(ארה"ב 1882 – 1803)

בַּכְּכוֹס    🔗

מִי יִתֵּן לִי יַיִן – אַךְ יַיִן אֲשֶׁר לֹא נָב

בְּבֶטֶן הָעֵנָב,

אוֹ אֲשֶׁר גָּמַל בְּעֵץ-גֶּפֶן, יוֹנְקוֹתָיו שִׁלֵּף

מִתַּחַת לָאַנְדֵּיאִים וְעַד הַכֵּף,

מִבְּלִי הַנִּיחַ בָּשְׂמַת אֲדָמָה

וְלֹא טְעָמָהּ.

יְהוּ עֲנָבָיו יוֹהֲבִים לַבֹּקֶר הַלֵּל

מִשֹּׁרֶש בֶּן-לֵיל,

מוֹשֵׁשׁ אֶת הַמִּיץ הַמְאָרָר

שֶׁל סְטִיכְּס וְאֵירֶבּוֹס;

וְחָכְמוֹת עִמּוֹ לַהֲפֹךְ וַי-מַאֲפֵל

לְמוֹ מָשׂוֹשׂ

רַב-יֶתֶר מָעֲשָׁר.

אֵפֶר תַּחַת לֶחֶם נִקְנֶה,

מִקָּחֵנוּ יַיִן מַה מָּהוּל;

תְּנוּ לִי מִן הָאֲמִתִּי –

אֲשֶׁר לְשִׁפְעַת עָלָיו וְסִלְסוּל זַלְזַלָּיו

בֵּין גִּבְעוֹת כֶּסֶף בַּעֲרִיפִים

טַלְלֵי נֵצַח יִשְׁאָב.

יֵין הַיֵּינוֹת,

דָּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,

צוּרַת הַצּוּרוֹת וּבֵית-יְציִקָה לְשֵׁעוּרֵי קוֹמוֹת,

לְמַעֶן אֲשֶׁר אֲנִי, נֶהֱלָם

וּבַמַּשְׁקֶה נִטְמָע,

לְחֶפְצִי אֶדְאֶה דֶרֶךְ כָּל הַטְּבָעִים.

שְׂפַת צִפֳּרִים מֵישָׁרִים אֲגַמְטֵר

וְאֵת אֲשֶׁר וְרָדִים מֵיטִיבִים דַּבֵּר.

יַיִן, הַנִּנְעָר

כְּיִבְלֵי הַחַמָּה

עַל קִירוֹת פַּאֲתֵי-מֵרוֹם,

אוֹ כְּזֶרֶם אַטְלַנְטִי, נִמְהָר

מִדֵּי יִקְרָאֵהוּ יָם-הַדָּרוֹם.

מַיִם וָלֶחֶם,

מָזוֹן בְּלִי נִצְרָךְ לַהֲמָרַת דְּמוּת,

מִתְנוֹבֵב בִּקְשָׁתוֹת, פּוֹרֶה חָכְמָה,

יַיִן שֶׁכְּבָר הִנּוֹ אָדָם,

מָזוֹן בַּר הוֹרָאָה וְהָגוּת.

יַיִן אֲשֶׁר מַנְגִּינָה הוּא, –

מַנְגִּינָה וְיַיִן – חַד,

עַד כִּי אֲנִי, בִּשְׁעַת מִמֶּנּוּ אֵשְׁתְּ,

אֶשְׁמַע תֹּהוּ רָחוֹק מְסַפֵּר אִתִּי,

מְלָכִים, עֲדֶן לֹא נוֹלָדוּ, יְטַיְלוּ עִמָּדִי,

וְהָעֵשֶׂב הַמָּךְ יְתַכֵּן וְיַחֲרֹשׁ

מַה יַעֲשֶׂה לִכְשֶׁיִּהְיֶה אֱנוֹשׁ.

כָּכָה מְפֹעַם חַיִּים, בְּעַד סְגֹר!

כּוּךְ כָּל-סֶלַע אָנֹכִי אֶחְדֹּר.

אוֹדֶה לַיַּיִן הַמְשׁוֹבֵב

עַל כָּל אֲשֶׁר אֵדָע:

רוּחַ-נִזְכָּרוֹת

מִן הַיֵּשׁ הַקַּדְמוֹן נוֹשֵׁב –

וְחוֹמוֹת-הֶרְגֵּל, מוּצָקוֹת דִּמִּינוּן,

הִנֵּה הֵן נִפְרָצוֹת וְנִגָּרוֹת.

