנוס היה להודות, שאינו מכיר את המצב ואין לו הצדקה לומר, שהגיעה השעה למשא-ומתן. אף לא קיבל שום הוראות מוחלטות מאת הנשיא וילסון. בקיצור, הוא לא התייחס, כנראה, לענין בכובד-ראש מספיק. שאלתי את מר מורגנתאו פעמים אחדות, למה ניסה לרכוש את עזרתה של ההסתדרות הציונית. גם על שאלה זו לא היתה בפיו תשובה ברורה. מצאתי אפוא לנחוץ להגיד למר מורגנתאו ברורות, כי התנועה הציונית לא תסכים בשום פנים לויתורים בשל משא-ומתן זה. כששאלתי את פראנקפורטר באורח בלתי רשמי, מה חלקו הוא במשלחת משונה זו, השיב, שהוא הלך עמה כדי לשים עין על הנעשה!
לא היה כל צורך לשדל את מר מורגנתאו שיסתלק מן התכנית; מטעם פשוט, הוא שידל את עצמו, ולאחר זמן קצר הודיע על כוונתו ללכת לביאריץ במקום ללכת למצרים. בביאריץ, אמר, יתקשר עם גיניראל פּרשינג וימתין להוראות נוספות מאת הנשיא וילסון.
שני ימים רצופים דיברנו לתוך החלל הריק הזה. היה אמצע הקיץ, והימים חמים מאד. הקצו לנו אחד הכוּכים בתוך הסלע, והחלונות היו פתוחים. הואיל ומר מורגנתאו לא דיבר צרפתית וקולונל וייל לא דיבר אנגלית, אנוסים היינו לדבר גרמנית. וה’טומים' אנשי המשמר היו צועדים בחוץ צעוד וחזור, בודאי בטוחים, שאין אנו אלא כנופיה של מרגלים, שנפלה בפח ועומדת להישפט למחרת הבוקר במשפט צבאי כדי להיירות מניה וביה. עלי להודות, שלא עלה לי בנקל להכין דין-וחשבון מתקבל על הדעת בשביל סיר רונאלד גראהאם.
חזרנו כולנו יחד דרך ספרד ברכבת נהדרת שהועמדה לרשותנו, אחר נפרדנו מתוך ידידות, אף כי בצורה טפשית קצת. כזה היה סופה של ה’משלחת‘. באשר למקורה יכול אני להציע רק סברה. אמריקה נכנסה למלחמה ומורגנתאו הוחזר מטורקיה. הוא שב ומצא את כל חבריו שקיבלו תפקידים גדולים, והוא עצמו כמעט מחוץ למחנה. מטבע הדברים, שהלך אל וילסון ואמר לו: יראה, אדוני הנשיא: אני מכיר את הטורקים, אני מכיר את טעלאת פחה ואת האחרים. אילו רק ניתנה לי היכולת לראותם, הייתי יכול לשדל את טורקיה לצאת מן העסק’. אני יכול לתאר לי את וילסון עונה: ‘אוֹל רייט, לך שמה’. שום הסבר אחר לא יהא הולם את התמונה.
לא שבתי עוד לראות את מר מורגנתאו, אבל נזדמנתי עם הגברת מורגנתאו לאחר כמה שנים בשעת חגיגת-גן, שערך שמואל אונטרמייאר בגרייסטון. לא נזהרתי בלשוני וקראתי בצורה מגושמת קצת: ‘אה, גברת מורגנתאו, לא ראיתיה מאז גיבראלטאר!’ הגב' מורגנתאו אמרה בקרירות ‘כן!’ ופנתה לי את עורפה.
איך נודע דבר המשלחת אין אני יודע, ואף אין בזה משום חשיבות מיוחדת. אכן נודע הדבר. כשועדת לוֹדג' הביאה בשנת 1922 לפני הקונגרס האמריקני את החלטתה בנוגע לבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, וועדה מטעם הסינאט בחנה את טיב ההחלטה, היה שם אחד – דומני, סינאטור ריד היה האיש – שהתנגד בעוז לקבלתה. הוא אמר, כי מנהיגי הציונים הם אנשים לא מהוגנים, וכי אני ביחוד הארכתי את המלחמה בשתי שנים, על ידי שהכשלתי את שליחותו של מורגנתאו!
פרק שמונה עשר / הכרזת באלפור 🔗
האויב בבית / מיעוט יהודי מחבל / ה’טיימס' הלונדוני על צדנו / נוסח ראשון של הכרזה מוצעת / התקפתו של מונטאגיו בישיבת הקאבינט / בראנדייס מסייע מאמריקה / תעודת-הפשרה / הכרזת באלפור ניתנה.
מאבק יוצא מגדר הרגיל נתפתח ביהדות אנגליה במשך מחצית השנה שקדמה לפירסומה של הכרזת באלפור – מאבק שבודאי אין לו הקבלה היסטורית בשום מקום. מזה – אומה, שגורשה מארץ מכורתה לפני כאלף ושמונה מאות שנה, ועתה היא דורשת את השבת אבידתה. העולם רוצה להטות אוזן, הענין נתקבל באהדה, ומעצמה גדולה אחת מוכנה לנהל את דבר ההשבה, וגם מעצמות אחרות הראו, שהן רואות את הדבר בעין יפה; ומזה – מיעוט של אמידים, שמחים בחלקם ומרוצים מעצמם, מיעוט קטן באומה המדוברת, שעמד וקשר קשר על התכנית והשתדל בחמת רוחו למנוע את השלמת מעשה הגאולה. הוא עצמו אין לו צורך – או מאמין, שאין לו צורך – בתיקון העול ההיסטורי הקדמון, נלחם המיעוט הזה במרירות לגזול מאת הרוב הגדול את ברכת הפעולה היחידה במינה של מצפון העולם; והוא הצליח, אם לא להשבית את מעשה הצדק, הרי למצער לקצץ בשימושו.
קומץ המתבוללים מן המעמד העליון של יהודי בריטניה ראו, שהענין הציוני הולך וכובש לו מקום רב בחוגי הממשלה ובדעת הקהל הכללית. אבל רק באביב 1917 הרגישו, כי הרגע המכריע ממשמש ובא, ואז ידעתי, כי פעולה מצדם קרובה. ב-20 במאי נתקיימה ועידה מיוחדת של צירים מכל האגודות הציוניות הבוחרות בבריטניה הגדולה. אני הייתי נשיא הפדראציה הציונית זה כשנה, ובנאומי הרשמי לפני האסיפה השמעתי דברי אזהרה כלפי ההתקפה הצפויה לנו בקרוב. אנו עברנו כבר דרך רחוקה כל-כך לקראת הכרה בזכותנו, שיכולתי לדבר על הסכנות הנשקפות בדרך להצלחה.
אמרתי: ‘לעתים קרובות אפשר לקרוא בעתונים ולשמוע מפי ידידים, גם יהודים וגם לא יהודים, כי שאיפתה של התנועה הציונית היא, לכונן מיד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ידידינו באמריקה הרחיקו לכת בענין זה והגדירו את צורת המדינה בהמליצם על ריפובליקה יהודית. בקבלנו בברכה את כל הברכות הללו כהתגלות אמיתית של הרצון הלאומי היהודי, אין אנו יכולים לחשוב אותן כמדיניות בריאה… מדינות יש לבנות לאט לאט, בהדרגה, בשיטה ובסבלנות’. באותם הימים נרעש העולם כולו – והיהודים יותר מכול – על-ידי נפילת המשטר הצארי ברוסיה והקמת המשטר הליבראלי של קרנסקי. גם בזה היתה מעין סכנה. ‘כמה מאנשינו – אפילו כמה מידידינו, ובפרט כמה ממתנגדינו’, אמרתי לועידה, ‘הם זריזים מאד להסיק מסקנות לגבי מה שיקרה את התנועה הציונית אחרי המהפכה הרוסית. עתה, הם אומרים, בטל המניע החזק של התנועה הציונית. יהודי רוסיה יצאו מעבדות לחירות; אין להם צורך במקומות מקלט מחוץ לרוסיה – אי-שם בארץ-ישראל. אין השקפה שטחית מזו, ואין דבר כוזב מזה. מעולם לא היו סבלותיהם של יהודי רוסיה עילה לציונות. העילה היסודית של הציונות היתה והוֹוה שאיפתה הלאומית של היהדות, שאיפה שאין לעקרה, לבית משלה – מרכז לאומי, בית לאומי, שתוכל לחיות בו חיים יהודיים לאומיים. ושאיפה זו היא עתה חזקה משהיתה בזמן מן הזמנים. יהדות רוסית חפשית וחזקה תעריך יותר מתמיד את מאמצי ההסתדרות הציונית’.
אמרתי להם את האמת הפשוטה. ההתלהבות הגדולה שבה נתקבלה הכרזת באלפור ברוסיה, התנערותה הגדולה של התנועה הציונית לפני שנחנקה לגמרי על-ידי המשטר הבולשיבי, היתה הפגנה מרעישה של הרצון הלאומי היהודי לחיות. אבל שמרתי לסיום נאומי בועידה מה שהעיק כמשא כבד על רוחי. אמרתי: 'עלבון כבד הוא, שאין אנו מסוגלים לאחדות בשעה גדולה זו. אבל לא אשמת ההסתדרות הציונית היא. אולי אין זו גם אשמתם של מתנגדינו. יש לתלות את האשמה בתנאי חיינו בתפוצות הגולה, שגרמה ליהדות קרעים, שקשה לאחותם אפילו בזמן כזה. לרוע מזלנו קיים עוד מיעוט קטן, הכופר בעצם קיומה של היהדות כאומה. אבל אין מקום לשום פיקפוקים בנידון זה, ואיני מהסס שאילו הגיעו הדברים לידי משאל-עם ומבחן, אין צל של ספק על צד מי יהיה הרוב של בני עמנו. ואני מעיד בכם, כי מבחן זה מוכרח לבוא – ואפשר שיבוא יותר מהר ממה שנראה לנו… אין אנו רוצים להציג לעיני העולם מחזה של מלחמת אחים. אנו מוקפים יותר מדי אויבים, שנוכל להרשות לנו מותרות אלו. אבל אני מתרה באלה הרוצים להביא בכל מחיר לידי קרע גלוי, שהם ימצאו אותנו מוכנים להגן שכם אחד על הענין הקדוש לנו. לא נרשה לשום אדם להפריענו בעבודה הקשה שאנו עושים ואנו אומרים לכל מתנגדינו: ‘סלקו ידיכם מן התנועה הציונית’.
כפי שחשדתי הוכנה ההתקפה עוד קודם לכן. לאחר ארבעה ימים, ב-24 במאי, פירסם ‘הועד המאוחד’, או לפחות שני הממונים הראשיים של הועד הזה, מר דויד ל. אלכסנדר, נשיא ועד שליחי קהילות בריטניה, ומר קלוד ג. מונטיפיורי, נשיא החברה האנגלית-יהודית, גילוי-דעת ארוך ב’טיימס' הלונדוני, שבו הם מבטלים בתוקף את עמדת הציונים וממריצים את הממשלה, שתימנע מכל פעולה לטובת דרישותינו. היו שם כל הנימוקים שידעתי למן הזמן שנתודעתי אל ההתבוללות המערבית בדמותו של ד“ר בארנס בפּפונגשטאדט. היהודים הם עדה דתית ולא יותר. היהודים אינם יכולים לדרוש בית לאומי. כל מה שאפשר לדרוש בשביל יהודי ארץ-ישראל הוא – חופש דתי ואזרחי, הקלות ‘מתקבלות על הדעת’ בעניני עליה והתיישבות ו’זכויות מוניציפאליות בערים ובמושבות, לפי הצורך‘, וכו’ וכו'. היו במצב זה כמה זרויות מעניינות, שהיו עשויות לשעשע אותנו, אלמלא היה הדבר רציני כל-כך. האדונים אלכסנדר ומונטיפיורי כפרו בפילוסופיה הציונית על יסוד זה, שהיהדות אינה אלא דת בלבד. הרב הראשי של הקיסרות הבריטית ד”ר הרץ והחכם של הקהילות הפורטוגיזית והספרדית ד"ר גאסטר, הדפו את ההתקפה! האדונים אלכסנדר ומונטיפיורי – ועמהם, כמובן, הקבוצה שהזכרתי מר לוסיאן ווֹלף, מר אדוין מונטאגיו (שהיה אז מיניסטר לעניני הודו) ואחרים, פחדו שמא תיפסל הפטריוטיות שלהם. ה’טיימס' הלונדוני השיב במאמר ראשי חשוב: ‘רק עצבנות רבת-דמיון יכולה לשער, שהגשמת הציונות הטריטוריאלית באיזו צורה תביא את העולם הנוצרי לפנות עורף ליהודים באמרם להם: עתה יש לכם ארץ משלכם, לכו שמה’.
המאמר הראשי הזה נכתב בידי ויקהאם סטיד, לאחר שנתפרסמו ב’טיימס' מכתבים שונים כתובים בידי ד“ר הרץ, ד”ר גאסטר, לורד רוטשילד ובידי אני. הלכתי לראות את סטיד כדי למסור לידיו את מכתבי. הוא קיבלני ברוב לבביות. מצאתי, שהוא לא רק מתעניין בתנועתנו, אלא גם בקי בה במידה הגונה. הוא הכיר את הרצל בוינה; הוא הכיר את הרובע ליאופולדשטאדט ואת יהודי וינה. הוא לא רק שמח לפרסם את הודעות הציונים, אלא גם הביע גלוי את מורת רוחו מראשי ‘הועד המאוחד’. כשעה תמימה ביררנו איזה מין מאמר ראשי עשוי לקנות את לב הקהל הבריטי, וכשהופיע המאמר ב-29 בחודש, גרם מעין בהלה בין המתבוללים. היתה זו הרצאה מצוינה של הענין הציוני. איני יכול שלא להביא כאן עוד שני משפטים, שקלעו ישר אל טענותיהם של ראשי ‘הועד המאוחד’. ‘אנו מאמינים שהיא (הציונות) מגלמת את רגשותיהם של המוני היהודים בכל מקום… חשיבותה של התנועה הציונית היא בכך, שהציתה אידיאל חדש בלב מיליונים של יהודים דלים ומדולדלים היושבים צפופים בתוך הגיטאות של העולם הישן והחדש’. לאחר הוצאת הריב אל רשות הרבים, היה הכרח שהממשלה תעשה מעשה כדי לסדר את הענין. ב-13 ביוני, לפני שיצאתי ל’שליחותי' בגיבראלטאר, כתבתי לסיר רונאלד גראהאם: ‘הדבר נראה רצוי מכל הבחינות, שהממשלה הבריטית תתן ביטוי לאהדתה ולתמיכתה בדרישות הציונים לגבי ארץ-ישראל. למעשה, צריך ביטוי זה רק לאשר את הדעה, שהביעו לנו חברים רמי-מעלה ומוסמכים של הממשלה, דעה ששימשה בסיס למשא-ומתן במשך תקופה של שלוש שנים בקירוב’. ולאחר ימים מספר הלכתי, יחד עם סיר רונאלד ולורד רוטשילד, לראות את מר באלפור (ביקור זה אין לו שום שייכות לשליחות גיבראלטאר) וביררתי למיניסטר החוץ, שהגיע זמנה של ממשלת בריטניה לתת לנו הכרזה ברורה על תמיכתה ועידודה. מר באלפור הבטיחנו לעשות כן, וביקש ממני להביא לו נוסח של הכרזה טובה בעינינו והוא ישתדל להביאה לפני קאבינט המלחמה.
בהיעדרי לרגל הנסיעה לגיבראלטאר עסקה הועדה המדינית, בראשותו של מר סוקולוב, בהכנת הצעה של הכרזה. הוצעו כמה נוסחאות, ובכולם השתדלנו שלא לצאת מתחומי היחס הכללי אל הענין, ששרר בין חברי הממשלה הראשיים. יש לזכור את הדבר בבואנו לשוב ולהעלות את התמונה בשלימותה. וזה הנוסח האחרון שהסכמנו לו ושנמסר בשמנו על-ידי לורד רוטשילד למר באלפור ב-1 ביולי 1917:
'ממשלת הוד מלכותו, לאחר שעיינה במטרות ההסתדרות הציונית, מקבלת את העיקרון של הכרת ארץ-ישראל כבית לאומי לעם היהודי ושל זכות העם היהודי לבנות את חייו הלאומיים בארץ-ישראל בחסות, שתיקבע עם עשיית השלום, אחרי גמר מוצלח של המלחמה.
'ממשלת הוד מלכותו רואה כצורך הכרחי לשם הגשמת העיקרון הזה: מתן אוטונומיה פנימית לאומה היהודית בארץ-ישראל, חופש העלייה ליהודים והקמת חברת התיישבות לאומית יהודית לשם קימומה ופיתוחה הכלכלי של הארץ.
‘את התנאים והצורות של האוטונומיה וכן את הצ’ארטר בשביל חברת ההתיישבות הלאומית היהודית, יש לעבד לפרטיהם ולקבוע, לפי דעת ממשלת הוד מלכותו, עם נציגי ההסתדרות הציונית’.
מן הראוי לציין, שההתנגדות היהודית לציונות הוחלשה על-ידי הניגודים בתוך שורות הלא-ציונים עצמם. נתגלה, שראשי ‘הועד המאוחד’ פעלו בלי ידיעתם ובלי הסכמתם של הגופים היסודיים, ועד שליחי הקהילות והאגודה האנגלית-יהודית, כשפירסמו את גילוי הדעת האנטי-ציוני ב’טיימס' הלונדוני. והחלטת נזיפה של אותם הגופים אמנם הביאה לידי התפטרותם של מר אלכסנדר וכמה מחבריו. כמה שהיתה קטנה חבורת הלא-ציונים בעלי הכוונה – האופוזיציה הפעילה היתה קטנה ממנה, ועדיין היה בידה לגרום צרות רבות. ועל כן חיכינו בדאגה רבה לתשובת הממשלה.
ב-17 באוגוסט יכולתי לכתוב אל פליכס פראנקפורטר בארצות-הברית: ‘הנוסח הוגש למשרד-החוץ וקיבל את הסכמתו, ושלשום שמעתי, שגם ראש-הממשלה (לויד ג’ורג') מסכים לו’.
היה עוד צורך, כמובן, באישור קאבינט המלחמה – אבל מתוך חווֹת-דעת אישיות מפי חבריו, לא היה אף צל של ספק, שאם לא תבוא התערבות מבחוץ – אך ורק מצד היהודים! – יאושר הנוסח בתחילת אוגוסט, בעיקרו לפי מה שהגשנו.
ב-18 בספטמבר נודע לי, כי הכרזתנו באה לכלל דיון בישיבת הקאבינט, שגם מר לויד ג’ורג' וגם מר באלפור נעדרו ממנה, והתערבותו התקיפה של אדוין מונטאגיו הביאה לידי סילוק הסעיף מסדר-היום. באותו יום קיבלתי מכתב מאת לורד רוטשילד, שבו הוא אומר: ‘כתבתי אל מר באלפור וביקשתי ממנו ראיון ביום ה’ או ו‘… התזכור, שאמרתי לך בלונדון, לאחר שקראתי בעיתון על מינויו של מונטאגיו, כי חושש אני שלא תהיה לנו תקומה?’.
לא באתי לידי יאוש כלורד רוטשילד, אבל המצב היה בלתי נעים. ראינו את באלפור כל אחד לחוד, אני ב-19, לורד רוטשילד ב-21. קיבלתי מאת באלפור עידוד רב. הוא אמר לי, כי אהדתו לא נשתנתה בגלל יחסו של מונטאגיו. ובאותו יום היה לאל ידי לשלוח לבראנדייס את הטלגראמה הבאה:
‘נוסח ההכרזה הבא נתקבל על-ידי משרד החוץ וראש הממשלה והוגש לקאבינט המלחמה: 1. ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון, שארץ-ישראל תיכונן מחדש כבית לאומי לעם ישראל. 2. ממשלת ה. מ. תעשה כמיטב יכולתה להבטיח את השגת המטרה הזאת ותדון על הדרכים הדרושות עם ההסתדרות הציונית’. הוספתי, שאפשר לחזות מראש, כי תבוא התנגדות מצד המתבוללים, וכי יהיה בזה משום סיוע רב, אם נוסח ההכרזה הזאת יקבל את תמיכת הנשיא וילסון ובראנדייס. באלפור הביע ללורד רוטשילד אותו תוקף החלטה שהביע לי. לורד רוטשילד כתב אלי, אחרי ראיונו עם באלפור ב-21 בספטמבר: ‘אמרתי, שיש לי הוכחות, כי חבר אחד של הקאבינט פועל נגדנו. הוא (באלפור) השיב מהרה: הוא אינו חבר הקאבינט, הוא רק חבר הממשלה, ואני חושב, שדעותיו הן מוטעות בהחלט’.
ב-21 היתה לי שיחה אחרת עם סמאטס – חבר קאבינט המלחמה – והוא חזר לפני, כמו שקיויתי, על הבטחתו לשמור לנו אמונים. באותו זמן עשינו כל מה שבידנו לקדם את פני פעולתם של המתבוללים, שתקפו אותנו בדרכים שונות: בחוברות, בעיתונות, בתעמולה מפה אל פה, וגם בקאבינט. ב-28 דיברתי שוב עם לויד ג’ורג', שהעמיד את התזכיר שלנו על סדר-היום של קאבינט המלחמה ב-4 באוקטובר. וב-3 בו כתבתי אל משרד-החוץ, על מנת להעביר לקאבינט המלחמה:
‘אין אנו יכולים להתעלם מן השמועות, הנותנות מקום להשערה, כי אנגלי רם-מעלה בן דת משה, שאינו שייך לקאבינט המלחמה, יעמוד בישיבת הקאבינט על ההשקפה האנטי-ציונית. אין בידינו לאמת את השמועות הללו, ועוד פחות מזה למתוח ביקורת על העובדה, אם יתברר, שיש יסוד לשמועות; אבל עלינו להדגיש בכל הכבוד, כי בהגישנו את נוסח ההחלטה שלנו, הפקדנו את גורלנו הלאומי והציוני בידי משרד-החוץ ובידי קאבינט המלחמה הקיסרי בתקוה, שהבעיה תידון לאור עניני הקיסרות והעיקרונות שמעצמות ההסכמה עומדות עליהם. אין אנו רוצים להאמין, כי קאבינט המלחמה ירשה, שחילוקי-הדעות על הציונות הקיימים בתוך היהדות, יובאו לפניו בצורה חד-צדדית בולטת. הואיל וישנם המוני בני אדם הדורשים להכיר בהם כבאומה, הרי נתמלאו התנאים להכרה כזו. הגשנו את נוסח ההכרזה בשמה של הסתדרות, המייצגת לדעתה את הרצון הלאומי של אומה גדולה ועתיקה, אף כי היא מפוזרת. הגשנו את הנוסח לאחר שלוש שנים של משא-ומתן ושיחות עם נציגים דגולים של העם הבריטי’.
איני יודע אם טענות חריפות אלו הגיעו למחרת היום לידי חברי קאבינט המלחמה. אבל ישיבת קאבינט המלחמה, שהיתה צריכה לדון בהכרזה, עמדה להתקיים, לפי הידיעות שקיבלתי, ביום 4 באוקטובר. באותו יום באתי למשרדו של מר קר, מזכירו של לויד ג’ורג' והיתה לי העזה לומר: ‘מר קר, נניח שהקאבינט יחליט לשאלני כמה שאלות לפני שהם מחליטים בדבר. האם לא כדאי לי להישאר כאן ולהיות מוכן להשיב?’ על דברי אלה ענה בחביבות, כמעט מתוך השתתפות בצער: ‘מיום שהממשלה הבריטית היא ממשלה, לא הורשה שום אדם פרטי לבוא לישיבותיה. שובה איפוא, ד"ר וייצמן, למעבדתך, והכול יבוא על מקומו בשלום’.
לא שבתי אל מעבדתי. לא הייתי יכול לעשות שום עבודה. לעומת זאת הלכתי אל משרדו הסמוך של אורמסבי-גור והמתנתי שם. מובן, שכאן לא יכולתי לעשות שום דבר, אבל צריך הייתי להיות יותר, או פחות, מיצור אנושי, כדי לעסוק באותן השעות בעבודת-השיגרה במעבדתי. במאוחר נודע לי, כי הייתי יכול לעשות משהו. כשענין ארץ-ישראל הובא לפני קאבינט המלחמה, נאם אדוין מונטאגיו נאום נלהב נגד הענין המוצע. את אופי נימוקיו אפשר להבין מתעמולתם הרגילה של האנטי-ציונים, שתיארנו אותה בדפים הקודמים. לא היה כל חדש בפיו, אבל ההתלהבות שבה הגן על השקפותיו והתנגדותו בחמת זעם הדהימו את הקאבינט. נודע לי, שהאיש כמעט בכה. כשכילה את דבריו, אמרו באלפור ולויד ג’ורג', שיש לקרוא לי, ושליחים נשלחו להביאני. הם חיפשו אותי בכל הפינות – ואני שרוי הייתי במרחק דלתות אחדות במשרדו של אורמסבי-גור. הפסדתי הזדמנות רבתי – וכל זה בעטיו של פיליפ קר. ואולי מוטב כך. אפשר שבמעמד זה, כשמונטאגיו יושב כנגדי, הייתי אומר משהו חמור ושלא כהוגן. אפשר שהייתי מקלקל במקום לתקן. דבר אחד ברור: התנגדותו של מונטאגיו בצירוף ההתקפות הנשנות של קבוצת האנטי-ציונים הקטנה במשך חדשים – מכתביהם אל המערכות, החוברות, שאחדות מהן נכתבו בעילום שם על ידי לוסיאן וולף, שיחותיהם הקדחתניות עם פקידי הממשלה – הן הן שהביאו לידי נוסח-הפשרה, שהציע לנו קאבינט-המלחמה לאחר ימים אחדים.
ב-7 באוקטובר כתבתי לקר מכתב שבו נתתי ביטוי לצערי ולתמהוני, על הערך שייחסה הממשלה הבריטית לקומץ יהודים מתבוללים בהתנגדותם לדבר שהוא משאת נפשם העמוקה של מיליוני יהודים ושאנו, הציונים, מייצגים אותם. ב-9 באוקטובר, היה לאל ידי לשלוח לשופט העליון בראנדייס בטלגראף את נוסח-הפשרה של קאבינט-המלחמה.
'לאחר דיון מוקדם מציע הקאבינט את הנוסח המתוקן הזה:
‘ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את דבר ייסוד בית לאומי לגזע היהודי בארץ-ישראל ובמיטב יכולתה תשתדל להקל השגת המטרה הזאת; אך בתנאי מפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות אשר בארץ-ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני באיזו ארץ אחרת של אותם היהודים שהם מרוצים בהחלט בלאומיותם ובנתינותם הקיימות’. ‘קרוב לודאי. שאתבקש להופיע לפני הקאבינט, כשיתקיים הויכוח האחרון בעוד שבוע בקירוב. חשוב הדבר, שנקבל לא רק את הסכמתו של הנשיא לנוסח, אלא גם את המלצתו לפרסם את ההכרזה הזאת בלי דחייה. גם תמיכת אדוני וגילוי-דעת נלהב שלוח אלינו מאת ציוני אמריקה ולא-ציונים ידועי-שם רצויים לנו מאד. תמיכתו נחוצה מאד’.
השואת שני הנוסחים – זה שבאה עליו הסכמת משרד-החוץ וראש הממשלה (עמוד 205) דרוש קישור וזה שנתקבל ב-4 באוקטובר אחרי התקפתו של מונטאגיו – מראה נסיגה מצערת ממה שהממשלה עצמה היתה מוכנה להציע. הראשון מכריז, כי ‘ארץ-ישראל תיכונן מחדש כבית לאומי לעם ישראל’, והשני מדבר על ‘ייסוד בית לאומי לגזע היהודי בארץ-ישראל’. הראשון מוסיף רק זאת, כי ‘הממשלה תעשה כמיטב יכולתה להבטיח את המטרה הזאת ותדון על השיטות הדרושות עם ההסתדרות הציונית’; השני הכניס את ענין ‘הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות אשר בארץ-ישראל’ בצורה כזו, שאפשר לייחס ליהודים כוונות של דיכוי, ואפשר לפרש את הדברים כך, שכונתם להטיל על עבודתנו הגבלות כאלו העשויות לשתּקה לגמרי.
לא ניתנה לי ההזדמנות להרצות את השקפותינו לפני קאבינט המלחמה, ולאנטי-ציונים בלבד היתה רשות הדיבור בישיבה של 4 באוקטובר. הקאבינט לא ידע באמת מה לעשות עם היהודים הממרים. סייקס, אמרי ואורמסבי-גור היו נבוכים. לבסוף הוחלט לשלוח את הנוסח אל שמונה יהודים, ארבעה אנטי-ציונים וארבעה ציונים, לשם פירושים והערות עם מכתב-לואי, שבו נאמר, כי ‘הואיל ונתגלו חילוקי-דקות בענין זה בין היהודים עצמם, היו רוצים (חברי הממשלה) לקבל בכתב את השקפותיהם של מנהיגים יהודים, גם ציונים וגם בלתי-ציונים’.
אנו, מצדנו, בָּחַנו וחזרנו ובחנו את הנוסח, בהשוותנו את הגירסה הישנה עם החדשה. ראינו את ההבדלים ברור מאד, אבל לא העזנו להיות הגורמים לדחייה נוספת על-ידי עמידה על הנוסח המקורי, שהביע לא רק את שאיפותינו אנו, אלא גם את יחסם של חברי הממשלה. בתשובתי למכתב הממשלה אמרתי: 'האם לא היה רצוי יותר להחליף את המלים ‘ייסוד בית לאומי יהודי’ במלה ‘ייסוד מחדש’ (re-establishment). על-ידי השינוי הקל הזה יובלט הקשר ההיסטורי עם המסורת העתיקה וכל הענין יואר באור הנכון. וכן הייתי מציע ‘העם היהודי’ במקום ‘הגזע היהודי’ (הצעה אחרונה זו באה באמת מצד מר בראנדייס).
איני צריך לומר, שגם נוסח שני זה, עם כל הקיצוצים והסירוסים שבו, היה מאורע עצום בהיסטוריה הגלותית של היהודים, והיה גם גלולה מרה שהמתבוללים היהודים היו צריכים לבלוע, כמו הנסיגה מן הנוסח המקורי, הישר יותר, בשבילנו. והרי זה אחד ה’אילואים' של ההיסטוריה: אילו היינו דעתנים יותר ועומדים בתוקף על שלנו – האם היינו משיגים אז הכרזה טובה יותר? ואולי היתה הממשלה נלאית מנשוא את המחלוקות היהודיות הפנימיות ומסתלקת מכל הענין? ועוד, אפשר שהתוצאה היתה דחייה ארוכה כל כך, שהמלחמה היתה נגמרת לפני הגיענו לידי הסכם, ואז היה הולך לאיבוד כל היתרון של החלטה בזמנה. החלטתנו היתה לקבל, לדחוק את האישור. ידענו, שהמתבוללים ישתמשו בכל דחייה למטרותיהם הם; וידענו, שגם באמריקה נמשך המאבק היהודי הפנימי הזה – ועוד נוספה שם העובדה המסבכת, שהנשיא וילסון, שהיה בכל לבו עמנו, חשב, כי עוד לא הגיעה השעה לפרסם את ההכרזה, בהתחשב עם העובדה, שאין עדיין מצב מלחמה בין אמריקה ובין טורקיה. כונתו של בראנדייס היתה לקבל מאת הנשיא וילסון הבעת אהדה. בזה לא הצליח. אך ב-16 באוקטובר, כשקולונל האוּז מילא את מקומו של הנשיא וילסון, הודיע בטלגראמה לממשלה הבריטית, שאמריקה תומכת בתוכנה של ההכרזה. זה היה אחד הגורמים האישיים החשובים ביותר בהתגברות על נקודת הקפאון, שנוצרה על-ידי הלא-ציונים היהודים בבריטניה, ובהחלטת הממשלה הבריטית לפרסם את ההכרזה.
ב-2 בנובמבר, לאחר דיון אחרון בקאבינט המלחמה, פירסם באלפור את המכתב המפורסם הנודע בשם ‘הכרזת באלפור’. המכתב נשלח על שם לורד רוטשילד. בשיחה קודמת עם באלפור, כששאלני על שם מי עליו לשלוח את ההכרזה הקרובה לבוא, הצעתי את לורד רוטשילד ולא אותי, אף כי אני הייתי נשיא הפדראציה הציונית באנגליה.
וזה נוסח ההכרזה:
‘ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד מקלט לאומי (National Home) לעם ישראל בארץ-ישראל ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל השגת המטרה הזאת; אך בתנאי ברור ומפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בארץ-ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת’.
בשעה שהקאבינט היה בישיבה, שבה נתאשר הנוסח הסופי, המתנתי אני בחוץ, הפעם בקרבת מקום. סייקס הוציא אלי את התעודה בקריאה: ‘ד"ר וייצמן, בן-זכר!’
אכן – בתחילה לא מצא הבן חן בעיני. לא לנער הזה התפללתי. אך ידוע ידעתי, כי יוצאים אנו למסע גדול. טילפנתי אל אשתי והלכתי לראות את אחד-העם. פרק חדש נפתח לפנינו, מלא מכשולים חדשים, אך לא בלי רגעים גדולים.
פרק תשעה עשר/ המשלחת הציונית / כונה ומציאות 🔗
למה נתכונו מעצבי הכרזת באלפור / מינוי המשלחת הציונית / הכנות, בתוכן התיצבות לפני המלך / התחלות קטנות של צרות גדולות / הוצגתי לפני המלך ג’ורג' החמישי / ליאונארד שטיין בטאראנטו / קאהיר של ימות המלחמה, 1918 / הכניסה לארץ-ישראל / הצבא מתיחס באדישות ובזילזול להכרזת באלפור / הסיבות הנעלמות ליחס זה / גיניראל וינדהאם דידס מראה לי את הפרוטוקולים של זקני ציון / עזרתו של גיניראל דידס / יחסו של גיניראל אלנבי / אני קונה לי שביתה עם המטה הכללי / הפטיש והסדן / פקידים צבאיים עוינים / קשיים טבעיים וקשיים ללא צורך / כבר נגרם נזק.
כימי דור עברו מאז נכנסה הכרזת באלפור להיסטוריה. ממרחק זמן זה לא קל הוא לתפוס שוב את התרוממות הרוח שליותה את פירסומה – התרוממות רוח משותפת ללא-יהודים וליהודים כאחד: מצד היהודים היתה זו ציפייה לגאולה קרובה, ומצד הלא-יהודים היתה זו קורת-רוח עמוקה שנתעוררה מתוך מעשה רב של תיקון עוול. אמנם נשמעו קולות התנגדות משני הצדדים, אבל קולות אלה הוכרעו על-ידי הרוב ועל-ידי הסמכות המוסרית. אנשי המדינה הראשונים במעלה באותם הימים היתה להם יד בהכרזה. מספרים, כי באלפור אמר בשנים שלאחר כך, שהוא רואה בהכרזה זו את מפעל חייו הגדול; הרוזן רוברט ססיל, אחד ממייסדי חבר הלאומים, ייחס לבית הלאומי היהודי ערך שוה לזה של החבר גופו. ולמרות הניסוח הסתום היתה הכונה ברורה. הנשיא וילסון הודיע: ‘בטוח אני, שעמי הברית, בהסכמה גמורה של ממשלתנו ועמנו, הגיעו לכלל דעה, שיש להניח בארץ-ישראל את היסוד לקהלייה יהודית’. בדברו בשם לורד באלפור ובשמו, מספר לנו לויד ג’ורג' בזכרונותיו:
‘בנוגע למשמעות המלים ‘בית לאומי’, שהציונים מייחסים להן חשיבות מרובה כל-כך, הוא (באלפור) הבין בהן צורה מסויימת של חסות בריטית, אמריקנית או אחרת, שתתן ליהודים את מלוא הזכויות לעשות ולפעול למען גאולתם, ולהקים, על ידי חינוך, חקלאות ותעשייה, מרכז ממשי של תרבות לאומית ונקודת-מוקד של חיים לאומיים… אין מקום לספק כלשהו בנוגע לכונתם של חברי הקאבינט (קאבינט המלחמה הקיסרי) באותה שעה. הם לא נתכונו שתוקם מדינת-יהודים מיד עם חוזה השלום, בלי להביא בחשבון את רצונם של רוב התושבים. אך מצד שני הובא בחשבון, כי בהגיע הזמן לתת לארץ-ישראל מוסדות מייצגים, והיהודים השתמשו בינתיים בהזדמנות שניתנה להם ונעשו רוב מכריע בארץ, תיעשה ארץ-ישראל קהילייה יהודית. המחשבה, שהעלייה היהודית צריכה להיות מוגבלת בדרך מלאכותית כדי שהיהודים יישארו מיעוט תמידי, לא עלתה על דעת איש מן האנשים שעסקו בעיצוב המדיניות. דבר זה היה נחשב בעיניהם כמעשה עוול ותרמית לגבי האומה שפנינו אליה לבקש תמיכתה’.
בתוך שאר הדברים, אצטרך לקבל עלי את התפקיד המצער, לשוב ולהתחקות על ראשית הצעדים, שהביאו לידי פירצה כזו בין ההבטחה שבהכרזה ובין הגשמתה; וצעדים ראשונים אלה, עלי להודות, עולים בקנה אחד עם המאמצים הראשונים לתרגם את המדיניות לשפת המעשים.
בתחילת שנת 1918 החליטה ממשלת הוד מלכותו לשגר משלחת ציונית לארץ-ישראל לבחון את המצב ולהכין תכניות ברוח הכרזת באלפור. המשלחת צריכה היתה לייצג את היהודים בכל הארצות הראשיות של עמי הברית; אך הואיל ואמריקה לא היתה במצב מלחמה עם טורקיה, לא ראתה יכולת למנות נציגים; והחברים הרוסיים, אף כי מונו כמשפט, לא יכלו, ‘מטעמים פוליטיים’, לצאת בזמן הראוי כדי להצטרף אלינו. באו ונלוו אלינו אפוא האיטלקים והצרפתים.
הממשלה האיטלקית שלחה אלינו את המפקד לוי ביאנקיני, שנתגלה אחר־כך כעובד נאמן ביותר, שהשתתף עמנו בלב שלם בכל צידי עבודתנו בארץ-ישראל; אבל עד מהרה נתקבל הרושם, שמסירותו היתה מיוסדת על נטייה איטלקית יותר מאשר ארץ-ישראלית. לאור ההתפתחות הבאה נקל להבין את ההתעניינות שגילו האיטלקים לגבי פעולות הציונים בארץ-ישראל כבר באותם הימים הראשונים. עצם הבית הלאומי היהודי נראה להם, מתוך מידה מסוימת של קינאה וחשד, שהוא בא לחזק את ההשפעה הבריטית ב’מארה נוסטרום'; אף נעשה כל מאמץ לאזן השפעה זו על-ידי עידוד ההשתתפות האיטלקית בהתפתחותה הכלכלית של ארץ-ישראל. פעמים רבות הוגד לנו, שעלינו להשתמש בפירמות איטלקיות, בפועלים איטלקים ובאספקה איטלקית לביצוע עבודות ההכנה שלנו.
הצרפתים שלחו אלינו את פרופיסור סילוֶן לוי, אנטי-ציוני מובהק! כפו אותו עלינו מצד הממשלה הצרפתית – שהשמיעה טענות קשות נגד הבריטים – ומצד בארון אדמונד די-רוטשילד, שהרגיש כי נוכחותו של סילון לוי במשלחת, למרות (או אף בגלל) השקפותיו הידועות, תסייע בידינו להתגבר על זרמי-התנגדות מסוימים בדעת-הקהל הצרפתית-היהודית, ובפרט – ב’כל ישראל חברים' האנטי-ציונית, שסילון לוי היה נשיאה המכובד. כדוגמת המפקד ביאנקיני היה גם סילון לוי עובד נאמן בענין זה – ובאותה רוח עצמה. דומה כי סבור היה שעליו לעשות למען המטרה הצרפתית. הוא גילה, כמובן, התעניינות מרובה במושבות פיק“א, שנוסדו על-ידי בארון אדמונד די רוטשילד זמן רב לפני שמצאה ההסתדרות הציונית להתחיל בעבודה מעשית בארץ. לעתים קשה היה לכבוש את ההרגשה. כי מר לוי צרה עינו במקצת בגידולה של ההשפעה הציונית, שבאה לדחוק את רגלי המונופולין האמיתי, שנמצא עד אז בידי פיק”א.
מר ג’יימס די רוטשילד, בנו של בארון רוטשילד, פעל כמין קצין-מקשר בינינו ובין פיק"א בארץ-ישראל, ובדרך הטבע היתה בו נטייה מסוימת לצד המושבות שנוסדו בידי אביו. מר די רוטשילד היה ולא היה חבר של המשלחת הציונית. הוא השתתף בכל ישיבותינו, אבל לא רצה להזדהות עמנו הזדהות רשמית. דבר זה היה יוצר לפרקים מצב משונה, שנתיישב על פי רוב בכוח כשרונותיו הדיפלומאטיים של מייג’ור אורמסבי-גור (עתה לורד הארליק), הקצין-המקשר שלנו עם שלטונות הצבא הבריטיים.
נציגי היהדות הבריטית במשלחת היו, מלבדי, מר ג’וזף כּוֹון, ד"ר דויד אידר, מר ליאון סיימון ומר י. מ. זיו (מזכיר).
יציאתנו נקבעה ליום ב', 8 במארס 1918. ימים מועטים קודם לכן עלה פתאום בדעתו של סיר מארק סייקס, שאסף ואירגן אותנו ודאג לסידורי נסיעתנו – תפקיד לא קל בשעת מלחמה, – כי לשם הרמת כבודה של המשלחת מן הראוי, שאני, העומד בראשה, אתקבל לפני צאתנו לדרך על-ידי ה.מ. המלך. מאד הערכתי – והאחרים עמדי – את הכבוד הזה, אבל היו לי פיקפוקים מסוימים בדבר התבונה שבצעד זה. ידעתי, שאנו מפליגים לדרך ארוכה וקשה, והרגשתי, שמוטב לדחות את הראיון עד שיהיה בידנו משהו ממשי בארץ-ישראל ונוכל להודיע על התקדמות. אולם השלטונות שנמלכתי בהם סברו אחרת, ואני, כמובן, הסכמתי לדעתם.
וכאן אירע הראשון לאותם המאורעות, שהיו צריכים לעשות את המשלחת הציונית למין פרילוּד או פתיחה תימאטית לעתיד. נעשו סידורים להביאני אל הארמון בשבת בבוקר קודם הנסיעה. קניתי ונתתי בראשי את הצילינדר הראשון והאחרון שלי ובאתי בשעה המיועדת אל משרד החוץ, ושם מצאתי את סיר מארק סייקס נבוך ומלא התנצלות; והוא הודיעני, כי זה עתה קיבל מקאהיר כמה טלגראמות ‘מדאיגות מאד’ בנוגע לזה, שהערבים מתחילים לשאול שאלות בלתי-נעימות – הוא נוטה למחשבה, שמוטב לבטל את הראיון.
דבר זה רק אימת במידת מה את תגובתי האינסטינקטיבית הראשונה על הראיון המדובר; אך כיון שהגענו לכך, לא יכולתי להסכים סתם לביטול, ולא כל שכן על יסוד הנימוק שהושמע. אמנם לענין הראיון לא ניתן כל פירסום, אבל הוא נודע בחוג המצומצם של חבירי, ובודאי שהדבר יגרום להם צער עמוק, הואיל ויראו בו שינוי רציני לרעה וסימן רע לעתיד. הגדתי לסיר מארק את שבלבי בענין זה והפצרתי בו לסדר ראיון אחר, אם גם הזמן העומד לרשותנו היה קצר. סיר מארק, אף כי הדגיש את תמיכתו האישית בעמדתנו, לא יכול היה לעשות זאת. ובכן עמדנו במסדרון משרד החוץ נתונים בויכוח חם ולפעמים מכאיב. נצטרף אלינו מייג’ור אורמסבי-גור, שנטה לקבל את דעתי בנידון זה. זכורני, שעמדתי על דעתי ברוב הדגשה וחמימות, כי אם נרשה להטות את עצמנו מקו פעולה מתוכן על-ידי דברים כגון טלגראמות סתומות, המרמזות על תנודות מסוימות בעולם הערבי, תהיה כל עבודתנו בארץ-ישראל בלתי אפשרית, ומוטב שלא נצא כלל.
הויכוח נמשך שעה ארוכה; ולבסוף החלטנו, כי מוטב שנביא את הענין לפני מר באלפור, שנראה לעינינו באותו רגע כשהוא עולה במדרגות של משרד החוץ. דעתו של סיר מארק היתה, שאני אראה אותו; ואני העדפתי, שסיר מארק יביא לפניו את הענין, בדעתי שהוא יציע אותו באור הנכון ככל האפשר. מייג’ור אורמסבי-גור ואני חיכינו במסדרון כחצי שעה, והנה הופיע סיר מארק ואמר לנו, כי לדעתו של מר באלפור צריך הראיון להתקיים, ובאותו רגע הוא, באלפור, מטלפן אל הארמון להסביר, שכל אי-ההבנה נגרמה על ידי שהוא עצמו איחר לבוא אל המשרד! ובו במקום נקבע ראיון אחר ליום ב' הבא – הוא יום צאתנו לארץ-ישראל.
ובכן הוצגתי לפני הוד מלכותו המלך ג’ורג' החמישי. וזה היה דברו הראשון בברכו אותי: ‘אדוני מבין, מר באלפור מאחר תמיד לבוא אל המשרד. ידעתי זאת’. אחר כך הסב את הדברים על ארץ-ישראל והראה התעניינות מרובה בתכניותינו. בדעתו שנולדתי ברוסיה, דיבר באריכות-מה על המהפכה הרוסית – שתפסה אז מקום בראש העיתונות – ואמר בין השאר: ‘תמיד הזהרתי את ניקי (ניקולאי) על הסכנות הצפויות לו מתוך שהוא מחזיק במשטר זה; אבל הוא לא רצה לשמוע’. אחר־כך חזר למטרת הראיון ואיחל לנו הצלחה במאמצינו.
בערב אותו יום יצאנו לדרכנו. קו מסענו ביבשה היה פאריס-רומא-טאראנטו. מטאראנטו היינו צריכים להפליג באנייה במי ים התיכון השורצים צוללות לאלכסנדריה, ושם ישבנו שבעה ימים וחיכינו לליווּי. היה זה מקום שומם, ללא מזון מספיק, ללא התעסקות וללא שעשועים. הנקודה התרבותית היחידה היתה במחנה-הנופש לחיילים ולמלחים שהיו נוסעים למזרח התיכון ובחזרה. לפני סוף ישיבתי שם, כשהגעתי לכלל יאוש מרוב שיעמום, גיליתי, שידידי הישן ליאונארד שטיין נמצא אף הוא בין אלה שנתקעו בטאראנטו. לא ראיתיו מאז פרוץ המלחמה ורבות היה עמי להגיד לו. הלכנו יחד למלון הקטן היחיד שהיה בטאראנטו ושכרנו שם חדר. היה יום לוהט ככבשן. הוא שכב על מיטה אחת ואני על האחרת; ובמשך שעות דיברתי אליו, בספרי לו את קורות ארבע השנים האחרונות והמשא-והמתן שהביא לידי הכרזת באלפור; את כל אלה שמע בפעם הראשונה.
ההרוחה היחידה משיעמומה של טאראנטו העיר היה טיול על שפת הים, שנפתח משם מראה יפה על השורה הנהדרת של אניות-מלחמה איטלקיות, אניות-משחית וכלי-קרב אחרים, שעגנו לבטח מאחורי מחסומים כפולים בנמל טאראנטו. משונה היה, שעם כל הכוח הימי הזה, שרבץ כאן מתוך בטלה, המתין משלוח בריטי חשוב שבעה ימים תמימים מחוסר ליווי (שהיה צריך, אגב, להינתן על-ידי אניית-המשחית היאפאנית היחידה, שהיתה הולכת בין טאראנטו ובין אלכסנדריה). שאלתי בתום לבב סגן-אדמיראל בריטי, שהיה בתוך הנוסעים עמנו, למה לא ישמשו אניות-המשחית האיטלקיות לצורך ליווי, והוא פרץ במבול דברי-חימה שהפתיעוני: ‘איטלקים אלה לא יצלחו למאומה, כי-אם לשבת מאחורי מנעולים בנמל! הם אוהבים כן! היה לי פעם צורך נורא באניית-משחית – לא לשם ליווּי, אלא לשם עבודה של ממש – ולא קיבלתי אלא לאחר שאיימתי לנפץ את שעריהם הארורים!’
סוף-סוף יצאנו לדרך משתרכת במשך תשעה ימים לאלכסנדריה. רוב הנוסעים היו חיילים או מלחים בחופשה, אך היה שם גם קומץ של אזרחים חשובים, מצרים או ליואנטינים, שנראו בעיני כצוללים, או כמודעות של צמיגי מיצ’לין4, בשל המבחר המרובה של חגורות-הצלה, מקטורנים מתנפחים וכו', שהתעטפו בהם. המשלחת הגיעה לאלכסנדריה בפרוס הפסח ובילתה שם כשלושה שבועות. זה היה מגעי הראשון עם העדה הספרדית הגדולה של מצרים, ועם הסיעות הערביות לאין מספר, שהציפו אז את מצרים. אלה האחרונות היו מאורגנות – אם אפשר להשתמש כאן במלה זו – בקבוצות מדיניות מיוחדות, וכולן עסוקות בשליחת טלגראמות לכל רוחות העולם. קאהיר של ימי המלחמה היתה מבוך גדול אחד של תככים פעוטים, ובודאי לא היינו מוצאים את ידינו ואת רגלינו אלמלא הדרכתו רבת-הכשרון של מייג’ור אורמסבי-גור וסיר רג’ינאלד ויינגייט. ביחוד סיר רג’ינאלד הוא שהיה בעל נסיון רב בעולם הערבים ובדרך מחשבתם, ועצתו ניתנה לנו ברוב נדיבות.
לתמהוננו, ולמרות הטלגראמה שקיבל סיר מארק סייקס, לא ראינו כל איבה, ואפילו בחוגים ששלטו בהם אנשים מסוגו של נימר, עורכו המפורסם של ה’מוקאטאם'. אפשר שהסיבה היתה בחוסר נסיוננו; עדיין לא היינו מסוגלים לקרוא בין השיטין. פעמים רבות הוזהרנו על ידי ידידינו הרשמיים, וכן גם על ידי מתי מספר מבני העדה היהודית, שבאו לעזרתנו – עלי לומר לצערי, כי רובם, תחת לשמש לנו גשר בין מזרח למערב, נשארו רחוקים כמו הערבים – שלא נגע בשום בעיה בדרך ישירה. הערבי הוא וכחן ובר-פלוגתא שנון מאד, ומי שלא סיגל לעצמו את הטכניקה הדרושה ידו על התחתונה. ביחוד יש לו לערבי כשרון גדול להביע השקפות מתנגדות מן הקצה אל הקצה להשקפותיך באדיבות דקה ומעוקפת כזו, עד כי נדמה לך שהוא מסכים עמך ומוכן לכרות עמך מיד ברית ידידות. שיחות ומשא-ומתן עם הערבים דומים במקצת לרדיפה אחרי מחזה-תעתועים במדבר: מבשר טובות ונחמד למראה, אבל עשוי להביאך לידי מיתה בצמא.
שאלה ישירה סכנה בה: היא מביאה את הערבי לידי נסיגה זריזה ולשינוי גמור בנושא השיחה. יש לגשת לבעיה במשעולים עקלקלים, ודרוש זמן לאין סוף עד שתגיע לעצם הענין. בסוף ימי ישיבתנו במצרים התחלנו לחדור מעט אל מתחת לצעיף הדברים ולתפוס לפעמים את המשמעות האמיתית, שהיתה נראית בתחילה כגיבוב מלים שלא מן הענין.
לא דבר קל היה לנו לעמוד על יחסה של מצרים כלפי המלחמה, שנמשכה אז כמעט ארבע שנים. עדיין לא נראתה אז תוצאה ברורה. נראה היה שקואליציה גדולה של אומות אין בכוחה להכריע את מעצמות המרכז, וצבאות גרמניה, בהשתערותם הנואשת האחרונה – לפי שנתברר – אפילו איימו על פאריס ועל נמלי התעלה. בדרך כלל העלינו, שהאוירה המצרית אינה ידידותית לגמרי ביחס לענין עמי הברית.
מתוך המהומה של מצרים יצאה המשלחת לשיעורין לארץ-ישראל. ראשון יצא מר ג’יימס די רוטשילד, כעין חלוץ לפני המחנה. הוא הוזמן על-ידי אלנבי לדור במטה הכללי, שהיו לו שם ידידים רבים, ובתוכם אחד מקרוביו, דאלמני (עתה לורד רוֹזבּרי), אשר שימש שליש למפקד הראשי. היתה לי הרגשה, שהוא מעדיף ללכת יחידי ושלא יזדהה עמנו יותר מדי בבואו לארץ-ישראל. לאחר זמן מועט קיבלתי הזמנה לדור במטה הכללי משך ימים מספר. חבירי, שמייג’ור אורמסבי-גור ליוה אותם (מעתה נתמנה להיות עמנו כקצין-מקשר), באו לאחר זמן קצר. כעבור שבוע ימים היינו כולנו בארץ-ישראל, משוכנים בתל-אביב בביתו של ז. ד. ליבונטין, שנעדר אז מן הארץ. תל-אביב היתה אז שכונת-חוף קטנה, ובה כמאה בתים וכמה מאות תושבים. המקום היה שקט, כמעט שמם, בין שטחי החולות, אבל לא בלי חן, אף כי היה מנותק מעולם החוץ כמעט ארבע שנים וסבל מן הכיבוש הגרמני והתורכי.
המטה הכללי חנה ברמלה – או נכון מזה, בביר-סאלם – בתוך בית, שהיה קודם בית-אכסניה גרמני קטן, בנוי על גבעה מוקפת פרדסים של תפוחי-זהב, ונראה מביתנו שבנינו לנו אחר־כך ברחובות. היה זה בית צנוע, אך לפי התנאים ששררו אז – מרוּוח למדי. בבואי מצאתי עצמי מיד בתוך אוירת המלחמה, שינוי פתאומי ומרעיש אחרי קאהיר. בארוחת הבוקר של היום הראשון נטרזתי בין גיניראל אלנבי ובין גיניראל בּוֹלס, שדיבר מעל גבי בעניני מלחמה – אבידות, התקפות, נסיגות – והייתי חש מעין מתיחות באוירה. על צד האמת, הרגשתי שנפלנו לתוך המטה הכללי בשעה לא רצויה כלל. החדשות מחזית המערב היו רעות; רוב הצבא האירופי הוצא מארץ-ישראל לשם חיזוק הגייסות בצרפת. הרכבת שהביאה אותי מקאהיר הוטענה בחיפזון קצינים וחיילים להסיעם מהר למערב. התקדמותו של אלנבי עצמו נעצרה לגמרי; השאירו בידו כוח קטן של הודים מוסלימים, והערביים שהרגישו עד מהרה בחולשת מעמדם של הבריטים, הראו סימני מרדות. בואנו לא היה כלל תוספת של כוח או עידוד, וביחוד שהתועמלנים הערביים לא איבדו זמן והכריזו כי ‘הבריטים קראו ליהודים לבוא ולקחת את הארץ’.
זו היתה רק ראשיתה של דרך החתחתים שלנו. נתגלה לי כי הכרזת באלפור, שזיעזעה כל-כך את עולם החוץ, לא הגיעה כלל אל רבים מקציני אלנבי, ואפילו אל רמי-המעלה שבהם. הם לא ידעו עליה ולא כלום, אף לא על האהדה המרובה שהראו אז כלפי שאיפותינו ותביעותינו אנגלים מפורסמים מכל המעמדות. הם היו מנותקים מאירופה; מחשבותיהם היו מרוכזות בענין שנמסר לידיהם, והוא – לנצח במלחמה, או – ביתר דיוק, לפי אותם הימים – להחזיק מעמד בחזית המיוחדת להם, כדי שלא ייהדפו לאחור על-ידי הטורקים בפיקודו של לימאן פון סאנדרס. להותנו, לא היה די בזה; היו מכשולים עמוקים יותר, ייתכן לומר, אורגניים יותר ביחסם הנפשי של כמה מקציני אלנבי. האוכלוסיה היהודית המצומצמת, שנידלדלה בשנות מחסור ובידוד, המדברת אנגלית בקושי, נראתה בעיניהם כפסולתם של הגיטאות ברוסיה ובפולין. ורוסיה איבדה בזמן ההוא את חינה בעיני עמי הברית, כי הימים היו אחרי המהפכה הבולשיבית, שהיתה מזדהה אצלם בדרך כלל עם היהדות הרוסית; רוסים, יהודים, בולשיביקים היו כינויים שונים לדבר אחד במוחותיהם של רוב הקצינים הבריטיים בארץ-ישראל באותם הימים, ואפילו לא היו בורים גמורים במאורעות שאירעו, לא ראו לעצמם טעם לעמוד לימין היהודים – עם הכרזה או בלי הכרזה.
אולם מצב זה לא נתפתח מאליו. באחת משיחותי הראשונות עם גיניראל (עתה סיר וינדהאם) דידס (הוא היה אחד המעטים שהבינו את עמדתנו) נודע לי למצער אחד ממקורות הפגעים שלנו. פתאום ובלי כל הקדמה, נתן על ידי גליונות אחדים כתובים במכונת כתיבה וביקש ממני לקרוא אותם בעיון. קראתי את הגליון הראשון ונשאתי עיני בתמיהה קצת ושאלתי, מה פירוש כל האשפה הזאת. גיניראל דידס השיב בשקט, אך בקפדנות: ‘מוטב שתקרא הכול בעיון; הדבר יגרום לכם צרות רבות בעתיד’. כאן נתודעתי לראשונה אל פרקים מתוך ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’.
נבוך ומבולבל שאלתי את דידס, איך הגיע אליו הדבר ומה משמעותו. הוא השיב לאט ובעצבנות: ‘תמצא אותו בשליף של רבים מן הקצינים הבריטיים כאן – והם מאמינים בו; הדבר הובא על-ידי המשלחת הצבאית הבריטית, ששירתה בקאוקז במטהו של הנסיך הגדול ניקולאי’.
טעות היא לשער, כי ההשקפות של כל הצבא הבריטי הושפעו מן הרעיונות המבוטאים ב’פרוטוקולים של זקני ציון'; אבל בימים שזוועות מהפכת הבולשיביקים היו רעננות בכל המוחות, מצאו להן השמועות והדיבות הדמיוניות ביותר – שנוסדו לעתים קרובות על קרקע קיים של משפטים קדומים – קהל מאמינים, ופרקי הפרוטוקולים שראיתי אז נבחרו בכונה לשמש מזון ערב לחיכו של טיפוס מסוים בין הקוראים הבריטיים.
אבל גם בלי מכה זו, שאי-אפשר היה לחזותה מראש, היה מצבנו קשה למדי. בפגישתי עם אלנבי מסרתי לו כמובן את תעודותי ואת מכתבי-ההמלצה של לויד ג’ורג', מר באלפור ואחרים; אך עם כל החמימות שבדבריהם, ראיתי שרושמם היה מועט. כמעט הערתו הראשונה היתה: ‘כן, אבל מובן שבשעה זו אין לעשות כלום. עלינו להיזהר מאד, שלא לפגוע ברגשנותם של האוכלוסין’. הוא היה אדיב, אפילו חביב, בהתנהגותו, אך בעברנו אל מטרות המשלחת, לא גילה כל נכונות לעזור. מורגש היה, שזהו עולם צבאי, ובעולם זה זכות-הקיום רק לחיילים. האזרחים היו לטורח. והנה הוזרקנו – קבוצה ססגונית מאד של אזרחים – לתוך האורגניזם הצבאי כגוף זר… התקוות המשיחיות שהציצו אלינו מבין השיטין של הכרזת באלפור נתמעטו במידה מוחשית כשבאנו במגע עם המציאות החמורה של המטה הראשי.
שלושה ימים ישבתי בביר-סאלם. בצדק או שלא בצדק, הרגשתי שהימים האלה הם מעין תקופת ניסיון. השלטון רצה לתהות על קנקני, כדי להיוכח מה ברייה היא זו שכפו עליהם המדינאים בלונדון, לפני שישלחני לחפשי בארץ-ישראל. לא היתה לי כל הזדמנות להתקשר עם ידידים שונים שהיו לי בראשון או ברחובות ושחיכו לבואי בכליון עינים. הייתי מרוחק כמיל אחד בלבד, אך לא היה גשר מוליך מן המטה הראשי אל הכפרים מסביב. עברו עלי שלושת ימי חרדה. היה עלי לשקול כל מלה שאני מוציא מפי, לכבוש המון רעיונות שהבאתי עמי ולהקפיאם לפי שעה. מייג’ור ג’יימס די רוטשילד עמד, כמובן, ביחסים קרובים יותר עם המטה ממני; כמה מאנשי המטה היו ידידיו משכבר. אבל עזרתו להרים את רוחי נצטמצמה באזהרותיו הנשנות, לא לומר כלום ולא לעשות כלום: ‘זכור, אזניים לכתלים’!
הרגשתי תמיד הרווחה כשהלכתי אל אוהלו של דידס; עמו יכולתי לדבר בגלוי, לחלום בגלוי. הוא שהכניסני בסוד הנוהג של מחנות הצבא, ולבסוף קשרני עם גיניראל קלייטון, הקצין המדיני של הצבא בארץ-ישראל, שלרשותו נמסרה המשלחת בדרך רשמית. את הלילה השני לשבתי בביר-סאלם ביליתי כולו באוהלו של דידס. דיברנו על ההווה ועל העתיד, ואני גיליתי לו את תקוותי ואת תכניותי. הוא הקשיב לכל דברי באורך-רוח ובסבר טוב; מתוך ביקורת ואהדה כאחת הזהירני מפני כמה מכשולים שיעמדו לפני, אך סיים את דבריו בהזכירו לי, כי האמונה עוקרת הרים. דיברנו עד כלות הכוחות, ולבסוף הציע לי מיטת-שדה ובילינו את שארית הלילה – כשתי שעות! – בצל אוהלו. הקיצונו וראינו כי המלקוש ירד עלינו בשעה שהיינו ישינים, וכל קרקע האוהל כולו היה מכוסה פרחי-אביב. ראינו בהם סימן טוב.
אותו בוקר, בעמדי לפני אוהלי, שהיה סמוך לדרך, ראיתי את אלנבי עובר במכונית. הוא עצר, ולאחר שבירכני בסבר פנים יפות, רמז לי בידו להיכנס למכונית באמרו, שהוא הולך לירושלים והוא משער שאסכים לעלות עמו. הוא צדק: נפשי נכספה מאד ‘לעלות לירושלים’. אבל איזה חוש שבי עצרני. זכרתי את השתיקה המשונה מאד של שני הימים האחרונים, ולאחר רגע אמרתי: ‘רוצה הייתי לנסוע; אבל במסיבות שלנו, האין אדוני סבור, כי מוטב שאלך לאחר זמן מה ובשעה כשירה לי? אפשר שלא יהא נוח לו להיראות בכניסתו לעיר-הבירה יחד עמי’. אלנבי יצא מן המכונית ועמד על ידי רגע או שנים, כשקוע במחשבות. אחר חייך והושיט לי את ידו: ‘צדקת, אדוני – ואני חושב, שנהיה ידידים טובים’ מאותו זמן הרגשתי, על כל פנים ביחס למפקד העליון, כי הקרח נשבר. אחר כך עלינו יחד לירושלים, אבל הדבר היה ביולי – בערב הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.
כתום שלושת הימים האלה שוחררתי, אם אפשר לומר כך, מן המטה הראשי; לחברי ולי ניתנו תעודות מעבר חופשי, מכונית, דלק, ומעל לכל החסדים – טלפון משלנו. היינו, כמדומה, האזרחים היחידים בארץ-ישראל, שהוענקו להם זכויות כאלה. גמרתי בלבי, כי שום מעשה מצדי אינו רשאי לעקור את ציץ-האמון הרך, שהתחיל משגשג בין המטה הראשי ובינינו. וזאת היתה – אף כי בחמלת ה' לא ידעתי זאת בימים ההם – ראשית הדרך הקשה, שנטל עלי ללכת בה כמעט כל ימי חיי. מאד נתון הייתי בין הפטיש ובין הסדן – בין השלטון הבריטי האיטי, חסר-הדמיון, השמרני ותכופות בלתי-ידידותי, כצבאי כאזרחי, ובין העם היהודי קצר-הרוח והדינאמי, שראה בהכרזת באלפור את ההבטחה הגדולה להשיב לו את ארצו ומולדתו, והיה מעמיד כנגדה מתוך טינה רבה את המציאות הפקידותית בארץ-ישראל.
היו, כמובן, באותם הימים גם יוצאים מן הכלל נכבדים וראויים לציון, כגון וינדהאם דידס וג’ילברט קלייטון והמפקד העליון עצמו. אבל אלה לא היו האנשים הבאים במגע יומיומי עם האוכלוסין; הם היו שקועים בניהול המלחמה ובעל-כורחם הניחו את פרטי ההנהלה לאנשים ממדרגה נמוכה יותר בממלכת הצבא; והללו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו משוללים הבנה, או חזון, או אף חביבות.
מושל יפו – וגם של תל-אביב – היה אז אחד קולונל האבּארד. תחת ידו היתה העדה היהודית, אם לא הגדולה במספר, הרי בלי ספק הפעילה ביותר בארץ-ישראל, אך בכל מעשיו ודיבוריו, שרובם היו שטחיים מאד, השתדל לרפות את ידי היהודים ולעודד את הערבים, ככל אשר מצא לעשות. דוגמה אחת מתוך רשימה שנעשתה באותם הימים היא הצורה, שבה קיבל פני ועדה של אגרונומים יהודים, מודדים וכו', שניתן להם לבקר בשכם (בחסות רשמית של הממשלה) כדי לסייר אדמת ג’יפטליק בסביבה. קולונל האבארד אמר להם, אולי בדרך הלצה, אבל אם כך, היתה זו הלצה גרועה – שאם לא יעזבו תיכף ומיד את המקום, יוכו עד מות בידי האוכלוסין הנרגזים. הוא הוסיף אימרת זילזול על הנשיא וילסון ‘המתערב יותר מדי בעניני ארץ-ישראל’, וסיים, שאם הועדה רוצה לעבור את הג’יפטליק, עליה לקחת עמה גדוד חיילים. בשיחה עם ידידים היה רגיל לומר, שאם תהיה ‘מהומה’ ביפו, לא יהא אחראי לה ולא יתערב אף לא ירשה לחיילים שבפיקודו להתערב.
והיה קולונל רונאלד סטורס בירושלים. גישתו היתה עדינה יותר. הוא היה ידיד לכול; אבל כל יגיעתו לא הועילה לו לקנות את אמוּנוֹ של היישוב היהודי. המושל הראשי, גיניראל מוני, היו לו במטהו כמה יועצים ופקידים, שלמן הרגע הראשון ראו חובה לעצמם להוכיח ליישובים היהודים שתחת שלטונם, כי למרות מה שאמרו או עשו בטפשותם המדינאים בלונדון, כאן אנו חיים בעולם אחר לגמרי: ‘אנו נשנה את כל זה’.
עם מיטב הרצון שבעולם היו אותם הימים בארץ-ישראל קשים למדי. היישוב היהודי היה מדולדל, עזוב ובלתי מאורגן. רוב מנהיגיו גורשו על-ידי השלטון הטורקי, מי לדמשק ומי לקושטא. רופין, המומחה המוכשר שלנו לעניני התיישבות, שהה בקושטא. חסרים היינו גם את מאיר דיזנגוף, ראש-העיר המכובד של תל-אביב. היה זה אדם מתון, מעשי, בעל שכל ישר, ששירת את העיר כעשרים שנה לאחר הימים שאני כותב עליהם. הוא עשה את חובתו ליישוב ולצרכיו בלב שלם, בלי להיות משוחד על-ידי רגשות מפלגתיים. דעותיו היו מכובדות בעיני כול ומקובלות כמעט על הכול. בהיעדרו ובהיעדר עוד מעטים כמותו, לא ידעו יהודי ארץ-ישראל את הדרך ילכו בה. הכיבוש הגרמני והטורקי דילדלו וניתקו את המושבות היהודיות, ויהודים רבים נמלטו למצרים כפליטים. אחרי הכיבוש על-ידי הצבא הבריטי התחילו לזרום בחזרה. היה. כמובן, מחסור גדול במצרכים, ואך נפתחה הדרך למצרים התחילו האנשים דורשים רשיונות ללכת שמה כדי לקנות את החסר. זה היה מקור צרות צרורות למשלחת, הואיל ואנו היינו המתוכים הרשמיים בין האוכלוסיה היהודית ובין השלטונות הצבאיים. רק קו מסילת-ברזל אחד חיבר את ארץ-ישראל עם מצרים, ורק רכבת אחת ליום היתה מהלכת בכיוון אחד. המקומות המוגבלים היו נחוצים מאד לצרכי הצבא. ואי-אפשר היה להשיג רשיונות, אלא אם כן היה הדבר דוחק מדי. מתוך מורת רוח ראיתי עצמי מחויב להעביר מזמן לזמן בקשות אל קצין התחבורה, אף כי צימצמתי אותן ככל האפשר. גם אילו היה יחסם של הקצינים הבריטיים ידידותי יותר היו הגבלות אלו עשויות לשמש מקור של תלונות הן על המשלחת והן על השלטונות הבריטיים.
אבל יחסם של רבים מן הקצינים הבריטיים אל היהודים היה רחוק לאין שיעור מן הידידות, ובפרט במחוז יפו. ובאוירה זו של מתיחות ותוחלת נתערבבו לעתים קרובות ההגבלות ההגיוניות וההגבלות שאינן הגיוניות; דברים פעוטים לבשו חשיבות של עניני מדינה; ואירעו מקרים של הפלייה, שלא היו בעיני פעוטים כלל וכלל. עשיתי ככל אשר השיגה ידי ליישר את ההדורים, אבל טענותי באזני היהודים, כי חיכוכים ואי-נוֹחוּיות אלה הם בלתי נמנעים בתקופת מעבר, לא השפיעו עליהם לנוכח המציאות שבחיי יום יום. לא הועלתי בדברי, כי אין זה מן המידה להסיק מסקנות אחרונות מיחסו של קצין פלוני או אלמוני, וכי האנשים המכריעים מבינים לריענו והם אתנו ולא נגדנו. עובדה היא, ככלות הכול, שאף גיניראל דידס וקלייטון הקדישו הרבה מזמנם ומכשרונם הדיפלומאטי להיטיב את המצב, כלל היחסים בין השלטונות הבריטיים במקום ובין האוכלוסין היהודים נמתחו יותר ויותר, ורק בנקודות מעטות שררו יחסי-ידידות תקינים וטוּפח למעשה הרצון הטוב שאי-אפשר בלעדיו.
והנה קרה מקרה שהמריצני להביא את כל הענין לתשומת לבו של המפקד הראשי.
באחד מימי מאי שמענו, שמטעמים צבאיים עומדים לפנות את המושבה פתח-תקוה (אחת המושבות הראשונות שנוסדה על-ידי הבארון אדמונד די רוטשילד בראשית שנות השמונים). ככל שהדבר היה מצער מנקודת מבטם של המתיישבים לא יכול שום בר-דעת להתנגד לכך, אם נימוקים צבאיים הצריכו זאת. השלטונות הצבאיים במקום הבטיחוני, שאם יוחלט החלטה סופית על הפינוי המדובר, יודיעו על הדבר בזמנו, והמשלחת הציונית תורשה לעזור בסידורים; זאת אומרת, נמציא שיכון למפונים, בתל-אביב ובמקומות אחרים, נדאג שהמטעים לא יוזנחו ונמציא להם מזמן לזמן דין-וחשבון על הנעשה. וכבר הודעתי לבני המושבה על ההסכם בינינו ובין הצבא, והם, כמובן, קיבלו אותו. פתאום, בערב חג השבועות, בא שליח דחוף מפתח תקוה וסיפר, כי ניתנה פקודה לפנות את המושבה למחרת בבוקר וכי כל הכנותינו המדוקדקות הושמו לאל. ורעה מזאת, שני כפרים ערביים היו שם, קרובים לחזית יותר מפתח תקוה, ואלה לא קיבלו כל פקודת פינוי. אמנם ייתכן שהיו לכך טעמים צבאיים, אבל קשה להבין מה המה. ובדרך הטבע הוסקו מכאן מסקנות לא נעימות: ביהודים אין אימון ויש להרחיקם; להערביים, שידוע היה כי הם עוברים לעתים קרובות את קו האויב, נתנו לישב בשלוה. לי, שהייתי חסר-נסיון, קשה היה להעריך את המצב לאמיתו, ואחרי שיקול-דעת מרובה החלטתי ללכת אל המקור הראשון וביקשתי ראיון עם המפקד הראשי.
הוזמנתי לסעוד אותו ערב עם גיניראל אלנבי. לא ראיתיו מאז ימי הראשונים בארץ-ישראל. לאחר הסעודה אמר הגיניראל, שנמצא לנו מקום שקט לשיחה, הואיל וכל הלילה לפניו: בודאי תהיה מין תגרה לפני עלות השחר ואין לו תקוה לראות שינה בעיניו. התחלתי מסביר לו את הענין המסובך של פתח תקוה, שהיה ידוע לו, כמובן, רק מעט מאד, הואיל והפקודות יצאו מאת קצין הדיביזיה והידיעות לא הגיעו עוד אל המטה הראשי. אבל הוא הסכים, שיש לעיין בדבר ודרש מאת שלישו לערוך בו במקום חקירה ודרישה ולהודיע לו מיד את התוצאות. התוצאה היתה, שהפינוי נדחה לימים מספר וכל הסידורים שנעשו קודם לכן נשארו בעינם. אולם לא על זה בלבד נסבה שיחתנו. הגיניראל ביקש ממני ידיעות מפורטות על היחסים בין האוכלוסיה היהודית ובין הפקידות שלו. דבר זה נתן לי פתחון פה, והמשכתי להסביר, שאף כי מובן לנו, כי אין לטפל ברגע זה בענינים של מדיניות גבוהה וכי הכרזת באלפור אינה ניתנת לשימוש מעשי אלא לאחר המלחמה, אין היחסים המתוחים בין האוכלוסיה היהודית ובין שלטונות הצבא הבריטי עשויים להביא טובה למישהו בשעה זו, ויש לחשוש לגרם נזק רציני לעתיד. אין זה ענין פשוט של יחסים בין היהודים ובין הבריטים, ואין כאן שאלה דחופה של נסיגה או שינוי לרעה מיוחדים. היהודים רוצים מאד לעזור לבריטים; הם קיבלו את הצבא בזרועות פתוחות; הם ביחסים מצויינים עם האנזאקים (אוסטראלים וניו-זילאנדים). אך נדמה, שהפקידות המקומית נוטה להתעלם מיחסה של הממשלה המרכזית אל שאיפותינו בארץ-ישראל, או, גרוע מזה, היא נוקטת איבה גלויה כלפי המדיניות שהונחה בלונדון. במסיבות אלו אין הסיכויים הבאים בין היהודים ובין הערבים מבטיחים טובות.
זו היתה לי שעת-הכושר הראשונה לדון עם גיניראל אלנבי באריכות על שאלות מדיניות ועל עתידנו. כדוגמת רוב האנגלים בארץ-ישראל שבאותם הימים, נטה המפקד הראשי, אמנם בלי איבה, לספקנות, אף כי לא מחשש מהומות מצד הערבים; ספקנותו נבעה יותר מן הדעה, שארץ-ישראל אין לה עתיד בשביל היהודים. על צד האמת, השאלה הערבית לא נתנה באותו זמן יסוד לדאגה. נציגים ערבים חשובים, כפי שנמצאו אז, השלימו פחות או יותר עם המדיניות; על כל פנים לא השמיעו כל מחאה. עם אחדים מהם – כגון המופתי הישן של ירושלים ומוסה קאזים חוסייני – קשרנו יחסי ידידות; וכפי שנראה בפרק הבא, הרי אחד, המנהיג להלכה ולמעשה של העולם הערבי, האמיר פייצל, נהג בנו בהתלהבות. מה שנטל עלי לעקור מלב המפקד הראשי, היה: ספקנות אמיתית באשר לעצם מעשיות התכנית של הבית הלאומי היהודי.
הדגשתי לפניו כי בעם היהודי נרדמים מעיינות חתומים של מרץ ויזמה, העשויים להשתחרר בכוח הזדמנות חדשה זו. כוחות אלה, מאמין אני, יש בהם כדי לשנות אפילו פני ארץ עזובה כארץ-ישראל. הזכרתי לו את הכפרים שנוסדו על-ידי בארון אדמונד די רוטשילד, שאף בימים ההם היו כנאות-ברכה בערבות-החול שמסביב – בניגוד בולט לכפרים הערביים על ביקתות-החומר והמזבלות שלהם. ניסיתי להאציל על המפקד הראשי מעט מן האמונה שהיתה בי – במקצת מתוך הכבוד הגדול שרכשתי לו, וגם מתוך שהרגשתי, שיחסו עלול להיות מכריע בבוא העת לטפל בשאלות מעשיות. זכורני, שעם סיום השיחה הארוכה, כשהרגשתי שהתנגדותו מתרופפת קצת, אמרתי מעין הדברים האלה:
‘אדוני כבש חלק גדול של ארץ-ישראל ויש בידו למדוד את כיבושו באחד משני קני-המידה: בקילומטרים מרובעים, ומבחינה זו נצחונו, אף כי גדול, אין הוא יחיד במינו: הגרמנים לכדו שטחים גדולים מזה, – או בקנה-המידה של ההיסטוריה. אם כיבושו זה יוּמד במאות השנים של מסורת מקודשת החופפת על כל קילומטר מרובע של אדמה זו, הרי נצחונו הוא אחד הגדולים בדברי ימי העולם. והמסורות העושות את הארץ למה שהיא קשורות במידה מרובה בהיסטוריה של עמי. יבוא יום ואנו נשלים את נצחונו, ואז ייחרת לעולם לא בסלע, כי-אם בדבר הקיים יותר מן הסלע – בחייהם של אנשים ועמים. מאד צר יהיה, אם ייעשה עתה דבר – למשל על-ידי פקידים או מושלים אחדים – למעט את דמות הניצחון הזה’.
בתחילה נראה היה. כאילו נרתע מעט בשל דברי הנאום האלה; אך ככלותי לדבר אמר: ‘הבה נקוה, כי הכול יבוא על מקומו בשלום’.
לאחר הראיון הזה נשתפרו קצת היחסים בינינו ובין הממשלה; אבל בכללו של הדבר, הרוח ששׂררה בתוך הפקידות לא היתה עשויה להביא לידי שיתוף-פעולה בינינו ובין הבריטים או בינינו ובין הערבים. בימי הכיבוש הצבאי נתחלפו המושלים לעתים תכופות, וכל שינוי היה לרעה. קשה לומר, וקשה מזה להוכיח, אם הערבים קיבלו עידוד להמרות את המדיניות של עמי הברית מפי אחד או משנים מן הפקידים הבריטיים, או שהם רק הסיקו את מסקנותיהם מהתנהגותם היומיומית של אותם האדונים. אין גם חשיבות בזה. עובדה היא שאיבת הערבים גברה ברוב הימים; וכשנתמנתה ממשלה אזרחית בראשותו של הרברט סמואל, כבר קשה היה לגשר את התהום אשר רבצה בין שני העמים.
פרק עשרים / המשלחת הציונית / יהדות החלוקה 🔗
היישוב הישן הססגוני / כוונותינו הטובות לא הובנו כראוי / ד"ר מ. נ. אידר ויהדות ה’חלוקה' / הדסים לחג הסוכות / המפקד הראשי הוא המספק אותם.
היתה עוד עדה יהודית אחת בארץ-ישראל, שגם היא היתה מענינה של המשלחת הציונית – עדה ישנה נושנה, ססגונית ומרהיבת עין, שקדמה הרבה לאלמנטים, שעסקו בבנין הבית הלאומי היהודי. אולי נכון לומר עדה יהודית ‘ראשונה’, שכן היתה מבחינת הזמן, ובודאי שכן מבחינת המספר. זו היתה יהדות ה’חלוקה', יישוב שנתמך במשך דורות על-ידי תרומות של צדקה שנאספו בין שלומי אמוני ישראל היושבים בהמוניהם בפולין, רוסיה, אונגריה גרמניה וארצות הברית.
יהודי ה’חלוקה' היו רובם אנשים ונשים באים בימים אדוקים באמונתם, שהקדישו את אחרית ימיהם לתפילה, ללימוד התורה ולמעשים טובים בכלל. הם חיו בעולם משונה משלהם, רחוקים מרחק דמיוני מעניני ההווה, ומרביתם הבחינו בקושי במשבר העובר על העולם או במה שצפון בו לעתידם הם ולעתיד עמם. על המלחמה לא ידעו ברור אלא זאת שייבשה את מקור רוב הכנסתם, הואיל וכספי הצדקה מארצות אירופה לא יכלו להגיע אליהם. אפילו חיי העניות המנוולת שהיו רגילים בהם עמדו בסכנה. והנה נכנס לענין הועד היהודי המאוחד לסיוע שבאמריקה והטיל על המשלחת הציונית את חלוקת הקרנות בין ההסתדרויות והיחידים השונים, שהיו נהנים עד אז מכספי ה’חלוּקה'. על ידי כך באנו במגע קרוב עם היישוב הישן, שרוב חבירינו לא ידעו על קיומו ולא כלום.
מצאנו כמה ‘מוסדות’ ממין זה או ממין אחר – בתי-ספר, בתי-חולים, מושבי-זקנים וכדומה. אחדים מהם לא היו אלא בחינת שמות וכתובות על מכתבים לשם נוי, אבל אחדים היו בגדר אירגונים ממש, אף כי פרימיטיביים, שעסקו במעשי צדקה. הנהלתם והתנאים השוררים בהם זיעזעו קשה את חברי המשלחת, שהיו רגילים ברמה של אירופה המערבית; והם התקוממו לרעיון, שיש למסור קרנות לידי מוסדות, שרמתם ההיגיינית והאדמיניסטראטיבית היתה זו של עולם המזרח בימי-הביניים. אבל הנסיונות הראשונים להכניס איזה שינוי הגיוני נתקלו בחומת-אבנים של התנגדות ועוררה סערה של עברה וזעם: דעות כאלה לא רק חרם הן, אלא שהן פגניות, פושעות, אכזריות, עם-הארציות ומרושעות. עשינו ככל אשר בידינו לשדל את יהודי ה’חלוקה‘, שרחוקה ממנו המחשבה להתערב בהשקפותיהם ובמנהגיהם הדתיים; הבטחנו להם ל’מנהלים’ שאין אנו מתכונים אלא להכניס קצת מודרניות ונוחיות בתנאי חייהם של החוסים בצלם. מאמצינו מתוך כוונה רצויה הביאו לידי ויכוחים סוערים שאין להם סוף, בהם היתה תמיד ידנו על התחתונה, הואיל ולא היינו מנוסים כמוהם בהגיון ובפילפול התלמודי. ורק נשק יעיל אחד היה לנו, והוא, שבידנו היתה ההשגחה על קרן הסיוע של הועד המאוחד; אולם יעילות הנשק הזה נפגמה משני טעמים, והיינו חייבים להשתמש בו מתוך זהירות מרובה.
ראשית, לא רצינו לכפות יותר מדי את דעתנו על אחרים. העדפנו לשדלם בדברים ויכולנו רק להצטער, שאלהים עשנו עם קשה-עורף וסרבן כזה.
שנית, לידידינו אמנם ניתנה הזכות לפנות אל השלטונות הצבאיים, שתמיד היתה להם חולשה לגבי בטלנות ססגונית, וכשהיו צריכים להכריע בין מראה-הכוהן המכובד, החלוקים הארוכים והנימוסים המשופרים של הרב נ. מחברון, ובין הגיונו הנועז, חסר-הרומנטיקה, המעשי של ד“ר נ. נ. מן המשלחת, – הכריעו כמעט תמיד לצד הראשון. הוא היה – אולי כאן הדגש החזק! – בתוך העדה היהודית הקרוב ביותר אל השיך הערבי! ועל-כן ידענו תמיד, כי במקרה סיכסוך עם אחד מזקני היישוב הישן, והדבר יבוא לפני המושלים הצבאיים, נהיה אנחנו ‘הלוקים’. נטל הצד הזה של עבודתנו – והנטל היה כבד – היה כולו על שכמו של ד”ר דויד אידר. לכאורה, קשה היה למצוא אדם מתאים פחות ממנו לתפקיד זה. הוא היה מערבי לפי לידתו וחינוכו, איש-מדע, מערבי בהשקפתו, שמאלי בפוליטיקה, ובור גמור, או כמעט גמור, בכל הלשונות המתהלכות ביישוב הישן. אולם מכשולים אלה היו חיצוניים בלבד, והוא התגבר עליהם. הכריעו חביבותו האמיתית, סובלנותו ואנושיותו, תשוקתו לעמוד על דעתם של אחרים; וסגולות אלו רכשו לו עד מהרה אפילו את כיבודם ואהבתם של הממרים שבהם. רק לפני אידר היו מגלים את לבם; היה בו מין קסם אישי, שהסיר מלבם את פחדיהם ואת חשדיהם. משרדו של אידר היה מלא תמיד את ה’לקוחות' האלה. אמנם מתורגמן היה שם ואף הכרחי היה, – אבל רוב השיחות התנהלו כנראה במין בליל משונה של לשונות שאזני לא שמעה כמותו: גרמנית רצוצה ויידיש, מלים עבריות מעטות שאידר תפס מאז הגיע לארץ-ישראל והמלים האנגליות המעטות יותר, אשר הזקנים הללו סיגלו לעצמם – אלו, עם קצת לאדינו, נצטרפו למין דיאלקט, שהיה למעלה מכוחו של המתורגמן, ובכל זאת שימש לא רק לקיום מגע, אלא גם לאמון והבנה בין אידר ובין בעלי-דברו. הנקל לשער, כי הענינים התקדמו בכבידות; והפלא הוא – כשאני סוקר לאחור את כל הקשיים – שהם התקדמו בכלל.
עלי לסטות כאן הצדה כדי לספר את קורותיו של ד"ר אידר. כשעזבתי בספטמבר אותה שנה את ארץ-ישראל נעשה הוא ראש המשלחת. אף-על-פי שבדרך רשמית היו הקשרים עם השלטונות הצבאיים בידי ז’אבוטינסקי, רבה היתה סמכותו של אידר במשלחת, ובכל מקרה של קושי, אם מצד העדה היהודית ואם מצד הצבא, נקרא הוא ליישר את ההדורים. ראוי לציין, שאף כי בחיים הפרטיים היה לפעמים רגזן ונוהג בקפדנות, כלפי עולם החוץ היה סמל הסבלנות והותרנות. תמיד השיג את שלו בדרכי ריצוי, ולא בא מעולם לידי איומים או דברי עזות.
לדאבוני, לא תמיד אפשר היה לומר מעין זה על חבירו המדיני. בז’אבוטינסקי היה רק מעט מחסרונותיו החיצוניים של אידר; הוא שלט בכל השפות הדרושות, דיבר ברהיטות צרפתית, אנגלית, עברית וגרמנית; הצטיין בכשרון-דיבור גדול ובמידת השכלה גבוהה; אבל הוא היה, כנראה, חסר לגמרי את יישוב-הדעת ושיווי-המשקל, ורע מזה, את השפיטה המתונה, שהיתה נחוצה כל-כך בעולם קטן אבל מורכב זה. על צד האמת נדרש מכל חבר וחבר במשלחת לעמוד בין שני עולמות הרחוקים זה מזה לאין שיעור, ולשמש גשר ביניהם: תפקיד קשה, אם הגשר אינו נח על עמודים מוצקים ואין בו גם קפיצוּת מספקת לעמוד בפני זעזוע של המונים גדולים ונסערים.
ז’אבוטינסקי קיבל מידי – להלכה – את התפקיד ימים מספר לפני עזבי את הארץ, וכן ניתנה לי ההזדמנות להסתכל ממרחק מה בחריצותו ובהתלהבותו, שגיניראל קלייטון, הקצין המדיני, היה קרבנן הראשון. כשבאתי אל אוהלו של קלייטון להיפרד ממנו לפני נסיעתי, העיר לי בשקט, שלפי דעתו יהא בזה משום תועלת, שאסביר לקאפיטן ז’אבוטינסקי, כי הדברים יהיו הרבה יותר קלים, אם יקבע שעות מזומנות בהן יבקר אצלו לשם סידור ענינים ולא יבוא אליו בכל שעות היום והלילה! כשחזרתי מעם קלייטון, שהכרתיו כנוטה לטובתנו, ידעתי שהערה זו אינה מבשרת טובות לבּא במקומי. ניסיתי לעורר את דעתו של ז’אבוטינסקי על הצורך בזהירות, וכמובן, הזהרתי את אידר ששיתף עצמו בחששותי. הוא הבטיחני לשים עין על הדברים, ואף עשה כן ברגש האחריות והמסירות המיוחד לו.
אידר היה לנו מבצר עוז באותם הימים. הוא הבין את הבריטים יותר מרובנו, והיה תמיד מסוגל לעקור דברים מן הלב, להסיר מעקשים וליעץ נכוחה. הוא היה פנים חדשות, לא רק בארץ-ישראל, אלא גם בציונות; עבר זמן מה עד שהקהל הארץ-ישראלי הגיע לידי הערכת אישיותו ופועלו, אך מקץ שנתיים לשבתו שם, נתייקר מאד על היישוב. יציאתו מן הארץ השאירה פירצה רחבה והצטערנו מאד לראותו חוזר אל עולם החוץ ואל מקצועו הזנוח, אף כי ידענו שהוא מומחה גדול במקצועו. אחת הבעיות המכאיבות ביותר, שאידר צריך היה לטפל בהן, בקשר עם היישוב הישן, נבעה מתוך המסיבות דלקמן: בבואנו ארצה עדיין נמשך בארץ הגיוס לגדודים העברים; האנשים המוכשרים בגופם מן המושבות כבר הלכו לצבא, אך השתדלנו להמציא גם מילואים, ולשם כך צריך היה לפנות אל היישוב הישן. ביקשנו מהם או להיכנס לצבא, ואם לא יוכלו לעשות כן, ינסו למלא את מקום המגויסים במושבות. אמנם מעטים היו האנשים הצעירים בתוך יהודי ה’חלוקה', ורוב המעטים האלה היו בלתי מוכשרים לצבא או שהתנגדו לכך מטעמי מצפון. אך כמאה מהם התרצו לצאת למושבות לשם עבודה חקלאית.
ובכן באנו לכלל הסכמה עם האיכרים מעסיקיהם, שיספקום מזון כשר ויחזירום בכל יום ששי אחרי הצהריים, לפני כניסת השבת: אם יש מלחמה ואם אין, הרי אין להעלות על הדעת שיהודי שומר דת ישבוֹת שבתו מחוץ לעיר הקדושה. היו להם עוד דרישות שונות, שלא קל היה למלאותן בימי מלחמה, אבל עשינו כל אשר בידנו להביאם על סיפוקם. שכרם עלה, כמובן, הרבה על הקיצבה הזעומה שקיבלו מקופת הצדקה. אך לא עובדה זו ולא כל מה שעשינו ברוב יגיעה לנוֹחוּתם ולסיפוק דרישות מצפונם, לא יכלו להשפיע עליהם, שיישארו במושבות אלא זמן קצר מאד. יש להודות, שלא היו מוכשרים כלל לעבודה חקלאית, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. על הרוב ראו בזה עסק של חולין, המרחיק את האדם מן התכלית האמיתית של החיים, שהיא תפילה ותלמוד תורה. אשר לצד הכספי, הסביר לי אחד מהם ברוב כובד-ראש, כי העבודה הגופנית מצריכה יותר מזון והיא מבלה יותר את הבגדים, ועל-כן הוא מעדיף פחות כסף וחיים של עבודת ה' בלי יגיעה.
לאדם מן המערב קשה להבין, כמה רחוק היה היישוב הישן בארץ-ישראל מן המציאות. האנשים חיו סגורים בין חומות גיטו של ימי-הביניים – אבל גיטו שהם הקימו לעצמם, והוא חזק מכל גיטו שהקיפם כל שונא שהוא. עשינו ככל שיכולנו להבקיע לנו דרך אליהם, וידענו שלא הצלחנו הרבה. ולא עוד אלא שנתגלה לנו מתוך חרדה כמה רחוקים אנו מהם, גם בסוף 1918, לאחר חצי שנה של עבודה מתוך אורך-רוח מרובה. הדבר נתגלה, כשאוליבר הארווי, שהיה אז הצנזור הראשי בארץ-ישראל, ביקש ממני לעזור עמו בביקורת של מכתבים עברים, שהוא נתן על ידי מלוא השק. כמעט כולם היו כתובים בידי יהודי היישוב הישן אל בעלי-חסדם באמריקה ובארצות אחרות, שאפשר היה להגיע שמה. כמעט תשעים למאה מהם הכילו קובלנות על התלאות הבאות עליהם מידי המשלחת הציונית, עם רמזים תכופים על שימוש גרוע בקרנות. הצנזורים הצבאיים סבורים היו שנקרא לכותבים – שרובם היו ידועים לנו – להוכיח את האשמותיהם, אבל אנו החלטנו, כי בדרך כלל מוטב שנשלח את המכתבים, בהיותנו בטוחים שמקבלי המכתבים מכירים יפה את שיטות שולחיהם. בנידון זה נוכחנו לדעת, כי צדקנו במשפטנו.
מקרה משונה מאותם הימים נשתמר כמו חי בזכרוני, אולי משום שהיה טיפוסי כל-כך לגבי צד זה של עבודתנו. הדבר קרה בעצם הזמן שיצאתי מארץ-ישראל לאנגליה בסוף ספטמבר 1918. הרכבת שלי עמדה לצאת מלוד בעוד שעות מעטות; החפצים שלי היו ארוזים והוצאו החוצה לשימם במכונית. אני הלכתי אחרי נושא החפצים, והנה אני רואה שני אדונים מכובדים – ימי שני חייהם יחד עלו בקירוב למאה ושמונים שנה – יורדים אלי. הדבר שהפתיעני בהם, מלבד תפארת זקנתם, הוא – שלא ראיתים עד אז. אני מדמה הייתי שפגשתי כל איש, אשה וילד בעדה היהודית המונה חמישים אלף נפש, ואת רובם – פעמים אחדות. הילוכם לקראתי היה ברוב מתינות וחשיבות, אחר עמדו לבדוק מקרוב את המכונית, את המטען ושאר כלי היציאה. אחר־כך פנו אלי ואמרו: ‘האם מר נוסע באמת? אי-אפשר שמר כבר נוסע. עוד ישנם כאן כמה דברים חשובים הדורשים סידור’.
ידעתי גם ידעתי, כי אכן היו עוד דברים חשובים שלא סודרו – כמה מהם נשארו כך למשך שנים רבות – אבל לא תפסתי מיד למה הם מתכונים. כשהשגיחו באי-ידיעתי, הוסיף הזקן בשני האדונים להאיר את עיני:
כלום אין מר יודע, שחג הסוכות עומד אחר כתלנו. ואנו אין לנו הדסים?'
אף כי ידוע היה לי הצורך בהדסים לסוכות, נעלם הדבר מזכרוני ולא עלה על לבי להכניס את התפקיד המיוחד הזה לתוך תפקידי יום יום המרובים של המשלחת הציונית, שעבדה בעצם ימי מלחמת דמים.
אמרתי, מעט נדהם: ‘בודאי תוכלו לקבל הדסים ממצרים’.
פני ידידי הביעו עצב. ‘בשביל חג הסוכות’, ענה אחד מהם כמתאונן, ‘יש צורך בהדסים ממין משובח. הדסים כאלה באים מטרייסט. בענין דתי חשוב כזה בודאי יסכים גיניראל אלנבי לשלוח הוראות לטרייסט לשלוח באנייה את ההדסים’. הסברתי להם בזהירות, שאנו עומדים עתה במלחמה וטרייסט היא בארץ האויב. ‘כן, אומרים שיש מלחמה’, ענה אחד הזקנים, ‘אבל זהו ענין דתי טהור – ענין של שלום. ההדסים הרי הם באמת סמל השלום…’.
לפי כל הסימנים עלולה היתה השיחה להימשך בלי סוף; זכרתי את הרכבת שלי בלוד – היחידה באותו יום – והכבדתי את לבי.
‘תצטרכו להסתפק’, אמרתי, ‘בהדסים מצריים’.
ועתה גילו אנשי-שיחתי את הקלף שבידיהם. ‘אבל הוטל הסגר על הכנסת נטיעות ממצרים; השלטונות הצבאיים אינם נותנים רשות’.
דומה היה שהגענו למבוי סתום. צריך הייתי לצאת לדרך, ומתוך היסוס-מה מסרתי את תלמידי החכמים השנים לידי חבירי, ובעלותי בקוצר נשימה אל המכונית הבטחתי להם, שייעשה כל מאמץ כדי להבטיח את הספקת ההדסים לסוכות בזמנם, בדרך זו או אחרת. (באיזו דרך בודאי הייתי מתקשה להסביר).
בדרכי למצרים הירהרתי מתוך צער אמיתי בשאלת ההדסים וההסגר; ויותר מזה הייתי שרוי בצער על האחריות לכמה אלפי אנשים, שחיו כדוגמת שני הזקנים הללו בעולם רחוק מעולמנו, שנראה לנו בלתי-מציאותי, כשם שהמלחמה נראתה להם. אחר־כך נרדמתי בקרון הרכבת, ולא ידעתי עוד מה הוא באמת מציאות, המלחמה או חג הסוכות.
בקאהיר טרוד הייתי לחדש קשרים – והם רבים היו – וענין ההדסים נטרד מזכרוני. אך בבואי להיפרד מגיניראל אלנבי לפני הפלגת אנייתי וכילינו את דברינו, אמר לי פתאום: ‘דרך אגב, בנוגע לאותם ההדסים!’ הוא העלה מכיסו מכתב, העיף עליו עין והוסיף: ‘אדוני יודע, הרי זה ענין חשוב; הדבר נמצא בכתבי-הקודש; קראתיו בלילה האחרון בספר נחמיה. ובודאי אדוני ישמח לשמוע, שהסירונו את ההסגר ומשלוח של הדסים לארץ-ישראל יגיע בעוד מועד לחג הסוכות!’.
פרק עשרים ואחד / המשלחת הציונית / הצד החיובי 🔗
המלך פייצל, מנהיג הערבים / הנסיעה לעקבה עם אורמסבי-גור / נסיעה בים מסביב לחצי-האי סיני / הדים מיציאת מצרים / ידידותו של פייצל / לורנס איש ערב / חזרה לארץ-ישראל להניח את אבן-היסוד של האוניברסיטה העברית / מעשה-אמונה באמצע המלחמה / חזרה ללונדון / אני סועד עם לויד ג’ורג' ב-11 בנובמבר 1918.
שני הישגים יש לזקוף, לדעתי, לזכותה של המשלחת הציונית של שנת 1918. הם היו מסוגים שונים מאד; האחד בשדה המדיניות והאחד בשדה הרוח; הראשון כמעט נשתכח – אף כי יבוא יום ויכירו בחשיבותו, – השני עלה בהיקפו ובערכו במשך השנים הבאות. ואלה הם: ההסכם שהושג עם המלך פייצל והנחת אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית.
ביוני 1918, כשלושה חדשים לבואנו ארצה, יעץ לנו המפקד הראשי, כי ננסה דבר אל המלך פייצל כדי להגיע לפחות להסכם ארעי על יסוד הפרוגראמה הציונית. לדעתו של אלנבי, ולדעת כל האנשים הבקיאים בדבר, היה פייצל המנהיג הערבי היחיד, שהשפעתו הגיעה אל מעבר לתחום ארצו. בשל סגולותיו האישיות ומעמדו כמפקד ראשי על צבאות ערב, היה משקלו רב בערב – שהתמרדה אז בטורקים – ובקרב השלטונות הבריטיים. קיבלנו ברצון את העצה היעוצה, שנראתה לנו כאות-אמת לרצונו של אלנבי לסלול את הדרך ליחסים טובים בעתיד עם העולם הערבי. כיון שהדבר יצא מאת ראש הבריטים בארץ-ישראל, ראינו בכך מעין גמול על המכשולים ששמו בדרכנו הנמוכים ממנו בדרגה.
סודר, אפוא, שאצא עם אורמסבי-גור לעקבה ומשם נמשיך דרך ואדי ערבּה לעבר הירדן. הטורקים עדיין החזיקו בעמק הירדן; הדרך היחידה להגיע אל המטה הראשי של פייצל היתה לרדת ברכבת לסואץ, ומשם בספינה לעקבה, מתוך הקפת חצי-האי סיני, ומעקבה צפונה לעמאן באמצעי תחבורה שיימצאו לנו. הדרך, שאפשר לעשותה כיום הזה בשעות מספר במכונית מירושלים, ארכה למעלה מעשרה ימים, ובחומו של יוני לא היה בכך משום טיול של עונג.
הספינה שהובילה אותנו דרך סואץ ומפרץ עקבה היתה כלי-שייט קטן, מלוכלך ומוזנח, שאחדים מן הנוסעים אתנו דימו להכיר בה את אניית-הטיול של הצירות הגרמנית בקושטא. אבל המעשיה הזאת לא נתקבלה על הדעת; קשה היה להאמין, שאיזו אנייה שהיא תוכל לצבור בזמן קצר של ארבע שנים כל-כך הרבה שכבות של זוהמה והמוני רמשים שונים. היה בה צוות של מלחים יוונים, וששת הימים שבילינו על סיפונה ארכו בעינינו שבעתיים בשל אי-הביטחון שנוסף על חוסר הרווחה. החום היה גדול עד לאין נשוא; המזון, הבגדים, הסדינים, כל מה שנגעה בו ידנו היה מכוסה-חדור גרגרי אבק דקים, שנישאו אל סיפוננו מן החופים כעננים כבדים. חדר-הרחיצה יצא זה כבר מכלל שימוש, והמצאנו לנו תחליפים ככל אשר השיגה ידנו.
אם בשל המזון הגרוע, בשל החום הכבד או הרמשים, חלה מייג’ור אורמסבי-גור בדיזנטריה לפני שהגיע לעקבה, ואני החזקתי טובה לעצמי שיכולתי להעלותו שם על החוף ולמסרו לטיפולו של רופא בריטי. הוא לא היה מסוגל להמשיך בנסיעה, ובלי חשק החלטנו, כי מוטב שאסע לבדי. הרברט יאנג היה חונה בעקבה והוא עשה את הסידורים להמשך הנסיעה, בתתו לי קצין בריטי ומורה-דרך ערבי. יצאנו במכונית במעלה ואדי מוסה – באותו יום לא קל היה להבדילו מ’אתּוּן נוּרא יקדתא' שבדניאל. לא היה סימן של צמח, של צל ושל מים, אף לא כפר לפוש בו; רק הרי סיני באופק, כגבול לישימון של סלעים וחולות בוערים. המכונית החזיקה מעמד כשלוש שעות, אחר־כך עמדה מלכת. המשכנו את דרכנו על גבי גמלים ולבסוף ברגל, עד שהגענו אל תחנת ה-RAF לרגלי מה שנקרא הר הנגב, ושם מצאנו ידידים טובים, שנתנו לנו מחסה ללילה. למחרת הבוקר שילחו אותנו במכונית חדשה נהוגה בידי נהג אנגלי, שצריך היה להעלותנו ההרה בדרך סלולה למחצה שהותקנה בשביל אוטומובילי-משא של הצבא. המכונית עלתה כחצי הדרך וגם היא עמדה מלכת, ואנו המשכנו שוב ברגל עד שהגענו אל הרמה של עבר-הידדן, עייפים ויגיעים ומצירים על עצמנו.
אולם על ראש הרמה נפתח לנו עולם אחר לגמרי. רוח צחה באה במקום החום המחניק של המדרונות הנמוכים. הנוף, אף כי כבר חרב במקומות רבים, הראה לנו הרבה שטחי-ירק חמודים, ובהם שזורים מעיינות ופלגים; כפר אחד או שנים היו מוקפים אילנות ושיחים. מחנה בריטי הכתיר את ראש ההר, ומשם ניתנה לנו מכונית שלישית. כביש חצץ נמשך משם הלאה, ולא עברו שעות מועטות עד שנראה לעינינוּ המטה הראשי של הצבא הערבי.
יצאו להקביל את פנינו קצינים ערבים רכובים על גמלים, נושאים מתנת מים ופירות וברכות מאת האמיר פייצל המזמין אותנו אל מחנהו. בהגיעי אל המטה הראשי נתקבלתי על-ידי קולונל ג’ויס, שיעצני לנוח תחילה כהוגן ושלא אבקש לראות את האמיר אלא למחרת היום. וכן מצאני הערב מתהלך על פני המחנה. היה ליל-ירח נפלא – אור-ירח ארץ-ישראלי – והשקפתי ממואב על עמק הירדן לים-המלח והרי יהודה הנראים מרחוק. אפשר שראשי היה מעט סחרחר מן השינוי הפתאומי של האקלים, אך בעמדי שם באני לפתע הרגש, כי שלושת אלפים שנה נגוזו והיו לאין. הנה אני ניצב פה על אותה האדמה, באותה השליחות, שניצבו אבות אבותי בשחר תולדות עמי, בבואם לקחת דברים עם מושל הארץ ולבקש רשות לעבור בגבולו, למען יוכלו לשוב לארצם ולמולדתם… איני יודע אם היה זה חלום, או חזון או מראה-תעתועים, אך פתאום נקראתי לשוב אל מציאות ההווה על-ידי קולו הגס של זקיף בריטי: ‘צר לי, אדוני; חוששני שיצאת אל מחוץ לתחום’. שיחתי עם האמיר נערכה למחרת הבוקר. מצאתיו מוקף אנשי חילו, חבורה שלא הרהיבה את העין, והיא עסוקה בהצגת מין ‘פנטזיה’. בתוכם התהלך ת.א. לורנס, שנתפרסם אחר־כך בשם ‘לורנס איש-ערב’, מגלגל שיחה עם שיכים שונים, ועוסק, כנראה, בהכנות למעשי לילה, כשיצאו בשליחות הרס שלהם לפוצץ עוד כמה קילומטרים של מסילת-הברזל החיג’אזית. לתמהוני ראיתי לירות אנגליות של זהב – דבר שהיה כבר יקר-המציאות בשביל רוּבנו – מתחלקות ביניהם, ואז זכרתי את מספר התיבות הכבדות שהוסעו עמנו תחת משמר חזק בספינה שעברה את ים סוּף.
שעה קלה הייתי צופה באימוני הצבא, אחר־כך הוזמנתי ליכנס אצל האמיר אל אוהלו, ושם הוּצע לי תה, במקום הקהוה שאין מנוס ממנה. ההבדל בין שני המשקאות היה מועט, הן בסמיכוּת והן בטעם, הואיל ושניהם לא היו אלא תמיסות סוכר מרוכזות ביותר.
בעזרת המליץ בינותינו נתגלגלה בינינו שיחה ארוכה ומפורטת למדי. אחרי חילוף דברי-הנימוסים הרגילים, הסברתי לו את השליחות אשר לשמה באתי לארץ-ישראל, את רצוננו לעשות ככל יכולתנו להסיר כל פחד וכל חשד מלב הערבים, ואת תקותנו, שהוא יושיט לנו את עזרתו המוסרית רבת-הכוח. הוא שאלני שאלות רבות על אודות הפרוגראמה הציונית, ונוכחתי לדעת שאין הוא בוּר בענין זה כלל וכלל. עלי להזכיר, כי באותם הימים היו ארץ-ישראל ועבר-הירדן היינו הך, ואני הדגשתי את העובדה, שיש מקום נרחב בארץ, אם ישתמשו בפיתוח אינטנסיבי, וכי מנת הערבים תשופר הרבה על-ידי עבודתנו בה. מצאתי, כי האמיר פייצל הסכים עמי בנידון זה בכול, כשם שאישר לי אחר־כך לורנס במכתבו אלי.
המלחמה עוד היתה אז – ביוני 1918 – במצב הרה־סכנה. השומע אולי יכול היה לומר, שכל השיחה היתה בעיני האמיר דבר רחוק מן המציאות, ועוד, שהוא רק נתפס לדרך הנימוסים המסובכת של הערבים, שכבר דיברתי עליה. ואולם הזמן הוכיח, שאין הדבר כן, ובהמשך דברי ימצא הקורא עדות מספקת, שהאמיר נהג כובד־ראש באמרו, שהוא נכסף לראות את היהודים והערבים עובדים מתוך אחדות דעות בעת ועידת השלום הקרובה לבוא, ולפי דעתו, גורל שני העמים קשור במזרח התיכון ובעל-כורחם תלוי ברצונן הטוב של המעצמות הגדולות.
שיחתנו ארכה יותר משעתיים, ולפני לכתי הציע שנצטלם יחד. לעיתים, בשעת השיחה, עבר לדיבור צרפתי; דיבורו בשפה זו לא היה שוטף, אבל יכול היה להביע את מחשבתו במידה מספקת, וזה נטל מעט מן המתיחות שבשיחה ארוכה בעזרת מתורגמן.
האמיר הבטיח להמציא את תמצית שיחתנו לאביו, השריף חוסיין, שהיה, לפי דבריו, השופט העליון על כל מעשיו והנושא באחריות למדיניותם של הערבים. מן המאורעות הבאים יוצא ברור, שלאביו לא היו כל טענות כנגד ההשקפות שהביע בנו לפני.
פגישה זו במדבר הניחה את היסוד לידידות שארכה כל ימי חייו. אחר־כך נזדמנתי עם האמיר כמה פעמים באירופה והמשא-ומתן בינינו נתגבש והיה להסכם, שחוּבר על-ידי קולונל לורנס ונחתם בידי האמיר ובידי אני, ונתפרסם כמה פעמים, בתעודות דיפלומאטיות בריטיות וצרפתיות כאחת. נמצא שהמנהיג של העולם הערבי נגד טורקיה, שמנהיגותו פתחה תקופה חדשה של תחיית הערבים, בא לידי הסכם מלא עמנו, ואין ספק שהיה מבצע את ההסכם הזה, אילו לבש גורלו אותה צורה שקיוינו ורצינו בה. לגודל הצער, מסיבות שהוא לא היה אדון להן, לא ניתן לו להגשים את שאיפותיו; הוא לא איחד את העולם הערבי, הוּרחק בכוח מסוריה וכתר עיראק ניתן בראשו. אחר־כך בא המרד של אבן סעוד והכתרת המשפחה ההאשימית. האחדות הערבית שבה והיתה חלום שלא נתקיים.
אני מקדים חלק מסיפורי ואומר, כי מצב זה השפיע לרעה על יחסינו עם הערבים, הואיל ובין המכשולים הרבים העומדים בדרכנו בנידון זה, אולי הקשה מכולם הוא העדר אישיות אחת או קבוצת אישים, המוכשרים לייצג את העולם הערבי ולדבר בשמו. עוד נשוב ונראה, כשאגיע לספר על ועידת השלום בפאריס, בה היה פייצל הדובר המוּכר של העולם הערבי, כי ההסכם שהושג בינינו היה בעל חשיבות מרובה. מאורעות – ופוליטיקנים – קשרו קשר להאפיל עליו, אולם ממשויות יסודיות – ואני רואה את הזהות הסופית של עניני הערבים והיהודים כממשות יסודית – יש להן דרך משלהן לקיים את עצמן, וממשות זו, מאמין אני, תוכר שוב לאשורה.
