לוגו
יצאתי לחפש מחסה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

יצאתי לחפש מחסה. דבר לא הבריק או קסם לי. התנועה בכבישים בהתה בי בשלל אורות פנסים. כפות ידיי המדממות לא אפשרו לי להתקרב לביתה של שריתה. לא יכולתי ללכת לדיוויד, ואברי במילואים. במריבה האחרונה, האיומה, שהייתה לנו, שריתה אמרה לי לא לבוא אליה כל עוד אני עובד בחצרות ועלול לתפוס מיקרובים. לעומתה, שעזבה את המקצוע לפני יובלות, הייתי טירון גמור.

צעדתי באיטיות ומצאתי שאני רגוע באופן יוצא דופן. שרקתי עם ציפורי השקיעה לפי המקצב שאלוהים של שריתה קבע להם מראש. תמיד כשאני שורק אני רגוע, ואז אף אחד כבר לא יוכל להוציא אותי משלוות נפשי. אילו התנגן בלוז בראשי, הייתי אומר: שלום לנצח פיליפ מארלו מתוק שלי, היית לי אהוב מתוק במיוחד, ודואג לפזר סביבי עשן צבעוני ממכונה, כמו בתוכניות הבידור בטלוויזיה. אבל שום הזדמנות כזאת לא ניתנה לי; תמיד ידעתי שאלוהים מעדיף עשירים. הרי כבר אמרתי לשריתה לפני שפרשה לצדיקות גמורה: מה אם תגיעי לגיל מאה, ותגלי שרשע וטוב לו, עני ורע לו? שריתה לא ענתה. היה לה קשה להודות ששום דבר כבר לא ישתנה בחיים שלה, אפילו לא הפנים הזעופות של אלוהים.

הזמנים מתדרדרים באמת. פעם היא הייתה קונה במיוחד בשבילי קוביות סוכר קנדל גבשושי בחנות הממתקים של הטורקי הזקן בדיזינגוף. בלי ששמתי לב, היא הייתה תוחבת לי אחד לפה ומוחה את פניי ברוק, מעבירה ממחטה משומשת על תפיחות אפי הדולף מהסינוסיטיס הנצחי, ואומרת: “איזה ילד יפה אתה, בלי עין הרע.” לפעמים גם קראה בכף ידי.

הייתי היחיד שהיה עד להפיכתה מגבר לאישה, אפילו שדיים מלאכותיים קנתה, עד שהיום קשה להבחין בינה לבין כל זקנה אחרת שעוברת ברחוב עם סלים. היא אהבה אותי כמו שאימא צריכה לאהוב. נשים תמיד אוהבות אותי יותר ממה שהן צריכות. היא אהבה אותי הרבה יותר משאני אהבתי אותה. ובטח הרבה יותר מאשר הוא אוהב אותי.

לאהוב אותו. ותמיד להיות אליו נחמד. להסתגל לרהיטים שהביא איתו. הכחול והשחור של הריפוד. המתכת המחוררת, המבעיתה, של הכיסא הפוסט מודרני שהוא קנה בהזדמנות, עושה לי אסוציאציה של נקבים מכדורי אקדח. המלאכים על הקירות והמובייל של המכשפות הצוחקות. זה כל מה שיש בבית שלנו, המסודר כמו שצריך. זה בית שכל הזמן צריך להיות אליו נחמד, אחרת אתה בטוח שעוד רגע הוא יתנפל עליך בצעקות. לפעמים הייתי שואל אותו בהתגרות, כדי לעצבן: למה, מה רע בשידת הקש הישנה שלי? מה רע בשולחן הכתר פלסטיק שלי? אל תהיה כזה וולגארי, הוא ענה לי. אז עכשיו להגיד שאני מצטער עליו? אני לא מוכן. אני לא מסוגל. אני גאה מדיי. בא לי להקיא. הקאה, אם שמעתי נכון, היא לא רק תגובת שרשרת של גועל נפש או של מיצי קיבה מבולבלים, הקאה היא תוצאה של פחד.