צַק, בַּכְּכוּס, אֶת יֵין הַזִכָּרוֹן,

הָשַׁב אֲבֵדוֹת עַצְמִי וְשֶׁלִּי –

גֶּפֶן לְגֶפֶן יְהִי סַם סוֹתֵר,

וְהָעֵנָב עַל הַלּוֹט יְכַפֵּר,

הָחֵשׁ מַרְפֵּא לַיֵּאוּשׁ הָעַתִּיק:

שֵׂכֶל בְּלוֹט הַתַּדְמִית שָׁרוּי,

וְזֵכֶר-הָעֲדָנִים כָּבוּי:

תְּנֵהוּ וְיָשׁוּב-יָהֵל!

יְתַקֵּן הַיַּיִן אֶת אֲשֶׁר הַלָּז קִלְקֵל;

וּבַאֲשֶׁר הַזִּהוּם הִתְחַדֵּר,

הַחֲיֵה זִכָּרוֹן זוֹהֵר;

רַעֲנֵן הַגְּוָנִים הָעֲמוּמִים,

שַׁחְצֵב אֶת דְּפוּסֵי הַקְּדוּמִים,

וְאֶת כְּלִיחֵי נִסְיוֹנוֹתַי רְשֹׁם

בַּשֶּׂרֶד אֲשֶׁר, בְּרִאשׁוֹן יוֹם,

עֲלֵי לוּחוֹת הַתְּכֵלָת יָסַד

כִּימוֹת מְחוֹלְלוֹת וְאִישֵׁי-עַד.

ראלף ולדו אמרסון: Bacchus

יסוד השיר דלעיל נעוץ ברעיון סוקראטי-אפּלטוני, אשר זה לִקחוֹ על רגל אחת: לוקים אנו במוּשגים מבולבלים, מפני שאין חושינו מדגימים אותם לפנינו אלא למקוטעין ובמטוּשטש. טול את המושג שוויון שבמידה. אם אנו אומרים, למשל, שתפוח אחד שווה לאחיו, הרי זה רק בערך כך: שווים הם פחות או יותר. כדי שנוכל לפסוק דין-פחות ודין-יותר, מן הצורך שיהא בנו מלכתחילה מושג, מהו שוייוֹן גמור.

סובר אפלטון כי היכולת להשכּיל מושגים בטהרם והחלטיוּתם נטועה בנו מלידה, מפני שהיכּרנוּם בעולם של אידיאוֹת נצחיוֹת בטרם נולדנו. הדברים המוחשיים והחולפים שואפים לגלם בעצמם את האידיאות ההן ואינם מצליחים אלא חלקית ופסֵדות.

רעיון זה מורחב אצל אפלטון לחול על כל המושגים הנתונים להערכות של “פחות” ו“יותר”, כאָמרוֹ (בשיחה הסוקראטית “פאידון”):

“ואם סיגלנו לנו את הידיעה הזאת קודם שנולדנו, ונולדנו כאשר כבר יש לנו שימוּשה של זו, הרי שידענו קודם שנולדנו וברגע-הלידה לא רק את השווה, או הגדול יותר או הקטן יותר, כי-אם גם את כל שאר האידיאות; שכּן לא בשוויון בלבד הדברים אמוּרים אלא גם ביוֹפי, טוֹב, צדק, קדוּשה. וכל הדברים שהם נושאים במחשבתנו את חותם-השם (עיקר)”.