במקום זה הייתי רוצה להזכיר לטובה את השירות ששירת ת. א. לורנס את עניננו ולהוסיף משהו לדמות אישיותו המצוינה. את לורנס פגשתי פגישה ארעית במצריים, עם אלנבי, ולאחר מכן בארץ-ישראל. נזדמנתי עמו אחר־כך לעתים קרובות, והוא היה מבקר לפעמים בביתנו בלונדון. יחסו אל התנועה הציונית היה חיובי מאד, למרות העובדה שהיה פרו-ערבי מאד, ומתוך טעות הציגו אותו כאנטי-ציוני. דעתו היתה – כדעתו של פייצל – כי היהודים יביאו תועלת רבה לערבים, וכי העולם הערבי ירויח הרבה מן הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל.
אישיותו היתה מורכבת וחידתית. הוא היה מאד נחבא אל הכלים; מנהגו היה מוזר וקשה היה להביאו לידי שיחה של כובד-ראש. הוא נטה הרבה לטיפוס האוכספורדי בעל ההומור העוקצני. אך אם הצלחת להביאו לידי הלך-רוח רציני, היה גלוי-לב וחביב, ודעותיו, ביחוד בעניני המזרח הקרוב, היו באמת ראויות להישמע.
הרשימה השנית בדף הזכות של המשלחת הציונית נראתה בימים ההם הרבה פחות בת-רושם; היום אין איש שיכפור בערכה. לפני צאתי מלונדון קיבלתי מאת מר באלפור את הסכמתו העקרונית, שנניח את אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית בחלקת האדמה שנרכשה לתכלית זו על הר הצופים – כמובן, אם השלטונות הצבאיים במקום יסכימו לכך. במאי 1918 פנינו אל גיניראל אלנבי בענין זה, ובתחילה נרתע לאחוריו, בלא שהיה בכך משום הפתעה. הוא קרא: ‘אבל אפשר שאנו עומדים בכל רגע ליהדף לאחור! מה טעם להתחיל בדבר, שאולי לעולם לא תוכל לסיימו?’ עניתיו: ‘זה יהיה מעשה-אמונה רב – אמונה בניצחון המוכרח לבוא ואמונה בעתידה של ארץ-ישראל. איני יכול לשער לעצמי סמל של אמונה יפה מייסוד האוניברסיטה העברית בחסותה ובשעה זו דווקא’. הדברים לא עברו עליו בלי רושם, אך חזר ואמר: ‘אדוני בחר את הזמן הרע מכל הזמנים. המלחמה במערב היא בדרגה מסוכנת ביותר: הגרמנים עומדים כמעט בשערי פאריס’. אמרתי לו: ‘אנו ננצח במלחמה זו. המשבר הזה הוא רק אפיזודה’. לאחרונה הסכים אלנבי לשגר טלגראמה אל משרד החוץ לשאול בעצתו, ואחרי זמן קצר קיבל תשובה חיובית.
ובכן נערך ביולי 1918 טקס, צנוע אך ראוי להיכתב לזיכרון. ב-24 בחודש אחר הצהריים הונחו אבני-היסוד של האוניברסיטה העברית על הר הצופים במעמד גיניראל אלנבי ומטהו, נציגי הצבאות המאוחדים ששירתו עמו, נכבדים מוסלימים, נוצרים ויהודים מירושלים ובאי-כוח היישוב.
מסגרת הנוף של הטקס היה בה מן היופי הנעלה שאינו משתכח. השמש השוקעת הציפה את הרי יהודה ומואב בנגוהות זהב, נדמה לי, כי ההרים אשר שינו את צורתם הביטו משתאים, ואולי מנחשים במעולף, שזו תחילת שיבת בניהם לאחר ימים רבים. מתחת לנו שכנה ירושלים, מזהירה כאבן יקרה.
קול התותחים בחזית הצפון הגיע לאזנינו, ואני דיברתי קצרות, והעמדתי זה לעומת זה את החורבן שהמלחמה מביאה לעומת מעשה הבנין והיצירה שאנו עוסקים בו; אף הזכרתי, כי רק לפני שבוע צמנו בתשעה באב, היום בו נחרב בית-מקדשנו וקיומו הלאומי-המדיני של עם ישראל נפסק – לכאורה, לעולם. והנה באנו לזרוע את הזרע של חיים יהודיים חדשים. אחר־כך דיברתי על התקוות שאנו תולים באוניברסיטה – תקוות שנראו לנו ברגע ההוא רחוקות כרחוק שואת הכיבוש הרומי, ואילו היום, בשנת 1947, הן בתהליך של התגשמות.
הטקס לא ארך יותר משעה. עם סיומו שרנו את ‘התקוה’ ו’אל מלך נצור'. אבל איש ממנו לא נטה ללכת, וכן עמדנו דומם וראשינו כפופים מסביב לשורת האבנים הקטנה, בעוד הדימדומים מעמיקים והופכים לילה.
מה שאנו – ידידי מועד האוניברסיטה העברית ואני – הרגשנו אותו רגע מצא את ביטויו המעולה במכתב שקיבלתי אחרי שבועות מספר מאת אחד-העם, שחיזק את ידינו בימים שהיינו תלמידים בשוייץ, כשהתוכחנו ראשונה על רעיון האוניברסיטה העברית בארץ-ישראל, כשתי עשרות שנים לפני שחלמו על הכרזת באלפור.
לונדון, 12 באוגוסט, 1918.
וייצמן יקירי,
…אני מרגיש שחובתי היא להביע לך – ולו גם אחר המעשה – את שביעת רצוני העמוקה ושמחתי מקרב לב בקשר עם המאורע ההיסטורי הזה. יודע אני, כי בתנאים של עכשיו צריך יהי לדחות בנין הבית, באופן שעוד זמן ארוך – ה' יודע עד מתי – הנחת אבני היסוד תשאר אפיזודא בודדה בלי תוצאות מעשיות. ואעפ"כ אני חושב זה למאורע היסטורי גדול. ההיסטוריא שלנו לימדה אותנו, היהודים, להבין כראוי את ערכה של הנחת-יסודות להתפתחות בעתיד. חלקנו, בתור עם, בבנין הקולטורא האנושית הכללית לא היתה אלא הנחת אבני-יסוד זמן רב קודם שהבנין העליון נבנה על האבנים האלה על ידי עמים אחרים…
בתקופה הראשונה, כשכל העבודה בא"י היתה עוד קטנה מאד ומצבה היה עוד רעוע מאד, העבודה הרוחנית התרכזה בבית הספר שהיה אז מפורסם בעם – בית הספר שביפו, בית עני ודל, כמו גוף היישוב עצמו. בתקופה שאחר זו, כשעבודת הישוב התרחבה ומצבה הוטב הרבה, הצורך להנחת יסודות רוחניים הורגש הרבה יותר ומצא את התגשמותו ביצירת הגמנסיה העברית ביפו, – מוסד שעלה בלי ערך על זה שקדם לו. עתה אנחנו עומדים לפני תקופה חדשה בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל, ובקרוב אפשר שיהיה לנו עסק עם פרובלימות ואפשרויות גדולות ועצומות. אין אנו יודעים מה שמור לנו בחיק העתיד, אבל זאת אנו יודעים, שכל מה שתגדל התקוה לתקומת ביתנו הלאומי בארץ-ישראל, כן יגדל הצורך להנחת היסודות הרוחניים של הבית הזה באופן מתאים לכך, שאותו נוכל לצייר לעצמנו רק בצורת אוניברסיטה עברית. ובזה אני רוצה לומר – ובטוח אני שגם אתה חושב כך – לא חקוי פשוט לאוניברסיטה אירופית, שהעברית תהא בו השפה השולטת, אלא אוניברסיטה שמראשית בריאתה תתאמץ להגשים באמת את הרוח העברי העתיק ולהשליך מעליה את העבדות השכלית והמוסרית, אשר נשתעבד לה עמנו זמן ארוך כל כך בארצות הגולה. רק באופן זה יש לנו צדקה לשאת בלבנו את התקוות המרהיבות על דבר ההשפעה הגדולה והכללית של ה’תורה' אשר ‘תצא מציון’. – –
עד מהרה נתברר לי, כי לעת כזאת אך מעטה העבודה המעשית שהמשלחת יכולה לעשות בארץ-ישראל. הארץ היתה מנוהלת על-ידי ממשלה צבאית, הצבא עשה הכנות להתקדמות נוספת, ומתחת לכל אלה היתה לי ההרגשה, כי המלחמה באה עד משברה וכי עלי לחזור ללונדון להגיש דין וחשבון. כשנמלכתי באלנבי, מצאתי שגם דעתו כדעתי; הוא הוסיף, שאולי יהיה מן המועיל, מן הבחינה המדינית, אם אכריז שאני עוזב את ארץ-ישראל מתוך אכזבה, מאחר שאיני יכול לעשות שום עבודה קונסטרוקטיבית כל זמן שלא נחתך גורלה הצבאי של הארץ. הוא בירכני בדרך צלחה ואיחל לי שיבה מהירה.
באוקטובר 1918 הייתי שוב בלונדון ומסרתי דין וחשבון לשלטון, וכן גם לידידי הציונים האנגלים והאמריקנים, על עבודתנו בארץ-ישראל, על תקוותינו ועל דאגותינו לעתיד. הודעתי לראש הממשלה מר לויד ג’ורג' את דבר שובי, והוזמנתי לסעוד עמו ב-11 בנובמבר. כמובן, אז עדיין לא נודעה לו לתאריך זה כל חשיבות מיוחדת בעיני שום אדם. כשהגיע היום, ועמו החדשות על שביתת הנשק, סבור הייתי שהסעודה תתבטל, שהיה ברור למדי, כי מחכים לו למר לויד ג’ורג' ענינים חשובים הרבה יותר. ובכן טילפנתי אל מזכירו פיליפּ קר (אחר־כך לורד לותיאן) ושאלתי, אם ההזמנה בעינה עומדת. להפתעתי קיבלתי תשובה חיובית, שמחתי עוד יותר כשהוגד לי, שנסעד לבדנו.
השאלה היתה עתה, איך אעשה את דרכי למס' 10 רחוב דאונינג. הרחובות היו מלאים וממולאים המונים חוגגים. נדמה היה שמן הנמנע הוא להגיע למקום מיועד ומכל שכן לבית מושבו של ראש המיניסטרים. אף-על-פי-כן יצאתי מביתנו באדיסון רואד בשעת הצהרים, כדי שתהא לי שהות ללכת ברגל, מאחר שלא נשקפה כל תקוה להשיג כלי-רכב. בשעה אחת וחצי בערך (השעה המיועדת) הייתי בגרין פארק, ממש מחוץ לשער-הברזל הקטן המוביל לרחוב דאונינג. היו שם גם הרבה אנשים אחרים. על השער שמרו מקרוב שוטרים אחדים. בלב חרד פניתי אל אחד מהם בבקשה, שיתנני לעבור. בקשתי הושבה, כמובן, מיד ריקם. ‘אבל’ אמרתי, ‘יש לי הזמנה לסעוד עם ראש המיניסטרים’. השוטר הסתכל בי. ‘כמה אנשים אחרים כבר אמרו לי כך’, העיר בטון יבש, הגשתי לו כרטיס-ביקור וביקשתי כי יתננו על יד חבירו שמעבר לשער, והוא יוכל לשאול את השוער של מס' 10 אם אמת בפי. לאחר היסוס מה נתרצה לי, וכעבור רגעים מספר חזר כולו חיוך ונתנני לעבור.
מצאתי את ראש המיניסטרים קורא בספר תהילים; הוא היה נרגש עד עומק נשמתו והיה קרוב לדמעות ממש. וזה הדבר הראשון שאמר לי: ‘זה עתה שלחנו שבעה קרונות רכבת מלאים לחם ומזון חיוני אחר, שיחולקו על-ידי פּלומר בקולוניה’.
כשישבנו לאחרונה לסעוד, באה שעתי לספר את פרשת המאורעות בארץ-ישראל. אולם הביקור היה נמהר ונבוך; ידוע ידעתי כי ראש המיניסטרים מטופל בענינים אחרים, והרגשתי שעלי למעט ככל האפשר לגזול מזמנו, ואף מתשומת-לבו. בשלוש נטל עליו להשתתף במנחת-תודה בכנסייה, ורבע לפני שעה זו ראיתיו יוצא מפתח הבית מס' 10, ומיד הוקף המון מריעים בשמחה, אשר נשאוהו משכמם ומעלה, עד כי נעלם מעיני.
פרק עשרים ושנים / לאחר המלחמה 🔗
שידוד מערכות / היהדות הרוסית חדלה להיות גורם בציונות / התקוה: היהדות האמריקנית / אשליות ציוניות / הכנות לועידת השלום / אנו מתייצבים לפני מועצת העשרה / נסיונו של סילון לוי לבגוד בנו / מכתבו של פייצל אל פליכס פראנקפורטר / ההסכם וייצמן-פייצל / למה נכשל ההסכם / אישיותו של פראנקפורטר / סטיפן ס. וייז / לואי ד. ברנדייס / אופיו והשקפתו על הציונות / ההתנגשות קרובה / שיבה לארץ-ישראל / החלוצים הראשונים.
סיום המלחמה הביא תמורות יסודיות כאלה במבנה העולם – וביתר ייחוד – בעולם היהודי – שבזמן הראשון לא ראינו אלא את המכשולים החיצוניים שנערמו על דרכנו. אם נדמה את התמורות ההן אל השואות שמצאו את העם היהודי במלחמת העולם השנייה, תיראינה בעינינו בעלות ממדים שאפשר להתגבר עליהם. אבל הן היו עמוקות למדי, ובאותם הימים ללא תקדים. עברו חדשים מספר, עד כי יכולנו לשאוף רוח, להגיע למעין סקירה כללית ולהחליט מה הדרך הטובה שנבור לנו.
אותם התנאים שהביאו לידי הכרזת באלפור הם הם שהביאו גם לידי התרופפות הרת-אסון של העם היהודי בכללו. גם השלום הנפרד של גרמניה עם רוסיה ומהפכת הבולשיביקים הוציאו את יהדות רוסיה מכלל גורם, שאפשר להביאו בחשבון תכניות הבנין שלנו. בין הכרזת באלפור ובין כיבוש השלטון בידי הבולשיביקים, חתמו יהודי רוסיה על הסכום העצום בזמן ההוא של שלושים מיליון רובל בשביל באנק חקלאי בארץ-ישראל; ודבר זה, וכן הרבה כמותו, צריך היה עתה למחוק מן החשבון; ואף כי פליטים מעטים, רובם יתומים, הסתננו לארץ-ישראל (וחלק מהם נתיישב בכספי דרום-אפריקה בכפר הנוער), מיעוט מספרם לא היה בו כדי לעשות רושם על הארץ. היהדות הפולנית סבלה קשה במלחמה, עם תנודת הצבאות עבור ושוב, וגם אחר־כך עוד סבלה בעטיה של מלחמת רוסיה–פולין, עד שלא היה ביכולתה לתרום תרומה ניכרת לתפקידים שהיו לפנינו. וכן נישאו עינינו אל הקיבוץ היהודי הגדול היחיד שנשאר בשלימותו, אף כי ידענו, שהאידיאל הציוני בשום פנים לא העמיק לחדור ליהדות אמריקה, כשם שחדר ליהדות אירופה.
חדשים אחדים לאחר המלחמה היה העולם בכללו, והיהודים יותר מכולם, חסרים הכול: מזון, זהב, בגדים, שיכון, רפואות. גל של מגיפות עבר בעולם, ובכמה אזורים הביא כלייה על חלק גדול מן האוכלוסיה. אפילו במדינות מסודרות כראוי ואמידות באופן יחסי, היתה כל עבודת קימום בעיה חמורה. על אחת כמה וכמה קשה היה לנו, עם קטן ומפוזר, ללא ארץ, ללא ממשלה, ללא כוח מוציא לפועל, בלי צבא, בלי קרנות. ואת עבודת ההתיישבות שלנו היינו צריכים לעשות בארץ עתיקה ומדולדלת, ובה אוכלוסיה יהודית קטנה, שהרכבה הסוציאלי עד אותו זמן עשה אותה, לכל המועט, בלתי מסוגלת לתפקיד כזה.
היו גם בעיות שנתעוררו בתוך שורותינו אנו, כתולדה מקוצר השגה בבעיות החוץ. בארץ-ישראל גופה רבו המכשולים המדיניים במקום להתמעט מחודש לחודש; אבל ציוני יבשת אירופה נתפסו רובם לאשליה, שכל השאלות המדיניות נפתרו עם פירסום הכרזת באלפור; נסיונותי אני בארץ-ישראל במשך שנת 1918 ומגעי עם שלטונות הצבא הבריטיים ועם הערבים נתנו לי לקח קשה, היינו, שאנו עומדים רק על מפתן עבודתנו, מן הבחינה המדינית ומבחינות אחרות. ובייחוד משונה היה בעיני, שהציונים האמריקניים, בהנהגתו של השופט העליון בראנדייס, אף כי ידעו יפה את הנעשה באנגליה ובארץ-ישראל, בכל זאת היו שותפים לאשליות של ידידינו מיבשת אירופה; גם הם סבורים היו, שכל השאלות המדיניות נתיישבו מכאן ולעולם, והתפקיד החשוב היחידי העומד לפני הציונים הוא בניין הבית הלאומי היהודי.
היתה זו אי-הבנה, שעתידה היתה, כמו שאספר להלן, להעיק עלינו שנים רבות ולהביא לידי תוצאות חמורות בשביל התנועה; עתידה היתה לגרום מתיחות פנימית מסוכנה ולפגוע בכל מהלך ההיסטוריה הציונית. אי-הבנה זו נתגלתה מיד לאחר המלחמה הראשונה באסיפה הראשונה של הועד הפועל הציוני (המועצה הכללית) שנתקיימה בלונדון בפברואר 1919. בחלקי נפל התפקיד כפוי-הטובה להסביר את המצב כמות שהוא. לידידי הציונים מיבשת אירופה – משלחת אמריקנית באה אחר־כך לאסיפת יוני – שאחדים מהם באו אל האסיפה ובידם רשימות מוכנות של שמות ל’קאבינט', שלפי סברתם, עומד להיבחר בקרוב בירושלים! כשבאו העובדות הפשוטות והורידום משמים ארצה, לא יכלו להסתיר את אכזבתם; אחדים עברו מיד לקצה השני והסיקו מסקנה, שהכרזת באלפור היא תעודה חסרת-תוכן. תפקידי היה – אז ושנים רבות אחר-כך, ובמקומות רבים – להטיף את התורה החמורה, שהכרזת באלפור אינה אלא מסגרת, שיש למלאותה במעשים שנעשה במאמצי כוחנו. ערכה יהיה בדיוק לפי מה שנעשה בה – לא יותר ולא פחות. לפי מה שנגדיל את ערכה על-ידי עבודה איטית, יקרה וחרוצה, יהא תלוי אם ומתי נהיה ראויים להגיע למעמד של מדינה.
כעבור שתים עשרה שנה, כשדיברתי על המאנדאט של חבר הלאומים שנכללה בו הכרזת באלפור, עוד צריך הייתי לומר לקונגרס הציוני: ‘ככל עם וככל קבוצה שאין להם מסורת של אחריות מדינית, כן גם היהודים עשויים לראות בכל נוסח של תעודה נדפסת את הערובה היחידה והמספקת לזכויות מדיניות. מהם שדבקו מתוך אדיקות באות הכתובה של המאנדאט ולא הבינו את רוחו. בפוליטיקה מעשית כמו במיכאניקה, שולט כלל גדול אחד: אי אתה יכול להוציא מדבר אלא מה שהכנסת בו’. אם היה צורך להזכיר אמיתות אלו – ובאמת היה צורך כזה – אחרי יותר מעשר שנות ניסיון מעשי, על אחת כמה וכמה שהיה צורך להזכירו בתחילת העבודה! באותה אסיפה קטנה בשנת 1919 הוצגתי פנים בפנים עם התנגדות ביקורתית מאד. אללי, אני היטבתי להבין אותם הרבה יותר משהם הבינו אותי. הם הרגישו את אימת הפרעות מרחפת על ארצותיהם והתאווּ למקלט בטוח. הם דימו, כי הכרזת באלפור מבטיחה להם מקלט כזה. ומן הדין הוא שבאזני אחדים מהם נשמעו נימוקי, אשר היו לדעתי הגיוניים מאד, אך כלעג מר לתקוות טיפוחיהם. בודאי שלא הייתי מעמיק כל-כך להרגיש את ביקורתם, אלמלא הבינותי את המניע המסתתר מאחריה, אלמלא שימשה לי עצמת הרגשות המובעים עדות לטראגדיה הגדולה, שכבר אז – בשנת 1919 ולא 1945 – התחוללה בקיבוצים היהודים באירופה המזרחית – טראגדיה, שהתנועה הציונית היתה בימים ההם חסרת-אונים להקילה. אחדים מן המבקרים היו גם ידידים קרובים לי מימי עלומי.
באוירה זו נטל עלינו לעשות התחלה צנועה, בקבלנו את העובדות הקשות ובהתחזקנו באמונה, כי ראשית מצערה זו תשגה ותשגשג לדבר שיהלום את תקוותינו מדור דור. חובתנו הראשונה היתה לארגן מחדש ולחזק את המשלחת הציונית (ועד הצירים) בירושלים. אחר־כך היה עלינו להסביר לממשלה המרכזית, מה גורם לנו היחס העוין ביותר של השלטון במקום ולדרוש אמצעים להיטיב את המצב. ואמנם נשלחו טלגראמות מן הממשלה המרכזית, הקובעות במלים שאינן משתמעות לשני פנים, כי הכרזת באלפור היא המדיניות המקובלת של ממשלת הוד מלכותו, ותמצית הטלגראמות הללו נמסרה גם ליהודים וגם לערבים על ידי השלטונות הצבאיים, הואיל וארץ-ישראל היתה עדיין בכיבוש צבאי. אולם פירושים שניתנו להן על ידי סיר רונאלד סטורס, מושלה הצבאי של ירושלים, ואחרים, עשויים היו ליטול מהן את עיקר רושמן.
כן היינו עסוקים בהכנת עניננו לועידת השלום שישבה אז בפאריס. חובר נוסח ראשון על ידי ועד מיעץ בראשותו של סיר הרברט סמואל, שחביריו היו מיינארד קיינס, ליאונל אברהמס וג’יימס די רוטשילד. סיימון מארכס לקח את הנוסח הזה לפאריס לשם התיעצות עם אורמסבי-גור, וחזר משם, לפי הזכור לי, מתוך מפח-נפש: אורמסבי-גור נתן מין עצה ידידותית, אך לא עריבה לחיך, על דבר ‘ירידה ארצה’, ‘הסתגלות למצב’, ‘ביקורת הרעיונות’ וכו'. אף-על-פי-כן שימש הנוסח, שנראה לאורמסבי-גור כה דמיוני, המצע העיקרי לגילוי-הדעת שהגשנו לבסוף לועידה ב-23 בפברואר 1919.
ההזמנה הגיעה לפאריס בשעה שהועד הפועל עדיין היה בישיבה; הנחתי אותם שימשיכו בדיוניהם, בעוד שאני נצטרפתי אל מר סוקולוב ואל שאר חברי משלחתנו בפאריס, שעמדה להתייצב לפני מועצת העשרה של ועידת השלום: המועצה כללה את באלפור ולורד מילנר בשם בריטניה הגדולה, טארדייה ופּישוֹן בשם צרפת, לאנסינג ווייט בשם אמריקה, בארון סונינו בשם איטליה, קלימאנסו היה נוכח בחלק הראשון של המושב. המראה עודנו חי בזכרוני, אך לשם הסיפור אני משתמש בדין וחשבון שמסרתי לחבירי בועד הפועל עם שובי ללונדון ב-5 למארס.
הוכנסנו אל אולם הועידה בשעה 3.30 אחרי הצהרים יום ה‘, 23 בפברואר. מר סוקולוב השמיע נאום קצר, תמציתי מאד, על הסעיף הראשון, כלומר, על התביעה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל והסתמך על ההכרזות הידידותיות שהכריזו הממשלות השונות בענין זה; הוא תיאר את דביקותו של העם היהודי מקדמי קדם ב’ארץ-ישראל’, והסביר איך השאלות המקומיות של היהודים בכל הארצות סובבות למעשה על ארץ-ישראל: על יסוד כל אלה, המשיך, אנו דורשים את ייסודו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. ממקום עמידתי יכולתי לראות את פניו של סוקולוב, ואף כי איני סנטימנטאלי, נדמה לי, כאילו אלפיים שנות סבל יהודי רבצו על כתיפיו. ארשת שפתיו השקטה והנאצלת עשתה רושם עמוק מאד על הנאספים.
אחריו דיברתי אני על מצבו הכלכלי של העם היהודי. הדגשתי, כי כקיבוץ נפגעו היהודים יותר מאחרים על-ידי המלחמה; היהודים והיהדות נתונים במצב שהוּרע עד לאימה, והם מהוים, לעצמם ולעמים האחרים, בעיה שקשה לפתרה. ואין תקוה כלל, אמרתי, לפתרון כזה – הואיל והבעיה היהודית סובבת ביסודה על חוסר הבית של העם היהודי – בלי יצירת בית לאומי. המדבר השלישי והרביעי – קצבו לנו חמישה – היו אוסישקין, שדיבר עברית, ואנדריי ספיר, שדיבר צרפתית. האחרון היה סילון לוי. נאומו ניתן להתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון המריא לשחקים, בשני צלל כעופרת ארצה. הוא פתח בתיאור ייסוד המושבות היהודיות בארץ ישראל, התפתחות הלשון העברית, עבודתם של חובבי ציון, בארון די רוטשילד וכי"ח; הוא גילה את דעתו, שעבודת הציונים היתה בעלת חשיבות מרובה מן הבחינה המוסרית: היא הרימה את רוח המוני היהודים וכיונה אותם לארץ-ישראל. החלק השני של נאומו עמד על שלוש נקודות: ראשית, שארץ-ישראל היא ארץ קטנה וענייה, ויש בה כבר אוכלוסיה של שש מאות אלף ערבים, שרמת החיים של היהודים גבוהה מזו של הערבים, ועל כן יהיו נוטים לנשל אותם; שנית, שהיהודים אשר ילכו לארץ-ישראל יהיו רובם יהודים רוסים, שהם בעלי נטיות של ‘חומר נפץ’; ושלישית, שיצירת בית לאומי יהודי ינהיג את העיקרון המסוכן של זכויות כפולות, ודבר זה חשוב ביחוד לגבי צרפת כמעצמה הראשית של הים התיכון. כשכילה מר לוי את נאומו היינו אנו האחרים במבוכה גדולה; לא משום שעשה רושם גדול על הועידה, אלא משום שבאופי הבלתי-מקוּוה של דבריו – שהרי לא לשם כך הוזמן כנציג יהודי – היה משום חילול השם. התיעצנו קצרות בינינו לבין עצמנו. כל אחד מאנשינו דיבר מחמש עד עשר דקות. מר לוי נטל לעצמו עשרים, כמעט כזמן של כולנו יחד. אילו ביקשנו רשות לפרק את נימוקיו, היינו הופכים את הדיון לויכוח בין מר לוי ובינינו – מראה שאינו לכבוד כלל וכלל.
והנה נתרחש מעין נס, שהוציא אותנו ממבוכתנו. מר לאנסינג, מיניסטר החוץ האמריקאני, קרא לי ושאלני: ‘מה כוונתכם בבית לאומי יהודי’? שאלה זו נתנה לנו פתחון פה; התערבותו של מר לאנסינג הביאה לנו תועלת מרובה מאד. הגדרתי את הבית הלאומי כיצירת אדמיניסטראציה שתצמח מתנאיה הטבעיים של הארץ – ותמיד מתוך שמירת האינטרסים של הלא-יהודים – מתוך תקוה שעל-ידי עלייה יהודית תהיה הארץ לאחרונה יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית. שאלתי את מר לאנסינג אם דברי הם ברורים כל צרכם, והוא השיב: ‘בהחלט!’ אחר־כך עברתי להערותיו של מר לוי ואמרתי, כי תפקיד הציונות הוא באמת תפקיד קשה, אבל אינו קשה מזה של מצב העם היהודי בהוֹוה; השאלה איננה, אם הציונות היא קשה, אלא אם היא אפשרית. נתתי תיאור טכני קצר של הענין, ולדוגמה לקחתי את ההצלחה הגדולה שהצליחו אז הצרפתים בתוניס. מה שיכלו הצרפתים לעשות בתוניס, אמרתי, יוכלו היהודים לעשות בארץ-ישראל, ברצון יהודי, בכסף יהודי, בכשרון יהודי ובהתלהבות יהודית. ובאשר לשאלת הנאמנות הכפולה, אין בהצעותינו שום דבר המעלה את העיקרון הזה. ישנם בין היהודים מתי מספר שיש להם חולשת-הדעת בענין זה, אבל הם פחות מחמישה למאה של העם היהודי. אמת היא שיהודי רוסיה חיים באוירה נסערת, אבל אין הם עריבים לכך, ועצם העבודה שמר לוי שיבח כל-כך בחלק הראשון של נאומו – בידי יהודים רוסים נעשתה. מר באלפור תיאר אחר־כך את נאומי כ’אבחת חרב'.
הדיון נסתיים בזה ויצאנו. מר באלפור שלח את מזכירו לברך אותנו על הצלחתנו. כשיצאנו מתחום הועידה, ניגש אלי מר לוי והושיט לי את ידו. בדרך אינסטינקטיבית משכתי את ידי באמרי: ‘אדוני ביקש לבגוד בנו’. וכן השיב לו גם סוקולוב.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את סילון לוי. אמנם ידענו שאין הוא ציוני, אבל התנהגותו בארץ-ישראל היתה הגונה למדי, ולא רמז לנו רמיזה כל שהיא על העמדה שינקוט בועידת השלום. עד היום הזה נשגב ממני להבין, למה תמך בארון אדמונד די רוטשילד, ציוני טוב, במועמדותו להיות חבר המשלחת; אפשר שהרגיש כי מן הראוי הוא שיישמע עוד קול, מלבד קולם הרשמי של הציונים – ואפשר מאד שלא היה לו כל מושג על המחזה המיוחד במינו שמר לוי עמד להציג.
היתה לנו עיתונות טובה למדי בצרפת – חוץ מן ה’ז’ורנאל די דיבּא‘. בערב לאחר שמיעת דברינו פירסם מר טארדייה, הנציג הצרפתי במועצת העשרה, גילוי-דעת רשמי, שבו נאמר כי צרפת לא תתנגד למסור את ארץ-ישראל לנאמנות בריטית ולייסוד מדינה יהודית. השימוש במילים ‘מדינה יהודית’ היה חשוב: אנו בעצמנו נמנענו מהשתמש בהן. ההודעה הפומבית היחידה שגרמה לנו מבוכה היתה שיחה מפתיעה עם האמיר פייצל, שנתפרסמה ב’מאטין’ והיתה עוינת בגלוי. מזכירו של פייצל מיהר להכחיש את הדברים, ופגישה נערכה בין האמיר ובין מר (עכשיו שופט עליון) פליכס פראנקפורטר, שהיה חבר המשלחת של ציוני אמריקה, במעמדו של לורנס איש-ערב. כעבור ימים מספר שלח האמיר למר פראנקפורטר את המכתב הבא:
המשלחת החיג’אזית
פאריס, 3 במארס 1919.
מר פראנקפורטר היקר,
רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו של מגעי הראשון עם ציוני אמריקה להגיד לך, מה שניתן לי להגיד לעיתים קרובות לד"ר וייצמן בערב ובאירופה.
אנו יודעים כי הערבים והיהודים הם שארי-בשר בגזע, סובלים מנגישות שווֹת מידי מעצמות חזקות מהם, ועל-ידי התארעות מוצלחה עלה בידם לעשות את הצעד הראשון בדרך להשגת שאיפותיהם הלאומיות יחד.
אנו הערבים, ובפרט המשכילים שבהם, רואים את התנועה הציונית מתוך אהדה עמוקה. משלחתנו כאן בפאריס מכירה בשלימות את ההצעות שההסתדרות הציונית הגישה לועידת השלום, וחושבת אותן למתונות והגיוניות. נעשה ככל יכולתנו, במידה שהדבר תלוי בנו, לסייע לקבלתן; נברך את היהודים מקרב לב לשובם הביתה.
היו לנו ועדיין יש לנו יחסים הדוקים ביותר עם ראשי תנועתכם, ביחוד עם ד"ר וייצמן. הוא סייע סיוע רב לעניננו, ואני מקוה, שהערבים יגיעו בקרוב למצב, בו יוכלו להשיב ליהודים טובה תחת טובה. אנו עובדים שכם אחד למען תקנתו ותחייתו של המזרח הקרוב, ושתי תנועותינו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית. תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית; ויש בסוריה מקום די לשנינו. באמת אני סבור, שאין הצלחה אמיתית לאחד בלי השני.
אנשים פחות בקיאים ופחות אחראים ממנהיגינו, אנשים שאינם מכירים את הצורך בשיתוף עבודה של הערבים והציונים, ניסו לנצל את הקשיים המקומיים, שמן ההכרח כי יתעוררו בארץ-ישראל בשלבים הראשונים של תנועותינו. אחדים מהם, לצערי, הציגו את מטרותיכם באור בלתי נכון לפני החקלאים הערבים ואת מטרותינו לפני החקלאים היהודים. והתוצאה היתה, שצדדים מעונינים יכלו ‘לעשות הון’ ממה שנקרא חילוקי-דעות שבינינו.
אני רוצה להביע לך בזה את הכרתי המוצקה, שחילוקי-דעות אלה אינם בשאלות עקרוניות, אלא בעניינים פרטים שמן ההכרח כי יתגלו במגע שבין עמים שכנים בכלל, ואשר קל מאד ליישבם על-ידי רצון טוב משני הצדדים. ואמנם כמעט כולם ייעלמו עם הידיעה השלימה יותר.
אני, ועמי אתי, צופים לעתיד, בו ניעזר איש באחיו, והארצות, ששנינו מעונינים בהן, תתפוסנה שוב את מקומן בקהל עמי-התרבות בעולם.
שלך בתום לבב, פייצל
במכתב רב ערך זה צריכים למצוא ענין אותם המבקרים, שהאשימו אותנו, כי התחלנו את עבודתנו בארץ-ישראל בלי להביא בחשבון את רצונו ואת טובתו של העולם הערבי. יש לזכור, שהדעות המובעות כאן על-ידי המנהיג הערבי המוכר אז, בו תלו הערבים את תקוותיהם, היו הסיכום האחרון של משא-ומתן חוזר. ענין דומה לזה צריכים למצוא המבקרים בהסכם שהסכים עמי במישרין פייצל, ראש המשלחת הערבית, ב-5 ביאנואר אותה שנה. לפני שנקראנו להתייצב לפני ועידת השלום, וסבורני שמן הראוי לומר, כי מציאות הסכם זה השפיעה על יחסם החיובי של ארבעת הגדולים לשאיפותיהם של הציונים. אני מביא כאן רק את הסעיפים הרביעי והחמישי של אותו הסכם:
בהקמת החוקה והממשלה של ארץ-ישראל יש לנקוט את כל הדרכים שיבטיחו במלואה את הוצאתה לפועל של הכרזת הממשלה הבריטית (באלפור) מיום 2 בנובמבר, 1917.
יאחזו בכל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולזרז את עליית היהודים לארץ-ישראל בקנה-מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודים על הקרקע על-ידי יישוב צפוף ועיבוד אינטנסיבי של האדמה.
בשעת השימוש באמצעים אלה יש לשמור את זכויותיהם של הפלחים והפלחים-האריסים ולסייע להם בקידום התפתחותם הכלכלית.
פייצל הוסיף תנאי על הסכם זה, תנאי מובן מאד, במידה שהדבר נוגע לו: ‘אם עניני הערבים יסודרו, כפי שביקשתי בגילוי-דעתי מיום 4 ביאנואר אל מזכיר המדינה הבריטי לעניני חוץ, אוציא לפועל את הכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים אין אני יכול להיות אחראי לעיכוב ההוצאה לפועל של ההסכם’.
ואמנם נעשו שינויים גדולים ותוצאותיהם חלו על ראשי הציונים. אבל באותו זמן היה הרושם הכללי בפאריס, שניצחנו במערכה, אף כי נשאר עוד להחליט בפרטים. ‘הכול’, אמרתי לועד הפועל בלונדון. ‘תלוי עתה בנו בעצמנו’.
אסיפה שניה של הועד הפועל נתכנסה אף היא בלונדון, לאחר ארבעה חדשים, ביוני 1919, הפעם בהשתתפות משלחת מאמריקה, ובראשה השופט העליון בראנדייס, שנפגשתי עמו זו הפעם הראשונה. על צד האמת, רק עתה התחלתי להתודע אל יהדות אמריקה, על-ידי אחדים מנציגיה. הרבה למדתי על יהדות זו בימים שלאחר כך – ואמנם זה היה אחד מנסיונות-חיי הגדולים ביותר.
את פליכס פראנקפורטר פגשתי בפעם הראשונה בעת שליחותי לגיבראלטר בשנת 1917. ידעתיו על-פי שמו הטוב, ולא נתאכזבתי כלל כשהכרתיו פנים אל פנים. הוא היה מהיר לתפוס, נבון, מבריק, רב-צדדי, בהיפך ממני, שאין לי ענין רב בדברים שהם מחוץ לציונות ולכימיה. הוא היה לנו לעזר רב, כפי שראינו כבר, במשא-ומתן עם האמיר פייצל. הוא גם עזרני הרבה בהבנת דרכיהם ומחשבותיהם של מנהיגיה המדיניים של אמריקה באותו זמן. בשעת הפלוגתא ביני ובין השופט העליון בראנדייס, המתוארת בפרקים הבאים, נתרחקנו, פראנקפורטר ואני, זה מזה למשך שנים אחדות, אבל מאמין אני, שגם בתקופה זו לא הורעו יחסינו במידה רצינית, ואני שמח למחשבה, שאם היה שבר הרי נרפא זה כבר, וכיום הזה קשרי האהבה וההוקרה בינינו הם חזקים משהיו.
מוזר הדבר, אף כי לא היו בינינו ויכוחים ארוכים על בעיותינו ורק החלפנו בינינו איגרות עליהן – אף זה לעיתים רחוקות – מצאנו כמעט תמיד כי האינטרסים וההשקפות שלנו עולים בקנה אחד. בימים אלה אני שמח שמחה גדולה לראותו בואשינגטון, יושב על כס כאחד מגדולי השופטים, ואין אני מחמיץ כל שעת כושר לבוא עמו במגע בהיותי באמריקה.
סטיפן ס. וייז אף הוא היה אחד האישים הגדולים שהכרתי ראשונה באותם הימים. אבל בנוגע אליו עלי להעיר, כי רק לאט לאט מצאנו דרכנו איש אל אחיו. הוא היה שייך לאסכולה הישנה של הציונים המדיניים, ומטעם זה או אחר לא מצאנו לשון משותפת במשך שנים רבות, אף כי ידעתי שהוא מסור לאידיאלים של התנועה ומוכן להקדיש להם את מיטב כוחו.
וייז הביא תועלת מרובה לתנועה בימיו של וילסון, שבהשפעתו התחיל מתעניין בשאיפותינו בזמן הכרזת באלפור, בערך. בשנים הבאות, כתוצאה ממגעים תכופים יותר, התקרבנו, וייז ואני, במידה יתירה והתפתחה בינינו ידידות, שלא נעכרה על-ידי חילוקי-דעות או מצבים אחרים. תמיד היה עובד את התנועה בכל נפשו ובכל מאודו, ועד היום הזה הוא אחד הכוחות החשובים בציונות וביהדות העולמית.
את השופט העליון בראנדייס, כפי שכבר הזכרתי, פגשתי ראשונה באסיפת הועד הפועל בלונדון, ביוני 1919. הוא היה בדרכו לארץ-ישראל – ביקורו הראשון – ויכול היה לשהות בלונדון רק ימים מועטים. ליוהו מר יעקב די-האז, ואותו ראה כ’רבּו בציונות'.
פעמים רבות דימו את השופט בראנדייס לאברהם לינקולן, ובאמת הרבה מן המשותף היה ביניהם, מלבד תוי-הפנים המחוטבים למשעי והגבות הגבוהות. גם בראנדייס היה פוריטאני: ישר, מחמיר, בעל מצפון והיגיון שאינו יודע ויתור. בשל תכונות אלו יש שקשה היה לעבוד עמו; כדוגמת וילסון נוטה היה לפתח תורות, המבוססות על עיקרים רמים, שנבעו מהכרתו הפנימית, ולהמתין אחר־כך לעובדות ההולמות אותן. אם העובדות לא הואילו לבוא ראה את החסרון בעובדות. באמת, הסיכסוכים שקמו במשך הזמן בין בראנדייס ובינינו היו לא בלתי-דומים לאלו שעכרו את יחסיו של וילסון עם חביריו באירופה, כשהגיע בפעם הראשונה לעבוד עמהם מקרוב.
די-האז, מורה-הדרך שלו, הראה תמיד התנגדות מה למנהיגות שלי ושל חבירי. קודם לכן לא היה לי כמעט כל מגע עמו – הוא גר בארצות הברית – ואף כי ראיתיו פעם או פעמיים בקונגרסים שלפני המלחמה, לא זכרתי שום מערכה מזוינת עמו. על-כן אנוס הייתי לייחס את התנגדותו למחלוקת הישנה, שתחילתה בחיי הרצל, בין הציונים ‘המעשיים’ ו’המדיניים‘. ויותר מכול היתה משונה העובדה, שדי-האז הופיע עתה כציוני ‘מעשי’. דעתו היתה כדעת בראנדייס, ש’הציונות המדינית’ סיימה כמעט – או לגמרי – את תפקידה, ויש אפוא לראות את הפרק המדיני של התנועה כמוגמר. לשוא תהיתי על החזיון הזה ולעיתים תמיה הייתי אם די-האז אינו מתרעם על העובדה, שציוני ‘מעשי’ ראשי, במובן המקורי, קשור קשר הדוק כל-כך בהישג המדיני הגדול ביותר של התנועה הציונית. אפשר שהוא ראה בזה אי-צדק גדול, שיש לי שייכות כל שהיא להכרזת באלפור, דבר שהיה בפירוש מחוץ לתחומי, אלא בתחומו הוא, בתור ציוני הרצליאני ותיק. על כל פנים, השקפותיו כבר השפיעו במידת מה על בראנדייס לפני שהאמריקאנים הגיעו ללונדון.
הם מצאו הרבה פסולים במשרד הלונדוני, שהיה מוסד צנוע מאד. די-האז הביא תכניות מפורטות לבניינה של ארץ-ישראל, שנראו בעינינו מעורפלות ודמיוניות כאחת. אולם ידענו, שנהיה תלויים הרבה בידידינו האמריקנים והשתדלנו שלא לפגוע ברגשותיהם.
ניסיתי להקנות לבראנדייס תיאור מדויק של ארץ-ישראל ככל שהשיגה ידי; וביותר הזהרתיו, שהוא ימצא ארץ ענייה, לא מאוכלסת, לא מפותחת ועזובה, ובה אוכלוסיה יהודית קטנה מאד, מדולדלת על-ידי ארבע שנות מלחמה, וכמעט מנותקת לגמרי מעולם החוץ. ולא עוד אלא שיהודי ארץ-ישראל כבר הם מאוכזבים במידת מה מאדוניהם החדשים.
כשאני מסתכל לאחור הריני סבור, שאי-הבטחון הוא בודאי שגרם להם לבראנדייס ולדי-האז להחריף בביקורתם יותר משהיו נוהגים במצב אחר – וכן העובדה שלא התחשבו במידה מספקת במסיבות הקשות שנבעו מן המלחמה.
בראנדייס עשה בארץ-ישראל לא יותר משבועיים ולא היה ביכולתו לבחון בחינה שלימה את התנאים. בחזרתו מוכרח היה להכליל הכללות על יסוד העובדות המעטות שהיה בידו לאסוף; השקפותיו, אף כי נכונות להלכה, לא עלו בד בבד עם המציאות. למשל, הוא עמד בתוקף על דעתו, כי כל זמן שלא נעשתה פעולת ‘הבראה’ של הארץ בקנה-מידה רחב, לא ייתכן לעודד את העלייה. הוא הניח, שפעולתה הראשונה של הממשלה תהיה לייבש את הביצות, לנקות את האגמים, לסלול דרכים חדשות, ולא שם אל לב, שאיש מן השלטון אינו מעלה על דעתו להתחיל בעבודות אלו. הוא הכריז וחזר והכריז – הדבר היה לפני שלושים שנה – כי העבודה המדינית של הציונים נסתיימה ולא נשאר בידם אלא התפקיד הכלכלי. השקפות אלו הראו, שעתיד לקום סכסוך בין בראנדייס וביני, וכן גם בין הרוב של ציוני אירופה ובין קבוצה רבת-כוח של ידידינו האמריקנים. באמריקה עצמה עתידות היו ההשקפות הללו להביא לידי קרע בתוך ההסתדרות הציונית, קרע שלא נתאחה במשך שנים רבות.
מר בראנדייס חיוה גם כמה דעות של זילזול בגנותן של המושבות המעטות שניתן לו לבקר בהן. אלו היו רובן המושבות ‘הישנות’, שהרי חוץ מדגניה, מרחביה, בן-שמן וחולדה לא היה בארץ מה שראוי להיקרא בשם התיישבות ציונית; וכל המושבות, כישנות כחדשות, עדיין לא נרפאו מפצעי המלחמה. לא מן הנכון היה להוציא משפט עליהן על יסוד ביקור חטוף לאלתר אחרי מלחמה קשה, שגם היא באה אחרי דורות של כיבוש טורקי.
הכרתי היתה אז, והיא לא נשתנתה אחרי שלוש עשרות שנים, שאין לנהל עבודה קונסטרוקטיבית בארץ-ישראל מרחוק, אפילו על-ידי אנשים מוכשרים ביותר, על יסוד ביקור קצר וארעי ועל יסוד דינים וחשבונות. מן ההכרח הוא לא רק לעשות זמן מספיק במקום, אלא יש להשתתף במפעל, יש לחוש את הארץ ואת המוסדות. מטעם זה, ומטעמים אחרים, חזרתי לארץ-ישראל בסתיו של אותה שנה ולקחתי עמי את אשתי, שזה היה ביקורה הראשון בארץ.
שני מקרים משונים נשתמרו בזכרוני בקשר עם אותה נסיעה. הנסיעה בשנת 1919 עדיין כרוכה היתה בקשיים, והאניה שמצאנו לאחרונה במארסיי, אחרי שחיכינו לה עשרה ימים, היתה מלאה בעיקר נוסעים מן הצבא. ערב אחד, מאין בידי מעשה טוב מזה, קניתי כרטיס להתחרות שבאותו יום, ואחר־כך נמצאתי מהמר בפומבי כנגד אחד גיניראל טמוּם. המספר נפל בידי. שיחק לי המזל וזכיתי ב’קופה', שהיו בה כמאה ליטראות שטרלינג, ומסרתי את הכסף לקרן המלחים. מעולם לא נתברר לי יותר, שאין לי זכות להתקיים, ומכל שכן לזכות זכיות גדולות וליהנות, מן הפירסום – הקיקיוני – המֵהֵל על ראש הזוכה!
המקרה השני היה רציני יותר. בעודנו בלב ים, הודיעו לגיניראל קונגריב, שהיה נציב עליון בפועל בהיעדרו של אלנבי, כי ציוני ששמו וייצמן יגיע בקרוב לאלכסנדריה, ומכיון שבואו יעורר מהומה, מוטב שלא יורשה לרדת מן האנייה. ידידי קולונל מיינרצהאגן היה אז קצין פוליטי במצריים, ומפיו שמענו את כל פרטי הענין. למיינרצהאגן נודעה כוונתו של קונגריב, והוא מחה חריפות בפני הקצין הממונה עליו, באמרו שאין הדברים כלל כפי שהוגד לו: באמת אני נוסע בידיעתם, ולמעשה לפי בקשתם, של השלטונות הבריטיים, והציונות היא חלק מן המדיניות הבריטית. היו בידי מכתבים מאת אלנבי ולויד ג’ורג'. אך קונגריב עמד על שלו; הוא טען, שאין הוא יודע כלום על ציונות ולא איכפת לו, ומעולם לא שמע את שמי. מיינרצהאגן אחז באמצעי נמרץ וטילגרף ללונדון שלא ברשותו של קונגריב – ובגלל זאת שילח אותו הגיניראל מניה וביה – והיה צורך בפקודות ישירות ממשרד החוץ וממשרד המלחמה כדי למנוע את הגיניראל מלהחזירנו על עקבותינו. כשבאנו לאלכסנדריה בא הגיניראל לבקרנו במלון, קודם כול, חשבתי, כדי לברר כי – יהיו השגעונות במוחותיהם של הגדולים אשר יהיו – הוא לפחות אינו האיש שייתפס לשטויות. אולם אחרי ביקורו, שבו הפך לנהוג בנימוס רב, הזמין אותנו לסעודה בארמון.
בירושלים גרנו אצל דויד אידר, שהיתה לו עכשיו דירה משלו. לאחר שבאתי בקשרים עם המשרד בירושלים, שחוזק עתה – על-פי החלטות הועד הפועל – על-ידי סיפוח ה“ה אוסישקין, רוברט סולד וד”ר הארי פרידנואלד, הקדשנו זמן מה לסיור בארץ, ביחוד בגליל העליון ובצפון, שלא ראיתים מאז 1907 (בשעת ביקורי הראשון עם המשלחת הציונית עדיין החזיקו בהם הטורקים). עברנו שטחים נרחבים למדי, עברנו את הגבול הסורי ללבנון והתעכבנו בכמה מן המושבות המרוחקות. כל גבעה וכל סלע כאילו התגרו בי אז, כאילו אמרו בכל פנייה מפניות הדרך כמה תכניות ומרץ וממון יהיה צורך להשקיע בארץ זו עד שתהא מוכנה לקלוט אוכלוסין רבים.
הלחץ מבחוץ כבר התחיל אז להיות מורגש. ראשוני החלוצים – המלה היתה בזמן ההוא חדשה, אך מאז נתלתה בה מסורת גדולה – התחילו להגיע מקהילות פולין המדוכאות ומארצות אחרות של אירופה המרכזית והמזרחית. מעטים היתה בידם ידיעה כל שהיא בחקלאות; אחרים לא הביאו עמהם מאומה, חוץ מכוונות טובות וידים ריקות. הם באו בדרכים שונות ומשונות: בכמה מקרים ארכה נדידתם חדשים, ואפילו שנים, והביאה אותם מאוקראינה ליאפאן וחזרה דרך הרי ההימאלאיה והודו ופרס. אנשים מיטיבי-ראות כארתור רופין שאבו עידוד רב מבואם, ולא היה אדם, שחומר אנושי מצוין זה לא נגע אל לבו. אבל אני ראיתי בעיקר זאת: שאין לנו כל תכנית לקבל אותם, הואיל ואין לנו תקציב! אף לא נראתה אז מצד אנשי השלטון הארצישראלי – חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל – כל נטייה להקל עלינו את הגשמתה של הכרזת באלפור.
פרק עשרים ושלושה / ארץ-ישראל – אירופה – אמריקה 🔗
הקשיים מתרבים / הכשלות השלטון / אדישותם של עשירי היהודים / מתיחות בארץ-ישראל / הטראגדיה של תל-חי / רשלנות הממשלה / המהומות בירושלים / ז’אבוטינסקי נאסר / מטרת הערבים במהומות / ועידת סן רימו / חידת השלטון הארצישראלי / מכתבו של גיניראל בוֹלס / בסאן רימו / הכרזת באלפור אושרה / הועידה הציונית הגדולה הראשונה לאחר המלחמה / בראנדייס בראש הצירים האמריקנים / מחלוקת עם קבוצת בראנדייס על רעיון הסוכנות היהודית ועל התקציב / לואי ליפסקי / אני נעשה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
בימים ההם התחיל להיגלות שדה-הפעולה המשולש, שנטל עלי לעשות בו את דרכי במשך שנים רבות; הבית הלאומי היהודי, המדיניות הבריטית והאירופית, היהדות האמריקנית – המה יצרו תבנית, שחיי היו חייבים להסתגל אליה. ירושלים – לונדון – ניו-יורק – נעשו נקודות-המוקד: נקודה נקודה ומזלה המשתנה, נקודה נקודה וסיבוכיה המיוחדים.
בארץ-ישראל סבלתי מן המרחק שבין הרצון ובין היכולת. יש אשר הקשיים – מדיניים וכלכליים כאחד – נראו עצומים כל כך, שהייתי מגיע עד דיכדוכה של נפש. אז הייתי יוצא יחידי לבין ההרים או אל שפת ימה של תל-אביב, כדי לשוחח עם מי מזקני היישוב – אנשים כאברהם שפירא מפתח-תקוה, או יהושע חנקין ואחרים בני דורם. המה סיפרו על קשייהם בשנים הראשונות, על רושמיהם הראשונים אחרי בואם אל ‘המדבר הזה’, בימים שעוד לא היתה אפילו הסתדרות ציונית, כל שכן הכרזת באלפור, בימים שקללת הטורקים כיסתה את הארץ, ויהודי העולה לארץ-ישראל נחשב כמין הוזה דתי. הם הראו לי את המקומות, שכבר פוּתחו, המכוסים פרדסים וכרמים שניטעו בידי יהודים: רחובות, ראשון-לציון, פתח-תקוה; וכל זה נעשה בארץ זו באמצעים מועטים. בניסיון מועט ובאנשים מועטים. ואז ידעתי שוב, כי מרץ יהודי, שכל ורצון-הקרבה יהודיים יתגברו סוף סוף על כל המכשולים.
אברהם שפירא היה בעצמו סמל תהליך שלם של התחדשות יהודית. הוא ליוני ברוב נסיעותי בארץ-ישראל מדן עד באר שבע, מקצתו כמורה-דרך, מקצתו כשומר, וכל הזמן הייתי מקשיב לסיפוריו האפּיים על המתיישבים הראשונים. הוא אדם פרימיטיבי, המיטיב לדבר ערבית יותר מעברית, ומראהו היה כחלק מן הסלעים וממדרונות הטרשים של הארץ, עד כי קשה היה להאמין שלידתו היתה בליטא. הנה אדם אשר במידת חיי אנוש גשר גשר על פני תהום של אלפי שנים; אשר בהיותו בארץ-ישראל פשט את סביבתו הגלותית כפשוֹט בגד ישן. היו שם עוד אחדים מטיפוס זה: משפחת רוזוב בפתח-תקוה, הליבונטינים, הגרזובסקים והמאירוביצ’ים בראשון-לציון. אבל כולם יחד היו מתי מספר, והתפקיד הראשון והמובן מאליו היה למהר ככל האפשר ולהגדיל את מספרם.
חזרתי ללונדון ביאנואר 1920, ובידי התכניות שהוכנו במשרד הירושלמי – תכניות של עלייה, השקאה והתיישבות, שדרשו סכומים ניכרים. מעט מאד נעשה לשם קניית קרקעות, הואיל והאמנו, והיה לדעתנו יסוד מספיק לכך, שהממשלה תעמיד בקרוב לרשותנו שטחי אדמה, שהם קניינה של הממשלה. עד מהרה נתברר לנו, שאמונה זו לא היה לה למעשה על מה שתישען, וכל דונם אדמה הדרוש לעבודתנו ההתיישבותית צריך להיקנות בשוק החפשי במחירים דמיוניים, שגדלו במידה שעבודתנו התפתחה והלכה. כל שיפור שהנהגנו העלה את ערך יתר האדמה באותו איזור, והבעלים הערביים לא איחרו להפכה למזומנים. ראינו שעלינו לכסות את אדמת ארץ-ישראל בזהב יהודי. וזהב זה הוזל במשך שנים רבות-רבות לא מכיסיהם של המיליונרים היהודים, כי-אם מכיסיהם של העניים.
הכנסה זו לא היתה כלל וכלל לפי צרכינו, אבל היא נתנה לנו את האפשרות לרכוש את שטחי הקרקע העיקריים הראשונים ולעשות את הצעדים הארעיים הראשונים בעלייה מאורגנת. וכן, בקיץ 1920, קנינו את הקרקעות הראשונים בעמק יזרעאל, השטח הגדול היחיד עד הזמן ההוא – כשמונים אלף דונם (עשרים אלף אקרים). האדמה היתה שייכת קודם למשפחת סורסוק – מטיפוס בעלי-קרקע דרים-בנכר – ועליה רק כפרים ערביים מעטים, שוממים למחצה מפני הקדחת. המחיר ששילמנו נראה לנו אז גבוה עד להבהיל, אבל הזמן הראה, שהקנייה היתה מוצדקת לגמרי. עלינו להודות על כך לפעולתו התקיפה של מר אוסישקין, למרות עצתם המתונה של רוב חביריו בהנהלה, וביחוד האמריקנים. נעים לי לזכור, שאני הייתי בין תומכיו המעטים בהחלטה חשובה זו.
הקדמתי קצת את המאוחר. ישיבתי בלונדון היתה קצרה: במארס 1920 שוב הייתי בדרכי מזרחה, הפעם בלוית בני הגדול בנימין, שהיה אז בן שתים עשרה. עמדנו לחוג את חג הפסח עם אמי בחיפה. לא הייתי ממהר כל-כך לחזור לארץ-ישראל, אלמלא פגישתי עם לורד אלנבי בפאריס בדרכי מערבה. דעתו לא היתה נוחה מעבודת המשלחת הציונית וסבור היה, שעלי להיות בירושלים ולא בלונדון.
באנו ומצאנו כבר את הרברט סמואל בארץ-ישראל. אלנבי ובוֹלס (האחרון היה אז מושלה הצבאי של ארץ-ישראל) הזמינוהו כיועץ לממשלה. כל אחד שמח על בואו של סמואל שמה, כי אזהרתו של אלנבי היה לה על מה שתסמוך: הרגשנו שהענינים אינם כשורה, שהיתה מתיחות בארץ. תעמולה רבה התנהלה בגלוי בחוגי הערבים, ולא היה כל סימן, שהממשלה במקום עושה מאמץ כל שהוא למנוע מהומות; להפך, כמה מן הפקידים הגבוהים עודדו את עושי המהומות. מטבעי אין אני מטיל פחדים, ובתחילה נוטה הייתי להתייחס בספקנות לדינים-וחשבונות. אבל אלה התמידו לבוא, וכמה מאנשינו הצעירים, שהיו קרובים לחוגים ערביים, היו בטוחים, כי ‘היום’ נקבע בחג הפסח, שבאותה שנה חל יחד עם נבּי מוסה – חג ערבי, בו מתאספים יושבי הכפרים הקרובים בירושלים כדי לצאת בתהלוכה אל הקבר המיוחס לנביא משה הנמצא על גבעה קרובה. גם הגליל היה תוסס, בשל היותו קרוב לסוריה, שפייצל נדחק משם והחיכוכים בין האנגלים ובין הצרפתים גדלו מיום ליום. כנופיות של שודדים מופקרים פשטו ושוטטו בהרי הצפון שלנו, וכרגיל במקרים כאלה, לבש השוד צורה של אהבת מולדת. חודש לפני בואי ארצה הלך יוסף טרומפלדור, אחד מן הראשונים והגדולים שבמנהיגי החלוץ, עם כמה מחביריו להגן על תל-חי, מושבה צעירה ליד הגבול הסורי, ושם נהרג הוא וחמשת חביריו, בתוכם שתי נשים, בידי מרצחים. האסון השרה אבל כבד על כל היישוב.
בהתקרב הפסח נעשתה המתיחות ניכרת יותר, ובאותו זמן התחילו אחדים מן הידידים שבין הפקידים הבריטיים – למשל, מיינרצהאגן (שהיה עתה הקצין המדיני של ממשלת ארץ-ישראל) חוששים לבאות. לפני צאתי מירושלים לבלות את ימי הפסח עם אמי, ביקרתי אצל גיניראל אלנבי, שהיה אז בעיר. מצאתיו בחברת גיניראל בולס והרברט סמואל בבית הממשלה, שעדיין היה בהוספּיס הגרמני בהר הזיתים. דברי על המהומות הממשמשות ובאות לא עשו עליהם רושם רב. בולס אמר: 'אי-אפשר שתהיינה מהומות; העיר מלאה וגדושה צבא!" עניתי, שיש לי נסיון מה באוירה של ערב פרעות; יודע אני, שברגע האחרון מתברר שאין מועיל בצבא, הואיל וכל ההתקפה עלולה להסתיים לפני שהצבא מגיע למקום המעשה. אפשר שהרצח והשוד יארכו חצי שעה או שעה, ובהגיע הצבא למקום ימצאו הכול ‘בסדר’ ולא יישאר להם אלא לאסוף את הרסיסים. אך ראיתי שאני משחית את דברי לשוא. יעצוני לא לדאוג וללכת לביתי אל משפחתי לימי הפסח, כמסודר. יהא לבי סמוך ובטוח, שהכול יעבור בשלום בירושלים.
למורת רוחי הלכתי לביתי, אף כי קשה לומר, מה הייתי יכול לעשות אילו נשארתי בירושלים. הפסח בחיפה עבר עלינו בשלום; ובבוקר של אסרו חג לא הגיעו שום ידיעות מדאיגות מירושלים – למעשה, לא הגיעו כל ידיעות. לא ידעתי שליו בנפשי. ניסיתי לטלפן, אך לא קיבלתי חיבור, ודבר זה, כמובן, הגדיל את חרדתי. ובכן החלטתי – לאכזבתה הגדולה של אמי – לנסוע לירושלים ולקחת עמי את בנג’י (בנימין). הנסיעה עברה בשלום עד שכם, אך שם מצאתי משמר של שוטרים. מושל שכם שהמציא את המשמר, רמז רמיזה סתומה או שתים ובי גברה יותר ויותר ההכרה, כי אמנם קרה ‘משהו’.
כשהגענו לירושלים מצאנוה שוממה. עוצר הוטל על העיר, והתנועה ברחובות היתה מעטה, ולא נראו אלא שוטרים ומשמרות צבא בלבד. הלכנו ישר לדירתו של ד"ר אידר במרכז העיר ומצאנוהו שרוי בדאגה רבה. הסיפור שהיה בפיו נעשה אחר כך רגיל ביותר: ערבים שהתאספו במסגד עומר האזינו לנאומים מלהיבים, יצאו בתהלוכה יוקדת באש קנאה, עברו ברחובות והתקיפו כל יהודי שנזדמן להם. עם כל השמועות שקדמו להתקפה, בא הדבר, כנראה, כחתף על היהודים, ולמעשה לא הראו כל התנגדות. כשיצאה קבוצה אחת של צעירים, בהנהגת קאפטין ז’אבוטינסקי, להגן על הרובע שלהם, נאסרו תיכף ומיד. הצבא הגיע, כמובן, אחרי ככלות הכול, ועתה שרר שקט בעיר. השלטון ‘שלט יפה’ במצב.
במשפט שהתנהל אחר־כך בפני בית-דין צבאי הוצא על ז’אבוטינסקי פסק-דין אכזרי, המחייבו בחמש-עשרה שנים עבודת פרך. הוא קיבל אחר־כך חנינה (על-ידי הרברט סמואל שנתמנה נציב עליון), אך דחה את החנינה בשאט-נפש, משום שהיא כללה גם את עארף אל עארף, המסית הראשי לפרעות, את אמין אל חוסייני (המופתי הגדול הידוע לשמצה בשנים הבאות) ועוד אחד או שנים מטיפוס זה. הוא דרש בתוקף את ביקורת משפטו ופסק-הדין בוטל בזמנו.
התרשמותו של בנג’י מאוירת הימים שלאחר הפרעות בירושלים החרידה אותי. הוא היה מלא שאלות, ולא היתה בפי תשובה עליהן. ‘איך יכול לקרות דבר כזה? מי הוא האשם? האם יבואו על עונשם?’ הודיתי לד', שאנו גרים עם אידר, ואפשר היה להרחיק ממנו לפחות את השמועות הרעות ביותר, שסערו מסביב.
לכולנו היתה ההרגשה, שאפשר היה למנוע את הפרעות הללו, אילו נאחזו בזמנם האמצעים הדרושים לבלום את התעמולה, אילו היה יחס הממשלה אחר. השלטון הניח למרירות ולהתרגשות לגדול, עד שמצאו להן את ביטוין הטבעי במהומות וברציחות. פיליפּ גרייבס, שלא היה ידיד גדול של התנועה הציונית, היה אז בארץ-ישראל כתב ה’טיימס' בהנהלת לורד נורתקליף; הוא הודה, בדין-וחשבון שפירסם בשנת 1923, כי אנשי הצבא, לאחר שגמרו את כיבוש ארץ-ישראל, שאפו בדרך הטבע למנוחה, אחרי מערכה ארוכה ומייגעת, ועל כן נקטו קו של מיעוט התנגדות בטפלם במצב שבמקום. ולא עוד אלא שקינאו לזכויותיהם הרשמיות והתנגדו בתוקף לדרך, שבה עברו חבירים ופקידים של המשלחת הציונית תכופות מדי את גבול סמכותם, וניסו, לדעת אנשי-הצבא, לצווֹת עליהם… אולם המצב הנסער עד מאד בארצות-ערב העיקריות… ועל הכול, חוסר הוראות מפורטות מצד הממשלה הבריטית לראשי השלטון בארץ-ישראל, מסבירים אי-רצונם של אנשי-הצבא לסגל לעצמם ‘יחס פרו-ציוני ברור ופעיל’". יחד עם זה יש להודות, שאם גם רוב ההאשמות שהציונים האשימו את השלטון הצבאי בכללו לא היה להן יסוד, היו מקרים, שבהם הראו קצינים יחידים נטיות פרו-ערביות ופאן-ערביות. הערבים שקיבלו לפעמים, אולי שלא מדעת, עידוד מקצינים אלה, נעשו תוקפנים יותר ויותר.
בטענו, ש’הציונים הגדילו מדי את עניין הפרעות' והקטינו מדי את קשייהם של אנשי-הצבא, מוסיף גרייבס:
נעשו שגיאות על-ידי חבירים אחדים של השלטון הצבאי. ראש-המטה שליד המושל הצבאי העליון, יצא כנראה, לטיול מירושלים ליריחו בשעה שהמונים כבר היו מתקהלים בצורה מבשרת-רעות ליד שער יפו.
למסתכל בריטי קר-רוח אפשר שהיה נראה, כי הפרזנו בענין הפרעות האלה (רק ששה יהודים נהרגו, אף כי היו הרבה פצועים קשה). ואולם כמעט מן הנמנע הוא למסור לעולם החוץ את רגש הזועה והתהייה שקם בעמנו הן בארץ-ישראל והן בחוץ-לארץ. פרעות ברוסיה עוררו פחד ורחמים, אבל לא היה בהן כדי להפתיע; אלו היו ‘מהומות עונתיות’, שאפשר היה לחכות להן בימים שבין פסח לפסחא. אבל שדבר כזה עלול לקרות בארץ-ישראל, שנתיים אחרי הכרזת באלפור, בשלטון בריטי (‘העיר מלאה וגדושה צבא!’), היה למעלה מתפיסתם של היהודים ונורא מלהאמין. בשביל אלה, שאופטימיות קלה הביאה אותם לכלל אמונה, שכל הבעיות המדיניות נתיישבו, וכל פעולתנו צריכה להתרכז בעבודה ה’מעשית'. היתה זו – או היתה צריכה להיות – אזהרה חמורה.
מסתבר, שבפרעות היה צפון משהו חשוב יותר מן הזעם הפרימיטיבי של מעולליהן. המסיתים, אלה ששיסו את ההמונים לפעולה עיורת, הרחיקו לראות משליחיהם הנבערים מדעת; הם ידעו, כי בעוד שבועות מספר תתקיים בסאן רימו, באיטליה הצפונית, ועידת מעצמות הברית שם ייחתך גורלה של הקיסרות הטורקית המבותרת; הם ידעו, כי הכרזת באלפור עומדת להיכלל שם במשטרה המדיני של ארץ-ישראל, והיא תיהפך – אם תקוות הציונים תתמלאנה – מגילוי-דעת פוליטי ליסוד של הסכם בין-לאומי. והם קיוו למנוע על-ידי הפגנת הכוח שלהם את הגשמת הדבר.
גמרתי בלבי, שעלי לחזור מיד לאירופה, לראות מה אפשר לעשות. נסע עמי אלכסנדר אהרונסון (אחיו של אהרון אהרונסון מגלה ‘אם החיטה’, שנהרג בשנה שלפני כן באוירון בין לונדון לפאריס) ומר עמנואל מוהל, נציג ציוני אמריקה בארץ-ישראל. ניתן לנו משמר שוטרים עד מצריים והגענו לקאהיר באותו יום בערב. הלכנו למלון ‘קונטיננטאל’, שהייתי נוהג להתאכסן בו, ומצאתי שם נשף ריקודים. ולגודל תמהוני וצערי נראה לי, שחלק ניכר מן האורחים היו מן העדה היהודית-המצרית. עולם מלא רבץ בין ירושלים שעזבתי הבוקר ובין אולם-המחולות של ‘קונטיננטאל’. מדוכא מן המראה פרשתי מיד אל חדרי, אף כי העיתונאים שתו עלי עד מהרה, ולא רציתי לראות אדם. רק איש אחד רציתי לראות, והוא אלנבי, ואחרי ראותי אותו אמרתי לצאת מכאן במוקדם ככל האפשר. למחרת בבוקר הודעתי לאלנבי, והוא הזמינני לארוחה. ואלה היו דבריו הראשונים אלי: 'חוששני שתאמר לי: ‘אמרתי לך שכך יהיה!’ ' השיבותי לו, שאין בדעתי לכחד דברים מעין אלה, אך רוצה אני להודיעו, שאנו חושבים להמשיך בעבודתנו, ובקצב מהיר מאשר עד כה, כי מאמין אני, שאילו היו לנו, נגיד, ארבע מאות אלף יהודים בארץ-ישראל במקום המספר העלוב של חמישים אלף, לא יעלה על הדעת שדברים כאלה היו יכולים להתרחש. (איני סבור, שאלה היו דברי נבואה ממש, אלא שכך נראו לי אז הדברים). אלנבי שאל מה יש בידו לעשות. ‘אני מניח, שהייתם רוצים שנסתלק;’ אמרתי: ‘להפך! תקותי חזקה, כי בסאן רימו תתקבל החלטה סופית, שהמאנדאט על ארץ-ישראל יינתן לבריטים ויוקם בה משטר חזק יותר. הייתי רוצה לראות בארץ-ישראל מהר ככל האפשר שלטון אזרחי, הואיל ואיני סבור, שאנשי-הצבא מבינים את הבעיות הכרוכות בארץ זו, או איך לטפל בהן’. והוא בשלו: ‘אין לך כנראה אמוּן רב בשלטון הצבאי’. אמרתי: ‘זה הוא ביטוי רך – למעשה אין לי כל אמון בו; ככל אשר ימהרו לצאת. כן ייטב לכל הנוגעים בדבר!’
הוא קיבל את הדברים בבדיחות הדעת – תמיד אפשר היה לדבר עם אלנבי. פסקנו לדבר בנושא זה ועברנו לתכניות שבעתיד בענייני עליה, קניית קרקעות ודברים מעשיים אחרים. הוא גילה ספקנות; כרוב קציניו סבור היה, שלא נוכל לעשות הרבה בארץ זו, שרובה חולות, ביצות ושממות, אף כי הרחיק ראות בדמיונו מן הנמוכים ממנו. ידעתי, שאין מועיל בויכוח; רק הזמן יוכיח עם מי הצדק. לפני צאתי אמר לי: ‘אתה הולך לסאן רימו; האוכל לעשות למענך דבר?’ אמרתי לו, כי רוצה הייתי לקבל ממנו מכתב אל לויד ג’ורג‘, כדי להקל עלי את הגשת בעיותי לפניו. הוא הסכים מיד – והמכתב כלל שני משפטים: הראשון, שאין הוא מקבל את דעתו של ד"ר וייצמן על שלטונו, והשני, שהוא מסכים להצעות המעשיות ויחזיק טובה מרובה ללויד ג’ורג’, אם יוכל לעשות משהו להצלחתן; היה עמי עוד מכתב – מאת קולונל מיינרצהאגן – המתאר את הפרעות ואת הזמן שקדם להן ומדגיש את עיורונו (האמיתי או המכוּון) של השלטון, שסירב לראות את הסכנה, אף כי עוררוהו על כך פעמים רבות.
בנסיעתנו האיטית לאיטליה, התאמצתי למצוא תשובה על שאלה, שהעסיקה אותי אחר־כך כל ימי: למה נתקלנו החל מפסיעתנו הראשונה באיבתם, או למצער בנייטראליות הקרה של נציגי בריטניה במקום? הממשלה המרכזית התייחסה אותו זמן בידידות ואף בהתלהבות למדיניות של הבית הלאומי היהודי. דעת הקהל הנאורה בבריטניה ראתה בהכרזת באלפור – ואחר־כך במאנדאט – הישג חשוב וראוי לשבח של ברית השלום. ‘ההתנהגות הרעה’, שבה היו מונים אותנו אחר־כך וששימשה יסוד לטענות נגדנו, עדיין צפונה היתה בעתיד: לא קנינו אדמה במידה שכדאי לדבר עליה, ועל-כן לא היתה הטענה של ‘ערבים מנושלים’; הכנסנו רק עולים מעטים – ועל-כן לא היתה הטענה של ‘ריבוי אוכלוסין’, וארץ-ישראל תוארה, רשמית על כל פנים, כארץ מועטת אוכלוסין. למה איפוא היינו מלכתחילה כקוץ בעיני הפקידות? ולמה היה זה כמעט חוק כללי, שמושלים אשר בראשית כהונתם הגו חיבה אלינו הפכו במשך חדשים מספר להיות מתנגדינו? ולמה נעשה בנידון זה כלל קבוע ועומד, שמדינאים מלאי התלהבות לגבי הבית הלאומי ליהודים בשעת הבחירות, שכחו אותו לגמרי כשחזרו לכהן במשרותיהם? עוד אשוב לדבר בענין זה, אך כדי להציג את השאלה במלוא חריפותה, אביא כאן מכתב, שגיניראל לואי בּוֹלס, אשר אלנבי השאירו אחריו כמושל צבאי, כתב אל מפקדו ב-21 בדצמבר, 1919:
גיניראל יקר,
אני שולח לך מכתב זה בידי ד"ר וייצמן. הוא עשה כאן כמה חדשים ופעל הרבה לטובה, בטפלו בכל העניינים בדרך צנועה וחסרת פניות. אין ספק, שההתנגדות לציונות פחתה בשל עבודתו, ואחרי חודש לכהני כמושל כללי דעתי היא, שלא יהיה כל קושי רציני להכניס מספר רב של יהודים לארץ, בתנאי שהדבר ייעשה בלי התראוּת. ישנם תועמלנים מעטים, ואלה, כמובן, יוסיפו לצעוק שהם דורשים סוריה בלתי מחולקת.
הארץ זקוקה להתפתחות מהירה, כדי שהעם ימצא את סיפוקו… ברגע שיינתן לנו המאנדאט, נוכל לקבל מלווה גדול, שחלק ממנו ייחתם על-ידי התושבים. רוצה אני שסיר הרברט סמואל, יבוא כיועץ בענין זה…
במלוה כזה, נגיד עשרה או עשרים מיליון, בטוח אני שאוכל לפתח את הארץ במהרה ולהביאה למצב שתוכל לפרוע את חובה, והאוכלוסיה תגדל בהדרגה מתשע מאות אלף של עכשיו לשני מיליונים וחצי. יש די מקום לכך. עמק הירדן יוכל להכיל מיליון במקום אלף היושבים בו עתה…
אני מקוה כי:
אדוני ישלח מיד את וייצמן בחזרה.
אדוני ישלח את סיר ה. סמואל לבקר בארץ.
אדוני ישלח לי ידען גדול בענייני כספים.
יתן את דעתו על תכניות המלוה.
אם דברים אלה ייעשו, יכול אני להבטיחו ארץ זבת חלב ודבש כעבור עשר שנים, ואני יכול להבטיחו, שלא יטרידוהו שום קשיים אנטי-ציוניים….
שלך בלב תמים
ל. י. בולס
בימי שלטונו של בולס, ובמסיבות שכבר תוארו, נתחוללו הפרעות בירושלים מקץ ארבעה חדשים. ואנו שרכנו דרכנו בעצלתיים מברינדיזי צפונה, מתוך חשש תמיד כי בתחנה הסמוכה ינותק קו המסע, הואיל ומסילות-הברזל האיטלקיות התהפכו אז בצירי שביתה כללית. לבסוף הגענו לרומא ומשם לסאן רימו – עייפים, מלוכלכים ורעבים, אך בדרך כלל בריאים ושלימים.
באולם ‘הוטל רויאל’ מצאתי את מר פיליפּ קר, שהיה אז אחד ממזכיריו של לויד ג’ורג'; ומתוך מצב רוחי אז פתחתי מיד בפגשי אותו בברכות על הפרעות הראשונות תחת הדגל הבריטי. (בהסתכלי לאחור צר לי מאד על קר ברגע ההוא; הוא היה נבוך כהוגן!) נתתי לו את מכתבו של אלנבי וביקשתי ראיון במוקדם עם ראש המיניסטרים. בשעת שיחתנו ישבו להם דרך הסיבה בפינה שקטה סיר הרברט סמואל ומר סוקולוב, שניהם מהודרים בתכלית ההידור, שלוים ומיושבים מאד, בלי סימן של רוגזה. הרגשתי יפה בניגוד שבינינו בהבעה, ברקע, בהליכות, ועל הכול בהלך-הנפש. כנראה, גם קר, ידידי האישי זה שנים רבות, הרגיש בכך, כי אמר בזרקו מבט אליהם: ‘אם פניך ידמו מעט יותר לאלה השנים, אשמח לקבוע לך ראיון!’ הרבה חכמה היתה בהערה זו, אף כי באותה שעה ראיתי בזה קלות ראש שאין לה כפרה.
כשבוע ימים עברו עלינו בסאן-רימו בציפייתנו לועידה שתבוא לידי החלטה בעניין ארץ-ישראל. הואיל וזה היה הסעיף האחרון בסדר היום, לא היה לנו מה לעשות, אלא להסתכל בים ולדיין בדברים בינינו לבין עצמנו. היתה לנו כל הזמן ההרגשה, שהמאורעות האחרונים בארץ-ישראל עלולים לגרום שינוי-מה במדיניות, אך מר באלפור הבטיחני, שאין מייחסים להם כל חשיבות וודאי שלא ישפיעו על המדיניות שנקבעה סופית. שמחתי לשמוע, שזוהי גם דעתו של לורד קרזון, שלפי הידוע לא היה נחשב בין ידידינו. אחד הדברים הראשונים שנשאו ונתנו בהם מאחורי הקלעים של הועידה היתה הדעה, שהרברט סמואל עומד להיות הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל. סמואל עצמו רצה בכך, מר לויד ג’ורג' ומר באלפור הסכימו שניהם. ברור היה ששום אדם לא זז מדעתו בשל המקרים בארץ-ישראל; מחוללי הפרעות לא השיגו את עיקר מטרתם.
הועידה נמשכה בלי סוף, וההחלטה על המאנדאט הארצישראלי לא נתקבלה אלא בשעות האחרונות. בשעות אלו הייתי מתהלך מתוך עצבנות על-פני אולם ‘הוטל רויאל’ ומחכה לצירים שיצאו מחדר המועצה. פתאום נתקלה עיני במר באלפור, המנפנף בקוצר-רוח למישהו מרחוק. הלכתי לקראתו ושאלתיו אם הוא מחכה לצירים. ‘הו, לא’, השיב בשלוה, ‘לחבירי לטניס אני מחכה, הם איחרו מאד!’ סוף כל סוף יצאו האדונים, ואני פניתי אל פיליפ קר וראש המיניסטרים. שניהם פתחו בברכות חמות על תוצאות הישיבה: אישור הכרזת באלפור וההחלטה למסור את המאנדאט לבריטניה הגדולה. מר לויד ג’ורג' היה חביב ביותר באמרו לי, כי הנה ניתנה לנו הזדמנות גדולה ועלינו להראות את יכולתנו להשתמש בה כראוי. הוא אמר: ‘עליכם לא לאבד זמן. היום העולם דומה לים הבאלטי לפני הקיפאון. לפי שעה יש בו עדיין תנועה. אך אם יבוא במוצק, תצטרכו להטיח את ראשיכם אל גושי-הקרח ולחכות להפשרה שנייה’.
הכול היו חביבים בסאן-רימו, ובתוכם גם לורד קרזון, ואת יחסו הערכתי ביותר, בדעתי שהוא רחוק מלהיות נלהב לרעיון הבית הלאומי. אבל הוא היה נאמן לגמרי למדיניות שנתקבלה, ונתכוון לעמוד על ההכרזה – דבר שקיים בהיותו אחר־כך מיניסטר החוץ.
אפילו המשלחות הערביות כולן נראו מרוצות; כל מי שנכנס באותו ערב לחדר-האוכל של המלון מצא את אנשי המשלחות של היהודים והערבים יושבים יחד אל שולחן חגיגי ממש, מברכים זה את זה תחת העינים האבהיות, בעלות הסבר הטוב, של המשלחת הבריטית המסיבה אל השולחן הקרוב. האיש האחד, שלא נתן דעתו על כל הענין, היה פיליפּ ששון, אף הוא אחד ממזכיריו של לויד ג’ורג' – ובמקרה החבר היהודי היחידי במשלחת הבריטית.
את עוצם הזעזוע שפרעות ירושלים חוללו בעולם היהודי, ואת גודל הפחד מפני השינוי העלול לבוא במדיניות הארצישראלית, אפשר לשער על-פי התגובה על החלטת סאן-רימו. נציגי העדה היהודית בגנואה באו למחרת היום לברך אותנו, ועד מהרה נודע לנו, מתוך הטלגראמות והעיתונות, מה גדולה היתה ההתלהבות שההחלטה עוררה בכל מקום. כשבאתי כעבור ימים מספר לתחנת ויקטוריה בלונדון הקבילו את פני נציגי העדה עם ספר תורה, והדבר נגע עד לבי.
כדי להשלים את התמונה המתוארת בפרק זה, בו אני מנסה להראות את שדה הפעולה המשולש של עבודתי הציונית, אתעכב בקצרה על מגעי הגדול הראשון עם אמריקה, שנתקיים בראשית יולי של אותה שנה; אך לא על-ידי ביקור באמריקה – ביקור זה עמד להתקיים זמן קצר אחר-כן – אלא על-ידי בואה של משלחת צירים אמריקנית גדולה אל הועידה הציונית השנתית. שבע שנים עברו מאן נתכנסה הכנסת הגדולה של נציגי ציוני העולם – הקונגרס האחד עשר שנתאסף בוינה בשנת 1913. השופט העליון בראנדייס עמד בראש המשלחת האמריקנית, ומיד נתגלו חילוקי-הדעות בין המנהיגים האמריקנים ובינינו – וגם בתוך המשלחת האמריקנית גופה – כפי שהזכרתי כבר בפרק הקודם.
יחד עם כמה מחבירי האירופיים הרגשתי שאין לאבד זמן, וכי עלינו לנסות דבר אל ההסתדרויות היהודיות הגדולות, אולי תרצינה לקחת חלק בעבודה המעשית בארץ-ישראל, מתוך תקוה ליצור מין מועצה יהודית. זה היה הרעיון שנתפתח והיה לסוכנות היהודית. המנהיגים האמריקנים – לשם נוחוּת אדבר מכאן ואילך על קבוצת בראנדייס – סבורים היו, שאין צורך בשם אירגון כפול: דעתם היתה, כי האנשים הרוצים לשתף עצמם בהקמת הבית הלאומי היהודי ייכנסו להסתדרות הציונית.
לא היה בזה הבדל שבגישה בלבד, כי-אם פלוגתא אמיתית. קבוצת בראנדייס ראתה מעתה את ההסתדרות הציונית כגוף כלכלי טהור. מאחר שלדעתם איבדה את אופיה המדיני על-ידי שגמרה את תפקידה המדיני, לא היה עוד כל טעם, שיהודים המוכנים לעזור בתקומתה הכלכלית של ארץ-ישראל אך אינם מוכנים לחתום על הציונות המדינית, יסרבו להיות חברים בהסתדרות. ואולם רצוננו לקיים את ההסתדרות הציונית כגוף נפרד התבסס על ההכרה הברורה, שעבודתנו המדינית רחוקה מן הסיום: הכרזת באלפור והחלטת סאן-רימו היו רק שלב חדש במאבק המדיני, וההסתדרות הציונית היא בידנו המכשיר לפעולה מדינית. היו הסתדרויות יהודיות ויחידים, שעם כל היותם מוכנים לתת ידם לעבודה מעשית בארץ-ישראל, עמדו על-כך, שלא יימשכו לתוך שום סבך מדיני שלנו. אפשר שהם נהגו בלי היגיון, אבל עובדה היא ויש להתחשב בה. השאלה היתה, אפוא, אם לייסד הסתדרות חדשה מתוך הסתגלות ללא-ציונים, או לשנות לגמרי את כיווּנה של ההסתדרות הציונית, למעשה, לותר לגמרי על אופיה המדיני.
מסביב לשאלה זו נתפתח ויכוח מסובך, לעיתים מריר; אך הצעת קבוצת בראנדייס הופלה על-ידי רוב ניכר.
סלע מחלוקת אחר היה התקציב. הקבוצה האירופית העריכה אותו בקירוב בשני מיליון לי“ש לשנה, והם הודו, שמצדם יוכלו לתרום לתקציב זה רק מעט. האמריקנים בכלל – ולא רק קבוצת בראנדייס – נזדעזעו לשמע מספר ‘אסטרונומי’ כזה וטענו שאינם יכולים לערוב אלא למאה אלף לי”ש לשנה. מר בראנדייס טען, שזהו המאכסימום שאפשר לקבל מיהדות אמריקה – וכל זה בזמן שידוע היה יפה, כי יהודי אמריקה עשו ועדיין הם עושים הון רב.
אני הסברתי, שאין אנו יכולים בשום אופן להסכים לתקציב ממין זה; לא רק שאין הוא הולם את התפקיד העומד לפנינו, אלא שיש בו משום התקלסות: הוא יעשה אותנו לצחוק בעיני אוהבים ואויבים גם יחד. הוספתי ואמרתי, שאם זהו כל מה שהוא יכול להשיג באמריקה, אצטרך לבוא שמה ולנסות בעצמי.
מסופקני אם השופט בראנדייס סלח לי פעם לגמרי על התגרות זו. לבסוף הגיעה הועידה לידי הסכם עם קבוצה של המשלחת האמריקנית – זו היתה הקבוצה, שעתידה היתה לנהל את המלחמה נגד משטר בראנדייס – ובראשה לואי ליפסקי, שהזמינתני לבוא לאמריקה בהקדם האפשרי אחרי שובי מארץ-ישראל, למען אראה בעצמי מה אפשר ומה אי-אפשר לעשות.
בליפסקי מצאתי צירוף בלתי מצוי; אפשר שהוא היה בעל-ההלכה העיקרי בין ציוני אמריקה, אבל היתה לו הבנה הגונה בתנועה האירופית. גם עליו יכול אני לומר, שאף כי זמן רב לא היה קשר בינינו, הגענו כמעט תמיד לאותן המסקנות בשאלות בעלות חשיבות. במשך התקופה שעסקנו בהקמת הסוכנות היהודית, היה נתון להתקפה בלתי-פוסקת מצד הלא-ציונים. אך כשנתודעו אליו, גילו בו אדם בעל שכל ממדרגה ראשונה, בעל קסם ויושר-לב. עד היום הוא עמוד-התווך של הציונות באמריקה, אבל, כמוני אני, הוא משתדל לשים ריוח כל שהוא בינו ובין המהומה היומיומית של התנועה. ערכו כמדינאי קשיש עוד יעמוד לאורך ימים.
ועתה אחזור לועידת לונדון: לפני הנעילה נבחרו האנשים שינהלו את העבודה עד שאפשר יהיה לכנס את הקונגרס הראשון שלאחר המלחמה. השופט העליון בראנדייס נבחר כנשיא כבוד, אני – נשיא ההסתדרות, ומר סוקולוב – יושב-ראש ההנהלה. יחד עם הועד הפועל שנבחר אז, ושנתכנס ביולי, מינינו לראשי מחלקות את ה''ה מ. אוסישקין, יוליוס סימון (בא-כוח אמריקה) ומר נחמיה די-לימה מהולאנד. הנשיאות וראשי המחלקות היוו את ההנהלה.
וכן היתה לה לתנועה שוב גוף מנהל, אף כי ארעי, ובמקרה זה ניתנה לי, זו הפעם הראשונה, סמכות רשמית מסוימת. במשך רוב ימי המשא-ומתן בלונדון לא היתה לי כל סמכות שהיא, אף כי מתחילת 1917 הייתי נשיא הפדראציה הציונית באנגליה, ואולם זו היתה רק אחד האורגנים הקטנים של הקונגרס הציוני; חשיבותה נבעה רק מן העובדה, שהיתה במרכז הפעולה, בזמן שהאורגנים החוקיים של התנועה – אלו שנבחרו בקונגרס שלפני המלחמה – לא יכלו אפילו לחוות את דעתם. יש לזכור, כי למעשה ניתקנו את כל קשרינו עם ‘המשרד הקופנהאגני’ בשלב מוקדם של המלחמה.
אחת מנקודות-הגובה של הועידה – ועלי להוסיף, אחד מקויה המצודדים המעטים – היתה האסיפה הפומבית הגדולה ב’אלברט הול' בנשיאותו של לורד רוטשילד. זה היה, כמדומני, המקרה היחיד, שלורד באלפור דיבר לפני אסיפה יהודית באנגליה. אני סעדתי עמו לפני האסיפה ב’קארלטון גארדנס' 4, וכאשר נסענו משם ל’אלברט הול', היה באלפור מופתע מהמוני היהודים הנוהרים אל ווסט אנד. בדרך דיבורו הסתמי הרגיל שאלני: ‘אולם מי הם כל האנשים האלה?’ הזכרתיו מה שאמרתי לו בשנת 1906, שיש יהודים ציונים במספר מספיק לרצף בהם את רחובות רוסיה ופולין: ‘אלה הם חלק קטן – קטן מאד – של אותם היהודים’.
לאחר שהועידה נתפזרה לבסוף, יצאנו, אשתי ואני, לשוייץ לשם מנוחה קצרה, וחזרנו ללונדון, דרך פאריס, בסתיו. מחשבותי פנו שוב מערבה, לביקורי באמריקה, והתחלתי מרגיש, שהחלטתי בנידון זה בשעת הועידה היה בה משום קלות-ראש. נסיעתו של הרברט סמואל לארץ-ישראל, לכהן שם כנציב עליון ראשון, סימנה סיומו של פרק חשוב ב’ציונות המדינית', ופתחה את השער, כפי שהיינו סבורים אז, להרחבה גדולה של מאמצי היהודים בארץ-ישראל. אולם אות הועידה השנתית נשאר תלוי באופק כענן מבשר-רע, ולא סר ממני הפחד, שמא לא תעמוד יהדות אמריקה בניסיון.
הרגשתי שעלי ‘להצטייד’, כביכול, בביקור שני בארץ-ישראל. הפעם נסעתי שמה עם סיר אלפרד מונד. כל ינואר וחצי פברואר עברו עלינו בסיורים בארץ, וסיר אלפרד, שידענוהו כאיש-עסקים פיכח, הראה עצמו נוח להתפעל דוקא מן הצד הרומאנטי שבעבודתנו. עדיין זכור לי התימהון שאחזני. בשעה שעמדנו מסתכלים בקבוצת חלוצים המנפצים אבנים בדרך יפו פתח-תקוה, וראיתיו נרגש עד לדמעות. הם נראו לו, ילדי גיטו אלה, חלשים ורוחניים יותר מדי בשביל מלאכת כפיים זו. אפשר, שהבין אז, כי אנשים ונשים צעירים אלה בונים את עצמם כשם שהם בונים את הדרך.
בתחילת מארס נמצאתי שוב בלונדון, עסוק בהכנות למגעי הראשון עם העולם החדש.
פרק עשרים וארבעה / קליבלאנד וקארלסבאד 🔗
ביקורי הראשון באמריקה / מטרת הביקור / אלברט איינשטיין מצטרף אל משלחתנו / קבלת הפנים שערכה לנו ניו-יורק / המשמעות העמוקה יותר של המאבק בציונות האמריקנית בשנת 1921 / ‘יזמה פרטית’ לעומת ‘קרנות לאומיות’ / ‘וואשינגטון לעומת פינסק’ / פירוד בינינו ובין קבוצת בראנדייס / אסיפת קליבלאנד / המגבית באמריקה / עבודת חינוך ציונית / הקונגרס בקארלסבאד / אכזבות בארץ-ישראל / התחלה של עלייה והתיישבות גדולות יותר / ביקורת על ‘נסיונות השעשועים’ שלנו / המאבק בין העיר ובין האדמה.
עד כאן רק רמזתי על ראשית המחלוקת בין קבוצת בראנדייס, מצד אחד, ובין שאר ציוני אמריקה, בצירוף הציונות האירופית, מצד שני. הדברים נגעו לא רק בתכנית ובשיטה; מקורה היה בחילוקים עמוקים יותר, שאפשר לכנותם בשם דרכים עממיות. שרשיה הגיעו עד להשגות סוציאליות והיסטוריות, כלכליות ומדיניות; קשורה היתה בפירוש האורגני של הציונות. קשה לתאר את הדבר במלים מופשטות, ואופיו יתברר קמעה קמעה עם התפתחות הסיפור.
שמץ מן האמת הזאת כבר היה בי בעשותי את ההכנות לנסיעה לאמריקה, שהיתה בשבילי ‘ארץ בלתי-נודעת’. אמנם שמריהו לוין היה שם; המלחמה מצאתו שם והוא נשאר בארץ ארבע שנים, שנים שבהן עשה עבודת-חינוך רבה בתוך הציונים והיהודים בכלל. פעולתו בשנים ההן עתידה היתה לשאת פרי במשך דור שלם, וידעתי כי בשעת ביקורי הראשון בשנת 1921 הוא עשה כל מה שאפשר כדי להכין את הקרקע בשבילנו. ואף-על-פי-כן עוד היו בלבי פיקפוקים לרגל גודל התפקיד העומד לפני, ורציתי להצטייד בכל עזרה שתימצא לי.
שתים היו המטרות הקרובות של נסיעתי: ראשית לייסד את ‘קרן היסוד’ האמריקני, כאחד משני המכשירים לבניין ארץ המולדת – את השני, הקרן הקיימת לישראל, כבר תיארתי –; שנית, לעורר את התעניינותה של אמריקה באוניברסיטה העברית. נראה לנו, שאבני היסוד מונחות זמן רב מדי כאבן שאין לה הופכין בהר-הצופים, ועתה שיש לנו ממשלה אזרחית בראשותו של הרברט סמואל, הגיעה השעה להמשיך ולהקים ממש את האוניברסיטה. היתה לי גם כוונה מסותרת לבדוק את הקרקע בדבר הסיכויים לכונן מין מועצה (או סוכנות) יהודית, בהשתתפות כמה מן ההסתדרויות היהודיות החשובות, העוסקות בצדקה גדולה.
היתה זו תכנית נועזת – יותר מששיערתי. אבל התחלתי בהרכבת משלחת חזקה ככל האפשר. מבין חבירי שיתפתי עמי את מר אוסישקין וד“ר ב”צ מוסינזון, מנהל הגימנסיה ‘הרצליה’ בתל-אביב. ביקשתי גם את השתתפותו של פרופיסור אלברט איינשטיין, בכוונה מיוחדת לאוניברסיטה העברית, ולגודל שמחתי ניאות לבקשתי. הוא הביא עמו את מזכירו, שלמה גינצברג, בנו של אחד העם; אשתי ואני הצטרפנו אליהם בפלימות, כדי להמשיך את הנסיעה באנייה הולאנדית. ליאונארד שטיין, אשר שוחרר זה עתה מן הצבא ומקרוב חזר מארץ-ישראל, שם כיהן כמושל צבאי בצפת, נסע עמנו כעוזרי הפרטי. ובכן היינו חבורה שלימה באנייה.
זכורני, שהגענו לנמל ניו-יורק לעת הצהרים בשבת, 2 באפריל 1921, ואיש ממנו לא ידע איזו קבלת-פנים מחכה לנו. כחצי תריסר סירות נושאות ידידים ועיתונאים יצאו לקראתנו, וכל שעות אחרי הצהריים ירד עלינו מבול של שאלות-ותשובות, שנראו לנו כעונש מן השמים, אף כי באו מתוך כוונה טובה. הואיל והיתה שבת, לא יכולנו לעלות על היבשה עד שקיעת החמה; ולא היתה לנו ברירה אחרת. איינשטיין היה, כמובן, המטרה הראשית; שמו היה מעין מופת בימים ההם, והעיתונאים השתוקקו להוציא מפיו הסבר בהיר ופשוט לתורת היחסוּת. כשלא הצליחו בזה, פנו ישר אלי, באמרם: ‘הרי גם אתה, ד"ר וייצמן, איש-מדע’. לבסוף, מתוך יאוש גמור, מצאנו לנו מפלט בתא מוצנע וחיכינו עד בוא השעה לרדת מן האנייה.
אמרנו, כמובן, ללכת מן האנייה ישר למלוננו, להשתקע שם ולהתחיל בעריכת תכנית פעולתנו. אבל עשינו את חשבוננו פשוט בלי בעל-ביתנו, שהיה, כפי הנראה – כל יהדות ניו-יורק. זמן רב לפני המנחה התחילו מופיעות משלחות בנמל ואפילו על הרציפים. יהודים אדוקים לאלפים הלכו ברגל כל הדרך מברוקלין ומברונקס להקביל את פנינו. אחר־כך באו המכוניות, כולן מקושטות בדגלים. מכונית מכונית וצופרה, וכל צופר הופעל כהוגן. כשהגענו אל המסילה היה כל איזור הרציפים מין אנדרלומוסיה של אנשים, מכוניות ושוטרים רוכבים. המכונית אשר אמרנו, כי היא תסיענו מהר ובלי רעש אל בית מלוננו, היתה כמאסף לתהלוכה עצומה, ששירכה את דרכה לאורך כל החלק היהודי של ניו-יורק. הגענו ל’קוֹמוֹדוֹר' בשעה 11 וחצי, בקירוב, עייפים ויגעים, רעבים וצמאים, מבולבלים לגמרי. האולם הגדול של המלון היה אף הוא מלא מפה לפה המון נלהב אחר; אנוסים היינו להקשיב לכמה נאומים וברכות, וזכורני, שעניתי משהו. רק שעה ארוכה לאחר חצות באנו בחדרינו.
להוט הייתי להתמודד עם תפקידי, הואיל וידעתי, שקבלת-פנים עממית, מפוארת זו היא רק צד אחד של המטבע. לפני רדתי מן האנייה קיבלתי תזכיר מודפס, שהביא לי השופט ג’וליאן מאק, ובו מפרשת קבוצת בראנדייס, שבידה היתה הנהלת הציונות האמריקנית, את השקפותיה וקובעת את התנאים, שלפיהם תהא מוכנה לתמוך בשליחותי. הסעיפים העיקריים דנו באופיה החדש של ההסתדרות הציונית ובצד הכלכלי של התנועה. מכאן ואילך חייבת הציונות העולמית להיות מורכבת מפדראציות מקומיות חזקות, באופן שבמקום האחדות הישנה, אשר עליה נוסדה סמכות הקונגרסים שלנו, יבוא שיתוף-פעולה פשוט. בזה השתקפה השגתם העמוקה יותר – פחות מוּכרת, ומשום כך מנוסחת בצורה פחות גלויה – של אנשי בראנדייס את האחדות האורגאנית של היהדות העולמית. לנו, שגדלנו משחר ילדותנו בתוך התנועה, היתה הציונות: מתן צורה מאורגנת לשרידי הכוחות של העם היהודי; הציונות היתה במידה מסוימת יהודיוּת גופה, שהובאה לידי תנועה על מנת שתיצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים לא היו מכשירים לצורך השעה; הם היו ביטוי לאחדות העם היהודי. הצעותיה של קבוצת בראנדייס, שדנו לכאורה רק בדברים פורמאליים, בתיקונים הסתדרותיים-מכשיריים, הכילו למעשה כפירה בלאומיות היהודית; הם הפכו בפשטות את הציונות לתכנית סוציולוגית – ותכנית לא טובה, כפי שאוכיח – במקום מה שהיתה באמת: תחיית העם. אחר־כך בא יחסה של קבוצת בראנדייס אל הקרנות הלאומיות. נתברר, שההתנגדות לניסיון להשיג תקציב גדול לא נבעה מתוך ההכרה, שאי-אפשר להשיג סכומים גדולים: קבוצת בראנדייס עמדה בתוקף על שיטות של ‘השקעה פרטית’ ו’יזמה אישית‘. חבירי ואני ידענו, ש’היזמה הפרטית’ לא תיתכן באמת-מידה ניכרת לפני שהעם היהודי, בכוחו הקיבוצי, הלאומי, יגלה את מאמציו הכספיים, שיניחו את היסודות לבית הלאומי.
קם כאן לתחייה, בצורה חדשה ובארץ חדשה, הפילוג הישן בין ‘מזרח’ ו’מערב' בציונות וביהדות; והסיסמה העממית קראה לזה באמת: ‘וואשינגטון לעומת פינסק’, רמז נוח וכפול לבראנדייס ולי, וכן גם במובן האידיאולוגי הרחב יותר.
באמת רבצה בינינו תהום עמוקה; אבל גמרתי בלבי לעשות כמיטב יכולתי כדי למצוא פתרון של פשרה. את התזכיר, שהגיש לי השופט מאק כתנאי לשיתוף-פעולה ביני ובין ההסתדרות הציונית באמריקה, לא יכולתי לקבל. היה בו מעין אולטימאטום. דרישותיו הפורמאליות נגעו בדברים, שרק הקונגרס הציוני העולמי היה מוסמך לדון בהם; לא יכולתי להסכים לשינוּיים, שאני בתור נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לא הייתי מיופה-כוח להכניסם. אף קיויתי עדיין שלמעשה נמצא איזו דרך-פשרה זהירה ונופיע לעיני העולם כקבוצה מאוחדת. כל הזמן חשבתי על האנשים בארץ-ישראל, שכל תקוותיהם התרכזו בנסיעה זו, ועל הנציב העליון החדש, שרצה בכל לבו לראות בארץ התחלה של התיישבות רחבת-מידות. חייבים היינו להגיע לתוצאות מאכסימאליות.
הרגשנו – והמציאות הוכיחה את צדקתנו – כי ההמונים הגדולים של ציוני אמריקה מאסו בדרך מנהיגיהם, אך רב ועצום היה כוחם של המנהיגים ונוכחנו לדעת, שלא נוכל לעשות דבר של ממש בלי השתתפותם בעבודה. במשך שבועות התוכחנו על אפשרות של פשרה – נעזרים הרבה ברוח-הפיוס ובכשרון הניסוח של ליאונארד שטיין. ידענו, שהוא מוכן ללכת עד קצה גבול הויתור, ואם ישנה איזו אפשרות למצוא ‘נוסחה’, הוא ימצאנה; אף היה שם אוסישקין, שלא היה מוכן לותר על קוצו של יוד מן התקציב או מן החוקה והתפקידים של ‘קרן היסוד’; מן הצד השני לא רצתה קבוצת בראנדייס להרשות לנו להכריז על ‘קרן היסוד’ כעל מכשיר ציוני ולאסוף בשבילה כספים באמריקה, כל עוד לא קיבלנו את תנאי התזכיר. היה מצב מצער מאד. סערת הרוחות גברה בשני הצדדים ונאמרו דברים, שלא הוסיפו הרבה על עצם תוכנו של הויכוח. הופצו לחישות על ההנהלה בירושלים, שהיא מורכבת מאנשים שאינם מוכשרים בהחלט לטפל בסכומי כסף גדולים: אמנם אידיאליסטים גדולים, אבל משוללים כל כשרון-מעשה וכל עסקם הוא ‘לשנות מקרן לקרן’. לא הם (חברי ההנהלה בארץ-ישראל) ולא אנחנו (האנטי-בראנדייסיסטים) משיגים השגה כל שהיא ב’רמות אמריקניות' – בכל המובנים. הרבה ארס הופץ וקשה עד מאד היה לאסוף סכום כסף ניכר.
ברוב הימים נתגבש הויכוח האידיאולוגי לסיכסוך בין המון ציוני אמריקה ובין קומץ של יהודים ‘מערביים’ בעלי-זכויות, שתפסו עמדות גבוהות בחברה האמריקנית. נסתמן גם מאבק על הזכות לשלוט בגורלה של ארץ-ישראל, אם היא מגיעה ל’אמריקה' או ל’אירופה' – מאבק שסימן קרע פאטאלי באחדות היהדות העולמית. כל זה נסתבך עוד יותר בשל העובדה, שאחדים מיהודי אמריקה הלא-ציונים, שהשתוקקתי בכל לבי למשכם לעבודה מעשית בארץ-ישראל (למשל, לואי מארשאל וידידיו), לא חיבבו את קבוצת בראנדייס. מארשאל גופו, כפי שנראה, לא היה מתנגד אדוק לציונות, ולעתים קרובות היה משמש לנו יועץ נאמן. הסתבכות נוספת, קודרת יותר, אירעה בעת שהותנו באמריקה – ההתפרצות המרה ביפו, במאי 1921, שהביאה את הרברט סמואל לידי הפסקה זמנית של העלייה. הכול הבליט אז את ההכרח הדחוף להמשיך בעבודתנו וליצור קרקע איתן לבית הלאומי היהודי.
כל מאמצינו למצוא נוסחה של פשרה עלו בתוהו. שמואל אונטרמאיר, עורך-דין ומפשר מזהיר, עשה כל אשר לאל ידו למצוא בשבילנו את הדרך האמצעית – ולא הצליח. לאחרונה אנוסים היינו להפסיק את היחסים עם קבוצת בראנדייס וצריך הייתי לפרסם גילוי-דעת לציבור היהודי באמריקה, כי בכוח החלטת הועידה הציונית האחרונה ובסמכות שניתנה לי כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אני מכריז על הקמת ‘קרן היסוד’ בארצות הברית. מעשה זה עורר מחאה עזה מן הצד שכנגד, עם קצת סילופים – כל זה נתפרסם בעיתונות הכללית, באופן שחילוקי-הדעות בינינו נודעו בכל פינות הציבור. והדבר הגיע כמובן גם לצירות הבריטית. זכורני, שהלכתי לראות את סיר אריק גדס בואשינגטון בבוקר אחד, שבו נתפרסמה בעיתונים מודעה של אחד ממתנגדינו, והוא העיר, שאני העמדתי עצמי במקומו של הנשיא וילסון, כשפנה אל העם האיטלקי מעל לראשי ממשלתו החוקית; הוא הביע את תקותו שחלקי לא יהיה כמוהו! אמרתי, שיחסי עם הציבור היהודי באמריקה הם הרבה יותר אורגניים מיחסיו של וילסון עם האיטלקים, ועל-כן תקותי חזקה שלא אכשל כמוהו.
תקותי נתקיימה, כשבאנו לידי מבחן הכוחות הפורמאלי עם קבוצת בראנדייס. בועידה הכ"ד של הסתדרות ציוני אמריקה – ‘ועידת קליבלאנד’ המפורסמת – ביוני אותה שנה הוכיח המון ציוני אמריקה כי אכן עמד יפה על טיב הענינים. העובדה היתה, שהמנהיגים האמריקנים לא רצו ב’קרן היסוד', ועל צד האמת לא רצו לראות את ההסתדרות הציונית כהסתדרות עולמית. הם חשבו את עבודתם המדינית כגמורה – למרות הזעזוע של מאורעות מאי בארץ-ישראל והפסקת העלייה על-ידי סמואל – והיו להם השקפות משלהם על בנינה הכלכלי של הארץ. כל הודעותי המפורטות על התנהגות הממשלה בארץ-ישראל ועל הצורך בהתיישבות המונית, לא נגעו אל לבם. הם לא רצו לראות את האותות המבשרים רעה ועמדו על דעתם, שכל פדראציה ציונית לחוד – הגרמנית, האוסטרית, הפולנית – תקח על עצמה עבודה מסוימת בארץ-ישראל, וההנהלה של ההסתדרות הציונית העולמית אינה צריכה אלא ‘לתאם’ את העבודה. הצעה זו פירושה היה למעשה – הורדת כל ההסתדרות הציונית העולמית למעמד של לשכה טכנית בעלת סמכות מפוקפקת; והקונגרס הציוני, הבמה של הציונות העולמית, הגוף המיעץ והמחוקק, המבטא את רצונה ושאיפותיה של היהדות העולמית, סופו – אם לא יבוא לידי שיתוק גמור – שייהפך לאסיפה של ‘מומחים’.
בכל זה דשו הרבה בקליבלאנד, באוירה שאיני יכול להעלותה שוב, אילו גם רציתי בכך. הייתי נוכח בועידה יחד עם שאר חברי המשלחת האירופית, אך לא מצאתי לראוי, שאקח חלק בדיוניה. על הענין היתה נטושה מלחמה בין ציוני אמריקה עצמם: מצד זה האישים הנודעים ברבים, השופט מאק, פרופיסור פליכס פראנקפורטר, סטיפן ס. וייז, ומצד אחר אישים פחות ידועים, אך בעלי שיעור-קומה, כגון לואי ליפסקי, אברהם גולדברג ומוריס רותנברג. לבסוף נוּצחה ההנהלה על-ידי רוב מכריע. חוששני שלא עמדו בניסיון כמנוצחים, שכן כל קבוצת בראנדייס התפטרה מן ההנהלה של ההסתדרות האמריקנית. אף גם לא נשארו נייטראליים; רובם יצאו בחמת רוח נגד עבודתנו. אין ספק שמאמצינו בשנים הראשונות לאחר קליולאנד – שנות הכרעה בשביל ארץ-ישראל – היו נושאים פרי יותר, אלמלא האיבה ללא-פשרה של חברינו מלשעבר.
הכרזנו רשמית על הקמת ‘קרן היסוד’ באמריקה. שמואל אונטרמאיר נבחר נשיאה הראשון, והתחילה עבודת האירגון והפירסום של הקרן. חילקנו בינינו את העבודה ככל אשר יכולנו – אני מתכוון למשלחת האירופית – אבל חוששני, שעיקר העבודה הוטל על שכמי; ראשית, משום שדיברתי גם אנגלית וגם יידיש, בעוד אשר האחרים אוסישקין, מוסינזון ושמריהו לוין, אף כי דיברו יידיש מצוינת – שמריהו היה כפי שסיפרתי כבר, נואם ממדרגה ראשונה – ידעו אז רק מעט אנגלית; שנית, משום שהוטל עלי לנצח על המלאכה. וכן נגזר עלי לבקר ברוב מרכזי היהדות הראשיים באמריקה.
איש שלא נתנסה באלה קשה להקנות לו מושג כל שהוא מעבודה זו. אין לערבבה עם סיבוב של מרצה או אפילו של נואם פוליטי; רצונכם, הייתי גם זה וגם זה, אבל נטל עלי גם לאסוף סכומי כסף גדולים. אף היה זה ביקורי הראשון בארצות הברית ולא ידעתי כלל את טיב הקרקע; לא ידעתי מה ראוי לעשות. או – וזה העיקר – מה ראוי לא לעשות.