גיבורים במרוצה, איזו קלישאה. אבל מי אמר שאני יוצא דופן? קצת לפני אלנבי פניתי ימינה. מסתבר שקשה להתנתק מהרגלים. האזור היה שומם יחסית לשעת לילה כה מוקדמת. תשע, אולי תשע וחצי בערב. שומעים את אות החדשות, בוקע באור תכלכל מהבתים הישנוניים והבטוחים של אנשים עייפים ושבעים. ככה לפחות זה נראה לי, אם אני מנסה לדמיין אותם, סרוחים על הספות הסלוניות הסטנדרטיות, המכוערות והנוחות שלהם, בולעים לתוך חניכיים רקובים נתחים צמריריים של אבטיח מסוף העונה.

אני, עצבני וערני כמו תמיד, נכנסתי לבר ויצאתי מייד. בדיוק עבר שם הפטרול היומי, ורק זה חסר לי עכשיו. אף פעם לא ממש הבנתי מדוע אני נכנס למקום כמו חתול, בצעדים צלופחיים, בגב כפוף, מנסה להסתיר את עצמי ולא מצליח, מתחמק מעיניים סוקרות, או ממלמל משהו במבוכה בלי להבין בעצמי מה זה היה. אחרי כמה זמן התחלתי להבין שאני שקוף, ושאיש כבר לא מביט בי. לדעת שאינך קיים בעיני אנשים זו הרגשה משונה, אבל אני חייב להודות שיש בה גם משהו נעים ומרגיע. אף אחד לא תולה בך את העיניים הסקרניות שלו, אף אחד כבר לא מצפה ממך לשום דבר.

הדם הקרוש הזכיר לי פתאום שזה לא בדיוק הדם שלי. ומי יודע איזה מיקרובים יש בדם הזה. עבר בי גל של קור, כמו אחרי הזעה מוגברת, למרות שהלכתי לאט, כמעט בזחילה. כמו התייר הזה שמטייל ברחוב ורואה אותו בפעם הראשונה, ובכל זאת בטוח שכבר ראה אותו פעם, כי רחוב כזה בדיוק יש גם בעירו. הדם גרם לי לתחושת בעירה מדגדגת. ואני, שום רגש חזק לא מפריע לי כמו הפחד ממחלות. זה אצלי ממש כמו מגיפה. כשמספרים לי על איזה סימפטום קטלני של מחלה חדשה, או על זן חדש של וירוס שהתגלה, אז במשך כל אותו שבוע אני מגלה את הסימפטומים בגופי, אחד אחד, כמו מכרים ותיקים, או כמו התייר ההוא והרחובות והעיר. הצעידה נתנה לי פסק זמן לחשוב, אין מה לדבר. אבל קשה להתרגל לאמת, אני מתכוון, ממש להתרגל. יותר נוח להגיד שהדם הזה הוא שלי. נניח, שחתכתי את עצמי בגילוח. זה בדיוק מה שאמרתי לגילה שפגשתי פתאום לפני לילינבלום. היא התעניינה אם היו לי קליינטים הלילה, נישקה אותי על הלחי, אבל הקפידה לא לגעת במפרצוני הדם.

ללכת ככה, זרוק ברחובות, כמעט בלי מטרה. כבר המון זמן שאין לי לאן לחזור, שאין לי פסק זמן לחשוב. אבל מה לחשוב? שלא אהבתי אותו? שלא אהב אותי? שבגד בי? שלא בגד בי? עם מי? הרי לא זה העניין. יגידו: פשוט ותמים היה העניין, ומחר הכול ילך לעיתונים. בשחור דפוס אביט באהובי, וההדפסה תהיה כל כך גרועה והתמונה בערך מתקופת הצבא, שאפילו אני לא אזהה אותו. אולי השוטרים כבר שם, דורכים על הספרים שלי, הורסים את הרהיטים, ממזמזים את החתול שלי, החם. כמעט שלא יוצא לי לחשוב על זה בעבודה. אבל האמת, אני לא סובל שנוגעים בו. והזמנים נעשים קשים יותר ויותר כי יש מחסור בחתולים מצמר אנגורה אמיתי. ואני כבר לא מדבר על מה שהם עושים לו, לגוף שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה. באיזו אהבה הם בטח מטפלים באיברים המדממים, מרוצים מזה.