משהו קרוב לך נוֹדע גם באגדה העברית, בתיאוּר של רבי שׂמלאי על הוולד במעי-אמוֹ: “…ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו; ואין לך ימים שאדם שרוי בטוֹבה יותר מאותם הימים. ומלמדים אותו כל התורה כולה. וכיוון שבא לאוויר-העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכּחוֹ כל התורה כולה…”
השכּלת האידיאות אליבא דסוקראטס (מהו יופי אמיתי, מהו צדק אמיתי, וכו'), ולימוד התורה אליבא דרבי שמלאי, אינם איפוא אלא זכירת נשכחות. החינוך של סוקראטס נשען על שאלות-ותשובות, שעל-פיהן מתברר לתלמיד מה שכבר זכור ושמור בקרבו מבטרם-לידה. תלמוד-תורה אליבא דרכי שמלאי יהא חזרה על התורה שספג הוולד במעי-אמו. אמרסון, שלפי משנתו תבל כולה היא כתב אלוהי, המתואָם מראש לחביוֹני הנשמה האנושית, נשען על ההשראה הפיוטית, שהיא תפענח אותו הכתב. ההשראה הזאת מסומלת אצלו על-ידי “בּכּכוֹס” (הוא דיאוֹניסוס, אֵל הגפן והיין): ובהשפעת אפלטון, הוא קורא למשקה-בּכּכוֹס – יין הזכרון.

ראלף ואלדו אמרסון, מרצה נודד, משורר ומסאי – “שאור שבעיסה” בחיים האינטלקטוּאליים של אמריקה – נולד בבוסטון, 1803; עשה ביתו בקונקורד (מאסאצ’וסטס); מת 1882. כמה ממסותיו תורגמו עברית.

ביאורים    🔗

מתחת לאַַנדיאים ועד הכֵּף. – האַנדיאים הם הררי אמריקה הדרומית, חוט-השידרה של זו היבשת. הכף אולי הוא כף נסיך-ויילס, הנקודה היותר צפונית-מערבית באלאסקה. כלומר, מקצה-דרום ועד קצה-צפון. ובמרומז: כל כדור-הארץ (כדרך שאמרו על ארצנו: מדן ועד באר-שבע). סטיכּס. – נהר בשאוֹל-תחתיוֹת. במיתוס היווני. אירבּוֹס. – מדור בשאוֹל כנ"ל. בלי נצרך להמרת דמות. – רמז לניסים של ישו בענייני-אכילה, וללחם-ויין, המתפרשים כבשרו ודמו, בטקס-כנסיה; ומזונות הנפש השכלית אינם זקוקים לכל כגון זה. מלכים. – באין “מלכים” בשיר זה אלא משוררים; ראָיה ממסת-אמרסון, “המשורר”. פסוקים אחדים משם: “המשורר!… אתה באמת לאמיתה אדון-יבּשה, אדון-ים, אדון-אוויר! באשר-שם שלג ירד, או מים יזרוֹמו, או ציפורים תעופנה; באשר שם יום ולילה נושקים אהדדי בבין-הערביים, שמי-התכלת נקשרים בעננים, או נזרעים בכוכבים, באשר שם צורות שקופות-תחומיהן, באשר שם שערים אל חלל-הרקיעים, באשר שם סכנה, ויראת רוממות – – הנה, שם יופי יש, נדיב כגשם, למענך מושפע, וגם כי תהלך על-פני העולם כולו, לא תוּכל-תמצא מצב נטוּל-יֵאוּת ומשוֹלל-אצילות.”

וחומות-הרגל. – הוֹרתה שירת-ווֹרדסווֹרת, כי הילד עודנו זוכר משהו מן הזיו הרקיעי שממנו באה נשמתו, על-כן ועולמו אפוּף-תפארת; אלא שבהדרגה ההרגל סוגר עליו, והפלא שבכל יצוּר ומראה מסתלק מלפני עיניו.

אבידות עצמי ושלי. – – בימינו אלה מרבים לדבר על ניכּור נפש-האדם מעצמו וחניקת יקרת סגולותיו הפנימיוֹת על-ידי דביקות בנכסים חיצוניים וכניעה לדרישות חיצוֹניות. אֶמרסון מכבר מחה על ש“חפצים יושבים באוּכּף ורוכבים על בני-אנוֹש”. וכאן הוא מסכם הצרה בשלוש מלים.

הלוט. – פרח-הלוֹטוֹס, אשר בפרק אחד ב“אודיסיאה” הוא נוסך על אוכליו עצלתיים ותרדמה ומשחק בים יצר פעולה והרפתקאה.

שחצב. – הצוב מחדש; על משקל שכתב (כתוב מחדש), שתפר (תפור מחדש).

ואישי-עד. – כולל שרפי-אל. נשמוֹת-אנוֹש ובריאות מתנשמות (בעלות-נשמה), שֶמְקוֹם-חִיוּתָם בנצח-שדי.