‘עשייה’ טיפוסית של יום אחד בערי אמריקה כללה בערך סדר זה:
אתה בא ברכבת מוקדמת, ובתחנה פוגש אותך המון נלהב במכוניות, מעין משמר כבוד ללוותך דרך רחובותיה של עיר נמה למחצה. כל בקשותיך מראש למנוע ממך טקס זה, כל טענותיך כי לטובתך ולטובת בריאותך מן הראוי שתיעזב לנפשך שעה או שעתיים אחרי מסע-לילה ברכבת, אינן מוצאות אוזן שומעת; מבטיחים לך בלי הרף, כי תהלוכת הפאר היא חלק עיקרי במעשה הפירסום – מודעה הכרחית על מה שיבוא. אין לך ברירה אלא לקבל את הדין, כדי לא לקלקל את הסידורים המשוכללים, שעובדי המקום מתגאים בהם כל-כך.
מן התחנה אתה נוסע אל בית-המלון או אל בית-העיריה, לאכול שם פת שחרית עם עשרים וחמישה עד חמישים קרואי-העדה, ובתוכם כרגיל ראש-העיר. עליך להאזין ולהשיב לנאומי ברכה. בשעה עשר בערך נגמרת הסעודה הראשונה, והצלמים והרפורטרים עומדים הכן, כל אחד אורב לאיזו פּוֹזה או אמרה מרעישה ביותר. שום דבר אינו עשוי להרחיקם. מאיזה טעם, שלא באתי עד חקרו, הכריזו עלי כעל ממציא TNT. לא הועילו כל הכחשותי החוזרות ונשנות, שאין לי קשר וכל ענין ב-TNT. ראשי-התיבות האלה היה להם, כנראה, קסם מיוחד בעיני העיתונאים; ואני משער, שחומרי-נפץ הם תמיד ידיעה שיש בה חידוש.
אשריך אם גמרת את ענין העיתונות בשעה אחת עשרה או אחת עשרה וחצי ועוד סיפק בידך להתחמק אל חדרך להתרחץ ולהחליף בגדיך לפני סעודת-הצהריים הרשמית, ששעתה הקבועה היא שתים עשרה וחצי. אלא שרק לעתים רחוקות היא מתחילה באיחור של פחות משעה. זו היתה פורענות ממושכת של מנות הרבה ונאומים, והנוהג היה שאורח-הכבוד ידבר האחרון, שאם לא כן ישתמט הקהל, וכמה מן המדברים יישארו בלי שומעים. אחרי ההצגה הזאת הורשית לנוח שעה קלה, אף כי גם מנוחה זו היתה נתונה תכופות להפרעות.
בשעה מאוחרת של אחר-הצהריים באה האסיפה של עובדי המקום, תה – ועוד נאומים; אחר־כך באה סעודת-הערב, דומה מאד לסעודת-הצהריים, אך עולה עליה בהיקפה, והיום מסתיים, כנהוג, סיום רשמי באסיפת-עם בבית-העיריה, או בבית דומה לזה. מאסיפת-העם מלווים אותך ידידים ודורשי-טובתך אל הרכבת, ואתה פורש מהם מתוך אנחת-הרווחה אל תא-השינה כדי להקיץ למחרת הבוקר בעיר השנייה שברשימה ולחזור שם על כל ההצגה כולה מאל“ף עד תי”ו.
דבר זה נמשך בקביעות מפליאה שבועות וירחים, בשינויים קלים בלבד. אם עשיתי באחת הערים יותר מיום אחד, עלה באמת בידי למצוא קורטוב של מנוחה. ודאי שהמנהיג המקומי העמיד לרשותי את מכוניתו, ‘כדי לסייר קצת במקום ולראות את המראות’. מחוסר ניסיון הייתי מקבל בזמן הראשון את ההצעה בחשק רב. אולם בבוא המכונית, היו בה כרגיל שלושה או ארבעה נוסעים, כולם מוכנים ומזומנים לשעשע אותי, או להיות משועשעים על ידי, כל שעת הנסיעה במכונית. ואני נפשי יצאה למעט בדידות ברוכה ולאויר צח!
ההפסקות שבין הפעולות הפומביות נתמלאו, כרגיל, בשיחות פרטיות עם ‘אנשי-מתּן גדולים’ (איש-מתן גדול היה מי שאפשר היה לקוות, כי תרומתו תגיע לחמשת אלפים דולאר). אהה, לעתים קרובות נתברר כי אותו ‘בעל הסיכּוי’ אינו אלא ג’נטלמן, שמיעוט ידיעתו בעניני ארץ-ישראל יצא בשכר רוב ‘הבנתו’ בהם. חייב הייתי להטות אוזן לגירסאות מוזרות של דברי ביקורת מאלה שמתחו עלינו קבוצת בראנדייס, או לא-ציונים ואנטי-ציונים, לתכניות פזיזות, איך לקומם בין-לילה את המולדת היהודית, לעצתם המעשית-הפטרונית של אנשי-עסק מצליחים, ואת כל אלה צריך הייתי לקבל בשימת-לב ובאדיבות.
הם היו אנשים טובים, נעימים, בעלי כוונות טובות, מהם ציונים משכילים ובקיאים, אך אורך-רוחי הגיע לקצו. חשבתי ברוב געגועים על האנייה שתסיענו חזרה לאירופה. אך גם באירופה – אף כי טרם ידעתי זאת – לא הייתי פטור מתוצאות עבודתי בארצות הברית. עם תחילת עונת ‘הפלישה’ שבימות הקיץ, ואני שוהה במקרה בלונדון או בפאריס, אנוס הייתי להיפגש עם ידידים שעזרו על ידי בבוסטון בבאלטימור או בשיקאגו. חשוב היה להסביר להם פנים, שאם לא כן נעלבו והחליטו להשיב לי כגמולי כשאחזור לאמריקה. לא חששתי הרבה לעלבוני האישי; אך נודע לי, שאנשים אשר ביקשו לראותני באירופה ולא עלה בידם – בטוח אני, שלא באשמתי – חזרו לארצות-הברית וביטלו את התחייבותם ל’קרן היסוד'!
לעתים תכופות אירע באמריקה, שאיש-מתן גדול תרם את תרומתו בתנאי, שאקבל הזמנה לסעוד בביתו בצהריים או בערב. אז הוטל עלי לשבת בחברת משפחה גדולה – שלושה או ארבע דורות, – לדבר, להשיב לשאלות, להקשיב לתלונות ולדעות, ולברור את תשובותי בזהירות, שלא אחרים ‘בעל סיכוי’ נוח להיפגע. היה עלי לישב בסעודה אריכתא, ואחריה להיועד עם קבוצה נבחרת של אנשי-שם במקום, ושוב להקשיב ולהשיב עד כלות כל שעות הלילה. על פי רוב היתה לי ההרגשה, שחמשת אלפי הדולארים הללו מגיעים לי כשכר טרחה.
בדרך כלל נענתה יהדות אמריקה בנדיבות רבה, אם נביא בחשבון את אי-נכונותם לנטל שהוטל עליהם ואת ההתבדלות וההתנגדות בפועל של אנשי קבוצת בראנדייס. העבודה נמשכה במרץ אחרי צאתנו מאמריקה, והכנסת השנה הראשונה עלתה פי ארבעה לערך על מחצית המיליון שקבע מר בראנדייס כמאכסימום שאפשר לקבל מיהודי אמריקה, וכן הוּכח הרושם המעודד הנוצר על ידי קביעת תקציב נרחב. עם זאת רחוקים היינו מרחק רב מן הסכום שנדרש בתכנית הועידה השנתית. אף-על-פי-כן יכולנו לעשות משהו בענין קניית קרקע, עלייה והתיישבות. בשנה הראשונה או השניה להקמת ‘קרן היסוד’ נוסד הבאנק האפותיקאי החקלאי, מוסד חשוב ביותר, סולקו התשלומים הראשונים של קניית עמק יזרעאל ונוסדה נהלל, ראשונה למושבותינו אחרי המלחמה, והיא שנעשתה למרכז פעולתנו בעמק, לייבוש ביצותיו ולהדברת הקדחת וכו'.
ברוב השנים, וביקורי באמריקה נשנו כמעט מדי שנה בשנה, נוצרה מין מסורת ושיגרה, מין הקפה של שוטר בין ירושלים ובין סאן פראנציסקו. קמעה קמעה נתבצרה ‘קרן היסוד’ ונעשתה מוסד מוכר, עד שנבלעה במגבית הארצישראלית המאוחדת. העבודה נעשתה קלה יותר, מכניסה ונעימה יותר; אורחים מבקרים התחילו באים מאמריקה לארץ-ישראל, הקשרים בין שתי הארצות נעשו תדירים יותר.
אך בכל אלה היה משהו חשוב מתעמולה מדינית ואיסוף כספים. כולנו ראינו בשליחותנו בעיקר חינוך בציונות, מן הבחינה המעשית ומן הבחינה הציונית. מן הבחינה המעשית השתדלתי להסביר לאנשי העסקים האמריקנים את הנימוקים, שבגללם אין נסיונם האמריקני הולם תמיד את הנוף הארץ-ישראלי. אמרתי להם: ‘חלוץ שבא לארץ-ישראל מוצא ארץ שממה, עזובה מדורות. ההרים נחשפו מעציהם, האדמה הטובה נגרפה אל העמקים ונסחפה אל הים. עלינו לחדש את פני אדמת ארץ-ישראל. דרוש לנו כסף כדי להשקיעו בארץ, לקומם את הריסותיה. תצטרכו להזיע ולעמול ולתת כסף, שלא יביא לכם שום ריוח, אך ייהפך להון לאומי. אם אתם מייבשים את הביצות, אין לכם שום הכנסה מזה, אבל אתם צוברים הון בשביל הדורות הבאים. אם אתם מפחיתים את אחוזי הקדחת מארבעים לעשרה הרי זה הון לאומי’.
ושוב: ‘אי אתם יכולים להקים את נהלל ואת נוּריס בלא קרנות לאומיות. החלוצים מוכנים לוותר על ארוחה פעמיים בשבוע. אבל את הפרות יש ויש להאכיל, ואי-אפשר להאכיל פרה בנאומים’.
עתה נראה כל זה מובן מאליו, אבל כמה חדשים היו הדברים אז ובשנים הבאות, וכמה קשה היה להקנות להם את התורה הזאת; במה שיבוא אראה איזו מערכה קשה נתפתחה בציונות בין מה שנראה לי כהדגשה מוקדמת של היזמה והרווחים הפרטיים ובין הנחת היסודות הלאומיים. אולם כרקע להבנה זו, שביקשתי לעורר קמעה קמעה לשם ענינים מעשיים, היה צורך בתפיסת היסודות הבסיסיים של הבעיה היהודית. באחת האסיפות אמרתי:
'המעניינים שבין האנטישמיים הם הסוג של נדיבי-הלב. האנטישמיות שלהם מיוסדת תמיד על דבר-שבח. הם אומרים לנו: ‘אתם מלח הארץ’ – וישנם יהודים הנהנים מאד לשמע הדברים. אבל הכינוי, ‘מלח הארץ’ אינו נחשב בעיני שבח כלל. המלח משמש לתבל את מאכלו של מישהו. הוא נמס במאכל זה. והמלח רק מיעוטו יפה. אם המלח מרובה במאכל, זורקים את המלח יחד עם המאכל. זאת אומרת, ישנן כמה ארצות המסוגלות לעכל מספר מסוים של יהודים; משגדל המספר מעבר לתחום מסוים, מן ההכרח שיקרה משהו ביש: היהודים מוכרחים לצאת. 'לא רק מלח הם מכנים אותנו אלא גם שׂאוֹר. היהודים הם לא רק מלח הארץ אלא גם תּסס רב-ערך. הם מולידים רעיונות בלתי-מצויים. הם מספקים יזמה, מרץ; הם מניעים דברים. אבל גם מחמאה זו היא מן המין המסוּפּק. יש רק חילוק דק בין תסס ובין טפּיל. אם יוגדל התסס רק בשיעור קטן מאד למעלה מן המידה, הוא נעשה גידול טפילי. אלה המבקשים לנהוג אדיבות, קוראים לנו ‘תססים’; אחרים, שהם אדיבים פחות ומדעיים פחות, מעדיפים לקרוא לנו ‘טפילים’.
הסברתי מקצת העילה למצבם של היהודים במשל פשוט: ‘תמיד ינהגו בך מנהג אורח, אם גם אתה יש בידך לארח. אין מזמינים לסעודה אלא את מי שיכול לסעוד בביתו לרצונו. שוייץ היא ארץ קטנה, ורבים השוייצרים מחוץ לשוייץ מאלה שבתוכה. אך אין דבר כזה שאפשר לכנותו בשם רגש אנטי-שוייצי, באותו מובן שיש רגש אנטי-יהודי. לשוייצרי יש בית משלו, והוא יכול לחזור שמה, הוא יכול להזמין שמה אחרים. ולא חשוב שביתך קטן, כל עוד הוא ביתך. כדי שתוכלו לשבת בטח במקום אחר, מן ההכרח שחלק מן היהדות ישב בביתו, בארצו הוא. כדי שתשיגו את השויון באוניברסיטאות אחרות, מן ההכרח שתהיה לכם אוניברסיטה שלכם. האוניברסיטה בירושלים תשפיע על מצבכם פה: פרופיסורים מירושלים יוכלו לבוא להארוארד, ופרופיסורים מהארוארד לירושלים’. ואמנם הדבר בא ונהיה.
השתדלתי להערות עליהם רוח מן העבר. אמרתי: ‘כל העולם מגנה אותנו. אומרים לנו, שאנו סוחרים בבגדים ישנים, בגרוטאות. אפשר שאנו בניהם של סוחרים בבגדים ישנים, אבל אנו נכדיהם של נביאים. חשבו על הנכדים ולא על הבנים’. נוגע עד הלב היה מראה האנשים, שהקשיבו לדברים ונתרשמו מהם. עם כל העייפות והטורח, ולעיתים גם השיממון, ראיתי בעבודה זו זכות גדולה לעצמי. פעם אחת אמרתי להם: ‘איני יכול לדמות לי שום אדם, שהייתי מסכים להתחלף עמו’. הנה אני עומד כאן בלי שוטרים, בלי צבא, בלי צי, ומעיז לטפל בתכנית שלא נשמעה כמוה: קימום ארץ, אשר שממה אלפיים שנה, בידי עם, אשר שמם אלפיים שנה, בזמן שמחצית העם, אולי המחצית הטובה ביותר, נותקה על-ידי מלחמה איומה. וכאן, בחצי הלילה, אתם יושבים במרחק חמשת או ששת אלפים מיל מארץ-ישראל, ארץ אשר רבים מכם אולי לא יראוה לעולם, ואתם צמאים לשמוע מפי דברים על הארץ ההיא. ואתם יודעים יפה, שבודאי תצטרכו לשלם בעד הדברים. והרי זה דבר יוצא מן הכלל. אני מזמין את מי שרוצה, יהודי או נכרי, להראות לי תכנית בדומה לזו'.
מביקורי הראשון באמריקה חזרתי כמעט ישר לקונגרס בקארלסבאד, הראשון מאז 1913, שכינס נציגים ציונים מכל קצוי תבל.
הרברט סמואל שימש נציב עליון זה כשנה, וכבר הורגשה בויכוחי הקונגרס ראשית האכזבה, ואף המרירות, שממשלו עורר בעם. אני עצמי סבור הייתי, שעדיין לא ניתנה לו הזדמנות ראויה, אולם אירעו שלושה דברים, שהולידו רגש של רוגז. ראשית כל, הדרך בה טיפל במהומות של מאי 1921, שכבר הזכרתי. מתוך רצון להתחיל את עבודתו בדרכי שלום ככל האפשר, היתה תגובתו של סמואל על המהומות – הפסקת העלייה, והחלטה זו נתפרסמה באסיפה של נכבדים ערביים ברמלה. גם ההחלטה וגם דרך הכרזתה גרמו זעזוע קשה ליהודים בכל מקום. עולים שראו כבר את חופי ארץ-ישראל לא הורשו לדרוך על אדמתה. סמואל לא שם לב למחאותיו של ד"ר אידר והאיסור נשאר בעינו.
סמואל אף נתן חנינה לשני המסיתים הראשיים של פרעות יפו וירושלים, והוא בעיקר ערב לכך, שחג' אמין אל חוסייני נעשה אחר־כך ראש המועצה המוסלימית ומופתי ירושלים (או המופתי הגדול), וניתן לו כוח ניכר מאד ושליטה בקרנות גדולות – והתוצאות ידועות למדי ואין צורך להתעכב עליהן. הערבים גילו עד מהרה, שחפצו האדיר של הנציב העליון לקיים את השלום עשהו רגיש מאד לגבי איומים, ותגלית זו הביאה לידי מה שנחשב בעינינו כשגיאתו השלישית של סמואל. עורך-דין ערבי בחיפה, ודיע בוסתאני שמו, עלה בידו לעורר תעמולה נרחבה בשם שבט בדואים, שהיו עולים לפעמים על אדמות הממשלה באזור בית-שאן. הם הגישו תביעה, על-ידי בוסתאני, על שטח גדול של אדמת-שלחין מנכסי הממשלה – כארבע מאות אלף דונם (כמאה אלף אקרים); ולבסוף, אחרי דין-ודברים ממושך, הוכרה תביעתם והאדמה נמסרה להם במחיר סמלי. וכן נידון אחד המחוזות החשובים והפוריים בכוח של ארץ-ישראל (ואחד המחוזות המעטים מאד שהיו ‘אדמת הממשלה’) מלכתחילה לעמוד בשממותו ובחוסר-פוריותו, ומקורות מים חשובים, שהיו עשויים להפרות שטחים גדולים הרבה מזה, עדיין הולכים לאיבוד בעטיו של ‘הסכם בית-שאן’. חוץ מאותם החלקים, שהיהודים יכלו לקנות קמעה קמעה מבעלי-אחוזות ערביים יחידים, עוד לא עברה, למעשה, מחרשה על אדמות בית-שאן. סבורני, שסמואל עצמו הבין אחר-כך, שהתביעות אשר הוגשו על-ידי בוסתאני היו משוללות יסוד חוקי, והנציג הבריטי, שהופיע לפני ועדת המאנדאטים בשנת 1926 לא יכול להגן על הפעולה הזאת מטעמים כלכליים; אך כל הצעקה לשעבר לא הועילה לנו לעבד את אדמת בית-שאן. לעומת זאת אנוסים היינו להיאבק במשך שנים ולשלם מחירים עצומים, כדי להשיג חלק כל שהוא מאותן אדמות הממשלה, ולא עלה בידנו לקבל אלא שבעים וחמישה או שמונים אלף דונם, רובם החולות של ראשון-לציון – שיהיה להם עדך לאחר השקעת סכומים גדולים לשם טיוּבם.
הפרעות, הפסקת העלייה ואדמות הממשלה האבודות עמדו על סדר יומה של אסיפת הועד הפועל המוקדמת בפראג. אך יותר מכל אלה דיכאה אותי הרגשת חוסר-האונים בפני העדר ההבנה, שמצאתי אפילו בין ציונים אחראים. למשל, הועד הפועל החליט על תקציב של שבעה עשר מיליון וחמש מאות אלף דולאר לשנה הבאה, לשם כיסוי הוצאות ניכרות לרכישת קרקע וליישוב מספר גדול של עולים וגם של כמה אנשים שבאו לארץ לפני המלחמה ועדיין לא הגיעו להתיישבות. אולם מחברי התקציב הזה, לדאבוני, לא הראו את המוצא לכסף. ידעתי שאין מראה-מקום לסכום כזה; בתנאי הזמן אי-אפשר היה להשיגו אף במאמץ למעלה מכוח אנוש. יהודי אירופה לא היה להם הכסף; את יהודי אמריקה עוד צריך היה לחנך לשם קבלת התחייבות גדולה כזו. אמנם הם תרמו הרבה לעזרת קיבוצי היהודים הסובלים באירופה, אך לא היה עדיין כל סימן, שהם מוכנים להפריש אפילו חלק מן הסכומים הגדולים האלה לצורך יישובם של יהודים אלה בארץ-ישראל. באמת נשמעה בקונגרס ביקורת חמורה על התקציב של הועד הפועל, שהוא בלתי ממשי ולבסוף קוּצץ עד ל-15 או 20 אחוז מן הסכום המקורי. אך דבר זה עורר בדרך הטבע אכזבה מרה בשורות התנועה, ולא היטבנו לעשות, שהרשינו לנפנף במספרים דמיוניים כאלה לעיני בוחרינו.
הקונגרס הצליח להוריד את התנועה משמים ארצה, להבין קצת את העובדות כמות שהן, ולהציג את כף-רגלנו על הדרך היחידה שיכלה להוליך אל ההצלחה – דרך העבודה האיטית, המייגעת והשיטתית בארץ-ישראל. הוחלט רשמית להקים את היישובים נהלל, כפר יחזקאל, עין-חרוד ותל-יוסף, מעשה ראשון של כיבוש האדמה – וזה היה חשוב יותר מכל הדיבורים. שמחתי שמחה גדולה על ההחלטות הללו, הואיל והכרתי אנשים, שהיו מוכנים ומחכים ללכת אל העמק המנוגע בקדחת כדי לכונן שם בית לעצמם ולמשפחותיהם ולקבל על עצמם את כל הסכנות והתלאות שבחיי חלוצים. ראיתי ברור מאד את חובתי למשך חמש או עשר השנים הבאות; חובתי היתה לעזור לאנשים הללו שיצליחו בהעפלתם. כי הצלחתם תהיה בעלת חשיבות מדינית גדולה מכל הנחה ‘פוליטית’ שנוכל להשיג, אחרי משא-ומתן מייגע עם ממשלה סרבנית.
הקונגרס נפתח בנעימה של דיכאון, ונסתיים בנעימה של אופטימיות. למרות הכול נפתחה עלייה בשיעור קרוב לעשרת אלפים לשנה, ואף כי מספר זה לא היה עשוי לעורר התפעלות, לא היה גם כמות מבוטלת, לפי התנאים ששררו בארץ. ידענו שהגברה מהירה מדי של זרם העלייה תביא לידי חוסר-עבודה, שסימניו הרופפים כבר נראו באופק, ואשר על כן צריך היה לעצור בזרם ולכוונו לפי הצורך.
והזרם הביא עמו את החלוצים הראשונים – אותו חזיון חדש ומעודד ביהדות. עזים, נלהבים ומשכילים היו, ואימנו עצמם לכל עבודה גופנית בארץ-ישראל; הם החליטו לא להניח לשום אדם אחר לעשות את העבודות. תהיינה אשר תהיינה, הכרוכות בהנחת היסודות של הבית הלאומי. הם סללו דרכים, ייבשו ביצות, חפרו בארות, נטעו עצים – וקיבלו את כל הסכנות והיגיעות הגופניות בשמחה ובלי היסוסים. ממין זה היו האנשים והנשים שראיתי אשתקד יחד עם מונד, מנפצים אבנים בדרך תל-אביב.
הרבה נשמע לפני הקונגרס, בימי הקונגרס ואחריו, על אי-הכדאיות שביישובי הקרן הקיימת לישראל. רבה היתה הביקורת על היישובים הקיבוציים הראשונים, שאך זה החלו בעבודתם. ושוב, סבור הייתי כי הזמן קצר מכדי לשמש בסיס להוצאת משפט: יש לתת להם למפעלים צעירים אלה את השהות לעמוד בניסיון. עמדנו לפני התפקיד, להפוך לאיכרים אומה עירונית, שהורחקה מן האדמה מאות ואולי אלפי שנים, אומה שהכשרתה הגופנית והרוחנית עשתה אותה בלתי מסוגלת לתלאות שבחיי-חוץ בארץ חריבה, שאדמתה נידלדלה במשך מאות שנים של שלטון גרוע וחקלאות עלובה. ועוד זאת, לא היו בידנו האמצעים להתחיל בנסיונותינו החקלאים כראוי, ותקציבנו המקוצץ קשה לא הניח שום מילואים בשביל סכום הכשלונות הבלתי-נמנעים, הכרוכים בכל מפעל התיישבותי – כגון זה של יישוב חיילים בריטיים בקאנאדה או באוסטראליה. כשאני בא לדמות את תוצאותינו אל אלו של הבריטים בדומיניונים (שהיו להם כספים מספיקים, קרקע בתולה ללא הגבלה, אקלימים שהם רגילים בהם, אוכלוסיה ידידותית, המדברת באותה לשון שמדבר המהגר – ובלי בעיה ערבית), נראה לי, שגם באותם הימים הראשונים, לא היה לנו יסוד להתבייש בניסיון היהודי.
ועדיין היהודים היו מתלוננים, והלא-יהודים ביקרו בלי רחמים. פקידים בריטיים ואורחים ציונים בארץ חזרו על מנת ליעץ לנו, לשים קץ לכל אלה ‘נסיונות השעשועים’ בחקלאות ולהתרכז בהקמת תעשיה ומסחר – במלים אחרות, לאחוז בקו ההתנגדות הפחותה ולחזור למנהג הגלותי הישן של יצירת ערים, כדי לקלוט עלייה עירונית. כבר אמרתי משהו, ועוד אוסיף על האמור, בדבר השקפותי על ענין היזמה הפרטית שקודם זמנה. התנגדתי לכל העצות האלה בתוקף, ולפרקים, מתוך שהייתי להוט להגן על נקודת-מבטי, אפשר שלא צדקתי ביחס לאנשי המעמד הבינוני, שבאו להשתקע בירושלים, תל-אביב וחיפה, מאחר שגם הם היו חלוצים, לפי דרכם הם. הם הקימו מאות תעשיות זעירות, בהשקיעם את חסכונותיהם שחסכו כל ימי חייהם והוציאו אותם בקושי רב מפולין או מאוקראינה; אף הם בנו את הבית הלאומי של עמם.
ואף-על-פי-כן, עדיין אני חושב, שחוט-השידרה של עבודתנו הנה, ומוכרחה להיות, ההתיישבות החקלאית. רק בכפר צומחת ועולה נשמת העם האמיתית – שפתה, שירתה, ספרותה ומסורותיה – מתוך המגע האינטימי בין האדם ובין האדמה. הערים באות אחר־כך והן רק ‘מתַהלכות’ את פרי הכפרים.
וכן ניתן לי במשך מחצית היובל ויותר להתבונן, מתוך התפעלות עמוקה ומוסיפה, אל התפתחותם התמידית של חיי הכפר שלנו בארץ-ישראל. ראיתי את ביצות העמק כשהן מיובשות ונעשות מוצקות במידה מספקת לשאת יותר ויותר קבוצות של בתים אדומי-גגות, שאורותיהם מנצנצים ברדת החשיכה, כמשוּאוֹת מאירות את דרכנו הארוכה הביתה. המחשבה על קבוצות האורות האלה בחשיכה היתה שכרי על ירחי-עמל רבים של נסיעות ואכזבות בעולם החוץ.
פרק עשרים וחמישה / מאבק על המנדאט 🔗
ניסוח המנדאט / ‘זכות היסטורית’ או ‘קשר היסטורי’? / ערבים ו’דיי-הארדס' תוקפים אותנו / ועדת הייקראפט והדין-וחשבון שלה / לורד נורתקליף משתער עלינו / ביברברוק נוסף על שונאינו / המשלחת הערבית ברומא, פאריס ולונדון / פעולה שכנגד / קובלנות בפי איטליה והואטיקאן / ‘אנו מתיראים מן האוניברסיטה שלכם’ / עדת היהודים החשובה של איטליה / חושבים אותי בטעות ללנין / ברלין וואלטר ראתינאו / בית-הנבחרים מתווכח על המאנדאט / הספר הלבן של צ’רצ’יל / כריתת עבר-הירדן / ליקויינו אנו / נקבע המועד להחלטה על המאנדאט / נס מארץ ספרד / המאנדאט אושר פה אחד.
בסתיו 1921 הייתי שוב בלונדון, לאחר שסקרתי את התפקידים העומדים לפנינו בארץ-ישראל, באמריקה ובאירופה. ידענו יפה, שאף כי המדיניות, להלכה, נקבעה לפני כמה זמן, הנה המצב בארץ-ישראל כמעט מן ההכרח שיהיה בלתי בטוח ובלתי משביע-רצון כל עוד המאנדאט לא נתאשר על-ידי חבר הלאומים. האישור לא בא אלא ביולי 1922, ובריוח הזמן הזה קמו הרבה מכשולים בלתי צפויים מראש וצריך היה להתגבר עליהם – במחיר נסיעות מרובות בין לונדון, פאריס, ג’ניבה ורומא. מלבד העבודה המדינית בקשר עם המאנדאט, עמדה לפנינו הבעיה השנייה, שאי-אפשר היה להסיח דעת ממנה אף לרגע, – היא בעיית ייסודה של ‘קרן היסוד’, שכבר הוקמה בארץ-ישראל ובאמריקה, אך טרם הוקמה כלל, או נמצאה במצב היוּלי, ברוב ארצות אירופה. נסיעותי בחורף 1921–1922 היו להן איפוא שתי מטרות.
קרזון בא עתה במקומו של באלפור במשרד החוץ, ועליו היה לנסח בפועל את המאנדאט. אנו מצדנו נהנינו מעזרתו החשובה של מר בּן ו. כהן, שנשאר עמנו בלונדון לאחר שרוב חביריו הבראנדייסיסטים התפטרו מן ההנהלה ונסתלקו מן העבודה. בן כהן היה אחד המנסחים המוכשרים ביותר באמריקה, והוא יחד עם מזכירו של קרזון – אריק פוֹרבּס-אדם, צעיר אינטליגנטי מאד, זריז וסימפאטי ביותר – נלחמו את מלחמת המאנדאט במשך חדשים רבים. הוצע נוסח אחר נוסח, נידון ונדחה, ויש שהתיאשתי ולא האמנתי כי נגיע פעם לגירסה אחרונה. הקושי החמוּר ביותר היה כרוך בסעיף אחד שבהקדמה – הסעיף, שזו לשונו עתה: ‘מתוך הכרה בקשר ההיסטורי שבין היהודים ובין ארץ-ישראל’. הציונים דרשו לשון אחרת: ‘מתוך הכרה בזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על ארץ-ישראל’. אך קרזון לא רצה גם באחת מהן, באמרו: ‘אם תנסחו את הסעיף במלים אלו, רואה אני כבר את וייצמן, שהוא בא בכל יום שני ואומר לי, שיש לו זכות לעשות כך או אחרת בארץ-ישראל; איני רוצה בכך;’ כפשרה הציע באלפור 'קשר היסטורי".
ואמנם היה זה ‘קשר היסטורי’.
עלי להודות, כי בשבילי היה זה החלק החשוב ביותר של המאנדאט. הרגשתי בחוש, כי שאר התחייבויות המאנדאט אפשר שתישארנה אות מתה, כגון זו: ‘לשים את הארץ בתנאים מדיניים, כלכליים והנהלתיים, שיקלו את התפתחותו של הבית הלאומי היהודי’. כל מה שאפשר לומר בנידון זה, לאחר עשרים וחמש שנה ויותר, הוא, שארץ-ישראל לא ניתנה בידי מועצה מחוקקת שיש בה רוב ערבי – אבל זה היה יותר מין מילוי שלילי של הוראה חיובית. כשאני מביט לאחור, אני נוטה לייחס עתה עוד פחות חשיבות ל’הכרזות' ו’גילויי-דעת' ו’תעודות' שבכתב, משייחסתי להם אפילו בימים ההם. תעודות אלו הן לכל היותר מסגרות שאפשר למלאותן. על צד האמת אין להן כל ערך, אלא אם כן הן מחוזקות על-ידי קיום במעשים, ובמשך השנים השתדלתי להטות את התנועה יותר ויותר לצד זה של העבודה. במידה שניסוח המאנדאט התקדם וסיכוי האישור התקרב, בה במידה היינו צריכים להתגונן מפני התקפות מכל צד ועבר – על מצבנו בארץ-ישראל, על עבודתנו שם, על כוונותינו הטובות. ‘ראש-החץ’ של התקפות אלו היתה משלחת ערבית מארץ-ישראל, שהגיעה ללונדון דרך קאהיר, רומא ופאריס. בקיץ 1921, וקנתה לה שביתה בלונדון במלון ססיל. בראשותו של מוסה קאזים פחה עוררה המשלחת כל מיני תלונות ערביות במשרד המושבות, בחוגי בית-הנבחרים, בעיתונות ובחוגים מדיניים, ונראה היה, שלא מצאה קושי בהפצת כל מיני סיפורים דמיוניים. המשלחת שימשה נקודת-ריכוז לאלמנטים, שהיינו קוראים להם היום ‘ריאקציונרים’ או, ‘פאשיסטים’, אך בזמן ההוא דיברנו עליהם כעל Die-hards. ג’ונסון היקס הכניס אותם אל בית-הנבחרים; בבית הלורדים מצאו דוברים מוכשרים בלורד אילינגטון, לורד סיידנהאם, ואחר־כך לורד ראגלאן, ונתמכו בחזקה בעיתוניהם של נורתקליף וביברברוק, יחד עם התעמולה הצעקנית להפחתת ההתחייבויות הבריטיות מעבר לים לטובת הכלכלה הבריטית ומשלם-המיסים הבריטי. אפשר היה לקבל את הרושם, שאנשים אנגלים רבים התחילו לראות את ארץ-ישראל כנטל-חוב ניכר, ארץ שהיהודים מתעללים שם ב’ערבים המסכנים', ומטילים לשם כך על משלם-המסים האנגלי כמה שילינגים על כל לירה שטרלינג. יחד עם מין הטענה הזאת באו גם גילויי-דעת ללא פניות, כביכול, הטוענים, שהמפעל היהודי בארץ-ישראל הוא במידה מרובה לא-מבוסס ולא-אקונומי, וכי כל הענין הומרץ על-ידי קומץ אידיאליסטים בלתי-מעשיים, שלא היה להם מושג ביישובה ובנינה של ארץ.
נכון הדבר, היינו אידיאליסטים וידענו שעלינו ללמוד הרבה – וללמוד יכולנו רק מתוך טעויותינו. אולם אנו גם ראינו – מה שמבקרינו כמדומה לא ראו – ששני נימוקיהם סותרים זה את זה: אם הבית הלאומי היהודי הוא חלום בטל, שאינו יכול להתגשם, אין בו משום סכנה של ממש לערבים או לבריטים, ועל כן אין צורך לעשות כלום אלא להניח לו שימות מחוסר מזון. אבל המחשבה הזאת היתה רחוקה מלב מתנגדינו.
בנובמבר 1921 מצאו צידה חדשה בדין-וחשבון של הייקראפט (הדו"ח של הועדה המשפטית המקומית, שעסקה בחקירת המהומות של מאי 1921), שעם גנוֹתו את אכזריותם של הפורעים והכחשתו את רוב העלילות חסרות-הטעם על יהודי ארץ-ישראל (למשל, שהם בולשיביקים), התחכם לעורר בלב הקורא את הרושם, כי שורש הקושי הוא במדיניות הבריטית, שהערבים – אולי במידת צדק מסוימת – אינם מרוצים בה. הדו“ח של הייקראפט אף רמז, כי רצונם של הציונים לשלוט בארץ-ישראל ישמש גם להבא עילה לאיבתם של הערבים. וגם כאן היתה סתירה משונה: בטפלו בעובדות ממשיות, שהועדה נתמנתה לחקור אותן, מודה הדו”ח גלוי, למשל, שההתנפלות הפרועה ביותר על חדרה באה בגלל הפצת שמועות-שוא על-ידי התועמלנים של תול-כרם והכפרים הסמוכים לה; אך הדו“ח אינו מנסה כלל להראות איך ולמה ועל-ידי מי הופצו השמועות הללו. וכן יצא, שמסמך רשמי חשוב עשוי היה לשמש בידי המעונינים בפירוש כזה – חיזוק לכמה אשמות שהוטלו עלינו. ומצב זה חזר בשנים הבאות יותר מפעם אחת – למעשה, בכל פעם שנשלחה לארץ-ישראל ועדה על מנת לחקור ולהגיש דו”ח על ‘מאורעות’ או קשיים במקום. במידת מה צפן בקרבו הדו"ח של הייקראפט את הזרע של הרבה מצרותינו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.
הדו"ח היה, כמובן, מציאה בשביל מתנגדינו, והם השתמשו בו כראוי. כל-כך גבר הבילבול שנוצר, כל-כך נתרבו הסילופים של מטרות הציונים, עד שאנוסים היינו לפרסם תשובה מלאה. תשובה זו נתחברה בידי ליאונארד שטיין, שנעשה בינתיים מזכירנו המדיני בלונדון, והיתה זאת עבודה רבת-רושם. אך זכור לי, שנוכחתי לדעת באותו זמן, כי מתנגדינו אינם נוטים להקדיש שימת לב מרובה לעובדות הערוכות בסדר ולנימוקים שהועלו בהיגיון כה חזק; הם היו אטומים לגבי דיון אובייקטיבי בענין זה. עתה מסופק אני, אם הסיבה היסודית לא היתה הרגשה אנטי-יהודית סתומה יותר מאשר הכרה אנטי-ציונית מיוחדת.
מציאה אחרת בשביל מתקיפינו היתה חזירתו של לורד נורתקליף ללונדון אחרי ביקור בארץ-ישראל כדי ‘לראות בעיניו’. ביקורו היה קצר, ביקורתו היתה חדה. בשנות המלחמה נוטה היה לתמוך בנו, אלא שנסיונותיו בארץ-ישראל כנראה הרחיקוהו ממנו. עלה בידו, כנראה, לקבל רושם לא-רצוי מן המתיישבים היהודים המעטים שפגש, וההרגשה היתה הדדית. סיפרו, שהוא הגיע לתל-יוסף (שנוסדה מקרוב) בעת ארוחת הצהריים. אכילת צהריים בנקודת-יישוב חדשה עשויה יותר להיות עניין לציור: האנשים באים נחפזים מן השדות, חוטפים משהו מאשנב המטבח ומכלים אותו בלי שהיות יתירות, כדי למהר ולשוב לעבודתם. מציאותו של לורד נורתקליף בחדר-האוכל לא הורגשה במשך שעה קלה (זו עצמה דייה היתה לעורר מקצת תרעומת), וכשהודיעו על כך, לא עורר הדבר התלהבות יתירה. על כל פנים לורד נורתקליף חזר מתוך רושם, שהמתיישבים בארץ-ישראל רובם קומוניסטים, או בולשיביקים – ונוסף לזה טיפוסים שחצנים ותוקפנים. אכן הוא הניח לנו את פיליפ גרייבס ככתב ה’טיימס' בארץ-ישראל, וגרייבס היה בעל השקפות שקולות ומתונות יותר, אף כי ברוחו הזהירה נטה תכופות לביקורת, ושורת המאמרים פרי עטו, שהופיעו ב’טיימס' באותה תקופה, היתה בהם קללה עם מקצת ברכה. ואולם אין אנו יכולים לשכוח שהוא האיש אשר הוקיע ברוב כשרון ומומחיות את הפרוטוקולים של זקני ציון.
כשחזר לורד נורתקליף ללונדון לא התמהמה לגלות את השקפותיו. קיבלתי הזמנה – אולי אצדק אם אומר פקודה – לסעוד עמו. מצאתיו יושב עם מר מאכּסיי, ומסביר לו, שהציונות היא סכנה לקיסרות הבריטית, כי לפי דעתו הרי זה ענין של חמש מאות אלף יהודים (לכל היותר) נגד חמישים מיליון מוסלימים – ושגעון הוא לקומם חמישים מיליון מוסלימים בגלל חמש מאות אלף יהודים. לשוא היה כל נסיון לערער על הניסוח הפשטני מדי של העובדות: לורד נורתקליף הלך שמה לראות בעיניו – והוא חזר לא לשמוע, אלא לדבר. אחר, הארוחה עברנו לחדר אחר, שהכיל מספר כורסאות נוחות ומרוּוחות מאד, וכורסה אחת נוחה מכולן, שלורד נורתקליף צנח לתוכה. הוא הושיבני לימינו ואת מאכסיי לשמאלו ואמר: ‘עכשיו, מאכסיי מייצג את אנגליה; אתה יהודי; אני השופט;’ מכאן הסקנו, שנדרשנו להציע כל אחד את הטענות שבפיו – אך להד"ם! לורד נורתקליף המשיך כל הזמן לדבר באזנינו על הענין. השגה זו על תפקידו של שופט היתה חדשה בעיני. וסבור הייתי שאני מוציא כנראה את זמני לבטלה, ועל-כן ביקשתי כעבור זמן קצר סליחה ופרשתי. אני מניח, שלורד נורתקליף לא היה מרוצה. על כל פנים, אף כי ה’טיימס' שמר על הגינות הטון – בלי לכסות את פיקפוקיו – בענין ארץ-ישראל, הנה שאר עתוני נורתקליף – ‘דיילי מייל’, ‘איונינג ניוּס’ ואחרים – יצאו נגדנו בהתקפה מלאת ארס. יותר מכול הצטיין אדון אחד, י.מ.נ.ג’פריס שמו, בשורה של מאמרים פרועים, שבהם תיאר את חיי היהודים בארץ-ישראל תיאור מסולף לגמרי. מסקנתו היתה, שנשאר רק דבר אחד לעשותו: לבטל את הכרזת באלפור ואת המדיניות הבריטית לגבי ארץ-ישראל.
עיתוני ביברברוק אף הם ניהלו כנגדנו מלחמה כזו, אלא מתוך נקודת-ראות שונה במקצת. הם כללו את ארץ-ישראל בדרישתם הכוללות-כל להסתלק מכמה התחייבויות בריטיות מעבר לים, קודם כל מטעמים כלכליים. בהשתמשם בדרך כלל בנימוקים של עיתוני נורתקליף, הוסיפו עליהם את הוצאות בריטניה על ארץ-ישראל, עבר-הירדן ועיראק (חלקה של ארץ-ישראל היה גם בשלב מוקדם זה בלתי-ניכר – בקירוב, חמשת מיליונים דולאר לשנה), וטענו, כי משלם-המיסים האנגלי נקנס קשה, כדי לאפשר לקומץ יהודים מאירופה המזרחית לדכא ולנשל את ערביי ארץ-ישראל. למעשה, כמובן, לא עלה לו בנין ארץ-ישראל כבית לאומי יהודי למשלם-המיסים הבריטי אפילו בפרוטה אחת. כשבעת מיליונים, חמש מאות אלף דולאר הוצא אז על החזקת חיל-המצב, אבל את זה צריך היה להחזיק בין כה ובין כה באיזה מקום, וקרוב לודאי, שההוצאות בארץ-ישראל היו פחותות מאלו שבמצרים.
מטרה מגרה אחרת לחיצי העיתונות היה, כמובן, ‘זכיון רוטנברג’ לנצל את כוח המים של הירקון והירדן, שניתן בשנת 1921. כל מיני תובעים הופיעו על הבמה וזכו לפירסום מעולה. אלה היו על פי רוב אנשים, שהשיגו ‘זכיונות’ מאת הממשלה הטורקית וראו את עצמם זכאים לקבל מאת הבריטים את ההודאה בזכיונות אלה. לרבים מהם היו ידידים בבית-הנבחרים, שעל-ידיהם יכלו ללחוץ על הממשלה בטענה, שזכיונות רוטנברג הן טובות שנעשו ליהודים לרעת ארץ-ישראל ובריטניה. ודבר זה, יחד עם העיכובים בפיתוח הארץ, הכבידו עלינו את תפקידנו המדיני.
ואף-על-פי-כן הצלחנו להתקדם בתוך הבלבולת הזו, אף כי בצעדי צב, לקראת אישור המאנדאט. היו לנו כמה ידידים טובים, שהגישו לנו סיוע רב בהדיפת ההתקפות. בין אלה מר ראמסיי מאקדונאלד ולורד מילנר, ששניהם ביקרו בארץ-ישראל ובחזרם דיברו וכתבו על מה שראו שם: מר מאקדונאלד בהתלהבות על מושבי הקיבוצים, ולורד מילנר ברוב ידיעה וחיבה על התפקידים הגדולים בחקלאות וביעור, בתעשייה, בהובלה ובחינוך וכו', העומדים לפני היהודים בארץ-ישראל, ועל הדרך שהיישוב היהודי מטפל בהם. לורד מילנר לפחות לא נתיירא שמא יטיל המאנדאט עול מיוחד על משלם-המיסים הבריטי, ובטוח היה, שאם יש עול כזה, אף הוא יוסר בקרוב.
ההתנגדות לבית הלאומי היהודי לא נצטמצמה באנגליה בלבד. בדרכה ללונדון שהתה המשלחת הערבית ברומא ובפאריס, ובשתי הערים שימשה, כמו בלונדון, נקודת-ריכוז לכוחות הריאקציה. משום כך אפשר היה לחכות ללחץ על הממשלה הבריטית מצד ממשלות אחדות, לפחות מצד בעלות-הברית – אף-על-פי שהן סמכו כבר את ידן על הכרזת באלפור והסכימו להלכה למאנדאט המבוסס עליה.
קובלנות איטליה והואטיקאן
מקצת מטעם זה ומקצת לצרכי ‘קרן היסוד’, ראיתי עצמי מחויב לבקר בכמה מבירות אירופה; והואיל ואפשר היה לשער שההתנגדות העיקרית להכרזת באלפור תבוא מצד הואטיקאן, החלטתי להתחיל ברומא.
ידענו גם ידענו, כי הפאטריארך הלאטיני בירושלים. מוֹנסיניוֹר בארלאסינה, היה מתנגד חריף לציונות, ובעיקר משום שחשב אותנו אחראים לסידור שאינו מניח את הדעת בענין המקומות הקדושים. לחינם הכרזנו, שאין לנו ענין כלל ועיקר בבעיה זו; שאנו מבינים יפה, כי זהו מן הדברים הצריכים להסתדר בין המעצמות הנוצריות ובין הואטיקאן, ואם אלה אינם יכולים להגיע להסכם מניח את הדעת, לא בנו האשם. על-כן, כשקבעתי לי את סידרת ביקורי ברומא, אמרתי לנסות לגלות מהי הצרה של המקומות הקדושים, ומאיזו בחינה יכול הדבר להיחשב כנוגע אלינו.
סיניור שאנצר, שהיה אז מיניסטר החוץ באיטליה, היה בן טרייסט, וכנראה ממוצא יהודי. זכורני, שהיתה לי עמו שיחה משונה, והוא הפציר בי לעשות כל מה שבידי, כדי להביא לידי סידור מהיר של ענין המקומות הקדושים, לפי דרישת הואטיקאן. לחינם מחיתי באמרי, שיהיה בזה, לכל הפחות, משום חוסר טאקט מצד יהודי להתערב בענינים כאלה, אולם מחאתי משום מה לא שינתה את דעתו. הוא חרד בעיקר על ה’צ’ינאקוֹלוֹ' (החדר שבו אכל ישו את סעודת-הערב האחרונה) בקצה ירושלים. הואיל וידיעותי בתולדות הכנסיה היו פגומות, לא ידעתי למה מעונינים כל-כך האיטלקים ב' צ’ינאקוֹלוֹ', אף לא הבנתי למה שאנצר, שהיה בודאי מייצג ענין איטלקי חילוני טהור, הוא לוחם נלהב כזה לענין, שלפי אומד הדעת, היה נוגע קודם כל לואטיקאן. ברי היה לי, שעלי ללמוד הרבה בשטח זה, ועל-כן החלטתי להאריך את ישיבתי ברומא.
יום אחד קיבלתי הזמנה לבקר אצל המזכיר לעניני חוץ של הואטיקאן, קארדינאל גאספארי. הוא קיבל ידיעות מפורטות מאת מוֹנסיניוֹר בארלאסינה, שכפי הנאמר כבר לא היה מידידינו. יצא ששיחתי הראשונה עם קארדינאל גאספארי נתקיימה למחרת היום, שבו נאמתי ב’קוליג’וֹ רוֹמאנוֹ' והיו שם באי-כוח העיתונות האיטלקית והבין-לאומית, וכן גם מספר של נושאי-משרה גבוהים – ראש העיר של רומא, ראש המשטרה ואחרים. באותה אסיפה השתדלתי להסביר מה אנו עושים בארץ-ישראל ומה הן מטרותינו ושאיפותינו. למחר בבוקר נתפרסם דין-וחשבון מלא ב’אוסירואטוֹרה רוֹמאנו' (עיתון הואטיקאן); דין-וחשבון לא בלתי-הגון, בדרך כלל. אך מכיל עקיצות-מחט אחדות. למשל, הודעתי שלפי שעה אין אנו קונים אדמה בארץ-ישראל, הואיל ויש בידנו ריזירבה קרקעית שתספיק לעשר שנים, הופיעה ב’אוסירואטורה' בנוסח כזה:
ד"ר וייצמן הודיע, שיש לה להסתדרות הציונית ריזירבות קרקעיות נרחבות, ולא תצטרך לנשל את הערבים במשך עשר שנים.
כשבאתי למחרת בבוקר אל החדר של רום מעלתו, אמר לי: ‘אדוני השמיע אתמול נאום מעניין מאד’. עניתי: ‘האם כ’ מתכוון לנאומי ב’קוליג’ו רומאנו' או ב’אוסירואטורה רומאנו‘?’ הוא חייך ואמר, כי יש למחול להם לעיתונאים, שלעתים הם נכשלים בטעות, ועל זה עניתיו, כי דעתי על עיתונאי הואטיקאן טובה מדי, שאייחס להם טעויות מתוך רשלנות בדינים-וחשבונות שלהם. הנחנו ידנו מנושא זה, ואני חשבתי, כי מוטב שאשתמש בהזדמנות ואשאל, מה באמת חושש הואטיקאן מן התנועה הציונית; כי זוכר אני, שסוקולוב, בראיונו עם הוד קדושתו, נתן לו הסבר מלא על אודות מטרותינו, והסברו כנראה נשא חן. לאט לאט נתברר, שרום מעלתו מעונין בדברים, השייכים לשלטון הבריטי יותר מאשר לציונים. הוא, למשל, הצטער מאד, שחברי מיסדרים של טיפול בחולים ושל הוראה בארץ-ישראל נתקלים בקשיים מסוימים לגבי קבלת ויזות. ניסיתי לבאר לו, שאין לנו כל שייכות למתן ויזות לנוסעים, אך נראה היה שרום מעלתו עדיין חושד, שההסתדרות הציונית היא, באיזו צורה מסותרת, ענף של השלטון הארצישראלי, והיתה ‘יכולה להשתמש בהשפעתה’, אילו רצתה בכך. במשך כמה רגעים ניסיתי להבהיר את המצב, אך איני בטוח, אם הדבר עלה בידי, בנקודה זו וגם בענין המקומות הקדושים.
בראיון אחר עם הקארדינאל גאספארי, כששיחתנו נגעה בענינים כלליים יותר, ואני סיפרתי לו קצת על מה שאנו עושים ומתכוננים לעשות בארץ-ישראל – התיישבות חקלאית, ייבוש ביצות, ייעור, שירות רפואי, חינוך – העיר לי, כי עבודת ההתיישבות וכו' אינה גורמת לו כל פחד, אך הוסיף: ‘C’est votre université que je crains’ (האוניברסיטה שלכם, אותה אני ירא). והערה זו עוררה בי מחשבות.
נזדמנתי עם כמה מדינאים ופקידים איטלקים, ובתוכם הדוכס מצ’יזארו, סיניוֹר ד’אמאנדוֹלה (מיניסטר המושבות), ראש המיניסטרים לוצאטי, סיניור קוֹנטאריני ממשרד החוץ. נתקבלתי לראיון על-ידי המלך, שדיבר מתוך הוקרה על התודעותו אל ד"ר הרצל (תצלום הרצל עמד על שולחנו). אך השאלה שלשמה באתי: מה הוא הטעם האמיתי להתנגדותן של איטליה והואטיקאן לציונות? נשארה בלא תשובה. אף לא יכולתי לברר לעצמי במידה מניחה את הדעת, למה ענין דתי טהור כמקומות הקדושים מעורר ענין רב כל-כך בחוגים מדיניים באיטליה – וגם בצרפת. לא היו מקומות קדושים בארץ-ישראל, שהיהודים תבעו את החזקתם הגשמית – חוץ, אולי, מקבר רחל, שלא שימש מעולם עילה למחלוקת. הכותל המערבי לא היה ברשותנו, ולא היינו בעלים לו מאז חורבן בית-המקדש; בתקופה שלאחר־כך נתעוררה מחלוקת בנוגע לתפילות שהיהודים מתפללים שם, אבל באותו זמן לא דוּבר גם על זה. אף הטינה שבלב עדות נוצריות שונות בארץ-ישראל – וביחוד הקאתוליות – על שהמאנדאט נמסר למעצמה פרוטסטאנטית, הוסיפה עוקץ מיוחד לויכוח בשאלת המקומות הקדושים, ולא היה לנו מנוס ממנה. טענותינו שאין אנו נוגעים בדבר מצאו אזנים ערילות.
במקום זה יכול אני לסטות סטייה נעימה. הימים שעשיתי באיטליה הביאוני בפעם הראשונה במגע קרוב עם הקיבוץ היהודי האיטלקי ועם הציונות האיטלקית. לזו האחרונה היה תמיד בעיני קסם של מסתורין. שום נימוק מנימוקי הציונות, שהיו יפים לארצות אחרות, לא הלם את יהודי איטליה. האימאנציפאציה היהודית באיטליה היתה שלימה זה דורות. העדה היתה קטנה, אך חביריה לקחו חלק פעיל בחיים האיטלקים – המדיניים והכלכליים, האמנותיים והמדעיים – ובכל חפציהם והויותיהם לא היו נבדלים מן האזרחים האחרים, חוץ מדבר אחד – שהיו הולכים לבית-הכנסת ולא לכנסייה. באיטליה גופה היה מספרם כחמישים אלף בתוך אוכלוסיה של ארבעים מיליון בערך. כחמישה עשר מחמישים אלף אלו גרו לרצונם (דבר תמוה למדי) במין גיטו שברומא, דיברו בלשון, שהיא באמת איטלקית, אלא שהיא משוזרת קצת מלים עבריות וערביות, ועסקו במלאכות זעירות, או החזיקו חנויות קטנות. ואולם יתר בני העדה היו מתבוללים במידה מרובה.
אך בהשפעתו של פרץ חיות, המלומד הגדול, שנעשה אחר כך רבּה של וינה, ייסדה קבוצה של אנשים צעירים הסתדרות ציונית איטלקית. הם התחילו בפלורנציה, אשר שם גר חוזה צעיר ונלהב, ארנולדו פאצ’יפיצ’י; וכשייסדו את אגודתם עשו את מלאכתם שלימה: דיברו עברית, התחילו להכין עצמם לחיים בארץ-ישראל; רבים מהם – ובתוכם פאצ’יפיצ’י עצמו – נעשו אדוקים במצוות: הם הוציאו אחד העיתונים הציונים המשובחים באותם הימים – ‘ישראל’. מעטים היו במספרם, אך בעומק הכרתם ובעוצם נאמנותם היו לכוח מוסרי רב. ואף כי בתחילה לא ראתה אותם העדה בכללה בעין יפה, הנה התנהגותם רבת-הטאקט ויושר אמונתם הגלוי הביאו גם את הלא-ציונים לראותם כראות מעין ‘שליחים’ מבשרי התחייה היהודית, ולכבדם, אם גם לא יכלו להבינם.
מנהיגיה הראשונים של אותה קבוצה, מלבד פאצ’יפיצ’י, היו אנשים כדאנטי לאטס, אנצו סירני, בן אחיו של אנג’ילו סירני, ראש קהילת היהודים ברומא, ודויד פראטו, אחר־כך רבה של אלכסנדריה. עם הנזכר לאחרונה סיירתי את ערי איטליה – פלורנציה, פיזה, מילאנו, גינואה, ליווֹרנו, פאדובה. היתה זו בשבילי חויה גדולה לפגוש משפחות יהודיות עתיקות, בעלות מסורת רוחנית ארוכה (מהם מיוצאי ספרד), תרבות רחבה ומידת הכנסת-אורחים מצוינה. בין כל הפורענויות של השנים האחרונות אני מרגיש בחריפות מיוחדת את חורבנו של הקיבוץ היהודי באיטליה – אף כי מספר של יהודים איטלקים גרם להם מזלם להגיע לארץ-ישראל. הרבה נתנו לאיטליה והרבה נתנו גם לעמם. לפני מלחמת העולם הראשונה, בשעת ביקורי הראשון באיטליה, סיפרו לי ידידים בגאוה, כי בקאבינט האיטלקי יושבים ארבעה יהודים: לוצאטי, אוטולינגי, סוֹנינו, ונדמה לי – טיטוֹני. וגם ראש העיר רומא היה יהודי. המאתימטיקאי האיטלקי הגדול ביותר בין החיים, לוי צ’יוויטאס, היה יהודי; הפירמה הקבלנית הגדולה, שנמסרה לה החזקת נמל אלכסנדריה, היתה פירמה יהודית. בקצרה, העדה היהודית באיטליה כאילו היתה עדה של Sujets d’elite (נתינים מסוג נבחר). ובחירי העדה הזאת, שרגילים היו ליהנות באיטליה מכל יתרון חומרי וחברותי, שאדם יכול לשאול לעצמו, נשאו את עיניהם לארץ-ישראל. לא יכולתי לבאר את הדבר. יכולתי רק להודות לה' על כך.
סיורי עם ד"ר פראטו היה מוקדש בעיקר לעניני ‘קרן היסוד’, אך במקצת גם לתקוה לרכוש לפחות חלק מועט מדעת הקהל האיטלקית לשם מבט סובלני יותר על הציונות. התחלתי מייחס חשיבות ניכרת לאיטליה; ראיתי בה מעצמה ים-תיכונית ראשית, שיש לה קשרים נרחבים במזרח הקרוב וממשלתה מתעניינת בפעולותינו יותר מהתעניינות של אגב. מעט מעט נתברר לי, שחוגים איטלקים רשמיים חוששים שהציונות היא רק מסוה להקמת עמדה קיסרית בריטית במזרח הקרוב; משום כך היו מוכנים ומזומנים ליתן חיזוק לעצומות הואטיקאן בנוגע למקומות הקדושים. היו לנו שבועות אחדים מייגעים ביותר, ואחריהם הלכנו, אשתי ואני, לקאפּרי לשם מנוחה קצרה. האי היה אז מעין מרכז של מהגרים רוסיים; הם היו אורחים קבועים בבתי-הקפה ובבתי-האוכל הקטנים יותר שבטיילת, וברבים מאלה נשמעה בעיקר הלשון הרוסית. בוקר אחד, כשנכנסנו לאחד מהם, שמעתי מן הצד קול לוחש: ‘הנה בא המיניסטר שלנו’. הפתעתי לא היתה גדולה ביותר, כי זאת לא הפעם הראשונה, שחשבוני בטעות ללנין; אותו מקרה קרני לפני זמן מה בגינואה בשעת הועידה הכלכלית, הועידה המערב-אירופית, שהשתתפו בה נציגי הממשלה הסוביטית. הלכתי עם ידיד – פקיד גבוה בעיריית גינואה – והנה הרגשנו בשוטר שהיה כרוך אחרינו זמן מה. עמד ידידי ושאלו למה הוא עוקב אחרינו. הוא השיב: ‘קיבלנו הוראות, אדוני, שלא לגרוע עין מן המשלחת הרוסית. אני סבור, שמר לנין הולך עם אדוני’. רק לאחר הסבר ארוך, ובתוקף מעמדו הרשמי של ידידי, נתרצה השוטר להאמין שאין כל קשר ביני ובין לנין, חוץ מדמיון חיצוני קל.
האי קאפרי היה נהדר, אך מחשבתי לא הרפתה מלונדון ומירושלים. הידיעות היו מדאיגות. בלונדון התנהלה המערכה נגד המאנדאט במלוא התנופה, ומירושלים הגיעו ידיעות מצערות על הכנסות בלתי מספיקות, תקציבים מקוצצים, חיי מחסור של המתיישבים – ללא מיטות, ללא מזון מספיק, ללא אוהלים באדמת-הבוץ של העמק. עשיתי לפי שעה מה שיכולתי במערכת הכספים באמריקה – ועתה על כל פנים לא יכולתי לעזוב שוב את אירופה לפני שנתאשר המאנדאט. על כן5 גמרתי בלבי, ש’קרן היסוד' מוכרחה להתחיל בפעולה בתוך קיבוצי היהודים הראשיים באירופה; וראשונה שמתי את פני לברלין, שפדראציה ציונית גרמנית התחילה בה זה עתה לראות קצת ברכה בעבודתה.
קשרי הקודמים עם העדה היהודית בברלין היו קלים, ולשמחתי קידמתני שם קבלת-פנים חמה, ושמעתי מפי ה' דרנבוּרג, מי שהיה מיניסטר המושבות, דברי שבח על עבודת ההתיישבות שלנו בארץ-ישראל ועל השיטות החדשות שאנו מפתחים שם. באוירה זו הרגשתי, ש’קרן היסוד' הגרמנית תהיה לנו בקרוב משען חזק בעבודתנו – ואמנם כן היה. מראשיתה נהנתה הקרן הרבה ממסירותו של קורט בלומנפלד ומעוז-רוחו וחום-לבו של אוסקאר ואסרמן.
אחד הרשמים החיים בי מאותו ביקור היא שיחתי עם ואלטר ראתינאו, שנפגשתי עמו באחד הערבים בבית איינשטיין. מיד יצא בטענות נמלצות נגד הציונות – רובן בעקבות ספרו ‘שמע ישראל’. עיקר טענתו היתה, שהוא יהודי, אבל מרגיש עצמו בכול גרמני, והוא מקדיש את כל מרצו להקמת התעשייה הגרמנית ולהצלת מצבה המדיני של גרמניה. צר היה לו על כל ניסיון להטות את יהודי גרמניה ‘אל גוף זר על חולות ארץ בראנדנבורג’ – זה כל מה שיכול היה לראות בציונות. יחסו היה, כמובן, היחס הטיפוסי של הרבה יהודים גרמנים מתבוללים; נראה היה, שאין להם כל מושג מהר-הגעש שהם יושבים עליו; הם האמינו בתום לבם, כי הקשיים הקיימים לכל הדעות לגבי יהודי גרמניה הם חזיונות זמניים ועוברים, והם נגרמו בעיקר על-ידי זרם היהודים מאירופה המזרחית, שאינם מתאימים למסגרת החיים הגרמנים ומשום כך הם משמשים מטרות להתקפות האנטישמיות. היהודי הגרמני ’האמיתי' מחוסן נגד כל זה… כל כוח הדמיון לא היה מספיק לתאר את ראתינאו כמהגר מאירופה המזרחית; ובכל זאת, לא עברו חדשים מועטים והוא נפל בידי מרצחים נאציים. וגם אז לא ראו עוד ידידיו והמחזיקים בתורתו את הגזר הכתוב על גבי הקיר.
מברלין הלכנו לפאריס, שוב בעיקר בעניני ‘קרן היסוד’ אף-על-פי שידעתי, כי ההכנסה בצרפת לא תהיה גדולה ביותר. לקרן היתה שם הנהלה מוכשרת, מורכבת מפרופיסור האדאמאר, ד"ר צדוק כהן ועוד אחד או שנים מראשי יהדות צרפת לא כולם ציונים כלל. קרן היסוד שימשה מראשיתה מין גשר או תחנת-ביניים בשביל יהודים, שאמנם התעניינו בארץ-ישראל ורצו לעזור, אך היססו לשים את כל משקלם על כף המאזנים של התנועה הציונית, בשל ‘כוונותיה המדיניות’. הם היו מוכנים לשלם את הוצאות המפעל, אך לא היו מוכנים לקבל עליהם שום אחריות לתוצאותיו המדיניות, החברותיות או המוסריות. כמה מאנשים אלה, בצרפת כבארצות אחרות, אפשר שפעלה בהם גם מחשבה מסותרת, כי יהיה בזה משום חכמה להטות את ההגירה היהודית בעתיד ולהרחיקה מארצות המערב, הואיל והגירה כזו הביאה לידי התחדשות האנטישמיות.
לגבי קרן צרפתית – קרנות שבהתנדבות מצליחות בצרפת רק לעתים רחוקות – הצליחה ‘קרן היסוד’ בשיעור הגון, ולא התאכזבתי יותר מדי מביקורי זה מן הבחינה הכספית. השתמשתי כמובן בימים שעשיתי בפאריס לראות כמה אנשים רשמיים – בתוכם את מר די-מוֹנזי וגיניראל גוּרוֹ. עם הגיניראל דנתי על השאלה המרגיזה אז בדבר גבולותיה הצפוניים של ארץ-ישראל, אף כי בלי הצלחה יתירה, הואיל והצרפתים נטו אז לראות את ארץ-ישראל כ’סוריה הדרומית', ואת סוריה כולה כאיזור השפעה צרפתי, מכאן ההתנגדות להפרדת ארץ-ישראל והחשדנות המיוחדת לגבי הניסיון לשנות את הגבול הצפוני. ניסיתי לשכנע את גיניראל גוּרוֹ בדבר חשיבותם של מי הליטאני בשביל ארץ-ישראל, אולם לא הצלחתי להשפיע עליו, ויצאתי מלפניו מתוך הרגשה מדכאה, כי בשבילו, כמו בשביל האיטלקים. אין הציונות אלא הסואה לאימפריאליזם הבריטי.
מפאריס חזרנו ללונדון, ושם מצאנו שמתנהלים ויכוחים על ארץ-ישראל בשני בתי הפארלאמנט. לורד סיידנהאם, לורד אילינגטון ולורד ראגלאן ניהלו את ההתקפה בבית הלורדים, ולמרות הויכוח הער ביותר, עלה בידם להשיג רוב ניכר בשביל הצעתם לבטל את הכרזת באלפור. בבית-הנבחרים היו לנו מלומדי-מלחמה כמר צ’רצ’יל ומייג’ור אורמסבי-גור, ושם האירה לנו ההצלחה פנים יותר, והצעה דומה לזו נחלה תבוסה כבדה. אולם עדיין מצטער הייתי הרבה על תוצאות הויכוח בבית הלורדים. הלכתי לראות את מר באלפור בשרינגהאם והשחתי לו את דאגת לבי. הוא יעצני לא להתייחס לדבר ברצינות יתירה, באמרו: ‘מה בכך, אם לורדים טיפשים אחדים העבירו הצעה כזו?’
על רקע זה היתה ההנהלה הציונית בלונדון עסוקה בחליפת-מכתבים ומשא-ומתן עם משרד המושבות על ענינים שונים שנתעוררו בקשר עם הנוסח הסופי של המאנדאט. דברי הביקורת הרבים שהושמעו נגד מדיניות המאנדאט הביאו את הממשלה לידי הכרה, שיש צורך בפירוש מפורט, ופירוש זה לבש צורה בספר הלבן שנתפרסם ביוני 1922 (‘הספר הלבן של צ’רצ’יל’). סבורים היינו, שפרקי הספר העיקריים נוסחו בידי סיר הרברט סמואל, אף כי לא עלה בקנה אחד עם כמה מנאומיו על ארץ-ישראל, ונראה בו ברור הרצון לפייס את הערבים ככל האפשר. בשנת 1922 לא הבינו, כשם שאין מבינים עד היום, כי את מתנגדי הציונות אין לפייס בשום נוסחה דיפלומאטית: טענתם נגד היהודים היא, שהם מתקיימים, ובמקרה מיוחד זה, שהם רוצים להתקיים בארץ-ישראל. משום כך לא היה הבדל גדול, אם עלייתנו היתה גדולה או קטנה: המחאות היו צעקניות כלפי מאות עולים כמו כלפי אלפים. תעודה זו הומצאה לנו לפני פירסומה, ונדרשנו להודיע שאנו מקבלים את המדיניות המוגדרת בה.
את הספר הלבן של צ’רצ’יל ראינו כקיצוץ חמור של הכרזת באלפור. הוא הפריד את עבר-הירדן משטח-הפעולה של הציונים, ועורר את דבר מועצה מחוקקת. אלא שפתח באישור חדש של ‘ההכרזה מיום 2 בנובמבר 1917, שאינה ניתנת לשינוי.’ ובהמשך הדברים: ‘בית לאומי יהודי יוקם בארץ-ישראל, והעם היהודי יהיה בארץ-ישראל בזכות ולא בחסד’. ועוד: ‘העלייה לא תהיה למעלה מיכולתה הכלכלית של הארץ לקלוט עולים חדשים’.
בקיצור, הספר הלבן צימצם את ארץ-ישראל במערב הירדן, אך קבע את העיקרון של ‘יכולת קליטה כלכלית’. נוסף לזה, הוגד לנו ברור, שאישור המאנדאט יהיה כרוך בתנאי, שנקבל את המדיניות, כפי שפורשה בספר הלבן, וחבירי ואני היינו אנוסים לקבלו, אף כי לא בלי מוסר-כליות מסוים. ז’אבוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הגיע מאמריקה בצהרי היום בו היינו מחויבים להודיע על הסכמתנו למדיניות שבספר. נשלח שליח אל האנייה בסאוּתהאמטון עם טופס המסמך ומכתבנו המאשר את קבלתו על ידינו, כדי שהסכמתו תתקבל בעוד מועד. הייתי שרוי בעצבנות לא מעטה בדבר תגובתו, אך לתמהוני לא עורר שום טענה רצינית, ורק העיר, כי הספר הלבן, אם יקוים בדרך הגונה וישרה, עוד יתן לנו שלד מספיק להקמת רוב יהודי בארץ-ישראל, ובסופו של דבר – למדינה יהודית. הבאות הוכיחו את צדקת השקפתו: כל זמן שהיהודים יכלו, על ידי עלייה והשקעת הון לפתח את הארץ, הוסיפה ‘יכולת הקליטה’ לגדול והעלייה היתה בקו עלייה מתמיד. רק בשעה שהממשלה התערבה בפעולות היישוב מתוך כוונה ברורה לעכב את ההתפתחות הזאת, נעצר גידולו של הבית הלאומי. עתה יודעים אנו, אף כי לא ידענו זאת בבירור כל-כך בשנת 1922, כי העיקרון של ‘יכולת הקליטה’, אילו השתמשו בו בנדיבות, יכול היה להיות המפתח להתפשטותו המהירה והמתמדת של היישוב; כמו כן אנו יודעים, כי למעשה השתמשו בו ברוח כזו, שעשתה אותו אבן-נגף ליזמה היהודית. שהרי ‘יכולת הקליטה’ אינה גדלה פרע על סלעיה וחולותיה של ארץ-ישראל: יש ליצור אותה, ויצירתה דורשת מאמץ, התלהבות, דמיון – וגם הוֹן.
מכאן שבנידון ‘יכולת הקליטה’ חשובה המדיניות הכלכלית של הממשלה לא פחות ממדיניותה הפוליטית. ובשדה הכלכלי היתה סיסמתה של ממשלת ארץ-ישראל מלכתחילה: ‘קודם כל ביטחון’. למען היושר עלי להוסיף, כי בשנים הראשונות לאחר אישור המאנדאט נפתחו לפנינו באמת אפשרויות גדולות, אך לא יכולנו לנצלן כראוי בעתן, מחוסר תמיכה ממשית מאת יהודי אירופה ואמריקה. שני גורמים נוספים האטו את התקדמותנו בארץ-ישראל בשנים הראשונות. ראשית, כמו שכבר אמרתי, יהדות רוסיה פסקה מהתקיים לעניננו, ויהדות פולין היתה שבורה ומדולדלת. שנית, שיטות ההתיישבות שלנו היו עדיין בשלב הניסיון: עשינו את דרכנו מתוך מסה ומשוגה לקראת שיטה חדשה, שהרי ברור היה, כי מושבות בארון רוטשילד, ואפילו אחדות מן המושבות הציוניות הראשונות, לא היה בהן כדי להצדיק התקדמות מהירה בהתיישבות החקלאית. היינו פוסחים על שתי הסעיפים, בין ה’קבוצה' ובין ה’מושב'. בעמק התחלנו בנהלל, שהוא מושב; עין-חרוד, שנוסדה זמן קצר אחרי נהלל, היא קבוצה גדולה, או ‘קיבוץ’.
כשצורפו חתימות חברי ההנהלה הציונית אל מכתב ההסכמה, הגיעה השעה להגיש רשמית את המאנדאט לאישור; אולם האישור עצמו לא היה סיום הכרחי כל עיקר. לפי תקנות חבר הלאומים, חייבות היו החלטות המועצה להתקבל פה אחד. ואנו לא היינו בטוחים ביחסם של נציגי כמה מדינות, שהיו להן מושב במועצה.
מדינות שהיה שם מספר הגון של יהודים אפשר היה לרכוש את עזרתן על-ידי רכישת אהדת ממשלותיהן. בצרפת, למשל, יכלה האוכלוסיה היהודית ללמד עלינו זכות. יכולנו לפנות אל יהודי איטליה מתוך סיכוי דומה לזה. אולם במועצה היתה גם ספרד. למעשה לא היו כל יהודים בספרד. תולדות יחסינו עם ספרד הן ארוכות ועקובות מדם. מכאן העדר עדה יהודית ניכרת בספרד. במועצה היתה גם בראזיליה. מספר היהודים בבראזיליה היה לא רב. אולם בחיתוך גורלנו בארץ-ישראל היו קולותיהן של בראזיליה וספרד שקולים כל אחד כנגד קולה של אנגליה.
המאנדאט הארצישראלי הוגש לאישור רק ביום האחרון לישיבת מועצת החבר (בשבת, 24 ביולי, 1922) בלונדון, ועד היום האחרון לא ידענו מה יתרחש. שקלנו כל אפשרות ונשאנו עינינו לכל עבר, מאין יבוא עזרנו. והנה עלה בזכרוננו, כי בשנת 1918, כשהנחנו את אבן-היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים, הגיעה טלגראמה של ברכה מאת פרופיסור באוניברסיטה של מאדריד. אל האיש הזה פנינו בבקשת עזרה; והוא השתמש בכל השפעתו על ידידיו, שהם מצדם ימריצו את הממשלה לפעול לטובתנו.
פרופיסור ספרדי זה היה מאראני, ורוב הידידים שרכש היו אף הם מאראנים. פתאום גילינו בספרד המון חיבה שלא פיללנו לה, ובאותו זמן גם לא ידענו פשרה.
חברי אגודות אנשי-המדע, הכמורה הגדולה, חבירים חשובים של האצילות הספרדית, קיבלו את המשלחת המקומית בסבר פנים יפות. בינתיים ביקרנו בלונדון אצל הנציג הספרדי במועצה, והמקרה אבה, שהוא יהיה יושב ראש במושב, שבו עמד להיחתך גורלנו. אמרנו לו: ‘זוהי שעת-כושר לספרד, לגמול לנו חלק מן החוב הנושן שהיא חבה ליהודים. יש בידכם להעביר מעט מן הרעה שעשו אבות אבותיכם ליהודים’. איני יודע אם בשל בקשתנו, או בשל לחץ שבא ממאדריד, – הנציג הספרדי הבטיח לנו את עזרתו בדבר, עזרת בראזיליה וארצו הוא, וקיים את הבטחתו.
בשעה האחת עשרה ניסה הנוּנציוֹס האפיפיורי להשפיע על מזכירות החבר לדחות את הסעיף הזה שבסדר היום. הייתי במקרה בחדרי מר ויוויאני במלון הייד פארק (מר ויוויאני היה הנציג הצרפתי במועצה), כשסיניור צ’רטי בא אליו וביקש עזרתו לדחייה זו. מסמך חשוב עומד להגיע מן הואטיקאן, אמר סיניור צ’רטי. מר ויוויאני הציגני לפניו ואמר: ‘במידה שהדבר נוגע אלי, אין לי כלום נגד הדחייה, אך הדבר נתון להחלטתו של האדון הזה’. אמרתי, שהעניין כבר נדחה הרבה, ואם נחכה עד יום שני או לאחריו, מי יודע אילו חילוקים יכולים להתגלע מסביב לשולחן המועצה. תחבולתו של מר ויוויאני, שעשה אותי לצד האחראי, לא מצאה חן בעיני סיניור צירטי; הוא הקשיב עד שכיליתי את דברי, אחר כך קפץ וברח מן החדר בחרי אף. מר ויוויאני חייך כנגדי ואמר: Quand les prêtres de village se mettent à faire de la politique, il font des gaffes. (כשכמרי הכפר באים לעסוק בפוליטיקה, הם עושים שטויות).
ובשבת בבוקר הביא מר באלפור את עניין המאנדאט הארצישראלי לשם אישור המועצה. הכול עבר בשלום, ובהחלטת האישור פה אחד נסתיים הפרק הראשון של מאבקנו המדיני הארוך.
פרק עשרים וששה / מסה ומשוגה 🔗
ריאליות וחוסר ריאליות בויכוחי הציונים / פרד קיש נכנס לעבודה הציונית / רופין וההתיישבות הקיבוצית / חיים ארלוזורוב / השנים הרזות / שינוי חייה של אומה / יסודות חקלאיים / התקפה על הקבוצות / עליית ‘בעלי-הון’ לעומת עליית ‘מעמד עובדים’ / אני מזהיר מפני ‘גיטואיות’ כלכלית בארץ-ישראל / ספסרות בקרקעות / חלוצים בתל-אביב לראש השנה.
הועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית – אסיפת נבחרים קטנה, שהיתה מתכנסת בשנים שבין קונגרס לקונגרס – התחילה בישיבות בקארלסבאד ב-25 באוגוסט 1922, חודש ימים לאחר אישור המאנדאט. הויכוחים לבשו צורה, שהייתי רגיל בה מאד בשנים הבאות בועידות ובקונגרסים.
לאחר הדין וחשבון שלי בא כרגיל – וכיאוּת – פירוש לגנאי וגם לשבח. חריפה ביותר היתה הביקורת על הספר הלבן של צ’רצ’יל, אך, לדעתי, במידה מסוימת ביקורת לא מציאותית, מכיון שהתרכזה על צדדיו השליליים והעלימה עין מצדדיו החיוביים, הטעימה את הצדדים העיוניים והמעיטה את הצדדים המעשיים. זכורני ציר אחד, שדימה את הספר הלבן באריכות ולרעה אל ‘הצ’ארטר’ – משאת נפשם של הציונים בימי הרצל, המסמך הבין-לאומי, שעשוי היה ‘לתת לנו’ את ארץ-ישראל. צריך הייתי להסביר את ההבדל היסודי בין שני המסמכים, דהיינו, שהספר הלבן היה קיים, והצ’ארטר לא היה קיים. והספר הלבן נתן לנו את האפשרות של עבודת-יצירה גדולה בארץ-ישראל.
בדין-וחשבון שלי נטל עלי להקדיש מקום רב למצב בארץ-ישראל, וזה לא עלה בד בבד עם הנצחון המדיני שנפל זה עתה בחלקנו. עם כל מיעוט העלייה היו כבר כאלף וחמש מאות עד אלפיים מחוסרי-עבודה בארץ-ישראל – מספר רב ביחס לכלל האוכלוסיה. היתה זו חובתי המצערת להוכיח, כי שום הצלחה דיפלומאטית לא תוכל לחפות על העובדה הזאת, ובנידון זה אין הקולר תלוי בצואר אחרים אלא בצוארנו אנו! היה צורך בביקורת קונסטרוקטיבית: לא הפחתת ערך הכתוב בספר הלבן, אלא הוראת דרכים, איך להשתמש בו, כדי להרחיב את המולדת היהודית. לאושרנו היו גם מבקרים קונסטרוקטיביים, אנשים כארתור רוּפּין, שמריהו לוין וחיים ארלוזורוב – האחרון כוח צעיר ועולה, שעוד אשוב לדבר עליו – אשר עמדו על האפשרויות הגדולות בשעה זו והדגישו את הצורך להתרכז בשיפור מקורותיה הכספיים של התנועה ולמשוך כוחות חדשים, מבין אותם היהודים שעמדו עד עתה מן הצד. רופין נתן לדברים ביטוי תמציתי; העבודה הציונית, אמר, עומדת על שלושה דברים: אהדת העולם הנאור, הבנה עם הערבים, המסירות ויושר-הדעה של העם היהודי גופו. בעוד אשר אין לנו שליטה מרובה על השניים הראשונים הנה הדבר האחרון כולו תלוי בנו.
עזבתי את הועידה מתוך הכרה ברורה, שמכאן ואילך במשך שנים רבות יהיו חיי מחולקים בין ארץ-ישראל, שמן ההכרח לזרז שם את העבודה, ובין קיבוצי היהודים הגדולים במערב, שעליהם מוטל לספק את רוב הסכומים הדרושים לכך.
ההנהלה בארץ-ישראל התחילה אז לבצר את עמדתה קמעה קמעה, אך יחסיה עם הממשלה היו רופפים במידה מצערת. עד אוגוסט 1922 היה משעננו בחזית האיש אשר אין ערוך לו, ד"ר אידר; אולם הוא אמר לנו בועידת קארלסבאד, שעליו לחזור בקרוב אל עבודתו הרפואית בלונדון, עבודה שהזניח אותה ימים רבים מדי. הוא הבטיח, שגם שם יסייע לנו במיטב יכולתו, ואמנם עד יום מותו נהנתה ההנהלה בלונדון מתבונתו ומנסיונו. למלא את מקומו בארץ-ישראל לא היה דבר קל.
בענין קשה זה פניתי אל גיניראל מאקדוֹנוֹ מן האינטליג’נס הצבאי, ידיד נאמן לתנועה הציונית, מתוך תקוה, שיציע לי אדם העומד להשתחרר בקרוב ממחלקתו. גיניראל מאקדונו הוא הוא שסידר את נסיעתי לגיבראלטאר, המתוארת בסוף ספר ראשון של זכרונות אלה. הסברתי את האופי המורכב של המינוי המדובר: דרוש לנו אדם השייך לשני העולמות, לעולם האנגלי ולעולם היהודי; ומן הבחינה היהודית עליו להיות בעל רצון ובעל הבנה לשתף פעולה עם יהודי המזרח, שהם יהיו רוב העולים שלנו, וכן גם עם המערביים, שהם יספקו את רוב ההון הדרוש לעבודה. הגיניראל העלה את שמו של קולונל פרד קיש, שבאתי עמו במגע כל שהוא דווקא באותה נסיעה שלי לגיבראלטאר. במשך מרבית שנות המלחמה שירת קיש עם חיל המהנדסים בארם-נהריים, אך בתקופה קצרה של הבראה נצטרף אל האינטליג’נס. אחרי המלחמה הועבר לפאריס, ועבודתו היתה שם קשורה בניסוח כמה מחוזי השלום. מאקדונו המליץ עליו בחמימות.
בשיחתי הראשונה והממושכת עם קיש נוכחתי מיד, שמפקדו צדק במשפטו, שכן האיש חונן בכמה מן הסגולות הדרושות לתפקיד זה. חינוכו היה בריטי במלוא מובן המלה, אולם מוצאו ממשפחה, שהיתה לה כבר איזו זיקה לציונות. אביו, הרמאן קיש, היה מזקני חובבי-ציון. ועל כן לא היה פרד בנו זר לגמרי לגבי בעיותינו, אף כי חייו כקצין-מהנדס הרחיקוהו עד כה מחברתנו. הסברתי לו בגלוי את ההיקף, הקשיים והסיבוכים שבתפקיד העומד לפניו, אם יבוא לעבוד עמנו, ולא העלמתי ממנו, שנשקפת לו הסכנה לבוא בין הפטיש והסדן: על היהודים לא יהיה מקובל, משום שהוא יותר מדי אנגלי, והבריטים אפשר שיראוהו – עם כל הצטיינותו בצבא – כאנגלי ש’הפך יליד'. אמרתי לו, שיהיה זקוק להרבה אומץ-לב, כיבוש עצמו ומסירות נפש, ויש לשער שיקבל מכל זה רק סיפוק מועט. אף יעצתיו, שלא יחליט דבר אלא לאחר שיראה בעיניו את ארץ-ישראל ויכיר מקצת מן האנשים, שיצטרך לחיות ולעבוד עמהם בחוג צר בשנים הבאות.
קיש התנה רק תנאי אחד: שאני עצמי אכניס אותו לתוך העבודה. וכך נתגלגלו הדברים עד שיצאנו יחד לארץ-ישראל, בנובמבר 1922, ויכולתי להסתכל בצעדיו הראשונים בתוך הסביבה החדשה. הוא נהג זהירות מרובה במעשיו. ראיתי מיד, שבחירתי עלתה יפה ביותר. אחדים מחביריו הגדולים, בפרט מר אוסישקין, לא הקלו עליו את תפקידו, אולם קיש, אחרי ראותו את הארץ ויושביה, היה מוקסם כל-כך מן האפשרויות הצפונות בתפקידו, שלא נתן להפחיד את עצמו. כמעט מעשהו הראשון לשבתו בארץ היה – לקבל יום יום שיעור בעברית, כדי שיבין את הארצישראליים וכדי שהם יבינו אותו בלי מליץ בינותם. מעשהו השני היה – לתור את הארץ ולחקרה. היה לו יתרון, שהכיר יפה את סיר הרברט סמואל ויכול היה לסמוך על תמיכתו ועידודו, ובכן התחיל את דרכו החדשה במזל טוב. בחדשים הראשונים שימש קצין מדיני בהנהלה, בלי מעמד רשמי, אך בקונגרס השלושה עשר, בקיץ 1923, נבחר אל ההנהלה והמשיך לשרת בה, עד שהתפטר בשנת 1931, לאחר שנוּצחתי בקונגרס של אותה שנה.
את קורות תשע השנים הללו סיפר קיש בעצמו ב’ספר-הימים הארצישראלי' שלו. אלו היו שנים מלאות ענין וגם קושי רב – שנים של הנחת יסודות. קיש נתגלה כאיש נאמן, רב-יגיעה ורב-עצות ותרם תרומה גדולה להתפתחות הבית הלאומי היהודי בשלבי ההתהווּת הראשונים. במשך השנים הכירוהו יהודי ארץ-ישראל, וגם אנשי התנועה בחוץ לארץ, והעריכו את פועלו. אבל במידה שכוחו גדל עם היישוב, פחת כוחו בבית הממשלה, ובמידה יתירה בתוך השכבות הנמוכות של הפקידות הבריטית בארץ-ישראל. ואולם דבר זה לא פגם ברוחו של קיש; לא איש כמוהו יוּטה מן הדרך אשר בחר ללכת בה. אחרי התפטרותו מן ההנהלה השתקע בארץ-ישראל, ועזב את ביתו היפה על הכרמל, רק כדי להצטרף אל חיל-המהנדסים המלכותי בפרוץ מלחמת העולם השניה. הוא שירת ברוב הצטיינות כמהנדס ראשי של המחנה השמיני, ונפל בקו החזית לפני תוּניס ב-11 באפריל 1943.
בואו של קיש לארץ-ישראל היה בשבילי ענין אישי רב-ערך. בפעם הראשונה היה שם אדם, שיכולתי לחלק עמו את העבודה, אשר מאז התפטרותו של אידר היתה מוטלת עלי; אדם שיכול היה ללכת לאמריקה ולעמוד שם פנים אל פנים עם היהודים המתבוללים ולקבל את הכבוד המגיע לקצין גבוה בממלכת הצבא הבריטי. באמת, כוחו לדבר אליהם היה יפה מכוחי, כיון שלא היה עליו חותם של יהודי בן אירופה המזרחית; ועבודתו עם היהודים המתבוללים מן המערב נשאה תמיד פרי למכביר.
והיה בזה משום מזל טוב, כי השנים 1923–1924 היו התחלה של שפל שלאחר המלחמה בארץ-ישראל, וכפי שסיפרתי כבר, נסיעותינו לאמריקה ולבירות אירופה היו (ולא הסחנו דעתנו מזה אף שעה אחת) בסימן של הכנסות בלתי מספיקות, של אי תשלום משכורת למורים ולפקידים, של עיכוב בעבודת התיישבות בגלל חוסר אמצעים, של מחסור בצרכים ראשונים אצל רוב המתיישבים, ושל האיום התמידי בחוסר עבודה. לאט לאט, עם התבצרות סניפי הקרן השונים, התחילו מתקבלים סכומים גדולים יותר; אך גידול ההכנסה באותן השנים הראשונות היה איטי מאד, והפחד, פן יהיה פרי מאמצינו שלמעלה מן הכוחות ‘מעט מדי ומאוחר מדי’, ליוה כל צעד מצעדינו.
איש אחר שנשא בעול הכבד של אותו זמן, ונשא בו לתפארת, היה ארתור רופין. הוא סייע בייסוד מושבותינו בצורה, ששימשה מופת לא רק לארץ-ישראל אלא גם לארצות אחרות. עמדה לפנינו בעיה אנושית מסובכה מאד, איך להקליט בחקלאות עולים, שמטבעם ומחינוכם היו עירוניים, מרוחקים כל ימי חייהם, כאבותיהם משנות דור ודור, מכל עבודה ומסורת חקלאית. החומר שבידנו היה מה ששונאינו קראו לפעמים בשם ‘פסולת הגיטו’.
את האנשים והנשים האלה צריך היה לחנך ולהכין לחיים חדשים באקלים זר, על אדמה עזובה ומנוצלת מאות שנים. וכל זה צריך היה להיעשות בתקופה, שהאנושיות מראה בכל מקום נטייה ללכת בכיווּן ההפוך – כיווּן בולט מן הכפר אל העיר. נמצא שאנו טורחים לשחות נגד הזרם-ו’מנסים להחזיר את השעון אחורנית' (עוד מליצה חביבה על מתנגדינו). ואילו הכנסתנו היתה גם מצומצמת וגם בלתי בטוחה. גם אם ההתיישבות החקלאית עתידה לעשות פירות, הפירות יאחרו להבשיל; והואיל ולפנינו התפקיד לקלוט מהר מספר אנשים גדול, מדרך הטבע הוא, שנפנה לפיתוח התעשייה, שהיא דרך קצרה יותר. כבר סיפרתי על המחלוקת שנתפתחה בין אלה שחשבו, כי תפקידם הראשון של הציונים הוא ליצור תעשיות ולהקים ערים, ובין אלה שבטוחים היו, כמוני אני, כי בלי בסיס חקלאי חזק לא יהי יסוד איתן לתרבות יהודית, או לאורח-חיים יהודי, ואפילו לכלכלה יהודית. במידה שנמשכה העלייה לארץ-ישראל, נעשו חילוקי דעות אלה חריפים יותר; בשנות 1923–1924 הגיע הויכוח הזה לשיאו.
האיש רופין, שעמד איתן בתוך סערת הפולמוס שגעשה סביביו והחרפות שניתכו עליו, המשיך בשקט בתכניתו החקלאית, למרות כל הקשיים. אם ארץ-ישראל של ימינו יכולה להראות בגאוה על בניהם ובנותיהם של שלוש מאות יישובים חקלאיים, יש להודות על כך לראיית הנולד שנחן בה רופין, לדעתנותו ולהבנתו העמוקה לרוח היהודי מאירופה המזרחית. אף-על-פי שהוא עצמו היה מערבי, הכשירה אותו חתירתו מתוך אהבה למצוא את הדרכים ואת האמצעים לסגל את הלך-רוחו של בן אירופה המזרחית לתנאיה הקשים של החקלאות הארצישראלית. ביישוב השיתופי, בקבוצה, מצא רופין את הצורה המשמשת על הצד הטוב ביותר גם כבית-אימונים לעולה החדש וגם כיחידה המסוגלת להתאחז ולהתקיים בחלקים רחוקים ובלתי נושבים של הארץ. הדרכים היו מעטות ורעות באותם הימים הראשונים, ויישובים חדשים נידונו לחדשים ולשנים של בידוד ממש. המתיישב היחידי, או הכפר הזעיר של חקלאים עומדים ברשות עצמם, לא היו יכולים להתקיים בתנאים ששררו אז.
אולם ‘הקיבוצים’ היו צריכים לעמוד אז בפני חלק עוין מאד של ציונים ובפני דעת קהל כללית. הרבה שטויות נאמרו ונכתבו עליהם על-ידי מתנגדים, הן בתוך התנועה והן מחוצה לה. הוגד לנו, כי הם מהוים תאים ‘קומוניסטיים’ (כלומר, בולשביים); כי אנשים ונשים חיים שם חיי-כלאיים כבתוך עדר; כי הם חסרי-בית, כפרנים והרסנים – בקצרה, בנים משחיתים מפוזרים בכל פינות הארץ הקדושה. ‘ביקורת’ כזו היתה יכולה לצאת רק מפי אנשים שלא היו ב’קבוצה‘, או רע מזה, אנשים שביקרו באחת ‘הקבוצות’ במשך מחצית השעה. ברוב השנים, משרבו האנשים שביקרו ב’קבוצות’, התחילו הדעות משתנות. תיירים שחזרו מארץ-ישראל לא היו, ועד היום אין בפיהם אלא תהילות ותשבחות לכפרים השיתופיים, לחיים שחבריהם חיים שם והעבודה שהם עושים. היישובים הללו מיוסדים על עיקרי הקנייה והמכירה הקואופראטיבית, על עבודה עצמית ובעלוּת הלאום על הקרקע. לפני חמישים שנה נראו רעיונות אלה כחלומות; כיום הזה, בארץ-ישראל, הם מציאות כלכלית מוצקה. היישובים מושרשים יפה, לפי תכנית נוחה ונעימה כאחת; המתיישבים הם אנשים חסונים, עליזים, חרוצים במלאכתם. הם אוהבים את הארץ ומעמידים דור צעיר מתגאה בהכשרתו החקלאית, נלהב, זקוף-קומה, בן-חורין – אנשים ונשים צעירים, שפשטו את כל תכונות הגיטו ולבשו תכונות של מעמד איכרים נורמאלי, בריא ומכבד עצמו.
הדרך לא היתה קלה. מחוסר כספים נעשתה העבודה ממושכת ויקרה יותר ונגרם הרבה סבל מיותר. פעמים רבות, בשעת ביקורי הראשונים ביישובים חדשים, כאב עלי לבי בדעתי, כי המתיישבים מתאמצים בכל כוחם לכסות ממני את המצב האמיתי, את מחסוריהם יום יום. לא שמעתי דיבור של תלונה, אבל קראתי בעיני המתיישבים יותר ממה שיכלו להביע במלים. בייחוד נגעה אל לבי השתדלותם – למשל, בנהלל ובעין-חרוד – לנחם אותי, כי בודאי ‘יבואו ימים טובים מאלה’.
ויותר מכול הכביד הקיטרוג, שרופין והמתיישבים הם דוקטרינרים, המעונינים יותר באימוּת תורתם מאשר בהשגת תוצאות מעשיות. ההפך מזה היה הנכון; רופין היה מעונין דוקא בתוצאות מעשיות. עיקר טענתו היתה, שב’קבוצה' עולה כל מתיישב בפחות מאשר בכל צורת התיישבות אחרת. מרובה היתה גם תועלתה כבית-אימונים לאנשים ולנשים חדשים בארץ ורחוקים מחיי הכפר. על-ידי ‘הקבוצה’ הוסר במידה מרובה אחד המכשולים העיקריים בסיגול יושבי-כרכים לחיי כפר, ובייחוד לחיי הבדידות שבשלבים הראשונים. נוסף לכך היתה ‘הקבוצה’ מסוגלת יותר להתגונן, כשהיה צורך להקים יישובים חדשים באזורים מרוחקים. עשרים וחמש שנות ניסיון הוכיחו את צדקת השקפתו של רופין.
שכם אחד עם רופין עבד אלעזרי-ווּלקני, העומד עד היום בראש תחנת-הנסיונות ברחובות. הם וחבריהם עיבדו, אחרי הרבה מסות ומשוגות, ומתוך מכשולים לאין מספר, את הטיפוס המתאים ביותר לארץ-ישראל, דהיינו, את המשק המעורב. היה קשר אורגני בין השקפתו של רופין על ענינים מעשיים ובין השתתפותו עמי במלחמה ‘הפארלאמנטרית’ בקונגרסים. גם שמריהו לוין תמך בי בהתמדה וביעילות, אך תמיכתו היו לה שרשים אחרים. בשנים שעברו מאז הייתי תלמיד בברלין למדתי לאהוב ולהעריץ את אישיותו ואת נאמנותו השליחית לעבודה הציונית. בדרך פלאית, ללא דיבורים, ללא הסכם מוקדם, מצאנו עצמנו, מתוך אינסטינקט. בקו-מגן אחד. כך היה בימי המחלוקת הגדולה עם הרצל בענין מה שנקרא אז ‘הציונות המדינית’ – וכך היה בויכוחים שבקונגרסים במשך שנים רבות לאחר אישור המאנדאט. משען-עוז יותר במלחמה זו היה לנו אליעזר קפלן, שנעשה בשנים הבאות הגזבר של הסוכנות היהודית והיתה לו השפעה עצומה בהסתדרות העובדים.
חיים ארלוזורוב, שהזכרתיו כבר כתומך חזק בהשקפתי על העבודה הציונית, היה הצעיר שבחבורתנו. הוא היה בעל שכל מזהיר והיה מוכשר ביותר להקנות את הפילוסופיה הציונית לדור הצעיר. הוא עשה את מלאכתו ברוב התלהבות וכוח ובמרץ שאינו יודע ליאוּת. היתה זו זכות לאדם לראותו בעבודתו. הוא נעשה אחר־כך מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות – הדבר היה בימי נציבותו של ווקופּ – אך כבר בקונגרסים ובועידות, החל משנת 1922, היה אחד מראשי המדברים. הוא לא ידע רחם בהתקפות על הקבוצה הקיצונית, שנתגבשה אחר־כך לפראקציה הריוויזיוניסטית.
ארלוזורוב קיבל חינוך מצוין ועמד על קרקע יהודי איתן. הוא היה אחד המעטים, שהכיר יפה הן את המזרח והן את המערב, ומשום כך היה מוכשר ביותר לתפקידו. ביסודו היה מזג טוב, אך לא סבל את השוטים והיה קשה בהתקיפו את מתנגדיו. ואולם מתנגדיו לא טמנו ידם בצלחת. הקאריירה המזהירה שלו קופדה בשנת 19356 בידי רוצח. הוא נרצח בדרך פחדנית על חופה של תל-אביב. מותו הניח פרצה שלא נתמלאה בשלימות עד היום הזה.
המחלוקת עדיין לא לבשה ב-1922 ו-1923 אותה צורה פרועה, שציינה אותה בזמן מאוחר יותר, אך היתה כבר ערה מאד. בשנת 1923 חלה ראשית התמורה באופי העלייה שלנו. העולים הראשונים היו רובם מן הטיפוס החלוצי. בשנת 1923 ניתנו, לפי תקנה חדשה, רשיונות-עלייה לכל מי שהיו בידיו אלפיים וחמש מאות דולארים. הללו היווּ את סוג ‘בעלי ההון’ – ובזה נתמלא חסרונם של הרבה יהודים רוסים, שנתקעו בפולין אחרי המלחמה. עולים חדשים אלה הורשו להיכנס לארץ נוסף על אלה שקיבלו ‘סרטיפיקאטים של עובדים’. וכן גדל מספר העולים מחודש לחודש. וכן גדל, לצערנו, גם מספר מחוסרי-העבודה, אף כי לא באותה מידה. הדבר הביא דאגה בלבי. אמנם בעלי-הון קטנים הביאו לארץ סכומי-כסף ניכרים אך סיכויי התעשיה והמסחר היו עדיין מצומצמים, ובתי-הממכר הקטנים, שצצו בין לילה כפטריות בתל-אביב ובחיפה, גרמו לי חרדה לא מעטה. האנשים האלה לא היו, כאמור, מן הטיפוס החלוצי, וכמה מהם לא ביקשו לטרוח הרבה כדי למצוא דרכם בארץ חדשה. היו גם מעטים, שהראו במלחמת קיומם נטיות אנטי-חברותיות: הם לא היו, כנראה, ציונים מעולם ולא ראו כל הבדל בין ארץ-ישראל כארץ-הגירה ובין ארצות-הברית, למשל. רבים מהם לא ידעו עברית, ועד מהרה התחילה מהלכת אמרה שנונה, כי עתידה תל-אביב ליהפך בזמן קצר לעיר דוברת יידיש. אפילו המסתכל הארעי הרגיש, כי העלייה החדשה מביאה עמה את אוירת הגיטו. לבסוף באתי לכלל דעה, שעלי להזהיר מפני הסכנה. ופעמים רבות נטל עלי להזהיר, ועל אופי ההזהרה אפשר לעמוד מתוך הנאום שנשאתי בירושלים באוקטובר 1924.
בתוך השאר אמרתי: ‘כשאתה עוזב את העמק ובא לרחובות תל-אביב, אתה רואה תמונה אחרת לגמרי. הזרם הגובר של העלייה גורם לי שמחה, ואני גם שמח, שהאניות מביאות את אלפי האנשים האלה, המוכנים להעמיד בסכנה את חסכונות-חייהם בבית הלאומי היהודי. אף רחוק אני מלהמעיט את ערך העלייה הזאת למען עבודת הבנין שלנו. אחינו ואחיותינו מדז’יקה ומנאליווקי – (התכוונתי לאזורי-הגיטו הטיפוסיים של וארשה) הם עצם מעצמינו ובשר מבשרינו. אבל עלינו לכוון את הזרם הזה ולא להניח לו שיטה אותנו ממטרתנו. יש לזכור, שאין אנו בונים את ביתנו הלאומי על-פי הדוגמה של דז’יקה ונאליווקי. תמיד ידענו, כי חיי הגיטו הם רק תחנה בדרכנו; כאן באנו הביתה, ואנו בונים בנין עד’.
נאום זה הקנה לי את איבתם של רבים מיהודי פולין, בייחוד מן הטיפוס של ‘המזרחי’ – איבה שלא התגברתי עליה מעולם. אפשר שהייתי צריך לומר את הדברים ביתר זהירות, אך לבי חם בקרבי ולא עצרתי ברוחי. מסתבר, שדיבורים ממין זה חתו גחלים על ראשי: העולים החדשים, אלה שהביאו ארבעת או חמשת אלפים דולאר כל אחד, היו בעיניהם מיוחסים ממש כמו אנשי דגניה או נהלל, ואני נאשמתי בפניות ובהפלייה בין סוג עולים אחד ובין משנהו. הבינותי יפה את חשיבותם של בעלי-ההון הזעירים למען כלכלתה של ארץ-ישראל; ידעתי שחריצותם, זריזותם וחסכנותם הן סגולות יקרות-ערך; אך מתירא הייתי, שמא אחוז מרובה מדי בראשית גידולנו בארץ עשוי להכריע את כף המאזניים במידה בלתי רצויה. מתירא הייתי, שאנשים רבים מדי מסוג זה עלולים לנחול מפח-נפש בארץ חדשה, לאבד את חסכונותיהם הקטנים ולחזור בעל-כרחם לפולין או לרומניה. ודבר זה יהיה בגדר אסון. ובאמת אירע מעין זה, אף כי במידה מועטת; אך גם מידה מועטת זו הביאה לנו תוצאות חמורות.
הצורה הגרועה ביותר, שבה נתבטאה השפעת ה’גיטו' היתה הספסרות בקרקע. היתה לנו מלחמה קשה לדכא את הפעילות ממין זה, זו שחתרה תחת שרשי המדיניות הקרקעית שלנו, ומשום כך תחת עבודתנו כולה. אך סיכוי הרווחים המהירים שימש כוח מושך בשביל אנשים רבים, והדרך היחידה להתגבר עליו היתה, לרכז את מקנת הקרקעות בידי הקרן הקיימת לישראל. ואולם דבר זה הצריך סכומים גדולים הרבה מאלה שהיו בידי הקרן הקיימת, או מאלה שיכלה לקוות לקבל באותם הימים. היתה שומה עלינו לעמוד ולראות בעליית מחירי הקרקע, שלפי ידיעתנו היא מוכרחה להביא לידי שפל, לפשיטות-רגל, להגירה מן הארץ, עם כל הסבל והצרות הכרוכים באלה. היו כמה ספסרי-קרקע, שלא ראו מעולם את ארץ-ישראל. קמו חברות-קרקע מדומות, וחלקות של אדמת ארץ-ישראל נמכרו בהכרזה בשוקי וארשה, לודז ולמברג, ועברו מיד ליד במהירות מפליאה. ידענו, שספסרות כזו סופה להתנקם בבעליה, אך קשה היה להשפיע על האדם הקטן, שראה לעצמו הזדמנות להכפיל את הונו במחי אחד. והרי ידוע היה לו, כי פלוני או אלמוני עשה והצליח, ולמה לא יעשה גם הוא כמוהו?
ורב היה הצער לראות בכך, שהרי רוב החומר האנושי של העלייה החדשה היה מן המין המעולה ביותר. באתי שוב לארץ-ישראל בסתיו 1924 וביליתי את הימים הנוראים בתל-אביב, שאמי גרה שם בזמן ההוא. כאן ניתנה לי ההזדמנות לראות כמה מן התעשיות הזעירות השונות שנוסדו על-ידי בני העלייה החדשה. תכופות הלכתי לבנין שהיה חדר גדול אחד ואגף קטן בצדו. בחדר הגדול נמצא נוּל, וראש המשפחה-על פי רוב איש בא בימים – יחד עם בנו או בתו עובדים שם. לא פעם אחת שאלתי, אם מלאכת-בית כזו יש בה כדי לפרנס, ולו גם בצימצום, משפחה שלימה. התשובה היתה כמעט תמיד בזו הלשון: ‘ד"ר וייצמן, אל ידאג לצד הכלכלי. אנו נסתדר בדרך זו או אחרת. עליו לדאוג רק לדבר אחד – שיבואו יותר יהודים לארץ-ישראל’. אם כך ואם כך – עברנו את תקופת המסה הזאת; כמה מן התעשיות הזעירות ההן נעשו ברוב הימים לתעשיות גדולות. תהליך ההתפשטות העודפת נעצר בעוד מועד, ואחר־כך הקימונו מין באנק לתעשיה לשם מתן הלואות לסוחרים ולתעשינים קטנים בערים. גם אפ"ק הרחיב את תמיכתו בטיפוס זה של העולים. אף-על-פי-כן, חוששני שהיתה להם סיבה כל שהיא לתלונה על ההנהלה וגם עלי. היה זמן, שהמתיישבים החקלאיים קיבלו עצה ועזרה מן ההסתדרות הציונית, בעוד אשר המתיישבים העירונים נעזבו לנפשם. האמת היא, שאי אפשר היה לספק את צרכי הכול. ואנחנו – ובייחוד אני – סבורים היינו, שהצד החקלאי עדיף.
החגים הגדולים של ראש השנה ויום הכיפורים בתל-אביב עשו עלי רושם בל יימחה. האוירה היתה כה שונה מזו שבעיר רוסית או פולנית – ואפילו אנגלית. כשהתקרבה שעת שקיעת החמה התחיל בית-הכנסת הגדול – שעדיין עמד בלי גג והיה מכוסה ארעית במין בד זפוּת – מתמלא המון אנשים צעירים, שנהרו לתל-אביב מן המושבות הסמוכות. אלה היו בחורים חסונים, שזופים, בריאי-מראה בלבוש חול (לא היה להם לבוש אחר), מהם אף בכתונות, אך כולם נקיים וסבר חג להם. מציאותם בבית-הכנסת הזימה את כל הלחישות, שאנשי הקבוצה הם אתיאיסטים, המתכחשים לכל המנהגים והעיקרים של דת ישראל. חיים נחמן ביאליק ואני עמדנו והסתכלנו בהם בשעת התפילה ומחשבה אחת מילאה את לב שנינו: אלה היו אנשים ונשים, שעבדו את אלהים באת ובמעדר בימות החול, ובימים הנוראים באו להודות לה', שנתנם לעשות כן, שהוציאם מכוּר הגיטו והעמידם על מפתן חיים חדשים.
פרק עשרים ושבעה / הסוכנות היהודית 🔗
פילאנטרופים ומנהיגים יהודים לא-ציונים / הכול, חוץ מלאומיות יהודית / תכניות התיישבות רוסיות / חילוקי דעות בין הציונים בדבר הסוכנות / לואי מארשאל / פליכס וארבורג / פילאנטרופיה ותחייה לאומית / עבודת-החינוך הציונית נמשכת / ערי המערב / סמואל זאמוריי / האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית באוגוסט 1929 / השפל המשולש.
שבע שנים הבדילו בין אישור המאנדאט – יולי 1922 – ובין ייסוד הסוכנות היהודית – אוגוסט 1929. בתוך חליפות המזל בתנועה הציונית לא הסחתי דעתי אף יום אחד בתקופה זו מן הצורך בסוכנות. לאמיתו של הדבר, העסיק אותי רעיון זה עוד בשנים הקודמות.
סעיף ד' של המאנדט אומר: ‘סוכנות יהודית מתאימה תוּכר כגוף ציבורי לשם מתן עצות ושיתוף פעולה עם ממשלת ארץ-ישראל בענינים כלכליים, חברתיים ואחרים, שיש להם נגיעה לייסוד הבית הלאומי היהודי…. ההסתדרות הציונית… תוכר כסוכנות זו. היא תנקוט אמצעים, בהתיעצות עם ממשלת הוד מלכותו של בריטניה, לשם שיתוף פעולה מצד כל אותם היהודים הרוצים לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי’. המלים ‘סוכנות יהודית’, שאני משתמש בהן בסיפורי זה, מתכוונות בפירוש לסוכנות בצורה המורחבת, כפי שנחזתה במאנדאט.
התכוונתי בעיקר, אף כי לא להם בלבד, למנהיגי הציבור היהודי באמריקה. עמודי-התוך של ועד הסיוע המאוחד. מעשי הצדקה שלהם היו רבים ונדיבים, וניתן לכלול בתוכם גם את ארץ-ישראל כענין שמחוץ לתחום. הם עשו ומוסיפים לעשות עבודת עזרה מצוינה לטובת יהדות אירופה בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה, אך בשביל אדם שהאמין, כי המולדת היהודית נותנת את הפתרון הממשי והקיים היחידי לשאלת היהודים, היתה אמונתם בקימומה של יהדות אירופה בבחינת טראגדיה. הלב כאב לראות איך הם מזילים מיליונים לתוך בור שאין לו קרקע, בשעה שחלק מן הכסף אפשר היה להטות אל המולדת היהודית, כדי להשתמש בו ליישוב מעשה-קבע של אותם יהודים עצמם, שבאירופה לא נשקפה להם מעולם תקוה של ממש. הם היו מונים אותנו הציונים שאנו דוקטרינרים, שחשובה בעינינו יצירת מולדת יהודית יותר מהצלת חייהם של יהודים. באמת, פסול שבהם ראו בנו. הם היו לעתים קרובות ביותר, הדוקטרינרים שתמכו ברצון בכל מעשה טוב, כל זמן שלא חייב אותם במה שהם קראו בשם ‘לאומיות יהודית’.
דוגמה בולטת לכך שימשה ההצעה ליצירת יישוב יהודי אבטונומי ברוסיה הסוביטית, ולשם כך נבחרה בתחילה ארץ קרים. היתה זו תכנית מתקבלת על הדעת, אף שנצטמצמה בתחום היהדות הרוסית בלבד ולא יכלה להשפיע על מצב היהודים בפולין, ברומניה וכו'. מאמין אני, שתכנית קרים היתה נסיון ישר מצד הממשלה הרוסית להקנות חיים נורמאליים לסוג מסוים שביהדות, שלא נמצא מסוגל להשתלב בחיים הכלכליים המחודשים שברוסיה הסוביטית. אלה היו מתווכים וסוחרים זעירים, שנידונו במשטר החדש למיתת רעב, אם לא ישנו את אורח מחייתם. אף כי הצעה זו צפנה בקרבה סכנות מסוימות, לא היה שום אדם זכאי בעיניו להתנגד לתכנית טובת-כוונה כזו. הציונים לא ראו צורך לתמוך בה בפועל, אך באותה מידה לא ראו צורך בהתנגדות חזקה. אולם לגבי לא-ציונים רבים, על כל פנים באותם הימים, היה עיקר חשיבותה של תכנית קרים בזה, שאין לה כל ענין עם ארץ-ישראל ועם לאומיות יהודית, ולמעשה היתה עשויה להסיח את דעתם של כמה חוגים יהודיים מארץ-ישראל. מאידך גיסא, שימש יחס זה אמתלה לקבוצות ציוניות מסוימות, שלא היו להוטים ביותר-מטעמים שאסביר להלן – לראות בהתגשמות הרחבתה של הסוכנות היהודית.