הזמנים אכן מתדרדרים. אני חנוק, וצר לי על האהבה המבוזבזת עכשיו לריק, על הבקרים העריריים שעוד יבואו. אם אשכח שהדם הוא שלו, אולי עוד אוכל לחזור אליו, והביתה. הרי אני עדיין אוהב אותו. אני מנשק את צווארו מאחור, מופתע בפעם המיליון מהעור הרך־רך, מהפלומה הצהבהבה במורד הגב. הראש שלו כמו סטטוסקופ, מונח על בטני, מאזין. קול נשמע בחדר והוא לא בא מתוכי. אתה כה יהיר. מאיזה שיר זה לקוח? יש לך שפתיים לא תואמות, שפה עליונה חוטית, שפה תחתונה בשרנית. שפתיים מפונקות. יכולתי לנשוך אותן בהנאה, לטעום את דמך. כן, כן, כבר אז חשבתי על זה.

אני נרגע. זה הזמן להיכנס לאיזה חור כדי לשתות קפה. האור האפלולי עושה לי מצב רוח פיוטי. אחר כך אסבול את העיניים החוקרות. אחרי כמה שנים גם את אלה הזרות, המנוכרות, העוינות. וזה יהיה קשה מדיי. בעצם, כבר עכשיו קשה מדיי, אם לוקחים בחשבון שזה קרה רק לפני כמה שעות. לא להאמין, רק לפני כמה שעות? עכשיו זה מאוד בנאלי, כמובן, לילה של שקיעות ואתה אינך עימי.

ומדובר בלילה בודד מאוד, שכדאי לי להתחיל להתמודד איתו כבר עכשיו. מדובר במה שחלמתי לעשות לו המון פעמים. בחקירה מדוקדקת ימצאו ריריות פגועות ואברים רצוצים, ואת זה אף פעם לא סימפטי לספר. ישאלו אותי מדוע, ויגידו: צריך לאשפז. יביטו לתוך עיניי עם סטטוסקופ, או איך שקוראים לפנס הקטן הזה שמאיר לתוך אישונים מורחבים ומחפש את האמת באפלה. יחפשו פעמים רבות לפני שיקבעו עובדה מוגמרת, יבנו תלי השערות, יציגו ראיות, יתפלפלו ויקישו הקישים מעוררי הערצה, וזה יהיה ממש כלום לעומת כל החקירות שרואים בסרטים.

לילה כזה צריך להאיר בפנסים, בלי להתקמצן. יבוא זר, יאיר לתוך עיניי בלי בושה. אבל אפשר להבטיח, יאמר לי, שהכול יישאר חסוי. מה, אשאל, גם הזמנים הטובים השועטים עכשיו במוחי, מטפטפים באותה הזדמנות גם טיפות של שעות רעות? בלי פלשבקים, בבקשה. יגידו, אחראי למעשיו, ומעל ראשי יבהיק פנס חקירות המטיל את אלומותיו שתי וערב. בערב, אור רך שעבר פילטרים נוטף על עורך הרך, עטוף בסדין, עד שיפקח עיניים לעינויים, שלי ושלך. לא זימרת תכופות באמבטיה, אבל המים שבאו ממך היו תמיד רועשים, וטפטופם על ראשי מערער גם עכשיו את שלוותי. איך הטירוף משתלט לאט. איך לאט־לאט אתה לומד לאהוב, להכאיב. ואיך מתפשטת בי הקנאה. איך אוכל לחסל אותך בפעם השנייה.