ולא רק לענינים יהודיים נתנו היהודים הנדיבים האלה; הם תרמו לכול, חוץ מארץ ישראל. מר יוליוס רוזנואלד משיקאגו, למשל, היה פילאנטרופּ אוניברסאלי. בשביל אוניברסיטה כושית, בשביל מוזיאון עממי במינכן, בשביל בית-ספר לריפוי שיניים בברלין היה כיסו פתוח לרווחה. אך המוסדות הארצישראליים היחידים שנהנו מנדיבותו היו הסמינאר למורים בירושלים ותחנת-הנסיונות בעתלית. ומשונה היתה בעיני העובדה, שהוא התעניין בלי הרף ומתוך עירות בכל הנעשה בארץ-ישראל. הוא קרא את רוב החומר שלנו, וכל פעם שנפגשתי עמו היתה מוכנה בפיו הקריאה: ‘אם תוכל להוכיח לי, שארץ-ישראל הוא ענין מעשי, אעמיד לרשותך את כל כספי’. אבל שום דבר לא היה עשוי להוכיח לו זאת. באופן אישי היה מראה ידידות רבה לי ולשמריהו לוין. פעם אחת אמר ללוין: ‘ראה, קראתי לחוילה שלי בפרבר העיר ‘תל-אביב’. מה רצונך עוד?’ לוין השיב לו: 'רק זאת, שתבנה בית בפרברה של תל-אביב ותקרא לה ‘שיקאגו’.
ברוב הארצות, כמו שהדגשתי כבר, שימשה קרן היסוד מעין גשר לאותם האנשים שהיו מעונינים בארץ-ישראל והיו מוכנים לעזור לנו בעבודתנו, כל זמן שהדבר לא חייב אותם בשטח הפוליטי. אך לא היה די בזה. המאנדאט הסתמך על ‘סוכנות יהודית’, שהיתה צריכה למעשה לדבר בשם כל היהודים המעונינים בבנין המולדת. הקרן היתה מכשיר ולא סוכנות. לא היה בה בקרן אותה מידת השתתפות שנוסח המאנדאט נתכוון לה ושהשתוקקתי להשיגה.
בין הציונים היתה ההתנגדות משני סוגים. היתה, כזכור, קבוצת בראנדייס, שרצתה כי ההסתדרות הציונית היא היא שתהיה הסוכנות, שלפי דעתם אין היא נחוצה עוד כגוף מדיני, והלא-ציונים לא היה להם לחשוש מפניה. אך מתוך שקבוצת בראנדייס הסתלקה פחות או יותר מן העבודה ההסתדרותית, לא היתה חשיבות להתנגדותה. חשוב מזה היה סוג ההתנגדות השני, שנבע מנקודת-המבט ההפוכה לגמרי.
רבים מן הציונים האירופיים, ואחדים מן הציונים האמריקנים, לא רצו לראות את היהודים העשירים שבאמריקה, אלה הנקראים ‘מתבוללים’ בתוך סוכנות, שתהיה לה השפעה מכרעת בעניני המולדת היהודית. ציונים אלה חששו להשפעה המרפה לצד הפילאנטרופיה; ועלי הוטלה האשמה, שאני מנסה למשוך את היהודים העשירים לציונות נגד רצונם ונגד הכרתם. ‘אם הם רוצים לשתף פעולה’, אמרו אותם הציונים, ‘דלתות ההסתדרות פתוחות לפניהם. הם יכולים להיות לציונים’. היתה זו כמובן תשובה שלא ממין הטענה; אנשים מסוג זה לא היו מוכנים להצטרף להסתדרות ציונית, כשם שפיק"א לא היתה מוכנה לבטל את עצמה ולהתמזג עמנו. ולא עוד אלא שההבדל ביניהם ובין הציונים לא היה פוליטי בלבד. אלא גם סוציאלי.
בין הציונים האמריקנים, שהיו מצדדים בחזקה בזכות הסוכנות, היו אנשים כלואי ליפסקי – שכבר הזכרתיו למעלה – והמנוח יעקב פישמאן ומוריס רותנברג. פישמן, שזכרו יעמוד לאורך ימים כאחד העיתונאים היהודים המוכשרים ביותר – הוא היה שנים רבות עורך ה’יידישר מורגן ז’ורנאל' ובעל הטור האקטואלי שהיו לו המוני קוראים – הבין יפה לרוח הקהל. רק מעטים באמריקה, ובנידון זה גם במקום אחר, היו קרובים לי כמוהו ויכולתי לדון עמהם על עניני הציונות בדרך אינטימית יותר. הוא עשה את עיתונו לכוח משפיע לטובה; הסברותיו המתונות והשקולות הועילו לקיים דעה מבוססת בימי משבר, כגון בימי הפולמוס עם בראנדייס והמחלוקת בענין הסוכנות היהודית. יעקב פישמאן מת בתוך המערכה – בקונגרס הציוני שנתכנס בשנת 1946 בבאזל. היתה זו אבידה גדולה לתנועה הציונית ולידידיו.
מוריס רותנברג שייך היה למשמרת הצעירה, ומילא תפקיד ניכר בכמה שלבים של הציונות האמריקנית כמתווך בהיר-מחשבה ומיושב בדעתו בין הצדדים היריבים השונים. על אף התפקיד הזה, העושה את האדם תכופות מטרה להתקפות משני הצדדים, נהנה תמיד מיחס כבוד של כל בעלי-הדין. הוא היה ונשאר עד היום יועץ יקר-ערך, בייחוד לאדם כמוני, הבא מזמן לזמן רק לביקור קצר ועלול לשגות שגיאות חמורות, באין לו מדריכים נאמנים המכירים יפה את הבמה ואת הנפשות העושות במחזה.
רעיון הסוכנות היהודית שימש נושא לויכוחים באסיפות הועד הפועל, בועידות ובקונגרסים שלנו, והויכוחים היו סוערים כמו הויכוחים על יחסינו עם בריטניה הגדולה. אך זמן קצר לפני צאתי לאמריקה, בפברואר 1923, קיבל הועד הפועל במושבו בברלין החלטה, המסכימה בדרך כלל לרעיון הסוכנות היהודית וקובעת כעיקרון ראשי למשא-ומתן שלנו, ‘כי האורגן המנהל של הסוכנות היהודית יהיה אחראי לפני גוף מייצג של העם היהודי’. הודעה זו הסתומה להפליא, אף כי נתנה לי ידים חפשיות להתחיל במעשה, הניחה את הדלת פתוחה גם לפני חסידי הרעיון של ‘הקונגרס היהודי העולמי’.
לכאורה היו שתי דרכים למשוך לעבודת ארץ-ישראל אותם היהודים, שלא היו מוכנים להכריז על עצמם כעל ציונים – שתי דרכים ליצירת הסוכנות. האחת, לארגן ‘קונגרס יהודי עולמי’ עומד ברשות עצמו עם צירים נבחרים מכל קיבוץ יהודי. להלכה היה זה רעיון נכון למדי; אך למעשה היה כינוס קונגרס יהודי עולמי כרוך בקשיים שאין להתגבר עליהם – ובראש וראשונה העובדה, שאותם החוגים ביהדות שרצינו למשכם לעבודה היו רחוקים מן הרעיון הזה! ואפילו עלה בידינו להוציאו לפועל, לא היה קונגרס כזה אלא הסתדרות ציונית מורחבת במקצת.
היו עוד טעמים נוספים לדחיית רעיון הקונגרס העולמי. האנשים שביקשנו את שיתוף פעולתם לא גרסו כלל את המנגנון הדימוקראטי של קונגרסים. הם סירבו אפילו להיפגש עם הציונים ולדון עמהם על אפשרות של ברית. לפיכך היה ברור לי, שהדרך המעשית היחידה היא להזמין את ההסתדרויות הגדולות השונות, העובדות כבר בשטחים אחרים, שיצטרפו אלינו בלי להפסיד את זהותן. את הדרך השנית הזאת הצעתי ואף קיימתיה לאחרונה.
עובדה מוזרה. בעוד אשר התכנית הותקפה על-ידי ציוני ציון כתכנית ‘אנטי-דימוקראטית’, התייחס אליה הגוף הדימוקראטי ביותר בארץ-ישראל עצמה, הסתדרות העובדים, בעין יפה. באסיפות השונות של הגופים הציונים המוסמכים עמדו אנשי העבודה הארצישראליים לימיני במאמצים אלה, מפני שהם היו אנשים בעלי נסיון מעשי; הם ידעו כמה זקוקים אנו למקורות הכנסה חדשים ולכוחות חדשים כדי להמשיך במפעל; ואף כי ייתכן שראו סכנות מסוימות בתכנית, הסכימו עמי, שנטעה טעות חמורה, אם נוציא מכלל עבודתנו, על יסוד ‘דימוקראטיות’ פורמאלית בלבד, אותן הקבוצות כבירות-הכוח והאחראיות שביהדות אמריקה.
עד כאן על ההתנגדות הציונית הפנימית לסוכנות. ועדיין נשאר ‘הצד של הצד השני’. גם בתוך הקבוצות הלא-ציוניות היתה התנגדות לשידוך המוצע. יתר על כן, ועד הסיוע המאוחד (הג’וינט) סבל מחולשה גדולה: מעטים היו האנשים, שהוא יכול לתת לנו לשם השתתפות בעבודת ההנהלה במידה שוה עם שותפיהם הציונים בסוכנות. בעוד שהחבירים בהנהלה הציונית היו אנשים שנבחרו בקונגרסים אחרי מאבק קשה, שהבטיח פחות או יותר רמה גבוהה של איכות, הנה חברי ההנהלה של הג’וינט היו ממונים. איני אומר, שהם לא עשו את מלאכתם יפה, אך כשהסוכנות הורכבה למעשה, היה מצבם בתוך ההנהלה המעורבת רופף קצת. וקודם שהורכבה הסוכנות, עשו כל מה שביכולתם למנוע את ההתחברות, מחשש שמא יינזק שם מעמדם העדיף.
היכרותי עם לואי מארשאל התחילה בשנת 1919, כשבא לפאריס בראש המשלחת היהודית האמריקנית אל ועידת השלום. ראיתיו לעתים רחוקות, הואיל ולא לקחתי חלק בעבודתם. כל המלחמה לזכויות לאומיות נראתה לי חסרת ממשות. אבל רושם גדול עשתה עלי אישיותו החזקה של מארשאל, מסירותו לענינים יהודיים ותבונתו הרבה שהאציל ממנה על הויכוחים. אף-על-פי שהיה נחשב על ‘המתבוללים’, היתה בו הבנה ברורה וחיבה עמוקה לגבי שאיפותיהם הלאומיות של היהודים בארצות אירופה, שנלחמו לזכויות מיעוט בעניני תרבות. הוא למד יידיש ועקב אחרי עיתונות היידיש, והיה רגיש מאד לגבי ביקורתה. אף כי מטבעו בעל הלך-רוח אוטוקראטי, לפעמים דעתן עד כדי עקשנות וסרבן בויכוח – היה, לפי הרגשתי, אדם, שלאחר הכירו בצדקתה של דרך, הלך בה בלי לסטות ממנה. הקושי העיקרי בעבודה עמו היה בנטייתו להשהות כל דבר – נטייה שנבעה בעיקר מרוב טרדות מקצועו ועסקנותו הציבורית רבת-הפנים. צריך היה לעמוד עליו תמיד, כדי שהענין הנידון לא יצלול בהמון התפקידים הדוחקים האחרים. דבר זה הוסיף, כמובן, על ההשהיות במשא-ומתן שלנו – בפרט שהמתנגדים לרעיון הסוכנות השתמשו בחולשתו זו של מארשאל. ואני מצדי השיבותי להם בלחץ ככל אשר יכולתי. הואיל ולא יכולתי להיות תמיד באמריקה, שלחתי אחרים במקומי, פעם את ליאונארד שטיין ופעם את קיש. מוריס רותנברג שימש מעין קצין-קישור תמידי.
היתה זו טעות גדולה לחשוב, כמו שחשבו כמה ציונים בזמן ההוא, כי מארשאל אינו ‘מייצג’ את הציבור, מאחר שלא נבחר, כדרך שנבחרו חברי ההנהלה הציונית. מי שנסע נסוע וחזור בארצות הברית נוכח לדעת מה רבה וחזקה היתה השפעתו. רוב הקבוצות היהודיות החשובות בכל עיר מערי אמריקה נשאו אליו את עיניהם כאל מנהיגם בענינים ציבוריים, ויחסו היה למעשה מכריע, כי יחסם הם נקבע על פיו.
ואילו מבחינה אחת לא ייצג את בני לוייתו. הוא היה קרוב מהם ליהודים וליהדות; למעשה, קרוב מבראנדייס, שהיה ציוני נלהב. כי ציונותו של בראנדייס היתה נסיון שכלי, מבוסס על יסודות חזקים של הגיון ובינה. מארשאל היה בעל מזג חם, מסוגל להתלהבות אצילה וגם להתפרצויות חימה עזה – אך לא ארכו הימים עד שדעתו נתיישבה עליו.
בתחילה מצאתיו מלא ספיקות בנוגע לאפשרויותיה של ארץ-ישראל, אף כי לא ידע כמעט כלום על הארץ ועל עבודתנו. אבל המון אהבתו וחום לבו כיסו על מיעוט בקיאותו בענין. זכורני, עם סיומה של שיחה אחת על סיכויינו, התפרץ, פתאום, כדרכו הסוערת: ‘אבל ד"ר וייצמן, תהיה זקוק לחצי ביליון דולאר, כדי לבנות את הארץ הזאת!’ ועל זה עניתיו במנוחה: ‘תהיה זקוק ליותר מזה, מר מארשאל’. ותשובה זו פרקה את נשקו לגמרי. זמן ממושך הסתכל בי במבוכה, עד שאמרתי לו: ‘הכסף ישנו, הוא בכיסיהם של יהודי אמריקה. עליך ועלי להשיג מקצת מכסף זה’. סבורני, שמכאן ואילך התחיל משיג את גודלה – ואת קסמה – של הבעיה.
בעל אופי אחר לגמרי היה פליכס וארבורג, שלא נפגשתי עמו אלא באביב 1923. הוא היה בעל תכונות נעלות, נדיב-לב עד מאד, דמות מרכזית בציבור היהודי של אמריקה, אף כי לא היה קרוב להמוני העם. היה בו משהו מן ‘הנסיך הטוב’. אך נוטה היה לקבל דברי רכילות, וקל להאמין – או לפחות להשמיע – מה שנושאי כליו סיפרו לו על ארץ-ישראל.
סמוך לבואי שמה באביב 1923 הופתעתי מעט בקבלי הזמנה לסעוד עמו במשרדם של קוּהן, לבּ ושות' ברחוב ויליאם. מצאתיו יושב כמלך באחד החדרים המפוארים שבאותו בנין מפואר, ג’נטלמן חביב ונחמד עד למאד, כולו אומר grand seigneur ורב-נעימות. גמרתי בלבי, שסעודתי עמו עתידה להיות עונג ועסק גם יחד. נמהר הייתי במשפטי. בילינו יחד כשעה וחצי, וכמעט כל הזמן עבר בסיפורו של מר וארבורג על כל מה שנעשה, לפי הידיעות שבידו, בארץ-ישראל. אודה ולא אבוש כי מימי לא שמעתי מפי אדם אחראי פיטפוט הבל ובדות גדול מזה: בולשיביזם, פריצות, ביזבוז ממון, אפס מעשה, רשלנות, וכל זה רק מפי השמועה. הקשבתי באורך-רוח ככל אשר יכולתי – נדמה לי אז, שהוא רב מאד – למבול-דברים זה, והייתי נבוך מעט איך להשיב לו. לא יכולתי להניח את דבריו בלי מענה, אך בתור אורחו קשה היה לי להשתמש בתשובות הראויות לטענות.
הנחתי לו שיוציא את כל רוחו, אחר־כך אמרתי: ‘יודע אתה, מר וארבורג, אני מכיר יפה את ארץ-ישראל ואת העבודה הנעשית שם. הייתי שם מדי שנה בשנה מאז גמר המלחמה, ובפעם האחרונה רק לפני חדשים מספר. השתתפתי כמעט בכל התחלות מפעלינו שם. ובנוגע לאותם הסיפורים ששמעתי מפיך – אני מוכרח להניח, שהם באו לך מכלי שני, שלישי או רביעי – אין אני יכול להכחיש, שבודאי יש קורטוב של אמת בהאשמות הללו – אין עשן בלי אש וכו’ – אבל עד עתה לא הרגשתי בכך. סבורני, שאתה בעצמך לא היית עוד בארץ-ישראל, ואני אומר בגלוי, שאין אני מוכן לקבל את מקורותיך כאמת שאין עליה עוררין'.
אחר כך שאלתי, אם מותר לי להציע לפניו שאלה גלויה: ‘ומה אילו היה הדבר להפך? נניח, שאני בא אליך ובפי אוסף של כל דברי הרכילות והלחישות והרינונים המתהלכים, איני מסופק בזה, על בית קוּהן, לבּ ושות’? מה היית עושה'?
הוא צחק ואמר: ‘אני משער, שהייתי מבקש ממך לצאת’.
אמרתי: ‘קשה לי לבקש ממך לצאת, שהרי אני אורחך’.
מיד הבין שהרחיק לכת וביקש לתקן את הרושם בהציעו לי תרומה, איני זוכר אם לקרן היסוד או לאוניברסיטה העברית. לא קיבלתי באמרי: ‘מר וארבורג, הדבר יעלה לך בהרבה יותר ממה שאתה עומד להציע לי עכשיו. הדרך היחידה לתקן את השיחה המצערת הזאת היא, שתלך לארץ-ישראל לראותה בעיניך. אם ידיעותיך יזכו לאישור מכלי ראשון, לא אוסיף דבר עוד, כי עלי לכבד את השקפותיך, אם הן מיוסדות על נסיונך האישי’.
לתמהוני קיבל את דעתי; ‘הצעתך ישרה בעיני’, אמר, ‘אמלך באשתי, ואם אפשר נלך מיד לארץ-ישראל’. לתמהוני הנוסף, קיים את דברו והפליג לארץ-ישראל, יחד עם הגברת וארבורג, כשבועיים אחרי שיחה ראשונה זו. טילגרפתי אל קיש, שילווה אותם בסיורם בארץ.
הידיעה הראשונה שקיבלתי מוארבורג היתה גלויה – עדיין היא שמורה עמי, – שבה כתב לי, כי עבר את הארץ לארכה ולרחבה והרגיש את הצורך להסיר את כובעו לפני כל אדם וכל אילן שראה! רושם עמוק עשה עליו כל חלק של מפעלינו, היישובים, בתי-הספר, בתי-החולים, ויותר מכל-המתיישבים עצמם. הוא ואשתו חזרו לארצות הברית – עדיין הייתי שם – מלאים תשוקה לעזור ככל אשר יוכלו. שוב הוזמנתי לסעודה, הפעם בביתם. שוב ישבתי והקשבתי, ומה ששמעתי עתה לא היה אלא שיר תהילה לארץ-ישראל ולעבודתנו. חזרה בתשובה כזו לא ראיתי אלא לעתים רחוקות.
ואף-על-פי-כן נשארתי קר. וארבורג הרגיש בכך ואמר: ‘נראה, שאין אתה מרוצה ביותר’. ניסיתי להסביר: ‘ראה, אתה הלכת לארץ-ישראל באמונה, כי תשעים סנט מכל דולאר, שנאסף פה באמריקה, נתבזבזו. ובודאי היתה זו הפתעה נעימה בשבילך להיוכח, כי לפי מראה עיניך רק חמישים סנט נתבזבזו. ואפשר הדבר, שאם יהיה לך ענין אמיתי בעבודתנו – עד כדי ליתן לה יד, – תמצא באחד הימים שאפילו סנט אחד לא הוצא לבטלה. יש לנו קשיים משלנו; יש שההתקדמות היא איטית מאד, יש שהיא מזדרזת קצת; אולם זהו אורגאניזמוס חי, עם כל הנגעים והסיבוכים הבאים כרגיל על אורגאניזמוס חי. אם חפץ אתה להבין זאת, לא די לך בביקור אחד בארץ-ישראל. בטוח אני שתלך שמה שוב ושוב – ולא רק כתייר; וסוף כל סוף נבין איש את רעהו’.
שיחה זו היתה, כפי שאני סבור, ראשית השתתפותו של וארבורג בעבודתנו. והמקרה אבה, ששיחה זו תניח את היסוד לידידות שארכה כל ימי החיים, ועמדה במבחן כמה וכמה חילוקי-דעות. חילוקי-דעות אלו מקורם היה בעובדה, שכל אחד ממנו ראה את ארץ-ישראל מזוית-ראייה אחרת: בשבילנו הציונים היתה זו תנועה של תחייה לאומית; בשבילו היה זה אחד משבעים ושבעת המעשים הפילאנטרופיים שלו – אולי גדול ומעניין יותר מאחרים, אבל לאמיתו של הדבר – לא שונה מהם. כל חינוכו התנגד להשקפה כהשקפתנו; חוץ מזה, שותפיו לעבודה בענינים אחרים לאין מספר, שהוא התחייב בהם, בודאי הזהירוהו מפני הסכנה שמא יזדהה יותר מדי עם הציונים. וארבורג היה אחד מנכסי צאן ברזל שלהם בעסקי ציבור, והם יראו מאד פן יאבד להם לכשייפגש ברעיון חדש, העלול לתפוס את דמיונו בגלל האופי הראדיקאלי שבו. בנידון זה ידוע היה אדון אחד בשם דויד א. בראון, רכשן אמריקני טיפוסי, בעל טכניקה הומה ומהמה להעלות כמו בקסמים מיליונים מתוך כיסיהם של יהודים אמריקנים עשירים. אנשים רבים היו אומרים לי בכובד ראש: אילו עלה בידי הציונים להשיג את תמיכתו המלאה של מר דויד א. בראון, היינו נפטרים מכל צרותינו.
וארבורג נסע עוד כמה פעמים לארץ-ישראל, ושם היה נתון להדרכתו של ד"ר מאגגס, או של אחד מחברי הנהלת הסוכנות. ולמד להכיר את הארץ. יותר מכול לקחה את לבו האוניברסיטה העברית; הוא תרם לטובתה סכומים גדולים ונעשה חבר בחבר הנאמנים שלה. אחר כך נמשך גם לתכנית ים המלח ולמפעל רוטנברג.
משקלם והשפעתם של מארשאל ווארבורג הקלו עלי את עבודתי בארצות הברית. גם בטרם היוסד הסוכנות בדרך רשמית התחילו לא-ציונים באמריקה, בהשפעתם של אלה, להשתתף בקרן היסוד ובמכשירים אחרים לבנין ארץ-ישראל. העובדה שמארשאל נאם יחד עמי מעל במה אחת ביום 13 במארס 1923 – זו היתה האסיפה הראשונה שבה הופעתי בביקורי הראשון – שיותה למגבית קרן היסוד קצב חדש. אחרי קראו מארשאל ואוסקאר שטרויס, מי שהיה ציר בטורקיה, למספר ידידיהם כדי לייסד חברה חדשה להשקעות בארץ-ישראל. הם לא הגשימו את המטרה הזאת, אבל נתנו מכוחם למה שנקרא עתה בשם ‘החברה הכלכלית הא"י’, שהוכשרה על ידי כך להגדיל את השקעותיה במפעלים ארצישראליים שונים. בסתיו 1923, כשבאתי פעם שניה באותה שנה לאמריקה, אחרי הקונגרס הי"ג בקארלסבאד, פתח מר וארבורג בקרן של חצי מיליון דולאר בשביל האוניברסיטה העברית באמצעות ‘ועד הרופאים היהודים באמריקה’. נוסח ראשון לנסיון של חוקת הסוכנות היהודית – כחצי תריסר ראשי-פרקים על מספר גליונות בתבנית רביעית – שרשמנו באביב, עוּבד עתה בצורה מפורטת; פיתוחו וסיעופו של הנוסח העסיקו את כולנו בהפסקות במשך שש השנים הבאות.
כל אותו פרק זמן המשכתי, בימי ביקורי באמריקה, נוסף על מועצות הסוכנות, בפעולותי הציוניות הישירות, שכבר תיארתין למעלה. העדות היהודיות של אמריקה לא היו עשויות כולן במתכונת אחת. שיקאגו היתה עיר קשה בשבילנו, בגלל השפעתו של רוזנואלד. קשה ממנה היתה סינסינאטי, שהעדה היתה שם מורכבת בעיקר מיהודים יוצאי גרמניה – ונוסף לזה מתבוללים. היתה שם קולוניה של יהודים רוסים, חלשה כנגדם, ואחדים מחבריה קיימו במאמצים רבים מעין תנועה ציונית, שנתקלה בהתנגדות קשה כאבן. בדרך כלל, גדלו קשיינו במידה שהלכנו מערבה. קאליפורניה היתה עולם אחר, רחוקה מן הענינים היהודיים שבמדינות המזרח, ולמעשה קרקע-בתולה מן הבחינה הציונית.
היו זעיר שם גם נאות-דשא. בשיקאגו היו, בתוך השאר, שני ציונים מוכשרים ומסורים לעבודה, אלברט ק. אפשטיין ובנימין האריס, שחייהם היו ספוגים מחשבה ורגש ציונים; שניהם עסקו בכימיה תעשייתית, והיו להם תכניות מעשיות לגבי ארץ-ישראל. אחדות מאלו מוּצאות עתה לפועל, ויש תחת ידי תיק גדול מלא מכתבים שכתבו לי בעניני ציונות וכימיה.
‘מציאה’ בלתי שכיחה מצאתי בניו-אוֹרליאנס. היתה שם אישיות חשובה מאד ביהדות אמריקה – סמואל זאמוּריי, ‘מלך הבננות’. ביקורי הראשון בניו-אורליאנס היה מכוּון במיוחד להיפגש עמו. הודיעו לו את דבר בואי והוא דחה את יציאתו מן העיר – לפי תכניתו קודם לכן – לימים אחדים, והימים הללו שביליתי עמו היו לא רק מעניינים במידה יתירה, אלא גם מועילים לקרנות.
זאמוּריי בא לאמריקה מקישינוב בעודו צעיר מאד, ושנותיו הראשונות בעולם החדש היו מלאות וגדושות משלוחי-יד שונים, שהביאוהו יותר ויותר דרומה. נסיונו הראשון שהצליח בו קצת היה בעגלת-יד לשם מכירת בננות; עסק זה הכניס לו את הוצאות הדרך עד ניו-אוֹרליאנס. כשהגיע שמה היה בידו עודף קטן. הוא גמר בלבו להמשיך באותה דרך שהביאה לו את המאזן החיובי הראשון. בשעה שנתודעתי אליו היה כבר ‘מלך הבננות’ – בעל מטעים גדולים בהוֹנדוּראס, עם מחסנים, בתי-אריזה וכו' וגם צי משלו, מורכב מספינות-קירור. היום הוא ראש ‘חברת הפירות המאוחדת’, אחת מחברות-הפרי האדירות באמריקה. ובכל שורת ההצלחות האלה שמר זאמוריי את פשטותו, את ישרותו הצלולה, את התעניינותו הערה באנשים ובדברים ואת תשוקתו לשרת. הלימודים החביבים עליו בשעות הפנאי היו מתימטיקה ומוסיקה, והוא מצא בהן סיפוק רב. סיפרו עליו, שהצלחתו בריפובליקות של מרכז אמריקה באה לו בעיקר בגלל העובדה, שהיה מרבה לעשות צדקה וחסד עם הפועלים שהיה מעסיק במטעיו – דבר שהיה רחוק מלבם של בני-תחרוּתו. הוא בנה בתי-ספר, בתי-חולים, מחנות-נופש וכפרים למופת, ובכלל היה משרה על אנשי-העבודה שלו את ההרגשה, שהוא משתתף ברוב רגש בתנאי חייהם. מעשי-הבנייה שלו הביאו בדרך מקרה לידי חפירתם וגילוּים של שרידים חשובים בתרבות המאיה, והאוסף הגדול שאסף מאותן העתיקות הוא כיום הזה אחד המוּצגים היקרים של אוניברסיטת ניו-אורליאנס.
זאמוריי היה אחת החויות הגדולות שלי בעת ביקורי בארצות הברית באותה שנה; ולא הנחתי שום הזדמנות לראותו בביקורי הבאים. הוא לא השתתף בצורה פומבית בעבודתנו; אך התעניינותו היתה מתמדת ורבת-נדיבות. בתחילת המלחמה מצאתיו מדוכא מפני ‘הספר הלבן’ משנת 1939 – מדוכא, אך מלא תקוה לאחרית טובה. עם כל צערו על ‘הספר הלבן’ מסר בראשית המלחמה את רובו של צי הספינות שלו לבריטניה הגדולה.
דומני, שסיפרתי במידה מספקת על המכשולים, העיכובים, ההתנגדות, הסיבוכים הפנימיים והחיצוניים, שהיו כרוכים במעשה הקמתה של הסוכנות היהודית. דבר זה אכל שבע שנים טובות מחיי, והמכה הקשה מכל המכות היתה שמורה לי לשעת נצחוננו.
באוגוסט 1929, מיד לאחר הקונגרס הציוני של אותה שנה, נתכנסה סוף-סוף האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית בציריך שבשוייץ. ההתנגדות הציונית הוכרעה, ההתנגדות החיצונית הושבחה: אסיפה אמיתית של מנהיגים יהודים בעולם הלא-ציוני הכריזה על רצונה להשתתף שכם אחד עם הציונים בעבודה המעשית בארץ-ישראל. היו מיוצגים שם כל חלקי העם היהודי וכל ציבור בעל כמות מסוימת. בפרק זה תיארתי רק את המערכה האמריקנית בתולדות הסוכנות; בפולין באנגליה, בהולאנד ובכל ארץ בעלת אוכלוסיה יהודית, הוצג אותו המחזה. ולא רק ראשיהן העשירים של ההסתדרויות הפילאנטרופיות הגדולות נמשכו לשותפות זו. הסוכנות היהודית כנסה למקום אחד קבוצת יהודים מן המצוינים שבדורנו; כל החוגים והשטחים של מדרש ומעשה היו מיוצגים בה, למן ליאון בלום, המנהיג הסוציאליסטי הגדול, עד מארשאל ווארבורג מן הימין; מלורד מלצ’ט, אחד מגדולי התעשיה באנגליה, עד אלברט איינשטיין איש המדע וחיים נחמן ביאליק המשורר. כתום האסיפה היתה לי שיחה ארוכה עם מארשאל ווארבורג. הם הבטיחוני, שהדאגות הכספיות הן עתה נחלת העבר; לא יהיה עוד צורך שאדוד ברחבי אמריקה – ובארצות אחרות – מעיר לעיר לשאת דרשות ונאומים אין מספר כדי לסייע ביצירת האמצעים לצורך התקציב הצנוע של ההסתדרות הציונית. בשורה או הבטחה זו מצדם הביעה, בטוח אני בזה, את אמונתם בלב תמים.
ימים מועטים לאחר שנתפזרה האסיפה מתוך ברכות גומלין, ובעוד ציונים ולא-ציונים בכל העולם בירכו זה את זה ליצירת מכשיר חדש וכביר-כוח לפעולה יהודית, פרצו בארץ-ישראל המהומות ב-23 באוגוסט. ב-11 בספטמבר מת לאחר ניתוח לואי מארשאל, עמוד-התוך של החלק הלא-ציוני בסוכנות. וכעבור שבועות מספר בא המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929, ובעקבותיו שפל ממושך – אולי החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית – שפגע קשה במקורות העזרה, שהסוכנות התכוננה לינוק מהם.
נשגה אם נאמר, כי מנת המכות האחרונה שנחתה עלינו הרסה את עבודת השנים שעברו. קודם כל, ההישג החינוכי שהושג על-ידי מאמצים ממושכים אי-אפשר היה שייהרס. השפעתו היתה מוסיפה והולכת, הפרץ בין הציונים והחלקים הלא-ציונים שבדעת הקהל הלך הלוך וצר. עצם המשא-ומתן שקדם להשלמת הסוכנות הביא לידי יחס של חיבה גדולה יותר מצד הלא-ציונים. המחשבה שבנין המולדת היהודית הוא חלום אוטופי, הזייה של בטלני גיטו מותעים על-ידי רעיונות משיחיים, התחילה להתפזר על-ידי השתתפותם של אנשי-עסקים דגולים, הנודעים לתהילה בפיכחותם ובמעשיותם המחמירה.
בכתבי את הדברים היום, כעשרים שנה אחרי ייסודה הרשמי של הסוכנות היהודית, נראית מציאותם של אישים כאלה בתוך העבודה למען ארץ-ישראל כדבר מובן ממילא. המאורעות האפלים של השנים האחרונות עשו הרבה לרכוש אותם. אולם הצעדים הראשונים נעשו, והתבנית הראשונה נוצרה במשך תקופה ארוכה של שידול ומשא-ומתן, כפי שתיארתי בפרק הזה.
פרק עשרים ושמונה / יסודות 🔗
עשר שנים מכריעות / התקדמות האוניברסיטה העברית / מה היו צריכים להיות תפקידיה? / הפתיחה נועדה ל-1 באפריל. 1925 / לורד באלפור מסכים לקבל את הנשיאות / הכנות / טקס אשר לא יישכח / באלפור מסייר את ארץ-ישראל / קבלת פנים נלהבת / משמעותה של פתיחת האוניברסיטה / האנטישמיות גוברת באירופה, שינויים מדיניים לרעה בארץ-ישראל / ה’כפילות' שבמאנדאט / ועדת המאנדאטים של חבר הלאומים / דברי ביקורת בתוך התנועה / ז’אבוטינסקי מייסד מפלגה ריביזיוניסטית / אוסישקין מתפטר מן ההנהלה / אך העבודה נמשכת, היסודות הונחו.
השנים שבין 1920 ובין 1929 היו בשביל התנועה הציונית והבית הלאומי שנים של התקדמות ונסיגה חליפות, של פעולה איטית ורבת-יגיעה זרועה אכזבות חוזרות ושל צמיחת יסודות בארץ-ישראל, יסודות שאיתנותם עתידה היתה להתגלות בימים הבאים. בשבילי היו אלה שנים של עבודת פרך ודאגה תמידית, שנות נדודים רבים בארצות רבות, שנות מאמץ בלתי פוסק בתוך ההסתדרות הציונית לתאם את פעולותינו ואת שיטותינו עם ההשקפות שהבאתי לידי ביטוי בדפים הקודמים. אלו היו גם שנים של התגברות האנטישמיות באירופה בכללה ושל הנאציזם בגרמניה, ודבר זה שיוה לתפקידנו דחיפות חדשה ונואשת. על מאורע בולט אחד בשנות העשרים אני מתעכב בעונג, בשל חשיבותו המעשית והסמלית גם יחד – היא פתיחת האוניברסיטה העברית. בתתי למאורע זה מקום בפני עצמו בזכרונותי, אני עושה כך לא רק מחמת יחסי המיוחד לשעבר והיום למוסד זה, אלא מחמת שבו נתקיים חלומי המיוחד מימי ראשיתה של התנועה.
הצעד הראשון לקיום החלום, כזכוּר בודאי לקורא, היה – רכישת האחוזה בית גריי היל בהר הצופים. הצעד השני היה – הקמת בית הספריה – לזכר דוד וולפסון – בקרבת מקום, כדי לכנס בו את אוסף הספרים הגדול, שנמצא כבר בספריה הלאומית בירושלים. ספרננו הראשון היה ד“ר היינריך לוה, ציוני ותיק, חבר-לנשק מימי לימודי בגרמניה, שנעשה בינתים ספרן בספריה של אוניברסיטת ברלין. לד”ר לוה אנו חייבים תודה על אירגון ומסורת ביבליוגראפיים טובים. לאחר ייסוד המפעל התחילו זורמים ספרים מכל קצוי תבל; וביותר האירה ההצלחה פנים למחלקה המזרחית, והיא הגיעה עד מהרה לדרגה חשובה באמת במקצוע זה. סמוך לגמר בנין הספריה נפתח בית-הספר למדעי המזרח, שאוּכסן לפי שעה בבית פרטי שנשכר למטרה זו.
בשנת 1923 הוזמן לירושלים פרופיסור פאטריק גדס לסייע בתיכון תכנית חדשה לעיר. ביקשנו ממנו להכין את התכנית ואת התיאום של בניני האוניברסיטה, ולאחר בדיקת החלקה התקין כמה תרשימים נהדרים, שכולנו התפעלנו מהם. לצערי לא בוצע למעשה אף אחד מהם, אף כי השתמשו בקויה הכלליים של התכנית, ואני כשלעצמי עדיין מקוה לראות בטרם אמות את אולם-האסיפות הגדול מתנוסס במדרון הר הצופים.
בית גריי היל נבנה כולו מחדש, ואוכסנו בו שני המכונים של מיקרוביאולוגיה וביאוכימיה, הראשון בהנהלת פרופיסור שאול אדלר, קודם בלידס, והשני בהנהלת פרופיסור פוֹדוֹר, שהקדיש הרבה זמן לרכישת ציוד ולסיגול הבנין לצרכי מעבדה. ‘ועד הרופאים היהודים של אמריקה’ המציאו את רוב הכסף להתחלה וכיסו את תקציב שני המכונים במשך שלוש השנים הראשונות. עתה ידענו, שיש לנו לפחות הגרעין של מחלקה למדעים.
יותר מכל המחלקות היה מקובל, כמובן, המכון למדעי היהדות, שהוקם בתרומתו של סול בלום מפיטסבורג. בארון אדמונד די רוטשילד, פליכס וארבורג וידידים אחרים היה להם ענין אישי בענף זה של האוניברסיטה, ואמנם היה זמן, שהרגשתי סכנת מה בהתלהבות שעורר מכון זה. היו רבים מדי, שדימו להם את המכון הזה בצורה רומאנטית, כמרכז גדול לתורה ולספרות עברית; הוא הועמד תחת אפיטרופסותם של הרבנים הראשיים בלונדון ובפאריס, והמועצה שלו כללה את ד"ר מאגנס. היתה סכנה, שהוא ייעשה מין סמינאר תיאולוגי, בדומה לאלה שבלונדון, ברסלאו ופילאדלפיה, במקום להיות בית-ספר של Literae humaniores באוניברסיטה חפשית. לאשרנו חלפה הסכנה, כשמועצת המכון למדעי היהדות נתמזגה עם המבנה הכללי של האוניברסיטה.
משום מה רק מעטים נתנו בימים הראשונים ההם את דעתם על האפשרות לפתח מחלקה מדעית גדולה באוניברסיטה העברית. אמרו לי וחזרו ואמרו לי, שלעולם לא נוכל לעמוד בהתחרות עם קיימבריג' או לונדון, עם פאריס או הארוארד בכימיה, פיסיקה או מתימטיקה. הרגשתי שזוהי תפיסה מוטעית – על כל פנים בנוגע לימים רחוקים. אמת הדבר, כי במעט השנים הראשונות לא נשיג הרבה בשטח זה, אבל אם יינתן לה לאוניברסיטה להתפתח בדרך חפשית, מי יודע אילו כוחות צעירים נוכל למשוך אלינו מעולם המדע? ידעתי גם זאת, כי יש להאדיר את המדעים בירושלים, לא רק לשמם, אלא משום שהם חלק בלתי נפרד מן התכנית לפיתוחה המלא של ארץ-ישראל, וגם משום שהאפשרויות בשביל סטודנטים יהודים באוניברסיטות הגדולות שבאירופה מצטמצמות יותר ויותר. הנימוק האחרון בא אז רק מתוך דאגה סתומה, אפילו בלבי אני. המאורעות בשנים האחרונות ביססו אותו על מציאות מרה מאד.
נוסף על המכונים שתיארתי כבר, היה ברשותנו, בירושלים, בית-החולים הגדול על שם רוטשילד, שנראה לנו. כי נוכל להשתמש בו לשם מחקר, ובזמן מאוחר יותר – לשם הוראה. היתה לנו גם תחנת-נסיונות חקלאית ובה מספר עובדי-מחקר, וזו יכלה לשמש התחלה של מחלקה חקלאית.
בכלל, חשבנו את כל אלה להתחלה נאה. הכול היה, כמובן, בקנה-מידה צנוע מאד, אבל נראה לנו מבטיח הרבה. הבינונו. כי תהליך בנינה של אוניברסיטה מן ההכרח שיהיה איטי, אפילו אם לא נביא בחשבון את העובדה, שהמאמצים המצומצמים (בערך לתפקיד שעמד לפנינו) כפו עלינו זהירות יתירה. אבל מימי לא חשבתי, כי דברים כגון אוניברסיטאות צומחים בין לילה, ובפרט בארץ הנלחמת עדיין על סיפוק ערכי החיים הפשוטים. אף לא חשבתי, כי האוניברסיטה הצעירה תמצא – או צריכה למצוא – את דרכה סלולה לפניה. מוסדות כאלה, בדומה לבני-אדם, על-פי-רוב טוב כי ידעו מחסור ותלאה בנעוריהם; לאחר שהתגברו על כל אלה, הם חזקים יותר ומעורים יותר בקרקע.
בעיקר נראה לי חשוב, שנתחיל כשהחומרים בידנו ושנשתמש בהם בדרך מועילה ככל האפשר. ועל זה נתנו את דעתנו בשנת 1923 ובשנים הבאות, עד כי באביב 1925 יכולנו לבוא ולראות את ‘האוניברסיטה שלנו’ ולהיוכח, כי אמנם הגיעה למדרגה המצדיקה ‘טקס פתיחה’ רשמי. מסתבר שבשלב זה לא נתקבלו תלמידים, אך נתלקטה מעט מעט חבורה של עובדי-מחקר והמכונים השונים לבשו צורה. לאחר ויכוחים וחקרי-לב רבים שלחנו הזמנות לטקס פתיחה, שינוהל על-ידי לורד באלפור ב-1 באפריל 1925. נקל לשער איזו חשיבות היתה בעינינו לעובדה, שהוא קיבל את ההזמנה מיד וברוב התלהבות.
ובאמצע מארס 1925 יצאתי אפוא עם אשתי ועם בננו בנג’י, כדי לעלות בגנואה על האנייה ‘אספריה’. באנייה מצאנו את פרופיסור ראפּאר, המזכיר התמידי של ועדת המאנדאטים, שייצג את האוניברסיטה של ג’ניבה בפתיחה. חבורת באלפור – באלפור עצמו, מי שהיה מזכירו אדוארד לאסל והגברת לאסל, בת אחות באלפור – עלתה על האנייה בנאפולי. באלפור, שהיה יורד-ים גרוע, רצה לקצר ככל-האפשר את הנסיעה בים. גם ידידים אחרים – ביחוד הסוקולובים – היו באותה אנייה, והיתה לנו איפוא חברה במידה מספקת. עד סיציליה היה מזג אויר יפה, אך אחרי סיראקוס התחוללה רוח והים שינה את טעמו, וחבורת באלפור ‘יצאה מכלל פעולה’ במשך שלושה ימים. רק לעתים רחוקות משתולל כך ים התיכון בסוף מארס, ואני מניח שלא אחד מן הנוסעים רטן בחשאי לחש להרחיק את הסכנה. לורד באלפור לא הראה את פניו עד שהגענו לנמל אלכסנדריה. עוד היתה שם סערה למחצה וזרם מטר קר קידם את פנינו כשירדנו בכבש. הערותיה הלגלגניות של הגברת לאסל על מזג-האויר הנפלא בים התיכון ושמי-התכלת של מצרים עשו עלי רושם לא נוח, שמא מטילים עלי את האחריות להתנהגותם הרעה של איתני הטבע.
הבאלפורים הלכו לקאהיר, להתארח אצל לורד אלנבי, והוא בא עמהם כעבור ימים אחדים לקאנטארה וליוה אותנו לירושלים.
המצב בארץ-ישראל היה אז מתוח קצת, אך קציני הבטחון הבטיחו לנו, שמלבד הפגנה שקטה למדי בצורת שביתה וסגירת חנויות ערביות אחדות בירושלים, בחיפה וביפו, לא יקרה שום דבר ביש. ואמנם כך היה, כשאורחינו התחילו באים במספר ניכר: נציגי אוניברסיטאות וחברות מדע מכל פינות העולם, ועל הכול זרם גדול של תיירים. לא קל היה למצוא חדרים לכל האנשים האלה בירושלים, כי המלונות עדיין מעטים היו ולא ממין משובח. אך ועדת ההארחה שלנו עבדה יפה ולא הגיעו אלי שום תלונות. כל תושב, שהיתה לו דירה הגונה, העמיד את דירתו לרשות הועדה. אם כה ואם כה, דאגנו לכך, שאורחינו ימצאו את הרווחה המתקבלת על הדעת.
חבורת באלפור ואלנבי אוכסנו, כמובן, בבית הממשלה. על קיש, על אידר ועלי עברו כמה ימים של מתיחות מרובה בשל האחריות להמון כזה של אנשים חשובים בתנאים קשים למדי. היתה, למשל, רק דרך אחת מן העיר אל האוניברסיטה בהר הצופים, והדרך צרה ומעט בה המקום לסבב את המכוניות. הפיקוח על התנועה היה ענין לא קל, כי מספר המכוניות ההולכות ושבות הגיע אז בירושלים לשיא. קושי פיסי אחר גרם לנו המקום שנבחר לטקס הפתיחה. עוד לא היה אז אולם, שעשוי לקלוט אפילו בקירוב את מספר אורחינו ומוזמנינו (חיכינו לשנים עשר עד ארבעה עשר אלף איש). המקום היחידי, שיכולנו לערוך שם את הטקס, היה איפוא האמפיתיאטרון הטבעי הנשקף על פני ואדי עמוק במורד הצפוני של הר הצופים. מסביב לאמפיתיאטרון זה התקנו שורות של מקומות ישיבה, לפי תצורת הסלע הטבעית. הכול היה גס ולא מעובד, אבל על המסגרת כולה היה שפוך יופי טבעי כזה, שיד כל אמנות קצרה להוסיף עליו.
הקוץ שבאליה היה זה: כדי להימצא מול פני הקהל באמפיתיאטרון זה, היה צורך לערוך את הבמה על גשר נטוי על הואדי גופו. הלוע היה עמוק, תלול וסלעי; הגשר נעשה מניה וביה מעצים ומראהו עורר – לפחות, בי – בטחון מועט. הוגד לי, שניסו אותו פעמים רבות, אבל בשרי סמר למחשבה, כי משהו עלול להתמוטט ברגע המכריע… ואולם בוני הגשר בטוחים היו, שהגשר עשוי לשאת בבטחה מאתיים או מאתיים וחמישים איש. ומאתיים מחלוצינו הצעירים והחסונים ביותר התנדבו לרקוד הורה אדירה על עצי המערכה. לא אונה כל רע – מלבד קול רעש גדול – וללבי הוקל מעט; בדיקה קפדנית של הבמה לא גילתה שום היזק.
נשארה עוד בעיה אחת: שמירת הבמה הבדוקה בלילה שלפני הפתיחה. ושוב באו לעזרה החלוצים: הם הקימו מין מחנה ארעי בתוך הואדי ושלחו משם משמרות תכופות, האחרונה רגעים מספר לפני בוא האורחים הראשונים.
הסידור אמנם היה פשוט, פרימיטיבי, אך הסביבה – הדר הנוף החמוּר המתגולל לעיני הרואה בחלק זה של הר הצופים – מילאה את החסרון על אחת שבע. מסופקני אם איש מאלה שעלו להר הצופים באותו יום, והעלייה התחילה לפני עלות השחר, הצטער על העדר האולם המרכזי. מלבד אורחינו הזרים, באו אנשים מכל פינות הארץ, אנשים מכל מעמד, מכל גיל ומכל סוג. רק שתים או שלוש השורות הראשונות היו שמורות; שאר השורות היו פתוחות לקהל ומסתבר מאליו שהיו מלאות וגדושות כמה שעות לפני התחלת הטקס. הסתכלתי במידה של גאוה במשמעת וברוח הבדוחה של ההמונים.
כחצי שעה לפני מועד הפתיחה התכנסו הנואמים ואורחים אחרים שעל הבמה בבית גריי היל כדי ללבוש את בגדיהם האקדמיים; אחר כך עברו, תהלוכה ססגונית קטנה, דרך חורשת האוניברסיטה אל הבמה. החבורה מבית הממשלה התקרבה ובאה מן הצד שכנגד. הופעתו של באלפור עוררה סערת תרועות, שקמה לדממה ברגע שישב במקומו על הבמה.
הטקס עצמו הוא ענין לדברי הימים, ואין אני צריך לתארו כאן. רבים מן הנואמים היו נרגשים עד למאד. אחד או שנים מהם, כפי שאפשר היה לראות מראש, האריכו בדבריהם. זכורני, שחשבתי אז על ביאליק (דוקא על ביאליק!), שהוא מעמיד בנסיון את סבלנותם של האנשים: הוא דיבר עברית, שהיתה לרבים מן הנוכחים לשון זרה. ולא עוד אלא שידעתי, כי עם שקיעת החמה נעשה האויר צונן פתאום, וחושש הייתי לבריאותם של באלפור (הוא היה אז אדם בן שבעים ושבע) ואחרים, שכולם היו גלויי ראש ובלי אדרות. אך סיימנו לפני שקיעת החמה; ההמונים נתפזרו בסדר; האורחים הלכו לנוח לפני הסעודה שנקבעה לערב; והועדות השונות שהיו אחראיות לסידורים נשמו לרווחה, אחרי שהכול עבר בלי מכשול ניכר. בסעודת הערב ישבה אשתי ליד לורד אלנבי. בהתרגשותה שאלה אותו: 'החשב אדוני אז את בעלי לקל-דעת, כשביקש רשות להניח את אבן הפינה בשנת 1918? הוא הרהר רגע והשיב: ‘כשאני מחזיר את מחשבתי לאותו יום – ואני עושה כן לעתים קרובות – אני בא לידי מסקנה, שאותו טקס קצר אצל מרוחו על צבאי, ונתן לו את האמונה בעתיד’, הוא חזר על הדברים האלה בנאום הקצר שהשמיע אחרי הסעודה.
לפני בואו של באלפור לארץ, חשבנו למנוע ממנו טרחה ככל האפשר. לפי תכניתנו צריכים היינו לעשות טיול קצר בארץ, כדי להראות לו מקום אחד או שנים, שלפי דעתנו הוא ימצא בהם ענין מיוחד, אך לא נוגיע אותו בנסיעות. אולם עשינו את חשבוננו בלי האורח, שלא רצה להישמר מטרחה. מראה הארץ משך את לבו, והוא רצה לראות הרבה ככל האפשר. אף חוששים היינו, שלא ידבר הרבה, ביחוד בחוץ. וגם בזה, כשהגיע לכך, לא יכולנו לעצור בעדו. בכל מקום בואו נתקבל בחמימות, ובדרך הטבע, ראש המקום השמיע דברי ברכה אחדים (ואני השתדלתי, לא תמיד בהצלחה, שיהיו קצרים ככל האפשר). לורד באלפור אהב מאד להשיב. בהזדמנות אחת אמר: הדבר מזכיר לו מסע של בחירות כלליות, בהבדל אחד – שהכול נוטה לאותו צד!
יותר מכול נתרשם מטיולו לתל-אביב. בתחילה חששתי קצת. העיר היתה לא קטנה ובודאי מצויים בתוך ההמון כל מיני אנשים. ובעלי מזימה רעה – קל להם לבצע שם את מזימתם. אמצעי בטחון היו, כמובן, חמורים. בוקר אחד ירדנו במכוניות מירושלים; לארוחת הבוקר סרנו למקוה ישראל, בית-הספר החקלאי השוכן קילומטרים מעטים לפני תל-אביב. אכלנו שם ארוחה קלה והנחנו את לורד באלפור שינוח קצת, ואנו יצאנו לתור את המקום לפניו. ההמונים שפגשתי הפליאוני אף הבהילוני. הרחובות הראשיים – רחוב אלנבי ורחוב הרצל – היו מסויגים בשורות צפופות של אנשים. לא רק המדרכות היו כחומה חיה, אלא גם כל יציע, כל חלון, כל מעקה גג היו מלאים עד אפס מקום. כל ההמונים הללו עמדו וחיכו כבר שעות. הלכתי לראות את מר דיזנגוף, ראש העיר, שהבטיחני כי יש לו יסוד להיות מרוצה באמצעים שננקטו לשמירת הסדר; אחר כך חזרנו למקוה ישראל לקחת את יתר החבורה.
ובכן נכנסנו לתל-אביב מיד אחרי הצהריים במכונית פתוחה. את ההתלהבות שבה נתקבל לורד באלפור אין לתאר. ברחוב הרצל עמדה קבוצת נשים מפולין, שבכו משמחה; מדי פעם בפעם נדחקה אחת מהן ונגעה מתוך חיבה בגוף המכונית או בשרוול בגדו של באלפור, בהשמיעה קול ברכה. נראה היה שהוא נרגש עד עומק לבו. המכונית התקדמה לאיטה; היה סדר למופת; ולמועד הנכון הגענו ל’רחוב באלפור', שהוא עמד לפתוח אותו. כאן קידמוהו בברכות נציגי העיר, ואחר־כך נתקיים הטקס הקצר. מכאן פנינו לגימנסיה ‘הרצליה’, ושם ערכו התלמידים מסדר של התעמלות, שעשה רושם רב על הפמליה של באלפור. פה אחד השמיעו שתי דעות: ‘נערים אלה נראים כאילו באו מהאראו!’ ועוד: ‘מר דיזנגוף יכול היה להיות ראש-העיר של ליוורפול או מאנצ’סטר!’ שתי ההערות נתכוונו להביע – וכן נתקבלו – את המחמאות הגדולות ביותר.
אחרי משתה התה הסתלקנו אל המעון, שהוכן בשביל החבורה בביתו הישן של שמריהו לוין, שנתפנה לתכלית זו. הכול היה שם מוכן, אף חבר משרתים ומשמר; עזבנו את באלפור ואת פמליתו לנוח מעמל היום. נדברנו, שאבוא לבקר אצלם בבוקר יום המחרת.
בשעה מאוחרת בערב עלה בדעתי, כי מוטב שאלך ואראה מה מצב הדברים מסביב לבית לוין, והלכתי כמטייל לעבר ההוא. אך שרשרת של צעירים עמדה על המשמר וסגרה את כל המבואות. אף אני לא יכולתי להגיע אלא עד מרחק שלוש מאות יארד מן השער. דבר זה נעשה רק מקצתו מטעמי בטחון; עיקר הכוונה היתה להרחיק את קול שאונו של ההמון, שלא הראה כל חשק ללכת לישון. באלפור אמר לי למחרת בבוקר, שעבר עליו לילה שקט. אמצעי הזהירות, כנראה, היו יעילים.
באותו יום יצאנו לסיור קצר במושבות יהודה – ראשון לציון ופתח תקוה – משם פנינו צפונה לחיפה, ושם נערכה לבאלפור קבלת פנים נהדרה בטכניון (שנפתח כמעט בזמן אחד עם האוניברסיטה). המשכנו דרכנו לעמק. בדרך לנהלל עברנו ליד גבעה, שעמדו עליה כמה צריפים חדשים, ומסביב להם הצטופפו כמה אנשים, שמראיהם היו כפליטים שבאו מקרוב. היתה זו חבורה שעשתה רושם. נתברר לנו, שאלה הם חסידים, שהגיעו לארץ רק לפני ימים מעטים בהנהלת רבם (הרבי מיאבלונה). רבים מהם אנוסים היו לישון תחת כיפת השמים, ואף כי צפויים היו לגשמים קלים היורדים עוד באפריל, היתה זו בשבילם חוייה נפלאה. באלפור ירד מן המכונית ונכנס לצריפים לקבל את ברכת הרבי. אמרתי לו, שאם ישוב לכאן בעוד שנה או שנתיים בודאי ימצא תמונה אחרת לגמרי: האנשים ישבו על אדמתם, שמחים בחלקם ומראיהם כאיכרים בני איכרים מדור דור.
הסיור נתארך וכלל כמה מקומות, שלא הובאו מלכתחילה בחשבון התכנית. באלפור נאם בכל מקום לפני המתיישבים – לפחות, לפני אלה ששמעו אנגלית. הוא נפגש גם עם כמה מן השיכים הערביים, שבאו מן הכפרים הסמוכים. הוא נתרשם ממראה המתיישבים והליכותם: זקופים, שזופי-שמש, שקטים, שולטים בעצמם – התנהגות שונה לגמרי מזו של היהודים העירונים גרויי-העצבים. גם הילדים היו ילדי כפר לכל דבר, ילדי-אדמה וילדות-אדמה, פשוטים, צנועים, בלי התנאוּת ועליזים עליזות מדבקת. לורד באלפור גילה התעניינות ערה בכל דבר ובכל אדם. הוא ביקש להבין את האנשים האלה, את חייהם, את צרכיהם, את תקציבם, איך יכלו להתקיים בלי כסף, בלי רכוש פרטי, איך יכלו לקיים קשרים פשוטים כאלה עם עולם החוץ, איך יכלו לחיות בכפרים מבודדים, מה חייהם הרוחניים, מה הניגונים שהם מנגנים, מה הספרים שהם קוראים. כתום הטיול אמר לי: ‘סבורני, שהנוצרים הראשונים היו צריכים להיות דומים לאנשים האלה’. והוסיף: ‘הם הולמים יפה את הנוף הזה’.
הטיול בא לקצו בנצרת, שהגענו שמה בערב נהדר אחד לאור לבנה מלאה. חבורת באלפור עמדה לצאת בבוקר יום מחר לסוריה, ואני עמדתי לחזור לחיפה להיות עם אמי בחג הפסח, ובכן היתה זו שעת פרידה. זכורני, שהלכתי בלילה אחרון זה עם אדוארד לאסל לאורך הדרך אל מחוץ לנצרת, ושנים או שלושה צעירים ערבים פנו אלינו והציעו לנו את שירוּתם כמורי-דרך בעיר. כיון שהשעה היתה שעת לילה, אמרנו להם, אולי נראה אותם למחרת היום. אחר־כך נכנסו עמנו בשיחה, ואמרו לנו באנגלית המשונה שלהם, כי הנה בא עתה לנצרת יהודי גדול מאד, מר באלפור. ניסינו להעמידם על טעותם, אבל הם היו בטוחים לגמרי כי יהודי הוא, וכי בא ‘למסור’ את ארץ-ישראל ליהודים. כל זה נאמר בלי כל מרירות, ותוך קלוּת וליגלוג למחצה. ניתן לשער, שהתעמולה הערבית כבר התקדמה במידה ניכרת.
בשעת סעודת הערב נתעורר ויכוח, אם על לורד באלפור לנסוע לדמשק במכונית או ברכבת, לפי המתוכן מראש. אני התנגדתי בחזקה לשינוי המוצע. לא ראיתי בטחון לו בנסיעת מכונית לסוריה; ועוד זאת, השלטונות הצרפתים, שבראשם עמד סאראי, קיבלו על עצמם אחריות מלאה לנסיעה ברכבת, והרכבת תחכה לו על הגבול. גם בארץ-ישראל לא קל היה לנקוט את כל האמצעים לצורך הבטחון, ושם נהנינו משיתופם התמידי של השלטונות, נוסף על אלפי צעירים שהיו מוכנים לשמור את הסדר גם בערים וגם בדרכים. וכל זה חסר היה בסוריה. נתגלע כמעט ריב בין הגברת לאסל וביני, ופעם או פעמיים רמזה, שאני מנצל את דודה לצורך תעמולה. ודוקא זה הדבר שהשתדלתי בכל כוחי להימנע ממנו. כל הזמן עשיתי ככל שהשיגה ידי להגן עליו מפני ‘ניצוּל’ כזה – אך הוא עצמו התנגד למאמצי מתוך כוונה טובה להגבילו. לבסוף פנתה הגברת לאסל אל באלפור עצמו, שהקשיב לכל השיחה בלי לגלות אף במשהו את דעתו, והוא אמר: ‘מניח אני שנצטרך להישמע לפקודותיו של ד"ר וייצמן; סוף סוף, אנו מטילים עליו טרחה מרובה’. ובכן נשארה קיימת התכנית הראשונה.
שלחתי את מזכירתי, העלמה ליברמאן, לבירות לפני החבורה, למען תודיעני מה מצב הדברים שם. למחר בבוקר דיברתי עמה בטלפון, ושמעתי את כל מעשה ההפגנות הסוערות, שהביאו את ביקורו של באלפור לקצו כמעט קודם שהתחיל: איך ניסו המונים להרוס אל מלון ויקטוריה; איך נאלץ סאראי להוציא את החבורה בהיחבא ולשלוח אותם ברכבת מהירה אל האנייה.
הצטערנו צער רב על הביקור, שעבר בסדר ובשלום בארץ-ישראל ונסתיים בצורה כה בלתי-נעימה בסוריה, אך שמחים היינו שלא אונה לחבורה כל רע, חוץ מביטול תכניתה. ירדתי לאלכסנדריה כדי לבוא ל’ספינכס' ולהביע ללורד באלפור את צערי על המאורעות בסוריה. הוא השיב בשלוה: ‘הו, איני מצטער על כך – אין זה ולא כלום לעומת מה שעבר עלי באירלאנד’! גם מאלכסנדריה כתב אלי מכתב-תודה מקסים על הביקור בארץ-ישראל. וכן כתב בו: ‘עיקר מטרתנו היתה – פתיחת האוניברסיטה העברית. אולם השאיפות הרוחניות והמוסריות הגבוהות ביותר תוכתרנה רק בהצלחה חלקית, אם אין בצדן התפתחות חומרית חזקה. על כן שמחתי שמחה יתירה בראותי את המושבות היהודיות המשגשגות, המשמשות הוכחה לבריאותו ולאיתנותו של הבית הלאומי העומד בגידולו’.
בשבועות הבאים הרהרתי בענין פתיחת האוניברסיטה, ובדברי הביקורת שנשמעו על כך לפני הפתיחה ואחריה. אפילו ד“ר מאגנס, שעמד להיות נשיא האוניברסיטה נטה לפסול את הטקס, שהיה בו יותר מדי מן ‘המעשה המדיני’. אני לא ראיתי למה היה זה ‘מעשה מדיני’, ולו גם היה כן, למה ייגרע מערכו משום כך. אפשר שהקמת כל מוסד גדול בארץ-ישראל – או בכל מקום אחר, במקרה כזה – הוא תמיד מעשה מדיני. עצם קיומו של הבית הלאומי היהודי הוא מעשה מדיני. אך מדברי ד”ר מאגנס למדתי, כי במלים אלו יש משום גנאי. מבקרים אחרים טענו, שאין עוד שיעור מספיק של אוניברסיטה, כדי להצדיק את ‘ההצגה המפוארת’ ו’החגיגיות' שבפתיחה. במידה מסוימת הסכמתי למבקרים. באמת, לא היתה לנו עוד אוניברסיטה ממש: היה לנו רק גרעין של אוניברסיטה. כמוה כבית הלאומי עצמו: קטן, אך בעל אפשרויות גדולות. נדמה היה לי, חסרים אנו רק איזה מעורר חזק שיעורר את כל הדבר לחיים חדשים; וכי הפתיחה הרשמית היה בה משהו מפעולה מכוּונת זו, הוכח על ידי העובדה, שמיד אחריה התחילו זורמים סכומים מכל הצדדים – לפעמים מצדדים, שעניני ארץ-ישראל לא נגעו להם עד אז. גם כלפי חוץ עשה טקס הפתיחה רושם עמוק. אנשי-מדע ומלומדים מחוץ-לארץ עברו בארץ וראו בעיניהם את הנעשה בה. רבים שהיו עד כה ספקנים, שינו את דעתם למראה העובדות. ביניהם היו ראפּאר ואלנבי. אף כי ראפאר רחוק היה מיחס בלתי ידידותי, היה מתייחס בדרך כלל בביקורת לענין ארץ-ישראל, ובודאי היתה זו הפתעה בשבילו, כשראה תחייה בולטת כזו, הן באנשים והן בארץ, במשך תקופה קצרה כל כך. ואלנבי נתרשם יותר ממנו. בתחילה אמר בגלוי, שהוא התנגד לכל המפעל, משום שראה אותו בלתי-מעשי; עתה הגיע לכלל אמונה גם בבית הלאומי היהודי וגם בחשיבותו בשביל הקיסרות הבריטית.
והטקס שימש גם קשר עם ידידים, יהודים ולא-יהודים, בתפוצות הגולה. כמה אגודות-מדע ערכו אסיפות באותו יום: מפאריס, למשל, שלחה לנו אסיפה מכובדת שבראשה עמדו ליאון בלום, פינליווה ואחרים, טלגרמה של ברכה; אחרות הגיעו מניו-יורק, שיקאגו, שטוקהולם, וגם – עד כמה שהדבר נראה היום רחוק מן המציאות – מברלין, פראנקפורט ולייפציג.
היום, פחות מרבע מאה שנה לאחר טקס הפתיחה. יש לנו בהר-הצופים אוניברסיטה שהגיעה לבגרות, דומה מבחינות רבות לבתי-האולפן העתיקים באירופה המערבית. היא מתקרבת מהר לשלימות, עד כמה שאפשר לומר על אוניברסיטה שהיא מגיעה לשלימות, ואילולא המלחמה בודאי כבר היתה קונה לה שם לא קטן. בסקרי את הזמן לאחור, הריני מאמין באמת, שהתפתחות מהירה זו לא היתה מושגת בלי הדחיפה הגדולה שניתנה לרעיון ב-1 באפריל, 1925, כשבאלפור ניצב כנביא קדמון, על הר הצופים והכריז לעיני כל העולם, כי מקום תורה גדול נוצר כאן – בהרחיקו ראות מעבר לבנינים הקטנים המעטים, שהיווּ אז את שלד האוניברסיטה העתידה להיבנות.
אמרתי, כי פתיחת האוניברסיטה היתה בשבילי נקודת-המאור של תקופת עמל ודאגה, אכזבות והישגים לסירוגין, שבה הונחו היסודות של הבית הלאומי היהודי. המאורעות הדראמאטיים יותר וההישגים המפליאים יותר של השנים הבאות העמו את זכר הימים שקדמו לשנת 1929 והאפילו על חשיבותם; ואולם אם יש לנו כיום הזה יישוב רב-כוח בארץ-ישראל ותנועה ציונית גדולה בעולם, לא נוכל להבין את קיומם ואת אופיים אלא אם כן נראה אותם על רקע המאבק הראשון.
הצללים הראשונים של שקיעת החיים היהודיים באירופה כבר נראו לעין. הופעתו הראשונה, הקצרה וחסרת-התהילה, של היטלר על הבמה הגרמנית חלה בשנת 1923; בשנת 1924 נתפרסם ספרו ‘מלחמתי’, שבו הוא מכריז בגלוי מלחמה על העם היהודי. תנועות דומות לזו כבר ניכרות היו ברומניה, הונגריה ופולין. רובנו שכחנו בינתיים את הגילויים הראשונים ההם, ומעטים בתוכנו ייחסו להם בשעתם את הערך האמיתי. רק קומץ אנשים – רובם בתוך תנועתנו – הרימו את קול אזהרתם כבר בימים ההם. נאומו של סוקולוב בקונגרס של שנת 1923 היה מוקדש בעיקר לעליית האנטישמיות החדשה, ואנו ידענו כולנו, שהוא רחוק היה מתעמולת זוועות.
יחד עם אותות מבשרי-רעה אלה חל גם צימצום כללי במעמד המדיני של הבית הלאומי היהודי. באנגליה נמשכו ההתקפות על מדיניות המאנדאט הארצישראלי, הן בבית הלורדים והן בבית הנבחרים. אמנם מדיניות זו היו לה גם סניגורים, אולם גרמו לנו דאגה מרובה הסימנים הברורים של הנטייה בממשלה הבריטית להעביר את הדגש מן החזוּת הדינאמית אל החזות הסטאטית. במקום לראות את הבית הלאומי היהודי כמפעל הנמצא בתהליך הגידול, התחילו להדגיש יותר ויותר את הסטאטוס קווֹ בארץ-ישראל. הספר הלבן משנת 1922, שהוציא בכוונה תחילה את עבר-הירדן מתחום תוקפו של המאנדאט, הציע לארץ-ישראל ‘מועצה מחוקקת עם רוב של חבירים נבחרים’. אילו הוצאה לפועל הצעה זו בשלימותה, היה פירוש הדבר מסירת ארץ-ישראל לרוב הערבי ושלילת הזכות מיהדות העולם, השותף של הכרזת באלפור, לחוות את דעתה במה שנוגע לגורלה של ארץ-ישראל. המועצה המחוקקת לא הוקמה מעולם; אך בשנת 1923 עמדנו לפני הצעה אחרת ממין זה. הממשלה הבריטית הציעה לערבים ‘סוכנות ערבית’, כנראה, מתוך כוונה ליצור מעין משקל שכנגד ל’סוכנות היהודית', שניתן לה מקום במאנדאט. קשה היה לראות אילו תפקידים תמלא סוכנות ממין זה, שהרי ברור כי אין היא יכולה לייצג אלא את ערביי ארץ-ישראל (אם אמנם היא עשויה לייצגם), אך אפשר שסבורים היו, כי נעימה תהיה לערבים ההרגשה, שיש להם, לפחות על-פי השם, מעמד שוה לזה של יהדות העולם בנוגע לארץ-ישראל. הממשלה הודיעה לנו שהיא תעמוד בהצעתה בדבר סוכנות ערבית רק אם שני הצדדים, הערבים והיהודים, יסכימו לה. כרגיל, דחו הערבים אותה מלכתחילה.
בכל הפעולות הללו הובאנו לידי מצב, שבו נראינו כמתנגדים לזכויותיהם הדימוקראטיות של הערבים. רק מי שהיה לו מושג כלשהו ממבנה החיים הערביים הבין, כמה מגוחכת היתה ההצעה למסור בשם הדימוקראטיה כוח מדיני לידי השכבה העליונה הקטנה של הערבים. אולם על ענין זה עוד אוסיף לדבר להלן. חשובה מזה היתה באותו זמן המזימה, לנתק אגב כך את הקשר שבין ארץ-ישראל ובין יהדות העולם. המחשבה על ‘הכפילות שבמאנדאט’, של מתן משקל שוה לערביי ארץ-ישראל כנגד כל העם היהודי, התגנבה גם לתוך הדינים-והחשבונות של ועדת המאנדאטים. באוקטובר 1924 פירסמה ועדת המאנדאטים את ההודעה הבאה:
…מדיניות ממשלת המאנדאט בנוגע לעלייה נותנת מקום לחילוקי-דעות חריפים. אין היא נותנת סיפוק גמור לציונים, הסבורים שחובתה הראשונה של ממשלת המאנדאט היא הקמת ‘בית לאומי יהודי’, והם מגלים קוצר-רוח מסוים לגבי ההגבלות בעניין העלייה ובענין מסירת קרקע לעולים. כנגד זה דוחה הרוב הערבי בארץ את המדיניות הזאת, מתוך סירוב לקבל את רעיון הבית הלאומי היהודי, ורואה את פעולת הממשלה כאיוּם לנחלת אבותם מדורות…
צפונה כאן הכוונה, שהמדיניות הנוגעת לארץ-ישראל צריכה לכלול רק את הרוב הערבי ואת המיעוט היהודי הנמצאים בארץ זה לעומת זה – מדיניות שהיתה עשויה לבטל לגמרי את הכרזת באלפור.
אין ספק שיחס זה של ועדת המאנדאטים נקבע במקצת על-ידי היושב-ראש שלה, שהיה באותו זמן איטלקי, המרקיז תיאודולי, מתנגד גמור של התנועה הציונית, שנשא אשה ממשפחה ערבית. גם עליו עוד אשוב לדבר. ואולם דין וחשבון ראשון זה של ועדת המאנדאטים שימש לנו אזהרה והוכחה, מה מעטה ההבנה לגבי מטרות הציונות ושאיפותיה אפילו אצל אלה, שהוטל עליהם לפקח על השלטון בארץ. ברור היה לנו, שמוטל עלינו תפקיד מיוחד, והוא, להסביר לחבר הלאומים, לחביריו ולאורגנים שלו בג’ניבה, את העקרונות היסודיים, מן הבחינה המדינית, המוסרית וההיסטורית, השולטים בתנועה הציונית. החלטנו לפתוח משרד בג’ניבה בהנהלתו של ד"ר ויקטור יעקבסון. מושבי ועדת המאנדאטים הבאים הראו מעט מעט סימני השפעתו של המשרד הזה. סבורני, שגם מגעי אני עם האישים הראשיים של ועדת המאנדאטים הביאו תועלת.
מכשולים חיצוניים אלה השתקפו בקשיים הפנימיים של ההסתדרות הציונית, שבתור מוסד דימוקראטי הניח מקום רחב לאפשרויות של אופוזיציה. בועידות ובקונגרסים הייתי נתון להתקפות מרות זמן רב ולעתים תכופות; ורגיל הייתי להשמיע, בכובד-ראש למחצה, שאם תנועתנו משוללת סימן אחר של ממשלה, הנה יש לה לפחות התנאי הראשון לקיומה – אופוזיציה.
זיאבוטינסקי הסתלק מן ההנהלה סמוך לפירסום הספר הלבן של שנת 1922, שהוא גינה אותו, אף כי חתם על מכתב קבלתו יחד עם שאר חביריו בהנהלה. הוא המשיך בייסוד המפלגה הריביזיוניסטית, זו שהיתה לבסוף להסתדרות הציונית החדשה, כדי ליצור את הבמה הדרושה לו. התקיף אותי על החטא, שהוא קרא לו ‘התכסיסים הפאביאניים’ שלי, על חוסר מרץ ויזמה: ‘עלינו להילחם תמיד בממשלה הבריטית’. ומשונה היה, שהוא התקיף אותי גם על טקס הפתיחה של האוניברסיטה. הוא האשים אותי, שאני זורה חול בעיני הבריות, ותיאר את הטקס כהצגה תפלה – כ’גולם-לויתן עשוי עץ'. לפי דבריו, היה זה צירוף של שחצנות מדינית והיסטריה מבחילה. מלים חזקות – אלא שאינן עולות בד בבד עם ההאשמה בדבר חוסר מרץ ויזמה.
גם אוסישקין עבר לאופוזיציה. בישיבת הועד הפועל, שקדמה לקונגרס של שנת 1923, מתח ביקורת חריפה ביותר על הנהלת ענינינו והעביר לעיני הנאספים שורה של עובדות המציינות את יחסו של השלטון הבריטי בארץ-ישראל והקשיים הנובעים ממנו – ואת כל אלה תלה בצוארי. קיש, סוקולוב ואני יכולנו רק לטעון כנגד זה, שאנו יודעים כל זאת לא פחות ממר אוסישקין ועשינו עד כמה שידנו מגעת, גם בלונדון וגם בירושלים, כדי להיטיב את הדברים. יש שהצלחנו ויש שלא הצלחנו; אבל אין אנו רואים בנו כל חטא של זילזול או רישול בנידון זה. כששאלנו מה היה מר אוסישקין עושה במקומנו, היתה תשובתו: ‘מחאה! דרישה! תוקף!’ וזאת היתה כנראה כל החכמה שיכולנו לרדות ממבקרינו. הם כנראה לא הבינו, שחזרה תמידית על מחאות, דרישות ותביעות בכל תוקף מחטיאה את המטרה, משום שהיא ללא הועיל וללא כבוד. הדגשתי שוב. כי המענה הממשי היחידי על קשיינו הוא: ביצור עמדתנו על-ידי הכנסת טיפוס מעולה של עולים במספר גדול, על-ידי רכישת קרקע במידה מרובה יותר ועל-ידי הגברת עבודת היצירה שלנו. גם אז ידעתי, שהוטל עלינו להסתובב במעגל קסמים: כדי לעורר את רצונה הטוב של הממשלה, עלינו להחיש את מעשה הפיתוח; אך כדי להחיש את מעשה הפיתוח, זקוקים אנו מאד לרצונה הטוב והפעיל של הממשלה. הדילמה הזאת עמדה לפנינו, מבחינה זו או אחרת, במשך שלושים השנים האחרונות, ולעתים קרובות אמרתי בלבי: כמה קלים היו חייך, אילו היה לך עסק בבעיות בעלות קצה אחת ולא בדילמה בעלת שתי קצוות.
הויכוח המצער מאד עם אוסישקין נסתיים בהתפטרותו מן ההנהלה ובמינוי קיש במקומו. כולנו הצטערנו על כך, ומאד הכאיב לי הדבר, כששמעתי אחר־כך מפי קיש את הערתו של אוסישקין: ‘עתה אני הולך – אבל אשוב כנשיא ההסתדרות’. נבואה זו לא נתקיימה, אבל אוסישקין הוסיף למלא תפקיד חשוב במועצותינו, ואחר־כך קיבל את נשיאות הקרן הקיימת לישראל; ברוב הימים נתאחה מעט מעט הקרע שבינינו.
אלה הם אפוא הנפתולים שעמדתי בהם בפנים ההסתדרות, נפתולים שביחסים עם אנגליה, ביחסים עם הקבוצות הלא-ציוניות של הסוכנות העתידה לבוא, בשיטת ההתיישבות, מושבות קיבוציות לעומת מושבות יחידים, יזמה פרטית לעומת קרנות לאומיות, גידול עירוני לעומת גידול כפרי. ואגב כל אלה הונחו קמעה קמעה היסודות של הבית הלאומי. עברו עלינו זמנים קשים מאד בשנים 1927,1926 וחלק מ-1928. זרם העולים הגדול של שנת 1925, שהכיל אחוז גדול של בעלי-הון זעירים, הביא בעקבותיו את המשבר שיראתי והזהרתי מפניו. סימניו נראו בסוף אותה השנה; בשנת 1926 היו בארץ-ישראל ששת אלפים מחוסרי-עבודה, ובשנת 1927 נוספו עליהם עוד אלף. היו שביתות, השבתות והתנגשויות בין מעסיקים ובין פועלים. ובאותו זמן נצטמצמו הקרנות, והמעמדות האמידים שביהדות לא נענו לתביעותינו. אבל עם כל אלה נמשך תהליך גידול בלתי פוסק, אף כי לעתים לא נראה לעין. כשהמשבר הכלכלי הגיע לקצו בשנת 1928 היה מספר האוכלוסיה היהודית פי שלושה ממספרה בסוף המלחמה; הוא התקרב למאה ושבעים אלף. חוסר-העבודה נעלם. קרקעות הקרן הקיימת לישראל נתרבו, עד שעלתה על פיק"א רבת השנים והעושר. הקו המחריד ביותר בשפל היה המאזן השלילי בתנועת הכניסה והיציאה; בשנת 1927 עלה מספר היוצאים על מספר הנכנסים בשלושת אלפים נפש – אות מבשר רע. בשנת 1928 נהפך שוב כיוון הזרם, והוא הוסיף לגאות. ושוב יכולנו לנשום קצת לרווחה.
יחסינו עם הערבים, לפחות על גבי השטח, לא היו בלתי מניחים את הדעת בדרך כלל. השכבה העליונה הקטנה, שעמדה מאחרי הגוף הנקרא הועד הערבי, המשיכה במחאותיה ובתעמולתה בחוץ-לארץ; בארץ-ישראל גופה שרר שקט. אלפי פועלים ערבים עבדו אצל איכרים יהודים, ואלפים אחרים התפרנסו בריוח מן התוצרת שמכרו ליהודים.
סיר הרברט סמואל עזב את כהונתו כנציב עליון בשנת 1925, ובמקומו בא פילדמארשאל לורד פלומר, ששמו הטוב וסמכותו הועילו הרבה לשים לאל כל מזימה שיזמו התועמלנים הערבים. סיפור המעשה הבא הוא טיפוסי מאד לנוהג שלו.
בימי נציבותו של פלומר החליטו היהודים להעביר את דגלי הגדוד העברי שבמלחמת העולם הראשונה מלונדון לירושלים. הדגלים הגיעו במועד הקבוע, והנציב העליון נתן את הרשיון להביאם בתהלוכה חגיגית אל בית-הכנסת הגדול בירושלים. אך הגיעה השמועה לאזני המנהיגים הערביים, נתרגשו מאד והלכו בהמון לראות את לורד פלומר כדי למחות בפניו. נכנס שלישו והודיע כי המון לא קטן של ערבים נאספו באולם ומבקשים לראותו. על זאת השיב לורד פלומר: ‘הואילה בטובך להגיד לאדונים הערבים, שיש ברשותי שנים עשר כיסאות והם רשאים לבחור להם שנים עשר נואמים, או אז אוכל לראותם בדרך נוחה’. הדבר נעשה, והנואמים נכנסו. לפי דרכם, פתחו המנהיגים הערביים בדברי מחאה ואיומים, ואמרו, שאם תיערך התהלוכה לא יוכלו להיות אחראים לסדר בעיר ולורד פלומר השיב על כך מניה וביה: ‘אין אתם, אדוני, מתבקשים להיות אחראים; אני אהיה אחראי – ואני אהיה שם’.
דברו היה דבר שלטון וכבוד, ופעולתו היתה שלימה. כך מדבר מושל אמיץ בנימוס ובתוקף אל פוליטיקנים חורשי-רע ומסכל את עצתם, בלי לפנות אל שימוש בכוח. מובן. שצריך להיות פלומר, כדי לנהוג כך, ופלומר נשאר עמנו פחות משלוש שנים – תקופה קצרה מדי. אחריו בא סיר ג’והן צ’אנסלור, אדם בעל שיעור-קומה קטן ממנו הרבה.
כל השנים הללו הוצאתי את מרבית זמני על נסיעות, פעמים בלויית אשתי, לפעמים בגפי, כשסבורה היתה שאסור לה לעזוב את הילדים הנפגעים על-ידי העדרי רוב הימים מן הבית. באמת, הייתי בבית רק ימים קצרים בין נסיעה לנסיעה, ונסיעותי היו לאמריקה, לארץ-ישראל, לגרמניה, לצרפת, להולאנד ולבלגיה, מלבד השתתפותי בועידות בין-לאומיות שונות. התאמצתי לחזק את התנועה מתוך מגע עם ממשלות ועם קיבוצים יהודים שונים, ותוך כדי כך רכשתי לי הרבה ידידים בחוגים מדיניים, ספרותיים ומדעיים בארצות שונות. ברוב הימים הרגשתי עצמי כמעט בבית בבריסל או בפאריס או בסאן פראנציסקו. ואילו בכל שלהי קיץ או תחילת הסתיו תיכנתי לי ברוב קפדנות שבועות אחדים לחופשתי ולישיבתי עם אשתי ועם משפחתי.
אלה היו ימי-חופש ממש, וכמעט תמיד באותה צורה: כפר בהרי שוייץ או טירול, טיולים ארוכים ברגל בהרים, בין סלעים וקרחונים, עד כי נדמה לי, שאני מכיר כל אבן וכל סלע בשמו; ואחר כך, כשמזג האויר בהרים הורע, היינו יורדים לימים אחדים למיראן ויושבים בבית-הבראה קטן. מיראן היה לה קסם משלה; באותם הימים היתה מרוחקת מדרך המלך, לא גדושה תיירים, אקלימה כמעט ללא פגם, בייחוד בימות הסתיו. אף נחמדה היתה למראה בגני-הפרי ובכרמים העוטרים אותה. היו שם מסילות-ברזל תלויות נהדרות, שאפשר היה לעבור בהן בזמן קצר גבהים של חמשת או ששת אלפים רגל. וכך ביליתי את רוב הימים בטיולים בהרים, כשאני מתענג על האויר הצח ועל מראות החמד וחוזר עם שקיעת החמה אל בית-ההבראה בכוחות מחודשים ומרועננים.
הנה כי כן עלה בידי למצוא לי בכל שנה שבועות מספר לשם מנוחה ונופש אמיתי עם בני-ביתי. פעמים רבות ניסו להחזירני ללונדון או למקום אחר לפני תום המועד הקצוב, אך תמיד סרבתי לזוז מן המקום. החופש שלי היה כולו קודש לאשתי ולילדי, ועיני היתה צרה בכל הפסקה, ותהי נחוצה כאשר תהיה. עד היום אני חושב, כי בלעדי השבועות המעטים האלה של מנוחה גמורה, לא הייתי מסוגל למשוך בעול שאר ימות השנה. רק לעתים רחוקות עלה בידי להציל לנפשי שבוע או עשרה ימים בחורף, ואז רגיל הייתי ללכת לשוייץ; אבל כשבא לידי מקרה כזה, היה נתון יותר להפסקות. רוב החורפים ביליתי באמריקה או בארץ-ישראל מתוך עבודה קשה.
פרק עשרים ותשעה / התקפה והדיפתה 🔗
המהומות בשנת 1929 / משמעותן המדינית / מותו של לואי מארשאל / הדין-וחשבון של ועדת שאו מזכה את השלטון / הדין-וחשבון של סימפסון והספר הלבן של פאספילד / וארבורג, מלצ’ט ואני מתפטרים מן הסוכנות היהודית / המאבק עם משרד המושבות / אנו מקבלים תמיכה חזקה מידי לא-יהודים / פירוש מטעה למאנדאט כדי להוציא את יהדות העולם / העמדת-פנים של נייטראליות / ביטול הספר הלבן על-ידי איגרת מאקדונאלד / סיר ארתור ווקופּ נתמנה נציב עליון / מסקנות / כשלונה של ה’אסטרטגיה' הערבית.
האסיפה המייסדת הראשונה של הסוכנות היהודית נפתחה בצוריך ב-11 באוגוסט, 1929. וההסכם בין הציונים ובין הלא-ציונים נחתם ב-14 בו. אסיפה זו באה בהמשך לקונגרס הציוני הששה עשר, שנתכנס באותה עיר; פתיחתה היתה למעשה מיד לאחר נעילת הקונגרס, שארך מיום 2 ביולי עד 11 באוגוסט. כשהגיעו עסקי הקונגרס והסוכנות לידי גמר, הייתי עייף ויגע, מאחר שבאתי לצוריך בעודני סובל מתוצאות מחלה ממושכת.
עייף הייתי, אך גם מאושר. כבר רמזתי למעלה מה היה ייסוד הסוכנות לתנועה הציונית, אילו תקוות תליתי בה וכמה עמל השקעתי ביצירתה. חיכיתי וזקוק הייתי לאחת מאותן החופשות, שתיארתי בסיום הפרק האחרון; וב-23 באוגוסט עזבנו אשתי ואני את צוריך על מנת ללכת לוונגן ברמת-בּרן, שוייץ. שם נמצא בננו מיכאל. זכור לי האושר שחשתי בנסיעה זו, שנמשכה שלוש שעות, ורגש השלוה וההצלחה שמילא את לבי. הרגשתי עצמי חופשי מדאגה, צפיתי מתוך בטחון לעתיד הצופן בקרבו החשה מרובה בבנין הבית הלאומי.
באנו לוונגן לעת ערב, וכל יום המחרת הייתי שרוי במנוחה. השתדלתי להסיח דעתי מן השנים הקשות שעברו עלינו. לא נתתי עיני אפילו בעיתון. ובבוקר למחרתו העירני נער בית-המלון שהביא לי טלגראמה. המעטפה היתה עבה, ולבי ניבא לי מיד, שהיא מביאה בשורה רעה. לא חיכיתי לשום טלגראמות של עסקים. נפרדתי מאת ידידי לפני פחות מיומיים, וידעתי שכולם התפזרו לפגרותיהם. מה יכולה טלגראמה עבה זו להכיל? רק בשורות רעות מארץ-ישראל. רגעים מספר מהסס הייתי, אחר־כך התחזקתי ופתחתיה. הטלגראמה פתחה במלים ‘סגן מזכיר המדינה מצטער להודיע…’ ובהמשכן הידיעות הראשונות על הפרעות הראשונות של 1929, שבהן נהרגו כמאה וחמישים יהודים, מאות אחרים נפצעו, ונזק רב נגרם לרכוש. הייתי כהלום-רעם. זו היתה אפוא תשובתם של המנהיגים הערביים על הקונגרס ועל אסיפת הסוכנות. הם הבינו, כי גלגל מזלנו התחיל עולה וכי התפתחותנו בארץ ישראל תוחש עתה הרבה. והדרך למנוע זאת היתה, לדעתם, – המוטעית, כפי שאנו יודעים היום, – לערוך טבח. האמצעים שהשתמשו בהם להגדיל את המהומות, הפנייה אל הקנאות הדתית, ליבוי היצרים האפלים של האספסוף, הסילוף הזדוני של מטרות הציונים – על כל אלה לא אתעכב כאן. הדברים רשומים בספר. שם רשום גם הסיפור על הצירוף של רשלנות, חוסר-כשרון ויחס עוין מצד ממשלת ארץ-ישראל, וכל אלה סייעו בידי המנהיגים הערביים לבצע את זממם.
התחלתי מטלפן ללונדון, אך איש מידידי לא היה שם. עלה בידי להתקשר רק עם הגברת סנאודן, אשת מיניסטר הכספים, שהשתדלה לנחמני. הרגשתי שלא אוכל לשהות עוד בוונגן. סידרנו את הילדים ויצאנו ללונדון. ביום צאתנו הגיעתנו הידיעה, כי לואי מארשאל, שהיה עדיין בצוריך, חלה מחלה אנושה ועומד לפני ניתוח מסוכן. מיד לאחר שהגענו ללונדון, קיבלנו את הידיעה על מותו. זאת היתה המכה השנייה.
קשה לי למסור את רוח הדיכאון שתקף עלי. מזכיר המושבות באותו זמן, לורד פאספילד (מקודם סידני וובּ), גילה מעט מאד חיבה לעניננו והיה מסרב לראותני בבואי ללונדון. בביתו היתה לי שיחה עם ליידי פאספילד (ביאטריס וובּ), במעמדו של יאשיה ווג’ווּד, שעמד אז, כמו בכל זמן, לימיננו באמונה. ואלה הדברים ששמעתי מפי הגברת פאספילד: ‘איני יכולה להבין למה מרימים היהודים רעש כזה בההרג כמה עשרות אנשיהם בארץ-ישראל. מספר כזה נהרגים מדי שבוע בשבוע בלונדון בתאונות דרכים ואין איש שם על לב’.
כשעלה בידי סוף-סוף לראות את פאספילד ואת ידידיו במשרד המושבות, הבינותי מיד, שהם ישתמשו בהזדמנות זו כדי לקצץ בעליית היהודים לארץ-ישראל. ניסיתי אחר־כך לראות את ראמסיי מאקדונאלד, ראש המיניסטרים הסוציאליסטי, אך עם כל מאמצי בנו, מאלקולם, שהתייחס בחיבה רבה לעניננו עד שהוא עצמו נתמנה מזכיר המושבות – מעשה רגיל מאד, – אי אפשר היה לסדר את הראיון. באמת לא ראיתי את ראמסיי מאקדונאלד אלא לאחר זמן, כשהשתתף במועצת חבר הלאומים בג’ניבה.
בינתיים הונעו כל הגלגלים לערוך את ההתקפה המדינית על מעמדנו בארץ-ישראל. ראשונה באה ועדת שאו, שנשלחה חדשיים אחרי המהומות לחקור ב’סיבות הבלתי אמצעיות' שהביאו לידי כך ולהציע הצעות לעתיד למען קיום השלום. הדין-וחשבון שנתפרסם אחרי חדשים אחדים רק הודה, שהערבים היו המתקיפים; אך לא אמר כלום על התנהגותה המוזרה של ממשלת ארץ-ישראל, שפירסמה בימי ההתקפות הודעה אחרי הודעה, המתארות את המהומות כ’התנגשויות' בין יהודים ובין ערבים. מן ההודעות האלה נסתבר, ששני עמים עמדו בקשרי מלחמה בארץ-ישראל, והשלטון הבריטי היה השומר הנייטראלי על החוק והסדר. מלבד הסילוף הגס של התנהגות היהודים שהופץ בצורה זו בעולם, בישר הזיכוי המכוון של האספסוף הערבי ומסיתיו רעות לעתיד. אמרתי, שדין-וחשבון הייקראפט משנת 1921 הכיל בקרבו את הזרע של צרות רבות שהתרגשו עלינו אחר-כך. אלה היו מקצת מפירותיו.
אחר־כך בא הדין-וחשבון של סימפסון. סיר ג’והן הוֹפּ סימפסון וועדתו נשלחו לארץ-ישראל במאי 1930 לחקור בבעיות העליה, סידור הקרקעות ופיתוח. אך קודם שנתפרסם הדין-וחשבון, יחד עם מה שנקרא עתה בשם הספר הלבן של פאספילד, הודיעה הממשלה בגלוי, שהיא מתכוונת להפסיק את העלייה, להנהיג חוקים מגבילים בעניני קרקע, לצמצם את זכויות הסוכנות היהודית, ובכלל להנהיג בארץ-ישראל משטר, העושה את מינויה של ועדת סימפסון לדבר מיותר או למכשיר של תעמולה למדיניות קבועה-מראש של הממשלה.
לבסוף עלה בידי לראות את ראש הממשלה. אשתי ואני הלכנו לג’ניבה. בשעת מעבר התעלה פגשנו את ליידי אסטור, שיחסה אל עבודתנו היה אז ידידותי. סיפרתי לה את עניננו והבעתי את רצוני לראות את מאקדונאלד, מתוך תקוה לקבל ממנו הבטחה, שהחוקים השליליים המוצעים לא יוצאו לפועל. בג’ניבה סודר ראיון עם ראש הממשלה, ואחרי שיחה ארוכה עמו, קיבלתי ממנו הודעה, שנראתה לי מניחה את הדעת. ראיתי מדינאים אחרים בג’ניבה, בתוכם את בריאן, ורבים מהם הבטיחו לי את תמיכתם.
היתה לי עוד פגישה עם ראש הממשלה באותו אביב. מצדנו נוכחו לורד רידינג, לורד מלצ’ט, פינחס רוטנברג ואני, ומצד הממשלה מר מאקדונאלד, לורד פאספילד וקבוצה של פקידים גבוהים. באתי לאותה פגישה בתלונה מיוחדת, שהיה בה כדי להראות את איבתו העמוקה והמתמדת של לורד פאספילד. הוא הבטיח שסימפסון יראה אותי לפני צאתו לארץ-ישראל, ואחר־כך הפר את הבטחתו בזדון. בדרך נימוסית מאד האשמתי את פאספילד בגלוי בהפרת אמון. כבוד הלורד לא אמר מלה ולא הניע שריר משריריו. הוספתי משפט חזק מאד. אמרתי: ‘לדבר אחד לא יסלחו היהודים, והוא – ששיטו בהם’. ראש הממשלה חייך, וצחוק רחב נשתפך על פניהם של הפקידים. אחר־כך פניתי אליהם ואמרתי: ‘איני יכול להבין, איך אתם, פטריוטים בריטיים טובים, אינכם רואים את ההתחייבויות המוסריות שבהבטחות שניתנו ליהודים, ואני רואה לצערי שאתם נוטים לנהוג בהן קלות-ראש’. הצחוק נמחה מעל פניהם.
משונה היה לראות, איך ראש הממשלה לא עמד, כפי שנראה, על הסתירה שבין המהלך החדש ובין כתבו ורוחו של המאנדאט. ומשונה היה גם שפע ההבטחות המחודשות שהציע לנו – כשם שהציע אותן למר פליכס וארבורג בפגישה שהייתה להם בצ’יקרס. אילו קיבל מי מאתנו את ההבטחות הללו כדבר של ממש, היה צפוי לאכזבה מרה. ב-21 באוקטובר, 1930, פירסמה הממשלה, בעת ובעונה אחת, את הדין-וחשבון של סימפסון ואת הספר הלבן.
אין כאן המקום לנתח את הספר הלבן של פאספילד. דיינו אם נאמר, שכל ידידי הבית הלאומי היהודים, כציונים כלא-ציונים, וקהל דורשי-טוב לא-יהודים, ראו בו תעודה העושה, או המתכוננת לעשות, את עבודתנו בארץ-ישראל בלתי אפשרית. לא נשארה לי כל ברירה, אלא להתפטר ממעמדי כנשיא הסוכנות היהודית. במעשה חריף זה תמכו בי תמיכה מלאה לורד מלצ’ט ופליכס וארבורג, שהתפטרו גם הם, הראשון מנשיאות מועצת הסוכנות והאחרון מחבירות בועד ההנהלה של הסוכנות היהודית.
מכאן ואילך נפתח מאבק קשה עם משרד המושבות, שמאין יכולת בידו לערוב לבטחונו של הישוב היהודי בארץ-ישראל, שלא שם לב לאזהרותינו הנשנות בנוגע לפעילות המופתי וידידיו מן הועד הפועל הערבי, שלא עשה כל נסיון לתקן את יחסם הרשלני או העוין של הפקידים הבריטיים בארץ-ישראל, – בא והציע עתה שאנו נאכל את פרי כשלונו. הבינונו שאנו עומדים לפני צירוף-כוחות עוין במשרד המושבות ובשלטון הארצישראלי, וכל זמן שלא התגברנו עליו, לא היה טעם להגות במעשה בנין על היסודות שהונחו בשנים הראשונות על קרקע מוצק כל-כך.
היו, כמובן, הפגנות-מחאה גדולות בעולם היהודי כולו; הן נתמכו על-ידי אישים רבי-השפעה בעולם הלא-יהודי. סטאנלי בולדווין, סיר אוסטין צ’מברליין. ליאופולד אמרי, גיניראל סמאטס, סיר ג’והן סיימון, ורבים אחרים, כל אחד מנקודת-ראות אחרת, תקפו את הספר הלבן של פאספילד באשר הוא סותר את המאנדאט שניתן לבריטניה הגדולה בארץ-ישראל. לפי הנראה, מוכן היה ראש הממשלה לתגובה שלילית, אך לא ראה מראש את עצמתה והיקפה. ימים מספר לפני פירסום הספר הלבן הזמין את הסוכנות היהודית, אולי מתוך כוונה לקצץ במחאותי, והציע לפניה למנות ועדה, שתדון עם ועדה מיוחדת של הקאבינט בעניני המדיניות הארצי-ישראלית. קיבלנו את ההצעה – אך דבר זה לא עיכב את התפטרותי ואת התפטרותם של לורד מלצ’ט ומר וארבורג.
בועדת הקאבינט השתתפו, בין אחרים, ארתור הנדרסון כיושב-ראש ומאלקולם מאקדונאלד כמזכיר. מצדנו היו, מלבדי, ליאונארד שטיין, הארי סאקר, הארולד לאסקי, ג’יימס די רוטשילד, פרופיסור ברודצקי ופרופיסור נאמייר. בועדה משותפת זו נאבקנו כה וכה במשך כל אותו חורף. היו שתי נקודות עיקריות, שהשתדלנו לקבוע כבסיס איתן לכל פעולה בעתיד מצד הממשלה הבריטית. הנקודה הראשונה היתה מכוונת לעצור בעד הנטייה הגוברת לראות את המאנדאט כדבר הנוגע רק ליהודי ארץ-ישראל לעומת ערביי ארץ-ישראל. אני הבעתי את הדבר בלשון זו: ‘אם התחייבות ממשלת המאנדאט מצטמצמת עד כדי חובה כלפי מאה ושבעים אלף נפש לעומת שבע מאות אלף נפש, מיעוט קטן המוצג בצדו של רוב גדול, כי-אז אולי אפשר למצוא הסבר לכל השאר. אולם התחייבות ממשלת המאנדאט היא כלפי העם היהודי, שמאה ושבעים האלף הם רק החלוץ שלו. אני אנוס לחלוק, בכל התוקף שבידי, על ניסוח ההתחייבות של ממשלת המאנדאט, שהיא התחייבות כלפי שני חלקי האוכלוסיה של ארץ-ישראל’. הנקודה השניה היתה פועל יוצא מן הראשונה, והיתה מכוונת נגד התפיסה, שאפשר לה להקפיא את הבית הלאומי היהודי בשלב זה שהגיע אליו.
יש לציין גם נקודה שלישית, שנתעוררה כתוצאה מן הראשונה. אני מביא שוב מן הפרוטוקול של אחת הישיבות: ‘בסעיף העשירי של הספר הלבן’, אמרתי, ‘נאמר, מסיתים לאי-סדרים ולמעשי-איבה ייענשו בכל חומר הדין, יבואו מאיזה צד שיבואו’. ראיתי בסעיף הזה את השפעת השלטון הארצישראלי, ביחסה ה’נייטראלי' לשני חלקי אוכלוסיה אויבים זה לזה ואשמים במידה שוה. אם אומרים משהו נגד הערבים, מן ההכרח לומר משהו נגד היהודים, או להפך. סבורני, שממשלת הוד מלכותו חייבת לדעת, שיש רק צד אחד, שממנו יצאו אי-סדרים, מעשי-אלימות ופרעות. אין אנו פורעים פרעות; היינו קרבנות של התנפלות רצחנית. אף מנהיג ערבי אחד לא הרים את קולו נגד מעשי-ההתעללות האכזרים בקרבנות האומללים'.
לורד פאספילד היה נוכח בכמה מישיבות הועדה, ונתברר שהוא ראש וראשון בין המתנגדים לדרישותינו. אין אני יכול לומר, מה היתה השפעת נימוקינו על הממשלה, או באיזו מידה בא השינוי בשל לחץ דעת הקהל המתנגדת באנגליה ובמקומות אחרים; אך ב-13 בפברואר 1931 חל שינוי רשמי במדיניות. השינוי לא בא בצורת ביטול הספר הלבן – דבר זה היה פוגם בכבוד הממשלה – אלא בצורת איגרת שלוחה אלי מאת ראש הממשלה שנקראה בבית הנבחרים ונדפסה ב’האנסארד'. ראיתי באיגרת תיקון המצב – הצורה אינה חשובה – וכן הודעתי לראש הממשלה.
בקונגרס הציוני של אותה שנה הותקפתי בחריפות על שום שהסכמתי לקבל איגרת במקום ספר לבן אחר. תבוא עובדה פשוטה ותעיד אם צדקתי או לא צדקתי בקבלי את האיגרת: בכוח איגרת מאקדונאלד בא שינוי ביחס הממשלה וביחס השלטון הארצישראלי, ושינוי זה נתן לנו את האפשרות להגיע להישגים הנפלאים של השנים שלאחר-כך. בכוח איגרת מאקדונאלד הורשתה עליית יהודים לארץ-ישראל עד כדי ארבעים אלף בשנת 1934 וששים ושנים אלף בשנת 1935, מספרים שאיש לא ראה כמותם בחלומו בשנת 1930. ז’אבוטינסקי הקיצוני בעדותו לפני ועדת שאו, נקב את המספר של שלושים אלף לשנה כמניח את הדעת.
סימן ראשון לכוונותיו הרצויות של מאקדונאלד ראיתי בבקשו את עצתי בענין מינוי נציב עליון חדש במקומו של סיר ג’והן צ’אנסלור. הוא אמר, שהוא יודע יפה כמה חשיבות לבחירת האיש, והוסיף: ‘הייתי רוצה למנות גיניראל, אבל אדם שיעשה את המלאכה בראשו ולא ברגליו’. הנציב העליון החדש לארץ-ישראל היה סיר ארתור ווקופּ, שנכנס לתפקידו בשנת 1931, ובימיו התקדמה הארץ התקדמות גדולה ביותר.
עוד שתי הערות בנוגע למהומות של 1929 ולספר הלבן של פאספילד: המהומות היו המאמץ החזק ביותר שעשו אז המנהיגים הערביים כדי ליירא אותנו על-ידי מעשי אספסוף ולרפות את ידינו מהמשיך את מפעלנו בארץ. הם נכשלו. ואם כוונת המהומות היתה, עם כל מה שהשפיעו על עצבינו, להשבית את בנין הבית הלאומי, כבר איחרו את הזמן. הבנין שהקימונו היה חזק וטוב מדי.
וכן יש גם לראות את הספר הלבן של פאספילד כמאמץ המרוכז ביותר – עד הספר הלבן של שנת 1939 – מצד ממשלה בריטית להפיר את ההבטחה שניתנה לעם היהודי בהכרזת באלפור. גם התקפה זו נהדפה בהצלחה. הבנין החזק של הבית הלאומי המוקם והולך מצא גם תמיכה חזקה בדעת הקהל שהיתה על צדנו. תמצית תורתי ה’מדינית' היא, שיש זיקת-גומלין אורגנית בין השתים האלה. אילו התרכזנו בשנים שבין 1922 ובין 1929 בהשגת הכרזות, צ’ארטרים והבטחות עד כדי הזנחת גידולנו הגשמי, אולי לא היינו מסוגלים לעמוד בפני עצם הזעזוע של המהומות. ובמצב זה לא היתה נתקלת ההשתערות המדינית בשום התנגדות לא מצדנו ולא מצד דעת-הקהל. המאורעות העגומים של 1929 ו-1930 שימשו מבחן חמור לדרכינו ולשיטתנו, והן יצאו ממנו בנצחון.
פרק שלושים / התפטרות 🔗
הקונגרס הציוני בשנת 1931 / הריביזיוניסטים ו’המזרחי' בראש האופוזיציה / הצבעת אמון / משמעות המאבק / ‘קיצוץ’ כנגד גידול אורגני / סוקולוב נבחר לנשיא / אני חוזר לעבודה מדעית / חביבותו של ריכארד וילשטטר / עבודה מדעית למען ארץ־ישראל / המעבדה בהוֹלבּוֹרן / איני מושך את ידי מעבודה ציונית / אוצר התיישבות היהודים במצב קשה / אני מקבל עלי את נשיאות הפדראציה הציונית באנגליה / התחייבויות אחרות / מפעל הפליטים ועליית הנוער / סיר ארתור ווֹקוֹפּ.
עתה אני מגיע למאורע בחיי, שאני זוכרו בעונג מועט וכותב עליו בבחילה משהו: התפטרותי מנשיאות ההסתדרות הציונית בקונגרס שנתקיים ביולי 1931.
על אף העובדה, שאיגרת ראמסיי מאקדונאלד החזירה את מעמדנו המדיני לקדמותו ופתחה בתקופה של שלום, שיגשוג ועלייה גדולה לארץ־ישראל, הוסיפה ההתרגשות שחולל הספר הלבן של פאספילד לפעול על רוחות הציונים, ובפרט על הריביזיוניסטים, וז’אבוטינסקי בראשם. האחרון דיבר על האיגרת דרך זילזול, מקצת משום שזו היתה רק איגרת; הם דרשו אישור בריטי רשמי למדיניות ריביזיוניסטית ברורה, וקבלת משהו פחות מן המאכסימום הזה – שפירושו היה מדינה יהודית משני עברי הירדן, עם כל המסתעף מזה – היתה, לפי דבריהם, חולשה מדינית, מורך־לב ובגידה. עם התקרבות הקונגרס של שנת 1931 נעשיתי מטרה להתקפות גוברות והולכות ועילה לתעמולה קיצונית מזיקה. אני עמדתי על שלי והוספתי להדגיש, כי בתנועה כתנועתנו מרכז־הכובד הוא לא בפרוגראמה מדינית מופרזת אלא בעבודה – התיישבות, חינוך, עלייה וקיום יחסים נכונים עם ממשלת המאנדאט. חשוב היה גם להאיר את עיני הקהל בבריטאניה, באמריקה ובשאר ארצות בדבר מטרותינו ושאיפותינו; ודבר זה לא ייעשה מתוך בילבול הדעות על־ידי דרישות בלתי־מעשיות, שהרגיזו את הערבים והועילו להגביר את המהומות, ואלו השפיעו לרעה על יחסה של ממשלת המאנדאט.
כל אזהרותי היו לבטלה. הפוליטיקנים בקונגרס אחת גמרו, לפתוח בויכוח על ‘מטרותיה הסופיות של התנועה הציונית’, כאילו היה בזה משום צורך השעה, וכאילו הכרזה כל שהיא עשויה להגדיל את כוחנו או את הישגינו כקוצו של יוד. קשה לומר, אם ויכוח זה נדרש ביושר־לבב והיה ביטוי של רצון לקבוע את הפרוגראמה הציונית מכאן ולעולם, ולהורות את הדרך לדורות הבאים, או שהיתה כאן כוונה פשוטה לעורר את התנגדותי ולקרב בזה את התפטרותי מן הנשיאות. אם הכוונה היתה לדבר האחרון, היה בזה משום אי־צדק ואני מרשה לעצמי לומר, גם משום אי־הגינות – מאחר שהודעתי בנאום הפתיחה על כוונתי להתפטר בגלל מצב בריאותי הרופף, שהיה ידוע לכול. ובאמת דיברו אלי רופאי קשות על הסכנות הכרוכות אפילו בהשתתפותי בקונגרס.
עם כל זה עמד הקונגרס על ההצעה לקבל החלטת אי־אמון במדיניותי על־ידי הצבעה לפי שמות, שבה היה חלק עיקרי לריביזיוניסטים בהנהגתו של ז’אבוטינסקי ושנתמכה בתוקף על־ידי ‘המזרחי’, האגף הדתי של התנועה.
הסיכסוך שהגיע בזה לידי הכרעה שלא לצורך נמשך כמובן בתוך התנועה שנים רבות: היה זה סיכסוך בין אלה שהאמינו, כי ארץ־ישראל יכולה להיבנות רק בדרך הקשה, על־ידי טיפול קפדני בכל פרט, שהאמינו, כי במלחמה ממושכת וקשה זו בביצות ובטרשים של ארץ־ישראל מתבטאת הקריאה הגדולה לכוחות היצירה של עם ישראל וגאולתו מקלקלות הגלות, ובין אלה שהשלימו עם הקלקלות הללו וביקשו לחיות חיים התלויים תמיד בנס, השולחים ידם לחטוף מכל הבא ביד, והאמינו שהצלחות מקריות אלה הן אורח־חיים אמיתי. הבינותי, שכל אותן הנוסחאות המדיניות, אילו גם ניתנו לנו על־ידי אילו ממשלות שהן, לא נפיק מהן תועלת, ואולי גם תהיינה לנו לרועץ, הואיל ואינן פרי עבודה קשה שהשקענו באדמת ארץ־ישראל. נהלל, דגניה, האוניברסיטה, מפעל החשמל של רוטנברג, זכיון ים־המלח, ערכם גדול בעיני מן הבחינה המדינית מכל ההבטחות של ממשלות גדולות או מפלגות פוליטיות גדולות. לא משום שלא כיבדתי את הממשלות או את המפלגות, אף לא משום שזילזלתי בערכן של הכרזות מדיניות, אלא משום שלגבי דידי ההכרזה היא ממשית רק אם יש בצדה מעשה בארץ־ישראל. ההכרזה תלויה באחרים, המעשה כולו בידינו. זה העיקר שבחיי הציוניים. תמיד היתה לנגד עיני אמרתו המפורסמת של גיתה:
אֳשֶׁר יָרַשׁתָּ מֵאֲבוֹתֶיךָ,
רָכשֵׁהוּ, והָיָה קִניָנֶךָ.
האחרים האמינו רק ב’ירושה', ועל־כן דרשו תמיד את זכויותיהם; הם ביקשו ללכת בדרך הקלה, דרך רצופה הבטחות של אחרים. אני האמנתי בדרך כבשוה רגלינו, ולו גם היו הרגלים מלאות פצעים.
אמרתי לקונגרס: ‘חומת יריחו נפלה מקול השופר ומתרועת העם, אבל מימי לא שמעתי שחומה הוקמה באמצעים כאלה’.
אמנם לא רק אופוזיציה של הלכה מדינית היתה כאן לפני. היתה כאן גם אכזבה של כמה קבוצות מן המעמד הבינוני, אשר האמינו בתום לבם, שאלמלא אני היו הופכים בזמן קצר את ארץ־ישראל לארץ של אפשרויות כלכליות מזהירות לעצמם ולאלפי עולים אחרים. בעיני היה גם זה העדר גמור של חוש מציאות. אמרתי לקונגרס: ‘שמעתי את מבקרי הסוכנות היהודית מלגלגים על השיטה הנושנה של ‘חיבת ציון’, שדיברה על דונאם ועוד דונאם, יהודי ועוד יהודי, עוד פרה ועוד עז ועוד שני בתים בגדרה. אם יש דרך אחרת לבנות בית מאשר הנחת לבינה על לבינה, אין אני יודע את הדרך הזאת. אם יש דרך אחרת לבנות ארץ מאשר צירוף דונאם לדונאם, איש לאיש ומשק למשק, גם את הדרך הזאת אין אני יודע. אפשר שיצטרף איש לאיש ודונאם לדונאם בהפסקות ארוכות או קצרות – זוהי שאלה של קצב, וזה אינו נקבע רק על ידי הפוליטיקה, אלא במידה יתירה על־ידי הכלכלה’. ולאותם המבקרים אמרתי שוב: ‘הון פרטי עשוי להקים מפעלים של יחידים, אבל ההון הלאומי צריך ליצור את התנאים’. ועוד: ‘אילולא פעולתן של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, כי אז לא היה גם עתה זכר ל’בסים מסחרי’ לשם התפתחותה של ארץ־ישראל על יסוד הפעלת חוקי־כלכלה טבעיים, ואף לא סיכוי להתפתחות כזאת ביום מן הימים'.
בקונגרס זה ראיתי עצמי במיעוט, רק צירי הפועלים וקומץ ציונים כלליים הבינו אותי. ישבתי במשך כל ההצגה, עד שהצביע האיש האחרון. כתום ההצבעה, ומישהו חסר־טאקט מחא כף למפלתי, כביכול, היתה לי הרגשה, כי במקום זה ובשעה זו יש לשבר את לוחות העדות, אף כי לא היה לי לא הכוח ולא שיעור־הקומה המוסרי של המחוקק הגדול.
יצאתי מן האולם עם אשתי ועם אחוזת מריעי הקרובים והלכתי לטייל ברחובות באזל. מיד נצטרף אלי ביאליק, מתוח מאד ומדוכדך מאד. אמר לי: ‘הסתכלתי בידים שהורמו נגדך. אלו היו ידי אנשים, שלא הזמנתם לביתך, שלא ביקשת מהם להיות בין אנשי חברתך, ידי אנשים שלא סעדו על שולחנך – ידי אלה שמעולם לא הבינו ולעולם לא יבינו את התהום המבדילה בינך וביניהם. אל ירע לבבך. מה שעשו המה יימחה, מה שעשית אתה יעמוד לעד’. נפרדנו מתוך חיבוק של ידידות וביאליק הוסיף: ‘אין לי עוד מה לעשות בבאזל. אני עוזב היום את העיר’.
התוצאה המשונה של הקונגרס היתה בחירתו של סוקולוב לנשיא: משונה, שסוקולוב (כברודצקי וכאחרים שנבחרו מחדש) הלך עמי יד ביד משנת 1916, לא רק בקו הכללי של עבודתנו, אלא כמעט בכל פרט ופרט. ז’אבוטינסקי התפטר, ד"ר סולובייצ’יק, הציר מליטא, התפטר: סוקולוב שיתף פעולה מתוך הסכם ושמירת אמונים. הרצון ליצור ניגוד בין סוקולוב וביני היה שיא השגעון והראה על המלאכותיות שבדבר. ואם לי גרם הדבר שחוק מכאיב לב, הנה ז’אבוטינסקי נחל אכזבה מרה. הוא חי כל העת באשליה, שאני הנני היחיד העומד לו בדרך עלייתו לכיסא הנשיאות. כתום ההצבעה שיגר ז’אבוטינסקי לאשתי פתקה קטנה: ‘אני מתגאה בידידי’, בהתכוונו לשנינו. אשתי כתבה על הצד השני של הפתקה: ‘תודה על התנחומים; עדיין לא מתנו’. ז’אבוטינסקי האמין, כי ביום רדתי יעלה הוא. ובודאי מר היה לו מר בראותו כי נבחר סוקולוב, שלא כיבד אותו הרבה – ואולי אף בזה אותו. דומה שמתנגדי סברו כי גמישותו של סוקולוב תקל עליהם לכוון את התנועה בכיוון הרצוי להם.
התמורה שבאה בחיי בעקב התפטרותי היתה בה גם ברכה. זו לא היתה תמורה גמורה, כפי שיתברר בסמוך, אך היא שיחררה אותי מנטל רב של עבודה. השתדלתי למלא את החלל מהר ככל האפשר. נתתי את דעתי על ענינים אחרים; ידעתי שצפויה לי סכנה לשקוע בהירהורים ובתרעומת ולהיעשות מר־נפש. נלחמתי ברגשות כאלה, אף כי הם הוסיפו להתגלע מתחת להכרתי.
בייחוד צר היה לי על ילדי, שראו בתמורה שחלה עלבון כבד לאביהם, שלפי דעתם נתן לתנועה את כל חייו, לרע להם. הם השלימו בקושי עם מצב, שגזל מהם את חברתי ימים רבים בכל שנה, ועתה נפגעו על־ידי מה שנראה להם ככפיית־טובה ביחס אלי; והם היו מאושרים מאד, כשהודעתי להם, שיש בדעתי לפתוח מעבדה בלונדון ולחזור אל הכימיה שלי, שהזנחתיה שנים רבות כל־כך.
אגב, החלטה זו לא היתה קלה. עמדתי בשנת החמישים ושמונה לחיי. לא הייתי במעבדה – חוץ מביקור עראי – זה כשלוש עשרה שנה. מדע הכימיה התקדם בינתיים בצעדי ענק, ואני עקבתי אחרי ספרות המקצוע רק לסירוגין. דרוש היה מאמץ נפשי לחזור לעבודת מעבדה שקטה אחרי החיים הסוערים ורבי־ההרפתקאות במשך שלוש עשרה השנים האחרונות. ואם גם ידעתי משהו מן החידושים האחרונים במדע, הנה אבד לי המגע עם עבודה מעשית והייתי צריך להתרגל שוב לשימוּש במכשירי כימיה ולבצע את הנסיונות הרגילים. קשה להסביר להדיוט איזו דרך קשה ותלולה היא לאדם בשנות העמידה להתחיל שוב בהתעסקות ממין זה ולמצוא את דרכו שוב בספרות המקצוע, אשר במשך הזמן גדלה ועצמה מאד.
אבל בדרך שלא פיללתי עמד לי פתאום ריוח והצלה מידי אדם, שבסמכותו ובחביבותו הרבה הקל עלי את המעבר והנעימוֹ ככל האפשר.
המקרה אבה, שבאותו זמן בא ללונדון פרופיסור ריכארד וילשטטר, אחד מגדולי הכימאים בזמן החדש, כדי לקבל את מידאליית־הזהב של החברה המלכותית. קודם לכן נפגשתי עמו רק פעם אחת ובחטיפה. עתה נתגלה לי כחבר נעים וכידיד נאמן. ידיעתו בכימיה ובבעיות כימיות היתה אנציקלופדית, היא היתה בלתי־מוגבלת כחביבות שהראה לי. הוגד לי, שהוא נוקדן ונוהג בעצמו מנהג של ‘גיהיימראט’; אני לא הרגשתי בו כל זה, וגיליתי לפניו את כל הקשיים שאני נתון בהם. לאחר חקירת שתי־וערב חמורה, הסכים שאשתתף עמו בעבודה מסוימת בשטח, שהוא היה בקי בו מאד ושבו עשה עבודה נרחבה. אני לקחתי עלי רק פינה קטנה בשדה רחב זה, ואחרי שנים אחדות הייתי מסוגל להגיע בזה למשהו מעשי – חומר־מזון של ירק, המיוצר עכשיו בקנה־מידה ניכר באמריקה, ואפשר שייוצר בקרוב בארצות אחרות.
וילשטטר לא חדל מלהגיש לי את עזרתו, והשתתפותו עמי בעבודה לא רק שהעמידתני שוב על רגלי, מן הבחינה המדעית, אלא שנתנה לי את היכולת לראותו בכל עת שהייתי בקרבת עיר מושבו, מינכן.
היו שני גורמים שדחקו בי בתמורה זו. ראשית, יחסי הפנימי למדע, שהיה חלק מחיי מיום שעמדתי על דעתי; שנית, הרגשתי, שהמדע יש לו איזו שייכות לבנינה של ארץ־ישראל. כבר אז חשבתי על מכון מחקר, שיעבוד שכם אחד עם תחנת־הנסיונות החקלאית ברחובות – גם על משהו גדול ומקיף מזה. ובאותו פרק זמן שלא כיהנתי בהסתדרות הציונית נוסד מכון דניאל זיו, שקדם בכמה שנים למכון וייצמן.
אמרתי שהתמורה לא היתה גמורה, אף לא ייתכן אחרת. חל רק שינוי ניכר ב’דגש חזק'. פתחתי מעבדה צנועה בפידרסטון בילדינגס 6, הולבּוֹרן, בבית ישן שהיה שייך לידיד, סוכן הפאטנט שלי במשך שנים רבות. המעבדה לא היתה מצוידת כל צרכה, אבל במידה מספקת לתכליתי, לפחות בזמן הראשון. התקשרתי שוב עם ידיד עוזר ישן, שעבד עמי בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה. דומה היה, הזמנים הישנים קמו לתחייה. רב מאד היה תענוגי בלכתי מדי יום ביומו אל המעבדה ובשובי בערב הביתה. הדבר הזכירני הרבה את השנים שעשיתי באוניברסיטה של מאנצ’סטר. הוייתי היתה בת־חורין, ללא כבלים, – לפחות בהשואה עם השנים שבינתיים. רק הדים חלשים של הבעיות הציוניות חדרו בעד כותלי מעבדתי, ואורחים שמחוץ לעולם המדע שבאו לבקרני זכו על פי רוב לקבלת־פנים קרירה. מעט מעט נתפשטה השמועה רבת־התועלת, שהביקור אצלי במעבדתי אינו הדרך להשיג אצלי משהו.
ואולם הרבה ידידים ציונים ביקרו בביתנו והרבה לחצו עלי בשביל לשתפני בתפקידים ציוניים. ובאמת, רק ימים מספר לאחר הקונגרס, כשהיינו נחים בבאד־גאסטיין, ביקרה אצלי משלחת של מפלגת הפועלים ודחקה עלי, שאקח על עצמי את מנהיגות האופוזיציה. לדבר זה סירבתי קטיגורית. ואילו לבקשה אחרת לא יכולתי לסרב.
בילינו כשבועיים בבאד־גאסטיין והלכנו עם הילדים לקארירזיי, מקום נחמד בטירול האיטלקית מעל לבולצאנו. והנה אך קנינו לנו שם שביתה, התחלתי מקבל טלגראמות מחרידות מהנהלת אוצר ההתיישבות היהודים בלונדון, הבאנק של ההסתדרות הציונית, המודיעות שהבאנק נתון במצב שאין כמוהו לרוע. הימים היו ימי השפל העולמי, והבאנק נשאר למעשה בלי מזומנים; אם תהיה בהלה, יהיה זה חורבן הבאנק, ורוב המפקידים הם יהודים עניים מאיסט־אנד של לונדון. נתבקשתי ללכת לפאריס ולנסות דבר אל בארון אדמונד די רוטשילד, להשפיע עליו שיושיט את ידו לעזרה. סבור הייתי, שאין לי כל רשות להטריד את האדון הזקן, אבל אי־אפשר היה להתעלם מבקשת העזרה של הבאנק, ולא היה אל מי לפנות, חוץ ממנו! ובכן עזבתי את מקלט־חופשתי ונסעתי דרך ארוכה לפאריס. נסיעתי היתה לחינם. הבארון אמר: ‘כל הבאנקים נתונים עתה במצב של משבר. ההבדל בין הבאנק שלנו ובין זה של אחרים, שהבאנק שלנו אין לו ידידים שיעמדו לו בשעת דוחקו’. הוא הזכיר לנו, כי בבואנו אליו לפני שנתיים לבקש ממנו תמיכה לתקציב חינוך בארץ־ישראל, נתן לנו כמאה וחמישים אלף דולאר. אך אין הוא מוכן לתמוך במוסד כספי, שאולי לא התנהל כשורה. כל מה שהשגתי ממנו בהזדמנות זו היתה העצה, שנמכור כל ניירות־ערך שאפשר למכור – למשל, כמה מן המניות של זכיון רוטנברג – כדי להגדיל בזה את כוח התשלום של הבאנק. אף־על־פי־כן לא יצא ביקורי לבטלה לגמרי. בהיותי בפאריס גיליתי, כי פיק"א, החברה של הבארון, חייבת לאוצר ההתיישבות סך מאה אלף דולאר, סכום שנשכח לגמרי מלב מנהלי האוצר! על־ידי הסכום הזה ועל־ידי מכירת ניירות־ערך יכול היה הבאנק לשאוף רוח.
חזרתי אל משפחתי והחלטנו ללכת ליוגוסלאוויה כדי לראות את החוף הדאלמאטי. יצאנו במכונית שלנו והגענו עד אבאציה, על הגבול היוגוסלאווי. וכאן מצאתי גל חדש של טלגראמות אזעקה, המתחננות אלי לשוב ללונדון כדי להתיעץ עם המנהלים – או עם אלה שלא ‘יצאו מכלל פעולה’; כי אחדים נפלו למשכב ואחרים אבדו עשתונותיהם.
נעניתי שוב ודיברתי על לב בני־ביתי, שיוותרו על הטיול ביוגוסלאוויה ובמקום זה ילכו לספרד. ידענו מקום יפה ושקט, סיטגס, על החוף סמוך לבארצילונה. שם ישבו בשלום ובשלוה ואני אמהר ככל האפשר לחזור ולישב עמהם. בינתים יצאתי ללונדון.
שם עלה בידנו לקבל מלוה על יסוד ניירות־ערך, ושוב נוצרה קרן־תשלומים בסך שלוש מאות אלף דולאר, בערך, וכן ניתנה לבאנק היכולת לצאת בשלום מן המשבר. כיום הזה אוצר התיישבות היהודים הוא בטוח יותר משהיה מעולם. הבאתי כאן את המקרה הנ"ל כתיקון ראשון בשביל אלה מן הקוראים, שהיו עשוים לקבל את הרושם, כי עזיבתי את הכהונה ביטלה את חובותי הציוניות. למעשה היתה לי עבודה מרובה מחוץ למעבדה; ועבודתי במעבדה אף היא סבלה עד מהרה מהפסקות ארוכות, למגינת לבם של ילדי, שראו את העדרי מן העבודה כעבירה הגוררת אחריה עונש מן השמים.
אי־אפשר היה לי באותן שנות הצרה – כשם שאי־אפשר היה לי בשעת צרה אחרת, זו שבאה אחרי הפרעות של קישינוב ומקומות אחרים לפני כשלושים שנה – להתרחק, ולו גם לזמן קצר, מן החיים היהודיים. באותם הימים, כאשר אך פתחתי בעבודתי במעבדה של אוניברסיטת מאנצ’סטר, מיד התחלתי לחפש אחרי הציונים במקום. ועתה, בשנת 1931 ובשנים הבאות, אך נכנסתי לתוך מהלך השיגרה של המעבדה, מיד ראיתי עצמי עמוס חובות־חוץ. לא יכולתי לסרב לציונים האנגלים שביקשו ממני לקבל את נשיאות הפדראציה שלהם. ופחות מזה יכולתי למנוע את עזרתי מן הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה, שנוסדה על־ידי הסוכנות היהודית. נעשיתי יושב־ראש המוסד הזה ונשיא עליית הנוער. בקיץ 1932 הפסקתי את עבודתי המדעית למשך חמישה חדשים כדי לעבור את אפריקה הדרומית בשביל הקרנות הציוניות; על ההנהלה עבר משבר כספי, וגם כאן הרגשתי, שאין אני יכול להתחמק מחובתי.
הפסקה אחרת, קצרה יותר, חלה בשנה שלאחר כך. באביב 1933 קיבלתי מספר טלגראמות דחופות מאת מאיר ו. וייסגאל, שהכין אז ‘יום יהודי’ ב’שוק מאת השנים לקידמה' בשיקאגו, והציע לי מאה אלף דולאר בשביל קרן־הפליטים. התמורה היחידה שביקש היתה, שאשא נאום אחד בחגיגות של שיקאגו. הדבר משך מאד את לבי, גם משום טובת הקרנות וגם משום הכבוד שרחשתי לאיש.
וייסגאל הוא החשוב בין ידידי הצעירים יותר שבאמריקה. אדם בעל כשרון ויושר־לב בולטים, בעל כושר־עבודה מפליא, שאין דבר כבד ממנו לעשותו, אם הוא עשוי להועיל לתנועה. במעשים האלה הוא מבזבז את כוחותיו בלי חשבון, ונאמנותו וידידותו גדולות כגודל מרצו. הוא היה כוח מניע בהסתדרות הציונית במשך שנים רבות ועתה הוא אחד היוזמים הראשיים של המכון המדעי על שם וייצמן בארץ־ישראל. קיבלתי את הצעתו בשנת 1933, נסעתי כשמונת אלפים מיל לצורך הופעה יחידה וחזרתי עם תוספת של מאה אלף דולאר לקרן הפליטים.
אין אני רוצה לומר, שכל אלה היו עניני ממונות בלבד. אחדים היו כך, כמובן; אחרים לא היו כך. ביקורנו באפריקה הדרומית למשל, שאני מקדיש לו פרק קצר, הביא שילומים אחרים, מלבד הסכומים שהכניס ל’קרן היסוד‘. היו גם סוגי עבודה שבהיותם תערובת של עבודה ציונית, עבודה לשם יישוב הפליטים הגרמנים ועבודה מדעית, אי־אפשר לתאר אותם כ’הפסקות’ של זו האחרונה. כזו היתה, למשל, הקמת מכון־המחקר על שם דניאל זיו ברחובות, שאתאר אותו להלן בקצת אריכות.
לא לקחתי חלק במאבקי המדיניות הפנימית של ההסתדרות הציונית, ואפילו לא השתתפתי בקונגרס השמונה עשר בשנת 1933. נשמרתי לנפשי שלא לתת עילה כלשהי להאשמה שאני ‘זומם לשוב’, או שאני מכשיל במשהו את פעולות ההנהלה השלטת.
אפילו ביקורי אצל סיר ארתור ווֹקוֹפּ, הנציב העליון החדש לארץ־ישראל, לפני צאתו לתפקידו בסתיו 1931, נעשה מתוך רגש לא־נוח, ולא ביקרתי אצלו אלא על־פי הזמנתו. הלכתי אליו ואחר־כך החלפתי עמו מכתבים, בתור אדם פרטי, שביקר בארץ־ישראל יותר מעשרים פעם בצורות שונות במשך שלוש עשרה השנים האחרונות והכיר מעט את הארץ. אחרי 1935, שנת שובי לכהונתי, היו הקשרים בינינו רשמיים; אך במשך התקופה שאני עוסק בה, מ־1931 עד 1935, הייתי רואה אותו אם בתור אדם פרטי, או כראש מכון זיו; ונעים לי, עם כל חילוקי־הדעות החריפים שקמו בינינו באחרית שלטונו, להגיד את שבחו בלב שלם. סיר ארתור היה פקיד ומלומד דגול, אולי הטוב שבנציבי ארץ־ישראל, ואני מאמין, שהוא בא להוכיח את מאמצו הרציני של ראמסיי מאקדונאלד לתקן מה שעיות הספר הלבן של פאספילד. אין ספק בעיני, שהוא קיבל מאת ראש־הממשלה ברכת־פרידה טובה, ונתגלה שהוא היה איש מסוגל לקבל השפעה טובה. בניגוד לנציבים הקודמים, השתדל הוא באמת להבין את הערכים הרוחנים והמוסריים שביסוד התנועה הציונית והמפעל הארצישראלי. הוא הושפע מכמה גילויי־חיים שם, כגון ה’קיבוצים‘. וגם לאחר שעזב את כהונתו נתן באנגליה, לעתים קרובות ביטוי לרגשותיו, בשבחו את ה’קבוצות’ וה’קיבוצים' כאורח־חיים חדש, שכדאי ללכת בו גם בארצות אחרות, ואנגליה בתוכן, אף כי יש להתאימו לתנאיה המיוחדים של אנגליה. כמה ממנהיגי התנועה לקחו מאד את לבו, כגון ארלוזורוב הצעיר ושמריהו לוין הבא בימים. הוא העריך מאד את הגישה המדעית בתכניתנו החקלאית והיה מבקר תמידי בתחנת־הנסיונות החקלאית ברחובות, והוא גם עזר למתן תמיכה בשביל מעבדה לפיזיולוגיה של הצמח, ששמו נקרא עליה.
סבורני, שחילוקי־הדעות שנתגלו בסוף שלטונו בינו ובין הציונים מקורם בירידה הגדולה שחלה במדיניות הכללית של אנגליה ובנטייה הגורמת לפייסנות, שהתחילה עם מלחמת חבש בשנת 1935, התפשטה על ספרד והגיעה לארץ־ישראל. איני מאמין, שמכוח עצמו היה ווקופּ תופס אותה עמדה שתפס בכמה ענינים, שעליהם אספר בשעתם. אנו זוכרים אותו בארץ־ישראל כידיד, כאיש־הרוח, כחייל, כאדמיניסטראטור וכמדינאי.
פרק שלושים ואחד / בית לאומי משונה 🔗
ביקור באפריקה הדרומית / הקיבוץ היהודי בארץ זו / תחום־החי המהולל.
אפריקה הדרומית היתה חוייה חדשה בשביל אשתי ובשבילי. משך את לבנו הרעיון לבקר בארצו של סמאטס, שמילא תפקיד נאצל כל־כך בשלבים הראשונים של תנועתנו, ושהתעניינותו הנדיבה בה נמשכה ועדיין נמשכת בלי רפיון וחסרון. היחס הרשמי אלינו היה לבבי ביותר. סמאטס והרצוג וחבריהם קיבלו אותנו ברוב חיבה. אפשר שהרצוג היה פורמאלי יותר, אך סמאטס – שהשלטון לא היה אז בידו – נהג בנו כנהוֹג בידידים ישנים ונאמנים.
ראיתי עצמי בתוך קיבוץ יהודי לא רגיל, מפוזר בתת־יבשת רחבת־ידים בקבוצות קטנות, אך מאוחד ברוח ציונית. יהדות אפריקה הדרומית היתה נקייה במידה מיוחדת מ’כתם ההתבוללות'. למעשה, לא היו בארץ זו יהודים גרמנים, והיוצאים מן הכלל המעטים היו בעיקר אילי יהלומים או זהב, שהיו מבודדים או שבודדו את עצמם, ומגעם עם רוב היהודים היה מועט, או שהיה חסר לגמרי. יהודי אפריקה הדרומית היו ברובם הגדול – באמת, כמעט כולם – יוצאי קובנו, או וילנא, או מינסק, או העיירות שבין מרכזי היהדות האלה. העיירה שאוולי, למשל, סיפקה כנראה, מטעם שאינו מובן לי, לאפריקה הדרומית מספר רב של יהודים – וחידה היא בעיני, איך יכול מקום מצער כזה להוציא מספר מהגרים רב כל־כך.
יהודי אפריקה הדרומית היו אנשים נעימים, עובדי עבודה־קשה, טובי־שכל, וגם – הייתי אומר – ציונים אורגניים. אלמלא הופסקו חיי היהדות הרוסית על־ידי ביאת הבולשיביזם, בודאי היתה זו מתפתחת כמתכונת היהדות של אפריקה הדרומית. תענוג היה לראות ולשמוע את היהודים האלה. הואיל ורחוקים היו מן הזרם הגדול של החיים היהודיים, היה בואו של אורח מאירופה מאורע כביר, וחיי כל הקיבוץ היו סובבים על המאורע הזה.
נזדמנתי עם טיפוסים רבים של עובדים צנועים ושקטים. שהציונות היתה כל חייהם. יחידים עשירים לא היו שם מרובים ביותר, אבל רמת האמידות הממוצעת היתה הגונה. אף אנשי־רוח לא היו מרובים ביניהם, אבל המעטים שהכרתי היו מן הסוג האמיתי והמקסים. בחברתם מצאתי סבר פנים יפות ועידוד רב.
מן הצד הטכני היתה הנסיעה מסודרת יפה, אך מייגעת מאד, שהיה צורך לבקר בקהילות קטנות ומפוזרות בתת־יבשת רחבת־ידים. אך עשינו את חובתנו בהדרת קודש, וכתום המסע היינו מרוצים מן התוצאות, שהיו נאות מאד מן הבחינה הכספית.
באותם חמשת החדשים היו לנו רק מעט הפסקות־נופש. אך הפסקת־נופש אחת ראויה לציון מיוחד ולתיאור מפורט במקצת, כוונתי לביקור בתחום־החי המפורסם. הרי זה מוסד יחיד במינו. הוא נוסד על־ידי קרוּגר, שהודאג מאד בגלל כליונה המהיר של חית אפריקה בשל מנהגם של המתיישבים ההולאנדים הראשונים, שהיו ממיתים חיות־בר וחיות מאולפות בלי הבחנה. הוא החליט אפוא להקצות שטח, שגודלו מגיע לשמונת אלפים מיל מרובע, בערך, לצורך שמירה על קיומם של בעלי־חיים. בתוך התחום הזה אסור לירות בבעלי־חיים או לפגוע בהם פגיעה כל שהיא, והם חיים שם חיי חופש באין פחד. ובעלי־החיים ידעו לקיים את זכויותיהם! הם מתהלכים לעיני יצורי אנוש חפשים בלי כל פחד, ותענוגם להתרוצץ תמיד על פּני המרחב.
מובן שהיה צורך במורי־דרך וברובים – מורה־הדרך שלנו, מומחה גדול, היה יהודי ליטאי – אבל הסכנה היתה מועטת בשביל מי שלא הטריד את בעלי־החיים. לא היו שם דרכים ראויים לשמם, אלא מיני שבילי־קיץ, ובנסעך בהם נקרה לפניך טופס של האוּרזיל הדרום־אפריקני המפורסם, או פתן כרוך על אילן, או עדת לבאים נוראי־הוד. או לפתע פתאום תגיע לאזניך המולה שוקקת ורועמת של עדר פילים נוסע ועובר. מי שניחן בחוש הסתכלות יכול לראות כאן משהו מחיי־החברה של הג’ונגל.
כן, למשל, ראיתי פעם בעברי שם חית־בר זקנה רובצת עזובה תחת אחד העצים. מראה היה מדוכדך, כל עוד בה הנשמה, הייתי אומר, סמל התוגה. המראה נגע עד לבי ושאלתי את מורה־הדרך לפשר החזיון. הוא אמר לי, כי זהו שור־הבר זקן, שעד לפני זמן קצר היה עובר בראש עדרו. והנה נזדקן השור והודח על־ידי יורש צעיר ורב־אייל ממנו. נגזר עליו לעזוב את העדר, והוא חי עתה בבדידות גמורה, מחכה לאריות שיבואו ויקרעוהו לגזרים. כל זה נראה לי אנושי כל כך.
בילינו שלושה ימים בתחום־החי, והמקרה אבה, כי במשך ביקורנו התעלמו האריות מן העין (הם היו תמיד הענין העיקרי, בשביל המבקרים). עברנו מרחק הגון, אך הם לא הראו את עצמם, וחשבנו כי נוחלה תקותנו. אני מוכן הייתי לוותר, אך אשתי לא ביטלה את רצונה לראותם. בלילה השלישי, כחצי הלילה, העיר אותנו באהלנו קול שואג לטרף. ובשעה ארבע בערך צבאו על פתח האוהל נערים קאפרים שהביאו לנו את הבשורה, כי אריות נמצאים בקרבת מקום.
מיהרנו ולבשנו את בגדינו, קפצנו לתוך המכונית והרצנו אותה בכיוון שהוגד לנו. והנה כעבור שעה קלה נתגלה לעינינו אריה כלול בהדרו ניצב באמצע הדרך כפסל ברונזה ושולח מדי פעם בפעם מבט־בוז אל מכוניתנו. הוזהרנו, שלא נוציא את קני רובינו מתוך המכונית – האריות אינם אוהבים את מראיהם. לא יכולנו לנסוע קדימה, ובכן עמדנו הרחק כשלושים אמה מן האריה, מחכים עד אשר יואיל לגלות רצונו.
עברו כעשר דקות עד שהחליט האריה להסתלק מאמצע הדרך; הוא בא בתוך העשב, שהעלים אותו כמעט כליל מעינינו, כיון שצבע העשב היה דומה לצבע עורו הצהבהב. כשהסתכלנו ביתר עיון השגחנו בשתי לביאות רובצות, והאריה הולך ומקיף אותן, שולח לעתים מבטו לעברנו מתוך קול נהימה. לאחר שהתבוננו במראה הזה כחמש עשרה דקה, הפכנו והתרחקנו משם. הצלחנו לראות אריות ויכולנו לעזוב את המקום בלבב שלם.
משער אני, שחוקר־טבע היה מוצא ענין מיוחד – ומקור לסיפוק עצום – בבילוי זמן מסוים בתחום הזה מתוך הסתכלות מקרוב בחיי בעלי־החיים בתוך ממלכת הטבע. וכשאני לעצמי, לא יכולתי להימנע מהירהורים אחרים: הנה בעלי־חיים נפלאים אלה מצאו להם משכן במקום שמור להם, ובו עצים, מים, עשב, מזון, והם מתהלכים באין מחריד, כאזרחים בני־חורין, מקיימים את חוקיהם ומנהגיהם, יודעים את ארחם ורבעם, ובודאי שפתם אתם, וניתנה להם בינה להרגיש בסכנות האורבות להם מסביב. הוגד לי, למשל, כי אורזיל פעוט יקרב אל האריה בלא פחד, אם נודע לו – בדרך האינסטינקט – כי האריה שבע, ועל כן לא יגע בו לרעה. לא כן הפנתר, הרוצח לשם רצח, ועל כן ישטה ממנו האורזיל תמיד. כזה וכזה שמעתי מפי מורה־דרכי על מנהגי בעלי־החיים בתחום־החי.
הנה הם פה, חשבתי, בביתם, בשטח שהוא קטן מעט משטחה של ארץ־ישראל; הם מוגנים, הטבע מעניק להם בשפע ממתנותיו, ואין להם שאלה ערבית… בודאי דבר נפלא הוא להיות בעל־חיים בתחום־החי של אפריקה הדרומית: טוב הוא מהיות יהודי בוארשה – ואפילו בלונדון.
פרק שלושים ושנים / אנשי־מדע – ואחרים 🔗
היטלר עולה לשלטון / הטראגדיה של יהודי גרמניה / עבודתי עם הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה / גירוש אנשי־המדע בתוך האחרים / ריכארד וילשטטר פותח את מכון זיו בארץ־ישראל, מסרב לקבל אצלנו משרה, חוזר לגרמניה / גירושו / הקריירה המזהירה של פריץ האבר / גירושו / פונה אלינו במאוחר / אנשי־מדע יהודים גרמנים וארץ־ישראל / מסורת יהודית ומדע / ד"ר דויד ברגמן בא אלינו / יהודי גרמניה וארץ־ישראל / תרומתם למולדת העברית.
שנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, מסמנת את השלב המחריד האחרון בגדולה שבשואות, אשר באו מעולם על עם ישראל. לא חזינו מראש את מלוא האימה שבמאורע זה; אך מה שאירע בשנים הקודמות אף הוא דיו היה לדרבן אותנו למאמצים נמרצים ביותר.
כשקיבלתי את נשיאות הלשכה המרכזית ליישובם של יהודי גרמניה, לא היתה לי הכשרה מיוחדת לעבודה זו. ואילו הצורך היה דחוף כל־כך, הסבל האנושי רב כל־כך והאנשים שביקשו עזרה היו כה מדאיבי־לב באסונם שבא עליהם כשטף מים רבים, שאי־אפשר היה להעלות על הדעת את המחשבה על התכוננות מיוחדת לתפקיד. עשיתי רק כמיטב יכולתי; ומצאתי, כי איטיב לעשות אם אקשר את הדבר עם ארץ־ישראל. וכן נתחלקה עבודתי לשני חלקים: האחד כללי, והשני – ארצישראלי במיוחד. לחץ המצוקה והתפתחות המסיבות שיוו אחדות מבורכת בעבודה.
עבודתי זו נעשתה בדרך מקבילה עם עליית הנוער, שבראשה עמדה אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה היהודית החדשה – הנרייטה סאלד. היא היתה בת שבעים ושלוש, וחייה היו גדושים מפעלים – ספרותיים, חינוכיים וציוניים; ביסדה את ‘הדסה’, את הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, תרמה תרומה כבירה להתפתחותו החברתית והמדינית של בית־המולדת היהודי; ועוד הגדילה לעשות למען פועלה ולמען ההסתדרות שיצרה, בהתיישבה בארץ־ישראל ובהקדישה ליישוב את כל מרצה, חכמתה ומסירותה. בגיל, שבו רגילים בני־אדם להסתלק מעבודה ציבורית, לקחה על עצמה ומילאה ביכולת מפליאה את הנהלת עליית הנוער, אחד התפקידים הציונים החשובים ביותר בחמש עשרה השנים האחרונות. היא המשיכה בעבודתה ממש עד יום מותה בשנת 1945.
ועתה אחזור אל תפקידי המיוחד בימי הרעה ההם. מובן, שהאסון בגרמניה הרס כמעט בן־רגע את מעמדם ודרכם של אנשי־מדע צעירים רבים, בעלי כשרונות מצויינים, עקר אותם משורשם והשליכם על פני חוץ. כדבר הזה קרה לא רק את האנשים הצעירים בלבד. אנשים בעלי שם וגדולי מעשה, שתרמו תרומות רבות־ערך למדע – ולגרמניה – גורשו זה אחר זה; ולעתים תכופות קשה היה לומר איזוהי הטראגדיה העמוקה יותר, החיצונית והגשמית, או הפנימית והרוחנית. שני אנשים כאלה אינם משים מזכרוני, לא מחמת שגורלם היה שונה משל אחרים, אלא מחמת היחסים הקרובים יותר שהיו בינינו; והם: ריכארד וילשטטר ופריץ האבּר. כבר סיפרתי על חביבותו של וילשטטר ביחסו אלי בשנת 1931, כשפתחתי את מעבדתי הקטנה. באותם הימים לא ישב עוד בקתדרה באוניברסיטה של מינכן, אך לא בעטיה של הממשלה. בישיבת הסינאט של האוניברסיטה, באחד מימי 1928, נתעורר ויכוח בדבר מינוי מרצה במיניראלוגיה. הוצע מועמד, מיניראלוג ממדרגה ראשונה בשם גולדשמידט. אך הושמע השם – וקול רינון עבר בין הנאספים, ואחד מהם העיר: ‘שוב יהודי!’ בלי השמעת הגה קם וילשטטר ממקומו, אסף את ניירותיו ועזב את החדר. רגלו לא הוסיפה לדרוך על מפתן האוניברסיטה, ולא הועילו כל הפצרותיהם של חביריו ושל הממשלה הבאווארית. הם ידעו – הדבר היה בשנת 1928 – שזוהי אבידה קשה מדי, שהסתלקותו היא מהלומה כבדה לפרסטיז’ה של האוניברסיטה.
אבדן המעבדה שהיה רגיל לעבוד בה היתה בשביל וילשטטר טראגדיה גדולה, אך הוא מצא לו מקום באקדמיה למדעים במינכן. וגם במקום הזה לא דרכה כף רגלו! הוא ניהל את העבודה מבחוץ, ולפי מה שאמר לי בשנת 1931 בשחוק מכאיב לב, היה קשור עם עוזרו בטלפון משעה עד שעתיים בכל יום. יכולתי לראות זאת בעיני רוחי. הוא היה דייקן וקפדן בכל פרט ופרט, ואף כי קצרן היה בדיבור ובכתב, היו הסבריו תמיד ארוכים, מפני שלא הניח דבר שאינו מבורר כל צורכו. הוא סבל ביותר מחסרון המעבדה, הואיל והצטיין בתבונת כפיים, כשם ששיטותיו היו מעניינות, מקוריות, מדויקות ומכוונות תמיד לבירורה של אחת הבעיות החשובות. כזו היתה למשל, חקירתו הקלאסית בהרכבו ובתפקידו של הכלורופיל בצמחים ויחסו אל ההימוגלובין בדם. ואף כי פירסומו היה עצום, והיה מבעלי פרס נובל, היה ענותן ובעל אופי צנוע ונחבא אל הכלים; הוא הזכיר לי פעמים רבות את הטיפוס הישן של הרב היהודי הגדול.
זמן רב לא רצה וילשטטר – עם כל מה שקרהו בשנת 1928 ותגובתו החריפה למקרה – להבין מה מתרחש בגרמניה. ראיתיו במינכן בסוף 1932, ושוב ראיתיו בצוריך ובפאריס בשנת 1933, לאחר שהיטלר הגיע לשלטון; ואף כי היה מלא חרדה, לא האמין, שהעם הגרמני וממשלתו ירחיקו עוד באנטי־יהודיות שלהם. ביררנו את ענין מכון־המחקר על שם דניאל זיו, שעמד אז בבנינו; הוא התעניין מאד במוסד והיה נדיב בעצתו. הוא קיבל ברצון את הזמנתי להיות יושב ראש בטקס הפתיחה, אך לבקשתי הנשנית והנמרצה שיעזוב את גרמניה ויבוא לארץ־ישראל היתה אוזנו ערילה. הוא בא אל פתיחת המכון וחזר לגרמניה (בשנת 1934!). עדיין סבור היה שהוא חוסה בצל פירסומו ובצל דעת הקהל הנאמן לו במינכן. לא אני בלבד הפצרתי בו להישאר אצלנו. זכורני, שסיר סיימון מארקס ואחרים ביקשו ממנו שיקבל את הנהלת המכון החדש, והבטיחו לו מעבדה ממדרגה ראשונה, את כל הבנינים והמכשירים שידרוש, וחבר עוזרים מוכשרים ונלהבים לעבודה. אחדים מתלמידיו כבר היו עמנו. אך לא, אי־אפשר היה להזיז אותו! פתיחת מכון זיו חלה בעונה אחת עם חג הפסח, ואני לקחתי את וילשטטר לחיפה להיות ב’סדר' בבית אמי. ה’סדר' שלנו היה תמיד טקס מאיר ושמח מאד ללא דיקדוקים יתירים, וליד השולחן כשלושים מבני המשפחה. הטקס הגיע ‘עד משבר’ כשביתנו הוקף פתאום על־ידי המון פועלים, אנשים ונשים – היו שם בודאי יותר מאלפיים איש – שבאו מעם ‘סדריהם’ הם לברך אותנו בברכת החג. הם מילאו את כל הרחוב, שרו שירים עבריים וריקדו את ההורה. וילשטטר ואני הורדנו, ספק גרורים ספק נשואים, מן המרפסת, שעמדנו בה מסתכלים במחזה, ונמשכנו בחזקה לתוך מעגל הרוקדים. מוזר מאד היה מראה הפרופיסור הגרמני הזקן, שניסה לרקוד הורה כשהוא מוקף חלוצים וחלוצות שרים ומוחאים כף. יודע אני שהוא נהנה מן הדבר. אך כל זה לא השפיע עליו לשנות את דעתו, וזה היה דברו האחרון בענין: ‘יודע אני שגרמניה יצאה מדעתה, אך אם אֵם נתקפת על ידי חולי אין זו סיבה לילדיה שיעזבוה. גרמניה היא ביתי, האוניברסיטה שלי היא, למרות כל מה שקרה, במינכן. עלי לשוב’.
ואמנם הוא נשאר בגרמניה עד פרוץ המלחמה בשנת 1939. אז גורש ונשתקע בלוקארנו, בשוייץ הסמוכה. כאן מצא דירה קטנה של שנים או שלושה חדרים, וכאן חי בבדידות גמורה. ביקרתי אצלו פעמים אחדות. מכל רכושו הציל רק את ספרייתו, שסוכן ביתו הזקן העבירה לשטוטגארט. בשנות חייו האחרונות עסק בכתיבת האבטוביוגראפיה שלו ומת בשלהי המלחמה. סירובו להיענות לבקשתנו גרם הפסד גדול לארץ־ישראל, וגם, סבורני, הפסד גדול למדע.
אח לגורלו היה פריץ האבר. האבר היה ידיד גדול לוילשטטר, אף כי באופיו ובמזגו היה שונה ממנו עד מאד. אף הוא היה בעל פרס נובל, ובחלקו נפל אחד ההישגים הטכניים הגדולים ביותר של הזמן הזה, והוא, הפיכת החנקן שבאויר לאמוניה ולחומצת חנקן. שני הכימיקאלים הללו הם סממנים עיקריים לא רק לעשיית חומרי־נפץ, אלא גם כזבל מלאכותי, שבדרך זו נעשה מצוי בכמויות גדולות ובמחיר נמוך. הוא קיבל את הדת הנוצרית והוליך את כל בני משפחתו בדרך השמד. זמן רב קודם שנפגשתי עמו, היתה לי סיבה אחרת להתייחס אליו מתוך משפט קדום. בודאי עוד זכור לקורא, כי בעת ביקורי הראשון באמריקה, בשנת 1921, שיחקה לי השעה ורכשתי את איינשטיין לשתף פעולה עמנו. אחר־כך נודע לי, שהאבר עשה כל אשר לאל ידו, להניא את איינשטיין מתת את ידו עמי; הוא אמר, בין שאר דברים, כי איינשטיין יגרום נזק עצום לקאריירה שלו ולמוסד שהוא חבר מכובד בו, אם ישים את חלקו עם הציונים, ובפרט עם ציוני מובהק כמוני.
משום כך לא היה לי חשק להיפגש עם האבר; לא היתה לי לכך גם כל עילה שאינה מן הסוג האישי, הואיל ושדה הכימיה שלו – בעיקר זו העוסקת בחומרים בלתי־אורגניים – היה רחוק משלי. אבל המקרה אבה, כי בנו של האבר, כימאי אף הוא, עבד אצל גיסי יוסף בלומנפלד, כימאי תעשייתי מכובד בפאריס, ופעם, בשעת ביקור בלונדון, הביא בלומנפלד את ההאברים, האב והבן, לראות אותי. אותה שעה כבר עסוק הייתי – על כל פנים במחשבה – בייסוד מכון זיו, ובימים ההם כבר נתמעטו משפטיו הקדומים של האבר נגד הציונות, אולי בהשפעת הקורות בגרמניה. מצאתיו, במקצת לתמהוני, אדיב עד מאד. הוא גם הזמינני לבקר אצלו במכון־המחקר שלו, שנקרא בשם המצלצל: ‘מכון־המחקר על שם קיסר וילהלם בדאהלם’, ואני ביקרתי שם בשלהי שנת 1932 בהיותי בברלין.
היה זה אוסף נהדר של מעבדות, מצוידות להפליא על פי תכנית מרובת־צדדים, והאבר הומלך שם כשליט בלתי־מוגבל. הוא הוליכני מבנין לבנין, ואחרי הסיור הארוך הזמינני לסעוד עמו בחוילה שלו בדאהלם. לא זו בלבד שנהג בי מידה של הכנסת אורחים, אלא אף הראה התעניינות מרובה בעבודתי בארץ־ישראל. לעתים קרובות, אגב שיחה בענינים טכניים, השמיע את הדברים האלה: ‘הנה, ד"ר וייצמן, דבר זה כדאי שתנסו להנהיגו בארץ־ישראל’. הוא חזר ואמר פעמים מספר, כי אפשר שאת הגורם החשוב ביותר בפיתוחה של ארץ־ישראל יש למצוא בבוטאניקה הטכנית. זהו צירוף של פיזיולוגיית הצמחים, תורת־ההתהווּת והמדעים הקרובים לה. כל אלה יוצגו בדאהלם גם על־ידי מעבדות גדולות וגם על־ידי אנשים ממעלה ראשונה שניהלו אותן. דימיתי ברוחי את המכונים האדירים האלה, ששירתו את החקלאות הגרמנית, אל תחנת הנסיונות הקטנה שלנו ברחובות, וקויתי כי המכון החדש שאני הוגה ברוחי אולי יסייע אותנו למלא אחת הפרצות בעבודת הבנין שלנו.
עזבתי את דאהלם בלב כבד, מלא חששות, שגיליתי אותם, לפי הזכור לי, לאשתי בשובי ללונדון.
לא יצאו ימים מרובים ונקראתי אל הטלפון בביתי בלונדון על־ידי האבר. הוא היה בעיר והתאכסן במלון ראסל. אנוס היה לעזוב את ברלין בחפזון, שדוּד מכול וכול – ממעמד, מרכוש, מכבוד – ולבקש לו מפלט בלונדון; איש חולה, סובל מ’אנגינה פקטוריס', לא בלי פרוטה, אך חסכונותיו דלים מאד. הלכתי אליו תיכף ומיד ומצאתיו שבור, מבולבל, מתהלך בתוך ריקנות שכלית ורוחנית.
ניסיתי לעודדו קצת בדברים, אך האמת היא, שקשה היה לי להביט בפניו. מובן, שהזמנתיו לביתי והוא ביקר אצלנו פעמים אחדות. הוא סיפר לי, שקימברידג' מוכנה להעמיד לרשותו מעבדה, אבל אין הוא סבור, שיוכל למצוא פה מרגוע. הזעזוע היה גדול מדי. הוא תפס מקום גבוה מדי בגרמניה; נפילתו היתה משום כך גדולה מנשוא.
אל נכון מרה היתה לו ביחוד המחשבה, שהתנצרותו והתנצרות משפחתו לא עמדה לו בשעת דוחקו. קשה היה לי לדבר אליו; בושתי מפני עצמי, בושתי מפני העולם האכזרי, שיכול היה להרשות כי יקרו דברים כאלה, ובושתי מפני הטעות שבה חי ופעל כל ימיו. וזו היתה טעות מצויה מאד; רבים היו היהודים בעלי השקפה כהשקפתו – אף כי לא גדולי־כשרון כמוהו, – שראו אותנו הציונים כראות בעלי־חלומות, או רע מזה, משביתי־שלום, או גם מטורפים, שסיכנו את העמדות אשר כבשו להם במלחמת שנים רבות.
התחלתי מדבר אליו, שיבוא אלינו לארץ־ישראל, אך לא האצתי בו. רציתי שינוח תחילה, יתאושש מן הזעזוע ויטפל בחוליו באקלים נוח.
הוא הלך לדרום, ובאותו קיץ (1933), אחרי ביקורי הנחפז באמריקה, נפגשנו שוב בשוייץ. אני גרתי בזרמאט, לרגלי המאטרהוֹרן, והאבר ישב באיזה מקום בעמק הרהוֹן ובא לראות אותנו. אכלנו יחד באותו ערב. מצאתי, שמצבו הוטב קצת; הוא נרגע ונתעודד מן הזעזוע. סביבת עמק הרהוֹן השפיעה עליו לטובה.
והנה בשעת הארוחה, שגם אשתי ובני מיכאל לקחו בה חלק, התפרץ האבר פתאום בנאום נמלץ. וזו היתה הסיבה: הקונגרס הציוני השמונה עשר נתקיים אז בפראג. אני סירבתי להשתתף בו, משום שלא רציתי להיגרר לשום פולמוס פוליטי. במשך הארוחה הגיעו קריאות נשנות מפראג ודרישות נרגשות, שאעזוב מיד את זרמאט ואבוא אל הקונגרס. אני עמדתי בסירובי, ואף כי לא הגדתי להאבר דבר מכל ההפרעות האלה, חוץ ממה שהן באות מפראג, ניחש את משמעותן מתוך מה שקרא בעיתונים, ואמר לי בכובד־ראש מרובה:
‘ד"ר ווייצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירי־הכוח בגרמניה. הייתי יותר ממצביא צבא גדול, יותר מראש־תעשיה. הייתי מייסד תעשיות; עבודתי היתה רבת־חשיבות בשביל גידולה הכלכלי והצבאי של גרמניה. כל השערים היו פתוחים לפני. אולם העמדה שתפסתי שם, עם כל הקסם שהיה חופף עליה, אינה נחשבת במאומה לעומת עמדתך אתה. אין אתה יוצר מתוך שפע – אתה יוצר יש מאין בארץ אשר יחסר כל בה; אתה משתדל להביא עם ירוד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ואני סבור, שהדבר עולה בידך. באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת־פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו. אל תסרב עתה לקריאה; לך לפראג, אפילו צפויה לך הסכנה שתנחל שם אכזבה קשה’.
זכורני, שהסתכלתי בבני המקשיב להאבר, שדיבר אנגלית צולעת, והקצרת שלו עוד הכבידה עליה וקשה היה להבינה. פני מיכאל היו חיורים מהתרגשות, כה נתרשם מן הדברים, כה חשקה נפשו שאעשה כעצת האבר, אף כי פירוש הדבר היה, שאעזבנו באמצע יום הפגרה שלו.
לא הלכתי לפראג, למפח נפשו של האבר. אך השתמשתי בהזדמנות ודיברתי על לבו שילך לארץ־ישראל ויעבוד עמנו. אמרתי לו: ‘האקלים ייטיב לך. תמצא שם מעבדה מודרנית, עוזרים מוכשרים. תעבוד שם בשלוה ובכבוד. זו תהיה בשבילך כשיבה הביתה – קץ נדודיך’.
הוא קיבל את ההזמנה בהתלהבות, רק ביקש, שיורשה לבלות עוד חודש או שנים בסאנאטוריום. באנו לכלל הסכם – ובמועד הקבוע יצא לדרכו לארץ־ישראל, בבאזל חלה פתאום ומת שם. וילשטטר בא ממינכן לקברו. מקץ עשר שנים, בערך, מת גם וילשטטר בשוייץ, גולה מגרמניה, כהאבר.
אלו היו שנים מן האנשים, שביקשתי למשוך אותם אל עבודתנו בארץ־ישראל, לטובתם ולטובתנו. היו, כמובן, גם אחרים. ידעתי איזו תוספת כוח רוחני, איזה מקור עשיר של דעת טכנית היינו יכולים להעניק לאוניברסיטה או למכון זיו, אילו עלה בידנו לרכוש את אלברט איינשטיין הפיזיקאי, את ג’ימס פראנק מגיטינגן, את המתימטיקאי הרמאן וייל, את הפיזיקאי פּלאצ’ק, את הכימאי ויגינר – ואלה רק שמות מספר. אולם משום מה לא עלה בידי לשכנע אותם. מהם מצאו להם בית באנגליה: באוכספורד, בקימברידג', במאנצ’סטר, בבירמינגהם; מהם, כפי שראינו, באמריקה. ודבר זה מתקבל על הדעת; אולם היו שהעדיפו גם מקומות אחרים על ארץ־ישראל, ודבר זה הוא למעלה מהשגתי.
צוריך היתה המרכז שטיפל בפליטים האקאדמיים, ושמה הלכתי להימלך בחברי הועד השוייצרי. שם נודע לי בוקר אחד, כי ג’יימס פראנק נמצא בעיר, והוא פליט – וכי הוא ואשתו אוכלים בבוקר עם ידידי, פרופיסור ריכארד בּר, הפיזיקאי. בלי לחכות להזמנה שמתי פעמי אליהם ומצאתי את שני האדונים ואת הגברת פראנק שקועים בויכוח על היתרונות שבהליכה ל – טורקיה! לא יכולתי לברר, אם פראנק התכוון ללכת שמה בעצמו או הציע זאת לאחרים, אך באותו רגע שכחתי את הנימוס הנאה ולא יכולתי להתאפק מקריאה: ‘יכול אני להבין אם אתה אומר ללכת לאוכספורד או לקימברידג’, לניו־יורק או לשיקאגו. אבל אם לטורקיה, תמצא שם תנאים מדעיים גרועים הרבה מאלה שבארץ־ישראל – ועל כן למה לא תקבל את הצעתנו ללכת לארץ־ישראל'! פראנק טען, שאין החזקת המכון בטוחה בארץ־ישראל. על זה עניתי מיד, שפרנסת המכון בארץ־ישראל תהיה בטוחה יותר מאשר ברוב ארצות אחרות – וארצות המערב בכללן. ‘נכון הוא’, אמרתי, ‘שהאוניברסיטה שלנו אינה מקבלת תמיכה מאת הממשלה, אבל אם איש כמוך יבוא שמה, יכון מסביב לך מכון־פיזיקה גדול ואחרי זמן מסוים לא יחסר בו כול’.
היה מעניין להסתכל בגברת פראנק בשעת השיחה. היא היתה יהודיה שוידית, בהירה מאד, וכנראה גאה מאד על מוצאה ה’נורדי‘. היא חשבה, שאני רוצה להוריד את בעלה למצב, שהוא נורא מלהביע במלים. היא לא פסקה מלדקרני בעיניה, ולא היתה לי ברירה, אלא להפסיק את ההתיעצות. הרגשתי היתה דומה לזו שהרגשתי בימי הציונות הראשונים. כשם שהיהודים העשירים לא באו אלינו מעולם אלא לאחר שהיינו ל’הצעה מעשית’, כן גם יהודים עשירי־רוח אלה סבורים היו, שארץ־ישראל עלולה להזיק לקאריירה שלהם. אמנם השואה בגרמניה שינתה הרבה את המצב הזה, וארץ־ישראל קלטה פליטים יותר מכל שאר הארצות יחד; אולם האינרציה וכוח המשפט הקדום היו גדולים כל־כך, שהם העדיפו את טורקיה מן האוניברסיטה העברית בארץ־ישראל.
*
היתה לי הזדמנות לראות אחדים מאנשי־המדע האלה שהלכו לסטאמבול ולאנקרה, כשביקרתי לאחר שנים אחדות באותן הערים. הם היו אנשים עצובים, נבוכים, אובדי־עצות, המחכים לגמר חוזיהם, יודעים ברוב המקרים, שהחוזים לא יחודשו. לכל איש מדע ניתנו כמה תלמידים טורקים צעירים, שהיו צריכים ללמוד ממנו את תחבולות המקצוע, על מנת שיקחו את מקומו מקץ שנים אחדות. בפוליטיקה זו, אם אפשר לכנות אותה בשם זה, כמובן, טעו הטורקים בחשבונם. לא די ללמוד עובדות אחדות מן הפרופיסור, כדי להיעשות איש־מדע. הרקע הוא העושה את האדם לאיש־מדע, וזה לא יושג בשנים מספר; הרי זה ענין של מסורת ושל מאמצים במשך דורות. הטורקים עדיין צריכים ללמוד את האמת הפשוטה הזאת.
אמת זו זכרתי בשעה שהונחו אבני־היסוד של האוניברסיטה העברית. ידעתי שלא קל יהיה ליצור אוניברסיטה לאומית למופת בחומר אנושי, שנצטרך לכונסו מכל תפוצות הגולה. מאמר קדמון של חז"ל אומר: ‘צבת בצבת עשויה’. אבל לנו היו לפחות מוסדות ומסורות משלנו. משהו מאלו ניצל מחורבנה הכללי של אירופה, אף כי בהביאנו בחשבון את אבידותינו, אנו נבהלים מהיקפן. לא רק מיליוני יצורים אנושיים נידונו לכלייה, אלא גם מוסדות גדולים, שהיו אף הם אורגניזמים חיים. מי יודע כמה איינשטיינים, האברים ווילשטטרים היו יכולים לצאת מן הראשונים; הם אבדו יחד עם מרכז התורה והמדע שהיה מסייע לעצב את כשרונותיהם.
גדולינו היו תמיד פרי סימביוזה בין חכמת התלמוד העתיקה, המסורתית, שאבותינו היו שקועים בה בגיטואות של פולין או גאליציה ואפילו ספרד, ובין האוניברסיטאות המודרניות במערב, שבניהם באו במגע עמהן. לעתים קרובות נמצא בשלשלת היוחסין של אנשי־המדע המודרניים שלנו שורה של חכמי תלמוד ורבנים. במקרים רבים הם עצמם יוצאי בתי־מדרש וישיבות, שנמלטו משם בשנות העשרים לחייהם והבקיעו להם דרך לפאריס, לצוריך או לפרינסטון. תופעה מפליאה זו – מסורת לימודית גדולה שהופרתה על־ידי שיטות חדשות – היא שנתנה לנו אנשי־מדע ממעלה ראשונה ובני־סמכא בכל ענף מענפי הפעילות האקאדמית, למעלה מכל יחס למספרנו.
ועתה נמחו מעל פני האדמה כל מקומות התורה האלו בוילנה, וארשה, קובנו, ברסלאו, וינה ופרשבורג; גנזי הספרים העתיקים של היהודים נשדדו ונחרבו ועלינו לחדשם מתוך צירוף דף אל דף. סבלנו לא רק בגוף, נרצחנו גם ברוח, והעולם יודע רק מעט מאסוננו הגדול. הדברים נשמעים כלעג מר, כשמדינאים בריטים או אמריקנים מגנים את שרידי היהדות, הרוצים לעזוב את הקברים בגרמניה, באוסטריה ובהולאנד ולעלות לארץ־ישראל, אשר שם הם מקוים לבנות להם חיים חדשים בתנאים יציבים יותר. תהיינה הסטיות של מתי־מספר מן העליונים מה שתהיינה, הרוב הגדול של הנשארים בחיים שואפים לכך.
בין המוכשרים ביותר באנשי־המדע הצעירים, שהודחו ממעמדם עם עלותו של היטלר, היה ד"ר דויד ברגמן. הוא היה הרוח החיה של המעבדה הכימית האוניברסיטאית הראשונה בברלין, והיו לו כמה חברים־לעבודה והבטיח להיות אחד מראשי אנשי־המדע בגרמניה. מימי לא נפגשתי עמו, אבל עבודתו היתה ידועה לי. בוקר אחד באביב 1933 קיבלתי טלגראמה מידיד שלי, שעבד עדיין במכון דאהלם, ובה הוא מודיעני, שברגמן הושלך החוצה. כמעט בדואר החוזר, ואף כי לא היה בידי כל תקציב ממשי לצורך זה, הזמנתי את ברגמן ואת אשתו, שגם היא היתה כימאית, לבוא אלי ללונדון. הדבר ישמש לי תמיד מקור של סיפוק עמוק, שלא היססתי ולא חיכיתי לקבלת תקציב, אלא עשיתי קפיצת נחשון והבאתי את האיש, שעתיד היה למלא תפקיד חשוב כל־כך בחיי כאחד מידידי הקרובים והנאמנים ביותר, וכן גם בפיתוחה המדעי והטכני של ארץ־ישראל. רק לאחר כמה זמן נודע לי, כי ברגמן הוא ציוני וכי הוא בנו של רב, כי קיבל חינוך יהודי טוב והוא בן־תורה ובעל מוח חריף, והוא חי ועובד בשביל ארץ־ישראל ורק בשביל ארץ־ישראל.
לא עבר זמן רב, והוא קנה לו שביתה בחדרים שלי בהוֹלבורן. שכרתי עוד קומה אחת בבית הישן קצת וערכתי בשבילו מין מעבדה, ושם התחיל בעבודה – כשמונה עשרה שעה ביום. הוא השקיע עצמו ברוב התלהבות בתכניותי למכון־זיו. זכורה לי שיחה שהיתה לי זמן קצר בפאריס עם וילשטטר ועם האבר, במעמדו של ברגמן. הוא פיתח לפניהם את תכניותיו לעבודה במכון, שהתקרב לגמר בנינו. שני אנשי־המדע המהוללים הקשיבו רב קשב, אחר כך שאל אותי וילשטטר בליגלוג: ‘כמה קומות למכון דניאל זיו?’ עניתיו: ‘לפי הידוע לי, יהיה המכון בעל שתי קומות’. ‘מוטב היה’, אמר וילשטטר ‘שתבנו גורד־שחקים, אם רצונכם לבצע את הפרוגראמה שתיאר לפנינו ברגמן’.
אירע שהייתי בארץ־ישראל בזמן שהגיע שמה הזרם הראשון של פליטי גרמניה. הנה הם היהודים הגרמנים, אלה שרגילים היו בחיים מסודרים וספונים, לרובם עסקים או משלחי־יד בטוחים, כולם חסרי־נסיון ברעידות־אדמה ממין זה, שהיו דברים שכיחים פחות או יותר אצל יהדות אירופה המזרחית. משום כך היו חסרים את הגמישות ואת כשרון־ההסתגלות של יהודי רוסיה ופולין; הם היו יותר נוקשים במנהגיהם ובהרגליהם; הם קיבלו את הטראגדיה שלהם – שהיתה דומה בשנות 1932 – 1933 לגירושים ברוסיה הצארית ועוד לא הגיעו לאכזריות של תאי ההשמדה – מתוך רגשות יאוש יותר מן הראשונים.
ראיתים גם בגרמניה, כשהצללים ירדו עליהם, ואני זוכר בבהירות יתירה ערב אחד בסוף דצמבר 1932, כשהלכתי מבית וילשטטר אל בית ידידי הישן עלי שטראוס. שטראוס היה ציוני בן דורי, בערך, ראש הקהילה במינכן, איש ישר ומכובד. הוא היה חולה מאד, סובל מסרטן הגרון, כמובן, בלי שידע על כך. הוא רצה דוקא לקום ממשכבו, לקבל אותי בלבוש־כבוד ולהציע לי ארוחה. כל נסיונותי למנוע אותו ממאמץ כזה היו לשוא. לא זו בלבד שישבנו עד סוף הארוחה, וראיתי ברוב צער איך הוא מתקשה לבלוע את אוכלו, אלא שעם כל ייסוריו ביקש לדבר על הסכנה המרחפת על יהדות גרמניה ועל העולם בכלל.
אחרי הסעודה באו כמה מראשי הקהילה, ורק לעתים רחוקות עבר עלי ערב עצוב כזה. ברור היה שבעל־הבית שלנו הוא אדם הולך למות, ומצבו נראה לי כסמל ליהדות גרמניה בכלל ולקהילת מינכן בפרט. הם המטירו עלי שאלות: מה דעתי על המצב? האם נשקפת להם באמת רעה, כפי שהם נוטים לראות ברגע זה? האם תנסה אנגליה לפרוש את כנפיה על הנרדפים? לא היו בפי דברי נחמה. סימנו של הדבר, שנקרא אחר כך בשם פייסנות, כבר היה תלוי באויר. הלב נשבר למראה האנשים האלה – כולם כוננו להם חיים נאים, לקחו חלק בעסקי־ציבור של גרמניה ותרמו את תרומתם לגדולתה של המדינה – המרגישים שהסערה עומדת להתחולל על ראשם ואין אל מי לפנות לסעד ולעזרה. כשנפרדתי מן האנשים האלה ידעתי שלא אשוב לראות את עלי שטראוס, ולעולם לא אראה עוד קהילה יהודית במינכן. עיניהם מלאו דמעות בראותם אותי יוצא, ובפי לא היה להשמיעם דבר אלא זה: ‘ישמרכם ה’!'
אלו היו האנשים, שהתחילו זורמים לארץ־ישראל בשנת 1933 ובשנת 1934. ידעתי אותם, ולבי רחש להם כבוד גדול על התפקיד שכל אחד מהם מילא בחיי ארצו, ואחדים מהם – בתנועה הציונית. אך משהו הרחיקני מהם בשל נוקשוּתם החברתית, שהיתה כה שונה מן החיים ומן הסביבה שגדלתי בהם. באתי לסדר של פסח בחיפה שהשתתפו בו עולים חדשים מגרמניה. הם שרו את ההגדה, ואף־על־פי שהניגון היה עליז לכאורה, היה בו מטעם הקינה, ובפניהם של האנשים ראיתי חרות בכתב ברור זכר הבתים שעזבו. אלה היו אנשים, שרק לפני זמן קצר ישבו לבטח, והיו כוח מוסרי, חברתי ושכלי. ועתה נעקרו משורש והובאו לארץ, שרק מעטים מהם היו קשורים בה קשר גופני כלשהו, ונטל עליהם לבנות חיים חדשים – מהם על סף הזקנה – באקלים שלרבים מהם הוא קשה, במקום החסר את הנוחיות שהיו רגילים בהן. בראותך את האנשים האלה שאלת את נפשך: האם יצליחו? האם יכו שרשים חדשים באדמת הטרשים של ארץ־ישראל? או יבלו פה את אחרית ימיהם במעין גלות, יבכו לעולם את העבר ולא יוכלו להשלים עם ההווה?
כשאני זוכר את המחזה הזה, הניצב תמיד לעיני, אני חושב בגאוה ובסיפוק עמוק על התמורה שעברה על יהודי גרמניה בארץ־ישראל ועל התרומות הנכבדות שתרמו למפעלנו מבחינת הסדר, המשמעת, כשרון המעשה והאיכות הכללית. היתה להם השפעה חינוכית מרובה על יהודי אירופה המזרחית, המהווים עד היום את רוב האוכלוסין בארץ ושהיו נוטים להביט על העולים החדשים מגבוה, אף כי מוכנים היו לעזור את כולם בכל כוחם. בעל־כורחי זכרתי את זרמי היהודים הרוסים, שהיו עוברים דרך נמלי האמבורג ולובק בדרכם לאמריקה בימים שהייתי תלמיד בגרמניה בסוף המאה שעברה; זכרתי איך קהילות יהודי גרמניה קיבלו אותם בחביבות – וכמנהג פטרונים – וניהלו אותם מן הגבול עד הנמלים והריעו להם בצאתם בקו האמבורג – אמריקה. הייתי בא תכופות לתחנה המרכזית בברלין לראות את המהגרים ולהשיח עמהם קצת בלשונם. לא עלה אז על דעתי כי מנת גורל כזו צפויה ליהדות גרמניה האיתנה ורבת־הכוח, שגם הם יצטרכו לגלות מבתיהם. ואולם היה הבדל עמוק אחד בין אותם המהגרים מאירופה המזרחית ובין אלה של שנות השלושים במאה הזאת: האחרונים הלכו הביתה! אמנם עוד גרים היו בביתם, אבל ילדיהם הסתגלו עד מהרה – וההורים לא פיגרו אחריהם הרבה. בתחילה לא קל היה הדבר. עמדנו לפני בעיה קשה של טיפוס חדש, שהרי זו לא היתה עלייה של חלוצים, שידענו את טבעם ויכולנו לטפל בהם לפי שיטות בדוקות ומנוסות. זו היתה עלייה של מעמד בינוני, לא כולם צעירים ולא כולם מסוגלים לעבודה גופנית קשה. ייסדנו להם טיפוס מיוחד של מושבים סמוכים לערים, אשר שם תוכל המשפחה להתמכר לעבודה חקלאית קלה יותר, בעוד אשר ראש המשפחה יימצא בסמוך לעיר. מקצת מחלקת הגן ומקצת ממשלח היד שמצא ראש המשפחה, אפשר היה למצוא פרנסה בצימצום, וברוב הימים נשתכללה שיטה זו ועשתה פירות טובים.
היתה תקופת־מעבר, שבה היינו מודאגים על־ידי הגידול העודף של האוכלוסיה העירונית, ביחוד בחיפה ובתל־אביב, שנגרם על־ידי העלייה הגרמנית. כידוע לקורא, הייתי תמיד שרוי בדאגה מפני האופי העירוני המופרז של הישוב. הנטייה לכך היתה קיימת תמיד; ההתיישבות הכפרית, מטבע ברייתה, היא איטית וקשה יותר, ורכישת הקרקעות בארץ־ישראל כרוכה בקשיים משלה. ועל־כן טבעי היה הדבר, שהזרם אל הערים נתגבר על ידי המון העולים הגרמנים. השתדלנו לעצור בעדו לפי השיטה המעורבת שתיארתי, והברכה שראינו באה בשל כושר־ההסתגלות של הדור הצעיר, שהיה מפלס דרך בבחינה זו ובבחינות אחרות. טיפוס המושבים החדשים כגון רמות־השבים, קרית ביאליק ונהריה, שנוסדו באותן השנים, התבסס יפה. עד היום הזה, כמו בראשית ייסודן, הן מאוכלסות רובן ככולן יהודים גרמנים; והרי הם ישובים למופת הנותנים כבוד למייסדיהן ולארץ כולה.
*
וכן היו ארבע שנות היותי מחוץ לכהונה מלאות עבודת מעבדה בלונדון וברחובות, איסוף כספים, ביקורים באמריקה, באפריקה הדרומית ובארצות אחרות, ייסודו ופתיחתו של מכון זיו ברחובות, יישובם של עולי גרמניה ותפקידים אחרים. אלו היו שנים מלאות אך לא מאושרות, כיון שהעולם היה מחשיך והולך, עד שבא ליקוי החמה של מלחמת העולם השניה.
פרק שלושים ושלושה / שבתי על כני 🔗
העולם הבין־לאומי מחשיך / מלחמת חבש, ההתחלה / אשליות ציוניות / פינחס רוטנברג ותכניתו הגדולה / הדגשה מוקדמת של היזמה הפרטית בארץ־ישראל / ברית שאינה כתובה עם הפועלים / חלוצים, לפנים והיום / הנטל המוסרי של התנועה.
בשנת 1935 שבתי על כני כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. עשיתי זאת בלי רצון, ואחרי הפצרות רבות ונמרצות מצד ידידי, ביחוד מצד תנועת העבודה. נכנסתי שוב למסלול עבודתי המדעית, וביליתי את זמני יותר ויותר במעבדה של המכון החדש, בין חברי לעבודה. כמה חדשים בסוף שנת 1934 וראשית 1935 גרנו אשתי ואני ברחובות, בבית קטן ששכרנו מאת המשוררת ישע סמפטר, והתחלנו לטפל בתכנית ביתנו, שבניינו נגמר בשנת 1937 ונכנסנו לדור בו. רגיל הייתי ללכת בכל בוקר אל המעבדות של מכון זיו, ושם עבדתי בעצמי והתבוננתי בעבודת חברי. מדי שבוע השתתפתי בישיבת ההנהלה הציונית בירושלים. נסעתי הרבה בארץ, אך בדרך כלל השתדלתי לחיות חיים מסודרים, או לפחות לא מפוזרים, כפי שחייתי בשנים שעברו. סבורני, שפעולותי לא היו משוללות ערך בשביל הבית הלאומי.
ואולם לא זו היתה העילה היסודית לסירובי. סירבתי בעיקר משום שלא ראיתי שינוי־יחסי אמיתי בתנועה, או נגיד, ברוב שהורידני מכסאי בשנת 1931. הם דרשו אותי, מפני שמספר מסוים של ציונים היה עתה בדעה, שאין להם אחר אשר ייטיב לעשות ממני! סוקולוב, אף כי הבריטים כיבדוהו כאיש מלומד ואציל, לא השיג אצלם הרבה. ומוזר הדבר, שאותם הציונים הכלליים, שהיו מגדולי מתנגדי בשנת 1931, האמריקנים, היו עתה בין הדורשים בתוקף את חזירתי. ואולם ידעתי, כי מיד לאחר שובי לכהונתי אעמוד לפני הצרות הישנות. שוב אהיה השעיר לעזאזל על חטאותיה של הממשלה הבריטית. באמת, ראיתי לפני ימים קשים מאלה שהיו לפני 1931, הואיל והמסיבות נעשו קשות יותר ויותר. אחרי איומים רבים פרצה סוף־סוף מלחמת חבש בקיץ 1935. אמרתי לקונגרס: ‘הים התיכון נעשה סוער, ואנו מחזיקים על חופו אחת מעמדות המפתח’. ראיתי את מלחמת חבש ואת מלחמת האזרחים בספרד כפתיחה למאבק גדול מזה לאין ערוך. גם מוסוליני וגם היטלר הזדיינו בקצב מזורז, בעוד שהדימוקראטיות לקו בחולשה ובחוסר ראיית־הנולד כאחת. לא יכולנו לקוות, שדרכנו תיעשה קלה יותר.
רוח הריאקציה, שהתפשטה מהרה על־פני כל העולם, נגעה גם בתנועה הציונית, ודבר זה ניכר כבר בשנת 1931. התמורה הזאת טוּפחה לרוע מזלנו על־ידי הבטחות משלות בדבר תוצאות מהירות, שניתנו מפי כמה אישים בתנועה – הבטחות, שניצלו את קוצר־הרוח הטבעי של אנשינו בהמשכת העבודה והביאו לידי עצות של יאוש. השתדלו להראות, כי קל מאד לגשר על־פני התהום שבין הרצון ובין היכולת, תורה שהתנגדתי לה תמיד. טעות זו מצאה את חיזוקה בעבר, בימי פולמוס בראנדייס, והיא מצאה תמיד, בדרך מוזרה ביותר, את תמיכתם, או את הבטחת תמיכתם, של אנשים שלא היו ציונים כלל. ותמיד, ודבר זה אולי לא היה כה מוזר, היתה זו קשורה ביחס עוין לגבי יצירתנו האופיינית ביותר בארץ־ישראל, לגבי הישובים הקיבוציים, הקואופיראטיבים ותנועת העבודה בכללה.
קורות שנותיו האחרונות של פינחס רוטנברג מדגימות את הדבר במידה מספקת. הוא היה אדם, שתפקידו בחיי ארץ־ישראל כבונה גדול היה יחיד במינו, שמסירותו וה- savoir fairשלו היו נעלים מכל ספק. אילו צימצם את פעילותו במפעל־המהנדס שלו, בודאי היה מגיע בשטח שלו להישגים גדולים עוד יותר. לרוע המזל, היו לו, כמו לאנשים רבים בארץ־ישראל, שאיפות מדיניות, והוא לא הבין, שלפי טבעו ולפי מזגו אינו מסוגל כלל וכלל לעמוד בראש אירגון מדיני מסובך. בענינים מדיניים היה בו זיווג של תמימות ילד ובטחון עצמי עצום, והיה חולם תמיד על איסוף סכומי כסף גדולים – כחמישים מיליון דולאר, סכום גדול מאד לגבי המפעל הציוני לפני שתים עשרה או חמש עשרה שנה – כדי לרכז ריזירבה קרקעית גדולה ולהתחיל בהתיישבות המונית.
הוא לא הבין, כי חברת הקרקעות הפרטית שבתכניתו תצטרך למכור את אדמתה למציעים את המחיר הגבוה ביותר, ואם העסק בכללו יהיה מושך במובן הכספי, יעברו שטחים נרחבים לידי ספסרים. הייתי נבהל ומשתומם כשקיבלתי את הדין־וחשבון השנתי של חברת החשמל הארצישראלית, שהוא היה מנהלה. הדין־וחשבון היה בעל שני חלקים. החלק הראשון הוקדש לעסקי החברה. השני הכיל התקפה על הקרנות הלאומיות של ההסתדרות הציונית וקוי תכנית, שלפיה צריך היה בנין הבית הלאומי לעבור לידי חבר המנהלים של חברת החשמל הארצישראלית!
אחרי־כן באה מחלוקת ממושכה ורעת־מזל, ושוב נטל עלי לעמוד בקשרי מלחמה עם אנשים – רוטנברג היה אחד מהם – שרחשתי להם גם כבוד וגם הערצה, אלא שהשקפותיהם על פיתוחה של ארץ־ישראל פגעו בתפיסתי את האופי האורגני של הציונות. בכל צורה מצורות המחלוקת התנגדתי תמיד לדרך ‘המהירה והקלה’. כיום הזה ניטל קצת מעוקץ הצד הזה של המחלוקת; קיימות עתה כמה חברות השקעה בארץ־ישראל הרואות ברכה בעבודתן. ואני חוזר ואומר, הצלחתן באה בעקב פעולת־היסוד שנעשתה על־ידי הקרנות הלאומיות ובתנאים שנעשו קשים ללא צורך על־ידי אותם האנשים דווקא המטיפים ליזמה פרטית. לא קל היה להסביר את הבעיה היסודית באמריקה לתורמים, שהיו מעדיפים ליתן את כספם לאלה שהבטיחו להם רוחים מאשר לתתו להסתדרות ‘פילאנטרופית’, שנאמר עליה בגלוי, כי אין היא מסוגלת לטפל בעניני כספים. אלה שהפיצו שמועות ממין זה, אולי ביושר לבב, לא הבינו כנראה, שתחת עצמם הם חותרים. והיה זה תפקידי במשך נסיעותי הרבות באמריקה, במשך נדודי מעיר לעיר – מהן קטנות למדי – לעצור בעד ההשפעות המאוסות האלה, ולכונן ברוב עמל ובהדרגה יחס טוב לארץ־ישראל, שלא הביאה אז רוחים כספיים, אבל הגדילה את יכולת הקליטה בשביל אלה שרצו ללכת שמה כדי להתיישב בה. ועובדה מפליאה היא, עובדה המעידה על אינסטינקט בריא ועל רגש לאומי אמיתי, שדוקא השכבות העניות נענו לגישה כזו ונתנו בנדיבות מאשר להם. רק העשירים היו להוטים אחרי השקעות. כאן היה ההבדל היסודי בין שתי ההשקפות על הציונות, אלו שהופצו זמן רב קודם לכן על־ידי גרינברג ומארמורק ונורדוי ואחר־כך על־ידי ז’אבוטינסקי והריביזיוניסטים, ואלו שהחזיקה בהן קבוצתנו. קוצר־רוח זה וקוטן־אמונה זה הם הם שדחפו את התנועה בלי־הרף לעבר התהום; ובין התהום ובין העבודה הממשית בארץ־ישראל עמד צבא העובדים, שראיתי עצמי – אף כי לא הזדהיתי עמהם מעולם – קשור בהם. קמעה קמעה נוצרה ברית בלתי כתובה בין הקבוצה הקטנה של ידידי בתנועה הציונית הנקראת כללית ובין ההמונים הגדולים של העובדים במושבים ובבתי־החרושת בארץ־ישראל, שהיוו את לב התנועה הציונית. זו היתה הערובה לצלילות־הדעת המדינית שלנו, לחוש־המציאות שלנו, וגם לחירותנו מן התעתועים ודרכי האלימות של הריביזיוניסטים.
היה יותר מקשר אישי ביני ובין מנהיגי תנועת העבודה ואנשי השורה של נהלל, עין חרוד והעמק בכללו. היתה שותפות של מאמץ ושל סבל, וסבורני שאלמלא הם, לא הייתי יכול לעמוד ביגיעת העצבים והגוף שהיתה כרוכה בנסיעותי לשם איסוף כספים באמריקה ובארצות אחרות. תמיד זכרתי, שהכסף נועד לגאולת עמק יזרעאל, עמק הירדן ושטחים נרחבים אחרים: ולעתים, בזכרי את העובדים, כפי שראיתים באחרונה בנהלל, את עיניהם הנוצצות מרעב במשך שבועות וירחים, והם מברכים אותי בשמחה ובתקוה – הרגשתי שיש לי חלק, ולוּ גם קטן, בסבלותיהם ובהישגיהם.
הרבה נכתב על מאמצי חלוצינו, ולצערנו נשכח הרבה; והיו הרבה ציונים טובים, אשר בשנים שאני כותב עליהן נראה להם, כי שנות החלוציות בארץ־ישראל חלפו, וכי הימים הגדולים של החלוצים עברו לבלי שוב. הדבר לא היה אמת בשנת 1935; ואין הוא אמת גם בשנת 1947.
יש רק צורך לרדת בימים אלה אל ים המלח, במקום שאנשים צעירים אשר באו מתפוצות הגולה מוצצים את האדמה המלוחה של סדום ועמורה – אדמה אשר במשך אלפי שנים לא עשתה כי־אם פרי מלחה – ובהתאמצות רבת־סבלנות הם מעירים אותה שוב לחיים, כדי לדעת שהמאבק עדיין נמשך. או יש צורך לבקר אצל קבוצות הצעירים והצעירות שהתיישבו במדבר הנגב, בעמדות־החלוץ המסוכנות שבין עזה ובין הגבול המצרי, והם מקוממים חלק של ארץ־ישראל, שלא צמח שם, חוץ ממטליות קטנות שזרעו הבדואים שעורה דלה, אף גבעול עשב אחד זה אלפי שנים. ראיתי את העבודה הזאת בשלוש השנים האחרונות ותמיד אני בא אל הישובים האלה ברגש פחד; ומדי ערב בעלותי על משכבי איני יכול להסיח את מחשבתי מקבוצות קטנות אלה של צעירים וצעירות – רובם חברי עליית הנוער, שניצלו רק לפני שנים מספר מגרמניה – בלב הישימון, בודדים ומבודדים, ועובדים במרץ, בשמחה, בלי תלונה כל שהיא. כי כולם באו ממשפחות טובות כמשפחתי וטובות ממנה, וגדלו בתנאים שונים לגמרי מאלה שהם חיים בהם היום; אולם עבר עליהם תהליך מקשה ומחסן, בו היו עדי ראיה לכליונם של קרוביהם ויקיריהם. זוכר אני את הכתובת על גבי אחת האניות ה’בלתי ליגאליות', שנכנסה פעם לנמל חיפה – ספינה שהותקנה בשביל החיילים והמלחים הבריטיים: ‘אל תירו, אין אנו מפחדים: הכרנו את המות זה כבר’.
פועלינו הם המטען המוסרי של תנועתנו היום, כשם שהיו בימים הראשונים של התנועה הציונית וכשם שהיו בשנים שאני כותב עליהן. רק בזמן האחרון נוצר יחס שלילי בין חלק ממנהיגי הפועלים העירונים ובין קבוצתי. ושוב, אופייני הדבר, והייתי אומר – מחויב־המציאות – מאבק הוא בין אלה המכריזים, שהם יודעים את הדרך להביא מיליון ושני מיליון יהודים לארץ־ישראל במשך שלוש או ארבע שנים, ובין אלה היודעים את האפשרויות ומשלימים עמהן באין ברירה.
פרק שלושים וארבעה / תככים מסביב לים התיכון 🔗
יחסה של צרפת לארץ־ישראל / מר די ז’וּבניל, הנציב העליון של סוריה / נאומו המתמיה של הריו / איטליה וארץ־ישראל / שיחות עם מוסוליני / המארקיז תיאודולי, הנציג האיטלקי בועדת־התמיד של המאנדאטים / טורקיה וארץ־ישראל / ביקור בטורקיה בשנת 1938.
בין התפקידים שהוטלו על שכמו של נשיא ההסתדרות הציונית היה זה של קיום מגע עם הממשלות השונות, שהיו מיוצגות בחבר הלאומים. בראש וראשונה עם צרפת, שמלבד היותה שכנתה הקרובה של אנגליה שמעבר לתעלה, היתה גם שכנתה כמעצמה מאנדאטורית בסוריה בגבולה הצפוני של ארץ־ישראל; ועם איטליה.
שהיתי משום כך לעתים קרובות בפאריס וברומא – וכל אחת משתי ערים אלו היותה לגבינו בעיה בפני עצמה.
בפאריס, כמדומני, נפגשתי עם כל ראש ממשלה בין שתי המלחמות, מפואנקארה עד רינו. ליאון בלום שיתף עמנו פעולה פעמים רבות מספור. בימים שנחום סוקולוב היה מנהל את המשא־ומתן המדיני שלנו ביבשת אירופה, היה מקבל תמיד מאת מר בלום ידיעות רשמיות־למחצה על המצב בצרפת. בשנים שלאחר־כך גילה מר בלום התעניינות אמיתית בתנועתנו, מתוך שיתוף פעולה קרוב עם מר מארק יארבלום, אחד ממנהיגי ההסתדרות הציונית בצרפת. גם מר אריסטיד בריאן התייחס באהדה, אף כי במשהו סתמיות, אל המתרחש בעניננו. בריאן היה אומר: ‘ארץ־ישראל היא בודאי ארץ נפלאה ורבת־רושם’, והיה משבח את תפוחי־הזהב, שהיה מקבל מידינו בכל חג מולד, שלא אכל כמותם מעודו. אבל רגשותיו לא העמיקו מעבר לקליפת תפוחי־הזהב. הוא היה אדם בעל לב חם ונטיות ליבראליות חזקות, ורעיון תחיית העם היהודי משך את לבו, אבל הוא ידע רק מעט מזער על הכוח המוסרי שבתנועה הציונית, ולא התאמץ לגלותו.
פקידי קיי ד’אורסיי היו רובם ככולם אדישים או עוינים; לפעמים היתה בהם קנאה על החיל שאנו עושים. כבר העירותי, כי הצרפתים הלכו אחרי הערביים, שראו את ארץ־ישראל רק כחלקה הדרומי של סוריה, וכשניתן לארץ־ישראל מאנדאט נפרד חשבו שנעשה להם עוול, ולא עוד אלא שהצרפתים ראו עצמם תמיד כנציגי אירופה בה"א הידיעה במזרח התיכון וכמגיני הנוצרים בחבל זה. השפה האנגלית לא היתה ידועה שם, למעשה, עד אחרי ימי אלנבי. לעתים קרובות מדי שוכחים באנגליה, כי הכרזת באלפור היא שהביאה אותה לארץ־ישראל ונתנה לה את ה- raison d’être להיות שם. הצרפתים נטו לראות את תקומת ארץ־ישראל היהודית בעיני הקאתולים וכפגיעה במסורת הצרפתית.
יוצא מכלל זה היה מר די טין קנטין, שקשריו עם המזרח הקרוב התחילו במלחמת העולם הראשונה, כשהיה קצין־קשר בין הצבא הצרפתי ובין אלנבי. הוא עודדני בעת ביקורי אצל פייצל; אחר כך עודדני כשביקרתי כמה פעמים בסוריה ונפגשתי עם הנציבים העליונים הצרפתים.
המעניין שבכולם היה, לדעתי, מר די ז’וּבניל, הוא הצד־שכנגד לפילדמארשאל לורד פלומר. מר די ז’וּבניל היה עורך ה’מאטין', אחד העיתונים הצרפתים רבי־ההשפעה; הוא היה עוין את הרעיון הציוני וכל הכרוך בו, ומעולם לא עלה בידנו להשיג בעיתונו קו חיובי. כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה לא בושש כלל לגלות את דעתו.
הדבר היה בבירות, כשהוצגתי לפניו על־ידי אחדים מידידי הצרפתים. הוא השתמש בהזדמנות להוציא את רוחו, ואני נתתיו לכלות את דבריו. אחר כך אמרתי לו: ‘איך יכול הוד מעלתו לדבר על ציונות ועל ארץ־ישראל בשעה שלא חקר את זו ולא ראה את זו. האחרונה שוכנת ממש על גבולכם הסורי, ואם יבקר שם ימים מספר, אפשר שישנה את דעתו’.
הוא הסכים ולאחר זמן קצר בא שמה להתארח אצל הנציב העליון של ארץ־ישראל, ושם נפגשתי עמו שנית. אגב, שני הפכים משונים היו הוא ולורד פלומר: האחד צרפתי מתגדר ומתהדר, השני אריסטוקראט אנגלי כבד ורציני מתקופת ויקטוריה. הוא סייר את הארץ ואחר־כך נפגשתי עמו בפעם השלישית, והתמורה שחלה בהשקפותיו הזכירה לי קצת את התמורה שהביקור הראשון בארץ־ישראל הביא ברוחו של פליכס וארבורג. מר די ז’וּבניל לא זו בלבד שחזר בו מדברי הביקורת הקודמים, אלא שבא בטענה על הציונים, שלא ניסו לבוא ולעבוד בסוריה!
נדהמתי מאד לטענתו זו ועניתי לו, שיש לנו די עבודה בארץ־ישראל, שאנו עובדים בה בתוקף של מאנדאט, בלי שנלך לסוריה, אשר שם אין לנו מעמד חוקי, והערבים עשויים לראות בנו פולשים – אולי את חלוץ ההתפשטות במזרח התיכון כולו. ואילו די ז’וּבניל עמד על דעתו, שהיהודים הם היחידים המסוגלים לפתח את סוריה.
‘מובן מאליו’, הוסיף, ‘שלא הייתי רוצה שתעבדו בסוריה הדרומית, כי מיד לאחר שתבואו לצור ולצידון תבקשו את תיקון הגבול. אולם יש לי הצעה אחת גדולה, והיא פיתוח איזור הפרת. אמנם רחוק המקום מאות מילין מארץ־ישראל’, ובו במקום פרש לפני מפה והראני את הפרת העובר בשטחי ארץ־מדבר גדולים, שאין בהם אלא אוכלוסין מועטים מאד, רובם בדואים. ‘אלפי מילין מרובעים’, אמר בהתלהבות, ‘יכולים להיות מושקים כאן ולפרנס אוכלוסיה גדולה’.
ובהמשך דבריו הזכיר, כי טייסים צרפתים שטסו מעל לאגן הפרת גילו עקבות התעלות העתיקות, שהובילו משם מים אל נוה תדמור, מקום ששיגשגה שם תרבות ניכרת בימי קדם. ‘מה שנעשה בימים קדומים’, אמר, ‘בודאי שיכול להיעשות בזמן החדש’, ולשונו דיברה גבוהות על האפשרויות. ואני רק תשובה אחת בפי: ‘אדוני די ז’ובניל, יש לנו בעית־מים שלנו בארץ־ישראל ונסתפק בירדן הצנוע’. הוא השתמש גם בנימוקים היסטוריים: ‘ד"ר וייצמן, בכתבי הקודש כתוב, כי תדמור, הידועה היום בשם פאלמירה, בידי יהודים נבנתה’.
ושוב עורר את הענין כשנפגשנו בפאריס, ואפילו דיבר על לבו של ליאון בלום להוכיח לו את צדקת הרעיון. אך לכל זה לא היה ערך מעשי בשבילנו.
מקרה משונה שמור בזכרוני בקשר עם ביקורי בצרפת ומאמצי להשפיע על דעת הקהל לטובתנו. הדבר היה בשנת 1933, כאשר עם עלותו של היטלר התחיל זרם הפליטים הגרמנים פונה לארץ־ישראל.
יום אחד קיבלתי טלגראמה מאת הגברת לוּאיז וייס, עיתונאית צרפתית חשובה, שהיו לה קשרים מסועפים בחוגים מדיניים, שבה היא מזמינה אותי לנאום על הציונות ועל ארץ־ישראל באולם־ההרצאות של הסורבוֹנה. היא הבטיחתני, שהאסיפה תיערך בחסות מכובדת ביותר והיא תמשוך קהל שומעים חשוב. היססתי מטעם אחד בלבד. ידעתי שלא אוכל להימנע מלדבר על המתרחש בגרמניה; אפשר שרגשותי לא יעמדו בנסיון, ויותר מדי בני־תערובות משלנו מצויים בידי היטלר. לעולם לא אסלח לעצמי, אם אגרום להם, שמצבם יורע עוד יותר. מצד שני, זו היתה הזדמנות יחידה במינה להסביר עניננו לפני חלק בעל־השפעה בציבור הצרפתי. שקלתי את הנימוקים בעד וכנגד, נמלכתי באחדים מידידי, וסוף־סוף הסכמתי להצעה.
האסיפה קיימה כל מה שהבטיחה הגברת וייס. אולם ההרצאות היה מלא מפה אל פה. ישב ראש באסיפה מר מארטין, מי שהיה מיניסטר הכספים, והודיעו לי כי נאספה כאן ‘פאריס כולה’. הכרתי בתוך הקהל כמה מחברי הצירות הבריטית, ידידים מקיי ד’אורסיי, נציגי משפחת רוטשילד, בנו של קאפיטן דרייפוס, הרב הראשי של פאריס, ואחרים.
השתדלתי לדבר בשקט על התנאים בגרמניה ועל האחריות הרובצת על העולם התרבותי ביחס לקרבנות המדיניות הגרמנית. דיברתי על המקלט שמקצתם מוצאים בארץ־ישראל – באמת היה זה יותר ממקלט: בשביל הילדים היתה זו, לאחר חדשים מספר, שיבה הביתה. ראיתי את הילדים מגרמניה מתערבים בילדי ארץ־ישראל, ולאחר זמן מועט אי־אפשר להבדיל ביניהם. אחר־כך דיברתי על הארץ עצמה, שעם כל קוטן שטחה היא מסוגלת להרחיב את יכולת קליטתה לפי גודל הצורך.
השומעים הקשיבו לדברי בהתעניינות עמוקה, וכשסיימתי תמהתי קצת לשמוע מפי היושב ראש, כי עלי לחזור על אותה ההרצאה באותו מקום ביום המחרת. בטוח הוא, כי ישנם אנשים רבים, שהיו רוצים לשמוע אותה עוד פעם, ויש לתת את האפשרות לאלה שלא יכלו להיכנס בערב הראשון. ועוד הודיע, שהוא בטוח, כי מר הריו ישמח לשמש יושב־ראש בערב השני. לא יכולתי לסרב.
ובערב יום המחרת דיברתי שוב לפני אולם מלא וגדוש, אולם לא מר הריו היה היושב־ראש שלי. הוא לא הופיע, ולפיכך פתחנו את האסיפה בלי יושב־ראש רשמי, והגברת וייס היתה הפותחת. אני עומד באמצע הנאום, והנה פרץ מר הריו פתאום לתוך האולם. בלי שים לב אלי מכול וכול – אפשר שאפילו לא הרגיש בי, מאחר שהפסקתי לדבר עם כניסתו – מיהר ועלה על הבמה ובקול רעם השתפך בנאום שארך כעשרים דקה על דברים שאין להם כל ענין עם ציונות, ארץ־ישראל או היהודים: כל דבריו נסבו על התרבות הצרפתית, בסגנון נהדר ובתוכן מועט. הוא סיים פתאום, כשם שהתחיל. הקהל בא במבוכה רבה בשל אינטרמצו משונה זה, אך הגברת וייס מילאה את תפקידה בשלוה גמורה וביקשה ממני להמשיך.
לא הוספתי לראות את מר הריו, ואני בטוח לחלוטין, שלא היה לו מושג כל שהוא ממטרת האסיפה.
על יחסה של הממשלה האיטלקית אל התנועה הציונית כבר דיברתי בפרק המתאר את המלחמה מסביב לאישור המאנדאט. איטליה, לפני עלות הפאשיזם לשלטון, היתה נקייה לגמרי מאנטישמיות, אך זמן קצר אחרי עלות מוסוליני חלה תמורה בנידון זה. הוא עצמו הכחיש בכל תוקף, שיש לו נטיות אנטישמיות כל שהן, אבל נושאי־כליו, כגון סטאראצ’י ופדרצוני, וכל העיתונות הפאשיסטית היו מתובלים באנטישמיות. מזמן לזמן הופיעו מאמרים, שתקפו את הציונות ואת השתתפותם של יהודי איטליה בתנועה זו. הציונים, והיהודים בכלל, אף כי לא הביעו את דעתם בקול על נושא זה, ידוע היה שהם אנטי־פאשיסטים. אנצו סרני, בן משפחה נכבדה מאד – אחר־כך ממייסדי המושב השיתופי7 גבעת ברנר – היה ברשימת המשטרה האיטלקית. אחיו, קומוניסט ידוע, נאסר ונידון להישלח לאיי ליפּארי. יכול היה לקבל חנינה אילו חזר בתשובה; אביו, רופאו של המלך, ביקש ממנו שיעשה כן, אך הוא סירב. אחר־כך ברח מאיי ליפארי ועשה דרכו למוסקבה. יהודים אחרים נתפסו כשהם מבריחים ספרות אנטי־פאשיסטית מצרפת לאיטליה, ומצבה של העדה נעשה קשה.
כל המסיבות הללו גרמו, שביקורי ברומא היתה להם חשיבות מה בשביל יהודי איטליה. הם ידעו ששיחותי עם ראש הממשלה, הסברותי בדבר מטרות התנועה הציונית, יועילו להקל את מצבם.
היו לי שלוש שיחות עם מוסוליני ברווחים של כמה שנים. השיחה הראשונה נערכה זמן קצר אחרי מלחמת־העולם הראשונה, והוא קיבלני במשרדו המפורסם – חדר ארוך, מואר בצימצום וכמעט ריק מרהיטים. הוא ישב ליד שולחן כתיבה קטן בקרן־הזוית הרחוקה ביותר מן הפתח, והמבקר חייב היה ללכת מרחק הגון כדי להגיע אליו. לפני השולחן עמד כיסא פשוט שנועד למבקר. משהו תיאטראלי היה בכול, משהו שלא היה עשוי בשום אופן להנעים את הביקור על האורח – ואולי לא היתה הכוונה להנעימו לו.
אף־על־פי־כן קיבלני בסבר פנים יפות, לחץ את ידי, ולאחר דברי־נימוס שכיחים פתח בהערה בלשון הצרפתית: ‘הוא יודע, ד"ר וייצמן, שלא כל היהודים הם ציונים’. ועל זה עניתיו: ‘כמובן, אני יודע זאת יפה, ולא כל האיטלקים הם פאשיסטים’. הוא חייך חיוך מעוקם, אך לא נפגע ביותר. על כל פנים השיחה לבשה צורה נורמאלית ולא היה כל נסיון ליראני בדברי עתק. סיפרתי לו על תכניותינו וכוונותינו, והוא התעניין לדעת אם רבים מאנשי העלייה שלנו עוברים דרך נמלים איטלקים. אמרתי כי טרייסט חשובה לנו מאד וכי קיימים יחסים ידידותיים מאד בינינו ובין ה’לויד טרייסטינו'. אנו משתמשים גם בגינואה, בויניציה ובנאפולי; ואנו שואפים לרכוש לנו את ידידותה של האומה האיטלקית.
מוסוליני דיבר אחר־כך על אנגליה ורמז, שאנו הציונים אין אנו אלא ‘חייל’ במשחק הכוח של בריטניה הגדולה. אמרתי, כי לא ראיתי שום כוונות־זדון מיוחדות מאחרי המדיניות הציונית של בריטניה; עד עתה אנגליה היא המדינה הגדולה היחידה, שהראתה נכונות לסייע בידנו להתחיל בפעולות ממשיות בארץ־ישראל. אין אני יכול לדעת אילו נימוקים כמוסים יכלו להיות במחשבתם של מדינאים בריטיים מסויימים; אולם כל זמן שפעולות אלו הן אפשריות ואנו יכולים להמשיך בהן בלי קשיים רבים מדי, נקיים את יחסינו עם אנגליה, שאנו רואים בהם חשיבות עיקרית. הוא אמר לפתע פתאום: 'אדוני יודע, היינו יכולים לבנות את מדינתכם en toute pièce (מן המסד עד הטפחות). עניתיו: 'אני זוכר, שהרומאים החריבו אותה en toute pièce '.
תשובתי זו לא נעמה לו ביותר. הוא בודאי קיוה, שאגיד מה יכולה, לדעתי, הממשלה האיטלקית לעשות בשבילנו, אבל נשמרתי שלא להיאחז במצוֹדה. הוא הוסיף לשאול, אם השפה האיטלקית נלמדת או מדוברת בבתי־הספר שלנו, ויכולתי להשיב בשלילה. אבל, הוספתי, בודאי תוקם קתדרה ללשון ולספרות האיטלקית באוניברסיטה העברית. היהודים תמיד העריצו את רוח החופש והסובלנות של האיטלקים, וכפי שידוע לראש הממשלה, הצטיינו יהודים רבים בשרתם את איטליה. אפשר שיש קצת אי־הסכמה בחלקים מסוימים של היהדות הצעירה בענין הפאשיזם, אולם אין לפרש את הדבר כחוסר־ידידות כלפי איטליה. אנו מעריצים מאד את התרבות האיטלקית.
היה לי הרגש שאני מחליק על קרח דק ורציתי שהשיחה תיגמר לאחר שאמרתי את חלקי על יהודים ופאשיזם ואיטליה, אך הוא עצרני זמן מה, ושאלני על מפעלינו השונים בארץ־ישראל, שהיו אז בדרגה של התחלות. נראה היה, שהוא להוט מאד, כי נמל חיפה, אשר כבר דובר עליו אז, ייבנה בידי אחת הפירמות האיטלקיות. הוא רמז על יהודים התופסים מקום בראש במקצוע זה, ואני ידעתי שהוא מתכוון לפירמה אלמאיא. אמרתי, שאשמח מאד לדעת יותר פרטים עליהם.
כשיצאתי מלפניו היה לי הרושם, שמוסוליני אינו מתייחס באיבה לרעיון הציוני או לעבודתנו בארץ־ישראל; חשדיו ואיבתו היו מופנים לבריטים, שהשתמשו, לפי דעתו, ביהודים שבמזרח ים התיכון כדי לקצץ בפיקוח האיטלקי על ה’מארה נוסטרוּם'.
נתודעתי אל האלמאיים, משפחה עתיקה ונכבדה מאד, ששמרה עוד את המסורת היהודית, והם אמרו שהם מעונינים בנמל חיפה. הגדתי להם את האמת, כי לא תהיה לנו דעה רבה בענין זה, וכי ישנן פירמות בריטיות גדולות הבונות אניות ונמלים, כגון ארמסטרונג ויטווֹרת, ומוטב להם לאלמאיים שיתקשרו עמהן.
משהתבצר הפאשיזם באיטליה תקפה עליו יותר ויותר השפעת האנטישמיות הגרמנית, וההתקפות בעיתונות הפאשיסטית גדלו בכמות ובעצמה. מוסוליני עדיין מהסס היה, אם להתקשר עם מעצמות המערב או לשים את חלקו עם גרמניה. המחיר שדרש – מאיזה צד שיוכל לקבלו – היה: התפשטות באפריקה ורווחים באירופה – סאווֹיה, ניצה, קורסיקה. והיו במחנה הפאשיסטי היסוסים ופיקפוקים בנוגע לכיווּן. הגרמנים, כדרכם תמיד, היו פעילים מאד באיטליה. לא משום שראו באיטליה בעלת־ברית, שיש לה ערך מיוחד, אלא משום שראו בה קרש קפיצה לפעולה בים התיכון המכוונת נגד בריטניה.
במאבק זה שבין המעצמות הגדולות היינו אנו רק גורם מבוטל; אבל עובדה היא שהיינו שם, מתרבים והולכים ומכים שורש בחלק חשוב של חוף הים התיכון, והדבר לא היה טוב בעיני האיטלקים. ויחסם מצא לו יותר מביטוי עיתונאי בועדת־המאנדאטים המתמדת, כי תמיד אפשר היה לסמוך על הנציב האיטלקי, המארקיז תיאודולי, שהוא יטיל ויטו על כל הצעה קונסטרוקטיבית לטובתנו.
אין אני יודע מה היו דעותיו האישיות של המארקיז תיאודולי על ענין הציונות; אבל היה לו יחס אישי אליה. הוא היה קשור קשר־חיתון עם משפחה ערבית גדולה בביירות, עם הסורסוקים, שהיו בעלי הקרקעות היושבים בנכר, אשר מהם קנינו את עמק יזרעאל. לא תיאודולי ולא קרוביו הסורסוקים יכלו להשלים עם העובדה, שהם מכרו את האדמה בזול כל־כך – למעשה קיבלו מחיר גבוה מאד בעד שטחים שרק עבודתנו שיותה להם אחר־כך ערך רב – ותמיד תלו את הקולר בויקטור סורסוק, אחד מבני המשפחה, שהיה לו מעמד גדול באלכסנדריה והם האשימוהו, שהוא מצא לו משען אצל הציונים. אילו החזיקו באדמה, היו מקבלים במחירה פי חמישה ממה שקיבלו. לחינם הסברתי לתיאודולי ולקרוביו הערביים, כי האדמה שמכרו לנו היתה ביצה ממארת, והם מיטיבים לדעת מן האחרים איך כלו ואבדו הכפרים הערביים באיזור זה, וכי נטל עלינו להשקיע מאות אלפי פונטים בעבודת ניקוז, בטיוּב ובדרכים. אם ערך האדמה גדול עתה, הרי זה בגלל עבודתנו ומאמצינו, בגלל קרבנותינו בדם ובממון. זהו, אגב, חזיון שאנו נתקלים בו בארץ־ישראל. מבקרים שאינם יודעים מאומה על הארץ ועל קורותיה, האשימו את היהודים ללא יסוד, שהם לקחו לעצמם את מיטב האדמה. באמת לקחנו את הזיבורית והפכנוה עידית במאמצינו. כנראה, כיסה אלהים את אדמת ארץ־ישראל סלעים וביצות וחולות, ואת סגולותיה האמיתיות יכולים לגלות רק אלה האוהבים אותה ומוכנים להקריב את חייהם כדי לרפא את תחלואיה.
בועדת־המאנדאטים המתמדת הופיע המארקיז תיאודולי, לפי הוראות שקיבל, כמגינם הגדול של הערבים ושל הכנסיה הקאתולית כנגד הקיפוחים המדומים מצד היהודים. האיטלקים היו מודאגים בשל חופש־הדעות הקיצוני של הישוב היהודי החדש, ועזרו להפיץ את האגדה על הכפירה המבישה בנקודות־הישוב היהודיות בארץ הקדושה. אלה היו הימים בהם באו הפאשיסטים ביחסים קרובים עם הואטיקאן והפיקו משידוך זה כל הון פוליטי שיכלו להפיק.
ביקרתי בשניה באיטליה כדי לראות את מוסוליני ולסייר את קהילות־היהודים האיטלקיות. הציר רומא־ברלין עדיין לא חוּשל. ענין הברית האיטלקית עדיין מוטל היה בספק, ואני קיויתי לתקן במשהו את יחסינו עם האיטלקים. סבורני ששיחתי השניה עם מוסוליני לא היתה משוללת ערך. הוא אמר לי, כי לשמחת לבו נודע לו, שהציונים בירושלים חיים ביחסים מצוינים עם האיטלקים במקום; וגם זאת, שמושבותינו מצליחות יפה. לאחר ראיון שני זה, הורגש שינוי טון לטובתנו בעתונות האיטלקית; תוכן הראיון נודע ברבים, ואופיו הידידותי הועיל הרבה להיטיב את מצבה של העדה היהודית. שיחתי השנית עם מוסוליני, חרותה בזכרוני בבהירות יתירה, הואיל ונתקיימה בערב יום הכיפורים.
שיחתי השלישית והאחרונה עם מוסוליני חלה גם היא עדיין בתקופת היסוסיה של איטליה; זו היתה הארוכה בשיחות והחשובה בתוכנה. סידר אותה המארקיז תיאודולי, ובמקרה זה הראה עצמו שופע רצון טוב וידידות – שאול שהפך פאול. מוסוליני אף הוא היה אדיב מאד, ודיבר גלויות על צירוף רומא־פאריס־לונדון, שהוא, אמר, הצירוף ההגיוני היחידי בשביל איטליה. הוא דיבר גם על התעשיה הכימית ועל מחסורה של איטליה ברפואות, שאפשר לייצרן בארץ־ישראל. הוא הצטער, שאותות הרצון שלו כלפי לונדון ופאריס לא זכו למענה כראוי.
חזרתי על תוכן שיחתי זו באזני ידידי הבריטים בלונדון, אך ללא תוצאה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה ביקרו האליפאכס וצ’מברלין אצל מוסוליני וניסו למשוך אותו לצדם, אך איחרו את המועד. הוא היה כבר נתון לאין מפלט בכף הגרמנים, השנואים עליו ביותר, ודיבר תמיד בתיעוב על נימוסיהם ועל אופים השחצני. התיעוב היה, כמובן, הדדי. איני יודע אם ניתוק רומא מברלין היה מונע את פרוץ המלחמה, אבל עשוי היה לשנות הרבה את פני הדברים במלחמת הים התיכון, והיה מציל חיים רבים ומקצר את הייסורים בחדשים רבים.
לא בלי מידה מסוימת של אי־נוחות הייתי משמיע את השקפותי לפקידים הבריטיים. יהודי בריטניה היו נתונים במצב משונה. איבתם לגרמניה, הרגשתם הרעה, והגלויה בראותם מדינאים בריטיים נוהגים ידידות ברודפיהם האכזריים ביותר, עלולה היתה לעורר את הרושם, שהם רוצים כי הבריטים ילחמו את מלחמתנו; העובדה, שחפצם עלה בקנה אחד עם טובתה של אנגליה, טושטשה על ידי כך.
אירע לי מקרה דומה לזה לאחר כמה שנים, באמת אך שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. היחסים בין היהודים ובין הערבים בארץ־ישראל היו מתוחים מאד – אלה היו ימי הטירור הערבי – וכמה מידידי יעצוני לנסות דבר אל הממשלה הטורקית, שתשתמש בהשפעתה הטובה לתווך בינינו ובין הערבים.
הרעיון נראה לי. יש לזכור, שאף כי כמאל אטא־טורק עשה את הממשלה חילונית, עדיין היתה טורקיה בעיני העולם הערבי אומה מוסלימית גדולה. הישגי הקידמה שלה, מצבה כגשר בין אירופה ובין אסיה, עמידתה עם העולם המערבי, כל אלה עשויים היו להרים את קרנה בעיני הערבים. לא היה כל ספק, שרצונם הטוב של הטורקים יכול להועיל הרבה לשיפור היחסים בינינו ובין הערבים, ובפרט שהטורקים התחילו להתעניין במפעלנו. הקימונו ביתן בתערוכה הטורקית באיזמיר ובו דוגמאות של מוצרים ארצישראליים בשדה התעשיה והחקלאות והטבלאות הסטאטיסטיות הרגילות מעבודת החינוך, הבריאות וכו'. ביתן זה עשה רושם גדול על המבקרים וכמאל אטא־טורק שיגר כמה נציגי ממשלה לארץ־ישראל לראות אם אפשר להשתמש בשיטותינו לתחייתה של טורקיה. אמנם ידענו, שהטורקים יהיו זהירים מאד, שלא לפגוע ברגשותיהם של הערבים; וגם זאת, ששררה מרירות רבה בטורקיה בשל העובדה, שהערבים המשוחררים כבשו שטחים גדולים שהיו שייכים קודם לקיסרות העותומנית ולא עשו מאומה לפיתוחם. ועל־כן לא יהיה זה ענין קל להביא את הטורקים לידי כך, שיפעלו למעננו כמתווכים; אבל אין ספק שכדאי היה לנסות.
והיתה עוד מטרה לביקורי בטורקיה בשנת 1938. כבר הורגש אז כי המלחמה ממשמשת ובאה. גרמניה עשתה כל מה שביכולתה לקשור את טורקיה בציר, וכל פעולה העשויה להחליש השפעה זו היתה בעלת חשיבות. ואף כי מטרתי העיקרית היתה ציונית, הודעתי לממשלה הבריטית על שיחותי עם אנשי־ממשלה טורקיים ועל הדעות שקניתי לי בענינים כלליים.
אשתי ואני הגענו לסטאמבול ב־27 בנובמבר 1938. סטאמבול עשתה עלינו רושם של עיר משוללת כמעט חיים ותנועה – גיבוב עצום של בתים וארמונות עזובים, יפה מאד ברבעים אחדים, אך במצב של גויעה. החנויות בסטאמבול היו מלאות אשפה גרמנית, עדות לחדירתו של המסחר הגרמני לשוק הטורקי.
אנקארה עשתה רושם אחר לגמרי. בשכנה בתוך אסיה הקטנה, בתוך סביבה ציורית, בלב הנוף החקלאי, נראתה חדשה, בריאה וערה, כראוי לרוחו החדשה של העם הטורקי. רושם גדול עשו גם ‘שערי טימורלאן’, בקיע גדול בסלעים השולטים על אנקארה, שדרכו התפרצו, לפי המסופר, הטאטארים לתוך אסיה הקטנה בדרכם לאירופה.
בילינו ימים מספר בשתי ערי־הבירה הללו, והיו לי שיחות רבות עם אנשי־ממשלה טורקיים, וביחוד עם ג’לאל באיארד, ראש המיניסטרים, ואיסמט אינונו, שהיה אז מיניסטר הכספים. מצאתי אצלם, כמו ששיערתי, התעניינות ניכרת בארץ־ישראל, אולם מה תהיינה התוצאות המתמידות של השיחות בשבילנו, קשה היה להגיד מראש. לאחר זמן קצר פרצה המלחמה. אולם הצד השני של ביקורי אפשר שיש בו עדיין ענין.