רוצה להחזיק מעמד. מתאמץ. צריך ממש להתאמץ כדי לראות את הסוף. נרעד וקצת נפחד, כמו לפני טיסה. מזיע ומסריח, כמו אחרי אימון כדורסל. מריח את בתי השחי המגולחים והמשוחים מי קולון. חוסם את הפה בכף היד ומרחרח את ההבל הנשאף – ריחו כריח נבלה. דבר לא קרה מאז הבריחה. אני רץ ומזיע ובוכה. לא יכול להפסיק את זרם הדמעות המר ואת הגעיות. אתה עוד תחזור אליי ותפצע אותי בדיוק בלב, כמו במטרה. הרי זה אני פה שבוכה בגללך, בשבילך, עליך, על תום גופך ועל ליבך הקשה. הכול כאן כל כך מוגבל ומלוכלך. שום דבר בחיים שלי לא מבורך, לא מתוכנן. בלי התחלה, בלי אמצע, בלי סוף. אני לא יודע לאן לגרור את גופי החם, הגועש אדרנלין כמו לאחר ליל אהבה. לו הייתי כוכב סרטים צרפתי, סתור שיער, לא מגולח, המגיע לאחר חצות לבקש מחסה לשעה בביתה של אהובה בוגדנית, הכול היה מתנהל כפי שצריך. אבל הרי זה אני פה שבורח מקן היונים הנצחי. ואף שאני מלקק לפעמים את העודפים, וגם זבובים נוחתים שם לזלול משהו, הרי שהדם כבר סימן אחריי לבטח קו מקווקז ומסגיר בנוסח הנזל וגרטל. הדם שלו, לא שלי. הדם שלו, הוא, שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה.

החיים הם הסגר, הוא אמר, החיים הם מכאוב. כל החיים אתה נעול בעבודה, בדירה, עם הורים, עם אהובים, ואפילו כשנדמה לך שזה משתפר מעט, שנפתח איזה פתח, אתה חוזר מהר מאוד לנקודת ההתחלה. אבל, יש לך גם את האפשרות השנייה.

אוח, הוא אהב להרצות, כמה שהוא אהב את זה, בייחוד בפניי. והאפשרות הזו, הוא אמר, מתלוצץ, היא בריחה. אז נניח שאתה מסודר מבחינה כספית ויש לך חשבון בשוויץ – הוא היה מומחה גדול לחשבונות – ונניח שיש לך מקום לברוח אליו, אז מה יוצא לך מכל הטררם? החיים הם הסגר, החיים הם מכאוב, טרה־לה־לה, תרקוד איתם ויהיה לך הרבה יותר טוב.

אילו האמנתי לו, לא הייתי כאן עכשיו, אוחז במותניי הכואבים, ממשש את רקותיי הלוחצות רצח. אבל כל כך שנאתי אותו. כל כך שנאתי את הביטחון העצמי המוגזם שלו, את היהירות שלו, עם החברים היהירים שלו מהמשרד וחולצות הגולף המבושמות עם תווית התנין הקטן. איך הוא ידע להתגנדר כמו טווס. גועל נפש, אמרתי לו. כמה פעמים אמרתי לו. התריתי בו שאני לא מוכן לסבול קשקשנות כזו בדירה שלי, ועוד מול חתול האנגורה שלי. אמרתי לו שמזג רוחי אומנם רך כחתלתול, אבל גם אני מסוגל להיות חיה רעה כמוהו. אני, וולגארי! באמת! הרי בעצמך אמרת שיש לי עצמות לחיים גבוהות ושזה מה שאתה אוהב אצלי, כי אני מזכיר לך את גרייס קלי. ככה בדיוק אמרתי לו. הגיחוך שלו דקר אצלי את המוגלה שהצטברה במשך כל השנה, אבל הדם שלו היה פיצוי קטן לפרצי המוגלה. ולמען האמת, אני לא מצטער עכשיו על שום דבר.

מעניין אותי מה הם עושים איתו עכשיו. האם מישהו מחבק אותו? האם מישהו מאמת פרטים ומצלם בפולארויד, לפני שיתחבו את גופו הנהדר לשק הפלסטיק? כמה הוא שנא פלסטיק. מעולם לא הסכים שאכניס הביתה משהו מפלסטיק, אפילו לא איזו קערה או ואזה, ממזר סנובי שכמותו. ועכשיו הוא בתוך שק פלסטיק. לא פעם שאלתי אותו: מה זה כל כך חשוב אם זה עשוי פלסטיק או לא? נו, הוא אמר, מצחקק, אתה לא יודע? ולמה שתדע? ועוד אמר: איך שאתה נראה, זה מה שאתה. אז איך אתה סובל אותי? שאלתי אותו, לא מאמין שהוא מסוגל לאהוב אותי כפי שאני.