אנשי־הממשלה הטורקית ביקשו לשמוע מפי דבר אחד: אם היהודים יוכלו לעזור להם לקבל מלוה בזהב. מובן, שלא יכולתי לתת להם שום הבטחות. לפני עזבי את לונדון התיעצתי עם כמה בנקאים ידידים (אחרי כמה ביקורים בצירות הטורקית), ולא יכולתי להציע אלא זאת: שהממשלה הטורקית תועיד ועדה מוסמכת לדון בענינים כאלה. ההצעה, אף כי היתה לכאורה מעשית מאד, לא משכה את לב הטורקים, אשר נתפסו כנראה לרושם התמים, שאני שליט על הון עצום ואני דוחה אותם בקש.
דנתי בדבר עם הציר הבריטי סיר פרסי לורין, והוא אמר לי, שהטורקים זקוקים לחצי מיליון לי“ש זהב לשנה, כדי שיוכלו להתגבר על קשייהם הדוחקים. התפלאתי על מיעוט הסכום וניסיתי לגלות את דעתי, שכדאי להם לבריטים, לתועלתם ובלי סיכון מרובה, להיכנס במשא ומתן על דבר מלוה כזה לטורקים ודבר זה אפשר שיועיל להחליש את השפעת הגרמנים. דברי לא מצאו הד, ושוב היתה לי הרגשה, שאני חשוד על ראיית הדברים מנקודת־הראות היהודית; לא הייתי זהיר כפקידות הבריטית להביא בחשבון את רגשות הגרמנים! איני אומר בבטחה, שאפשר היה לקנות בסכום המוצע את בריתם של הטורקים; אבל משער אני, שגילוי רצון טוב מצד בריטניה הגדולה יכול היה להיות בעל ערך. על כל פנים, נייטראליות הטורקים עלתה להן לבעלות־הברית הרבה יותר מחצי מיליון לי”ש לשנה.
בשעת ביקור זה באתי במגע עם אנשי־המדע היהודים מגרמניה, שקיבלו משרות באוניברסיטאות של סטאמבול ושל אנקארה. היתה זאת חבורה אומללה. הם לא התאוננו על שום יחס משפיל, אלא שרובם עמדו לפני הבעיה, שנדמה להם כי לפני חמש שנים מצאו לה פתרון: בעית המקלט. חוזיהם עמדו להיגמר ושוב לא היה להם סיכוי לחדשם.
פרק שלושים וחמישה / ועדת־המאנדאטים המתמדת 🔗
עבודת הועדה / פרופיסור ויליאם ראפאר משוייץ / מר אוֹרטס מבלגיה / לורד לאגארד מאנגליה / יחסו של משרד המושבות.
בין שאר הפעולות שהוציאוני לפרקים מאנגליה היה קיום הקשרים עם ועדת־ המאנדאטים המתמדת של חבר הלאומים. אמנם היה לנו משרד בג’ניבה שטיפל בענינים דרך שיגרה, אלא שהיו מקרים מיוחדים, שבהם התאספו חברי ועדת המאנדאטים המתמדת כדי לשמוע דינים־וחשבונות ולדון בהם. היה אפוא צורך לספק להם ידיעות מתוך מגע מיוחד ואישי בין מושב למושב.
ספק הוא אם ממשלת המאנדאט נתנה ערך רב לדעותיהם ולדברי ביקורתה של ועדת־המאנדאטים; אך מבחינת הרושם המצטבר לא היו דינים־וחשבונות שנתיים אלה משוללי חשיבות, גם בתור מסמכים וגם בתור גורמי השפעה על דעת הקהל. חובתנו היתה להציג את עניננו בצורה הנאותה ככל האפשר, להגיש את העובדות בצורה מדויקת ונכונה ולדאוג לכך, שהדינים־וחשבונות לא יצטמצמו רק בביקורת הפרטים האדמיניסטראטיביים, אלא יַקנו תמונה על מפעלנו ועל גידולו של הבית הלאומי על אף כל המכשולים שבדרכנו.
לא היתה לנו הרשות להופיע במושבי ועדת־המאנדאטים, אף לא חשבתי כי נכון הוא או לכבוד הוא לנו לבוא לג’ניבה בשעת מושבים אלה ולהתרוצץ במסדרונות. חברי הועדה היו עמוסי־עבודה בימים אלה, והזמן הספיק להם בקושי לעיין בדינים וחשבונות. כל גישה אליהם היתה חשובה כהטרדה, ובפרט שהערבים וצדדים אחרים נוגעים בדבר היו עושים כמונו, וממילא היה נוצר מצב שאין לשאתו. היה אפוא צורך לראות את החברים השונים של ועדת המאנדאטים בארצותיהם.
גוף מכובד זה, שהוטל עליו תפקיד יחיד במינו, היה בדרך כלל חסר־פניות, הגון ומשתדל בכל כוחו לעמוד על האמת. לעתים לא יכול היה לעמוד לפני כובד השפעתה של ממשלת המאנדאט, אך בדרך כלל ניתנה לנו הזדמנות טובה להציג את עניננו, וברוב השנים נעשו אחדים מחבריו בקיאים בפרטי עבודתנו בארץ־ישראל ובצדדיה השונים של תנועתנו. רצוני להגיד ברור, שלא מצאתי אצל שום חבר מחבריו דעה משוחדת כל שהיא, חוץ ממארקיז תיאודולי האיטלקי. היו לנו בודאי כמה דורשי־טוב, אך ידידותם לא העבירה אותם על דעתם במילוי חובתם ולא גרמה להם לראות את העובדות אלא מתוך אובייקטיביות גמורה.
החשוב שבחברי הועדה היה פרופיסור ויליאם ראפּאר מן האוניברסיטה של ג’ניבה. הוא הכיר יפה את המנטאליות של האנגלו־סאכסים, ישב שנים אחדות באמריקה, והיה, כמדומני, אחד ממזכיריו החביבים של ווּדרוֹ וילסון. הוא היה אדם בעל כשרונות שכליים מזהירים, לן בעומקה של שאלת היהודים לכל בחינותיה והתייחס באהדה מרובה לתקוותינו ולשאיפותינו.
פרופיסור ראפאר היה לנו מורה־דרך להועיל, ולי בייחוד, בחדרי עבודתו של החבר, מבוֹך מסובך זה, שהוביל לכמה פינות אפלות שבפוליטיקה האירופית והעולמית. והרי זה בשבילי מקור של עונג, אף של גאוה לא מעט, לזכור שהיכרוּתנו, אשר היתה בראשונה רשמית בלבד, התגבשה ברוב הימים והיתה לידידות לכל ימי החיים. כל אימת שפרופיסור ראפאר היה בא ללונדון, והדבר קרה פעמיים בכל שנה, היינו נפגשים תמיד, אם לא הייתי נעדר מץ הארץ; וכן גם בעברי את שוייץ, אם הוא היה שם. היה לי תמיד עונג לשוחח עם האיש החכם והמנוסה הזה, שבו מצאתי תמיד את המזיגה המיוחדת והנאה של בינת מלומד ומדינאי עם הפשטות והישרוּת של האיכר השוייצרי.
חבר אחר של הועדה, שהיה אישיות מעוררת־כבוד, היה הבלגי מר אוֹרטס, אדם בעל נסיון אדמיניסטראטיבי גדול, שתפס משרה גבוהה בקונגו. ומעניין הדבר, שהנסיון הזה הורהו, כי קיים הפרש עצום בין קונגו השחורה ובין ארץ־ישראל הלבנה, והוא הבין את חוסר הטעם שבנסיונות הבריטים לסגל את שיטות הראשונה לבעיות השניה – נסיונות, שהפכו תכופות, בתוך אוכלוסיה רגישה ומותעה, את מנגנון השלטון למין מיטת סדום. מר אוֹרטס נלחם בתופעה זו, ולפעמים ברוב יעילות. גם בו מצאנו הערכה של אהדה ושל ביקורת לגבי מאמצינו והבנה עמוקה בדבר הנגיעה שבין שאלת היהודים ובין הבית הלאומי. הוא ראה את זה האחרון לא רק כמקום מקלט למהגרים, אלא כמרכז תרבותי, מוקם בידי אומה מודרנית, היונקת ממסורת עתיקה בארץ מקודשת בזכרונות וקשרי נפש. נוהג הייתי לבקר אצל מר אורטס פעם או פעמיים בשנה בברוסל ולבלות עמו ערב ארוך בחדר־עבודתו, עתים מסביר לו את מצבנו, עתים יושב לרגליו ושומע תורה מפי נסיונו הרב כאדמיניסטראטור גדול וכמדינאי הבקי בהוויות העולם.
חבר ראשי שלישי של ועדת־המאנדאטים היה לורד לאגארד, הנציג הבריטי; אף הוא אישיות רבת־כוח, שעוררה הוקרה וחיבה בלב האנשים שזכו לבוא עמו במגע. אחד הקוים החשובים ביחסים שביני ובין לורד לאגארד היה העדר־הפנייה הגמור בשעה שהיינו מדיינים בדבר הנוגע כל־כך לעניני בריטניה הגדולה. הוא שירת כל ימיו את עניני הקיסרות של בריטניה, ובדומה למר אורטס, היה מושלה של מושבה אפריקאנית גדולה. הוא היה אחד הראשונים, שניסה לשתף את אוכלוסית הילידים בשלטון ועשה לו שם גדול בכל היבשת השחורה. הוא היה אנושי בהלך־רוחו, רוחש אהדה לנידחים ולעשוקים, אבל יחד עם זה תקיף בדעתו ומחמיר בביקורתו. בשעת שיחה עשה עלי תמיד את הרושם של שופט גדול, שנקרא לפסוק במשפט מסובך. הליכותיו אלו לא הבהילו את רוחי כלל וכלל; חיצוניותו החמורה הוכחשה על־ידי זוג עינים נעימות ורבות־הבנה. הוא העמיק להבין לצרת היהודים, ותמיד ידעתי, שהוא יעמיד את הענין היהודי באור הנכון ככל האפשר, אף כי לא יגיד לי בענין זה אף מלה אחת.
הדבר היה לי כמעט למנהג לבקר אצלו בקביעות בנוהו הצנוע בליטל פארקהורסט ליד דורקינג, בסאריי. ומוזר הדבר, שמקום משכנו היה סמוך לזה של קלוד מונטיפיורי, אחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות אנגליה, אך (כפי שיזכור בודאי הקורא מן הפרקים הקודמים) אנטי־ציוני גלוי ופעיל. שני האישים האלה היו כנראה ידידים קרובים; מימי לא פגשתי שם את מונטיפיורי, אבל מתוך כמה רמזי־אגב מפי לורד לאגארד הבינותי שלא פעם אחת התווכחו על הבית הלאומי היהודי.
תמיד היה לי סיפוק רוחני לבלות שעות מספר בשיחה עם לורד לאגארד, אף כי היו כרוכים בה כמה קשיים. הוא היה איש בא בימים וכבד־שמיעה, וצריך הייתי לעשות מאמץ גופני שיוכל להבין את דברי. מפרק לפרק הייתי נפגש עמו בלונדון לפי בקשתו, ופעם או פעמיים במשרדי באנק בארקלייס, שהוא היה אחד ממנהליו. על שלושת האישים האלה עמדה ועדת־המאנדאטים, ונקל היה לי לתאר לעצמי התנגשות ביניהם ובין הפקידים היבשים קצת, שבאו לפניהם ללמד זכות על מעשי משרד המושבות. הללו היו מתאוננים, על הצורך ליתן דין־וחשבון להרבה זרים על מעשי השלטון בארץ־ישראל, והיו שואלים במשהו אירוניה, מה יכול זר להבין בשיטות הבריטיות ובמנטאליות הבריטית. רגילים היו לשכוח, שבין חברי ועדת־המאנדאטים היה לורד לאגארד, איש אנגלי, אדמיניסטראטור מצוין, שהבין את שיטותיהם מאלף ועד תיו, ובשום פנים לא הסכים להן בתמידות. ולא עוד אלא שדרכי משרד המושבות לא היו נשגבות גם מבינתם של אנשים כראפאר וכאורטס.
פרק שלושים וששה / מהומות וּועדת פּיל 🔗
פיוס הערבים / המועצה המחוקקת / הצעה בלתי דימוקראטית / מהומות בארץ־ישראל באפריל 1936 / המופתי עולה על הבמה / השלטון מגמגם / מינוי ועדת פּיל / אני מעיד לפני הועדה / החלוקה עולה על הפרק / הקונגרס הציוני העשרים / מחלוקת קשה / סילוף העמדה היהודית.
תחילת המתיחות בינינו ובין סיר ארתור ווֹקופּ נעוצה בהמלצתו על מועצה מחוקקת, שנתחייב בה על ידי הממשלה, אלא שאף הוא גופו תמך בה. על מכשול זה, כשהוא לעצמו, אפשר היה להתגבר, הואיל וסיר ארתור התייחס, כפי שאמרתי, לבית הלאומי באהדה עמוקה ומבוססת על ידיעה. מיום בואו בשנת 1931 תקע עצמו סיר ארתור בבעיות הארץ ברוב התלהבות והבין מיד, כי המניע העיקרי בהתקדמותה הוא העלייה. ב־1935 עלה מספר העולים על ששים אלף, וסבורים היינו, שאם יימשך הדבר עוד שנים חמש, ניפטר מן המכשול שגרם לנו את רוב הצרות. הגורל גזר אחרת. עתה ניתן לנו לראות, כי תקופה זו לא היתה אלא בחינת נאה במדבר הזמן.
מלחמת חבש פרצה ב־1935 ויחד עמה באה מדיניות־הפיוס האנגלית כלפי המעצמות התוקפניות וגרורותיהן בכוח. בין האחרונות מנה משרד המושבות גם את הערבים – ומכאן ואילך בא הקילקול במצבנו וביחסינו עם סיר ארתור ווקופּ. פיוס הערבים לא לבש בתחילה צורה של הגבלת העלייה היהודית; וכן התנהלה העלייה בשנים 1934, 1935 וחלק מ־1936 פחות או יותר לפי כוח הקליטה של הארץ – ואילו אחר־כך לבשה מדיניות זו צורה, שאילו ניתן לה להתפתח, היתה מביאה גם לידי הפסקה גמורה של העלייה היהודית וגם לעיכוב ההתקדמות היהודית בכללה, והיא, המלצת הבריטים על מועצה מחוקקת עם רוב ערבי.
רעיון המועצה המחוקקת נידון עוד בשנת 1922 בספר הלבן של צ’רצ’יל, והועלה שוב בספר הלבן של פאספילד בשנת 1931. הוא היה כלול בהוראות שנתן ראמסיי מאקדונאלד לסיר ארתור ווֹקופ בלכתו לארץ־ישראל, וסיר ארתור היה תמיד נוטה לרעיון זה. אבל הוא לא בא ללחוץ עלינו בענין זה, כל זמן שמשרד המושבות לא לחץ עליו בחזקה. ההצעה שהובאה לפנינו היתה: מועצה מורכבת מארבעה עשר ערבים (תשעה נבחרים וחמישה ממונים), שבעה יהודים (שלושה נבחרים וארבעה ממונים), שני חברים מציבור הסוחרים בלי סימון הגזע (ממונים) וחמישה פקידים בריטיים.
הויכוחים על המועצה המחוקקת נמשכו אחר־כך ארבע שנים. במשך הזמן שהייתי מחוץ לכהונה נמלך בי סיר ארתור לעתים תכופות, ואני הדגשתי, שהדיבור על ערבים נבחרים שייצגו את עמם פירושו סתירה לעיקרון הדימוקראטי שאומרים להנהיגו. מועצה מחוקקת בארץ־ישראל לא תהיה אלא אדרת מודרנית לשיטה פיאודאלית, זאת אומרת, המשכת שלטונן של המשפחות, ששיעבדו את הארץ במשך מאות שנים וטחנו את פני העניים.
הוכחתי לו, דבר שלא היה צריך ראיה, כי בחירה רשמית לשלטון תתן את היכולת לחוסיינים, למופתי ולחבורתם להטיל אימה על הכפרים ביתר שאת. אפשר שסיר ארתור הסכים לדעתי או לא הסכים; אך הוא עמד על שלו בתוקף גובר והולך החל מן החורף של שנת 1935.
אמנם נכון הוא, שהמועצה המוצעת היתה צריכה להיות מורכבת בצורה כזו, שמספר הערבים יאוּזן על־ידי צירוף של יהודים, בריטים וחברים בלתי מוגדרים; וכן נכון הוא, שמתן רשיונות־העלייה היה צריך להיות בידי הנציב העליון. אשר לענין הראשון, מלומדי נסיון היינו למדי וידענו שלא נוכל לסמוך על הפקידים הבריטיים בארץ־ישראל שהם יגינו על עיקרי המאנדאט; ואשר לענין השני, ראינו מראש, שאחרי הקמת המועצה יבוא הצעד השני, שיתן לערבים כוח מוסיף והולך בענינים המסויגים ונעמוד לפני סכנת הקפאה קודם זמנה של הבית הלאומי. לא יכולנו להסכים למועצה, ונלחמנו נגדה בארץ־ישראל ובלונדון.
למען היושר, עלי להדגיש שוב את היחסים הטובים ששררו בינינו ובין ווֹקופּ עד הזמן ההוא. התנהגותו היתה חיובית ורבת־תועלת מיום בואו לארץ. כשראיתי אדמיניסטראטור פרו־ציוני הולך לארץ־ישראל היה לבי מלא חששות והייתי רגיל לקבוע לו מששה עד עשרה חדשים, שיספיקו לו לשכוח את נטיותיו הציוניות ולהתגלגל שוב בטיפוס הרגיל של מושל, כפי שהוא מצוי בחוף הזהב או בטאנגאניקה או במושבה בריטית אחרת. נעשינו בעיניו ילידים, ולבו נתמלא טינה על הקשיים שאנו גורמים לו; ואנו מצדנו היינו מלאי טינה על דרכי הממשל של חוף הזהב, שמשתמשים בהם לגבי חברה מפותחה מאד ועצמאית מאד, בקרנית וספקנית כישוב בארץ־ישראל. סימן טוב הוא לשנינותו ולחיוניותו השכלית של סיר ארתור ווֹקופּ, שיכול הוא לשמור את אידיאליו המקוריים במשך ארבע שנים, ונכנע רק להשפעתם של מאורעות, שהטילו את צילם על חיי העולם כולו.
בין ההצעות־שכנגד בדבר צורת המועצה המחוקקת, שנדרשה בתוקף על־ידי הממשלה, היתה הצעה אחת, שלפיה ישמשו בה יהודים וערבים במספר שוה, והכוח המכריע בידי פקידים בריטיים. דבר זה נראה לי כפתרון שאפשר להשלים עמו. ידעתי את הסכנות הצפונות בפתרון זה, אבל סבור הייתי, שנמצא פיצוי מה בדעת־הקהל העולמית; הואיל והמצב שנכנסנו בו בשל סירובנו לדון בהצעת המועצה המחוקקת היה עלוב למדי. הקהל שמע את המלים ‘מועצה מחוקקת לארץ־ישראל’; הוא שמע על התנגדות הציונים; המסקנה ברורה היתה, שהציונים אינם דימוקראטים או אף אנטי־דימוקראטים! היתה בלבי גם מחשבה אחרת: במועצה שיש בה ייצוג שוה של יהודים וערבים יכּוֹן מגע סדיר בין שני העמים; אפשר שעל־ידי סבלנות ומשא־ומתן יאוּת יעלה בידנו למעט את הפחדים שהרחיקו את שני העמים זה מזה. על פחדים אין להתגבר על־ידי הגיון רגיל; אבל יש שהם פגים מתוך מגע יום־יום.
כידוע, לא קמה המועצה המחוקקת בכל צורה שהיא; אבל העובדה שהייתי מוכן לדון בה, אילו היה בה ייצוג שוה, שימשה עילה לכמה מן ההתקפות העזות ביותר שמצאוני מעודי. קראו לי לא רק פייסן, אלא גם סוכן בריטי – והאשמה זו היתה חוזרת ומתחדשת כל אימת שבאתי בהתנגשות עם הקיצונים שבתנועה. אין ספק שזהו עדיין מטבע עובר לסוחר. בנידון זה יכול אני רק להביא את דבריו של ניצשה Dem Reinen ist alles rein, dem Schweine ist alles Schwein (לטהור הכל טהור, לחזיר הכול חזיר).
*
כשהורע המצב הבינלאומי, עליית גרמניה ההיטלרית, מלחמת איטליה־חבש, ההקדמות למלחמת האזרחים בספרד, חוסר הקו המדיני בקרב הדימוקראטיות, – נוספו על התמונה יסודות פוגמים חדשים. היסוסיה של צרפת לגבי היטלר, שהתקדם לצד הריין, היסוסיה של אנגליה לגבי מוסוליני, ששלח את אניות־המלחמה שלו דרך תעלת סואץ, עלולים היו ליצור בקרב הערבים את הרושם, שרק בכוח הזרוע ניתן להוציא הנחות מיד הדימוקראטיות. באפריל 1936 התחוללו מהומות בארץ־ישראל, ופרק חדש רב־אסונות נפתח בדברי ימי הציוניות.
ההתפרצויות היו בודדות בתחילה. לפי רוחה הכללי של התקופה, לא פעלה הממשלה מתוך החלטיות. במשך ימים רבים לא נעשה שום מאמץ רציני לבלום את המהומות, ולערבים היה הרושם, כי אמנם כיונו יפה באמצעים וברגע. עבר חודש ימים והמנהיגים הערבים, מעודדים על־ידי התפתחות הענינים, כוננו את הועד הערבי העליון, שבראשו הועמד המופתי הגדול, והכריזו על שביתה כללית. הקשר בין הועד הערבי העליון ובין המהומות היה גלוי לעין. פאוזי קאוּקג’י, לוחם הגירילה הסורי, שבא לארץ־ישראל לארגן את הכנופיות, היה ידיד ותיק של המופתי. רציחת נוסעים יהודים מן המארב, התקפות על מושבות יהודיות, שילוח אש בשדות יהודים, עקירת עצים יהודים, כל אלה נתפשטו על פני כל הארץ. ממשלת ארץ־ישראל שפעלה בלי ספק לפי הוראות מלונדון, עודדה את התערבותן של המדינות הערביות, ובאוגוסט 1936 הזמינה את מיניסטר החוץ של עיראק לנהל משא־ומתן עם הועד הערבי העליון. ומתוך כך העניקה מעין מעמד רשמי ל’נותני־לחמו' של קאוקג’י. כל זה נעשה על טהרת ה’פייסנות'.
דעתו של קצין המטה הבריטי ששירת אז בארץ־ישראל בפיקודו של דיל היתה, שהפעולה הצבאית היתה חלשה ופעולת הממשלה משוללת בינה. בדין־וחשבון שלו על החדשים הראשונים של המהומות כותב ה. ג'. סימפסון: ‘האיחור בקבלת תגבורת, ההגבלות שהוטלו על פעולות הצבא מלכתחילה, בלימת התנועה של הצד השני, היו טפלים לעומת חופש התנועה שניתן למנהיגי המורדים’. ושוב: ‘הקשר בין המנהיגים הערביים בארץ־ישראל ובין הכנופיות המזוינות שהוקמו בארץ־ישראל ואלו שהובאו שם מבחוץ, הוּכח כנראה. השלטון האזרחי הוסיף להחזיק בדעתו, שאין קשר כזה והשתדל להוציא מן המופתי גילוי־דעת פומבי נגד השימוש בכוח מזוין… הם סירבו לפעול בתוקף נגד המנהיגים הערביים. למה נקבעה תורה זו במוחם – דבר זה נשאר בגדר חידה’.
ברם, לא היה בזה משום חידה בעיני אלה שהשקיפו על ארץ־ישראל במסגרת רחבה יותר, שראו בה מעין ראי של המאורעות בספרד, בקצה השני של הים התיכון, במקום שאנגליה וצרפת החזיקו בדעה, ‘שאין קשר’ בין המורדים ובין מעצמות הציר. וכן לא רצתה אנגליה להודות, לפחות בגלוי, שעידוד הציר וכסף הציר יש להם חלק במהומות שבארץ־ישראל.
ומאחר שהורשה כי המצב יחרוג ממסגרותיו, והכנופיות אורגנו בהרים, הועמדו השלטונות הצבאיים בפני בעיה ממשית. הצבא אין כוחו יפה כלפי לוחמי גירילה, ביחוד בארץ בעלת מבנה גיאוגרפי בדומה לארץ־ישראל. פאוזי היה לוחם מוכשר, והוא השתמש יפה בכוחותיו הקטנים. הוא אימן אותם ביחוד להתפזר, להתערב באוכלוסי הכפרים, ולהיקבץ שוב. הצבא הבריטי, על ציודו הכבד, לא יכול היה להילחם בערבים מהירי־התנועה המזוינים בנשק קל. וגם התנהגותה של ממשלת ארץ־ישראל לא היתה עשויה לעזור הרבה, לפי מה שראינו. הקצין המפקד, גיניראל דיל, היה מנהיג צבאי מזהיר, כפי שנתברר אחר־כך במלחמה, אבל סבורני שהוא נפגע מן המצב המשונה שכפו עליו.
במאי 1936 החליטה הממשלה הבריטית למנות ועדה מלכותית ‘לחקור את סיבות אי־השקט והתלונות בפי הערבים או היהודים’. זו היתה הועדה המפורסמת כיום בשם ‘ועדת פּיל’ על שם היושב־ראש שלה, לורד פּיל – בלי ספק המכובדת והמוכשרת בכל ועדות־החקירה שנשלחו לארץ־ישראל. חבריה היו אנשים בעלי חינוך מצוין וכמה מהם בעלי נסיון עשיר. היה ביניהם מי שהיה מושל בגליל של הודו, פרופיסור לקורות המושבות באוכספורד, מי שהיה ציר, שופט עליון ועורך־דין מהולל. היושב ראש היה בעל דרגה מיניסטריאלית. רבים ממנו היו בדעה, שזו אינה רק ועדה מוסמכת ביותר, אלא שהיא בודאי תהיה גם מובהקת וחסרת פניות. סבורים היינו, שמסקנותיה של ועדה ממין זה תועלנה במידה מרובה לפתרון בעיותינו.
כשאני לעצמי חייב אני להודיע, כי בהגיע הועדה לארץ־ישראל – הדבר היה בנובמבר 1936 – וזמן החקירה התקרב, האמנתי באמונה שלמה, כי אפשר שנפתח עתה שלב חדש ואולי מכריע בתנועתנו. מאחר שידעתי משהו על עברם של חברי הועדה, היה לי אמון מלא בהגינותם וביושר דעתם. אף־על־פי־כן היה בלבי מורא ניכר, כשבאתי לירושלים ב־25 בנובמבר להשמיע את עדותי. זכורני, בצעדי בין שתי שורות של קהל צופים אל דלת הבנין, שבו נתקיימו הישיבות, הגיע לאזני לחש ברור משני הצדדים: ‘השם יצליח דרכך’, ידעתי, שאני לא רק נושא על גבי את משא דורשי־הטוב האלה ואת משא אחרים לאין מספר בארצות אחרות, אלא שאני הולך להיות לפה לדורות שמתו זה כבר, לאלה השוכנים עפר בבתי־הקברות הגדושים שעל הר הזיתים ובכל קצוי תבל. וידעתי כי כל כשלון מצדי, כל משגה, ולוּ גם בבלי דעת, יהיה לא רק כשלוני, אלא יוסיף קלון לעמי. רק במקרים מעטים לפני הפעם הזאת ואחריה, הכביד עלי רגש־אחריות כזה.
עלי להודות עוד, כי מעט הדברים הנעימים שהקדיש לי היושב ראש כשהזמינני לשבת, עשו עלי רושם רב, ואפשר שהם עודדוני יותר ממה שנתכון בהם. בדבריו אפשר היה להרגיש את האדיבות מלידה של ג’נטלמן, שאורך־רוחו וחביבותו באותה שעה ראויים להערכה מיוחדת, הואיל והיה שרוי בייסורים גופניים גדולים. לורד פיל לקה בסרטן ומת זמן מועט לאחר פירסום הדין־וחשבון שלו.
פתחתי את נאומי לאט ובמשפטים שקולים. לא היה לעיני נוסח מוכן, כי במקרה כזה לא הייתי יכול לקרוא נוסח כתוב. אולם היו לפני רשימות מלאות, שעיבדתי אותן יחד עם חברי, ולא סרתי מהן. כיון שלא ידעתי עד היכן תגיע סבלנותם של שומעי, השתדלתי בודאי לצמצם יותר מן הראוי, ואילו לאחר שדיברתי כמחצית השעה, השגחתי לגודל שמחתי, שהם מקשיבים לדברי רב קשב. הם התקרבו אלי, באופן שכיסאותיהם עמדו מסביב לי כחצי גורן עגולה, ולא היה לי צורך לאמץ את קולי. ובאמת המשכתי לדבר בלי הפסק כשעה וחצי, ואז ביקשתי להרשות לי לגימה כלשהי והפסקה קצרה, הואיל וחשתי חולשה קצת. היושב ראש הציע לי משהו חריף מזה, אך סירבתי. הרגשתי עצמי שוב בטוב, והמשכתי בנאומי, שארך עוד כארבעים דקה.
סבורני שהקורא, אשר עקב אחרי סיפורי עד כה, יש לו כבר מושג מה מתוכן נאומי, שהשתדלתי לכלול בו גם את עיקרי־הקבע של התנועה הציונית ואת דחיפות השעה בענין שאלת היהודים. דיברתי על ששת מיליוני היהודים (נבואה מרה בבלי־דעת בדבר מספר היהודים שהושמדו לאחר זמן לא רב בידי היטלר) ‘הכלואים במקומות שאינם רצויים שם ואשר בשבילם נחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות שם ולמקומות שאינם רשאים להיכנס שמה’. בשבילם ‘רשיון כניסה לארץ־ישראל הוא חסד שאין למעלה הימנו. רק אחד מעשרים או משלושים יכול לזכות בו, והרי הוא כגאולה בעיניהם’. ברצותי להסביר איך הגיעו למצב כזה, סיפרתי על חיי היהודים באירופה המרכזית והמזרחית, שהורעו בעטים של כוחות חדשים מתפרצים. אולם השתדלתי להעמיק יותר ולהגיע אל הסיבות המתמידות. ‘כשאתה מדבר בעם ישראל אתה מדבר בעם, שהוא מיעוט בכל מקום ואינו רוב בשום מקום, שמזהים אותו במידת־מה עם הגזעים שהוא שוכן בתוכם, אבל אינו זהה עמהם לגמרי. הרי זה רוח ערטילאי של גזע, והוא מעורר חשד, והחשד מוליד שנאה. מן הדין שיהיה מקום אחד בעולם, בעולמו הגדול של הקדוש ברוך הוא, שנוכל לחיות שם ולבטא את עצמנו לפי רוחנו, ולתת את חלקנו לתרבות לפי דרכנו ובצינורות שלנו’.
דיברתי אחר־כך על הכרזת באלפור, ‘שעתים אמרו עליה דרך קלוּת־לשון, הרי זה מסמך, מעורפל קצת בטיבו, שהוצא בשעת מלחמה. אחד מאמצעי המלחמה’. סתרתי, כמדומני, את הדעה, שהכרזת באלפור הוצאה בחפזון ובקלות־ראש; והבאתי את דברי לורד רוברט ססיל על כוונתה האמיתית של הכרזת באלפור: ‘ערב לערבים, יהודה ליהודים, ארמיניה לארמינים’. לבסוף דיברתי על הישגינו בארץ־ישראל, שהיו בה בימי ועדת פיל ארבע מאות אלף יהודים לעומת חמישים וחמשת אלפים בשעת הכרזת באלפור; והראיתי, כמובן, על הטובה הכללית שהגיעה לארץ מעבודתנו בה.
עד כאן על נאום הפתיחה שלי. בימים שלאחר כך היתה לי ההזדמנות להיכנס בפרטי קשיינו במשך חקירה ארוכה בדרך שתי־וערב. רושם עמוק עשו עלי כובד־הראש, אורך־הרוח והענינות שבדיונים. עזבתי את ירושלים וחזרתי לרחובות, להמשיך בעבודתי במעבדה, אבל נקראתי במקרים רבים לירושלים להתייצב לפני הועדה.
ענין חלוקתה של ארץ־ישראל נידון לפני בפעם הראשונה על־ידי הועדה בישיבה סגורה שנתקיימה ב־8 בינואר 1937. לא היה עמי איש מחברי. נשאלתי מה דעתי על הרעיון הזה, ותשובתי היתה, כמובן, שאין אני יכול לענות על רגל אחת, אף לא אביע את דעתי אני, כל עוד לא נמלכתי בחברי. נראה לי, שזוהי דרך רצופה אפשרויות ותקוות גדולות. משהו חדש הוכנס לתנועה הציונית, ובמשהו זה יש לטפל בזהירות ובעדינות רבה, ואין להרשות שייעשה נושא לסיסמאות־בוסר ולויכוח זועם. זכורני, שאמרתי אחרי זמן קצר לאחד מחברי: ‘מדינה יהודית, רעיון חירות ישראל בארץ־ישראל, ולוּ רק בחלק של ארץ־ישראל, הוא ענין כה נשגב, שיש לנהוג בו כמו בשם הויה, שאסור לשאתו לשוא. על־ידי שנדבר בו הרבה, על־ידי שנוריד אותו לשטח ההשגה ההמונית, נחלל את הקודש’.
רעיון החלוקה נמסר לי ראשונה, כמו שאמרתי, בישיבה סגורה. כעבור ימים מספר הודעתי לפרופיסור קופלאנד, אחד מחשובי החברים בועדה, שהועמדתי במצב קשה מנשוא. הייתי נשיאה של הסתדרות דימוקראטית ואי־אפשר לי להביע לפני הועדה את דעתי בענין חשוב כל־כך, בלי להימלך תחילה בחברי. אף עצם פגישתי עם פרופיסור קופלאנד לא היתה כהלכה. אף פעם לא ביקשתי שיחות פרטיות עם חברי הועדה, ופגישה זו נתקיימה לפי בקשתו של פרופיסור קופלאנד לא בירושלים כי־אם בכפר נהלל. שם ישבנו ביום חורף גשום במשך שעות בבית קטן ופרופיסור קופלאנד הראה לי את התכניות השונות של החלוקה, שכבר התוכחו עליהן בועדה.
מלכתחילה ברור היה, כי הטריטוריה ש’תוצע' לנו תהיה קטנה. חלק ממנה יהיה הנגב, או המדבר הדרומי, אפשרות אחרת היתה המשך לצד צפון, בלי הנגב. איני רוצה להיכנס כאן בפרטים נוספים; אך הודעתי לפרופיסור קופלאנד, שעלי לדון בדבר עם חברי.
מלבד הפרטים המעשיים שבתכנית חלוקה, היתה השאלה היסודית בדבר עצם החלוקה. מלבד הבעיות המדיניות והכלכליות הכרוכות בה, היה בה גם צד דתי. דיברתי בענין זה עם כמה אנשים, שכיבדתי מאד את הכרתם הדתית, אבל אנשים שלא היו מעורבים כלל בפוליטיקה של התנועה, ולא נתקלתי אצלם בהתנגדות יתירה. אמרתי להם כך: ‘יודע אני שאלוהים הבטיח את ארץ־ישראל לבני ישראל, אבל איני יודע מה הם הגבולות שקבע. סבורני, שהם רחבים מאלה שמציעים לנו עכשיו, ובודאי כללו גם את עבר־הירדן. הנה ויתרנו על החלק המזרחי, ועתה דורשים ממנו לוותר גם על מקצת החלק המערבי. ביד ה’ הוא לקיים את הבטחתו לעמו בעתו הוא, ואולם עלינו, בני־תמותה פשוטים, החיים בדור קשה, עלינו להציל כמה שידנו משגת משרידי ישראל. בקבלנו את ההצעה הזאת, נוכל להציל מהם יותר מאשר בהמשיכנו במדיניות המאנדאט'.
האמנתי באמונה שלימה, שאלוהים בחר תמיד בארצות קטנות ועשה אותן שליחים לבשר את דברו לאנושות. מיהודה ומיוון, ולא מקרת־חדשה ומבבל יצאו הרעיונות שהם קניניו היקרים ביותר של המין האנושי. האמנתי, כי מדינה יהודית קטנה, מסודרת כראוי, החיה בשלום עם שכניה, מדינה שתהיה משופעת באהבתם ובאמונתם של קיבוצי היהודים בכל רחבי העולם – מדינה כזאת תהיה לכבוד ולתפארת לנו וגם תרומה גדולה לתרבות.
היו לי – ועדיין יש לי – שיקולים מדיניים דחופים, שהטו אותי לצד רעיון החלוקה. ראיתי בהקמת מדינה יהודית אפשרות ממשית להגיע לידי הבנה עם הערבים. כל זמן שקיימת מדיניות המאנדאט מתיראים הערבים שמא נציף את ארץ־ישראל כולה. נדבר כמה שנדבר על שמירת זכויותיהם, פחדם אינו סר מהם ואינם רוצים לשמוע דברים של טעם. מדינת יהודים בעלת גבולות קבועים בעריבות בין־לאומית תהיה משהו סופי; הסגת הגבולות האלה תיחשב למעשה תוקפנות שהיהודים לא יוכלו לעשותו, לא רק משום הסיבוכים המוסריים הכרוכים בו, אלא משום שהוא יקומם נגדם את כל העולם. תחת להיות מיעוט בארץ־ישראל, נהיה רוב במדינתנו אנו, ונוכל לשאת ולתת על יסוד שויון עם שכנינו הערבים בארץ־ישראל, במצרים ובעיראק. ואשר לשכנינו הקרובים, לארצישראליים, יהיו לנו הרבה ענינים משותפים – מכס, נמלים, מסילות־ברזל, השקאה ותכניות־פיתוח; שיתוף ענינים כזה, אם מטפחים אותו כראוי, נעשה בסיס לשיתוף־פעולה שיש בו שלום וברכה.
תקותי ששאלת החלוקה תידון ברמה גבוהה כראוי לה – הוכזבה. היא הפכה עילה לאחת המחלוקות הקשות ביותר שהכניסו מעולם פירוד בתנועה הציונית. הקונגרס הציוני העשרים, שנתקיים בבאזל באוגוסט 1937, כאשר נטו כבר צללי ההשתלטות הנאצית על אירופה, נתחלק לאומרי־הן ולאומרי־לאו, מחייבי החלוקה ושולליה; ואני אנוס לומר, לא על יסוד השאלה עצמה, אלא על פי רוב על יסוד משפטים קדומים. לשוא היו טענותי, שלדעת הטובים שבמומחינו, תוכל מדינה יהודית בחלק של ארץ־ישראל לקלוט מאה אלף עולים בשנה ותוכל לכלכל אוכלוסיה יהודית של שני מיליון וחצי עד שלושה מיליון נפש. פילוג הדעות הלך בדרך הרגילה, וראיתי עצמי עומד כנגד צירוף של הקבוצה האמריקנית, ‘המזרחי’ ואותו פלג הריביזיוניסטים, שלא פרש מן ההסתדרות הציונית.
ואילו גם האופוזיציה לא יכלה להתעלם לגמרי מן הפורענות שהיתה תלויה על ראש יהדות אירופה, וסיכויי ההצלה הממשית שרמזה מדינה יהודית מנעו את דחייתה הגמורה של החלוקה. בתוך השאר נתקבלו ההחלטות הבאות:
הקונגרס מכריז, שתכנית החלוקה כפי שהוצעה על־ידי הועדה המלכותית אינה יכולה להתקבל.
הקונגרס מייפה את ידי ההנהלה להיכנס במשא־ומתן על מנת לברר מה הם בדיוק תנאיה של ממשלת הוד מלכותו לשם הקמת המדינה היהודית המוצעת. במשא־ומתן זה לא תחייב ההנהלה לא את עצמה ולא את ההסתדרות הציונית, אך במקרה שתעלה תכנית ברורה להקמת מדינה יהודית, תוּבא התכנית הזאת לפני קונגרס שייבחר מחדש לשם החלטה.
בדרך עקיפין זו רמז הקונגרס שהוא מוכן לדבר על חלוקה, וההבדל היה בעיקר בין אלה שהיה להם האומץ להגיד את הדבר בגלוי, ובין אלה שרצו לשמור לעצמם את השם הטוב של מאכסימאליסטים ללא פשרה.
אלא שכל המלחמה היתה לבטלה, לפחות לפי שעה. תכנית החלוקה שהועלתה על־ידי הממשלה הבריטית על יסוד הדין־וחשבון של פיל, לא זכתה לטיפול של כובד־ראש. יצאה השמועה, והיא נתפשטה למרחוק, כי היהודים מתנגדים לחלוקה. דבר זה לא היה בו מן האמת כלל. בהביאנו בחשבון את הסטייה הממשית מן הפרוגראמה הציונית שהיתה בתכנית החלוקה, ובהביאנו בחשבון את משחק־המשנה הפוליטי הפנימי של המפלגות השונות, היתה הצבעת הקונגרס, בשיעור שנים נגד אחד לטובת ההחלטות הנ"ל, בעלת משמעות מיוחדת. הסברתי כל זה לאורמסבי־גוֹר ולחברי ועדת־המאנדאטים זמן קצר לאחר הקונגרס. מכאן ואילך היה גלוי לעיני העולם, שפירושי ליחסם של היהודים לחלוקה היה פירוש נכון.
פרק שלושים ושבעה / לקראת ביטול ההכרזה 🔗
הספר הלבן משנת 1937 / כניעה לטרוריסטים הערביים / מכתב אל אורמסבי-גור / הבלגה בארץ-ישראל / מכתב אל הנציב העליון / מתקרב ובא תוהו-ובוהו בארץ-ישראל / אזהרות ועדת ווּדהד / הכשלת הצעת החלוקה / ה’נייטראליות' של ממשלת ארץ-ישראל / אורד וינגייט בארץ-ישראל / אישיותו ודרכו.
הצעתה הרשמית של בריטניה לחלק את הארץ היתה כלולה בספר לבן שפורסם בתחילת יולי 1937. ההצעה היתה מלוּוה שורה של אמצעי-ביניים אדמיניסטראטיביים – ‘עד שתעובד צורה של תכנית חלוקה’ – שפגעו קשה בבית הלאומי היהודי. אמצעים אלה הוצאו לפועל עוד לפני ששאלו לדעת היהודים על החלוקה. אלו היו הצעדים הראשונים בדרך לביטול הכרזת באלפור: הביטול ממש בא עם הספר הלבן משנת 1939. זו היתה השיטה הקלאסית של הפקרת עמים קטנים קמעה קמעה, שיטה שהדימוקראטיות הגדולות השתמשו בה בתקופת הפייסנות.
הספר הלבן של הממשלה משנת 1937 התבסס על הדין-וחשבון של פיל. האחרון היה מסמך מיוחד במינו. מצד אחד בא להעיד על הישגיהם של היהודים בארץ-ישראל, ומצד שני המליץ על אמצעים, שנראו לנו כסותרים לגמרי את העדות הזאת. דין-וחשבון זה שם קץ לשקר הנפוץ, שקניות הקרקע ופיתוחה הביאו לידי נישול הערבים; וסמוך לזה המליץ על הגבלות חמורות על קניות קרקע בידי היהודים. הוא אישר שעליית היהודים הצמיחה טובה לאוכלוסיה הערבית; וסמוך לזה המליץ על קיצוץ אכזרי בעלייה היהודית. הדבר האחרון נעשה בצורה מתמיהה ומרגיזה, הואיל והיה בו למעשה משום קבלת דרישתם של הטירוריסטים הערבים וחתירה תחת עצם היסודות של המאנדאט.
לפי תנאי המאנדאט ולפי ההסכם בין הסוכנות היהודית ובין בריטניה הגדולה, היתה עליית היהודים לארץ-ישראל צריכה להתנהל לפי כוח הקליטה הכלכלי של הארץ. היהודים ישבו בארץ-ישראל ‘בזכות ולא בחסד’ והם באו שמה במידה שנוצרו האפשרויות להעסיקם. הסדר זה פעל יפה, לפי דעת ועדת פיל; יהודים עלו לארץ-ישראל במספרים גדולים – יותר מארבעים אלף בשנת 1934, יותר מששים אלף בשנת 1935 – והערבים נהנו מן הבחינה הכלכלית מעלייתם. בא הדין-וחשבון של פיל והמליץ, כי בשעת מתן רשיונות-עלייה לציונים ‘יש להביא בחשבון גורמים מדיניים ופסיכולוגיים’. במלים אחרות, כניסתנו לארץ-ישראל נעשתה תלויה במצב-רוחם של הערבים. הדבר לא הוגד, כמובן, בגלוי כל-כך. הגילוי האכזרי נשמר לספר הלבן משנת 1939. אבל הפועל-יוצא היה אחד. הטירוריזם הערבי חגג את נצחונו הגדול הראשון. הוכרז על המאנדאט שאינו בר-ביצוע. הדין-וחשבון של פיל והספר הלבן נתפרסמו בבת-אחת; וראיתי סימן רע מאד בדבר, שעד הרגע האחרון לא יכולתי להשיג העתק מן הדין-וחשבון. צילצלתי לאורמסבי-גור, שהיה אז מיניסטר המושבות, והיו בינינו חילופי דברים קשים. לאחר יום או יומיים כתבתי לו מכתב ארוך. המכתב מובא להלן בשלימותו. אין אני מתנצל על העתיקי אותו, ועמו עוד מכתב אחד או שנים מאותו זמן. לאחר שהרבו לטעון כל-כך על אי-יכולתי לסרב לפקידות הבריטית (יש לזכור, שהשתמשו כנגדי במלים ‘סוכן בריטי’), רואה אני עצמי זכאי לפרסם את המכתבים האלה. מן הראוי להוסיף בנידון שלפנינו כי קל מאד להשמיע האשמות על ממשלה מעל במה שבאסיפה פומבית; לא כן הדבר, כאשר עליך לצאת למלחמה על אנשים שאתה מנהל אתם משא-ומתן.
לונדון, 4 ביולי, 1937
אורמסבי-גור היקר,
רצוני להודות לו על מכתבו מ-1 ביולי. צר לי מאד שהכאבתי לו בצורת דיבורי בטלפון. לא נתכוונתי כלל להגיד דבר, שיש בו משום פגיעה אישית, ואם עשיתי כך, אני מצטער בכל לבי.
אדוני סבור, שאני טועה טעות חמורה בחשבי, כי הקאבינט יקבל החלטות מדיניות מרחיקות-לכת וסופיות לפני פירסום הדין-וחשבון. אין זו הסיבה העיקרית לחששותי בשעה זו. אני מבין יפה, כי הקאבינט לא יוכל להגיע לידי החלטה מהירה וסופית על הדין-וחשבון בזמן קצר כל-כך ובהיותו בודאי טרוד מאד בכמה בעיות חמורות אחרות. אני גם מכיר בהחלט, שצריך לעבור זמן עד שאפשר יהיה להוציא לפועל את הדין-וחשבון, כולו או מקצתו. ואילו סירובו להמציא לי העתק ממנו ימים מספר קודם פירסומו הקשה עלי במצב שהוא קשה מאד גם בלאו הכי.
אנו עומדים עתה לפני מאורעות, שיחתכו את גורלה של ארץ-ישראל ושל עם ישראל לשנים הבאות, ודבר זה יהיה, כפי שאמר אדוני, גם בעל חשיבות חיונית לקיסרות הבריטית. הרשאי אני להגיד לו בגילוי לב גמור כיצד נראה לי המצב בשעה זו? אין לי כל רצון לעסוק במה שהיה, מכל שכן בהאשמות שכנגד; אך אפשר שימצא בדברי אלה תועלת לימים הבאים, כשיצטרך לחתוך את גורלה של ארץ-ישראל.
בעשרים השנים האחרונות, וביחוד בשתי השנים האחרונות מאז נבחרתי שוב לנשיא הסוכנות היהודית, היו לי הזדמנויות רבות לתהות על יחס השלטון הארצי-ישראלי אלינו ואל המאנדאט; ובעל-כורחי הגעתי מתוך נסיוני לידי הכרה, שלא ניתנה למאנדאט אפשרות של ממש להגשמה, ועתה, כמו בימים שעברו, מדעת או שלא מדעת, חותרים תחתיו אלה שהוטל עליהם להגשימו. עיקר עדוּתי לפני הועדה המלכותית היתה מיוסדת על ההנחה, שאסור היה להרשות לדברים שיגיעו למה שהגיעו, ושהמצב הנוכחי לא נגרם על-ידי איזה ליקוי שבעצם המאנדאט (אף כי גם הוא אינו נקי מחסרונות, כמו כל מעשי ידי אדם). מתוך דברי אדוני למדתי, כי הועדה המלכותית, שאני מכבד מאד את משפטה ללא משוא-פנים, גינתה את המאנדאט. אני מוכן לקבל את דעתה על המצב, אבל מתוך הסתייגות יסודית אחת: לא את המאנדאט יש לגנות, כי-אם את האנשים שהיו ממונים עליו. אילו היה תפקידו של השלטון הארצישראלי להוכיח שהמאנדאט אינו בר-ביצוע, מן הראוי היה לברכו על הצלחתו בבחירת השיטות שהיו נהוגות בשתי השנים האחרונות. זה מקור כל הרע. בדרך מלאכותית נוצר מצב, שלא הניח לועדה המלכותית ברירה אחרת אלא להוציא פסק-דין זה כנגד המאנדאט; וכן נפגמה פעולתה מלכתחילה. מה יכלו אנשים אלה להעלות בדעתם, אחרי בואם בפעם הראשונה לארץ-ישראל ושבתם שם חדשים מספר, והנה הארץ שרויה במצב של מרד מזוין קרוב לשנה, מרד העומד בהצלחה בפני הכוחות המזוינים של הקיסרות הבריטית? בעל-כורחם הגיעו לידי מסקנה, שיש כאן איזו סיבה עמוקה, איזו תנועה בעלת-היקף יוצא מן הכלל, שמצודתה פרושה על שטחים גדולים מחוץ לארץ-ישראל; ומובן שהשלטונות היו מעונינים מאד לנטוע בהם את האמונה, כי אמנם קיימת סיבה כזו, ולתאר את המצב בצבעים שחורים ביותר, כדי להצדיק את סך-הכל מעשיהם. ומה היה סך-הכל זה? העדר פעולה גמור; שיתוק השלטון; כניעה לפשעים; דימוראליזאציה של השירות האזרחי – אנשים שהיה להם הרצון והכשרון לעשות את חובתם אלא שמורך-לב הממונים עליהם עיכב בעדם; עיוות הדין; מניעת הגנה מן החיים והרכוש של אזרחים שומרי-חוק, כיהודים כערבים; בקצרה, מצב ענינים שלא יתואר כמותו בשום מקום אחר בקיסרות הבריטית. הרבה מן המעשים האלה חלו בזמן כהונת אדוני. לשוא קראנו אליו, להשיב את השלטון בארץ-ישראל על כנו. לפני שנה, בקירוב, כשווֹקופּ העלה בחסדו את מלכי ערב על במת ארץ-ישראל, העירותי אותו על הסכנות החמורות הכרוכות במעשה זה. לרגע התאוששה הממשלה, הפסיקה את התערבותו של נורי פחה (‘כוח’ שהתנדף בן-לילה) וניסתה לנהוג בארץ-ישראל ביד חזקה ושלחה שמה את גיניראל דיל לעמוד בראש הצבא. ואולם עד מהרה הצליח הנציב העליון לסכל את הנסיון הזה, והפך אותו למחזה-היתולים העולה ביוקר – השלטונות הצבאיים ייטיבו לספר לך, אדוני, את הפרשה הזאת. לא אשמתם היא, אך הסדר לא הושב על כנו בארץ-ישראל ומשטרו של ווקופּ נמשך, משטר שגרם לנו נזקים עצומים ולא הוסיף כבוד לממשלה הבריטית. המופתי עדיין מתהלך חופשי והשלטון מסייע בידו; לעיני השלטון הוא נוסע לכל חפצו, מארגן התנגדות מזוינת להמלצותיה המתקרבות של הועדה המלכותית ורוכש את עזרתם של כוחות-הרס בארצות הסמוכות. מלכי ערב גויסו שוב כדי לעשות רושם על ממשלת הוד מלכותו, וביחוד על משרד החוץ, ולאיים בדחליל של פאן-איסלאם ושל כוח התנועה הלאומית הערבית – תנועה פרועה מטבעה, המשתדלת ללבות את השנאה בין הבריטים ובין היהודים, הנושאת עיניה אל מוסוליני ואל היטלר כאל גיבוריה ונתמכת בכסף איטלקי – כל אלה ידועים לו ובכל-זאת הוא מניח להם לדברים שיימשכו כך.
אני מניח שאדוני קרא את הדין-וחשבון לשנת 1936, שהוגש על ידי ממשלת ארץ-ישראל למועצת חבר הלאומים. דין־וחשבון זה מכיל סילוף שרירותי של האמת. מאחר שנכשלה במילוי חובתה הראשונה של כל ממשלה תרבותית, ז. א., לקיים את הסדר ולהגן על חייהם ורכושם של אזרחים שומרי-חוק, משתדלת הממשלה לעורר את הרושם, שאנו אשמים בהתפרצות המהומות. אני מצרף כאן העתק מכתבי אל הנציב העליון, שהוא נמנע להשיב עליו בכתב. הטלת האשמה על הקרבנות הוא נוהג, שהורגלתי בו לצערי אחרי הפרעות ברוסיה הצארית, אך מעולם לא עלה על דעתי לראות שגם שלטון בריטי יחזיק בו. האפשר שאדוני יסמוך את ידו על דין-וחשבון כזה בג’ניבה?
בקרוב נתבקש לקבל עלינו את דינה של תכנית מהפכנית, שתביא לידי ביטול המאנדאט וחלוקתה של ארץ-ישראל. הואיל ולא ראיתי את הדין-וחשבון אין אני יכול, כמובן, לדון בהצעותיו. אך רואה אני, כי הנציב העליון נקרא במיוחד מארץ-ישראל, ואני משער, שנקרא ליעץ לממשלה בדבר הכרזת המדיניות שאתם אומרים לפרסם, ולחזור לארץ-ישראל בשביל לקיים שם את ה’סדר', אם יפרוץ מרד. ואני אומר בגילוי לב, כי בשים לב למעשים שבחמישה עשר החדשים האחרונים, רואה אני את העתיד הקרוב והרחוק יותר מתוך דאגה מרובה. מבין אני, שאם תכנית החלוקה תתקבל יהיה צורך בתקופת מעבר לפני שתוקם מדינה יהודית. זה יהיה זמן עדין ומסוכן מאד. אפילו ההצעות הטובות ביותר שהציעה הועדה המלכותית אפשר שיהיה צפוי להן גורל המאנדאט ומאותם הטעמים עצמם; והתוצאה תהיה, כי לאחר שהמאנדאט יחולל וייעזב, לא יהיה דבר שיבוא במקומו.
אני מדבר אל כב' בלי לב ולב ובלי הליכה סחור-סחור, כנהוג בויכוח על דברים כאלה. הימים הם רצינים מדי ודבר חשוב מדי נתון בכף המאזניים. איני רואה כל עתיד למדיניות קונסטרוקטיבית, כל זמן שלא חל שינוי יחס שבלב וטיהור יסודי בארץ-ישראל. מזכיר אחרי מזכיר במשרד המושבות הניחו לנו כל אותן השנים להיאבק עם שלטון, שהיה חסר-יעילות, חסר-דמיון, מכשיל ועוין. היו ובודאי ישנם בתוכם אנשים טובים, אבל לא היה בכוחם להכריע את נטל האחרים, העשויים מחומר אחר לגמרי. ועל אף כל אלה עשינו והצלחנו, ובמידה שגדלה הצלחתנו גדלה מרירותם. תהליך זה הגיע לשיאו בשנתיים האחרונות ועלי נגזר לספוג את המכות. והדבר מעציב אותי עוד יותר, בראותי את כב' בראש משרד המושבות, האיש שעזר עמנו בלב שלם בימים הראשונים; ואני מאמין, שגם עתה לא נעשה ‘חסר-פניות’ במובנו של השלטון הארצישראלי, הממאן להבחין בין טוב לרע, ומשתדל למעשה לטשטש את ההבדל שביניהם'.
ימים מספר לפני פרוץ המהומות היתה לי שיחה אינטימית עם הנציב העליון. הוא שאלני אם סבור אני, שמהומות עומדות לפרוץ. עניתי, כי ברוסיה הצארית ידעתי, שאם הממשלה אינה רוצה במהומות אין הן מתרחשות. השלטון הארצ-ישראלי לא רצה במהומות, אבל עשה מעט מאד בשביל למנוע אותן; הניח לדברים שילכו הלוך ורע; הניח למצב שייעשה פרוע ולארץ שתשקע באי-סדרים. אפשר שבתחילת המהומות היו כמה פקידים שלא הצטערו כלל לראות מענה כזה על הויכוחים בבית-הנבחרים, שקילקלו את תכניתם בדבר מועצה מחוקקת ושלפי דעתם המוטעית אנו חוללנו אותם. ובסופו של דבר בודאי לא הצטערו כמה מן האנשים האלה לראות את המדיניות של הכרזת באלפור והמאנדאט מזדלזלת ומתחללת.
ואם כן מה התקוה לעתיד, אחרי עשרים שנות שלטון כזה? זהו מקור ושורש לדאגתי הגדולה. תיאור המהומות בדין-וחשבון השנתי של ממשלת ארץ-ישראל הוא רק החוליה האחרונה בשלשלת ארוכה של הכשלות וקיפוחים.
אדוני מסיים את מכתבו בהפצירו בי שלא לשרוף את ספינותי שלא לצאת מן הכלים. אין לי ספינות לשרפן. ועוד הוא מבקש ממני, שלא אעלה בתרועה ובקול שופר. היש בידו במשך עשרים השנים האחרונות להצביע על מקרה אחד שעשיתי כן? את רוב הדברים הרעים נשאתי בדומיה; הגינותי על השלטון הבריטי באזני בני עמי מעל במות ציבוריות, בקונגרסים, בכל חלקי תבל, לעתים קרובות – נגד מצפוני, וכמעט תמיד לרעת עצמי. למה עשיתי כן? כי בעיני נחשב שיתוף-הפעולה ההדוק עם בריטניה הגדולה לאבן-הפינה של מדיניותנו בארץ-ישראל. אולם שיתוף-פעולה זה נשאר חד-צדדי – אהבה בלא אהבה שכנגד.
בדברו על ‘התיעצות’ טוען אדוני, שאם יבוא להתיעץ עמי על מדיניות של ארץ-ישראל קשה יהיה לדעת עד היכן יגיע! ואני טוען, כי מה שנעשה בארץ-ישראל נעשה קודם כול בידי בני עמי; היה לי חלק בעבודה זו ואני מייצג אותם. זהו היסוד לדרישתי, ואני מניח להיסטוריה שתחליט אם הפרזתי בדרישתי.
אדוני מבקש ממני מידה מסוימת של אמון; איני יודע אדם אחר, שאהיה מאושר לתת בו אמוני זולתו, כי זוכר אני – ולא אשכח לעולם – את ידידותו מאז ואת העבודה אשר עשינו יחד בימים הקשים, שהם רחוקים עתה. אך עם כל רגשותי האישיים, איך אוכל לתת אמון בשיטה, שהוא נעשה, לדאבוני, זהה עמה? אדוני מבקש ממני ‘לעשות את דרכי’ לאט ובזהירות. אולם אין אני פרט בודד, ומלכתחילה נטל עלי להיות לעינים לעמי. ואין אני יכול להיות כן, אם אני מקבל את הדין-וחשבון, שאדוני מכנה אותו ‘עבה ומסובך’, רק יומיים לפני פירסומו, כמעט באותו זמן, שיימסר, לפי מה שאני משער, לכתבי העתונים הצובאים במסדרון. מצדי לא תהיה תרועה וקול שופר – על כל פנים אין זה סגנוני – אלא משהו העלול בסופו של דבר להיות גרוע מזה: שתיקה מאונס.
*
המכתב אל הנציב העליון שנזכר למעלה נשלח אליו בלונדון, שמה בא לשם התיעצות עם משרד המושבות. הקורא אפשר שמכתבי ייראה בעיניו כמסתבר-מאליו; אבל עליו גם לזכור את הרקע בכללו. באותן שנות האלימות הערבית קיבלו על עצמם יהודי ארץ-ישראל וקיימו בקפדנות, בפני התגרות חמורה, מדיניות של הבלגה, שמן הנכון הוא, לדעתי, לתארה כאחד מגילויי המוסר המדיני הגדולים ביותר בזמן החדש. ה’הגנה' נשארה מתחילתה ועד סופה אירגון של התגוננות והישוב בכללו לא גרס, אף לא נקט מידה של מכה תחת מכה ונקמה ולא עודד לכך. וקשה לתאר את כאב-הלב ואת המרירות של היהודים בראותם את אימי היטלר יורדים על ראשי קרוביהם באירופה, בעוד אשר שערי ארץ-ישראל ננעלו כדי לרצות את הערבים, והשלטון הארצישראלי לא נהג בתוקף עם הפורעים.
לונדון, 30 ביוני, 1937
סיר ארתור היקר,
זה עתה קראתי את התיאור המופלג והמוזר של מהומות השנה האחרונה הכלול בדין-וחשבון של הממשלה אל ועדת-המאנדאטים. סיפור המאורעות מתחילת המהומות עשוי לעורר את הרושם, שאלו נגרמו במידה מרובה על-ידי שורה של התקפות יהודים על ערבים. ועוד, במספר האבידות שבין 19 ובין 22 באפריל לא נרמזה כלל העובדה, שאף ערבי אחד לא נהרג בידי יהודי. הרושם שניתן בזה מהתפרצות המהומות עומד בסתירה עם הודעת כב' מיום 19 באפריל, וכל אדם בלתי-משוחד היודע את העובדות בעל כרחו יראה בתיאור זה סילוף מחושב של האמת.
בכל הדין-וחשבון אין אף רמז – מכל שכן דבר-שבח – למידת ההבלגה שהראו היהודים במשך החדשים הרבים של מעשי אלימות שנעשו בהם בידי הערבים. אדוני בעצמו הביע בהזדמנויות שונות, בפומבי וביחידות, את הערצתו להתנהגותם של אנשינו. והעובדה שאין בכל הדין-וחשבון אף רמז קל לכך היא, לדעתי, עדוּת נגד השלטונות עצמם.
אני משתומם ומצטער על אשר תיאור כזה יופיע במסמך רשמי, שמן ההכרח להניח כי נתאשר על-ידי אדוני.
*
על מצב הדברים בקיץ 1937 אפשר לעמוד מתוך שני המכתבים הנ"ל. בחדשים הבאים הלכו הדברים הלוך ורע. היתה בארץ-ישראל התחלה של מאמץ צבאי לשים קץ למהומות – אורד וינגייט שהה אז בארץ; אך השיפור הוּשם לאל על-ידי שויון-נפשה הגלוי של הממשלה הבריטית לגבי תכנית החלוקה שלה עצמה. אני הייתי מתייגע לשבור את ההתנגדות לתכנית בתוך שורותינו, בעוד שנראה היה, כי יחס הממשלה לגביה נעשה קריר יותר ויותר. ביום האחרון של אותה שנה כתבתי אל סיר ג’והן שקבורו, סגן-המזכיר התמידי למושבות:
…עברו כשישה חדשים מאז נתפרסמו הדין-וחשבון של הועדה המלכותית והספר הלבן, אך לא נעשה דבר לקדם את הדברים. העדר פעולה זה מצד הממשלה בספירה המדינית מבטל במידה מרובה את הרושם הטוב שהושג על-ידי האמצעים הפעילים בעניני הבטחון. שוררת מבוכה רבה בדבר כוונותיה המדיניות של ממשלת הוד מלכותו, ודבר זה גורם נזק עצום לחיי-הכלכלה של הארץ, לכבודה של הממשלה ולסיכויים ליישוב סופי של הבעיה… אוירת הספק והדחייה שנועדה על ידי כך מספקת קרקע אידיאלי לכל תכנן וסכסכן, שליח עצמו או שכיר-חוץ, לנסות את כוחו ולהכריז על ‘פתרונים’ לבחירה. כל התכניות הללו יש להן מטרה אחת: חיסול הבית הלאומי ומסירת הארץ למעשה לכנופיה הקוראת לעצמה המנהיגות הערבית, זו שאירגנה את המהומות של השנה האחרונה ומנהלת עתה ממקומות מחבואיה את מערכת הטירוריסטים… התנאים לעולם אינם משתנים: חיסול המאנדאט והסכמת היהודים למעמד של מיעוט, שיוגן על-ידי אותו המכשיר שאין ערוך לו: ‘זכויות המיעוט’, שקיבלנו ממנו לקח טוב כל-כך באירופה המזרחית. ואל תהא כל טעות בנוגע לתגובתם של הגופים המייצגים בעם ישראל לכל התכניות האלה. היהודים אינם הולכים לארץ-ישראל כדי להיות בביתם העתיק ‘ערבים בני דת משה’ או להחליף את הגיטו הגרמני או הפולני שלהם בגיטו ערבי. כל מי שיודע מה פניה של ממשלה ערבית, מה ערכן של ‘זכויות מיעוט’ כיום הזה, ומה פירוש גיטו יהודי במדינה ערבית – יש כמה דוגמאות לכך – יוכל להסיק בעצמו מסקנות מה צפוי לנו אם נקבל את המעמד הכרוך ב’פתרונים' הללו. לא בשביל להסגיר את העם היהודי, העומד עד היום בשורה הראשונה של התרבות, לשלטונם של פוליטיקנים ליואנטינים חסרי-מצפון נעשה המאמץ העליון הזה בארץ-ישראל. כל עבודות-היצירה והקרבנות ינקו ממקור אחד בלבד: מן האמונה שכאן נשיג לפחות את החירות וניפטר מן הגיטו. האם תצויר מעילה מחרידה יותר בתקוותיו של עם מעוּנה מזו המכוונת לכלאו בגיטו באותה ארץ עצמה, שבה הובטחה לו חירות לאומית?
אלה המציעים את התכניות הללו יודעים יפה, כי אין כל סיכוי שהיהודים יקבלו אותן. אין כוונתם למצוא פתרון שיספק לנו את הצורך הגובר והולך בבית לאומי, אלא להפך, הם מתכוננים לחנוק את מאמצינו בדרך התחייה הלאומית. אותם הכוחות עצמם, אשר בשנה האחרונה השתמשו בכל תחבולה של אלימות ושל סחיטה כדי להרוס את המאנדאט, עסוקים עתה, לאחר שהם מאמינים כי השיגו את מטרתם, בחתירה תחת החלוקה העשויה, לפי הרגשתם, ליתן עוד אפשרות להגשים את בית-המולדת היהודי, אף כי בשטח מוקטן הרבה.
וכן השתמשו לגבינו, חודש אחר חודש, בדרך של אחת בפה ואחת בלב. הצעת החלוקה סוּכלה תחילה על-ידי דחייה, אחר־כך על-ידי הגישה המעשית שנקטה הממשלה הבריטית לביצועה. נתמנתה ועדה אחרת, ועדת ווּדהד, על מנת שתגיש הצעות מעשיות. אך ההוראות שניתנו לה – הקוים העיקריים – גזרו מראש על כל תכנית שהיא. התוצאה הצפויה היתה הקצאת שטח קטן כל כך עד שהיה מספיק בקושי מקום-עמידה ליהודים הרוצים לבוא לארץ: פיתוח וגידול לא היו באים בחשבון כלל. ההצעות שנתכוונו להציע היתה להן תכלית אחת: שלא תתקבלנה.
בינתיים בערה האדמה תחת כפות רגלינו. ראינו את מלחמת העולם השניה מתקרבת בלי רחמים, והתקוה למיליונים מבני עמנו פוחתת והולכת. וביטול התכנית היה כבד מנשוא, ביחוד מאחר שידענו. כי במאבק הבא יוכל בית-המולדת היהודי למלא תפקיד ניכר מאד בחלק זה של העולם בתור בעל-הברית היחידי, שהדימוקראטיות תוכלנה לסמוך עליו. אין לשער כמה חריפות וכשרון-המצאה ביזבזו האנגלים בשביל לסלק את בעל-הברית הזה. וכי לא היה בזה מתמציתו של הפחד הפייסני? כבר הזכרתי, כמה שקדו על הפצת הידיעה, שהיהודים מתנגדים לעצם רעיון החלוקה. ולהגדיל ודאות הוּצעה לבסוף החלוקה בצורה כזו, שברור היה שאינה ניתנת להתקבל. ואחר כך, נוסף על כל אלה, עוררו באנגליה מעין ויכוח על חוסר חשיבותה האסטרטיגית של ארץ-ישראל לעומת קפריסין. במכתבי אל סיר ג’והן שקבורו, שהזכרתי, אמרתי:
ירשני נא לומר מלה אחת על השאלה האסטרטיגית, שמרבים כל-כך בימים אלה להתוכח עליה. תהיה זאת עזוּת מצד הדיוט כמוני לחוות דעה בנוגע לערכן היחסי של חיפה וקפריסין, אבל ישנן כמה עובדות גולמיות, שאפילו כימאי פשוט יכול להבינן. את צינור הנפט, את שדות-התעופה ואת הר הכרמל אי-אפשר להעתיק לקפריסין, ואת מסילת הברזל למצרים, ואת החיבור עם תעלת סוּאץ ועם המסדרון – לבגדד.
לאחר זמן מה, באפריל 1938, כתבתי אל אורמסבי-גור:
היינו יכולים להקים כוח צבאי כדי 40,000 איש, בקירוב, ועם עלייה מוגברת לשטח המדינה העתידה לקום, יגדל הכוח הזה מהרה. אין אני רוצה בשום אופן להפליג בעדותי, אבל רוצה הייתי שאדוני וחביריו ידעו זאת. המצב דומה לזה של שנות 17–1914, אלא שהוא הרבה יותר רציני בשביל כל הנוגעים בדבר, וביחוד בשבילנו. וגם זהו נימוק ממריץ לפעולה מהירה. שוחחתי קצת על נושא זה עם גיניראל ז’ורז' מן המטה הצבאי הצרפתי, והוא אמנם הראה הבנה רבה בנידון זה.
חוסר התועלת שבנימוקים אלה ובכל הצדדים המעשיים שבהם-ידוע למדי. הממשלה הבריטית פשוט גמרה אומר להקפיא את הבית הלאומי היהודי, ואלמלא התנגדותם קשת-העורף של היהודים, שלא חפצו כי יהתלו בהם, בודאי היה הדבר עולה בידה.
בארץ-ישראל נמשך הטירור הערבי, והיה עולה ויורד, לא לפי ההצלחות במערכה אלא לפי התמורות ברוח ההחלטה של הבריטים. בסתיו 1936 ננקטה פעולה אמיצה נגד הערבים, והתוצאות היו טובות. יהודים רבים גוּיסו כ’גפירים', או שוטרים מיוחדים, לשמירת המושבות. הארץ היתה שקטה, בערך, בימים שועדת פיל ישבה בתוכה. בקיץ 1937 גברה אי-המנוחה. בין אפריל 1936 ובין מארס 1937 נהרגו תשעים ושלושה יהודים ויותר מארבע מאות נפצעו. הנזק שנגרם לרכוש יהודי עלה לחצי מיליון לא"י, בערך; אבל זה אינו כולל את ההפסדים המרובים שבאו בעקב עקירתם של אנשים רבים מעבודת יצירה לצרכי הגנה, את הפסקות התחבורה ואת התקלות הכלכליות שבאו בעקב הטירור ואי-הודאות בדבר העתיד המדיני. בספטמבר פעל הצבא במרץ, ושוב שכך הטירור במידת מה; באוקטובר נתלבה שוב. בחדשים הראשונים של 1938 רבתה פעילותם של לוחמי הגירילה ביחוד בהרים. בשנת 1938 נהרגו ששים ותשעה בריטים, תשעים ושנים יהודים וארבע מאות שמונים וששה ערבים. יותר מאלף מורדים נהרגו בפעולות הצבא. המהומות לא שככו עד ספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה.
במשך כל תקופת המהומות הראו היהודים אותה מידה מוסרית של הבלגה, לפי מסורתה הנעלה של הציונות, שרכשה לה את הערצתה של דעת-הקהל הליברלית בכל העולם. וביחוד מן הראוי לציין את ההתמדה בהתנהגות זו, אם נביא בחשבון, שמעשי האלימות הביאו ריוח מדיני לערבים, בעוד אשר הבלגת היהודים היתה צריכה להיות רק מצוה לשמה. אפילו ההכרה הרשמית לא ניתנה לה. הדין-וחשבון של סיר ארתור ווֹקופּ – נושא מכתבי אליו שהובא לעיל – הוא דוגמא לכך. היהודים הלכו בדרך מסורתם ושמרו את מוּסרם, והשלטון הארצישראלי הלך בדרך מסורתו והשוה ‘בלי פניות’ יהודים וערבים ב’מהומות'. דומה היה שיש כוונה לדחוף את היהודים למעשי טירור, ואמנם קרה מה שהוא אנושי מאד. כאשר קבוצה של פורשים יהודים יצאה סוף סוף מגדרה בקיץ 1938 ועשתה כמעשה הערבים – והשלטון. אבל עדיין היה זה מיעוט קטן מאד. הישוב בכללו עמד איתן כל הזמן נגד הטירור היהודי.
את חשכת השנים ההן מאיר זכרה של האישיות המוזרה והמזהירה שהזכרתי למעלה – אורד וינגייט, שכינוהו לפעמים בשם ‘לורנס של יהודה’. הוא רכש לו את התואר הזה לא רק בזכות עלילותיו הצבאיות כמנהיגן של פלוגות יהודיות שנתארגנו לשם מלחמה בפעולות הטירוריסטים, אלא בזכות חיבתו הנלהבת – ייתכן לומר עד כדי הזדהות – לאידיאלים הנעלים של הציונות.
על כשרונותיו כאיש-צבא, ביחוד כמארגנם ומנהיגם של הצ’ינדיטים המפורסמים בבוּרמה, ישנם כמה תיאורים מזהירים בספרות ימינו, ולא אני האיש לשפוט עליהם. אבל יכול אני להעיד, שהוא היה אלילם של האנשים שנלחמו בפיקודו, והם היו מלאי הערצה לסגולות שציינוהו: אורך-רוח, אומץ-לב ומקוריות. אנשים למאות זוכרים כשהוטל על וינגייט להילחם אל אנשי-הגירילה הערבים, שהיו יורדים מזמן לזמן אל צינור הנפט של חיפה–מוֹסוּל, הרסו חלק ממנו ונסוגו מהר כלעומת שבאו, והוא יצר פלוגה מיוחדת של רוכבי-אופנוע שישמרו לאורך הצינור ובתחרות של מהירות כנגד מהירות הכריעו את המחבלים. הערבים היו מפחדים ביחוד מפני היהודים שבפיקודו. וינגייט היה רגיל לספר לי, כי פעם בשימו מארב בראש פלוגה יהודית לקבוצת מחבלים ערבים, שמע צעקה: ‘ברחו! אין אלה חיילים בריטיים! יהודים הם!’.
פגשתי את וינגייט ואת אשתו הצעירה רבת-החן, לורנה, בבית הממשלה בירושלים. מיד נתרשמתי מאישיותו החזקה ומהשקפתו הנאצלה לא רק בשאלת ארץ-ישראל אלא בשאלות העולם בכלל. הוא היה בא תכופות לביתי ברחובות, בנסעו יחידי במכונית הקטנה שלו מזוין מכף רגל עד ראש. מלכתחילה נתגלה כציוני אדוק, והוא הגיע לכלל דעה זו לא בהשפעה אישית או מתוך תעמולה, אלא בהשפעתה של ספרות ציונית שנתלותה לחקר התנ"ך שהתעמק בו כל ימיו. בנידון זה לא נודעה מאת מפקדיו – וינגייט היה בעל דרגת קאפּטין בשירות האינטליג’נס הארצי-ישראלי – כל חיבה להשקפותיו; ואילו הוא התעבר על היותו מחויב לקבל פקודות מאנשים, שחשב אותם נופלים ממנו מן הבחינה השכלית והרוחנית.
שתי תאוותיו הרוחניות היו המדע הצבאי וספר התנ"ך, והיתה בו מזיגה של החוקר ואיש-הפעולה, שהזכירתני את ת. א. לורנס. היו בו עוד צדדים שהזכירו את לורנס: הלהט, הזרוּת והמקוריות שבו. פעמים רבות. כשוינגייט ישב ממולי. דובר עזוֹת ונוקב אותי בעיניו, חשבתי על לורנס; ורק חדשים רבים אחרי שנפגשתי עמו ונעשינו ידידים נודע לי, שהוא היה באמת שאר-בשר רחוק של לורנס.
בשביל להשלים את השכלתו הציונית היה וינגייט נוהג לשהות ימים רצופים באחד היישובים החדשים – יותר מכול נתחבב עליו הקיבוץ עין-חרוד – ושם השתדל לדבר עברית עם המתיישבים ולהכיר את מחשבותיהם ואת אורח חייהם, שמשכו אותו במידה מרובה. פעמים רבות נהג בקוצר רוח בי ובשיטותי, שהוא קרא להן הססניות. וכן היה מבקר את הממשלה ואת הממונים עליו והטיף לתורה האומרת שאם לא נכריח את השלטון, לעולם לא יעשה בשבילנו דבר; לדעתו, היתה הממשלה הארצישראלית, מורכבת, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מאויבי התנועה הציונית.
לא פעם אחת אמר: ‘עליך למצוא את דרכך לרחוב דאונינג, לבוא לפני ראש הממשלה ולספר לו, שהכול רע מעיקרו, שהממשלה מקצצת את כנפיכם ועושה במרמה. ואחרי שתאמר לו כן, אל תחכה לתשובה וצא מן החדר’.
ועל כך הייתי משיב לו: ‘לא אצטרך לצאת, אם אשמע לעצתך, כי יוציאוני החוצה’. עם כל הערצתי ואהבתי לוינגייט, לא הייתי סבור, שיש דמיון כלשהו בין כשרונותיו הדיפלומאטיים ובין עלילותיו הצבאיות או שלימות אישיותו. זמן קצר לפני מותו כתב אלי מן המזרח הרחוק ובמכתבו זה האחרון אלי, הודה שמדיניותי היתה הנכונה, היחידה שאפשר היה לנהוג בה מתוך סיכוי כלשהו להצלחה. הוא התנצל על שקינטר אותי פעמים רבות כל-כך על שום שיטותי; ההתנצלות היתה מיותרת – ידעתי את כוונותיו בבואו אלי בטענות. אשתי ואני שנינו אהבנוהו והערצנוהו.
אפשר שחייו הם שלימדוהו לקח לאחרונה. הוא היה אדם שלא שׂשׂ לקראת אוילים, החמיר בביקורתו על גדולינו, ותמיד היו לו צרות עם הממונים עליו. גיניראל וייוול כותב עליו, לאחר שהוא משבח את פעולתו המזהירה בחבש: ‘ככלות הכול שלח אל המטה שלי תזכיר, שהיה מחייב אותי לשימו במאסר בגלל הפרת משמעת’. כששהה וינגייט בימי המלחמה בלונדון, לשם פגרה, היה תופס כל מיני בני-אדם ומטיף להם ציונות. בין אחרים נתקל בלורד ביוורברוק, שדעותיו האנטי-ציוניות ידועות למדי. במשך הויכוח שנתפתח ביניהם, ניסה ביוורברוק לסתור את דברי וינגייט באמרו: ‘אני חושב כך וכך’, ווינגייט שיסעו בדברים: ‘מה שאדוני חושב אינו חשוב כלל; חשוב הוא מה שאלוהים חושב, ואדוני אינו יודע זאת’. ביוורברוק לא היה רגיל במין דיבור כזה, והתאונן אצל משרד המלחמה על קצין צעיר המתהלך בעיר ועוסק בתעמולה לטובת היהודים, התעסקות שאינה הולמת את דרגתו ואת מדי המלך. וינגייט קיבל ציון רע, ודבר זה הוסיף על קשייו המרובים שהיה צריך להילחם בהם, עם כל מעשיו המצוינים בשדה-הקרב.
אחרי המערכה בחבש, בהיות וינגייט חולה קדחת ושבע כינין, נסתכסך כל-כך עם הקצינים הממונים עליו, שנפל למשכב והובא לבית-חולים בקאהיר. כשחזר ללונדון נדחף לאיזה תפקיד חשוּך, לאמן טירונים במקום נידח ליד לונדון, הואיל ונחשב לא שקול בדעתו מכדי לפקד על אנשים בעלי תפקיד אחראי. אילו נמשך הדבר זמן רב, היה מגיע לידי התמוטטות רוחנית וגופנית. הוא פנה אלי בבקשת עצה. לא ידעתי את הנוהג הצבאי, ואף כי רציתי לעמוד לו בדוחקו, לא ידעתי במי אתחיל. והנה עלה בלבי להביא את ענינו לפני לורד הוֹרדר, רופא לונדוני מהולל ואדם נאור ונעים מאד. סיפרתי לו בקצרה את פרטי הקאריירה של וינגייט וביקשתי ממנו ללכת אל המועצה הרפואית של הצבא ולהעיד, אם יישר הדבר בעיניו, על וינגייט שהוא בר-אחריות ואפשר לסמוך עליו. הוא עשה כן, ולא עברו ימים מרובים עד שוינגייט קיבל מינוי – שוב בפיקודו של וייוול – בהודו, במקום שאירגן את הצ’ינדיטים המפורסמים שלו בשביל המערכה בבורמה מאחורי קוי היאפאנים. הישגיו בפעולה זו נעשו אחת מאגדות המלחמה. הוא נהרג בתאונת מטוס, כשעמד על דעתו לטוס אל אחד ממשמרות החלוץ בג’ונגל למרות עצת הטייס. גופתו לא נמצאה אלא כעבור שלוש שנים.
מותו של וינגייט היה אבידה בלתי חוזרת לצבא הבריטי ולענין היהודי, ולאשתי ולי היתה זאת אבידה אישית. בעודו מפקד על הצ’ינדיטים בבורמה, נודע לצ’רצ’יל על דבר מעשי גבורתו והוא קראו לוֹנדונה למען ישתתף בועידת בעלות-הברית בקויבּק. בחזירתו ללונדון הועלה למעלת מאיור-גיניראל והיתה לנו הזכות לראותו במשך ימים אחדים והוא מאושר שסוף-סוף הכירו בו, ומבהיק מתוך ענותנות במדיו החדשים. עד מהרה יצא שוב לפיקודו במזרח הרחוק וידידיו לא יספו לראותו עוד.
היתה לו תשוקה עזה אחת, שלא באה על סיפוקה: הוא רצה להיכנס בראש צבא בריטי לברלין. כשהוסכם, לאחר משא-ומתן וויכוח ארוך על ייסוד הבריגאדה היהודית והיא גם הוקמה, ביקשתי את שירוּתו של וינגייט, ואולם בקשה זו הושבה ריקם, אני סבור, מטעמים מובנים. הרעיון על כוח לוחם יהודי מעולם לא היה מקובל על חכמי משרד המלחמה; ולהעמיד בראש יחידה כזו ארכי-ציוני כוינגייט דבר זה היה למעלה מהשגתם של הגיניראלים בוייטהול. הסירוב היה גמור ומוחלט.
פרק שלושים ושמונה / הספר הלבן 🔗
מוקשי החלוקה / הועידה המשולשת, פברואר-מארס, 1939 / ימי ברכטסגאדן וגודסברג / ‘ספינות-המתים’ בים התיכון / האניה ‘פאטריה’ / הצעתו המתמיהה של לורד האליפאכּס / כיצד הוכן הספר הלבן / משא-ומתן במצרים / אזהרה אחרונה לצ’מברליין / התאהבותו בפיוס / ויכוח על הספר הלבן בבית-הנבחרים / היהודים דוחים פה אחד את הספר הלבן.
בו בזמן שהממשלה הבריטית פירסמה את הדין-וחשבון של פיל בשנת 1937, התחילה להרכיב את משלחת ווּדהד, שנטל עליה להגיש תכנית לחלוקה. המשלחת לא יצאה לארץ-ישראל עד 1938; ובאוקטובר של אותה שנה פירסמה דין-וחשבון, שבו הודיעה שאין בידה להציע תכנית מעשית לחלוקה. בחודש שלאחר זה ביטלה הממשלה את רעיון החלוקה. נראה היה, שהמשלחת נתמנתה רק לסלול את הדרך לפעולה קבועה מראש, שבשבילה לא היה צורך בשום משלחת.
אותו דבר אפשר לומר על הועידה המשולשת – של בריטים, ערבים ויהודים – שהממשלה ניגשה לכנסה (בדצמבר 1938). כשם שהממשלה של אותם הימים יכלה לעשות מה שעשתה לחלוקה בלי כסות-עיניים של משלחת חדשה, כך יכלה לעשות מה שעשתה לביטול הכרזת באלפור בלא כסות-העיניים של ועידת ס"ט ג’יימס בפברואר-מארס 1939. וחייב הקורא שיזכור את הזמנים ההם: באוקטובר 1938 נמסרה ארץ הסוּדטים להיטלר כתוצאה מועידת מינכן; במארס 1939 סיפח היטלר את שאר צ’כוסלובאקיה; ומר צ’מברלין עדיין האמין, או אמר שהוא מאמין, כי בויתורים אלה הוא קונה את ‘השלום לדור הזה’. מה יכול היה הבית הלאומי היהודי לצפות מממשלה כזו ואיך אפשר היה להעלות על הדעת שמשלחות וועידות תסטינה בשבילו מדרך הפייסנות?
אף-על-פי-כן הוזמנו היהודים והערבים כמשפט – יהודים המייצגים את כל חלקי דעת-הקהל, וערבים המייצגים את ארץ-ישראל ואת שכנותיה, מצרים, עיראק וכו' – והועידה נפתחה ברוב חגיגיות בארמון ס"ט ג’יימס ב-7 בפברואר, 1939. תפארת השעה נפגמה קצת על-ידי העובדה, שמר צ’מברליין צריך היה לשאת את נאום-הברכה שלו פעמיים, פעם לפני היהודים ופעם לפני הערבים, הואיל והאחרונים לא רצו לשבת בכפיפה אחת עם הראשונים, ואפילו השתמשו בכניסות מיוחדות לארמון, בשביל למנוע מגע שיש בו כדי לגרום מבוכה.
הדיונים התנהלו כרגיל על-ידי מזכיר המושבות מלקולם מאקדונאלד, שנסתייע בחבר פקידים ממדרגה גבוהה של משרד החוץ ומשרד המושבות; מזמן לזמן השתתף עמהם מיניסטר החוץ לורד האליפאכּס. עם הסיום, ומטעמים שיתבררו, לא ניכר בהם עוד כל סימן של תכלית או מחשבה ברורה, מאלו שאפשר היה לייחס להם בתחילה. לא הייתי נוכח בישיבת הנעילה. אך במשך הועידה טרחתי – כמנהגי תמיד – לשמור על המגע עם האישים רבי-ההשפעה בועידה ומחוצה לה, ועם אישים גדולים בכלל, בתוכם לורד האליפאכס, ראש הממשלה צ’מברליין, מזכיר המושבות מלקולם מאקדונאלד ווינסטון צ’רצ’יל.
אוירת האפסוּת הגמורה שאפפה את הועידה, היתה כמובן חלק מאוירת הזמן. אלה היו ימי ה’ועידות' של ברכטסגאדן וגודסברג. אוירה זו לא היתה מיוחדת לאנגליה בלבד; גם הצרפתים שקדו כמוהם לשרת את היטלר. זכורני שליאון בלום אמר לי בימים ההם: ‘קיים צמאון פרוע לבטחון גופני המשתק את כוח המחשבה. האנשים מוכנים לקנות את אשליית הבטחון בכל מחיר, מתוך תקות-יאוש, אולי יתרחש נס וארצותיהם תינצלנה מפלישה’. שיחותי עם האליפאכס, צ’מברליין, מלקולם מאקדונאלד נפסדו מתחילתן על-ידי הלך-נפש נורא זה של חוסר אונים ובהלה. הם גמרו אומר לרצות את הערבים כשם שריצו את היטלר. כל זה, כמובן, לא מנעני מלהמשיך במאמצי עד הרגע האחרון – ואחריו.
יחסי האישיים עם לורד האליפאכס היו טובים ביותר. התודעתי אליו בעזרת ידיד ישן, ויקטור קאזאליט המנוח, חבר בית-הנבחרים ואחד המעטים מחברי הבית, שלא החסיר מעולם להגן על הציונות, ועשה כל מה שביכולתו להציג את עניננו גלוי לעיני הקהל. הוא היה למעשה יושב ראש הועד הפארלאמנטרי למען ארץ-ישראל. בעזרתו הנדיבה של קאזאליט – הוא היה ידיד קרוב להאליפאכס – ניתנה לי היכולת לראות את האחרון לעתים קרובות, ובמקצת פחות רשמיות מן המקובל. אוֹפיין של פגישות פרטיות אלו יצוּין על-ידי שני המקרים הבאים.
זמן קצר לפני פירסום הספר הלבן, כשהגבלות העלייה כבר היו בתוקפן, ייאוּשם של היהודים הבורחים מפני הפורענות המתקרבת גדל מיום ליום, ומאמציהם להגיע לחוף-המבטחים של ארץ-ישראל הביאו לידי התופעה הטראגית שהיתה ידועה בשם ‘ספינות המתים’, אניות פסולות לנסיעה וצפופות למעלה מכוח הקיבול, שהיו משוטטות בים התיכון בתקוה, שיוכלו לפרוק סוף-סוף את מטענן האומלל, אנשים, נשים וטף, על אדמת ארץ-ישראל. מהן טבעו בים התיכון ובים השחור; מהן הגיעו לארץ-ישראל על מנת להחזירן משם או שנוסעיהן הושמו במעצר או הוסעו למאוריציוס.
אחד המקרים הגרועים ביותר – מקרה האנייה ‘פטריה’ – קרה בעת המלחמה בימי מזכיר המושבות לורד לויד; כשהגיעה אלי השמועה הלכתי אליו, מתוך ייאוש יותר מאשר מתוך תקוה, לנסות להשפיע עליו, שיתן רשות לנוסעים לעלות על היבשה. נתקלתי בנימוקים הידועים, כי חוק הוא חוק, ועל זה השבתי: ‘החוק צריך שיהיה לו בסיס מוסרי, כדי שכל אזרח יהיה אנוס על-פי צו פנימי להישמע לו. ואילו אם רוב האזרחים משוכנע, כי החוק הוא רק עונש, אפשר להטילו רק בעזרת הכידון נגד רצונו של הציבור’.
טענותי היו לשוא. לורד לויד לא יכול להסכים עמי. כך אמר, והוסיף: ‘עלי לומר לו, שחסמתי בפניו את כל הדרכים. יודע אני, שהוא ילך אל צ’רצ’יל וינסה להשפיע עליו שיבטל את רצוני, על כן הזהרתי את ראש הממשלה, שלא אסכים. אם כן אל ינסה לבוא לפניו’.
אבל נראה היה, שלורד לויד לא חסם את הדרך אל משרד החוץ, ובכן הלכתי לראות את לורד האליפאכס. גם כאן נטל עלי לחזור על כל הנימוקים בדבר חוק ואתיקה ואי-המוסריות שבספר הלבן, שעל צד האמת אינו חוק אלא ‘אוּקאז’, שהיה ראוי לצאר הרוסי או לכל אוטוֹקראט אחר, שעסקו היה לרדוף את היהודים בסדר ובשיטה. ראיתי שדברי אינם מזיזים את לורד האליפאכס ממקומו. לסוף אמרתי לו: ‘שמעני נא, לורד האליפאכס. סבור הייתי, כי ההבדל בין היהודים ובין הנוצרים הוא במה שהיהודים, לפי המקובל, שומרים על החוק כקוצו של יוד, בעוד אשר הנוצרים, לפי המקובל, ממתיקים את הדין על-ידי רגש של רחמים’. הדברים נגעו ללבו. הוא עמד על רגליו ואמר: ‘אול רייט, ד"ר וייצמן. מוטב שלא ימשיך בשיחה זו. עוד ישמע עלי’. לרוחתי ולשמחתי הגדולה שמעתי למחרת היום, כי האליפאכס שלח טלגרמה לארץ-ישראל להרשות לנוסעים לעלות על היבשה. לאחר זה פגשתי את לורד לויד, והוא אמר לי, בלי כעס כלל: ‘יכולת לי הפעם. סבור הייתי שסתמתי את כל החורים; כנראה, שכחתי את האליפאכס’, לבי היה סמוך בי, שלויד לא הצטער על כך שהמקרה נסתיים בצורה זו.
עוד שיחה ממין אחר לגמרי עם לורד האליפאכס נשתמרה בזכרוני. בימי ועידת ס"ט ג’יימס קרא לי ופנה אלי בדברים האלה: ‘ישנם רגעים בחיי יחידים וקיבוצים, שבהם המעשה עדיף מן ההלכה. סבורני, שרגע כזה הגיע עתה בחיי תנועתכם. איני יודע, כמובן, אם אתם יכולים או רוצים לקבל את עצתי, אבל מן הראוי שתפרסמו גילוי-דעת על העיקרים הגדולים של התנועה הציונית ובה בשעה תותרו על זכויותיכם לפי המאנדאט וכל המסתעף ממנו’.
בתחילה לא תפסתי את מלוא משמעותה של ההצעה הזאת. שתקתי רגעים מספר, אחר־כך שאלתי: ‘יגיד נא לי, לורד האליפאכס, מה הטובה שתצמח לו, אילו הסכמתי, מה שאיני רוצה ואיני יכול לעשות? נניח, לצורך הדיון בלבד, שאני מפרסם גילוי-דעת כזה; התוצאה מזה תהיה רק אחת: אצטרך להיעלם משורת המנהיגים הציונים כדי שיבואו במקומי אנשים קיצונים ושונאי-פשרות יותר ממני, אנשים שלא חונכו במסורת, שזכיתי לחיות בה במשך ארבעים השנים האחרונות. ואדוני ישיג רק דבר אחד – הוא יביא את התנועה הציונית לידי כך, שתיכנע ליסודות הקיצוניים ביותר’.
ועוד אמרתי לו: ‘כל זה באשר לתנועה. ומה יהא עלי?’ סיפרתי לו בקצרה את קורות שבתי צבי, האיש שהיה במאה הי"ז מנהיגה המצליח של תנועה משיחית, שהמונים מכל רחבי העולם הלכו אחריו ושעמד כבר בשערי קושטא, והיה בזה מעין איום על הסולטאן. הסולטאן הרגיש עצמו חסר-אונים בפני המון העם המסתורי והמסוכן הזה, ושלח לקרוא את רופאו היהודי, וזה נתן לו את הצעה הבאה: ייקרא נא הסולטאן למנהיג היהודי הזה ויגיד לו כי מוכן הוא לתת לו את ארץ-ישראל בתנאי שיקבל את דת האיסלאם‘. שבתי צבי קיבל את ההצעה ונעשה מוסלימי, והתוצאה היתה, שחסידיו, אשר עלו למאות אלפים, פנו לו עורף, ומתנועתו לא נותר כלום, זוּלת קבוצה קטנה של יהודים טורקים הקוראים לעצמם ‘דנמים’, יוצאי חלציהם של מומרים מעטים שהלכו אחרי שבתי צבי וקיבלו את האיסלאם’. וסיימתי: ‘אין אדוני, לורד האליפאכס, יכול לצפות, שגם אני אסיים את הקאריירה שלי באותה דרך מבישה’. ובזה נפרדנו.
מוזר הדבר שלורד האליפאכס לא ידע על הנעשה ליהודים בגרמניה. בעת ועידת ס"ט ג’יימס ניגש אלי ואמר: ‘הנה קיבלתי מכתב מידיד שבגרמניה, המתאר אילו מעשים נוראים שעשו הנאצים באיזה מחנה-ריכוז, אשר שמו אינו ידוע לי’. וכשהתחיל מפשפש בזכרונו למצוא את השם, הבינותי שהוא מדבר על דאכאו. הוא אמר. שהסיפורים אינם מתקבלים על הדעת כלל, ואלמלא נכתב המכתב בידי אדם, שהוא רוחש לו אמון גמור, לא היה מייחס לדברים ערך כל שהוא. במשך חמש או שש שנים ידע העולם על מחנה-הריכוז המתועב בדאכאו, שאלפי בני-אדם עוּנוּ והוּמתו שם, ומיניסטר החוץ הבריטי לא שמע מעולם על המקום הזה ואינו רוצה להאמין שמעשים כאלה אפשר שייעשו; ורק המכתב שקיבל במקרה מאת ידידו שהוא ‘רוחש לו אמון גמור’ עורר את שימת לבו. קשה לומר, אם אי-ידיעה עמוקה זו היתה טיפוסית למעמד השליט הבריטי, אבל אם לדון לפי התנהגותו באותו זמן תיתכן רק אחת מן השתים: או שלא ידע, או שלא רצה לדעת, הואיל והידיעה היתה לא-נוחה, מרגיזה ומסוכנת. אלה היו ‘עניניה הפנימיים’ של גרמניה, ואסור להתערב בהם ולפגום ביחסי-הידידות שבין שתי מעצמות גדולות.
מתמיה היה להיתקל בסבר אדיב זה של הפתעה ואדישות במקומות הגבוהים. כשהתחילו הגרמנים בהצתת בתי-הכנסיות, אחרי רצח פוֹם ראת בפאריס, אמרתי לאנתוני אידן: ‘האש היוצאת מבתי-הכנסיות יכולה בנקל להתפשט משם לכנסיית וסטמינסטר ולקתדראלות אנגליות גדולות אחרות. אם מרשים לאחת הממשלות להשמיד עדה שלמה, שלא חטאה כל חטא אלא זה שהיא מיעוט ויש לה דת משלה, אם ממשלה כזאת, בלבה של אירופה, עושה מעשיה אפילו בלא נזיפה, הרי זו התחלה של אנארכיה והריסת הבסיס של התרבות. המעצמות, שעמדו וראו ולא נקטו שום אמצעים למנוע את הפשע, יבוא יום ותיענשנה עונש חמור’.
אין לי צורך להוסיף, כי שיחַתי את דברי על אוזן ערילה. החברה הבריטית היתה רצה כמטורפת להשתתף בחגיגות המהודרות שערך ריבנטרופּ בצירות הגרמנית; היה בזה משום הצטיינות חברתית לקבל הזמנה, ואל הדם היהודי שהכתים את ידי המארחים לא שעו, אף כי היה צועק אל השמים. דומני, שהדוכס מדיבונשייר מעולם לא רצה לקבל את הזמנתו של ריבנטרופּ.
אך מן הראוי לזכור, שמצב הדברים בצרפת לא היה טוב מזה, שם נכתבה בגיר על הקירות הסיסמה: ‘מוטב היטלר ולא בלוּם’, אף כי היחסים עם גרמניה היו שם פחות ידידותיים מאשר באנגליה. לאחרונה השיגו את היטלר שלהם, ואין ספק בעיני, שהעם הצרפתי יזכור את הטעם הזה ימים רבים. אך ספק גדול הוא אם אלה שהרבו כל-כך להשתמש בסיסמה זו נתרפאו מאהבתם את ההיטלריזם.
באותם הימים שלפני המלחמה נחשבו מחאותינו, כאשר נשמע קולן, כהתגרויות; עצם סירובנו לחתום על פסק-דין-המות שלנו נעשה לדבר המרגיז את הציבור ונתקבל בסבר פנים רעות. פנו אליו באיומים ובבקשות לסירוגין, שנקבל עלינו את הדין ונוותר על ארץ-ישראל. פעם אחת אמר לי לורד האליפאכס: ‘אדוני יודע שהבריטים היו תמיד ידידי היהודים – וליהודים בזמן הזה מעט ידידים בעולם’. אין צורך לומר, שטענה כזו עשתה את הרושם ההפוך מן המכוּון.
מראשית הועידה היה ברור, שהזרם סוער נגדנו, אולם לא היה ברור מלכתחילה מה עומדת הממשלה לעשות. בימים הראשונים של הועידה ערכנו בביתנו קבלת-פנים לכל חבריה וכן גם לנציגי ההסתדרויות היהודיות. לורד האליפאכס, מלקולם מאקדונאלד וכל הפקידים הגבוהים קיבלו את ההזמנה. אחר־כך היתה האוירה פחות ידידותית. הויכוחים והשיחות התפתלו ונמשכו והממשלה מיאנה לנסח כל תכנית שהיא. היא הסתפקה בדיבורים כלליים וחיכתה לשעת הכושר. אולם הממשלה כבר החליטה; היא רק חיכתה לרגע הנכון, כדי להכריז על תכניתה.
יום אחד, אחרי שהועידה ארכה לא מעט, הגיעתנו הזמנה לסעודה מטעם ממשלת הוד מלכותו, וכמובן, קיבלנו. הסעודה היתה צריכה ליערך ביום שני בשבת. בשבת שקודם לכן קיבלתי מכתב ממשרד המושבות, שנשלח אלי כנראה בטעות המעתיק – ההזמנה היתה, כנראה, מיועדת רק לחברי המשלחת הערבית. בהזמנה זו הובא בראשי פרקים, אך בדברים ברורים, מה שעמד להיות אחר־כך הספר הלבן, מוגש לאישור הערבים! מדינה ערבית בארץ-ישראל כעבור חמש שנים; עלייה יהודית מוגבלת במשך חמש שנים אלו, ואחר־כך לא יעלה איש בלי הסכמת הערבים. לא יכולתי להאמין למראה עיני. ואמנם התחלנו להבין, כי בשבילנו אין טעם עוד לויכוחים; ואחרי מה שאירע לאוסטריה ולצ’כוסלובאקיה לא היה עוד דבר שיפתיענו, אבל לראות את התנאים בפועל, שחור על גבי לבן, מוכנים ושלוחים אל הערבים, בעוד ‘המשא-ומתן’ נמשך – זה היה מעשה-תעתועים.
כשגמרתי לקרוא בעיון את המסמך המפליא הזה, עלה בזכרוני שרוב ידידי הציונים יושבים במסיבה שנערכה לכבודם בבית הארי סאקר, במרחק דלתות מספר ממעוני. הלכתי שמה, ועלה בידנו לצרף אלינו את לורד רידינג ואת מלקולם מאקדונאלד. נתעורר ויכוח חם ואי-נעים ביותר. אמרנו גלויות למאקדונאלד מה בלבנו על המסמך, ודרשנו ממנו לבטל את הזמנותינו לסעודה: אין אנו רוצים לאכול לחם עם ממשלה המסוגלת לבגוד בנו בצורה כזו. מאקדונאלד היה נבוך מאד וגימגם אילו דברי-התנצלות בטלים, וחזר תמיד על הטענה, שאין המסמך מבטא את דעתה המוחלטת של ממשלת הוד מלכותו, והוא רק בסיס למשא-ומתן, שהכול ניתן עוד להשתנות, ושלא נקבל את הדבר בצורה טראגית כל-כך – הפיטפוט הרגיל. האסיפה נמשכה שעה ארוכה; וסבורני, שערכה היחידי היה בזה, שהמשלחת שלנו הוזהרה בעוד מועד והממשלה הבריטית קיבלה ידיעה על הלך-רוחם ורוגזם של היהודים. אם הם חיכו לנו כדי שנקל עליהם את פירסום המסמך – לשוא חיכו.
לאחר פרוץ המלחמה נודע לי, כמה שקדה הממשלה זמן רב קודם לכן לעבד את פרטי הספר הלבן, וכמה חסרת-ערך היתה ועידת ס"ט ג’יימס. הלכתי בשליחות מיוחדת לשוייץ וביקרתי אצל הציר הבריטי בברן, שקיבל אותי בידידות מרובה וקרא: ‘אדוני הוא האיש שחכיתי לו זמן רב, כדי לדעת את הצד השני של המטבע’. ביקשתי ממנו להגיד לי את כוונתו, והוא הוסיף: ‘נשאלתי בענין הספר הלבן. וכן גם רוב הצירים והשגרירים שאלו לדעתם על הספר לפני שנתפרסם. והרי ידוע לאדוני, שרוב הצירים והשגרירים מקבלים את צבע הארצות שהם נשלחים שמה, והדעות שהבענו היו כולן על פי צד אחד. על-כן רוצה הייתי לשמוע מפיו את הצד השני’. אמרתי לו בפשטות: ‘מאוחר מדי – ואולי מוקדם מדי – בשביל אדוני לשמוע את הצד השני. אילו שמע שנה אחת קודם, אפשר שגזר-הדין היה אחר. עכשיו אנו עומדים בתוך המלחמה, ואנו משתדלים לפי שעה לשכוח את הספר הלבן. אפשר שלאחר המלחמה עדיין יהא אדוני רוצה לשמוע את הצד השני’.
מסמך הממשלה, שעתיד היה להיות לספר הלבן, נתגלה לנו בערך באותו זמן שהיטלר פלש ללא התנגדות וללא מחאה לצ’כוסלובאקיה ותפס את פראג. אני זוכר יפה את היום ההוא. כי יאן מאסאריק בא אז לסעוד עמנו. בין מאסאריק ובינינו היתה קיימת כל הימים ידידות עמוקה, גם על יסודות אישיים וגם על יסודות כלליים. תמיד היתה קרבה רבה בין המאסאריקים ובין הציונות – אביו של יאן, מייסדה ונשיאה הראשון של הריפובליקה הצ’כוסלובאקית, היה תומך נלהב של הכרזת באלפור – ועתה, בימי הספר הלבן, התחילו המעצמות הגדולות לנהוג בנציגי הריפובליקה הצ’כוסלובאקית. כאילו היו יהודים.
היהודים והצ’כים לא ישכחו את דברי צ’מברליין בשעה שהיטלר תפס את הבירה הצ’כית. למה תסתכן אנגליה במלחמה בגלל ‘ארץ רחוקה, שאנו יודעים עליה מעט מאד ואת שפתה לא נשמע?’ דברים אלה בלע בית-נבחרים צייתני, אף כי רבים מחבריו בודאי ידעו יפה, כי הריפובליקה הצ’כית היא מעוז החירות והדימוקראטיה וכי רוחה ומוסדותיה חשובים מאד בשביל מעצמות המערב. ואני זוכר כי אמרתי אז בלבי: אם כך הם מדברים על הצ’כים, מה יכולים היהודים לצפות מממשלה כזאת?
כשבא יאן באותו ערב לביתנו, כמעט אי-אפשר היה להכירו. עליצותו ושמחת לבו שהיינו רגילים לראות בו תמיד, חלפו עברו. אשתי, ילדי ואני השתתפנו השתתפות עמוקה בצערו – אולי יותר מכל אדם אחר בלונדון – ובלי דברים יתירים השתדלנו להנעים לו. רגעים אחדים עברו עליו בשתיקה, אחר כך פנה אלינו ובהצביעו על כלבלב שהביא עמו, אמר: ‘רק זה נשאר לי, והאמינו לי, אני מתבייש להסתכל בעיניו’. ומשהפסיק את השתיקה הוסיף לדבר, ומה שאמר לנו היה נורא משמוע. היתה לו הבוקר שיחה עם ראש הממשלה. והאשימו בבגידה מדעת בצ’כוסלובאקיה. ‘מר צ’מברליין ישב בלי תנועה כל שהיא. כשכיליתי את דברי, אמר: מר מאסאריק, הוא מאמין בד"ר בנש, ואני בוטח בהר היטלר’. לא היתה לו למאסאריק ברירה אלא לקום ולצאת מן החדר.
ארץ דימוקראטית גדולה, צבא נהדר ותעשיית נשק מפוארה הוסגרו לידי אדם אחד שעתיד היה לכבוש את אירופה, ואומה שנלחמה בגבורה לחירותה באו הדימוקראטיות ובגדו בה. ולא מצאנו נחמה במחשבה, כי האסון שקרה את צ’כוסלובאקיה היה במידה מסוימת חריף יותר מן האסון הנשקף לנו לפחות בשעה זו. לא יכולנו לדעת מה צופן לנו העתיד: רק זאת ידענו, שאין לנו לצפות להרבה אהדה ועזרה בפועל מאת הדימוקראטיות המערביות.
אולם עם כל הקדרוּת שבאופק, עם כל עצמת הכוחות הערוכים נגדנו, לא היתה לפנינו דרך אחרת אלא להמשיך במלחמה. ניסינו למצוא דרך הבנה כל שהיא עם הערבים. פגישה אחת או שתים – בעיקר בלתי-רשמיות – נערכו בינינו ובין אחדים מחברי המשלחת הערבית. הן לא הביאו תועלת מיד, אבל הועילו ליצור מעין התקרבות בינינו. מר עלי מאהר, למשל, הנציג המצרי, נהג ידידות אישית. אחדים מן העיראקים היו נוטים לדון עמנו בענין ולא רק לראות אותנו כפולשים וכעתידים להחריב את המזרח התיכון. הסרבן שבין הערבים הלא-ארצישראליים היה ראש הממשלה העיראקית נורי סעיד פחה. יחסו היה קשה כאבן, אך אפשר למצוא לו הסבר. עיראק מעונינת עד מאד למצוא מוצא אל הים התיכון, ומשום כך היא רואה בעין טובה את האפשרות להקים סוריה גדולה, מורכבת מעיראק, סוריה, עבר הירדן וארץ-ישראל. במסגרת איחוד כזה, היתה עיראק, לפי הנראה, משלימה עם בית לאומי ליהודים בעל אפשרויות מוגבלות של התפשטות ועלייה. ההתנגדות לבית הלאומי היתה אפוא ענין הכרוך בשאיפותיה המיוחדות של עיראק יותר מאשר במחלוקת בדבר זכויות היהודים והערבים; אך במסיבות הקיימות היה נורי סעיד פחה קשה כצור.
ואילו חבריו לא היו עיקשים כל-כך בהתנגדותם. גם בנוגע לנציגים של ערב הסעודית, לא חשבתי שאזנם ערילה לגמרי משמוע את טענותינו. ונראה, שעם כל מיעוט הסיכויים, יש להמשיך במאמצים ויהי מה. ב-25 במארס יצאנו מלונדון לארץ-ישראל, והתעכבנו במצרים. שם ערך עלי מאהר, שהגיע שמה לפני, פגישה ביני ובין מנהיגים מצרים אחדים, בתוכם מחמד מחמוד, ראש הממשלה. דיברנו על שיתוף-פעולה בין המצרים ובין יהודי ארץ-ישראל בשדה התעשייה והתרבות. המצרים ידעו והעריכו את התקדמותנו, אף הביעו את דעתם, כי אולי בימים יבואו יעזרו לגשר את התהום שבינינו ובין ערביי ארץ-ישראל. הם הניחו, שהספר הלבן (באמת עוד לא היה קיים אז למעשה) יקובל על-ידי האנגלים, אבל כוחו עשוי להצטמצם, ואולי גם להיבטל, אם יהודי ארץ-ישראל יראו עצמם מוכנים לשתף פעולה עם מצרים.
היתה קרן תקוה בשיחות אלו, ביחוד אחרי האוירה העגומה של ועידת ס"ט ג’יימס. ידעתי שוב, כאשר ידעתי מאז ומעולם, שאילו השתדלה הממשלה הבריטית במרץ ובלב שלם לכונן יחסים טובים בין היהודים ובין הערבים, אפשר היה לעשות הרבה, ואולם בכל פעם שדיברנו על שאלה זו עם הבריטים, שמענו מפיהם, כי הקשיים הם גדולים מהתגבר עליהם. לא כן היה הרושם שלנו. מובן מאליו, שבאותן השיחות הבלתי רשמיות צריך היה לנכות מן החשבון גם את האדיבות המזרחית הרגילה וגם את העובדה, שדיבורים פרטיים מחייבים קצת פחות מדיבורים רשמיים.
בביקורי הקצר בארץ-ישראל באפריל 1939 קיבלתי אישור ממקור ראשון למה שהיה כבר ידוע לי מתוך דינים-וחשבונות – כי היהודים לא יקבלו לעולם את גזר דין המות שבהצעותיה של הממשלה. כתבתי לכמה ידידים באנגליה, לליאופולד אמרי, לארצ’יבאלד סינקליר, ללורד לותיאן (שנתמנה מקרוב ציר בארצות הברית), לסיר ווֹרן פישר, ולורד האליפאכס בתוכם, כדי לגלות את אזנם לעובדה הזאת. ולראש הממשלה שלחתי את הטלגרמה הבאה:
אני מרגיש כחובתי הקדושה להזהיר ממשלת הוד מלכותו לפני הצעד שאינו-חוזר בפירסום הצעותיה, כי חפצה להשקיט את הארץ על-ידי כניעה לדרישות הטירוריסטים לא יביא שלום אלא יכריח הממשלה להשתמש בכוח נגד היהודים ויעמיק השנאה בין יהודים לערבים ויסגיר האוכלוסיה הערבית השקטה לטרוריסטים ויביא היהודים שאין להם מה לאבד למעשי ייאוש בארץ-ישראל… בבקשה לא לזלזל בחומרת אזהרה זו.
מלכתחילה חשבתי לעשות בארץ-ישראל כמה ירחים – אולי עד הקונגרס הבא שעמד להתכנס בג’ניבה באוגוסט. לא האמנתי, שאפשר היה לעשות בשעה זו משהו יותר בלונדון, והייתי עייף ויגע ממאמץ הגוף והעצבים בשבועות האחרונים, והרגשתי שאמצא קצת מנוחה אם אתחיל שוב בעבודתי בארץ-ישראל. אולם ידידי עמדו על כך, שאחזור ללונדון ואנסה דבר אחרון אל ראש הממשלה לעורר אותו על הנזק הנורא שפירסום הספר הלבן יביא גם לנו וגם לכבודה של אנגליה. בטוח הייתי שאין תועלת בדבר, וגם לא כיחדתי זאת מחברי. אבל הם עמדו על דעתם, שיש להמשיך במאמצים עד הרגע האחרון.
לא קל היה לי לעזוב את אשתי בארץ באותו אביב של שנת 1939. לאשרנו היתה לה חברה טובה, לוֹרנה וינגייט שהתארחה אצלנו בבית. היה לנו גם אורח, עלם בן עשרים ושתים ושמו מייכל קלארק, צעיר נחמד שהיה חבר בית-הספר וידיד גדול של בני הצעיר מיכאל. מייכל קלארק בא לארץ-ישראל באופנוע, שעשה את דרכו יחידי דרך אירופה וטורקיה, דרך הבאלקאן והרי טאוּרוס. עם האנשים הצעירים האלה בביתי ברחובות היה פחות או יותר שלום בנפשי; אך כשנפרדתי מבני ביתי לא יכולתי להשתחרר מרגש דיכאון. אחר־כך נתברר, שחששותי היו מוצדקים, מייכל הצעיר היה רגיל, בלי שים לב לאי-השקט בארץ, לערוך ביחידות נסיעות על-גבי האופנוע שלו. אשתי התחננה לפניו פעמים רבות, שלא יסכן עצמו בקלות-ראש כזו, אך הוא לא שם לב לטענותיה. ויום אחד נוֹרה העלם המסכן מידי ערבי במארב, סמוך לפסי הרכבת העוברים דרך רחובות. הוא נקבר בבית-הקברות הצבאי ברמלה. אני הייתי כבר באנגליה בשעה שקרה המקרה הזה, ואשתי זועזעה כל-כך על-ידי המקרה האיום הזה, שטילגרפתי לה לבוא ללונדון בדרך האויר. בינתים הוטל עלי התפקיד העגום להביא אל אמו את הבשורה הרעה. פגשתי את אשתי בפאריס ומצאתיה מעורערת ומדוכאה. שנינו היינו קשורים מאד במייכל.
עם כל חוסר התקוה להצלחה, נקטתי שוב סידורים כדי לראות את מר צ’מברליין, ושוב עברתי בנתיב הייסורים אל רחוב דאונינג. ביקשתי שוב מאת ראש הממשלה כי יחשוך את ידו ולא יפרסם את הספר הלבן. אמרתי לו: ‘גורלנו יהיה כגורל אוסטריה וצ’כוסלובאקיה. הדבר יהלום על ראש אומה שאינה יחידה מדינית, ואף-על-פי-כן היא ממלאה תפקיד גדול בעולם. וגם תוסיף למלאותו’. ראש ממשלת אנגליה ישב ממולי כמצבת-שיש; עיניו חסרות-ההבעה נעוצות בי, ולא השמיע הברה. אני מניח, שהוא קיבל אותי, הואיל ובודאי לא יכול לסרב לראות אדם בגילי שטס טיסה מייגעת מארץ-ישראל ללונדון כדי לשהות אצלו רגעים מספר. אבל לא קיבלתי כל מענה. הוא נטה לפייס את הערבים ושום דבר לא היה עשוי להטותו מדרכו. ההיסטוריה הוכיחה מה השיג בזה: מרד ראשיד עלי בעיראק, שירותי המופתי להיטלר, ה’נייטראליות' המפורסמת של מצרים, איבתן המוּסוית בקושי של כל אחת מארצות ערב.
הרבה נכתב על היתפסו של מר צ’מברליין לרעיון הפיוס שלו, ועל היותו אטום לגבי כל מה שעשוי לשנותו. יש בידי להוסיף רק עוד מקרה מאיר אחד. זמן מה לפני ועידת ס"ט ג’יימס קיבלתי בצינורות סודיים מסמך גרמני בלתי-רגיל, שנתבקשתי להביאו בדחיפות לשימת לבו של ראש הממשלה. המסמך הוכן ונשלח מתוך סכנת נפשות על-ידי הר גרדלר, ראש העיר לייפציג, זה שהיה מעורב זמן קצר לפני גמר המלחמה בקשר שלא הצליח לרצוח את היטלר והומת. המסמך היה תיאור מפורט של המצב בגרמניה ונסתיים בפנייה אל מר צ’מברליין, שלא יתן עוד לאחוז את עיניו לשם הנחות נוספות כשילך להיפגש עם היטלר בגודסברג או במינכן.
הראיתי את המסמך לאחד מידידי בקאבינט וביקשתי ממנו שישפיע על צ’מברליין לקרוא אותו. הוא לא הצליח בזה. אחר כך הלכתי לראות את סיר ווֹרן פישר, אחד מראשי השירות האזרחי, ידיד קרוב של מר צ’מברליין, שישב בחדר סמוך לחדרו ברחוב דאונינג. הראיתי לו את המסמך, והסברתי לו. כי הר גרדלר בודאי סיכן את נפשו פעמים אחדות כדי לאסוף את הידיעות הכלולות בו. סיר ווֹרן פישר פתח את מגירתו והראני העתק מדויק של אותו מסמך. ‘הרי זה בידי’, אמר, ‘עשרה ימים, וניסיתי כמה פעמים להביא את מר צ’מברליין לידי כך שיקרא אותו. לשוא’. ועידת ס"ט ג’יימס הגיעה לקצה ללא כבוד, הממשלה המשיכה בהכנת הספר הלבן והתקרב זמן הויכוח בבית-הנבחרים. ידענו שההצבעה תהיה נגדנו, זאת היתה תכונת הבית, שנתגלתה כבר קודם לכן בענין וינה ופראג. פניותינו לדעת הקהל היו לבטלה. זמן מה אחרי שובי מביקורי הקצר בארץ-ישראל ראיתי את וינסטון צ’רצ’יל ואמר לי, שהוא יקח חלק בויכוח וידבר, כמובן, נגד הספר הלבן המוצע. הוא הציע שאסעד עמו ביום הויכוח. סיפרתי על כך לחברי. הם היו מלאים רעיונות כרימון על מה צריך צ’רצ’יל לדבר. ‘אל נא תשכח את הרעיון הזה’. ו’אל נא תשכח את הרעיון ההוא'. הקשבתי ביראת-הכבוד, אבל בטוח הייתי. כי נואם מסוגו של מר צ’רצ’יל בודאי יביא עמו נאום מוכן ומתוקן, ולא ירצה כי מישהו יביא לו רעיונות כשעה לפני המועד הקבוע לדיבורו.
בסעודה נכחו, מלבד מר צ’רצ’יל ומלבדי. ראנדולף צ’רצ’יל ולורד צ’ירוול. לא טעיתי במשפטי. מר צ’רצ’יל היה מוכן בכול. הוא הוציא חפיסה של כרטיסים קטנים וקרא לפנינו את נאומו; אחר שאלני, אם יש לי להציע אילו שינויים. עניתיו, כי בנין הנאום הוא כה מושלם, שאין לי להציע אלא שני שינויים קטנים – אבל הם כה בלתי-חשובים, שלא הייתי רוצה להטרידו בזה. כידוע, השמיע מר צ’רצ’יל נגד הספר הלבן אחד הנאומים הגדולים בחייו המדיניים. כל הויכוח היה באמת נגד הממשלה. רוב האישים החשובים של הבית התקיפו את הספר הלבן; ואני זוכר ביחוד את מר הרברט מוריסון, שניענע באצבעו לעבר מאלקולם מאקדונאלד והזכיר לו את הימים שהיה סוציאליסט; אחר הכריז, שאם תעלה ממשלה סוציאליסטית, לא תראה את עצמה קשורה בתנאי הספר הלבן. הכרזה זו, שהושמעה בהטעמה מרובה, זכתה למחיאות כפיים סוערות בספסלי מפלגת העבודה.
תשובת הממשלה, שהשמיעה מר מאקדונאלד, היתה פילפול מחוכם, שהיה עשוי לשכנע רק את אלה, שלא היו בקיאים בפרטי הבעיה. ואשר לאלה ששאלת השיכנוע היתה אצלם שניה במעלה באותם הימים של אימה ופחד, שום דיבורים לא היו חשובים בעיניהם. אך כדאי לרשום לזיכרון, שאפילו באוירה זו השיגה הממשלה רק רוב מועט מאד. מאתים ששים ושמונה היו בעד ההצעה, מאה שבעים ותשעה נגדה, ומאה ועשרה נמנעים. בדרך כלל היתה הממשלה מקבלת יותר מארבע מאות קול בעד הצעותיה. כשעזבתי את הבית יחד עם ידידי שמעתי את הערותיהם של כמה מחברי הבית, כי נעשה עוול גדול ליהודים.
נחמה אחת מצאנו בימים ההם: המשלחת היהודית הראתה תוקף ואחדות. היו מיוצגים בה כל הקיבוצים היהודים הגדולים להשקפותיהם השונות, למן הציונות התקיפה והקיצונית של מנחם אוסישקין עד להשקפה הזהירה, הנוחה לרצות והפילאנטרופית של לורד ברסטד ורידינג. באסיפה שנתכנסה במשרד ההסתדרות הציונית הועמדה להצבעה השאלה, אם הספר הלבן יכול לשמש בסיס למשא-ומתן. פה אחד, בלי נמנע אחד, נתקבלה החלטה שלילית.
פרק שלושים ותשעה / מלחמה 🔗
ועדת המאנדאטים דוחה את הספר הלבן / הקונגרס הציוני העשרים ואחד / אנו מבטיחים לשתף פעולה עם אנגליה במלחמה / הפאראדוכס שבמצבנו / פאריס במלחמת-העולם השניה / ההבדל משנת 1914 / האנשים הצעירים שקיטרגו על צ’מברליין מתנדבים לצבא.
אוירה של אי-מציאות וסתמיות היתה אופפת את הקונגרס העשרים ואחד, שישב בג’ניבה מ-16 באוגוסט עד 25 בו בשנת 1939. התכנסנו בצל הספר הלבן, שאיים בחורבן הבית הלאומי, ובצל מלחמה, שאיימה בחורבן כל חירויותינו האנושיות, אולי בחורבן האנושות עצמה. ההפרש בין שני האיומים היה זה, שהראשון כבר יצא מן הכוח אל הפועל, והשני אך מישמש ובא; לפיכך נתנו דעתנו בעיקר על האיום הראשון והשתדלנו לשדל את עצמנו, לפחות עד היום הגורלי של 22 באוגוסט, בו נחתם ההסכם בין גרמניה ובין רוסיה, כי האיום השני אפשר שיימנע או שיידחה לזמן אחר ואילו באותו יום, שבו הוסרה מעל היטלר אימת המלחמה בשתי חזיתות, נכרתה התקוה גם מלבם של האופטימיסטים שבינינו. צרת היהודים נבלעה ונסחפה בצרת העולם.
הויכוחים בקונגרס נמשכו כרגיל. כל מפלגה היתה לה דעה שלה, על כל החלטה נאבקנו קשה, לפי המקובל. חשבון המעשים נבחן ונתבקר, ההנהלה נקלעה בין קטיגוריה וסניגוריה. אך בפרוזדורי הקונגרס ומחוץ לכתלי התיאטרון של ג’ניבה, שבו נתכנס הקונגרס, התווכחו חבורות של צירים על הבוליטינים האחרונים, ואחר כך חזרו והתחמקו מן המציאות וביקשו להם מפלט בתוך הבית. עברנו את כל המעמדים, אך הרגשנו, שכל הנאמר והנעשה ברגע כזה לא יהי לו טעם במשך ימים רבים שיבואו עלינו.
מובן מאליו, שדחינו פה אחד את הספר הלבן. הכרזנו עליו שהוא בלתי-חוקי; או נכון מזה, העירונו על העובדה, כי ועדת המאנדאטים, לאחר שעיינה בספר הלבן ולאחר ששמעה את ההגנה עליו מפי מאלקולם מאקדונאלד, הכריזה עליו שהוא בלתי-חוקי, והודיעה במפורש: ‘המדיניות שנקבעה בספר הלבן אינה עולה בד בבד עם הפירוש שניתן, בהסכם עם מעצמת המאנדאט והמועצה, על-ידי הועדה למאנדאט הארצישראלי’. נתנו דעתנו על כך, שלא נמצא כמעט מדינאי בעל שיעור קומה בבית-הנבחרים שלא הכריז, כי הספר הלבן הוא מעילה באמון; וידענו, שלא אנו המתנגדים לספר הלבן הננו מפירי החוק, אלא הממשלה הבריטית המכריזה שהוא הוא החוק. אך הואיל ועמדנו בסימן מלחמה ידענו שיעבור זמן עד שהחלטת ועדת המאנדאטים תבוא – אם תבוא בכלל – לפני מועצת החבר. מחאתנו נגד הספר הלבן באה בעת ובעונה אחת עם הכרזתנו החגיגית, כי במאבק העומד לפנינו אנו מחויבים יותר מכל עם אחר להגן על הדימוקראטיה, ומכאן שעלינו לשתף פעולה עם אנגליה – בעלת הספר הלבן. זה היה הפאראדוכס שבמצבנו, פאראדוכס שלא אנו יצרנוהו, אלא אנגליה.
אחרי 22 באוגוסט החיש הקונגרס את קצב דיוניו, הויכוחים קוּצצו, ההחלטות נתקבלו בחיפזון. ההנהלה נבחרה מחדש, ובערב של 24, יום לפני הנעילה, נפרדתי מן הקונגרס. היתה זו פרידה רבת-צער, מעורבת נבואות-לב קשות, אישיות וכלליות, והובעה התקוה, שהן תהיינה נבואות-שוא. פניתי במיוחד אל הצירים מפולין ואמרתי להם: ‘יהי רצון שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה’ – וכולנו הרגשנו, שזוהי התפילה היחידה שיש בפינו בשבילם. את רוב ידידינו מפולין לא זכינו עוד לראות לעולם. הם אבדו, יחד עם שלושת מיליוני יהודי פולין, במחנות-הריכוז ובתאי-החנק או במרידת-היאוש האחרונה בגיטו וארשה.
נסענו באותו לילה אל גבול שוייץ, אשתי, מרת בלאנש דאגדייל ואני במכונית אחת, מכונית אחרת עם מטעננו נסעה מאחרינו. אשתי ואני זכרנו במוחש, איך עשינו את דרכנו לפני עשרים וחמש שנים, כמעט באותם הימים, משוייץ חזרה ללונדון, כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה. אלא שבפעם ההיא היתה המלחמה כבר בת שבועות אחדים, והיא באה אז לפתע פתאום, ואילו עכשיו היא מתחילה לנצנץ באופק, אחרי שהתקרבה במשך שנים. מצאנו את הגבול סגור; על טענותינו, שהמלחמה עדיין לא הוכרזה, שאנו נתינים בריטיים החוזרים הביתה, שאילו נסענו ברכבת ולא במכונית בודאי כבר היינו מעבר לגבול, על כל טענותינו היתה בפי הז’אנדארם רק תשובה אחת: on ne passe plus (אין עוברים עוד). חוסר-ההגיון וטירוף הדעת שבמלחמה כבר היו תלויים על ראשינו. אחרי חזרה בלי סוף על טענותינו מצדנו ועל הנוסחה הקצרה מצד שני, שלח הז’אנדארם לקרוא לקצין הממונה עליו, וכל הפזמון התחיל מחדש, אך לאחרונה הורשינו לעבור לאזור נייטראלי שהפריד בין מחוז סאווֹיה ובין שוייץ.
הלילה עבר עלינו במעון-הקיץ הקטן והנחמד דיווֹן-לי-בּין, שהיה מלא מפה אל פה טיילים צרפתים ובריטיים, כולם נרגשים ומפרכסים לצאת. בבוקר השכם הגענו אל גבול האזור הנייטראלי, והטכס התחיל מחדש. גם שם אי אפשר היה לעבור – עד שהקצין הממונה, שראה כי יש לנו מכונית מיוחדת בשביל החפצים, שאל אותנו אם נסכים לקחת עמנו לפאריס את בנו, החייב להתייצב שם לגיוס. מובן, שהיינו מאושרים להתחייב בזה. איך עברו אנשים אחרים את הגבול – אין אני יודע.
נסענו כל היום, וסטינו מן הדרך הראשית, שהיתה חסומה ברבבות כלי-רכב. בערב הגענו לפאריס, ושם נזדמנו עם שני בנינו, ששהו בצרפת הדרומית וטילגרפנו להם לפני עזבנו את ג’ניבה. אני זוכר כדבר מוזר, כי באותם הימים האחרונים של אוגוסט 1939 עדיין היו בחוגים הגבוהים אנשים שהאמינו כי אפשר למנוע את המלחמה. מר רינו, שראיתיו בבוקר אחרי בואי לפאריס, ומר פאליווסקי ראש הלשכה שלו, אדם פיקח מאד, לא ראו את המצב המדיני חסר-תקוה לגמרי. אני לא הייתי בדעה אחת עמהם; ובכל-זאת החלטתי לנסות ולהישאר עוד ימים מספר בפאריס, כדי לראות את ידידי ומכירי, ולקבל תמונה מסוימת מהלך-המחשבות בציבור.
הלך-הרוחות היה שונה לגמרי מזה שמצאתי בימי המלחמה לפני עשרים וחמש שנים. אז, אף כי הגרמנים העמיקו לחדור לשטח צרפתי והגיעו כבר לאמיין, היתה פאריס שרויה במצב-רוח של התלהבות וביטחון. האויר היה מלא אז מין להט דתי ואמונת-אומן בניצחון הסופי, ואם גם ירחק היום ההוא. האנשים הצעירים יצאו את העיר, ומראיה היה נאוה ועצוב כאחד: נשים רבות כבר היו בלבוש-אבילוּת; אך פאריס היתה גאה ובעלת ביטחון. ועתה, אף כי הגיוס נמשך, לא הורגשו לא התלהבות ולא דיכאון: היתה רק עמידה נטולת-רוח לפני עובדה בלתי-נעימה. נשמעו כמובן תלונות: שתי מלחמות כאלה בדור אחד הן יותר מדי. Il faut en finir (‘יש לגמור את הדבר’), צעקו. נשמעו גם הערות אחרות בקול ענות חלושה: ‘המלחמה אינה נחוצה… יש למצוא דרך הסכם עם האויב – שיטתו של צ’מברליין היא הנכונה… יש להתמיד בה… יש די אנשים בארץ, המכירים ומבינים את המשטר בגרמניה, והם יכולים לתווך בינינו…’ עלי להודות, שאף כי שמעתי אח הקולות הללו על כל צעד ושעל, ולעתים קרובות מאד במקומות שלא פיללתי לשמעם שם, לא שיערתי את מלוא הסכנה שבהם. נדמה לי, כי רינו וממשלתו גמור עמהם להילחם עד הסוף; ואין ספק שהם רצו בכך; אבל גם הם לא שיערו, כנראה, באיזו מידה חדר הרעל הפאשיסטי לחיי צרפת והביא לידי שחיתות הצבא.
חזרתי לאנגליה, ובביתי אירע מה שאירע באלפי בתים אחרים – הדור הצעיר, שנפגע כל-כך מן המדיניות של ממשלת צ’מברליין, שכח את הטינה שבלבו וקם להגנת הארץ כאיש אחד. הדבר יכול היה להיות משעשע, אילולא היה מעציב כל-כך. זכורני, איך מיד לאחר מינכן, נתאספה חבורה של סטודנטים צעירים, רובם מאוכספורד ומקימברידג', ידידי שני בני, בנג’י ומיכאל, בבית שבאדיסון קרשצ’נט, ובאיזה בוז גינו את צ’מברליין, והבטיחו כי בשום פנים לא יתנדבו לצבא, אם התנהגותה המבישה של הממשלה תביא לידי מלחמה על-ידי העידוד שהיא נותנת להיטלר. כולם – אנשי-מדע צעירים, תלמידי רפואה ומשפטים – היו בדעה אחת בענין זה. וכולם התנדבו ביום הרעה. בננו הצעיר, מיכאל, התנדב ל- RAF, והיה נלהב לקראת פעולה, כשם שהיה קודם נלהב לגנות את הממשלה. בננו הבכור, בנג’י, נכנס לגדוד תותחנים, שמפקדו היה ידידי ויקטור קאזאליט, והיה חונה באנגליה הדרומית.
פרק ארבעים / שנות המלחמה הראשונות 🔗
שערי ארץ-ישראל ננעלו / הצעתנו לבוא לעזרה נדחתה / שיחה ידידותית עם צ’רצ’יל / ביקור ראשון בימי המלחמה באמריקה / הנייטראליות הרגישה של אמריקה / שמועות ראשונות שאינן מתקבלות על הדעת על תכנית להשמדת היהודים / שיחה עם רוזוולט / בנג’י ומיכאל בצבא / ושוב עבודה למען המלחמה / גומי ודלק / זכויות של חזקה / אני מציע לצ’רצ’יל כוח לוחם של יהודי הארץ / מעשה הכשלה / ביקור שני בימי המלחמה באמריקה / מר סאמנר וולס / מיניסטריון החוץ וארץ-ישראל.
הפארדוכס שנתגלה עם פרוץ המלחמה היה הולך ומעמיק מחודש לחודש. במערכה נגד המפלצת הנאצית לא היה עוד עם כעם היהודים, שהיתה לו סיבה עמוקה ורצון קנאי כל-כך לתת את חלקו לענין הכללי. ובאותו זמן נעלה אנגליה, שעמדה אז בראש הקואליציה האנטי-נאצית, את שערי ארץ-ישראל לפני אלפי האומללים, אנשים, נשים וטף שעשו את המאמץ הנואש האחרון להגיע אל חוף המבטחים של ביתם הלאומי. מקוים היינו, כי אחרי עבור הצורך המגונה לפייס את הנאצים ואת המנהיגים הערביים, תבוא הקלה בחוגים נגד העלייה לארץ-ישראל. תקותנו לא באה. ‘ספינות המתים’ הוסיפו לשוטט בים התיכון, מאין יכולת לפרוק את מטען-האדם שבתוכן. הלחץ באירופה גבר. ובכל-זאת גמרנו אומר, להעמיד את כל כוח האדם שלנו ואת כל כלי-היוצר שלנו לרשותן של אנגליה ובעלות-בריתה. וכי היתה לנו ברירה אחרת?
ובמצב זה ראינו אירוניה מרה ביותר בעובדה, שחוגים בריטיים מסוימים לא הבינו כי בעל-כורחנו, עם הספר הלבן או בלעדיו, עלינו לעבוד למען נצחונה של אנגליה ובעלות-בריתה. ואף-על-פי-כן בחרו אותם חלקי הממשלה לוותר על העזרה הניכרת שהיינו יכולים להגיש, ובלבד שהיהודים לא ירכשו להם ‘זכויות’ על חשבון מעשיהם במשך המלחמה! לעתים תכופות נעלבתי בשמעי הערות לא-עדינות בחוגים בריטיים, שלא יכלו כנראה להבין, כי נצחונו של היטלר פירושו השמדת העם היהודי, וכי חשבון זה ביטל לגמרי, עד מפלתו של היטלר, את כל יתר החשבונות.
אני כשלעצמי קיבלתי את הצעת העזרה ששלח הקונגרס בג’ניבה לממשלה הבריטית כמות שהיא. כחודש ימים אחרי הכרזת המלחמה באתי בשליחות מיוחדת לשוייץ, לבקש ולמצוא אם יש יסוד לשמועות, כי הגרמנים מכינים שיטות חדשות של מלחמה כימית. לא קיבלתי ידיעות מרובות בענין זה, אך קיבלתי את הרושם, כי השמועות על הכנות עצומות להשמיד ערים שלימות בהתקפות גאזים לא היה להן יסוד. וכן הודעתי לממשלה. אגב, זה היה המקרה שהביאני לידי מגע עם הציר הבריטי בברן, זה שביקש לדעת את ‘הצד השני של המטבע’.
אחר כך באה תקופה של דחייה ופסיחה על שתי הסעיפים – תקופה שקראו לה ‘מלחמה כביכול’. היו אנשים שהאמינו באמת שלא תהיה מלחמה של ממש. אני זוכר יפה, איך הור-בלישה, מיניסטר המלחמה שלנו, שביקר אז רשמית אצל הממשלה הצרפתית, השמיע את ההודעה המשונה, זו שנתפרסמה בעיתונים רבים: Pour moi la guerre est finie (לדידי, נגמרה המלחמה). אני ראיתי בהודעה זו לא רק חוסר-אחריות וקלות-ראש, אלא כונה לחזק ולעודד אותם החלקים של דעת-הקהל הצרפתית, שלא רצו לראות בהתנגשות בין ההיטלריזם ובין הדימוקראטיה. מצד שני היה בהודעה זו משום נבואה לגבי הור-בלישה עצמו. לאחר זמן קצר חדל להיות מיניסטר המלחמה, ומאז כמעט לא נשמע עליו כלום.
באוירה כללית זו היה הרצון לעשות משהו קונסטרוקטיבי ומועיל נתקל בכל מקום במעשים מסכלים. התחלתי מהרהר בנסיעה לאמריקה, שניחשתי כבר אז כי ארץ זו עתידה להיות מרכז-הכובד ומרכז-ההכרעה במאבק העולמי. לא היתה לי שום מחשבה מוגדרת ומכוונת. זו היתה צריכה להיות נסיעה לשם חקירה, למען אדע איך לכלכל את מעשי. במידה מסוימת התכוונתי רק להניח את היסוד לנסיעות הבאות.
ראיתי לא מעט מאנשי השלטון הגבוהים מאז שובי משוייץ, בתוכם לורד האליפאכּס, הדוכס מדיווֹנשייר וסיר אדמונד איירונסיידס, מן המטה הקיסרי הכללי. כבר היינו מדיינים ברעיון על כוח לוחם יהודי, אף כי לא הועלה עוד שום דבר מוגמר. דיברנו גם על האפשרויות באמריקה. כשהודעתי למר צ’רצ’יל שחזר לאדמיראלוּת – בדיוק באותו מקום שהיה מכהן בשעה שפרצה מלחמת-העולם הראשונה – כי חושב אני ללכת לאמריקה, הביע את רצונו לראותני, וב-17 בדצמבר, שלושה ימים לפני צאתי לדרך, ביקרתי אצלו במשרד האדמיראלוּת. מצאתיו לא רק חביב ולבבי, אלא גם אופטימי בנוגע למלחמה. כמעט דבריו הראשונים, לאחר שקידמני בברכה, היו אלה: ‘ובכן, ד"ר וייצמן, הוכה הוכו בידינו;’
אני לא חשבתי, וגם לא אמרתי כן. עברתי לענין אחר, לשאלה שלנו, והבעתי לו תודה על התעניינותו שאינה-פוסקת בענייני הציונות. אמרתי: ‘אדוני עמד ליד ערש המפעל. אני מקוה שיסייע להביאו לידי גמר’. והוספתי, כי אחרי המלחמה נרצה להקים מדינה בארץ-ישראל שיהיו בה שלושה או ארבעה מיליון יהודים. הוא השיב: ‘כן, באמת. אני מסכים לכך בהחלט’.
דיברתי על חוקי קרקעות מסוימים שהוצעו בשביל ארץ-ישראל, לרעתנו, ועל נמל תל-אביב. מר צ’רצ’יל ביקש ממני תזכיר על העניינים האלה, כדי להביאו לפני קאבינט המלחמה. אף ביקש למנות את מישהו, שיוכל לבוא עמו במגע בשעת היעדרי מן הארץ. מעט מעט נתברר, כי האופטימיות שלו לא היתה של אדם המקל ראש בסכנות הנשקפות לאנגליה: זה היה בטחון לימים רחוקים, שנולד מתוך קרירות של תיכנון ועיון בפרטים. ביחוד היה בזה משום עידוד, שגם לעת כזאת הוא זוכר אותנו ואת בעיותינו.
הנסיעה לאמריקה – הראשונה בשורה של נסיעות, של אשתי ושלי, במשך המלחמה – גילתה לי מקצת מאי-הסדרים והירידה המוסרית שהתחילו להתפשט באירופה. לפי התכנית צריך הייתי לטוס דרך פאריס וליסבון – זו האחרונה כבר נעשתה עיר מקלט בשביל הנמלטים מן המערב – אך בליסבון בוטלו הטיסות אל מעבר לים האטלאנטי ועשינו שם עשרה ימי-רעה באוירה של סכסכנות בין-לאומית, של ריגול, הפצת שמועות ולחישות. לא היה אל מי לדבר, ואילו נמצא שם אחד, לא הייתי מעיז לדבר אליו. זה היה עולם קטן נמאס ומאוס.
לתשובת השנה נתלקטו כשבעים או שמונים נוסעי-אויר לאמריקה, ו’דרכי האויר הקיסריים' עשו סידורים עם האניה האיטלקית Rex לקחתנו אל מעבר לים. הנסיעה היתה עוד פחות נעימה מישיבתנו בליסבון. איטליה עדיין לא נכנסה למלחמה, אך למעשה נהגו בנו כבנתיני אויב. האיטלקים נהגו בשחצנות כלפי כל הנוסעים האנגלים; בטוחים היו בנצחונו המהיר של הציר ובנפילתה וחורבנה של אנגליה. שכר האנייה ודמי השירותים היו מופרזים מאד – והם סירבו לקבל כסף אנגלי! היינו סובלים כפליים, לולא נפגשנו בליסבון עם ידיד ישן שלנו, עם מר זיגפריד קראמארסקי, בנקאי הולאנדי וציוני טוב, שבדרך משונה הועלתי לו לפני ירחים מספר לקבל ויזה קאנאדית. הוא ומשפחתו נסעו יחד עמנו לאמריקה; הם היו בין המעטים מאד מיהודי הולאנד, שהצליחו להימלט לפני שפלש היטלר לארץ זו.
מצאנו את אמריקה שרויה באותו הלך-רוח שלפני המלחמה, שקשה לנו עתה לזכרו כמו. הדבר היה עוד שנתיים לפני פירל הארבור. אמריקה היתה ‘נייטראלית בכל תוקף’ ועשתה מאמץ יוצא מגדר הרגיל לחיות חיים רגילים. צריך היה לנהוג זהירות מרובה בכל פליטת פה. כמו שאמרתי באחד מנאומי: ‘אין אני בטוח שלא יחשבו את דברי כגילוי-דעת מדיני, אם אזכיר את עשרת הדברות, ואחד מהם האומר: לא תרצח’. לא יכולתי לעסוק לא בעבודתי הציונית ולא בעבודתי הכללית.
מצד היהודים הזכיר המצב את אנגליה שלפני המלחמה, כשהזכרת הטראגדיה היהודית היתה נחשבת לחירחור מלחמה. כבר היה רע למדי בימי ‘הפרעות הקרות’ של מחנות-ריכוז, חנק כלכלי, גירושים המוניים והשפלות מכל המינים. ועתה התחילו מגיעות אלינו בפעם הראשונה שמועות על תכניות מתועבות עד לבלי האמין לשם השמדה ממש של המוני היהודים. הגיעני מכתב מאת ידיד ציוני ותיק, ריכארד ליכטהיים, שהיה דר בג’ניבה והיו לו מקורות-ידיעות נאמנים בגרמניה, והוא הזהיר אותנו, שאם יכבוש היטלר את אירופה לא יהיה עוד כל טעם לציונות, הואיל ולא יישארו עוד יהודים בחיים. הדבר היה כחזון-בלהות, והוא העיק עלינו ביותר משום שנגזרה עלינו שתיקה: כל דיבור בפומבי על עניינים כאלה נחשב ל’תעמולה'!
והוא הדין במצב הכללי. איש לא העיז להגיד, כי ענינה של אנגליה הוא גם ענינה של אמריקה; איש לא העיז לדבר על מה שמוכרח לבוא. איש לא העיז לדון אפילו בבעיות המעשיות הדחופות ביותר העומדות לפני אנגליה במלחמה לחיים ולמות. היה, למשל, עניין הגומי, שנפסקה הספקתו מן המזרח הרחוק. אני התעניינתי בכימיה של תחליף גומי מאז מלחמת-העולם הראשונה. אך נתקלתי בקשיים בבואי לדון דיון מעשי עם בעלי-תעשייה אמריקניים. הם היו נייטראליים. הם לא היו מוכנים למאמץ מלחמתי גדול עד מעשה פירל הארבור – ועוד זמן מה אחריו.
שוחחתי עם הנשיא רוזוולט בתחילת פברואר 1940. הוא התעניין הרבה בהתפתחותה האחרונה של ארץ-ישראל, וניסיתי לתהות על קנקנו בדבר דרך חדשה בארץ-ישראל, רחוקה מן הספר הלבן, לאחר תום המלחמה. יחסו היה ידידותי, אולם הדיון נשאר עיוני בלבד. לפני צאתי מלפניו סיפר לי ברוב התלהבות מעשה בפליכס פראנקפורטר, שביקר לפני כמה שנים בארץ-ישראל, וראה באחת המושבות פר שקיבל פרס בתערוכה. פראנקפורטר שאל סתם מה שם הם קוראים לפר, וקיבל את התשובה: ‘פרנקלין ד. רוזוולט’!
דיברתי באסיפות ציוניות בניו-יורק, באלטימור, שיקאגו, דיטרויט וקליולאנד, ובכל מקום נהגתי אותה זהירות; השתדלתי להעיר את לבם של אחינו בני ישראל על החרב התלויה על ראשה של יהדות אירופה, ועם זאת נזהרתי מלהגיד דבר, העשוי להתפרש כתעמולה. יכולתי רק להדגיש את הישגינו החיוביים בארץ-ישראל ולהביע את התקוה, כי גמר המלחמה יביא לביתנו הלאומי תקופה חדשה של התקדמות, שלא ידענו כמותה עד עתה.
בחשבון כולל לא היתה נסיעה ראשונה זו לאמריקה, שארכה שלושה חדשים, משביעה רצון. אך יש לציין ריוח ניכר אחד. במשך ימי הביקור הזה הכרתי מקרוב שנים מן הציונים הצעירים של ניו אינגלאנד, דיואי סטוֹן והארי לוין, ששמעתי על פעולותיהם עוד קודם לכן, אך קשרי עמהם היו מעטים. בראשית 1940 הראו, נוסף על פעלם הציוני הכללי, התעניינות מיוחדת ומתמידה במכון המחקר על שם זיו, ואחר כך לקחו חלק ראשי בפיתוחו של המכון המדעי על שם וייצמן. הם היו והוֹוים זוג נפלא, מין דאמון ופיתיאס. במסירותם לתכנית מיוחדת זו. ויתר ברכה בשיתוף פעולתם זה, שהוא נובע מתוך השקפה רחבה והבנה עמוקה בערכיה של ארץ-ישראל בימים הבאים. שכם אחד עמהם עבדו כמה ותיקים מן הדוגלים בפיתוחה המדעי של ארץ-ישראל, כגון לואי ראסקין משיקאגו, שעזר הרבה מאד מאז ייסוד מכון זיו והמשיך בעזרתו כל ימי המלחמה. על אלברט ק. אפשטיין ובנימין האריס, אף הם בני שיקאגו, כבר ייחדתי את הדיבור בקשר עם מפעלנו המדעי ברחובות.
ואולם כבר אמרתי, כי האוירה המלאכותית של אמריקה בתקופה ראשונה זו של המלחמה לא היתה נוחה כלל. והיתה בכך משום הקלה אמיתית לחזור אל המציאות שבאנגליה, אמנם מציאות אכזרית, אך לפחות התייצבו אנשים כנגדה. סמל יקיצתה של אנגליה מן החלום אל המציאות נתבטא בהתפטרותו של צ’מברליין, וצ’רצ’יל עלה לשמש ראש הממשלה. אשליות ה’מלחמה כביכול' תמו; הנאצים הציפו את אירופה, ואנגליה ידעה כי נגזר עליה לעמוד יחידה במערכה, לפחות במשך זמן מסוים.
שני בנינו נמצאו בשירות פעיל. בנג’י, הבכור, עשה עם יחידתו, יחידת תותחנים נגד-אוירונים, בשדה-התעופה שבקנט, בנתיב הפלישה. הגדוד היה נתון תכופות תחת אש במשך ימים רצופים, ובזמנים כאלה היו האנשים מתהלכים בלא שינה, בלא מאכל ומשקה, במשך שלושים ושש או ארבעים ושמונה שעות רצופות. רבים מהם היו מבולבלים כל-כך מן ההפצצות עד שברחו אל החורשות הסמוכות וצריך היה לאספם משם. לאחר שירות של חצי שנה, בקירוב, עברו על בנג’י כמה חדשים בבית-חולים, הואיל ולקה בזעזוע-עצבים. אחר־כך לא היה מוכשר עוד לשירות ושוחרר.
בנג’י נשא ב-1937 את מיידי פוֹמראנס, בת משפחה יהודית מצוינת שמוצאה ברוסיה ומושבה בליסטר, מידלאנדס. מיידי למדה רפואה באוניברסיטה שבלונדון, ובלונדון נפגשו. כיום הזה היא עובדת בפרברים, ומנהלת בבת-אחת כמה מרפאות של ילדים. מלבד כשרונה המקצועי היא מגלה כשרון יוצא מן הכלל במשק הבית, ויש לה דירה צנועה, אך נחמדה מאד. היא מכניסת-אורחים מקסימה, קוראת הרבה בעניינים כלליים ואינה מניחה גם כל מה שמתרחש במקצוע שלה. צעירה היא ועליזה, וכל מי שבא במגע עמה אוהב ומוקיר אותה. לבנג’י ולמיידי ילד אחד, הוא נכדנו דויד, שביב אור – כמעט חכם מדי – שיש לעצור בעדו בלי הרף כדי שלא ייהפך לילד-פלאים. הוא מצליח להפליא בבית-הספר, ולאשרנו הוא מצליח במשחקיו לא פחות מאשר בלימודיו, ויש סיכויים טובים, שלא יתפתח עד לטיפוס השכלי המופרז, שאנו מוצאים תכופות כל-כך בחברה היהודית החדשה. אני חוזר לקורות בשנות המלחמה. בננו הצעיר, מיכאל, נעשה קצין בחיל התעופה והוא התמסר לתפקידו בלב ונפש. לפי השכלתו היה פיסיקאי; הוא קיבל את ה-B.A. שלו בקימברידג' ולמד הנדסה ב’סיטי וגילדה' של לונדון. הוא התעניין מאד בתורת-הטייס ובתורת האליקטרונים, ולא נענה להצעות הנשנות מצד פיסיקאים גדולים בתחנות-המחקר של מיניסטריון התעופה לבוא ולעבוד עמהם, אלא עמד על רצונו לשרת שירות פעיל. דעתו היתה, שאפשר להצליח במחקר טהור רק לאחר תקופה ארוכה של טיסה קרבית, ורק אנשים ששימשו במלחמה ממש יודעים איזה צירוף של ידיעה מדעית ומעשית עשוי להבשיל את הפירות הטובים ביותר. עבודתו היתה שירות-משמר בשני כיווּנים: האחד דרומה מעל למפרץ בּיסקיי ולמטה עד גיבראלטאר, והשני מערבה כמעט עד איסלאנד. למעשה היה תמיד בשירות לילה, וכל פעם ששכבנו לישון, היינו זוכרים את בננו הטס אי-שם מעל לאוקיינוס, מתחמק מאוירוני האויב ומביא אניות נושאות מזון ותחמושת מאמריקה אל מבואותיה המערביים של אנגליה, תמיד יחידי, תמיד צפוי לסכנות…
הוא בא מזמן לזמן לימי פגרה קצרים, וביקוריו גרמו לנו גם שמחה גדולה וגם צער רב. נדמה לנו, הנה אך זה בא, וכבר עברו כ“ד או מ”ח השעות ועלינו להיפרד. תמיד רגיל הייתי ללוותו לתוך עבי האיפּוּל, עד שאמר לי שלום ונעלם לתוך הבלתי-נודע.
והחיים באנגליה הלכו ולבשו קדרות של עת מלחמה. ההתקפות מן האויר על לונדון גברו, עד שהיו באות כמעט בדיוק מתימטי מדי לילה בלילה. המזון נעשה מצומצם, השינה כמעט בלתי-אפשרית, והגענו למדרגה כזו, שלא היינו יורדים עוד אל המקלט שבמלון שלנו – מלון דורצ’סטר – אלא נשארנו מתוך רגש פאטאליסטי בתוך חדרינו. נדמה לנו, שאם יבוא הרע מכול נוח לנו שנמות בתוך מיטותינו ולא ניכלא במרתף, שנוסף על הסכנה למות באחת מהתפוצצות נשקפת שם סכנת חנק. בחדרינו היה לנו למצער אויר ומידה מסוימת של רווחה.
זמן קצר אחרי שובי מאמריקה נתמניתי יועץ-כבוד בענייני כימיה של מיניסטריון האספקה, שבראשו עמד הרברט מוריסון, והועמדה לרשותי מעבדה קטנה בגרוֹסווינוֹר קרסצ’נט מיוּס מס' 25; התחלתי עובד שם עם קבוצה קטנה של כימאים. המעבדה לא עלתה בגודלה הרבה על קופסת-גפרורים גדולה עם הרבה חלונות-זכוכית, ותמיד חושש הייתי יותר מפעולת-הזעזוע של התפוצצות סמוכה מאשר מפגיעה ישירה. לא הורשינו לעבוד במעבדה שלנו, כל עוד לא נמצא לנו בקרבת מקום מקלט מהפצצות אויר, ומצאנו מקלט כזה בכניסה האחורית אל מלון אלכסנדרה בנייטסברידג', ושמה היינו רצים בהישמע האזעקה. אולם ההתקפות נעשו תכופות כל-כך, שמן הנמנע היה לעבוד, ובכן באנו לידי הסכם עם הפקח, שישמיע לנו ציפצוף מיוחד רק בשעה שייראה לו, כי האוירונים מתקרבים אל מקום משכננו. אך עד מהרה נעשו ציפצופיו תכופים כל-כך, שלא נשתנו הרבה מן הצופר; ובכן שלחנו את הזהירות לכל הרוחות והחלטנו להמשיך בעבודה גם בשעת ההתקפות מן האויר. ומה משונה הדבר, שהמקלט המיוחד שלנו נפגע פגיעה ישירה באחת ההתקפות ונהרגו שם ארבעה עשר או חמישה עשר איש; וחיינו אל-נכון היו לנו לשלל מפני שהמשכנו בעבודה. רק פעם אחת אנוסים היינו להפסיק את עבודתנו, כשנפלה פצצת-זמן סמוך למבוא המעבדה והאזור גוּדר עד שהורחקה הפצצה.
המעבדה נמצאה במקום נוח בדרך הייד פארק, מרחק רגעים מספר ממלון דורצ’סטר. באותם הימים של צער פרטי וכללי מצאתי חיזוק רב בהתעסקות רצינית, שבלעה הרבה מרץ ושימת-לב ונתנה לך את ההרגשה, שאתה תורם תרומת-מה למאמץ הלאומי.
בראשית המלחמה, בעת ביקורי בשוייץ, שכבר סיפרתי עליו, התעכבתי בפאריס ודיברתי עם מר די מוֹנזי, שהיה אז מיניסטר ההזדיינות, על האפשרות להשתמש בתהליך מסוים שעיבדנו בארץ-ישראל במכון זיו: התהליך נקרא בשם ארומאטיזאציה, והוא מין ביקוע קאטאליטי של שמן כבד, המביא תוצאות טובות של בנזין, טוֹלוּאין וכו'. עוזרי, ד“ר ברגמאן, המנהל המדעי של המכון, הוזמן לצרפת ע”י מיניסטר ההזדיינות והוקם שם בית-חרושת מפלס לארומאטיזאציה של קילוגראם נפט לשעה. העבודה נמסרה אחר־כך לשני אנשי-מדע צרפתים, שנתברר כי הם פרו-גרמנים ומתנגדים למלחמה. ד“ר ברגמאן חזר לארץ-ישראל; ואחר זמן קצר בא יחד עם ד”ר בנימין בלוך, המנהל הכללי של מכון זיו, ללונדון כדי לדון עמי על תכנית של ייצור רפואות בארץ-ישראל. כשנתמניתי יועץ כימי של מיניסטריון האספקה, דיברתי על לב ד"ר ברגמאן, שיישאר עמי, ועבדנו יחד על הבעיות שעמדו לפנינו.
אפשר שהקורא ימצא ענין מה בתיאור עבודתנו למען המלחמה. מלבד תהליך הארומאטיזאציה שכבר הוזכר, חקרנו את תסיסת פסולת הסוכר (molasses) על-ידי הרכבת חידקים, את תסיסת הידרוליזאטים של עץ וקש והכנת מתי-בוטינול ומוצרי-הגילגול שלו, ביחוד איזוֹפּרין. זה האחרון היה חשוב לרגל משבר הגומי המתקרב. חקרנו גם את הקיטונים ושימושם בדלקים גבהי-אוֹקטאנים. ברור היה שהתעופה עומדת להתפתח במשך המלחמה לממדים שאיש לא חלם עליהם עד עתה, ויהיה מחסור בדלק-תעופה גבה-אוקטאנים.
עד מהרה נתברר לנו, כי הקשיים הם מחוץ לכתלי המעבדה. במאמצינו להעביר את התוצאות מן המעבדה אל הייצור בהמון, נתקלנו בבעלי זכויות-חזקה בשדה הכימיה, שהתנגדו בתוקף לכניסת ‘אנשים מן החוץ’, אף כי האומה היתה נתונה בשעת חירום. ניתנה לי תמיכה מצד כמה אנשים חשובים, בתוכם לורד מאונטבאטן וג’ופריי לויד, אך הדברים נתפתחו בעצלתיים. לבסוף הוחלט: הואיל ומקור השמן הכבד הוא בין כך ובין כך באמריקה, מן הראוי לנסות את תהליכינו שם ולא באנגליה. מטעם זה ארך ביקורי באמריקה מאפריל 1942 עד יולי 1943.
אף כי טרוד הייתי בעבודה מדעית, מעולם לא יכולתי להסיח דעתי מן הסכנה הנשקפת לבית הלאומי. לא היה צל של ספק שהמלחמה עתידה להתפשט לארצות ים התיכון. באוגוסט 1940 כתבתי אל מר צ’רצ’יל מכתב, בו ביקשתי לקבוע לי ראיון, והוספתי:
במלחמה בעלת היקף כמלחמה זו, מן הנמנע הוא להגיד מראש מה יהיה מצבם של הציים והצבאות הבריטיים לפני שיושג הניצחון. אם יהיה צורך בנסיגה זמנית מארץ-ישראל – ואנו מקוים שלא נגיע לכך – יהיו יהודי ארץ-ישראל צפויים לפרעות בהמון מידי הערבים, שיקבלו עידוד מן הנאצים ומן הפאשיסטים. אפשרות זו מחזקת את דרישתנו לזכות אנושית יסודית לשאת נשק, שמן הבחינה המוסרית אי-אפשר לשלול אותה מאזרחיה הנאמנים של שום ארץ הנתונה במלחמה. יהדות ארץ-ישראל יכולה להעמיד כוח בן חמישים אלף יוצאי-צבא, כולם בראשית אונם – כוח שאין לזלזל בו, אם יאומן, יזוין ויפוּקד כראוי.
*
בחודש ספטמבר 1940 שוב דנתי על הענין באריכות קצת עם מר צ’רצ’יל בשעת סעודה, שבה נכחו, בתוך אחרים, מר ברנדן-ברקן ומר בּוֹבּ בּוּתבּי, ידיד קרוב. מר צ’רצ’יל התייחס לרעיון באהדה, וביקש לדעת את הפרטים, ובו במקום עיבדנו תכנית בת חמישה סעיפים, שאת טיוטתה הבאתי עמי כדי להגישה מיד בתזכיר אל לויטנאנט גיניראל סיר ג’והן דיל, ראש המטה הכללי.
הסעיף הראשון בתכנית קרא ל’גיוס מספר גדול ככל האפשר של יהודי ארץ-ישראל לשירותים הלוחמים, כדי שיורכבו מהם גדודים או חטיבות גדולות יותר'. הסעיף השלישי (עוד אשוב אל הסעיף השני) קרא לייסוד ‘חיל קצינים, מספיק לדיויזיה יהודית בזמן הראשון, שיגויסו מיד בין יהודי ארץ-ישראל ויאומנו במצרים’. הסעיף הרביעי דיבר על ‘יחידת-מדבר יהודית’, החמישי על ‘גיוס יהודים זרים באנגליה’.
הסעיף השני היה בשבילנו מבשר-רע. ולוּ רק כרמז לקשיים שניתקל בהם, אם נורשה לשרת בצבא. ‘משרד המושבות עומד על מספר שקוּל בערך של יהודים וערבים, שיגויסו ליחידות יהודיות וערביות נפרדות בארץ-ישראל. ומכיון שגיוס היהודים בארץ-ישראל אל-נכון יביא מספר רב מזה של הערבים, יישלח עודף היהודים לצורך אימון למצרים או למקום אחר במזרח התיכון’. בנקודה זו נכנע מר צ’רצ’יל למשרד החוץ; לכל שאר הסעיפים נתן את ידו ללא סייגים; בדרך כלל הייתי מרוצה מן התוצאות; וכן היו מרוצים גם שאר המשתתפים בסעודה. מצב-הרוח היה מרומם, ומר צ’רצ’יל היה שרוי בבדיחות-דעת שדבקה גם באחרים. עם סיום הסעודה פנה אלי מר בוּתבי בצחוק גדול ואמר: ‘זוהי הדרך לטפל בראש המיניסטרים, ד"ר וייצמן, בין גבינה ובין קפה’! עניתי, כי ארשום את הדבר לזכרון.
בשלטונות הצבאיים, להותנו, לא היה קל כל-כך לטפל. הסכמתו של מר צ’רצ’יל לתכנית הנזכרת ניתנה בספטמבר 1940. וארבע שנים בדיוק חלפו עברו עד שהבריגאדה היהודית הוקמה בדרך רשמית, בספטמבר 1944! קורות הבריגאדה אינן מהוות פרק בזכרונות אלה, ולא אכנס בפרטים נוספים בנוגע למשא-ומתן על ייסודה. סבורני, שכבר סוּפר הרבה, כדי ליתן מושג מן העיכובים שנתקלנו בהם כאן, כמו במקומות אחרים, כל אימת שהצענו את שיתוף-פעולתנו.
באביב 1941 הפסקתי את עבודתי בלונדון, כדי לצאת למשך שלושה חדשים לאמריקה. הלכתי שמה לפי בקשת הממשלה הבריטית, שהיתה מודאגת על-ידי היקף התעמולה האנטי-בריטית שנתפשטה אז באמריקה, אך הקדשתי גם תשומת-לב מרובה לשאלות הציונות. לא קל היה בשבילי להסביר לקהל שומעים יהודי את הדחיות המשפילות בענין הקמת כוח לוחם יהודי, ובפרט שלמעשה היתה יהדות אמריקה, כדוגמת יהדות אנגליה וארץ-ישראל, בכל לבה עם אנגליה. היה לי הרושם, כי שני שלישי הסכומים שנאספו במגבית ה’חבילות בשביל בריטניה' באו מן היהודים!
בין המנהיגים המדיניים הראשונים במעלה שבאמריקה מצאתי אהדה אמיתית לשאיפותינו הציוניות. כבר הזכרתי את שיחתי הראשונה עם מר רוזוולט. את מר סאמנר וולס ראיתי פעמים אחדות בעת ביקורי באמריקה. הוא היה בקי בעניננו ונטה לנו חיבה. הצרות התחילו תמיד, כשבאנו אל המומחים שבמיניסטריון החוץ. בראש מחלקת המזרח עמד אנטי-ציוני מובהק ופרו-ערבי גלוי, ודבר זה השפיע כמובן על יחסם של הסרים לפקודתו ושל חבריו לעבודה. היה פילוג גמור בין הבית הלבן ומר סאמנר וולס מצד אחד, ובין אנשי מיניסטריון החוץ מצד שני, מצב שלא היה שונה הרבה מזה שנתקלנו בו באנגליה.
ושוב, כמו באנגליה, נתקלתי בסוג מסוים של התנגדות לעבודת-מלחמה, ללא שייכות כלשהי אל שאלת היהודים. מצב זה התפתח בעת ביקורי השלישי; ועל זה והכרוך בו אדבר בפרק הבא.
פרק ארבעים ואחד / אמריקה במלחמה 🔗
נקראתי לאמריקה בעניני גוּמי / מיכאל נעדר / שיחה עם צ’רצ’יל / הבטחות גדולות / ביקור שלישי בימי המלחמה באמריקה / מדע ומדיניות באמריקה / עתות צרה במלחמה / המצב באפריקה הצפונית על כפות המאזניים / ארץ-ישראל על סף הפלישה / עבודה ציונית באמריקה / יחס עוין מצד מחלקת המזרח התיכון במיניסטריון החוץ / סבך של אינטריגות.
בתחילת 1942 הוזמנתי בטלפון על-ידי מר וינאנט, הציר האמריקני בבריטניה הגדולה. כשנפגשנו הודיעני, כי הנשיא רוזוולט הביע את רצונו, שאבוא לארצות הברית כדי לעבוד שם לשם פתרון בעית הגומי הסינתיטי. מר וינאנט יעצני להתמכר בכל מאודי לכימיה; סבור היה, שבדרך זו אשרת על הצד היותר טוב גם את המעצמות המאוחדות וגם את הענין הציוני. הבטחתי למר וינאנט שאשמע לעצתו, ובעת ביקורי השלישי באמריקה במשך חמשה עשר חודש עשיתי באמת מעט מאד מחוץ לשטח המדעי.
אשתי ואני עשינו את ההכנות הדרושות כדי לטוס לניו-יורק ב-13 בפברואר, וב-12 בו היינו בבריסטול ושם לנו הלילה. למחר בהשכמה ישבנו כבר במכונית, שהיתה צריכה להביאנו אל שדה-התעופה, והנה נקראתי אל הדלפק וידידנו סיימון מארכס הודיע לנו את הידיעה הנוראה, כי שם בננו מיכאל הופיע ברשימת הנעדרים בליל ה-11 בחודש. ירדתי לאט, במדרגות, שבור כולי. אשתי לא שאלה אלא זאת: ‘הוא נהרג או נעדר?’
לא היתה כל אפשרות שנמשיך בנסיעתנו. חזרנו ללונדון, ואיני זוכר בכל ימי חיי נסיעה רבת-יגון כזו שנסענו באותו יום מבריסטול ללונדון. מתחילתה ועד סופה לא השמיע איש ממנו אף מלה אחת. בתחנה חיכו לנו בננו בנג’י, אשתו מיידי, וידידתנו כל ימי חיינו הגברת מארכס, ומשם נסענו דוממים אל המלון. שם נודע לנו משהו על מסיבות היעלמו של מיכאל. הוא בא מחופה של צרפת, לא הרחק מס"ט נאזייר, באותו לילה שאניות-המלחמה ‘גנייזנוי’ ו’שארנהורסט' פרצו ועברו את התעלה האנגלית. כל המטוסים שאפשר היה להשיג עסקו ברדיפה אחרי האניות, וכל אותותיו של מיכאל אל התחנה, שנשנו פעמים אחדות בהפסקות של עשרים דקה, לא נענו. אי-אפשר היה לשלוח להצלתו אף מטוס אחד.
רק אחרי לכתם של ידידינו עלו הדמעות בעיני אשתי והיה בזה משום הקלה לראותה מתנערת מדממת-האבן של צערה. אחר־כך דיברנו איש אל רעהו והיתה מחשבה אחת ותקוה אחת לשנינו. אפשר שמיכאל ירד בכל-זאת בשלום; אפשר שהוא אפילו שבוי בידי הגרמנים, ולא נדע על כך במשך זמן רב, מכיון שהוא לא יגלה את שמו האמיתי. אפשר שיבוא יום ונשמע עליו שוב. תקות-שוא זו ליותה אותנו שנים על שנים, ורק עם גמר המלחמה נמוגה כליל.
הפעם האחרונה שדיברנו עם מיכאל היתה בליל 10 בפברואר 1942. תמיד כשהיה מטלפן לנו, היה עליז ושמח, אך הפעם היה קולו עצוב וצליל קולו הבהילני קצת. השתדלתי לשמחו, באמרי לו, כי אנו עומדים לנצח בקרוב במלחמה, והוא השיב על דברי בצחוק רם. עד היום מצלצל צחוקו באזני. לבו, כנראה, ניבא לו רע. ב-11 במארס יצאנו לאמריקה, וביום נסיעתנו סרתי לרחוב דאונינג 10, להיפרד ממר ג’והן מארטין, מזכירו הפרטי של מר צ’רצ’יל, שהיו בינינו יחסי ידידות למן הזמן ששירת בכשרון רב מזכיר ראשי בועדת פיל. כבר אמרתי לו שלום, ופתאום אמר לי: ‘ראש המיניסטרים הוא בחדר הסמוך. הוא פנוי לרגעים מספר, ואני חושב להכניסך אליו’. ואחר־כך בא דו-שיח קצר ומוזר – או נכון מזה, מונולוג, הואיל ואני כמעט לא השמעתי למר צ’רצ’יל אלא ברכת פרידה בלבד. ואילו הוא דחס הרבה לתוך הרגעים המעטים הללו, שבילינו יחד מתוך עמידה על רגלינו.
בראשונה בירכני ברכת-הדרך לנסיעתי לאמריקה, שהוא ידע עליה, כמובן, הכול. ‘אני שמח’, אמר,‘על נסיעתך שמה, ואני בטוח שמחכה לך שם עבודה מרובה’. ואחר-כך, בלי כל שאלה או זירוז מצדי, המשיך: ‘רצוני שתדע, כי יש לי תכנית, שאפשר יהיה, כמובן, להוציאה לפועל רק אחרי תום המלחמה. הייתי רוצה לעשות את אבן סעוד לשליט המזרח התיכון – לשליט השליטים – בתנאי שיבוא לידי הסכם עמכם. ענינכם הוא להשיג תנאים טובים ככל האפשר. מובן שאנו נסייע בידכם. שמור את הדבר בסוד, אבל רשאי אתה לדבר על כך עם רוזוולט, כשתהיה באמריקה. אין דבר שלא נוכל, הוא ואני, לעשותו, אם ניתן דעתנו על כך’.
אלה היו כל דבריו. אבל משמעותם היתה רבה כל-כך, שהם גרמו לי מבוכה; על צד האמת, לא הייתי מקבל את הדברים כפשוטם, אילולא מקרה משונה, שהיה בעיני כחידה במשך זמן מסוים, ורק עתה מצאתי את פשרו. חדשים מספר לפני כן נפגשתי עם סיר ג’והן פילבי, התייר הנודע של ארצות ערב ואיש-סודו של אבן סעוד. דיברנו על ארץ-ישראל ועל היחסים בין הערבים, והוא מסר לי גילוי-דעת, שרשמתי אותו, אבל תמיה הייתי לשמעו מפיו. הוא אמר: ‘סבורני, שרק שני תנאים דרושים, אולי, כדי לפתור את בעיתכם: א. שמר צ’רצ’יל והנשיא רוזוולט יאמרו לאבן סעוד, כי רצונם לראות בביצוע תכניתכם: ב. שהם יתמכו בריבונותו על ארצות ערב ויתנו לו מלוה, שיוכל לפתח את הארצות האלה’. עתה כרכתי את ‘הצעתו’ של סיר פילבי עם ‘תכניתו’ של מר צ’רצ’יל.
מר צ’רצ’יל ביקש ממני לשמור בסוד את תוכן השיחה. כבר אמרתי, שאיני אוהב את ההתחייבויות לשמירת סוד בענינים הנוגעים לתנועה הציונית. באותן המסיבות המיוחדות, שבהן התנהלה השיחה עם מר צ’רצ’יל – בדרך אל הרכבת, שהיתה צריכה להביא אותנו אל שדה-התעופה, – לא היתה אפשרות לשמור את הדבר בסוד גמור. היה אז עמי מר ג’וזף לינטון, מזכירנו המדיני, אחד ממשרתי התנועה המסורים והנאמנים ביותר. כשיצאתי סיפרתי לו מה אירע ואמרתי: ‘עוד מעט אצא במטוס. הנה ארשום בקצרה את השיחה הזאת, ואתה תשימנה במעטפה חתומה ותמסרנה לידי ידידנו מר זיגמונד גיסטטנר. הוא גר בכפר, ומקומו בטוח פחות או יותר מסכנת הפצצה. אם יקרני מה בנסיעה זו או באמריקה, תפתח את המעטפה הזאת ותמסור את מה שבתוכה להנהלה הציונית’.
בבואי לאמריקה לא דנתי עם הנשיא רוזוולט על תכניתו של מר צ’רצ’יל. ראיוננו היה קצר מאד, באמת רק מעט יותר מברכת ידידות. אמריקה היתה זה שלושה חדשים במלחמה. ברגע ההוא ראה אותי מר רוזוולט רק כעובד מדעי, ואני זכרתי את עצתו של מר וינאנט – להתרכז ככל אשר אוכל בעבודה למען המלחמה: בדרך זו אביא תועלת גדולה יותר לענין הציוני.
ראשית כל קיבלתי מאת רוזוולט מכתב אל מר ויניוואר בּוּש, שעמד אז בראש המחקר המלחמתי. חוששני, שמכתב זה לא הועיל לי הרבה, הואיל ונתברר עד מהרה, שאם רוצה אני לעשות עבודה של ממש, עלי למלא תפקיד של פוליטיקאי יותר משל איש-מדע, דבר שעורר בי גועל-נפש. השאלה העיקרית לא היתה איך להתגבר על עניני תהליך וייצור, אלא איך להתגבר על זכויות של חזקה שבידי פירמות גדולות – ביחוד חברות הנפט. לעתים נתקלתי ביחס מאד לא נעים מצד נציגי הפירמות הללו, שהיו נספחים כמומחים למחלקות ממשלתיות שונות.
הצעתי הראשונה שהגשתי למר ויליאם קלייטון, סגן מיניסטר החוץ לענינים כלכליים, היתה להתסיס תירס – שאפשר היה להשיגו במיליוני בושלים בארצות הברית ובקאנאדה – ולהפוך אותו לכוהל בוטילי ולאַציטון בעזרת התהליך שלי, שעבדו על פיו בקנה-מידה גדול בחלקים שונים של אמריקה. אפשר היה להשתמש בלי קושי בכוהל בוטילי לעשיית בוּטילין, ואת הבוטילין אפשר היה להפוך על נקלה לבוּטאדיאן, הבסיס של גומי. ידעתי שכמויות גדולות של בוטאדיאן נעשות כבר מנפט, אך הצרה היתה, לפי מה שהבינותי, שהבוטאדיאן המיוצר בדרך זו לא היה נקי, והניקוי היה איטי וכרוך בהוצאות מרובות, בעוד אשר הבוטילין שיוּצר על פי התהליך שלי יהיה נקי מבחינה כימית וניתן ליהפך בנקל לצורה נקייה יותר של בוטאדיאן. אולם איחרתי לבוא; הממשלה כבר נתקשרה עם חברות הנפט, ולהתחיל בתהליך, שאין עליו הסכמת חברות הנפט, – זה היה תפקיד שהוא למעלה מכוחו של יצור אנושי.
ואילו תומכי התהליך שלי היו מר הנרי א. וואלאס, סגן הנשיא, והתאחדות החקלאים הלאומית. התוצאה היחידה ממצב זה היתה, שנעשיתי, למרבה בחילתי, סלע מחלוקת, שלבשה אופי פוליטי; היתה זו המחלוקת בין התאחדות החקלאים ובין חברות הנפט. תוצאה אחרת, משמחת יותר, היתה זו, שלבסוף הועבר חלק גדול של הייצור לכוהל ולנגזרותיו. לאחר שנים מספר כתב מר ואלאס ברוב חביבות על עבודתי למען המלחמה באמריקה את הדברים האלה: ‘העולם לא ידע כלל איזו תרומה חשובה תרם וייצמן להצלחת התכנית של גומי סינתיטי בזמן שהתכנית היתה שקועה בבוץ והתנהלה בכבדות’.
דיברתי למעלה רק על צד אחד של עבודתי למען המלחמה. יש לזכור שבוּטילין דרוש גם לייצור דלק גבה-אוקטאנים. ואולם היה עוד צד חיוני אחד בבעית הגומי, וזה היתה לו נגיעה לאיזוֹפּרין. אם אתה מייצר בוטאדיאן מנפט או מכוהל, אין זה משנה כלום בתכונתו הסופית של הגומי, שהוא יוצא אחרי התהליך קשה ויפה לשימוש רק לחלק החיצון של הצמיג, ולא לקרביים או לחלק הפנימי. מצאתי פתרון לבעיה זו באמצעות תהליך אחר – והוא, עיבוי אציטון ואציטילין. בדרך זה ייצרתי מין איזופרין, שניתן לפולימיריזאציה של גומי-איזופרין ומתקבל מוצר רך, מתרקע, המתמזג יפה עם גומי-בוטאדיאן, ובכן אפשר להשתמש בגומי-בוטאדיאן נקי בשביל החלק החיצוני, הקשה, ובצירוף של שני מיני הגומי בשביל החלק הפנימי.
גם כאן אנוס אני להזכיר שלשלת ארוכה של דחיות והתנגדויות. הממשלה מינתה ועדה בעלת-משקל לטפל בדבר. בתחילה צריך היה לעמוד בראש הועדה חבר בית-הדין העליון, והנשיא מינה לתפקיד זה את השופט מר סטוֹן. בגלל משגה מצד השלטון סירב השופט סטון לקבל את המינוי ומר ברנארד ברוך בא במקומו. שני חברים חשובים בועדה היו הפרופיסורים קומטוֹן וקונאנט. פרופיסור קונאנט התייחס לענין מלכתחילה בספקנות, באמרו שגם הוא ניסה להרכיב איזופרין מאציטילין ואציטון, והדבר נראה לו כשיטה מייגעת ויקרה. עניתיו במשהו תמיהה: ‘אבל אין אדוני יודע מהו התהליך שלי’! אחר־כך הגשתי את תוצאות מחקרי בדין-וחשבון מפורט, אך ללא תועלת מרובה. קולוניל בראדלי דיואי, סגן מנהל של ‘ועד הגומי’, גילה התעניינות מרובה בתהליך שלנו. בשעה שד"ר ברגמאן ואני ואחדים מעוזרינו ייצרנו ליטראות אחדות של איזופרין סינתיטי; אך כשהגיע הדבר לייצור בהמון, לא ראה אפשרות להקים בית-חרושת גדול, אף כי ה’קוֹמרשאל סוֹלוונטס', הפירמה שהשתמשה בתהליך שלי במשך שנים, היתה מוכנה להיכנס לעסק. והדבר התמיה ביותר, שהרי לא ביקשנו שום תגמול ולא ניסחנו שום דרישות.
כדי להפעיל את התהליך שלנו, צריכים היינו למצוא פירמה פרטית, שתעבוד בלי עזרת הממשלה. דבר זה היה קשה כפליים, הואיל ולא קל היה להשיג רשיונות לאספקה ולמכונות. המאבק היה ממושך ומייגע, אך לא רציתי לוותר. הגעתי להישג מה, כפי שמעיד מכתבו של מר וואלאס; אולם בעלי זכויות החזקה היו עצומים מכדי שאוכל להבקיע את החזית בהתקפה מהירה. לבסוף מסרתי את התהליכים שלי לפירמה אחת בפילאדלפיה, שהתחילה משתמשת בהם בימי המלחמה וממשיכה בהם עד היום.
מעשי הסיכוּל שהרגשתי בהם בתחילת ביקורי השלישי באמריקה גברו עם הרגשת הדחיפות הגוברת בענין המלחמה בכלל ובענין חזית הים התיכון בפרט. באותו קיץ התקדם רומל בצעדי ענק לעבר טוברוק ומצרים, וההודעות הרשמיות של הצבא והידיעות בעיתונים כולן היו מדכאות עד מאד. כתב אחד שהגיע במטוס מקאהיר ומארץ-ישראל בא במיוחד לראותני, וסיפר לי סיפור מזעזע. המצרים מתכוננים לקבל את פני ‘המנצחים’ ברוב פאר. מוסוליני מוכן בכל רגע לטוס שמה, וסוס לבן ונהדר מוכן להביאו לקאהיר, כדי שישא שם דברו, כדוגמת נאפוליון, אל צבאותיו לרגלי הפיראמידות. ראיתי בעיני רוחי את הנוכל הזה מחקה את הפוזה של גיבורו הגדול, והתמונה היתה מעוררת קצת גועל.
אך הידיעות שהביא הכתב מארץ-ישראל היו קשות, אף כי בלי אותו קו גרוטסקי. שם, אמר, עושים כבר הערבים הכנות לחלוקת השלל. מהם מתהלכים בחוצות תל-אביב והמושבות ומצביעים על הבתים שהם עתידים לקבל: ערבי אחד, כך מספרים, נהרג בשעת קטטה על השלל שנקצב לו. ועוד הודיע הכתב, כי גיניראל ווייוול קרא אליו אחדים ממנהיגי היהודים וגילה להם בסוד, שהוא מצטער מאד על אשר הצבא הבריטי אינו יכול עוד לעשות מאומה למען היישוב: הצבא עומד להיסוג לעבר הודו, והיהודים אשר יישארו יהיו טרף לאכזריותם של הגרמנים, הערבים והאיטלקים. והכתב שמע גם זאת: מנהיגי היישוב ערכו אסיפה וקיבלו החלטות של ייאוש: היישוב יחולק לשתי קבוצות: אנשי הקבוצה הקשישה יאבדו את עצמם לדעת, והצעירים יצאו אל ההרים כדי לעמוד שם בקרב האחרון ולתת את חייהם במחיר יקר ככל האפשר. כך יחוסל הבית הלאומי.
גם בלי להאמין בפרטי הסיפורים האלה היו סיבות מספיקות לשברון לב, כי למה יכלו יהודי ארץ-ישראל לצפות, אם רומל יבקיע את החזית, אחרי כל מה שקרה את קיבוצי היהודים באירופה הנכבשת? באותם הימים, כשהמלחמה באפריקה היתה על כפות המאזניים, נעשה כל מאמץ להשפיע על אמריקה, שתשלח כמות מאכסימאלית של מטוסים וטאנקים לחזית הזאת. גם אני סייעתי בדבר, ככל אשר השיגה ידי. מר הנרי מורגנתאו הצעיר הציגני לפני גיניראל מארשאל, והסברתי לראש המטה האמריקני מה נשקף לנו אם התחמושת הדרושה לא תגיע במועדה לידי הבריטים. גיניראל מארשאל הקשיב לדברים בכובד-ראש ובתשומת-לב רבה; דיבר מעט, רשם לו את דברי והודה לי על הידיעות. וכבר סוּפר פעמים רבות, איך הוחשה האספקה דרך האוקיינוס האטלאנטי ודרך אפריקה, איך הגיעה למועד הנכון, ואיך נהפך הגלגל ברגע האחרון. אך אולי אין עוד בעולם מי שיזכור במוחש את פחד הימים ההם כיהודי ארץ-ישראל, שבהם מעוררת הצלת המולדת, הדומה לנס מן השמים, מחורבן גמור, הד מכתבי-הקודש, המזכיר להם את הסיפור העתיק על מפלת סנחריב לפני שערי ירושלים.
בחמשת החדשים הראשונים של ביקורי הייתי שקוע ראשי ורובי בעבודתי הכימית והבעיות הכרוכות בה. כשכלה הקיץ והסכנה הצבאית לארץ-ישראל חלפה, ותפקידי המלחמתי היה נכון בידי, הרשיתי לעצמי קצת פעילות ציונית; אמנם במידה מצומצמת, כי זכרתי תמיד את עצתו של מר וינאנט, אך מספקת לקיים מגע עם המאורעות החיצוניים והפנימיים.
באשר לראשונים כבר הזכרתי, כי בראיוני הראשון עם הנשיא רוזוולט דיברנו על עבודתי המדעית בלבד. אחר־כך התחלתי לחפש אחרי אמריקנים בעלי-השפעה כדי לדעת מה היא התמיכה שנוכל לקוות לה, כשנגיש את דרישותינו אחרי המלחמה. לא נתקלנו בקשיים במגע עם מדינאים ממדרגה ראשונה. הללו, ברובם הגדול, הבינו תמיד לשאיפותינו, וגילויי-דעתם לטובת הבית הלאומי היהודי מצטרפים באמת לספרות שלמה. אך מאחורי הקלעים, ובדרגות הנמוכות, נתקלנו תמיד בהתנגדות עיקשת, פתלתולת וחשאית, ששמה לאל את הכרזותיהם הפומביות של מדינאים אמריקנים. מצאנו מכשולים גדולים במאמצינו להפיר את פעולת הכוחות הללו שמאחורי-הקלעים, כי לא היתה לנו שם דריסת רגל. האמריקנים שעבדו במזרח התיכון, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל, מהם היו קשורים בחברות הנפט, ומהם היו ביחסים קרובים עם המיסיונים בבירות ובקאהיר. אם כה ואם כה, משוחדים היו כנגדנו, ואת דעותיהם המשוחדות העבירו לסוכנים האמריקנים שבארצות הללו. מכאן, שכל הידיעות שסופקו מן המזרח התיכון לשלטונות בואשינגטון היו לרעתנו.
ומעולם לא עלה בידנו לדעת כמו מה מתרחש מאחורי הקלעים. יבוא המעשה הבא וידגים את סבך הכוחות המשונה והאפל שהיינו צריכים לפלס בו את דרכנו. במקום אחר בפרק זה סיפרתי, איך מר ס"ט ג’והן פילבי, סוכנו ואיש-סודו של אבן סעוד הביא לפנינו ‘הצעה’, שהיתה נראית כעולה בקנה אחד עם ה’תכנית', שמר צ’רצ’יל הגיש לי בחיפזון שעות מספר לפני צאתי לאמריקה. באמריקה נפגשתי עם קולונל בשם הוסקינס, ממחלקת המזרח של מיניסטריון החוץ, שחשבתיו לנציגו האישי של הנשיא במזרח התיכון. קולונל הוסקינס לא רחש אהדה לעניננו; מצד שני, לא היה עוין כחבריו במחלקת המזרח: באמת, אם נדמהו אליהם היתה בו מידה של דעה ישרה. לדעתו, אפשר יהיה לעשות משהו בארץ-ישראל, אם היהודים ‘יצמצמו את תביעותיהם’. הוא דיבר על העלאת חצי מיליון יהודים לארץ-ישראל במשך עשרים השנים הבאות, כמעט ‘הנחה’ מצד אדם המתנגד לציונות.
קולונל הוסקינס נסע למזרח התיכון, וכשראיתיו אחרי שובו, נקט לשון אחרת לגמרי. הוא סח לי, שביקר אצל אבן סעוד, וזה דיבר עלי בחימה רבה ובדרך בזיון, בהבטיחו, שניסיתי לשחדו בעשרים מיליון לי“ש, על מנת שימכור את ארץ-ישראל ליהודים. נדהמתי לשמוע פירוש זה להצעה שלא הצעתי מעודי, אך הצעה מעין זו הוצעה לי על-ידי נציגו של אבן סעוד – ס”ט ג’והן פילבי. מר הוסקינס סיפר עוד, כי מר פילבי לא יורשה עוד לעולם לעבור את גבול ממלכתו. לאחר כמה זמן סחתי לס"ט ג’והן פילבי את דבריו של קולונל הוסקינס. פילבי ביטל את הדברים כ’הבל הבלים'. האמת היא, שהיחסים בין פילבי ובין אבן סעוד לא היו מעולם טובים כבאותו זמן, ויחסים אלה, יכול אני להוסיף, נשארו גם בשנת 1947 ללא שינוי.
מה אפשר היה אז ומה אפשר עתה להסיק מכל זה; האם סילף אבן סעוד במחשבה תחילה את עמדתו לפני הוסקינס? או הגיד משהו, שאפשר לפרשו כביטול גמור של עמדתו הקודמת? ולמי עוד חוץ ממני סיפר הוסקינס על שיחתו עם אבן סעוד? ומה היתה השפעת הדברים במיניסטריון החוץ? איך אפשר היה להגיע אל האמת – אם היתה שם אמת בכלל?
כפי שידוע לנו היום, לא יצא כלום מן ה’תכנית': מה היה פעם הסיכוי להגשמתה, קשה לומר; וכן קשה לומר, איזה חלק בהריסת הסיכויים היה לצורת ההתקרבות הנזכרת למעלה. על משא-ומתן נוסף ועל שיחות אחרות עם הנשיא רוזוולט ועם מר צ’רצ’יל אדבר בפרק הבא.
פרק ארבעים ושנים / שלום ואכזבה 🔗
תקוות רמות ומפח-נפש עמוק / יחסו החיובי של רוזוולט לגבי ארץ-ישראל / מפלגת העבודה הבריטית מפירה את הבטחותיה / חידוש-הבטחה ידידותי מצד צ’רצ’יל / הכול לבטלה / רציחת מוין / ביקורי הראשון בארץ-ישראל מאז 1939 / שינויים עצומים / מעשי סיכול / הטרוֹר / מפלגת העבודה הבריטית עולה לשלטון / מבטלת את הבטחותיה בדבר ארץ-ישראל / יחסו של בווין / הדין וחשבון של אירל האריסון והמלצתו של הנשיא טרומן / הועדה האנגלית-אמריקנית / הקונגרס הציוני הראשון לאחר המלחמה.
בשנים האחרונות למלחמה שלטו ברוחות האומה היהודית שתים אלה: ייאוש ותקוה. הטראגדיה של יהדות אירופה נתגלתה לנו לאט לאט בכל מוראותיה. זו לא היתה רק טראגדיה של סבל והרס גופני, שירדה על כל כל העולם כולו, אף כי לא פקדה שום אומה באותה עצמה שפקדה את היהודים. זו היתה טראגדיה של השפלה ובגידה. הרבה מן הפורענות הזאת אי-אפשר היה למנוע; אבל חלק גדול ממנה אפשר היה להמתיק, אלפי חיים רבים אפשר היה להציל, גם בתקופה שלפני המלחמה עצמה, אילו דאגו לכך הארצות הדימוקראטיות וממשלותיהן במידה מספקת. אין אני חוזר ומזכיר את הדבר בכוונה של האשמה שכנגד; הטראגדיה עמוקה מדי. אני מזכיר את הדבר, כדי שיובן מצב היהודים. כמו בכל טראגדיה, הוסיפה על נטל הצער ההרגשה שאילו שמו האנשים לב אפשר שהרע היה נמנע. לעומת הייאוש והצער, ינקה התקוה ממפלתה המתקרבת של גרמניה הנאצית ומן האמונה, כי עתה, עם בוא השלום יתעשת סוף סוף העולם הדימוקראטי וישיב אל לבו; כאשר יונח לו מן הפחדים ומן הסכנות יבין מה קרה את העם היהודי ויתקן סוף סוף את העוול שנעשה לו.
*
התקופה שבאה מיד אחרי המלחמה הביאה לעם היהודי ולתנועה הציונית אכזבה מרה. אמנם לא לנו בלבד נגרם מפח-נפש; אך מעטות היו דרישות מוצדקות כדרישותינו, ועוד פחות מזה – דרישות שהיו בבחינת מינימום של צורך הכרחי. לא ביקשנו אלא לתת לנו את היכולת להציל, בכוחותינו אנו, את שרידי עמנו. זה היה הסך-הכול של תקוותינו.
צריך שיהא ברור בתכלית הבירור, שתקוותינו לא היו תקוות סתם, המיוסדות רק על הלך-רוח כללי של אופטימיות. הן היו מיוסדות גם על הבטחות מיוחדות, אישיות ופומביות. והאכזבה היתה מזעזעת ומפתיעה ביותר, משום שתקוות אלו טוּפחו ורוּבוּ על-ידי אלה שיכלו לקיימן, שהבטיחו לקיימן. ולא קיימו. מצד זה הענין ברור עד כדי מכאוב.
בלכתי בשנת 1942 לאמריקה לקחתי עמי את ההבטחה של מר צ’רצ’יל, כי יש בידו ‘תכנית’ בשבילנו. כי יחד עם מר רוזוולט יוכל לבצע את התכנית וכי עם גמר המלחמה יבוא שינוי במעמד של הבית הלאומי היהודי. הספר הלבן, שמר צ’רצ’יל גינה אותו בחריפות רבה כל-כך בשנת 1939, יבוטל. בסוף ימי שבתי באמריקה – ימים שהיו כמעט כולם, כזכור לקורא, מוקדשים לעבודה למען המלחמה – היתה לי שיחה ארוכה עם הנשיא רוזוולט, בנוכחות מר סאמנר וולס. יחסו של מר רוזוולט היה חיובי בהחלט.
הוא ידע, כמובן, שיש בעיה ערבית, ודיבר בייחוד על אבן סעוד, שראה אותו כאדם קנאי וקשה. אני עמדתי על הדעה, שאין אנו יכולים לתלות את עניננו בהסכמתם של הערבים; כל זמן שתבוקש הסכמתם מן הדין שהם יסרבו, אך אם ידעו שמר צ’רצ’יל ומר רוזוולט שניהם תומכים בבית הלאומי, ישלימו עם המצב. ברגע שירגישו התרופפות בתמיכה זו, ייעשו שוללים, יהירים ומזיקים. מר רוזוולט הבטיח שוב, שהוא רוחש לנו אהדה וחפצו הוא לפתור את הבעיה.
במשך כל השיחה הזאת תמך בי מר וולס, שבשיחותינו הפרטיות היה נוהג קצת זהירות ומיעוט דברים, אך בהזדמנות זו גילה את רצונו לממש את הצעותי. מר וולס הביע את האמונה, כי אמריקה תהיה מוכנה לעזור בכספים להקמת הבית הלאומי. לא נכנסנו לפרטים, אך מר וולס קרא את מאמרי שנתפרסם ב-Foreign Affairs, בו ניסחתי את השקפתי, והוא הסכים עמה. מר רוזוולט, שחזרתי לפניו על תוכן הודעתו של מר צ’רצ’יל בשיחתי האחרונה עמו, ביקש ממני למסור לזה האחרון את תגובתו החיובית.
אין מקום להניח, כי המשא-ומתן שלנו הצטמצם בקבוצות, מפלגות או אישים שבשלטון, וכי העידוד שקיבלנו בא מאלה בלבד. הצדק שביקשנו לא היה ענין של מפלגה, והיינו פונים אל כל האנשים בעלי הרצון הטוב. מכיון שהסוכנות היהודית היתה גוף רשמי מוכר בהנהלת ארץ-ישראל, היה בדרך הטבע מגע תמידי ביותר עם הממשלה הבריטית; אבל חבירי ואני עמדנו בלי הרף על עניננו בחוגים אחרים. בשנות 1943 ו-1944 דנתי בשאלת הבית הלאומי היהודי עם אנשים כארצ’יבאלד סינקליר, קריץ'-ג’ונס. ארנסט בווין, יוּ דאלטון. מר ברל לוקר, אחד מראשי מנהיגי הפועלים בתנועה הציונית, פעל בחוגי הלייבור הבריטי. בועידת יוני 1943 חזרה מפלגת הפועלים הבריטית ואישרה את תמיכתה המסורתית בבית הלאומי היהודי. בדין-וחשבון של הועד המנהל הלאומי, שפורסם באפריל 1944, הומלץ על אמצעים, שבנוגע לערבים, היו עולים על תכניתנו הרשמית.
והנה מקצת מלשון הדין-וחשבון: ‘ברור שאין תקוה ואין טעם לבית הלאומי היהודי כל עוד אין אנו מוכנים לתת ליהודים הרוצים בכך להיכנס לאותה ארץ זעירה במספר כזה שיוכלו להיות שם לרוב. היה צידוק חזק לכך לפני המלחמה. ועתה חזק הצידוק על אחת כמה וכמה, אחרי מעשי האכזריות האיומים המתוכנים שעשו הנאצים-הגרמנים בדם קר ובחשבון להרוג את כל יהודי אירופה… יש לעודד את הערבים לצאת מן הארץ במידה שהיהודים יוכנסו לתוכה. יש לפצותם כהוגן על אדמתם ואת יישובם במקומות אחרים יש לארגן בקפדנות ולממן בנדיבות’.
זכורני, שטענתי לפני מר יוּ דאלטון וחביריו, כי אין צורך בהצעה זו, שמעולם לא הבאנו בחשבון וגם עתה אין אנו מביאים בחשבון את הרחקתם של הערבים מן הארץ; אבל הם היו פרו-ציונים יותר ממנו; הם היו קתוליים יותר מן האפיפיור. ושוב קיבלתי הבטחות ידידותיות מפי מר צ’רצ’יל בשעת פגישה קצרה בספטמבר 1944; ושוב, ביתר פרטים, בצ’יקרס, במקום שסעדתי עמו ועם חבורה קטנה, שכללה את אחיו ג’והן צ’רצ’יל, מר ג’והן מארטין ומייג’ור תומפסון, ב-4 בנובמבר 1944. מר צ’רצ’יל השמיע דברים מפורשים מאד בשיחה אחרונה זו.
הוא דיבר על חלוקה, והביע את דעתו לטובת הכללת הנגב בשטח היהודי. ובעוד שהגיד ברור, כי לא ייעשו כל צעדים עד שהמלחמה עם גרמניה תגיע לקצה, התמיד במגע קרוב עם אמריקה בענין הבית הלאומי היהודי. כששמע שאני הולך בקרוב לארץ-ישראל, יעצני להתעכב בקאהיר ולראות שם את לורד מוין, שלפי דבריו, נשתנה וגדל בשתי השנים האחרונות. הוא שאלני, אם אנו מתכוונים להכניס יהודים רבים לארץ-ישראל. עניתיו, שאנו מתכוונים בערך למאת אלף בשנה במשך חמש-עשרה שנה. דיברתי גם על הילדים הרבים שנצטרך להעלות לארץ-ישראל; מר צ’רצ’יל הסביר, שהממשלות תצטרכנה לדאוג לילדים והזכיר דבר עזרה כספית. ואני אמרתי, כי לאחר שיתברר הצד המדיני, תהיה השאלה הכספית בעלת חשיבות שנייה במעלה.
במקום אחד נגעה השיחה ביהודים מתנגדים, ומר צ’רצ’יל הזכיר בין אחרים את מר ברנארד ברוך. אמרתי, שישנם עדיין יהודים אחדים, עשירים ורבי-השפעה, המתנגדים לרעיון הבית הלאומי היהודי, אבל אין להם ידיעה מרובה בענין זה. שאלתי את עצמי, כשם שעשיתי פעמים רבות, למה בני-אדם, שהקדישו תשומת-לב מעטה כל-כך לבעיה מסובכת כציונות, מקבלים על עצמם לדבר על הענין מתוך זילזול במקומות גבוהים, שכל-כך הרבה תלוי בהם. ראיתי את מר ברוך פעמים אחדות באמריקה, בקשר עם עבודתי הכימית. הואיל וידעתי את יחסו, נזהרתי מאד שלא לנגוע בבעיה היהודית; אף הוא לא הראה כל נטייה לשאול אותי בענין זה. ואף-על-פי-כן לקח על עצמו לגלות את דעתו השלילית למר צ’רצ’יל.
אבל עלי להוסיף, כי אחרי-כן, ובייחוד בתקופת המאבק לחלוקה באו"מ, שינה מר ברוך את מנהגו הרבה, והיה לנו לעזרה בכמה בחינות, והשתמש הרבה בהשפעתו לטובתנו.
לאחר תום הסעודה, לקחני צ’רצ’יל אל חדר-עבודתו וחזר על עיקרי שיחתו הכללית. הוא חשש כנראה שאמריקה יש לה יחס פחות או יותר אקאדימי לשאלה הנידונה. הוא הוסיף, שאין לו דעה טובה ביותר על תפקידם של הערבים במלחמה.
זו היתה בכללה שיחה ארוכה וידידותית מאד; זה היה גם אחד המקרים הנדירים, שבהם לא דיבר מר צ’רצ’יל כל הזמן. יצאתי מן הפגישה מעודד מאד, וכעבור זמן קצר נתתי עליה דין-וחשבון לחבירי.
כל זה בנוגע לרקע תקוותינו בתקופה האחרונה של המלחמה. ועתה חוזר אני בקיצור אל עניני הפרטיים.
לא הייתי בארץ-ישראל מאז 1939, הימים הנסערים שקדמו לפירסום הספר הלבן. במשך השנים הראשונות של המלחמה הייתי נודד בין אנגליה ובין אמריקה, לרגל חובותי הציוניות והמדעיות. כל השנים הללו היינו אשתי ואני משתוקקים לארץ ולביתנו ברחובות, שעלה בידנו להקימו אחרי מחשבות ותכניות מרובות ושדרנו בתוכו רק זמן קצר. כשהתקרב יום הולדתי השבעים, בסתיו 1944, גמרנו אומר, שנבלה אותו רק בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר. המלחמה עדיין נמשכה, אך תוצאותיה כבר היו ברורות. הרגשנו שהיתה לנו הרוחה. אמריקה רמזה לנו שוב; הגיעו הזמנות חמות ודוחקות לבוא שמה, והבטחות של שכר הרבה, בצורת קרנות גדולות בשביל מוסדות יהודיים. לא קיבלנו את ההצעות. זקוקים היינו למנוחה, ומקום המנוחה היה בביתנו אנו.
הנסיעה התחילה בסימן רע. ב-6 בנובמבר 1944, יומיים אחרי שיחתי עם מר צ’רצ’יל וחמישה ימים לפני הפלגתנו, נרצח לורד מוין בקאהיר. למחרת היום כתבתי אל ראש המיניסטרים:
‘קשה לי למצוא את המלים ההולמות את רגשות הזעם והזוועה שבלבי בגלל רציחת לורד מוין. יודע אני, שאלה הם רגשות היהדות בכל העולם. אחת היא אם יתברר שהפושעים הם יהודים ארצישראליים או לא, המעשה שעשו זורק אור על התהום שאליה מוליך הטירור. פשעים מדיניים ממין זה הם תועבה רבה, הואיל והם נותנים פתחון פה להטיל את אשמת היחידים על עדות שלימות. יכול אני להבטיח לכ’, כי יהדות ארץ-ישראל תעשה, כפי שהכריזו מוסדותיה האחראיים, עד מקום שידה מגעת, לבער את הרע הזה מקרבה משורש ועד ענף'.
במכתב זה אין אף מלה אחת, שרציתי אחר־כך להסתלק ממנה, אפילו בימים שנחלנו את האכזבה המרה ביותר. עוד אשוב לדבר על התופעה הזאת, שהיא בלתי-יהודית בהחלט. במקום זה רצוני רק להעיר, כי הנזק שנגרם לעניננו על-ידי רציחת לורד מוין ועל-ידי הטירור כולו – מלבד הקילקול המוסרי העמוק שבדבר – לא נתגלה בשינוי שחל בכוונותיה של הממשלה הבריטית, אלא במה שניתנה חרב בידי אויבינו ונמצאה להם עילה נוחה להצדיק את מעשיהם לפני כס המשפט של דעת הקהל.
קבלת הפנים שערכו לי יהודי ארץ-ישראל, אחרי היעדרי משם במשך חמש שנים ויותר, היתה חמה, נדיבה וכנה. זו היתה שיבה נפלאה הביתה, מילוי כל משאלות הלב; נכון מזה, היא היתה יכולה להיות כן, אילולא תופעות מסוימות, שהסבו לי דאגה כבדה. למן 1939 חלו במולדת תמורות גדולות; ולמצער פעם אחת, כשעמד רומל באל-עלמין, הלך היישוב בגיא צלמות. היו רגעים שתקפה עלינו הרגשה מוקדמת איומה של כליון חרוץ והיו לנו חזיונות-לילה, שהראונו גרמנים ואיטלקים צועדים בסך אל ארץ-ישראל, וערינו ומושבותינו, ילדי-טיפוחינו במשך שני דורות, נתונות למשיסה ולהרס כיהדות אשכנז ופולין. הרעה לא באה והמולדת ניצלה ונתחזקה משהיתה. שנות המלחמה ליכדו את היישוב לגוף רב-כוחות ובעל-הכרה, ומאמץ-המלחמה הגדול, למעלה מכל יחס לכוחו המספרי של היישוב, נתן ליהודי ארץ-ישראל בטחון עצמי מוגבר, חוש מוצדק של ערך והישג, תביעה מחודשת לעולם הדימוקראטי ומדרגה גבוהה של התפתחות טכנית. כושר-היצירה של הארץ צעד קדימה ברוב און. הבית הלאומי היה קיים למעשה – בלתי מוּכר, ובשל חוסר ההכרה לא ניתן לו למלא את תפקידו. היו שם יותר משש מאות אלף יהודים, מסוגלים לפעולה רבת-ממדים לטובת שרידי היהדות באירופה – יסוד לא זר להם, באלפי מקרים, אנשים קרובים קרבת בשר ולב –, מסוגלים לפעולה כזאת ומתפרצים לעשותה, אך ידיהם כבולות באיסורים.
יד ביד עם התפתחות זו, ובמידת מה בקשר עמה, ובמקצת מתוך הכזבה קשה של תקוות חוקיות, נתגלו הקוים השליליים שדיברתי עליהם: זעיר שם התרופפות בטהרת-המוסר הציונית, הישנה, המסורתית, נטייה לצבאיות וחולשה לגבי גינוני חייל; זעיר שם דבר רע מזה – הפנייה הטראגית, חסרת-התועלת, הבלתי-יהודית, לטירור, סילוף תפקידה ההתגוננותי הטהור של ה’הגנה'; והרע מכול, שחוגים מסוימים הראו נכונות להשלים עם הרע, לעשות בו פוליטיקה, ספק מגנים ספק אין מגנים אותו, נוהגים בו לא לפי מה שהוא – קללת הבית הלאומי, אלא כתופעה שיש לה גם יתרונות.
יש שנדמה היה, כי אויבי בית-המולדת ליהודים מבחוץ ביקשו רק לעודד את היסודות המהרסים שבפנים. עוד זמן רב לפני גמר המלחמה נעלם הנימוק האחרון לספר הלבן – הרגעת הערבים, אשר, דרך אגב, לא הורגעו על ידי כך. בשנת 1944, ואפילו קודם לכן, ב-1943, כבר נראו סימני הניצחון, שהערבים עשו כֹה מעט להשגתו. סמכותן המוסרית של הדימוקראטיות היתה אז נעלה על הכול, ואילו הוצאה אז הכרזה לטובת בית-המולדת ליהודים היה כוחה מכריע. אך במקום הנימוק הישן בא נימוק חדש: יש לחכות לגמר המלחמה. זו היתה האמתלה שהשמיע באזני מר צ’רצ’יל בשיחה פרטית והציעה לבית-הנבחרים ב-27 לפברואר
אחרי ועידת יאלטה. המלחמה באירופה נגמרה במאי 1945; לא ננקטה שום פעולה.
ביולי אותה שנה נערכו הבחירות הכלליות באנגליה ותוצאתן היתה ניצחון ללייבור, שהתמיה את העולם כולו ושימח את כל היסודות הליבראליים. אם היתה פעם מפלגה, שהביעה את דעתה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים בשאלה הנוגעת לבית הלאומי היהודי – היתה זאת מפלגת הפועלים הבריטית: ומקץ שלושה חדשים לשלטונה הפירה ממשלת הפועלים הבריטית את ההבטחה, שחזרה והבטיחה לעם היהודי תכופות כל-כך, ברורות כל-כך, ואף נמרצות כל-כך. כיום הזה ברור ממהלך הענינים, כי ההבטחות וגילוי הידידות, ההתקפות על הספר הלבן בבית-הנבחרים מצד אלה, שעמדו להקים ממשלות בעתיד, כל ההחלטות הרשמיות של מפלגת העבודה הבריטית, היו משוללות אופי וממשיות; הן לא עמדו בפני לחץ הכוחות שמאחורי הקלעים, אשר פעלו תמיד נגדנו.
ב-13 בנובמבר 1945 ביטלה ממשלת הפועלים רשמית את הבטחותיה של מפלגת הפועלים והציעה לנו, במקום ביטול הספר הלבן ושיחרור היהודים ממחנות הריכוז – ועדת-חקירה חדשה. איזו רוח לא-מצויה מילאה את הכרזת המדיניות הזאת – אפשר להבין מן הפתיחה. הממשלה הבריטית ‘אינה יכולה לקבל את ההשקפה, שיש לגרש את היהודים מאירופה או שלא יורשו לשוב ולחיות באותן הארצות ללא הפליה, ולהקדיש את חריצותם וכשרונם לקימום שיגשוגה של אירופה’, במלים אחרות, הממשלה הבריטית מסרבת לקבל את ההשקפה, כי ששת מיליוני יהודים עוּנו באירופה עד מות בשיטות מדעיות שונות להשמדת המונים, וכי האנטישמיות האירופית חיה וקיימת וזוממת רעה כמקודם. הממשלה הבריטית רוצה שהיהודים יישארו ויתרמו את כשרונותיהם (כמו שאמרתי אחר־כך לועדה המיוחדת של אירגון האומות בארץ-ישראל) לקימומה של גרמניה, כדי שתהיה לגרמנים הזדמנות נוספת להשמיד את השרידים האחרונים של העם היהודי.
אחרי פתיחה כזו נקל לשער מהו תוכן המסמך כולו. במקום עליית המוני יהודים לארץ-ישראל, שמפלגת הפועלים הבריטית הבטיחה פעמים רבות, הוצע שם טיפטוף של ט"ו מאות עולים לחודש; במקום הכרה נדיבה בכוונותיה המקוריות של הכרזת באלפור, באה חזרה אל ההדגשה הערמומית הישנה, כי ההתחייבות כלפי ערביי ארץ-ישראל שקולה כנגד הבטחת הבית הלאומי ליהודים. מפח-הנפש היה שלם.
מר בווין, אשר בתור מיניסטר החוץ החדש, הכריז את הכרזת המדיניות הזאת בשם ממשלת הלייבור, רצה כנראה שיהיה ברור, כי על כל פנים, במידה שהוא נוגע בדבר, אין מקום לשום ספק, שהוא מבחינה אישית מסכים לכל המסקנות הרעות הנובעות מאותה הכרזה. בשיחה עם עיתונאים שנערכה מיד לאחר ההכרזה אמר בווין, כנראה בתשובה לדרישתנו לקיים את הכרזת באלפור ואת הבטחות מפלגת הפועלים: ‘אם היהודים, עם כל סבלותם, יבקשו לידחק יותר מדי אל ראש התור, נשקפת סכנה של תגובה אנטישמית חדשה בכל מקום’.
ההערה היתה בעיני ברוטאלית ללא צורך, אף גסה, אך איני יכול לומר שהיא הפתיעה אותי. מגעי האישיים עם מר בווין היו במזל רע, היינו, במידה שהדברים נגעו בעניני היהודים. הטון שלו היה מתנשא. ראיתיו בפעם הראשונה, בתור מיניסטר החוץ, בענין סרטיפיקאטים בשביל פליטים. הוצע לנו מספר קטן עד לגיחוך – כפי שאמרו לנו, שארית מאלה שלא השתמשו בהם בגבולות הספר הלבן – ואנו לא יכולנו להביאם אל יושבי מחנות הנידחים, האומללים המשועים לעזרה, בלי רגש בושה. סירבנו לקבל את הסרטיפיקאטים האלה. מר בווין פתח בדבריו אלי: ‘מה פירוש הדבר שאתם מסרבים לקבל את הסרטיפיקאטים? אתם מנסים לכפות אותי? אם פניכם למלחמה, נתראה פנים!’ לא היה סימן של רצון להבין את השקפתנו; היתה רק גישה נצחנית, קנטרנית. מגע אחר שהיה לי עם מר בווין, בהיותו מיניסטר העבודה בימי המלחמה, היה נוח יותר; אבל אז ביקש מר בווין את שירוּתי.
וכן, במשך שנתיים וחצי שלאחר ביקורי בארץ-ישראל ב-1944, לא נתקבלה כל תשובה חיובית לא ממדינאי בריטניה ולא ממדינאי העולם על הבקשות ועל המחאות של הרוב הגדול והקונסטרוקטיבי של יהודי ארץ-ישראל והתפוצות. כל התבוננות בלתי-משוחדת בבעית היהדות האירופית, הבעיה הקרובה והרחוקה כאחת, גילתה רק פתרון אחד: פינוי המוני לארץ-ישראל, הגירה מהירה ככל שתרשה יכולת הקליטה. כל דין-וחשבון אובייקטיבי על ארץ-ישראל אישר את טענת היהדות הארצישראלית שהיא מסוגלת לטפל בבעיה. אך לא נעשה דבר. בסתיו 1945 הודיע מר אירל האריסון, לאחר חקירה ודרישה במקום, לנשיא טרומן, כי בשביל רוב יהודי אירופה אין פתרון אחר אלא ארץ-ישראל. הנשיא טרומן פנה אז אל ראש המיניסטרים אטלי בהצעה להרשות מיד העלאת מאת אלף יהודים לארץ-ישראל; על הצעת הנשיא טרומן באה הכרזתו של בווין שהזכרתי למעלה; מכאן יצאה הועדה האנגלו-אמריקנית של שנת 1946.
אף כי היינו מאוכזבים מאד, אחרי שפע החקירות והדרישות, שיתפנו פעולה עם הועדה באמונה. הרכבה היה בעל שיעור קומה והיא כללה כמה אנשים מצוינים כגון בארטליי קראם מקאליפורניה, פראנק באקסטון מבוסטון, ריצ’ארד קרוסמאן מאנגליה, ג’יימס ג. מאקדונאלד מניו-יורק והשופט האצ’יסון מטיקסאס. עם אלה ועם אחרים קבעתי יחסים ידידותיים ועשיתי ככל יכולתי להביא לפניהם את העובדות. ואף כי היו לה לועדה מושבים באמריקה ובאירופה לפני בואה לארץ-ישראל, לא רציתי להתייצב לפניה בשום מקום בחוץ לארץ. סבור הייתי, שזוהי המסגרת המתאימה ורציתי שחברי הועדה יראו את בית-המולדת בראשונה בעיניהם הם. ושוב טענתי וביקשתי לפתור את השאלה היהודית פתרון יסודי – על-ידי העלאת שרידי היהדות האירופית לארץ-ישראל; הגשתי תכניות מעשיות על בסיס הישגינו, שיכלו לראותם בעיניהם, ועל יסוד דינים-וחשבונות שהכינו המומחים שלנו ברוב קפדנות. הועדה נתרשמה לטובה, והמליצה המלצות חיוביות אף כי זהירות, ובתוכן הכנסת מאת אלף הנידחים, שהציע הנשיא טרומן. המלצותיהם לא היתה להן שום תוצאה, חוץ מזו: הן הראו שהממשלה הבריטית לא נתכוונה מעולם לעשות איזו פעולה חיובית. כל האמצאה לא באה אלא כמין בלם. הספר הלבן נשאר בתוקפו, העלייה שלנו נשארה מוגבלת במספר שיש בו משום התקלסות: ט"ו מאות לחודש.
דיכוי היצרים היוצרים שלנו בארץ-ישראל, על כל התוצאות המקלקלות, נתן את אותותיו בתנועה הציונית בכל מקום. השמות שעשתה המלחמה בעם היהודי והבגידה המדינית אחרי המלחמה, השתקפו בועידתנו הציונית הראשונה לאחר המלחמה, שנתכנסה בלונדון באוגוסט 1945, בימי הבחירות הכלליות באנגליה. אמנם ממשלת הפועלים עדיין לא הסתלקה מהחלטת מפלגת העבודה; אך ממשלת מר צ’רצ’יל, שמקומות ראשיים בה תפסו אנשים שגינו את הספר הלבן בשנת 1939, כבר הביאה לנו מפח-נפש; ודבר זה, יחד עם פורענויות המלחמה, הביא לידי דיכדוך-נפש בתנועה הציונית ולהעלאת עצות של ייאוש. ועוד יותר נתגלה, כמובן, הלך-רוחות זה בסוף 1946, כשנתכנס הקונגרס הראשון שלאחר המלחמה בג’ניבה. והואיל וכינוס זה היה גדול ורשמי יותר, וגם הוכן ביתר טיפול, מן הראוי שנעסוק בו לחוד.
*
היתה זאת חוייה איומה לעמוד לפני הכינוס ולהעיף עין לאורך שורה של צירים ולמצוא בה רק זעיר שם פנים חביבות שפיארו את הקונגרסים לשעבר. היהדות הפולנית נעדרה; יהדות אירופה המרכזית והדרומית נעדרה. שתי הקבוצות הראשיות של צירי הקונגרס היו הארצישראליים והאמריקנים; ביניהם ישבו נציגיהם של שיירי יהדות אירופה, יחד עם כמה משלחות קטנות מאנגליה, מן הדומיניונים ומאפריקה הדרומית.
הקבוצה האמריקנית, שבראשה עמד ד"ר אבא הילל סילבר, היתה מלכתחלה החזקה ביותר, לא רק בגלל מספר חבריה שגדל, או בגלל הכוח הסגולי של ציריה, אלא גם בגלל חולשתם של האחרים. הקונגרס הכ''ב היה משום כך בעל אופי מיוחד, שונה לפחות מבחינה אחת מן הקונגרסים הקודמים: העדר האמונה – אצל רבים מאד מן הצירים – או אפילו התקוה, שנקבל מה מן הממשלה הבריטית, והנטייה לסמוך על אמצעים שלא היו ידועים ולא מצאו תומכים בין הציונים לפני המלחמה.
לשיטות הללו ניתנו שמות שונים: ‘התנגדות’, ‘התגוננות’, ‘אקטיביזם’. יהיו גוני ההוראה שבוּטאו בשמות אלה מה שיהיו – וההבדל ביניהם לא היה ברור כלל – קו אחד היה משותף לכולם: ההכרה בצורך להילחם נגד סמכות השלטון הבריטי בארץ-ישראל – או בכל מקום אחר, עד כמה שהענין מחייב. עמדתי בענינים אלה היתה ידועה יפה, וחזרתי והבהרתי אותה בקונגרס. הבעתי את אמונתי, כי מחאתנו על מעשי-ההכשלה, על העוולות שנעשו לנו, אפשר היה שתיעשה בכבוד ובכוח, אך בלי להיכנע לכוחות הפורעים את מוסר התנועה. ומשום כך נעשיתי, כמו בעבר, השעיר לעזאזל על חטאי הממשלה הבריטית; ומאחר שידעו, כי ה’הסתערות' שלהם על הממשלה הבריטית היא חסרת-תועלת, הפנו את חיציהם אלי. כמחצית המשלחת האמריקנית, שבראשה עמד סילבר, וחלק מן המשלחת הארצישראלית, ובראשה מר בן-גוריון, החליטו שעלי להסתלק. על גבי השטח לא היה בזה משום ענין אישי; הויכוח סבב על השאלה אם עלינו לשלוח או לא לשלוח צירים אל הועידה בעניני ארץ-ישראל, שעמדה להיפתח בלונדון בסוף ינואר 1947, על-פי דרישת הממשלה הבריטית. ברוב קטן הוחלט לא לשלוח צירים – וההחלטה נתקבלה כתחליף מוסרי להצבעת אי-אימון בי. ולבסוף יצא, שהואיל ובחירתי נעשתה בלתי-אפשרית – לא נבחר כל נשיא – באו הצירים בפתח האחורי.
עזבתי את הקונגרס מדוכא, יותר בשל הדרך שבה התנהל מאשר בשל המכה שהוכיתי. אולי טבע הדברים חייב, שהקונגרס יהיה מה שהיה; כי לא רק האריות שבתנועה הלכו – שמריהו לוין ואוסישקין וביאליק ואחרים – אלא דור-הביניים כולו נמחה; מקורות השפע של יהדות אירופה חרבו. עמדנו על סף הדלות.
בראשית האביב 1947 חזרנו לארץ-ישראל ושוב באנו לגור בביתנו ברחובות. כאן העסקתי עצמי בעבודה מדעית, בהקמת המכון המדעי החדש, שנוסד ליום-ההולדת השבעים שלי – כפי שיתואר בפרק הבא, – ובהכתבת רוב הזכרונות האלה. הועדה המיוחדת לארץ-ישראל בשם האומות המאוחדות ודיוני האו"מ בשאלת ארץ-ישראל בלייק סאכסס, עדיין היו בבחינת דברים שלעתיד לבוא.
פרק ארבעים ושלושה / מדע וציונות 🔗
נפט ופוליטיקה עולמית / הצורך לשבור את עמדת המונופולין של הנפט / אפשרויות של תעשיות מבוססות על תסיסה / מפעלים אחרים / התפקיד הצפוי לארץ-ישראל / עבודה שנעשתה ברחובות / מכון-המחקר על שם דניאל זיו / חלוציות מדעית בארץ-ישראל / בעיות מיוחדות / תפקידנו במלחמה / מכון וייצמן.
קורא זכרונות אלה ודאי נוכח זה כבר לדעת, באיזו דרך אורגנית נשתזרו מתחילת ימי נטיותי הציוניות והמדעיות. סבורני, שאין זו תופעה אישית בלבד. נדמה לי, שבה משתקף מצב היסטורי אובייקטיבי. שאלת הנפט, למשל, המרחפת על הבעיה הציונית, כשם שהיא מרחפת על בעית העולם כולו, היא שאלה מדעית. היא חלק מן הבעיה הכללית של חומרי גלם, זו שהעסיקה את מוחי במשך עשרות שנים, הן כאיש מדע והן כציוני; ותמיד היתה דעתי, כי ארץ-ישראל יכולה להיעשות מרכז של התפתחות מדעית, שיהא בו כדי לסייע את העולם להתגבר על הסיכסוך הנובע מעמדת-המונופולין של הנפט. אין זאת אומרת, שעבודתנו המדעית תוקדש כולה למטרה זו, אלא שזה יהיה בודאי אחד מעניניה הראשיים.
בעת ביקורי האחרון והממושך ביותר בימות המלחמה באמריקה נתגלה שוב בשיעור מרובה המאבק בין הנפט ובין אינטרסים אחרים. בעיה זו עצמה, בצורות אחרות, עמדה לפני אנגליה. הזכרתי בפרק האחרון פגישה ידידותית עם מר ארנסט בווין – פגישה שבה ביקש את שירותי. הדבר אירע בעצם המלחמה, כשהממשלה הבריטית שלחה ועדה קטנה לאפריקה המערבית כדי לחקור את האפשרויות הקרובות והרחוקות למצוא מקורות חדשים של חומרי גלם, ובייחוד נפט. וולטר אליוט וקריץ'-ג’ונס השתתפו בועדה, והיו לי כמה פגישות עמהם.