פתאום התחלתי לשים לב שאני מסתובב כמו כלב מטורף בין הסמטאות של יפו. עוד רגע עובר, והרגליים שלי סוחבות אותי בעיקול שלפני רחוב אנטול פראנס, קצת לפני הים, בדיוק במקום שבו עומד הבניין המבוצר של השגריר הצרפתי. דגלי הלאום שלו מקשטים את החומה, ומשהו מנצנץ לי בעיניים. לא ייתכן שזה הדגלים. אני מתקרב, מתעלם ממבטי השומר, העוקב אחרי כמו חגב ענייני מתוך הבודקה, ומבחין שאלו הם רק שברי בקבוקים, פזורים על פני הבטון המזוין של החומה. אין מה לדבר, שומרים היטב על השגריר. איפה אני ואיפה הוא. חשבונות שוויצריים, גבינות קממברטים, נשים ייצוגיות, זהויות חסויות, חסינויות דיפלומטיות. קפיצה אחת קטנה – ואני בתוך החצר שלו. מה כבר יקרה? מקסימום כמה כלבים יטרפו אותי, כמה צופרים יזעקו, כמה שומרים רדומים יזדעקו וישלפו את המגנומים שלהם.

אני איראה כמו הגינה שלהם. אני אתאים את עצמי לדקורציה של החלונות. אני אצבע בצבעי הכורסאות הכבירות. אם צריך, אפרק את עצמי לקוביות קטנות כמו שברי הזכוכית הירקרקים, שפעם היו בקבוקים שלמים וברורים. היום אני יודע שזה לא רע, אולי אפילו די אפקטיבי, להיות בעל אישיות כל כך חמקמקה, כמו שלי. כשיום אחד אתה מגלה שאתה בורח שנים, אבל איש לא מרגיש בחסרונך או מזהה אותך בין ההמונים. ובאמת, מי כבר יחפש שבר כלי אחד בין כל כך הרבה שברים?

הוא דווקא תמיד ניסה ללמד אותי להישאר, ואילו אני, בטיפשותי, תמיד רציתי לברוח. אתה יותר מדיי חשדן, הוא אמר, וחשדנים הם הטיפשים שבאנשים. כמה זמן אתה מבזבז על זה, חשבת פעם, שאל, ובה בעת נעל את גופו המושלם בחולצות ספורטיביות מעוצבות היטב, חותם את המראה הזוהר באפטר שייב מיובא. לאן אתה חושב שאתה הולך? נהגתי לשאול אותו בקול צווחני, שתמיד סיים את הדיאלוג החולני שחזר על עצמו בחצי השנה האחרונה, לפני ששמתי לו סוף.

אבל הסוף היה מיותר. בדרך כלל אפשר לוותר על הסוף, למרות שאני מבין את הצורך שלכם בהרמוניה. הוא אהב סופים. סופים עושים לי את היום, היה אומר. כשאני מסיים עסקה, או כשאני מסיים משחק שח או פוקר, אני מאושר, היה אומר לי, ואני ידעתי שהוא מת כבר לגמור, לחתוך. ואילו אני, בדיוק להפך, שנאתי סופים. סופים נמרחים כי אנשים לא מסוגלים לגמור, היה אומר לי, מרוצה מהבחנותיו המלומדות, אחרי שסיים עוד איזה קורס ערב בפסיכולוגיה. אולי, עניתי לו, אבל הסוף שלנו לא יהיה טוב.

הסוף שלנו, מצויר כמו דיאגרמה בספר עזר לסטטיסטיקה של זוגות נשואים, ילך ויצנח מטה, ואז, רגע לפני שיגווע סופית תבוא עליו איזו השראה, איזו בעתה, איזו התגלות, והוא ישעט למעלה כמו חמור מיוחם, ואז, לך תדאג לעצמך לסוף הרמוני.

תל אביב, 1986