עצתי היתה, שינסו לברר אילו טיפוסים של צמחי-עמילן אפשר לגדל על נקלה באפריקה המערבית. ידוע הדבר, כי אפריקה המרכזית או הטרופית מגדלת הרבה מיני עמילן של צמחים כגון מאניוֹק וטאפּיוֹקה; וכן קני סוכר. דעתי היתה, שאם יצליחו לגדל צמחים אלה בכמויות גדולות מאד, אפשר יהיה להקים בחלק עולם זה תעשיית תסיסה, שתייצר בשפע כוהל רגיל, הן לשם יצירת כוח והן לשם יצירת כוהל בוטילי ואציטון. שלושת החומרים הללו בכמויות גדולות ובמחיר נמוך עשויים לשמש בסיס לשתים או לשלוש תעשיות, בתוכן דלק גבה-אוקטאנים, וישחררו את הקיסרות הבריטית מן התלות במקורות הנפט.
הועדה יצאה לשם חקירה, ועד היום לא ראינו את פירותיה. ואולם עדיין אני מחזיק בדעתי, כי התכנית היא בת-ביצוע. הצד המושך שבתכנית זו הוא אולי בזה, שאינה קשורה בשום נקודה גיאוגראפית, כדוגמת אספקת הנפט, ואפשר להשתמש בה בכל מקום, שהוא יפה לגידול החומרים הנזכרים. ולא עוד אלא שזהו חלק ממה שעתיד להיות, לפי אמונתי, בבחינת תמורה גדולה ובלתי-נמנעת בשטח נרחב של התעשיה המודרנית. כוהל בוּטילי, אציטון וכוהל איתילי הם הבסיסים של כמה מוצרים נוסף על דלק וחומרים פלאסטיים. הנגזרות הכימיות של אציטילין מתחילות בבוטינול מיתילי, שהוא גופו מיוּצר מאציטילין ואציטון. כוהל מיתילי עשוי מדו-תחמוצת פחמן ומימן המופקים כמוצרי-לואי מתסיסת כוהל בוטילי; את הכוהל המיתילי אפשר להפוך שוב לפורמאלדיהיד, אחד מחומרי-החיטוי המשובחים ביותר. ולא עוד אלא שמשתמשים בו בכימיה סינתיטית. ובוטינוֹל מיתילי מוליך שוב ליצירת כוהלי-אמינו מסוימים, שהם יסודות רבי-ערך של חומרי-צבע.
לפי קוים אלה עבדנו חברי-לעבודה ואני במשך כמה שנים. התכנית היא עד היום בשלביה הראשונים, ושיכלולה ידרוש מספר גדול של כימאים ומשך זמן מסוים; אבל כבר נעשה לא מעט – בפילאדלפיה, בלונדון וברחובות – כדי לסמן את קוי המחקר, שנוכל עתה להתקדם לפיהם.
עבודה אחרת, שהעסיקה אותנו במשך כמה מן השנים האחרונות, מוליכה לייצור כמה צרכי אוכל זולים, אך יפים לעיכול ובעלי ערך תזונתי. אפשר לומר בקצרה, זהו נסיון להרים חומרים המשמשים מזון לבהמה ולהפכם מזון לאדם. החומרים הם אגוזי-אדמה או כוספה של אגוזי-אדמה – אחרי הוצאת השמן מהם, – פולי סוֹיה וצמחים כיוצא בהם. המוצר הזה נוּסה בכמה בתי-חולים כמזון לחולים ולאנשים בעלי קיבות נגועות בכיבים, ונמצא מבריא מאד. ולא עוד אלא שייצורו עולה בזול והוא לפי כוח קנייתן של האוכלוסות העניות ביותר, כגון הקוּלים שבהודו או בסין. כולו מטיב הצמח. מזין מאד, ואף כי אין בו סימן של בשר טעמו כטעם הבשר. ברכה מיוחדת למזון זה בשביל אותן ארצות המזרח, שהבשר יקר בהן או שהוא אסור שם מטעמי דת.
נסיון זה עוּבד מן הצד הטכני על-ידי חבר עובדים מוכשרים באמריקה וכבר הביא פירות. חבירי ואני עסקנו בצד הכימי שבדבר מאז שנת 1935, ונעזרנו תחילה על-ידי וילשטטר, שהיה בר-סמכא גדול בכימיה של פרוטיאינים.
ענף מחקר שלישי העסיק אותי בשנים האלה, ובזה לקחו חלק הגון ד“ר דויד ברגמאן ועוד אחד או שנים. בשלב הראשון נעשה הדבר במכון זיו, אחר־כך הועבר ללונדון. הרי זה תהליך לשם הפיכת השיירים הגולמיים שלאחר זיקוק הנפט לחומרים ריחניים כגון בנזין, טוֹלוּאין, נפטאלין וכמה חומרים גאזיים, כגון בוטילין, איזוֹבוטילין וכו'. מטרתנו היתה ליצור מלאי של טוֹלוּאין, כי זכרנו את נסיונותינו הקשים במלחמה האחרונה, כשנשארנו בלי טוֹלוּאין, הבסיס של TNT. ואולם נתברר, כי התהליך הזה תועלתו מרובה יותר. הוא עבר לידי פירמה פרטית שלה שייכת מזקקת הנפט של מאנצ’סטר; נוסדה חברה בעלת הון של שני מיליון לי”ש, והממשלה השתתפה ב-50 אחוז, בגלל חשיבותו הלאומית של התהליך.
הרעיונות שתוארו בקצרה בדפים הקודמים היו נובטים במוחי במשך כמה שנים. עקבתי בעיון אחרי הספרות העוסקת בנושא זה, וביררתי אותו עם אנשי-מדע, בייחוד עם האבר ועם וילשטטר, בכל שעה שבאה לידי. רעיוני היה, כפי שאמרתי, כי ארץ-ישראל צריכה להיות אחד המקומות, אשר שם יוחל בעבודה ממין זה. אף-על-פי שאין זו עשירה בחומרי-הגלם הדרושים, הריהי קרובה אל אפריקה עד כדי ליתן את היכולת לסקור את השדה הזה בלי קושי רב. ועוד יתרון יש לה, שהיא שוכנת על קו הגבול של שני אזורים, האזור הטרופי והאזור הממוזג, ועל כן תנאי האקלים שם רצויים ביותר.
בתוך ארץ-ישראל נראתה לי רחובות כמקום היאה ביותר להתחלה. שם נמצאת תחנת-הנסיונות החקלאית; שם יעמדו לרשותנו הבוטנאים ופיזיולוגי-הצמחים, המכירים יפה את הארץ. נשארה רק שאלת האמצעים – ורכישת חבר אנשי-מדע. באשר לדבר הראשון, לאמצעים, באתי אל ידידי ממשפחת זיו ומארכס ושאלתי אותם, אם אין הם מוכנים לבנות מכון כזה, כפי שעלה בדעתי, לזכר הצעיר דניאל זיו. שמת קודם זמנו והתעניין מאד בבעיות מדעיות. הם נענו לי מיד. ואשר לדבר השני, לאנשי המדע, בודאי זכור לו לקורא, כי בשנות היטלר הראשונות בגרמניה, גורשו הרבה אנשי-מדע ממדרגה ראשונה מן האוניברסיטאות של גרמניה. אחדים מהם. כגון ד"ר דויד ברגמאן, אחיו פליכס, וכימאים מצוינים אחרים, נצטרפו לחבורתנו. עמהם, ועם חבירי הותיק מר הארולד דיויס, שעבדתי עמו למעלה משלושים וחמש שנה, התחלנו בעבודה. זה היה פרק מעניין מאד, מאלף, ולדעתי, רב-ערך בתולדות הבית הלאומי היהודי.
כל הנסיון הזה, הקמת מכון-מחקר בארץ המפגרת מן הבחינה המדעית כארץ-ישראל, זרוע מכשולים. ראשית, נשקפת הסכנה לנפול לתוך ההרגלים הרשלניים קצת שבארצות המזרח; שנית, ישנה סכנה לאבד את חוּש השיעור מחוסר רמות להשוואה. נקל להיות הטוב שבכימאים במצרים או בארץ-ישראל, כשאין שם אחרים זולתך. ואם עלה בידך ליצור דבר, שבאמריקה או באנגליה ייחשב צנוע מאד, אפשר שתפריז בערכו, משום שנעשה בתנאים קשים. על רמת המעשה ואיכותו יש להשקיף מתוך ביקורת וזהירות מרובה. הרבה עבודות שפורסמו על-ידי מוסדות מדעיים בארצות מפגרות הן במידה מרובה למטה מן הרמה הנדרשת במקום אחר, אך המשתתפים בפירסומים האלה מתגאים בהם מפני הטעם הפשוט שהרמה במקום אינה גבוהה. גמרתי בלבי, כי אוירה כזאת לא תשלוט במכון זיו ועליו לשאוף להגיע לרמות הגבוהות ביותר.
היו כמה דרכים להתגבר על הסכנות שמניתי. קודם כול עצם בחירת חבר העובדים והרחתם ברוח נכון – הרצון לשמור על איכות מעולה ביותר. כל חבר וחבר נצטוה להיות מתון בעבודתו, לבל יהא להוט רק אחרי הפירסום. שנית, נהגנו לשמור על המגע בין עובדי המכון ובין מה שנעשה באירופה ובאמריקה, לא רק על-ידי שסיפקנו להם ספריה טובה, שיוכלו לקרוא על החקירות של אחרים בכתבי-עת מדעיים, אלא על-ידי יצירת מגע אישי. כלל היה בידנו להזמין אנשי-מדע ממוסדות אחרים שיבואו להרצות ברחובות על מנת לבלות שבועות מספר במעבדות, לשתפנו בנסיונותיהם ולבקר את מעשי ידי עובדי-המחקר הצעירים. בשנים שלפני המלחמה ביקרו אצלנו הפרופיסורים אנרי מפאריס, אֶדֵירה מבריסל, ווּרמסר מפאריס ואחרים אנשי-צורה כמוהם. לרוע מזלנו באה המלחמה והפסיקה את הנוהג הזה, שאנו משתדלים עתה לחדשו, וכבר ביקרו אצלנו מאז נסתיימה המלחמה הפרופיסורים לואיס פיזר מהארוארד, ד"ר ארנסט צ’יין מאוכספורד והרמאן מארק מן המכון הפוליטכני של ברוקלין.
פעלנו גם בכיוון ההפוך, שלחנו את עובדינו לחוץ-לארץ, אל האוניברסיטאות. ארבעה מאחד עשר עובדינו הקשישים היו בפאריס, אוֹטאוה, ניו-יורק, שיקאגו ובירקליי. כשאחד חוזר, אחר נוסע, וכן נקיים מגע תמידי ברחבי העולם המדעי.
בניינו וארגונו של מכון זיו היו אף בשביל ארץ-ישראל מעשה חלוצי יחיד במינו. מלבד הקשיים הפסיכולוגיים לקיים רמה גבוהה, היה גם קושי פיזי לארגן את הדברים מן הבחינה המדעית. כשהתחלנו בימי המלחמה לייצר סמי-רפואה ידועים, שהיו עד אז מונופולין של הגרמנים, היינו חסרים גם את הכלים וגם את החומר הגלמי. את הראשונים היינו צריכים להתקין בו במקום, ואת האחרון היינו צריכים לייצר לעצמנו. קיבלנו כמות קטנה של חומר גולמי ממרכז האספקה למזרח התיכון בקאהיר, אך תמיד בקושי רב. כמעט מן הנמנע הוא לפתח תעשיה פארמאצבטית, אם אין לך במקום חומרי-הגלם הדרושים. בכל אחד מאלה יש לנהוג מידה יתירה של זהירות, מחמת רמת הנקיון הנדרשת בשביל שלב הייצור האחרון. תמיד היה בידנו לטפל בשלבים האחרונים, אך בלי תעשיה כימית גדולה, אורגנית ובלתי-אורגנית מאחרינו, גרמו לנו השלבים הראשונים קושי עצום. כן, למשל, היה – ועדיין ישנו – מחסור בחומצה גפריתנית, שבלעדיה כמעט אי-אפשר לעשות כלום. אין ייצור מקומי של בנזין או אנילין או מוצרים כיוצא בהם. את כל אלה צריך היה להשיג במחירים גבוהים מאד – אם בכלל אפשר היה להשיגם – ממקורות, שלא תמיד היו מוכנים לעודד תעשיה כימית בארץ-ישראל.
היו גם בעיות מסוג אחר. כשנבנה המכון על מגרש תחנת הנסיונות, נדמה היה בתחילה שאנו עומדים לטבוע בים של חול. בניני התחנה היו נקיים למדי, במידה שהדבר נוגע למראה החיצוני, אך לא היה אילן או גבעול עשב לפאר את החצר רחבת-הידים בה שוּכנו שני המוסדות, ולנגד עיני ניצבו כרי-הירק של האוניברסיטאות והאקדמיות למדע באנגליה ובאמריקה, וסבורים היינו שנראה העדר חוש אסתיטי עד לחומלה אם נוציא את כל כספנו רק על הבנינים ולא נעשה כלום למען סביבתם.
על כן התחלתי סולל דרכים לבנין, כדי לחבר מכון במכון, לנטוע עצים ולהתקין כרי-דשא, ובכלל להראות לפי המראה החיצוני שיש כאן תחנה חקלאית. צבעים, פרחים ומטפסים התחילו להיראות עד מהרה, שכן מים יש לנו בשפע, והקרקע קל ונענה לטיפול יפה. אחרי טיפול של שנתיים או שלוש הפך הכול גן, תאוה לעינים, וכל מבקר או עובד רואה ומתענג.
ישנם כמה דברים קטנים בחיי אדם, שהם בעלי חשיבות מרובה. האנשים שבאו לבקר אצלנו, והובאו לכאן בידי הנהגים שלהם, לא הראו, לפי דעתי, את יחס הכבוד היאה לבית ציבורי. היה צורך ללמדם, שלא יפזרו במקום סיגריות או זנבות-סיגריות, פיסות-נייר ושיירים אחרים. בתחילה נפגשו דרישות אלו במשיכת כתפיים ספקנית, בייחוד מצד הנהגים הנוטים לביקורת. נשמעו הרבה הערות של ליגלוג על דרישתי לשמור את הנקיון; אבל עד מהרה נודע, כי אנשים כאלה לא יורשו להיכנס לרשות המוסדות; ועתה יודע כל נהג בארץ-ישראל, כי מכון זיו הוא המקום היחיד בארץ-ישראל, שאין זורקים שם על הארץ זנבות-סיגריות, אלא לתוך כלי-הקיבול המוכנים שם לצורך זה.
בנין מועדון קטן שיוה אופי מיוחד לחיי המכון. אנו שכנים למושבה רחובות, והעובדים יאבדו זמן רב אם יצטרכו ללכת הביתה לארוחות יומם; בחום הקיץ יהיה בזה גם משום טרחה יתירה. הקימונו אפוא את המועדון לשם סיפוק ארוחות מבריאות ובזול. הוא משמש גם מקום נופש לעובדים, מקום לקריאת עיתונים, לאסיפות, להרצאות ולנשפי מוסיקה. כשהעליתי את רעיון המועדון לפני פרופיסור וילשטטר, אמר לי: ‘אני מקוה שתקים את המועדון. האמינה לי, דבר זה חשוב יותר ממעבדה נוספת או שתים’.
מכון זיו קנה לו במשך שלוש-עשרה שנות קיומו שם טוב, גם בעולם המדע, וגם בעולם היהודי. סבורני, שעשינו עבודה מעשית טובה. החברה הפארמאצבטית שייסדנו בעת המלחמה הקנתה את נסיונה ואת סיגולה לבית-עסק רציני, שימשיך צבייור ובהפצת תוצרתה. וכן נוצרה תעשיה הדורשת כשרון והשגחה מעולים, ואני מקוה שהיא תוסיף לפעול ביעילות מוסיפה והולכת. גם בעיות אחרות שטיפלנו בהן הביאו לידי תוצאות מעשיות. נראה לי. כי בדרך כלל רמת הפירסומים שלנו היא גבוהה, והמאמרים שלנו נתקבלו תמיד במעולים שבעיתוני אנגליה ואמריקה. שמה של רחובות ידוע לכל כימאי חוקר בארצות ההן, ואנו מקבלים אפילו כמה בקשות מאנשי-מדע לבוא ולעבוד עמנו.
נתברר שמכון זיו הוא רק התחלה. לרגל יום-ההולדת השבעים שלי תיכנו ידידי באמריקה תכנית נועזה יותר – מרכז מדעי, שיכלול לא רק כימיה אורגנית, אלא גם כימיה פיזיקאלית וענפים אחרים באמת-מידה גדולה וחשובה יותר. לאלו שפעלו למען מכון זיו בשנים שעברו, דיואי סטון והארי לוין מניו-אינגלאנד, אלברט ק. אפשטיין, בנימין האריס ולואיס ראסקין משיקאגו, נצטרפו כוחות חדשים, כגון אדמונד קאופמאן מואשינגטון, שנעשה נשיא הועד האמריקני, וסם זאכס, נשיא ההסתדרות הציונית של קאנאדה. בהדרכתו רבת-המרץ של ידידי מאיר ו. וייסגאל, התקדמה תכנית זו במהירות רבה, וב-3 ביוני, 1946, אפשר היה להניח את אבן-הפינה לבנין הראשי של המכון החדש. בין אחרים היו נוכחים בטקס פרופיסור פיזר מהארוארד, דויד ריטנברג וחיים פקריס מאוניברסיטת קולומביה, הרמאן מארק, קורט ג. סטרן ופיטר הוהינשטיין מן המכון הפוליטכני של ברוקלין וד"ר יהודה קאסטל מן הקוליג' האוניברסיטאי של קארדיף. כמה מאנשי-מדע מהוללים אלה הסכימו לקבל משרות קבועות במכון, שייקרא בשם ‘מכון וייצמן למדע’, מיד כשאפשר יהיה להתחיל בעבודת מחקר.
בטקס זה של קיץ 1943 לא היה כלום מן העשוי להזכיר לנו את הטקס ההוא, בשנת 1918, בעת הנחת אבן-הפינה של האוניברסיטה העברית. אמנם לא עמדנו עוד באמצע המלחמה, והבית הלאומי היהודי, שלשמו ייסדנו את המפעל החדש, היה כבר קיים בעיקרו. אבל הימים היו ימי סבל ומצוקה, ומוחות בני-האדם לא היו פנויים הרבה לסוג פעולה כזה. אלה היו ימי ה’טירור', ימי אכזבה מדינית מרה ומאבק מתקרב. בדומה להנחת אבן-הפינה של האוניברסיטה בהר הצופים היה זה מעשה אמונה; ומעשה אמונה היה זה להמשיך בעבודת הבנין.
בקיץ 1947 הושלם הבנין המרכזי, ועתה – בסתיו 1947 – הוא מצויד ציוד מודרני ממעלה ראשונה. סבורני שזה יהיה לא רק מכון שתועלתו המעשית מרובה, אלא גם מקור של גאון וסיפוק לכולנו.
ונעימה ההכרה, שהמכון החדש לא נשאר ‘ילד-שעשועים’ של חבורה קטנה. בחלקי עולם שונים מגלים אישים רבים ומרחיקי-ראות ענין מתמיד ורצון-יצירה במפעל הזה. גם בארץ-ישראל, העמוסה בעיות חומריות עצומות ודוחקות, נתרמו תרומות ניכרות למכון. באנגליה מהוה משפחת מארכס-זיו, מניחי היסוד של מכון זיו, ועתה נוסף עליהם ידידי זיגמונד גיסטטנר, מרכז החבורה הפעילה בנידון זה. ידידי המכון באמריקה הם רבים מדי, שאוכל לנקבם פה בשמות; אבל איני יכול להימנע מלהזכיר את הקבוצה שבפילאדלפיה, ובראשה פרדריק ר. מאן. ואלטר אַננברג, סימון נוימן והשופט לואיס י. לוינתאל וכן כמה יחידים מפוזרים בארץ כולה, כגון הארולד גולדנברג ממיניאפוליס, פאול אוּהלמאן מקנזאס-סיטי, ויליאם ס. פאליי, אברהם פיינברג ורודולף זוניבורן מניו-יורק, צ’ארלס רוזנבלום מפיטסבורג וידידי מאז סמואל זאמוריי מניו-אורליאנס.
באחד הפרקים הקודמים דיברתי על האבידות האיומות באנשי-רוח שסבלנו במלחמה האחרונה. יצירת מוסדי-מדע בארץ-ישראל היא הכרחית, אם רצוננו להבטיח את קיומו הרוחני של עם ישראל. אולי יעברו חמישים שנה עד שישוב כוחנו בשטח זה, ויש לנו רק תקוה אחת, כי אנשי-הרוח מן הסוג המעולה הבאים אלינו ישפיעו על הדור הצעיר בארץ-ישראל בכיוון זה של חריצות, משמעת, סדר ומעשים בעלי איכות גבוהה.
אנשים אלה בלי ספק יביאו עמהם בעיות מדעיות משלהם. רבים מהם עוסקים בחקירה מודרנית בעניני פיסיקה, כימיה, אלקטרונים ואיזוטופים, ובודאי ימשיכו בעבודתם זו במוסד החדש, שיהיה מצויד כראוי. אבל אלה שיוטל עליהם לנהל את עבודת המכון יצטרכו לדאוג לכך שלא רק יחקו את העבודה המתנהלת במקומות אחרים, אולי ביתר יעילות, אלא שיתרכזו בבעיות שהן בעיקרן מזרח-תיכוניות או ארצישראליות, כגון גיניטיקה, הכנסת זנים חדשים של צמחים יציבים וניצול מקורות מסוימים שבארץ, שעד עתה לא יוחס להם ערך רב, אבל בטיפול נכון הם עשויים להיות מקור ברכה. ישנם דברים, שצריך יהיה לבחנם בעיון רב, לאחר שאנשי-המדע יתלקטו ולאחר שיבררו ויחלקו ביניהם את תפקידיהם. הרי זו בעיה מלבבת, שאני משתוקק מאד לראות כיצד יטפלו בה, אף כי בבחינה אישית אוכל רק לשמוע או להשמיע לפעמים, הואיל ובגלל גילי וליקוי ראייתי לא אוכל לקחת חלק בעבודה ממש.
עלינו להניח לזמן, שיקבע את קוי ההתפתחות הממשית. אין בידי לפעול בשעה זו אלא לעשות את ההכנות יפה ככל אשר בכוחי. אנשי-המדע ישתמשו ביזמתם במידה מאכסימאלית בתנאים שיימצאו להם בארץ החדשה, ואין ספק בעיני שמסירותם והכשרתם יביאו אותם לידי פתרון בעיות רבות הקשורות בגידולו של בית-המולדת להבא.
פרק ארבעים וארבעה / ההחלטה 🔗
אנגליה מוסרת את בעית ארץ-ישראל לאו“מ / הועדה המיוחדת לארץ-ישראל (UNSCOP) / אני מגלה שוב את השקפותי / משמעות הטירור / הבריטים פועלים נגדנו באו”מ / אינטרסים של נפט והיציבות המדינית במזרח הקרוב / ההחלטה באו''מ ממשמשת ובאה / ידיים מסייעות / הנרי מורגנתאו הצעיר / הנשיא טרומן והנגב / האו"מ מכריז על מדינת יהודים.
אפשר לומר כי השלב האחרון במאבק להקמת מדינת היהודים התחיל עם החלטת בריטניה באביב 1947 למסור את כל בעית ארץ-ישראל לאומות המאוחדות. באותו זמן נתגלה, כי הועדה האנגלית-אמריקנית וועידת לונדון בינואר 1947 לא היו אלא תחבולות דחייה. רוח זו היתה גם, לדעתי, ביסוד הפנייה אל האו“מ. מר בווין לא העלה על דעתו שהאו”מ יחוה את דעתו לטובת יצירת מדינה יהודית; אך הוא עשה כן, ביותר משני שלישי הקולות הדרושים, בהחלטה ההיסטורית שחלה ב-29 בנובמבר 1947.
פעולתו הראשונה של האו"מ היתה הקמת הועדה המיוחדת של אירגון האומות המאוחדות לארץ-ישראל, ה-UNSCOP, שהלכה לארץ בקיץ 1947 כדי לחקור את הבעיות במקום. המלצת החלוקה של ועדה זו, הדיונים של ועדת אד-הוֹק על ארץ-ישראל בלייק סאכסס באוקטובר ובנובמבר והחלטת האסיפה הפכו כבר היסטוריה. תיאור קצר של חלקי במאורעות הללו יביא את סיפור-חיי זה לידי גמר.
התייצבתי לפני ה-UNSCOP בירושלים לפי דרישת הועד הלאומי. ולפני ועדת אד-הוֹק בלייק סאכסס לפי דרישת הסוכנות היהודית. הדוברים הרשמיים של הגוף האחרון היו ד"ר אבא הילל סילבר ומשה שרתוק. אני לא הייתי עוד נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. ואף-על-פי-כן ידעתי, כי מתוך גרוני דיבר הרוב המכריע של היהודים בכל מקום, וכי רשאי הייתי, בלי עניוות יתירה, אחרי פעילות שארכה למעלה מיובל שנים, לדבר בשמה וברוחה של התנועה הציונית. הסיפור הבא אינו לפי סדר כרונולוגי מדוקדק; עיקר תכליתו הוא לסכם את תמצית השקפותי על מצב הציונות בכללו.
כפי שאמרתי לפני ועדת אד-הוֹק בלייק סאכסס, היתה זו בשבילי חוייה נרגשת להתייצב לפני האומות המאוחדות ברגע מכריע זה של ההיסטוריה היהודית, והוספתי: ‘אני שב ברוחי כעשרים וחמש שנה, אל הזמן אשר בו היה דיון מעין זה במועצת חבר הלאומים, והתוצאה מדיון זה היתה הופעת תכניתנו להקים מחדש בית לאומי יהודי בארץ-ישראל’. ואילו רוחי הרחיק עוד לשוב אחור. השתדלתי להבהיר שוב לפני שתי הועדות את עיקרי התנועה, את משמעותה המוסרית והלאומית ואת אופיה ההיסטורי, וכן גם את עמדתה בענין הבעיות העומדות לפנינו בשעה זו. שבתי לא רק רבע מאה אלא חצי מאה שנה ויותר. נתתי להם, כמיטב יכולתי, תמונה כוללת של תוכן הציונות.
הרבה ממה שהיה בפי לומר לועדות הללו למד כבר הקורא מסיפור חיי. אם אני רומז בקצרה על כמה נקודות הידועות לקורא, איני עושה זאת אלא משום שאת רוב בעיותינו, אף את הדוחקות ביותר, יש לראות על הרקע הזה.
הסביבה שבה נולדתי ובה גדלתי, החינוך שחונכתי, עשו את היהוּדיוּת – הלאום היהודי, או הלאומיות, בפי אחרים – חלק אורגני של הוייתי. כל ימי לא הייתי אלא יהודי. איני משיג איך יהודי יכול להיות משהו אחר. היה לי רגש מוזר מאד כששמעתי מפי מר ג’מל חוסייני, שדיבר בשם הצד הערבי בלייק סאכסס והכריז, כי היהודים אינם יהודים כלל; שהם כוזרים או טאטארים או השם יודע מה. עניתי בפשטות: ‘אני מרגיש כיהודי וסבלתי כיהודי’.
‘הרגש כיהודי’ פירושו בשבילי, כמו בשביל כל אלה שקיבלו חינוך כזה – להיות ציוני ולהביע בתנועה הציונית את הרוח המוסרית והלאומית של יהודיוּתנו. כל זה כבר היה כלול בראשית תנועת חיבת ציון, כשהמוני היהודים ברוסיה התעוררו לקריאותיהם הנבואיות של פינסקר ואחד-העם. ביאת הרצל היתה מאורע בעל חשיבות עצומה, אך לא יוצא מגדר הטבע. לא היתה כאן מהפכה; היתה כאן התגשמות של רעיון. אך, כמו שאמרתי כבר, זכות יצירתו את ההסתדרות הציונית היתה גדולה בעינינו הרבה מזכות כתיבתו את ‘מדינת היהודים’. לא היה צורך לספק לנו תורות של ציונות; תורות אלו כבר היו בידנו. זקוקים היינו רק לדרכי הגשמה.
וההסתדרות הציונית היא שהיתה בשבילנו מורה דרך. ראינוה גדלה ומתעצמת מקונגרס לקונגרס. יש שאנוסים היינו להילחם בקצת כוחות הרסניים וריאקציוניים שחדרו לתוכה. נראה לי, שכוחות אלה היו מתכונים להרבות את מספר החבירים של ההסתדרות הציונית בכל מחיר, ומוכנים היו, לשם עזרה ארעית, למכור בנזיד עדשים את טהרת התנועה ואת עיקריה היסודיים. הצרכים הדוחקים הביאו תמיד אלמנטים מסוימים בתוך היהודים לידי כך, שיקבלו מה שקראתי לפעמים בשם הטעות שבדרך הקצרה; והתוצאות היו לפעמים עגומות מאד. מה היה הטירור בארץ-ישראל אם לא הרע הישן בלבוש חדש וכעוּר? אמרתי לפני ה-UNSCOP בירושלים: ‘הספר הלבן הביא לידי גילוי בתוך חיי היהודים תופעות שאינן יהודיות, שהן מתנגדות למוסר היהודי ולמסורת היהודית. ‘לא תרצח’ שיננו לנו השכם ושנן מאז מעמד הר סיני. עוד לפני עשר שנים לא יכול היה לעלות על הדעת, כי היהודים יעברו על הלאו הזה. לרוע מזלנו הם עוברים עליו עתה, ואין מי שיצטער על כך יותר מרובם המכריע של היהודים. אני כובש את פני בקרקע, כשאני צריך לדבר אליכם על עובדה זו’.
במקרה זה, כמו בכל מקרה אחר, הסטייה מעיקר יסודי אינה כפירה במוסר בלבד, אלא גם החטאת עצם המטרה. מעולם לא האמנתי כי המשיח יבוא לקול התפוצצויות אדירות. קבוצות הפורשים שקמו בארץ-ישראל ושעשו מעשי טירור נגד הממשלה ובמידת מה גם נגד היהודים וקיימו מצב של מתיחות לאין נשוא בארץ, היו לדעתי סכנה חמורה לכל עתידה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. אני מרשה לעצמי סטייה בנקודה זו. מה שאמרתי לפני ה-UNSCOP והועדה אד-הוֹק על האופי האורגני של הציונות ומה שגיניתי את הטירור, היה בהכרח סיכום קצר של השקפותי על ענינים אלה. סבורני, שמן הראוי לעמוד עליהם כאן בקצת יתר אריכות. יש נוטים לדעה, כי פעולות ‘האירגון’ הן הן שהצליחו לעורר את דעת הקהל העולמית על בעית ארץ-ישראל ולהביאה לפני הבמה הבין-לאומית של האומות המאוחדות. קשה לאמור מה היתה השפעת הטירור בארץ-ישראל על העולם. נתפרסמנו יותר מהירוסטראטוס, ואינני סבור שכדאי לעורר תשומת-לב בצורה כזו.
אמרתי, כי קבוצות הטירור בארץ-ישראל היו סכנה חמורה לכל עתידה של המדינה היהודית. התנהגותן היתה באמת קרובה לאנארכיה. ההשואה שנוהגים לעשות בין הקבוצות הללו ובין מה שאירע באירלאנד ובאפריקה הדרומית יש בה רק מקצת אמת. אלה שעושים כך מתעלמים מעובדת-היסוד האחת, שהיהודים חייבים להתחשב בה קודם כול, והיא שיש להם הרבה בני-תערובות בכל רחבי העולם. ואף-על-פי שארץ-ישראל קודמת לכול, אין להם רשות לסכן את מצבם של היהודים שמחוץ לארץ-ישראל. ועוד זאת: יש לזכור, כי ככלות הכול יהיה בנינה של ארץ-ישראל תלוי במידה מרובה ברצונם הטוב של יהודי חוץ-לארץ. אני חוזר אל דברי לפני ועדות האומות המאוחדות. התעכבתי באריכות מה על יחסינו עם הערבים. שבתי והבעתי את אמונתי – שאני מחזיק בה עד היום אחרי כל מה שאירע, – כי שיתוף-הפעולה עם הערבים יקום רק לכשנזכה למעמד שוה למעמדם. בודאי זכור לו לקורא, שזה היה אחד הנימוקים העיקריים, שהניע אותי לקבל את החלוקה, כשהדין-וחשבון של פיל דן בפעם הראשונה ברעיון זה לפני עשר שנים. אני הוספתי לתמוך ברעיון, בזמן שציונים ‘מתונים’ נהגו בהצעה זהירות מרובה, או שקנו להם פירסום קל בהתקיפם אותה. אני ביקשתי חלוקה בישיבות ה-UNSCOP בירושלים, שעה שאיש לא יכול לראות מראש, כי רובם המכריע של חברי הועדה ימליצו עליה. נראה לי אז – ורבים אחרים רואים כך היום – כי יצירת מדינה יהודית, ולו גם בגבולות מצומצמים, היא הדרך היחידה לצאת מבין המצרים, בפרט ביחסינו עם שכנינו הערבים.
זאת היא גם הדרך היחידה להתחיל בתיקון היחסים בינינו ובין בריטניה הגדולה, שהורעו בצורה מעציבה כל-כך מאז הכרזת באלפור. אפילו באותם ימי הקיץ והסתיו הקשים של שנת 1947 אנוס הייתי על-פי חוש הצדק ההיסטורי להגיד גלוי גם לפני ה-UNSCOP וגם לפני הועדה אד-הוק, כי העם היהודי לעולם יחזיק טובה לבריטניה הגדולה על שום שהיא היתה הראשונה לנהוג במדיניות הכלולה בהכרזת באלפור. אל לנו, אמרתי, לעצום את עינינו מראות את העובדה, כי המאנדאט בא לעולם מתוך רוח של שאיפות נעלות, שהיו ראויות לכל העמל והקרבנות שהביא העם היהודי לצורך הגשמתו.
אמרתי את הדברים האלה בזמן שהממשלה הבריטית ונציגיה בארץ-ישראל עשו כל מה שבכוחם להפוך את החלטת ה-UNSCOP והועדה אד-הוֹק לרעתנו; הייתי אומר, בזמן שהם ניסו להחיות נימוקים שנסתרו זה כבר. נפגעתי הרבה, למשל, על ידי תלונתה של ממשלת ארץ-ישראל, במסמך שהכינה בשביל ה-UNSCOP, כי הישגינו ‘יצרו אי-שויון’ בינינו ובין הערבים. קודם לכן האשימו אותנו, שהזקנו לערבים בנשלנו אותם מן האדמה או בגרמנו בתוכם חוסר-עבודה. האשמות ממין זה הושמו לאַל על-ידי ועדת פיל; באה ממשלת ארץ-ישראל וחידשה אותן בצורה אחרת. לא גרמנו להם לערבים נזק במישרין; ייתכן גם להניח, שהבאנו להם תועלת; אבל קיים ‘אי-שויון’.
טענתי, וסבורני, בצדק, כי אי-שויון זה הוא קטן מאי-השויון הקיים בין האוכלוסיה המפגרת ובין מה שנקרא הגזע השליט בכמה ארצות תרבותיות וכבירות-כוח. ואפשר לשאול את הארצות העשירות ורבות-העצמה הללו, מה עשו הן למען האוכלוסיות המפגרות שלהן. לפי דעתי, קטן מאד אי-שויון זה לעומת הטובות שהגיעו לערבים מן האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל. אם ראוי היה לעשות יותר למען הערבים – ובודאי שראוי היה, הרי זה בעיקר עסקה של הממשלה, ולא של היהודים.
ואילו בעיה זו, כביכול, של ‘אי-השויון’ נתנה פתחון פה לויכוח רחב יותר. היציבות במזרח הקרוב העסיקה זה זמן רב את מוחותיהם של המדינאים; שורר פחד כללי, כי התמוטטות מדינית או סוציאלית בתת-היבשת הערבית תהיינה לה תוצאות חמורות מעבר לתחום הזה. אולם הקו הסוציאלי הבולט ביותר בתת-היבשת הערבית הוא – התהום המחרידה הרובצת בין השכבה הדקה של עשירים אדירים ובין המוני העם החלכאים והנדכאים. ולא נעשה שום דבר של ממש על ידי אלה, המכריזים שהם חרידים לתוצאות הרע הזה, כדי להפחית את סכנותיהן. אנה באים דמי-המלוג העצומים של שדות הנפט? מהו החלק של הסכומים האלה, המוענקים לשליטים הערביים, המשמש להשבחת מצבם של המוני העם? רק אחוז פעוט מוצא באמת לייסוד בתי-ספר או לשיפור תנאי הבריאות.
יש שהיית נאלץ להגיע למסקנה המצערת, כי קיימת ברית בלתי כתובה בין אלמנטים מסוימים במעצמות האירופיות והאנגלו-סאכסיות ובין הערבים של המזרח התיכון, שתוכנה היא בקירוב כזה: ‘אנו מחזיקים בשיטת אי-התערבות. יקרה מה שיקרה בפנים ארצכם, עסקכם הוא. אתם רשאים להוסיף ולעשות באוכלוסיכם כאדם העושה בתוך שלו. לנו דרוש שלום, כדי שנוכל לשאוב ממעינות הנפט ולקיים בידנו את קוי התחבורה’. ושוב באה ה’ריאליות' כביכול ומכשילה את עצמה. אותם האלמנטים עצמם מתיראים מפני בילבולים במזרח הקרוב. אין הם רוצים להבין, כי מצב ענינים אידיאלי זה אינו יכול להימשך זמן רב בכל תנאים שהם; ועל כן הם מפחדים מפני המופת וההשפעה של בית-המולדת היהודי. במקום לשבח את המופת ואת ההשפעה האלה, שכבר הביאו בארץ-ישראל לידי השבחה ניכרת בתנאי-חייהן של העדות הערביות השכנות, רוצים היו כי יסולקו; הם חושבים את היהודים למסוכנים, לא מפני שהם מנצלים את הפלחים, אלא מפני שאינם מנצלים אותם. הם לא למדו (אפשר שמחמת בהילותם אחרי רווחים לאלתר אינם מסוגלים ללמוד), כי היציבות אינה מושגת על-ידי שלטון המעטים על הרבים, אלא על-ידי פיזור שוה יותר של העושר על פני כל שטחי האוכלוסיה.
זה היה בקיצור עיקר הטענות שהצעתי לפני ה-UNSCOP והועדה אד-הוֹק. אבל היתה עבודה מרובה של הסברה וביאור מלבד הופעותיה הפומביות. גם בארץ-ישראל וגם באמריקה העמדתי עצמי לרשותם של חברי הועדות, או נציגי האומות המאוחדות, שביקשו ידיעות מפורטות יותר. פעולתי היתה יותר ב’קוים הצדדיים' מאשר ב’חזית האש' של הויכוחים המדיניים הפומביים. בארץ-ישראל היה ביתי פתוח בכל עת תמיד לפני חברי הועדה. באמריקה הייתי מבקר תמידי במושבים. אם הענינים היו מתנהלים בכבידות בימים הקודרים קצת שלפני 29 בנובמבר 1947, אם נתגלו קשיים בלתי צפויים מראש, נדרשתי לבוא ולראות איזו קבוצה של נציגים – הצרפתי, הבוליבי, האמריקני וכו'.
ההגנה הרשמית על עניננו לפני האו“מ התנהלה ברוב כשרון ומרץ על-ידי מר משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, וד”ר אבא הילל סילבר, ראש החלק האמריקני של הסוכנות היהודית; אך הרבה יהודים אמריקנים, שעד עתה היו רחוקים מן התנועה הציונית, השתתפו מתוך ערוּת בדיוני או"מ וסייעו לנו בעבודתנו. בראש ההסתדרויות שלא היו מסונפות לתנועה הציונית ושעזרתן היתה נדיבה ומתמדת, היו ‘בני ברית’, בראשונה בהנהגתו של המנוח מונסקי, ואחר־כך בהנהגת יורש מקומו פראנק גולדמאן. חלה תמורה רצויה ומפליאה ביחסו של ועד יהודי אמריקה, בהנהגתו של השופט ג’וזף מ. פרוסקאוּאר. מר ברנארד ברוך ומר הרברט באיארד סווֹפ, בייחוד האחרון, שביקר אצלי לעתים קרובות, עזרו הרבה אצל המשלחות השונות. בין האנשים הצעירים יותר היו ג’ורג' בייקר ואדוארד מ. וארבורג; זה האחרון ירש מאת אביו התעניינות עמוקה בענינים יהודיים והתקרב מאד לאידיאולוגיה הציונית. עזרה מיוחדת הגיש לנו מר הנרי מורגנתאו הצעיר, שהיתה לי הזכות לבוא במגע עמו כמה שנים קודם לכן, בהיותו חבר בממשלת רוזוולט. המגע הזה נמשך גם לאחר שעזב את הקאבינט, ונתחזק בזמן שהוא נעשה יושב ראש המגבית היהודית המאוחדת – אחריות שקיבל על עצמו בכובד-ראש, כמו כל דבר שהוא מקדיש לו את שימת לבו. כל השמות, ורבים אחרים שאפשר להוסיף עליהם, מעידים עדות מפליאה על אחדותה של יהדות אמריקה ביחס לבית הלאומי היהודי; למעשה הרי זו התגשמות הדבר, שנלחמתי לו לפני שנים רבות, בשעה שתכנתי את תכניתי בדבר הסוכנות היהודית.
היו כמה רגעים קשים שקדמו להחלטה האחרונה ב-29 בנובמבר, ודבר זה נוגע לא רק להצבעה המשוערת של נציגי העמים. היה, למשל, ענין החלוקה הטריטוריאלית ממש. כשדנו בענין זה סברו כמה מן השליחים האמריקנים, שהיהודים מקבלים חתיכה גדולה מדי מאדמת ארץ-ישראל, ולערבים הרשות החוקית לטעון כנגד זה. הוצע לחתוך מן המדינה היהודית המוצעת חלק ניכר של הנגב ולקחת ממנו את עקבה. מאז הכרזת באלפור ייחסתי ערך רב לעקבה וסביבתה. הקפתי באניה את מפרץ עקבה עוד בשנת 1918, כשבאתי לראות את האמיר פייצל, והיה לי מושג מאופיו של המקום הזה. עתה הוא נראה כמדבר קשה לעין, ומראה השממה מסתיר את ערך האיזור. ואילו דרוש רק מעט דמיון כדי לראות ברור, כי עקבה היא השער אל הים ההודי, והדרך מארץ-ישראל למזרח הרחוק העוברת את השער הזה, קצרה הרבה מזו העוברת את פורט סעיד ואת תעלת סואץ.
הייתי קצת נבהל כשנודע לי, בשבוע השני של נובמבר, כי המשלחת האמריקנית, ברצותה למצוא פשרה, שתהא קרובה יותר להתקבל על דעת הערבים, ממליצה על קיצוץ החלק הדרומי של הנגב, ובתוכו עקבה. לאחר התייעצות עם חברים של הנהלת הסוכנות היהודית, החלטתי ללכת לואשינגטון לראות את הנשיא טרומן ולהביא לפניו את הענין כולו.
בבוקר יום רביעי, 19 בנובמבר, נתקבלתי על-ידי הנשיא בלבביות רבה. דיברתי תחילה על הנגב בכללו, שנועד, לפי אמונתי, להיות חלק חשוב של המדינה היהודית. החלק הצפוני, מעזה ועד עסלוג' או באר-שבע, היא ארץ נחמדה. היא זקוקה, כמובן, למים, שאפשר להביאם שמה אם מן הצפון, לפי תכנית לאודרמילק, או אפשר לספקם במקום על-ידי המתקת המים המלוחים שנמצאו בשפע בסביבה ההיא. ובאמת אנו עסוקים הרבה במכוננו שברחובות בנסיונות למען האפשרות השניה, וגם עלה בידנו לייצר מי שתייה במחיר השוה; שאלת כמויות גדולות לצורך השקאה עדיין צריכה חקירה. היישובים המקבלים כבר מים מקו צינורות מראים תוצאות ניכרות. מר הנרי א. ואלאס, שחזר לפני זמן מה מביקורו בנגב, הופתע למראה שדה גדול של גזר, שנתן לפני כן יבול טוב של תפוחי-אדמה, ולידו מטע של באנאנות. כל זה נראה כדבר-דמיון, אם מביאים בחשבון, כי בחלק עולם זה לא צמח אף גבעול עשב במשך אלפי שנים. אבל דבר זה, אמרתי לנשיא, עולה בקנה אחד עם מה שהיהודים עשו בחלקים רבים אחרים של ארץ-ישראל.
אחר־כך דיברתי על עקבה. טענתי, שאם צורך הוא לחלק את הנגב יש לחלקו במאוזן ולא במאונך; דבר זה יהיה בו מן היושר, בתתו לשני הצדדים חלק של האדמה הפוריה וחלק של המדבר. אך בשבילנו הכרח הוא, כי בחלוקה זו תפול עקבה בחלקה של המדינה היהודית. כיום הזה עקבה היא מפרץ שאין בו תועלת; יש צורך לנקותו, להעמיקו ולעשותו נתיב-מים, שאפשר להכניס בו אניות בעלות נפח הגון. אם יקחו ממנו את עקבה, היא תישאר תמיד מדבר, לפחות במשך שנים רבות. ואם תהיה חלק מן המדינה היהודית, יחול בה מיד פיתוח, והיא עתידה להיות תרומה ממשית לעסקי מסחר, הואיל וייפתח קו-תחבורה חדש. נקל לשער שיבוא יום ותיחפר תעלה מאחד המקומות בחוף המזרחי של הים התיכון אל עקבה. אין זה מפעל קל לביצוע, אבל כבר הוּתותה תכנית כזאת בידי מהנדסים אמריקנים ושווידים. זו תהיה מסילה מקבילה לתעלת סואץ ותוכל לקצר את הדרך מאירופה להודו ביום אחד או יותר מזה.
ועוד טענתי לפני הנשיא, שאם המצרים יבחרו לנהוג באיבה כלפי מדינת היהודים, דבר שאני מקוה כי לא יבוא, יוכלו לחסום לפנינו את דרך תעלת סואץ, בזמן שזו תעבור לרשותם, דבר שעומד להתרחש בעוד שנים מעטות. גם העיראקים יכולים לעכב בידנו מלעבור דרך המפרץ הפרסי. וכן אפשר שננוּתק מן המזרח כולו. על-ידי בנין תעלה משלנו מחיפה או מתל-אביב לעקבה היינו יכולים למנוע אפשרות כזאת. תכנית זו יש בה הרבה אפשרויות לוקחות לב; ועצם העובדה, שדבר כזה ניתן להיעשות, בודאי ישמש מניעה לגבי סגירת הדרך להודו לפני היהודים. שמחתי שמחה גדולה בראותי את הנשיא קורא במפה במהירות ובבהירות רבה. הוא הבטיחני שיתקשר מיד עם המשלחת האמריקנית בלייק סאכסס.
בשלוש בקירוב אחרי הצהרים של אותו יום קרא האמבסדור הרשל ג’ונסון, ראש המשלחת האמריקנית, למר שרתוק מן הסוכנות היהודית להודיעו את ההחלטה בדבר הנגב, שלפי כל הסימנים הוציאה את עקבה מתחום המדינה היהודית. זמן מועט לאחר שנכנס שמה מר שרתוק, אך לפני שהתחילו לדון בדבר, נקראו השליחים האמריקנים אל הטלפון. בקצה השני של החוט היה נשיא ארצות הברית, שאמר להם, כי הוא רואה את ההצעה לכלול את עקבה במדינה היהודית כהגיונית וכי עליהם לסייע בדבר. כשיצאו מר ג’ונסון וגיניראל הילדרינג מתא הטלפון, לאחר שיחה שארכה חצי שעה, חזרו אל מר שרתוק, שחיכה להם בלב חרד. ולא היתה בפיהם אלא הערת-אגב: ‘או, מר שרתוק, באמת אין לנו להודיעך שום דבר של ערך’. מסתבר שהנשיא שמר הבטחתו, ושעות מועטות לאחר שראיתיו נתן את ההוראות הדרושות למשלחת האמריקנית.
הכרעה זו פתחה את הדרך להחלטת האסיפה הכללית ב-29 בנובמבר, שנתקבלה ברוב של שלושים ושלושה כנגד שלושה עשר, וזו לשון האומות המאוחדות: ‘המאנדאט של ארץ-ישראל יסתיים בהקדם האפשרי, ועל כל פנים לא יאוחר מאשר ב-1 באוגוסט, 1948… שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, ומשטר בין לאומי מיוחד לעיר ירושלים… יקומו בארץ-ישראל מקץ חדשיים אחרי גמר הוצאת הכוחות המזוינים של מעצמת המאנדאט, ועל כל פנים לא יאוחר מאשר באחד באוקטובר, 1948’.
פרק ארבעים וחמישה / המבחן 🔗
בעיות המדינה היהודית / עלייה / הגנה / עזרת אמריקה בכספים ובמקורות אדם / חוקת המדינה החדשה / צדק ומשפט / המיעוט הערבי / חוקה אחת לכול / מערכת חינוך אחידה / תעשייה וטכנולוגיה / סחורות מובחרות / היסודות הכפריים / הדת והמדינה / יחסים עם הערבים ועם המדינות השכנות / הגשר בין המזרח ובין המערב / הקמת תרבות גבוהה.
אני כותב את הדברים האלה למחרת ההחלטה ההיסטורית של האומות המאוחדות.
עם סיום שנת 1947 עומד עם ישראל. ובייחוד הציונים, לפני מבחן גדול. בטרם תעבור עוד שנה עלינו לייסד מדינה יהודית; עלינו להכין חוקה, לכונן ממשלה, לארגן את הגנתנו ולחדש את פני ביתנו הלאומי הקיים, כדי לעשותו מסוגל לקלוט, לפי התכנית, מששה עד שמונת אלפים עולים בחודש.
סעיפים אלה בלבד הם משימה עצומה. שבעים עד מאה אלף עולים בשנה מהוים הגדלה של יותר מ-12 למאה לגבי אוכלוסיה בת שש מאות וחמישים אלף נפש. אולם המספרים מבטאים רק מקצת מן הבעיה. בשנים שעברו כללה העלייה מעמד גדול של אנשים, שאם גם לא היו עשירים, אי אפשר היה לחשבם על מעמד הקבצנים. לרובם היה קצת קנין חומרי; מצב בריאותם היה טוב, לחלק מהם היה הון קטן, אחרים הביאו עמהם את מכונותיהם, כמעט לכולם היה משלח-יד. מימון העלייה הזאת היה תפקיד קשה, אך לא כבד מנשוא. העולה הבא עתה לארץ הוא חסר-אמצעים לגמרי. הכול גזלו ממנו. במקרים רבים הוא חולה בבחינה הרוחנית והגופנית ועליו לעבור תהליך ארוך של שיקוּם והסתגלות עד שיוכל להיות אדם יוצר. תפקיד זה בלבד יפול למעמסה כבדה על כוחה הכספי של היהדות; וכיון שיהדות אירופה היא עכשיו מועטת באוכלוסין, וחוץ מקיבוצים מעטים במערב, היא מדולדלת מאד, יהיה משא הפעולה הזאת על שכמה של יהדות אמריקה. על הקודם יש להוסיף את צרכי ההגנה, העולים, לפי מה שנודע לי עתה, עשרים וחמישה מיליון דולאר לשנה, ובודאי עוד יגדל הסכום. עלינו גם לגשת לכמה שיפורים טכניים נחוצים, כגון חידוש אמצעי התחבורה, דרכים, קרונות ונמלים. יהיה צורך במספר רב של בנינים חדשים. כל אלה יאלצו אותנו להכריז על מלוה ולהטיל מסים במהירות האפשרית. בקצרה, אנו עומדים לפני הבעיה הקשה והמסובכת של מימון מדינה חדשה.
ואין זו כלל שאלה של כספים בלבד. מן הראוי לשאול אם עומדים לרשותנו כל האנשים הדרושים למטרתנו. סבורני, שניטיב לעשות, אם נבקש מיהודי אמריקה לא רק עזרה בכספים אלא גם עזרה במקורות אדם. מצויים שם הרבה אנשים צעירים, שאוהדים את התנועה ושקנו להם נסיון רב בשירותי-מדינה חשובים והם רוצים לעזור לנו. אנשים רבים מסוג זה מצויים באנגליה. זה יהיה מבחן קשה מאד לציונים; עליהם להראות, שהם מסוגלים להסתלק מתביעותיהם החוקיות על תארים ציבוריים גבוהים ועל עמדות אשר ייתכן כי הן מגיעות להם לפי פעולותיהם לשעבר. עליהם להכיר, כי טובת המדינה דורשת להביא כוחות חדשים והשקפות חדשות, שיטפלו בכל המצב החדש.
הרבה יהיה תלוי גם בחוקה. יהיה מקום להצטער, אם חוקת הריפובליקה החדשה תיעשה בדמותה ובצלמה של חוקת ההסתדרות הציונית. האחרונה מיוסדת על עיקרון הנציגות היחסית, המוליך בהכרח לקיום מספר רב של מפלגות. עלינו להשתדל למנוע חזרה על הבחירות לועד הלאומי – הגוף המייצג של יהדות ארץ-ישראל עד עתה. סבורני, כי מוטב שתהיה לנו חוקה דומה לזו של האמריקנים, או שלא תהיה לנו כמעט כל חוקה, כמו לבריטים, על כל פנים בזמן הראשון, ושנבחון את דרכנו מספר השנים הראשונות בטרם נתקן תקנות חמורות וקבועות. אולם כל הדברים האלה, אם בשטח הכספים או בשטח התיקונים החוקתיים, עוסקים למעשה בצד החיצוני של המצב. כיון שהמדינה היא רק אמצעי למטרה, מן ההכרח להסתכל במטרה; או בלשון אחרת, המדינה היא רק כלי, שיש לצקת לתוכו את התוכן, ומן ההכרח הוא לידע מה יהיה טיבו של תוכן זה.
והנה היסוד הראשון של תוכן כזה, ולדעתי, עורק-החיים של חברה יציבה, הוא הצדק; ולא רק כעיקרון מופשט, אלא כפי שהוא מוצא לפועל בבתי-הדין ובארחות המשפט. הוא צריך להיות מהיר ולא יקר – כדי שכל אדם יוכל להשתמש בו – והוא צריך להיות שוה לכל אדם. אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי. עלינו להחזיק בעיקר שמצא את ביטויו בתורה: ‘תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם’. באמרי זאת, אין כוונתי שקיימות נטיות לאי-שויון או הפלייה. זוהי רק אזהרה בעתה, הדרושה מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאד. בטוח אני, שהעולם ישפוט על המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים, כשם שהמשפט על העם היהודי יהיה תלוי הרבה במה שנעשה ונחדל במדינה זו, בה ניתנה לנו הזדמנות נפלאה לאחר אלפי שנות נדודים וסבל.
הרי זו תופעה כל-כך לא-שכיחה, שהיא תהיה בלי ספק פלא המאה, ושניהם, גם אוהבינו וגם אויבינו – האחרונים יותר מן הראשונים, – ישגיחו עלינו בשבע עינים. קולה של ארץ-ישראל היה תמיד הולך, ועתה לאחר שנוסדה המדינה היהודית יגבר הקול. בטחוננו יהיה תלוי במידה מרובה לא רק בצבאות ובציים שנוכל ליצור, אלא ביציבותה המוסרית הפנימית של הארץ, שהיא תשוב ותשפיע על יציבותה המדינית החיצונית.
אבל הצדק, אף כי ראשון במעלה, הוא רק אחד היסודות בתוכן המדינה. אנו נעמוד לפני ריפורמה חשובה בכל מערכת החינוך, ובפרט בבתי-הספר העממיים והתיכוניים. מערכת החינוך שלנו מיוסדת עתה על חלוקת מעמדות. אני חושב, כי עלינו לדאוג לכך, שתהיה לנו מערכת חינוך אחידה, שהמדינה אחראית לה בשלימותה, ולא מפלגה מדינית זו או אחרת, המבקשת לעצב את רוחו של הילד כמעט מן העריסה. פיקוח מפלגתי על החינוך גורם חוסר-יעילות ויוצר משפט משוחד בלבו ובנפשו של הילד מתחילתו. דרך זו עלולה להחליש ולא לחזק את המדינה. במקום מפלגתיות צריכה להיות אזרחות, שהיא כמובן למעלה מן האינטרסים של המפלגה.
החינוך הטכני והגבוה צריך להיות מתוקן לפי החידושים האחרונים ומתרחב לפי צרכיה החדשים של המדינה. יהיה לנו צורך במהנדסי רכבות, מהנדסי נמלים ובוני-ספינות. עתה תהיה לנו היכולת להנהיג תעשיות חדשות; לצורך זה עלינו להרחיב הרבה את הכושר הטכני שאפשר להשיגו, להרחיבו בכמות ולשפרו באיכות וביעילות. וזה שוב ענין של חינוך בבתי-ספר, המתחיל לפעמים מראשית ימי הילדות. כן, למשל, קיים בשוייץ קורס ארוך מאד – שש או שבע שנים – בבית-הספר לשענוּת, המעמיד עובדים מומחים ופועלים מפקחים. משום כך תפסה השענות השוייצרית מקום גבוה כל-כך בתעשיה העולמית. עיקר זה כוחו יפה לגבי כל שאר מפעלי התעשיה.
ארץ-ישראל תצטרך לייצור סחורות מובחרות; רק בדרך זו יהיה ביכולתה להתחרות בארצות גדולות ועצומות ממנה, המציפות את השוק בסחורות מיוצרות בהמון. אך ייצורן של סחורות מובחרות אינו תלוי בכשרון בלבד. הוא מיוסד גם על יחס הוגן אל מלאכת היד, על הרצון לצאת ידי חובת המוּצר, להרשות רק לדברים מתוקנים כל צרכם שייצאו מבית-המלאכה ולהתרחק מן הזיוף. רק בדרך זו אפשר לקנות שם טוב, שהוא חשוב כל-כך במלחמה הכלכלית.
לסוג זה שייכים גם הישרוּת והיחס הכּן כלפי עולם חוץ; ברוב הימים גם אלה נושאים פירות. אפשר שמישהו יתאוה להתעשר מהרה על-ידי ייצור סחורה נפסדת שהיא עשויה למצוא לה בזמן הראשון שוק טוב, בייחוד בארצות מפגרות; אבל סוג ייצור זה משחית את היצרן, ולבסוף אין הוא מסוגל עוד לתקן עצמו ונשאר בדיוטה התחתונה בעולם התעשיה. על כן יוֹשר ביחסים מסחריים ותעשיתיים, כשרון-מעשה והשאיפה לייצר את המשובח והנאה ביותר הם היסודות, שעליהם אפשר לכונן תעשיה גדולה אף בארץ קטנה. ושוב הייתי רוצה להזכיר את הדוגמה של שוייץ. תכונת התעשיה שונה בכל ארץ וארץ, והיא תלויה באקלים. במצב הגיאוגראפי, במציאות חומר-גולם זה או אחר; אולם העיקרים המונחים ביסוד עיצוב מחומר-הגולם שוים הם. באמת, אפשר לדבר על פיתוח-תעשיה מוסרי.
למזלנו עשינו התחלה מצוינה בהתיישבותנו החקלאית. סבורני, שעל-ידי שיטת הלאמת הקרקע שלנו והקואופראטיבים שלנו ניצלנו משגיאות רבות, שמדינות ותיקות ועצומות סובלות מהן בכלכלתן. אין לנו דלת-עם ואין לנו גם בעלי-נכסים פיאודאליים. יש לנו בעל-אחוזה זעיר בריא, מפותח ומשכיל, העובד את אדמתו בדרך אינטנסיבית ולפי שיטות מדעיות, המסוגל להוציא לחמו בצורה מכובדת מנחלה קטנה בערך, שיש לו צל קורה, והוא יכול גם לחסוך מעט ליום רע. וכבר נכתב ודוּבר הרבה על צד זה של חיינו, שאין אני צריך להרחיב על כך את הדיבור במקום זה. הייתי רוצה להוסיף רק זאת: אילו צריך הייתי להתחיל את חיי מחדש, ולחנך שוב את בני, אפשר שהייתי נוטה למופת של איכרינו בנהלל או בדגניה.
עתה ניתנה לנו היכולת לרכוש יותר קרקע, לכונן יותר ויותר יישובים כאלה, וליצור שוב מין שיווי-משקל בין העיר ובין הכפר. התרבות עומדת על הכפר ועל אדמת ה' יותר מאשר על העיר, אף כי ישנם כמה קוי-אופי מצודדים בחיי העיר שלנו. בפינות השקטות של הכפר תפרחנה ותשגשגנה השפה, השירה והספרות. יציבות הארץ אינה תלויה בערים באותה מידה שהיא תלויה באוכלוסיה הכפרית. במידה שהיישוב הכפרי גדול ומעורה, בה במידה רחב ומוצק יסוד המדינה. אנו אין לנו להתירא מפני שמרנותו או פגרנותו של האיכר היהודי, או מפני עלייתו של הטיפוס הקוּלאקי. דבר זה אי-אפשר שיקרה עוד במערכת חיינו. ויש רצון לראות הכרעה נגד גידולן הפזיז של ערים כגון תל-אביב וחיפה. יש לעשות למען פיזור האוכלוסיה העירונית ולא למען יצירת ערים-מפלצות, כאלו שאנו רואים באירופה או באמריקה. ערים-מפלצות אלו בעל-כורחן מורכבות ממבואות מטונפים ומבתי-לוקסוס, אם לא מארמונות. עדיין בידנו למנוע קצוות אלו בתיכנון ערינו וכפרינו. כפר בארץ-ישראל אפשר שיהיו לו כל היתרונות של העיר מפני קרבתו אליה, וכל הנעימויות של חיי הכפר, הואיל והמרחקים קטנים מאד.
בשלבי ההתהווּת של המדינה תתעוררנה שאלות רבות בעניני הדת. ישנן עדות דתיות חזקות בארץ-ישראל, שעתה, במשטר דימוקראטי, תתבענה בצדק את זכויותיהן. סבורני, כי חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר העיקרים בהנהגת המדינה. הדת תצומצם בבתי-הכנסיות ובבתי המשפחות הרוצות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי-הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה.
מימי לא יראתי אנשים דתיים באמת. הטיפוס האמיתי של האיש הדתי לא היה מעולם תוקפני מבחינה מדינית; להפך, אין הוא מבקש שררה. עניו וצנוע הוא – והענוה היתה הקו בחיי רבותינו וחכמינו הקדושים בימים מקדם. רק הטיפוס החדש החילוני של הרב, הדומה במקצת לחבר של מפלגה קליריקאלית בגרמניה, בצרפת או בבלגיה, ממנו נשקפת סכנה, רק הוא מבקש את הכוח, בהציגו לראוה את הכרתו הדתית. אין תועלת להוכיח לאנשים כאלה, שהם עוברים על עיקר גדול שבתורת חכמינו ז"ל: ‘ואל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה’. המלחמה תהיה כבדה. אני רואה שצפוי לנו משהו שאולי יזכיר את ה’קולטור-קאמפף' בגרמניה, אבל עלינו להיות תקיפים, אם חפצי חיים אנו; עלינו לתחום תחום ברור בין השאיפות הדתיות החוקיות וחובת המדינה להגן על השאיפות האלה ובין יצר-הכוח, שמגלות לפעמים קבוצות דתיות-כביכול.
דיברתי על יחסינו הפנימיים עם המיעוט הערבי שלנו; עלינו לקבל על עצמנו גם את התפקיד הקשה להגיע לידי הבנה ושיתוף-פעולה עם הערבים במזרח התיכון. הצלחת המאמץ הזה תהיה תלויה בשני גורמים חשובים. ראשית, יש להביא את הערבים לידי הכרה, כי החלטת האו"מ היא סופית, וכי היהודים לא יפלשו לשום טריטוריה מחוץ לגבולות שנקבעו להם. באשר לדבר הזה ישנו פחד בלבם של ערבים רבים, ואת הפחד הזה יש להסיר מלבם בכל הדרכים. שנית – ודבר זה קשור בבעיתנו הפנימית – עליהם לראות מתחילה, כי באחיהם בתוך המדינה היהודית נוהגים בדיוק כשם שנוהגים באזרחים היהודים. יהיה צורך להקים מחלקה מיוחדת שתטפל בעדה הלא-יהודית. תפקיד המחלקה יהיה לשתף את המיעוט בכל היתרונות ובכל המעשים שיקומו במדינה היהודית.
המצב מחייב טאקט, הבנה, אהדה אנושית והרבה בינה מדינית; אבל מאמין אני, שאם נלך בדרכים שרמזנו עליהן, יבוא שיתוף-הפעולה הנכסף, אם גם יתמהמה. ועלינו לשים פנינו גם אל ארצות-המזרח שמעבר למזרח התיכון. שיחקה לנו השעה באותם הימים הגורליים של ישיבות האו"מ לבוא במגע עם המשלחת ההודית, שהשתתפו בה כמה אנשים ונשים מצוינים ביותר. היו לנו כמה שיחות עמהם, ומהם יצא הדבר להציע, ראשית, שאבוא לבקר בהודו; שנית, שנשלח קבוצה של מהנדסים ואנשי-מדע יהודים להודו, כדי להציע שם דרכי פיתוח חדשות; שלישית, שתלמידים הודיים יבואו לבתי-אולפן יהודים בארץ-ישראל. האנשים הללו רואים את ארץ-ישראל כנקודת-חלוץ של תרבות מערבית ביחס למזרח. כאן מצויה הזדמנות כבירה לגשר גשר בין המזרח ובין המערב – אחד התפקידים המצודדים ביותר, שהמדינה היהודית בארץ-ישראל יכולה למלא. תפקיד זה כשהוא לעצמו הוא גדול ונעלה כל-כך, שהוא דורש את מאמציהם של הרבה אנשים מוכשרים. האם מבינים אנשינו, ברוח הניצחון המפעם אותה בשעה זו, את כל הצפון במצב-ענינים חדש זה, והאם יש לנו האנשים המסוגלים להשתמש באפשרויות הללו, אחרי שיקול נכון?
דיברתי על המזרח. אך יש גם אזור מערבי של ארצות הים התיכון, שיהיה צורך להקים עמהן יחסי שכנות טובה: יון, איטליה, איי הים התיכון עד לגיבראלטאר. הנה טורקיה, הצופה אל ארץ-ישראל כנקודת-חלוץ של תרבות אירופית. התפתחותנו המסחרית והתעשיתית תהיה תלויה במידה מרובה ביחסינו עם הארצות האלה. אם ארץ-ישראל תצליח ליצור את היחסים הרצויים, יכולה היא להיות לפיניקיה חדשה, ואניות-הסוחר שלה יכולות להגיע עד לחופי אמריקה.
אין כוונת הדפים האחרונים האלה להתוות את התכנית המלאה של המדינה היהודית. הרבה מאד צריך יהיה להניח למסה ולמשוגה, ונצטרך ללמוד את הדרך הקשה – מפי הנסיון. אלה הם רק רמזים וציונים לאורך הדרך, שלפי דעתי, עלינו ללכת בה, אם רוצים אנו להגיע אל המטרה. והמטרה היא לבנות תרבות גבוהה מיוסדת על העיקרים החמורים של המוסר היהודי. מן העיקרים האלה אסור לנו לשטות, כפי שעשו אלמנטים מסוימים בתקופה הקצרה של הבית הלאומי שכרעו ברך לפני אלוהי נכר. הנביאים ייסרו תמיד קשות את עם ישראל על הנטייה הזאת; ומדי שובם לעבודת אלילים, מדי היותם לאחור, נענשו בידי אלוהי ישראל הזועם. קשה לומר, אם יקומו שוב נביאים בישראל בעתיד הקרוב. אך אם יבחרו בדרך חיים ישרים, קשים וטהורים על פני האדמה במושבים בנויים על עיקרים ישנים, ובערים נקיות מן הסיגים, שנחשבו לפעמים בטעות כתרבות; אם ירכזו את פעולותיהם בערכים אמיתיים, בתעשיה, בחקלאות, במדע, בספרות או באמנות – או אז ישקיף אלוהים בחסד על בניו, אשר אחרי נדודים רבים שבו לגבולם לעבדו בשיר תהילה על שפתותיהם ובמעדר בידם, להחיות את ארצם הקדומה ולעשותה מרכז של תרבות אנושית.
חתימה 🔗
כתשעה חדשים חלפו מאז כתבתי את הפרק האחרון של הזכרונות האלה. אז הייתי סבור, כי תפקידי נגמר וכי הסיפור – שהוא אולי ארוך מדי – תם ונשלם. ואילו המאורעות שאירעו בינתיים היו ממין כזה. המאלץ אותי, הן מטעמים אישיים והן מטעמים כלליים, להוסיף עוד מלים מספר. לא הכנסתי כל שינויים במה שכתבתי עד 30 בנובמבר 1947. גם במקום שהסיפור הוא ‘לפי התאריך’; מה שיבוא כאן הוא סקירה קצרה של התפתחויות היוצאות מן הכלל שהתרחשו בינתיים.
אנו קיבלנו את החלטת האו“מ מ-29 בנובמבר כמות שהיא – החלטה בין-לאומית חגיגית. הנחנו – אולי בלי שנתעמק הרבה בדבר – כי במידה שיהיה צורך בפעולה מצד האו”מ כדי לבצע את ההחלטה, פעולה כזאת בוא תבוא; ואולם הנחנו גם הנחה אחרת – וכאן עמדנו על קרקע ממשית יותר, – שהאחריות העיקרית לביצוע תהיה מוטלת עלינו. אני כשלעצמי סבור הייתי, כי יפה שאבוא לארץ-ישראל שעה אחת קודם, ועשיתי את הכנותי לשם כך.
מטעמי משפחה וטעמים אחרים החלטנו לסור בדרכנו ללונדון לשם ביקור קצר, והיינו שוב בדירתנו הישנה בדורצ’סטר ב-23 בדצמבר1947. נראה היה, שאין לפנינו עבודה מדינית באנגליה, הואיל והממשלה הבריטית הודיעה על כוונתה למלא בנאמנות את החלטת האומות המאוחדות. ישבנו שם והתענגנו על חברת ילדינו וכמה מידידינו; טיפלתי בכמה מעסקי המוזנחים זה שנים. נאמתי באסיפה ב- Palestine House ובמסיבה קטנה לטובת המגבית הארצישראלית המאוחדת; אלו היו הופעותי הפומביות היחידות. נרשמנו לטיסה לארץ-ישראל ב-25 בינואר.
אך בשבועות מספר אלה חלה תמורה מדאיגה במצב שבלייק-סאכסס, והיא תוצאה מן השינוי לרעה שחל במצב שבלונדון ובארץ-ישראל. נתברר עד מהרה, כי הממשלה הבריטית הכניסה פירוש מיוחד להבטחתה ‘למלא בנאמנות’ את החלטת האו"מ. אסיפת האומות המאוחדות מינתה ועדה בת חמישה – זו שנודעה אחר־כך בשם ‘חמשת עולי-הרגל הבודדים’, – שתלך לארץ-ישראל ותתחיל בביצוע ההחלטה. הוטל עליה להקים צבא אזרחי יהודי ומועצת ממשלה זמנית. אם לאחר הסתלקות ממשלת המאנדאט תתגלה התנגדות ערבית, תקים מועצת הבטחון כוח בין-לאומי; בינתיים אחראית ממשלת המאנדאט לקיום הסדר. אבל כשרק ימים מספר אחרי ישיבת מועצת הבטחון התקיפו ערבים את התחבורה היהודית, לא נקטה ממשלת המאנדאט שום אמצעים. נראה היה, שהממשלה הבריטית ראתה בעצם ההגנה על חיי היהודים ביצוע החלוקה, וההבטחה ‘למלא בנאמנות’ של החלטת האומות המאוחדות לא חייבה זאת. המהומות, שנקל היה לדכא אותן בפעולה מהירה, ניתנה להן רשות להתפשט – מעשה ישן נושן. כוחות ההגנה של היהודים היו עוד בזמן ההוא ב’מחתרת‘, שערי שוק-הנשק העולמי היו נעולים בפניהם, וכלי-הנשק שהיו בידיהם, אילו נתגלו, היו נלקחים מהם. וממשלת המאנדאט, אף-על-פי שהיא גופה סירבה להגן על היישוב היהודי, לא הכירה בזכות היהודים להגן על עצמם. משמרות-הליווּי של ההגנה נחפשו. לוחמי ההגנה נאסרו בשעה שהגנו על חיי יהודים. ה’מילוי בנאמנות’ של ההחלטה נעשה באמת מעשה חבלה.
ולא רק בדרך פאסיבית. מעצמת המאנדאט סירבה ליתן לועדת האו“מ רשות כניסה לארץ, סירבה להרשות אירגון צבא אזרחי יהודי כדי שיטול לידו את ההגנה, סירבה למלא אחרי המלצת האסיפה לפתוח נמל בשביל עלייה, סירבה למסור כל שירות ממשלתי למוסד יהודי; היא הוציאה את ארץ-ישראל מאזור השטרלינג, פירקה את ציוד השלטון בלי למסור ממנו כלום, ובאותו זמן הרשתה לבטל כמה משירותי הממשלה. אך בו בזמן שארץ-ישראל היתה נעולה בפני ועדת האו”מ, היו גבולותיה פתוחים לפלישת כוחות ערבים בלתי סדירים שעברו את גשר אלנבי שעל הירדן, נקודה שקל היה להפקיד עליה משמר! במסיבות אלה מה פלא שהתקפות הערבים היו מתרבות והולכות. הערבים הבינו עתה, כי מה שלא ניתן להם להשיג בטענות לפני בית-הדין של האומות המאוחדות, יוכלו להשיג בכוח הנשק. הם קיבלו חיזוק בהשקפתם זו על-ידי ההשפעה שמעשי-המרדוּת שלהם השפיעו, לפי שנראה להם, על הדעות בארצות הברית ובאומות המאוחדות. על יהודי ארץ-ישראל, שידיהם היו כבולות על-ידי מעצמת המאנדאט, הוציאו משפט נמהר ושטחי, שאין הם מסוגלים להתגונן, ובחוגים מסוימים הרימו צעקה, כי רק התערבות מזוינת בידי האומות המאוחדות – אפשרות שנעשתה מיום ליום רחוקה יותר – עשויה להציל את החלטת נובמבר. האשימו בגלוי את היהודים, שהם הפריזו בכוחם ולא העריכו כראוי את כוחם הצבאי של הערבים, והשיגו אפוא את מעמד המדינה שלהם, לא פחות ולא יותר, אלא בדרך של בלוף. נוסף על כל אלה הכריזה ממשלת ארצות-הברית על איסור משלוח נשק לכל המזרח הקרוב, פעולה, שהתכונה כנראה להעמיד את הערבים התוקפים ואת היהודים המתגוננים במדרגה אחת. וכן נוצר מצב מורכב יפה, שנתן לאויבי המדינה היהודית לעשות את הנסיון האחרון והנואש לכפות ביקורת ההחלטה של האומות המאוחדות.
כחצי חודש ינואר, בהיותי בלונדון, הומטר עלי מבול של מכתבים, טלגראמות וטלפונים מאת ידידים בארצות-הברית. הנהלת הסוכנות היהודית שלחה לי הזמנה רשמית לחזור לניו-יורק ולשתף עמה פעולה במשבר ההולך וגובר. סירבתי לקבל. עדיין החזקתי בתקוה, כי ההדורים יתיישרו באיזו דרך, וסבור הייתי, שאביא תועלת יותר על במת ארץ-ישראל. אך עם התקרב מועד נסיעתנו. נעשו קריאות הטלפון מניו-יורק מרובות ודחופות יותר, וידידי האחראים הפצירו בי זה אחר זה לשנות את דרכי. יום אחד לפני שהמטוס צריך היה להמריא, ביטלנו את הטיסה ועלה בידנו להשיג מקום ב’קוין מרי' ל-27 בינואר. שני הימים האחרונים בלונדון היו כמין סיוט-לילה. הסכמנו למסור את הקומה בדורצ’סטר ב-25 בחודש, והאיש מיהר להיכנס לתוכה. הוא טרד אותנו מחדר לחדר, סילק שטיחים מתחת רגלינו, כרים מאחורי גבינו. תמונות מעל לראשינו, ומה שהיה במשך תשע שנים מעוננו בלונדון, נמוג לעינינו ושב להיות שורה של חדרי-מלון כשהיה. וכל אותה שעה מגיעות טלגראמות וקריאות-טלפון. וב-27 הגענו, אשתי ואני, מתוך אפיסת כוחות גמורה אל הרכבת המיוחדת המוליכה אל האנייה.
ב-4 בפברואר באנו שוב לניו-יורק, ובאותו יום מסרתי לעיתונים גילוי-דעת, שבו אמרתי בין שאר דברים: ‘אמנם יודע אני, כי ביצוע החלטת האומות המאוחדות כרוך בכמה קשיים, אבל קשיים אלה אינם נראים חשובים כלל בהשואה עם הסכנות שתיוצרנה, אם המדיניות של האומות המאוחדות תשונה בכוח הזרוע. אילו קרה דבר כזה, ואין אני מאמין כי יקרה, תהיה אחת מתוצאותיו – ירידה לאו“מ ומכה קשה לעצם הרעיון של סמכות בין-לאומית. תוצאה אחרת תהיה: הארכת הסיכסוך בארץ-ישראל… טובת אמריקה דורשת חיזוק האו”מ, צימצום הסיכסוך במזרח הקרוב ונאמנות קפדנית למדיניות שהיא התחייבה בה… אומץ לבם התקיף של יהודי ארץ-ישראל ממלא את לבי גאוה רבה. הם רשאים לקוות, כי העולם התרבותי, שסמך את ידו על זכותם לעצמאות לאומית, לא יעזבם לנפשם בעמדם לפני התקפה רצחנית, שהולכת ומוקמת כנגדה על-ידי כוחות הקיצוניות והאלימות בעולם הערבי… ועתה התפקיד הדחוף הוא להוכיח לערבים על-ידי עובדות ממשיות, שאין למנוע את הקמתה של המדינה היהודית..’.
האמת היא, כפי שברור היום לעין הכול, כי העובדות היו קיימות למעשה, אך הואפל עליהן בכוונה תחילה על-ידי משחק מדיני. היתה לי הכרה עמוקה, כי לא זו בלבד שהיהודים מסוגלים בהחלט להתגונן, אלא שכל הסכנה המוכרזת בקולי-קולות בדבר תוהו-ובוהו גמור בשלטון של ארץ-ישראל, לאחר הסתלקות הבריטים, היתה רק אשליה, שנוצרה בעיקר על-ידי קו-הפעולה הבריטי והוכחשה למעשה על-ידי המבנה המוצק של היישוב היהודי. אבל באותם הימים לא קל היה להוכיח לבני-אדם, כי המצב המציאותי בארץ-ישראל סוּלף. בואשינגטון כבר מקובל היה, כי מתוך התחשבות ב’עובדות' יהיה צורך בביקורת יסודית של הענין כולו, והחלטת נובמבר, אם גם לא תבוטל למעשה, יצטרכו לדחותה לזמן בלתי מוגבל. כשהתחילה מועצת הבטחון לדון בבעיה בסוף פברואר, היתה מנהיגותה של אמריקה רופפת. מן המעצמות שתמכו בהחלטת נובמבר, רק ברית הסובייטים עמדה עדיין על קיום סמכותן של האומות המאוחדות. מועצת הבטחון לא יכלה לקבל שום ריזולוציה לחיזוק החלטת האסיפה הכללית.
במסיבות אלו קיבלתי ראיון עם נשיא ארצות-הברית. לרוע מזלנו נדחה הראיון מכמה טעמים, אחד מהם – חולשת בריאותי, שנגרמה בעיקר על-ידי המאמץ ולחץ המאורעות. בשעה שהגעתי לואשינגטון, ב-18 במארס, נראה היה שהזרם הנגדי נעשה חזק לאין מעצור. הנשיא עצמו התייחס באהדה, ועדיין הראה תוקף רצון ללחוץ לטובת החלוקה. אך מסופקני אם הוא בעצמו ידע באיזו מידה הפירו פקידי מיניסטריון החוץ את מדיניותו ואת מחשבתו. ביום המחרת, ב-19 במארס, הודיע הסינאטור אוסטין, הנציג האמריקני במועצת הבטחון, על שינוי מדיניותה של אמריקה. הוא הציע לדחות לפי שעה את ביצוע החלוקה, להכריז על הפוגה בארץ-ישראל ולכנס מושב מיוחד של האסיפה הכללית כדי להחליט על משטר נאמנות לארץ-ישראל, שייכנס לתוקפו עם סיום המאנדאט, כלומר, ב-15 במאי. עם כל האזהרות ששמענו, היתה הפגיעה פתאומית, מרה, ובסקירה שטחית – מכת-מות לתקוותינו שטיפחנו ימים רבים.
רעיון הנאמנות לארץ-ישראל בתאריך מאוחר זה היה משולל יסוד מציאותי. יהדות ארץ-ישראל יצאה מגיל האפוטרופסות. יתר על כן, כל מה שגרם לו למאנדאט שלא יהיה בר-ביצוע יימצא גם במשטר הנאמנות, ועוד ייוסף הזכרון, שרק לפני חדשים מספר נמצאנו ראויים למעמד של מדינה. אילו קיבלנו את ההכרעה הזאת היינו עושים עצמנו לצחוק בעיני הדורות.
בגילוי-דעת לעיתונות ב-25 במארס אמרתי: 'התכנית שעובדה על-ידי האסיפה היתה פרי תהליך ארוך וזהיר של דיון, שבו נבחנו הטענות המנוגדות של הצדדים השונים לאור היושר והצדק הבין-לאומיים. כדי להביא לידי מיצוּע בין התביעות הלאומיות של היהודים והערבים, נדרשו היהודים להסתפק בשמינית אחת של השטח המקורי, שנמסר למאנדאט הארצישראלי. הם נקראו לשתף פעולה בסידור מיוחד לירושלים, שלפיו יועדפו קשריה הבין-לאומיים של העיר על אופיה היהודי המכריע. קיבלנו את ההגבלות הללו רק משום שנגזרו על-ידי הסמכות העליונה של המשפט הבין-לאומי ומתוך שלשטח המוגבל שפסקו לנו נהיה בני-חורין להעלות את אנשינו וליהנות ממתנת העצמאות ההכרחית – זכות שניתנה לערבים בשטחים נרחבים…
והנה באים אנשים וטוענים, כי יש לסלק את החלטת החלוקה, משום שלא קיבלה את הסכמת כל הצדדים! והרי משום שמעצמת המאנדט גופה הדגישה תמיד, שאין כל סיכוי להסכם, מסרה את הבעיה לאומות המאוחדות… כל פתרון שיוטל ידרוש כפייה. יש לעשות מאמץ מוגבר לשם פתרון שהומלץ עליו פעמיים על-ידי ועדות בעלות חשיבות – הועדה המלכותית וועדת האומות המאוחדות, ועתה חוּזק על-ידי סמכות האסיפה הכללית. שנים רבות משנות חיי הקדשתי לבעיה חמורה זו, ואני יודע שאין היום פתרון מעשי אחר, ואין פתרון אחר שיביא לידי יציבות בעתיד – בודאי לא מדינה ערבית אחידה, שמצפוּן העולם דחה אותה, או הנוסחה הנקראת פדראלית, שעל צד האמת אינה אלא מדינה ערבית בלבוש אחר, או מאמץ בלתי-אפשרי לכפות נאמנות ולעצור בעד התקדמות היהודים בארץ-ישראל לקראת עצמאותם המגיעה להם במשפט.
'ואשר לכניסת כוחות ערביים זרים לארץ-ישראל, לא היתה נוצרת שום בעית-בטחון, שצבא-האזרחים במקום, לפי שהביאה החלטת האסיפה בחשבון, לא היה יכול להתגבר עליה. לעולם לא אבין איך יכלה ממשלת המאנדאט להרשות לכוחות ערביים זרים להיכנס לארץ-ישראל באין מעצור על-גבי גשרים ודרכים ולהתכונן ללא הפרעה וללא עונש למלחמה נגד היהודים ונגד ההחלטה שנתקבלה באומות המאוחדות. תמיד הרימותי על נס את המעשה המדיני הרב של בריטניה הגדולה, שהיתה הפותחת בהכרה הבין-לאומית על זכותנו להיות לעם. אך בהפקירה את כל הנמצא בארץ-ישראל, אדם ורכוש, להרס בידי פולשים זרים, פעלה ממשלת המאנדאט נגד מיטב מסורתה היא והניחה ירושה טראגית לעתיד הארץ…
‘יהודי ארץ-ישראל ימצאו תמיכה אצל יהודי העולם כולו באותם הצעדים, שייראו להם נחוצים להבטיח את קיומם ואת חירותם הלאומית כשהמאנדאט יגיע לקצו. ועתה הייתי רוצה להמריץ את העם היהודי שיכפיל את מאמציו כדי להבטיח את הגנתה ואת חירותה של המדינה היהודית’…
במכתב פרטי אל נשיא ארצות-הברית, שנכתב ב-9 באפריל, הרציתי את ההשקפות האלה בפרוטרוט, והוספתי בדבר השמועות הנפוצות, כי ממשלת המאנדאט עומדת להניח את ארץ-ישראל במצב של תוהו-ובוהו: 'הן היהודים והן הערבים נתבגרו לעצמאות, והם כבר נשמעים במידה מרובה למוסדותיהם הם, בעוד אשר השלטון הבריטי המרכזי מתמוטט לגמרי. בשטחים גדולים של הארץ שולטים היהודים והערבים למעשה בחייהם ובעניניהם. אי-אפשר להחזיר את מחוגי השעון למצב שלפני ה-29 בנובמבר. רצוני להעיר גם תשומת לבו לרושם הפסיכולוגי שבהבטחת עצמאות יהודית בנובמבר ובנסיון לבטלה במארס…
‘הברירה העומדת לפני עמנו, אדוני הנשיא, היא בין מעמד מדינה ובין כליון. ההיסטוריה וההשגחה נתנו את ההכרעה בענין זה בידך, ואני מאמין שתכריע ברוח החוק המוסרי’.
בהשתלשלות המהירה של המאורעות האחרונים, אפשר שחלק גדול מן הקהל שכח כבר מה שחורה היתה התמונה שנראתה לעינינו רק לפני ירחים מספר, והדעה הכללית היתה, כי הציונים ‘נחלו מפלה’. זמן מה לאחר שינוי המדיניות באו“מ באה המשלחת האמריקנית, המורכבת מסינאטור אוסטין, פרופיסור ג’יסאפ ומר רוֹס אל מלוני והשתדלו לקבל את תמיכתי בהצעת הנאמנות. בודאי התמהתי אותם כשם שהכזבתים, הואיל והודעתי בפשטות, שאין אני מאמין באגדת הכוח הצבאי של הערבים, ואני רואה את כוונת היהדות הארצישראלית להכריז על עצמאותה ביום סיום המאנדאט מוצדקת בהחלט וריאליסטית מאד. מר פּארודי, נציג צרפת, בא לסעוד עמנו וחזר על נימוקי המשלחת האמריקנית. לא היתה בפי אלא אותה תשובה. הוספתי, שאם תינתן ליהודי ארץ-ישראל רק אפשרות למחצה, הם יביאו טובה לעולם בנפצם את המיתוס, שהקימו מסביב לתוקפנים הערבים. פארודי היה אדיב, אך ברור היה שאינו מאמין. כעבור חדשים אחדים, כשהענין הגיע לידי הכרעה, הודיע פארודי לנציג היהודי בלייק-סאכסס: 'מה שנראה לי כדברי תעמולה בפי ד”ר וייצמן היתה כנראה האמת'.
את דברי מחאתי החריפים ביותר שמרתי בשביל מר קריץ‘-ג’ונס, מיניסטר המושבות הבריטי, כשביקר אצלי בשכבי על ערש דוי. בריטניה הגדולה היתה נתונה במצב משונה: היא בעיקר היתה אחראית לכשלונה – עד כאן – של החלטת החלוקה, אך לא הראתה כל התלהבות להצעה האחרת בדבר נאמנות. ההשקפה הבריטית היתה כנראה זו: אין ברירה אלא לעזוב את הערבים והיהודים לנפשם לתקופה ידועה, שיקיזו דם זה לזה. ברור היה שהבריטים חזו מראש, כי הערבים יחדרו בעומק ניכר לתוך השטח שהוקצה ליהודים, ועל בסיס המצב שייוצר, אפשר יהיה להשיג פתרון חדש, שיהא נוח לערבים, מן הבחינה המדינית והטריטוריאלית כאחת. והרי זה מביא לידי מחשבות מתמיהות על שייכותם של הבריטים לארץ-ישראל, שהם, אשר היו במקום במשך שלושים השנים האחרונות, יכלו לשגות כל-כך בהערכת הגורמים. מה נפשך, או שהאמינו באמת כי הערבים יכריעו אותנו, או שהאמינו – ודבר זה הראה טעות עמוקה יותר בהבנת המציאות, – כי אנו נוותר בדרך משפילה על זכויותינו לאחר המבחן הראשון. מר קריץ’-ג’ונס טען, כי פלישת שבעת אלפים וחמש מאות ערבים לאדמת ארץ-ישראל נעשתה שלא על דעת ממשלת המאנדאט, אבל לאחר שהם כבר נמצאים שם, על היהודים להתחשב בהם. השיבותי לו, שאין בדעתנו לפנות כל שטח שהוקצה לנו. בצער עמוק ראיתי את המאנדאט שהוא בא לסופו במסיבות המביישות את תחילתו, אך הקולר אינו תלוי בנו. הבריטים הכריזו כי ‘כל זמן שהם מצויים בארץ-ישראל הם עומדים על דעתם, כי הם לבדם צריכים לפקח על הארץ’. אפשר היה להבין יפה, שמעצמה גדולה מקנאה לכבודה, אולם בריטניה הגדולה לא קינאה לכבודה כלל, כשהדבר נגע להרחקת הפולשים הערבים. האם היה בזה משום הרמת קרנה של בריטניה? ואיך סבל שמה הטוב של בריטניה להניח את הארץ במצב של תוהו-ובוהו מאורגן? בנקודות אלו היו דברי מר קריץ'-ג’ונס מתחמקים מאד.
האסיפה הכללית של האומות המאוחדות נתכנסה שוב בחצי אפריל. באותו זמן יכולנו להציע משהו יותר ממחאות, הואיל והעובדות התחילו להתגלות. ‘צבא-השיחרור’ של קאוּקג’י ספג מכות הגונות במשמר העמק. בכמה מחלקי הארץ פתחו כוחות היהודים בהתקפה. מתוך משמעת ויזמה מפליאות התחיל היישוב לכונן בפועל תבנית מדינה על חרבות משטר המאנדאט. הוא הקים מחלקות שלטון מרוכז בשטחים שהבריטים יצאו מתוכם בהדרגה. ברור היה, כי בעוד אשר באו"מ מתוכחים על נאמנות, הולכת ומתהוה המדינה היהודית.
סבורים היו, כי תכנית הנאמנות תתקבל בלי קושי; אולם במשך שני החדשים שעברו על ההצעה נשתנה שוב המצב מיסודו. מושב האסיפה הצטיין בנאומו החשוב של נציג ניו-זילאנד, סיר קארל ברנדסן, שדרש כי האו“מ יעמוד על החלטתו. ‘לא החלטות דרושות לאומות המאוחדות כי-אם החלטיוּת’. דעתו מצאה תמיכה באוסטראליה ובארצות אירופה המזרחית ובמגינים האמיצים על הענין היהודי מאמריקה הדרומית, ובתוכם פרופיסור פאבריגאט מאורוגויי וד”ר גראנאדוס מגואטימאלה, שעם שניהם הייתי במגע קרוב. באותו זמן הכרתי גם את המזכיר הכללי של האו“מ מר טריגוי לי, האיש שהגן בקנאות, בגבולות הכוח שניתן לו מטעם הצ’ארטר, על סמכותה של האסיפה. בימי המשבר האלה מצאנו לנו הרבה מליצים בעיתונות, ובראשם מר סאמנר וולס, שכתב שורה של מאמרים רבי-רושם ב’היראלד טריביון‘. ה’ניו-יורק טיימס’, שהתייחס לכל היותר בקרירות לפרוגראמה הציונית, ביקר בחזקה את נסיגת האו”מ ודרש לאפשר את החלוקה. אך הענין התנהל בכבדות. כשנתברר באסיפה, כי תכנית הנאמנות אין לה סיכויים להתקבל, הומצאה נוסחה אחרת לצורך דחייה – ‘הפוגה זמנית’: שני הצדדים יפסיקו את האש, לא תתקבל שום החלטה מדינית, עלייה יהודית מוגבלת תורשה במשך חדשים מעטים, וכתמורה לבטחון ארעי ומסופק זה, יסתלקו היהודים מן ההכרזה על מדינתם לפי החלטת נובמבר. לכאורה, היתה זו הצעה שאין בה כדי להזיק; אך ביסודה היתה מסוכנת מאד, ולו רק מפני הטעם, שכל סירוב לראות את המצב כמות שהוא החליש את סמכות האו"מ וחיזק את אויבי המדינה היהודית באמונתם, שאפשר למנוע את הקמתה.
עמדתי כמובן במשך תקופה זו בהתיעצות תמידית עם מר שרתוק, דוברנו הראשי באו“מ, ועם חבריו. הם ראו יפה את הסכנות הצפונות בהצעת ההפוגה; אבל הם ראו כמו כן, כי ההצעה היתה עשויה לקחת את לב האלמנטים הפחות תקיפים בדעתם בתוך שורותינו אנו. הנימוק רב-הרושם ביותר נגדנו היה אולי זה, כי בהכריזנו על מדינה יהודית, כפי הנראה, נגד רצונה של אמריקה, אנו עומדים להרחיק מעלינו ידיד כביר-כוח. ולא עוד אלא שהיה צורך באומץ-רוח מסוים לסרב להפוגה בזמן שצבאנו הנולד בארץ-ישראל היה עדיין חסר-ציוד והתוצאה היתה עדיין, לפי הנראה, מוטלת בספק. ה”ה שרתוק, גולדמאן וחבריהם סבורים היו, כי בנקודה זו תהיה לדעתי על המצב השפעה ניכרת גם בתוך שורותינו אנו וגם מחוצה להן.
אף רגע אחד לא הייתי מסופק באשר לתוצאת ההפוגה הזאת וכן של הנאמנות. ברור היה לי, כי כל נסיגה היא הרת-אסון. כמו בעבר כן גם עתה היתה לפנינו רק דרך אחת – ליצור עובדות ולבנות על יסודן. מעולם לא ניתנה עצמאות לעם; היא נרכשה; ולאחר שנרכשה היה צורך להגן עליה. ואשר ליחס ממשלת ארצות-הברית, הרגשתי כי רבים מאלה המייעצים לנו להתעלם מהחלטת האו"מ לטובתנו ולהסתלק מעצמאותנו מתוך זילזול, יכבדו אותנו יותר אם לא נקבל את עצתם. בטוח הייתי, שאם נקח את גורלנו בידנו אנו ונקים את הריפובליקה, יקבל העם האמריקני ברצון את תוקף החלטתנו ויראה במאבקנו המצליח לעצמאות בבואה של שיחרורו הלאומי לפני קרוב למאתים שנה. הרגשתי זו היתה חזקה כל-כך, עד כי בשעה שאמריקה התנגדה להכרזת עצמאותנו, כבר התחילה להעסיקני המחשבה על הכרת אמריקה במדינה היהודית.
ידידים וחברים רבים סבורים היו, שאני קצת פחות מדי ריאליסטי, והשתדלו להניאני מלעודד צעד, שלדעתם סופו להיגמר בנסיגה ובשואה. הם הביעו את תמיהתם על ‘סרבנותי חוץ מגדר הרגיל’. בארץ-ישראל, אשר הספקות וההיסוסים ששלטו בלייק סאכסס לא מצאו שם הד, לא היתה כל מחשבה על נטישת הזכויות שניתנו לנו ועל הסתלקות ממעמד מדינה, מעשה התכחשות לעצמנו, שיש בו משום איבוד עצמנו לדעת. בעת התמוטטותו הכללית של השלטון הבריטי היתה תקוה, שבה היה החיבור בין אמריקה ובין ארץ-ישראל בלתי מסודר ובלתי בטוח. השקפותינו באמריקה לא היו ברורות כלל ליישוב. מר בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, השתדל, בלי הצלחה, לברר מהי עמדתי בדיוק. בתחילת מאי יצא מר שרתוק לארץ-ישראל לברר את הענינים ובשבוע השני לחודש זה חיזקתי את מגעינו עם ידידינו בואשינגטון והודעתי על כוונתי להגיש בקשה להכיר במדינה היהודית סמוך להכרזתה. ב-13 במאי שלחתי את המכתב הבא אל נשיא ארצות-הברית:
'אדוני הנשיא היקר,
המאורעות המעציבים של מספר החדשים האחרונים לא יאפילו, כפי שאני מקוה, על התרומות הגדולות מאד, שאתה, אדוני הנשיא, תרמת ליישובה הגמור והצודק של שאלת ארץ-ישראל הארוכה והמטרידה. ההנהגה בשאלה זו שנקטה הממשלה האמריקנית בהשפעתך איפשרה את הקמת המדינה היהודית, העתידה לסייע הרבה, בזאת אני בטוח, לפתרון שאלת היהודים בעולם, ותשמש בהכרח פתיחה, גם בזאת אני בטוח, להשכנת שלום מתמיד בין עמי המזרח הקרוב.
במידה שמרשים התנאים המעשיים בארץ-ישראל, נהג העם היהודי לפי הקוים שהוּתווּ בהחלטת האו“מ ביום 29 בנובמבר, 1947. מחר בחצי הלילה, ב-15 במאי, יסתיים המאנדאט הבריטי, והממשלה הזמנית של המדינה היהודית, המגלמת את מיטב שאיפותיו של העם היהודי והקמה לפי החלטת האו”מ, תקבל אחריות מלאה לשמירת החוק והסדר בתוך תחומי המדינה היהודית, על מנת להגן על השטח הזה מפני תוקפנות מבחוץ ולמלא את חובות המדינה היהודית כלפי אומות העולם האחרות בהתאם לחוק הבין-לאומי.
עם כל הקשיים אין הסיכויים לתיקון הגון של היחסים בין הערבים ובין היהודים רעים כלל. ועתה נדרש רק דבר אחד: לשים קץ לחיפוש פתרונים חדשים, דבר שעיכב יותר משעודד את יישובה הסופי של הבעיה.
משום כך תקותי חזקה, כי ארצות-הברית, שהרבו לעשות בהנהגתך לשם מציאת פתרון צודק, תכרנה מהרה במדינה היהודית החדשה. סבורני, כי העולם יראה את הדבר כהוגן ביותר, שהדימוקראטיה הגדולה ביותר בזמן הזה תהיה הראשונה לקדם בברכה את כניסתה של החדשה ביותר למשפחת העמים.
ברוב יקר,
שלך חיים וייצמן
בארבעה עשר במאי עמד הנשיא בהתיעצות מתמדת עם יועציו בענין ארץ-ישראל. אסיפת האו"מ לא ביטלה ולא אישרה מחדש את החלטת ה-29 בנובמבר. בארץ-ישראל נותרו למאנדאט הבריטי רק שעות ספורות. באותו יום כונסה בתל-אביב אסיפה היסטורית של נציגי היישוב ובה הוכרז באזני העולם על עצמאותה החוקית של המדינה היהודית, שתיכנס לתוקפה בשעה שיסתיים המאנדאט הבריטי.
דקות מספר אחרי שעה שש, לפי הזמן האמריקני, הגיעו ללייק סאכסס ידיעות בלתי-רשמיות, כי המדינה היהודית הוכרה על-ידי ממשלת ארצות-הברית. השליחים לא האמינו בידיעות הללו, והדבר נראה טבעי בשעה שהרבה שמועות מוזרות נישאו במסדרונות היכל האו"מ. המשלחת האמריקנית לא ידעה מאומה על החלטה כזו. לבסוף, אחרי מבוכה רבה, עמד פרופיסור ג’יסאפּ על רגליו כדי לקרוא את ההודעה הבאה שהוציא הבית הלבן:
‘ממשלה זו קיבלה ידיעה, כי הוכרז על מדינה יהודית בארץ-ישראל והממשלה הזמנית גופה ביקשה להכיר בה. ארצות-הברית מכירות בממשלה הזמנית כבשלטון די פאקטו של מדינת ישראל החדשה’.
את ההודעה ההיסטורית הזאת יש לראות לא רק כמעשה של מדינאות גבוהה, אלא גם כמסמך בעל חשיבות מיוחדת, הואיל והיא חותמת את הפרשה הארוכה והנדיבה של תמיכת אמריקה בשאיפות הציונים.
ב-15 במאי עבר גל עצום של התלהבות בכל העולם היהודי. לא הסחנו את דעתנו מן הסכנות המרחפות על המדינה שיצאה זה עתה לאויר העולם. חמישה צבאות ערביים חנו על הגבולות ואיימו בפלישה; כוחותינו לא היו עדיין מאורגנים כראוי; היינו מנותקים מעזרה בין-לאומית. אך הפוּר הוּפל. האשליות המהרסות של נאמנות והפוגה היו מאחרינו. עתה עמדנו פנים אל פנים עם עובדות-היסוד, הוא הדבר שחיכינו לו. אם מדינת ישראל תוכל להגן על עצמה, להתקיים ולפעול, תעשה זאת בעיקר בכוחות עצמה; והענין יוכרע, כפי שרצינו, על-ידי כוחו ועמידתו היסודיים של האורגניזם, שיצרנו במשך חמישים, השנים האחרונות.
יום ה-15 במאי היה יום גדוש במאורעות. הוסיפו להכיר בישראל ברית הסובייטים ופולין, ובעקבותיהן הלכו עד מהרה כמה מארצות אירופה המזרחית ואמריקה הדרומית. בריטניה הגדולה לא השמיעה קולה, וקיבלתי ידיעות, כי מר בווין לוחץ על הדומיניונים הבריטיים ועל אירופה המערבית להימנע מהכרה. והנה עלה בזכרוני אחד מאבות הכרזת באלפור שנשארו בחיים ופניתי בטלגראמה אל גיניראל סמאטס. כעבור זמן מה באה הכרתה של אפריקה הדרומית.
בו ביום, בתוך מבול הטלגראמות שהגיעוני מתל-אביב, היתה אחת חתומה בידי חמשת מנהיגי מפלגת הפועלים בממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון, אליעזר קפלן, גולדה מאירסון, דוד רמז ומשה שרתוק:
‘בהזדמנות הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, שעשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מחכים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום’.
על כך עניתי:
'ברכות מקרב לב לכם ולחבריכם בשעה גדולה זו. יתן לכם אלוהים את הכוח למלא את התפקיד שהוטל עליכם ולהתגבר על המכשולים המצויים עוד בדרכנו. הואילו לקבל ולמסור את ההודעה הבאה ליישוב בשמי: ביום זה אשר ייזכר לדורות, בו קמה שוב, אחרי אלפיים שנה, המדינה היהודית, אני שולח דברי אהדה והוקרה לכל חלקי היישוב וברכות חמות לממשלתו, המקבלת עליה ברגע זה אחריות כבדה ומרוממת. לבי סמוך ובטוח, כי כל אלה שנעשו וייעשו לאזרחי המדינה היהודית יתנו את כל כוחם לקיים את המצוות החדשות שההיסטוריה הטילה עליהם. ייעודנו יהיה ליצור מוסדות וערכים של עדה בת-חורין ברוח המסורת הגדולה, שתרמה כל-כך הרבה למחשבת האנושות ולרוחה.
חיים וייצמן'
כעבור יומיים, כשהייתי נח בבית-מלוני מטרדות השבוע שעבר, הגיעתני הידיעה, כי לפי אחת מסוכנויות החדשות בחרה בי המועצה הזמנית של המדינה להיות נשיאה. לא האמנתי לידיעה, כי לא נתקבל על דעתי, שמועצת המדינה, העסוקה באלף בעיות דחופות, והחשובה בהן סכנת הפלישה, תתן את דעתה על הדבר הזה. ואולם אחרי שעות מספר נשנתה הידיעה הזאת בראדיו ונשמעה בחדר הסמוך, שאשתי ישבה שם ושוחחה עם ידידים. כמעט באותו רגע נכנס אובּריי איבּן, אז אחד מעוזרינו הצעירים אצל האו"מ, ובשעת כתיבת השורות האלו נציגה המזהיר של ישראל לפני הגוף הזה, והייתי מוסיף, אחד מחביריו המצוינים ביותר – עם כמה מידידיו ממדיסון סקוייר גארדן, במקום שיהודי ניו-יורק חגגו את הקמת המדינה היהודית באסיפת המונים, שלא יכולתי להשתתף בה מחמת שלא הייתי בקו הבריאות, והם הביאו אישור גמור לידיעה. בו בערב נתכנסו ידידינו במעוננו שבמלון ונשאו כוסות-ברכה של שאמפאניה לכבוד נשיא ישראל.
למחרת היום קיבלתי ידיעה מפורטת יותר על הנעשה בתל-אביב. שר המשפטים, ד“ר פליכס רוזנבליט, הציע לבחור בי. מר בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, תמך בהצעתו. הוא לא הסתיר את חילוקי-הדעות הרבים שהפרידו בינינו בשנים האחרונות. אך הוסיף לאמר: 'אין אני יודע אם הנשיאות דרושה לו לד”ר וייצמן, אבל נשיאותו של ד"ר וייצמן היא צורך מוסרי למדינת ישראל'. אני מביא את הדברים האלה, אף כי אני מקבל עלי את הסיכון שיהיו מונים אותי בחוסר עניווּת, רק כדי להראות, כי ביסודן של כל אותן המחלוקות בעניני אידיאולוגיה ושיטה, שהיו חלק מתנועתנו היתה בעצם אחדות המטרה. אך אין אני רוצה לכחד, כי מעשה זה מילא אותי גאוה וגם רגש עמוק של ענוה. בתשובה על הודעת בחירתי, טילגרפתי לבן-גוריון:
‘תודה על הטלגראמה שלך מ-17 במאי. אני מתגאה בכבוד הגדול שהעניקה לי מועצת הממשלה הזמנית של מדינת ישראל בבחרה בי לנשיאה הראשון. אני מקבל בחירה זו ברוח ענוה ומחזיק טובה למועצה על האמון שנתנה בי. אני מעמיד עצמי לשירות הארץ והעם, שהיתה לי הזכות לעבוד לשמם במשך שנים רבות. אני שולח לממשלה הזמנית ולעם ישראל את הבעת חיבתי העמוקה והלבבית ביותר ומתפלל לאלוהים כי ישלח לכם ברכתו. מי יתן והמערכה שכפו עלינו תיגמר במהרה ובמקומה תבוא עת שלום ושיגשוג לעם ישראל ולאלה המחכים לעבוד עמנו שכם אחד לשם בנינה והתקדמותה של המדינה החדשה’.
וזה היה מעשי הרשמי הראשון בתור נשיא מדינת ישראל, והאחרון על אדמת אמריקה. קיבלתי את הזמנת נשיא ארצות הברית להיות אורחו בואשינגטון ולגור לפי המנהג, ב’בלייר האוּז'. נסעתי מניו-יורק לואשינגטון ברכבת מיוחדת, ובבואי שמה מצאתי את פנסילוויניה אוויניו מכוסה דגלי ארצות-הברית וישראל. אל הראיון בבית הלבן ליווני באי-כוח הממשלה של ארצות-הברית ומר אליהו אפשטיין, שהממשלה הזמנית מינתה אותו להיות נציגה בארצות הברית. בעת ראיוננו הבעתי את הכרת טובתנו לנשיא על יזמתו להכיר מיד במדינה החדשה, ובתורת מתנה המסמלת את המסורת היהודית, הגשתי לו ספר תורה. עברנו מעניני טכס לעניני מעשה ודנו בעזרה הכלכלית והמדינית שמדינת ישראל תהיה זקוקה לה בחדשים הקשים העומדים לפניה. הנשיא הראה התעניינות מיוחדת בשאלת המלוה לצרכי פיתוח ובהשפעת ארצות-הברית להבטיח את הגנתה של ישראל – אם אפשר, למנוע את השתערותם של הערבים ע"י פעולה מצד ארצות-הברית, ואם יוסיפו לכפות עלינו את המלחמה, להבטיח לנו את הנשק הדרוש.
ביום, המחרת הפלגתי לאירופה. לכתחילה אמרתי ללכת שוב לאנגליה מטעמים אישיים ומשפחתיים. אבל לבי אמר לי, שאין אני עוד בן-חורין לעשות כן. צבאות ערב התקיפו את ישראל ביבשה ומן האויר; ראש-החץ של השתערות זו היה הלגיון הערבי של עבר-הירדן, המצויד ממקורות בריטיים, הממוּמן על-ידי האוצר הבריטי, המאוּמן והמפוּקד בידי קצינים בריטיים. וכמו מתוך לעג מר של ההיסטוריה היו מכוונות עיקר פעולותיו של הכוח הזה נגד העיר הקדושה. האוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי ‘הדסה’ היו נתונים להפצצה; מקומות קדושים יהודיים בירושלים, ששרדו אחרי התקפות ברברים בימי הביניים, נחרבו עתה. דעת-הקהל הליבראלית בכל העולם, ובייחוד בארצות-הברית, נזדעזעה מאד. כל ימי האמנתי, כי מדיניות אנטי-ציונית היא בניגוד גמור למסורת הבריטית, ואילו עתה נוצרה אוירה, שבה הובאו לידי סיכסוך-דמים האידיאלים של מדינת ישראל ודרכי-המדיניות של בריטניה הגדולה, בהנהגתו של מר בווין. לעת כזאת לא היה לי מקום באנגליה. וראיתי בכך סתירה מרה, שאין אני יכול להציג כף רגלי בארץ, שהוקרתי כל-כך את אנשיה ואת מוסדותיה ושנים רבות השתדלתי ברוב עקשנות לקשור בה את העם היהודי בקשרי אינטרסים ופעולה משותפים. החלטתי לסדר את עסקי בצרפת; וב-26 במאי הפלגנו לארץ זו, אשתי ואני, בלווית מר איווֹר לינטון, המזכיר המדיני של משרד הסוכנות בלונדון. מצרפת נסענו לשוייץ, ושם אמרתי למצוא את הנופש שהייתי זקוק לו, לפני לכתי לארץ-ישראל כדי להיכנס לתפקידי.
וכאן, בגליוֹן השאננה, כותב אני את דברי הסיום לחלק הראשון של סיפור שלא סוּפר עוד אף מחציתו, שעל צד האמת אך זה החל. על שפע המאורעות בחדשים האחרונים, על מלחמותיה ונצחונותיה הראשונים של מדינת ישראל אשר אך זה יצאה לאור העולם, על הפוגות והתקפות מחודשות, על תיווּך ועל פתרונים ישנים בלבוש חדש – על כל אלה אין אני רוצה לדבר כאן. ענינים אלה קרובים מדי שנוכל להעריכם. כל הכתוב כאן הוא דרך מבוא – אחת ההקדמות העתידות עוד להיכתב להיסטוריה החדשה של ישראל. כתיבת הספר הזה היתה בשבילי עבודה שיש בה מזיגה של צער ותענוג, ואני מודה לה' שאני יכול להניחה לשם ענינים פעילים ומעשיים יותר. אם מקצת מן הדברים שאמרתי יועילו לקורא לראות ביתר הבנה וביתר חיבה את הפרקים הראשונים של ההיסטוריה החדשה שלנו העומדת עתה בהתהווּתה – והיה זה שכרי.
גליוֹן, שוייץ, אוגוסט 1948.