לוגו
חזרת תלבושות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

תמיד אמרתי לאווה שהחיים זה כמו חזרת תלבושות. הרבה יותר גרוע, אמרה אווה, החיים זה כמו ספריית השאלה. בהתחלה הספרים שלמים וצבעוניים, נעימים למגע, מריחים טוב ויש עליהם קופצים מכאן ועד הודעה חדשה. אחרי כמה שנים הם מתרפטים, ואז אתה ממש לא רוצה לגעת בהם. הם נשארים על המדף ומסריחים מאבק ומבדידות. אפילו הספרן כבר לא מעוניין בשום קשר איתם. בהדרגה הוא מפסיק להציע אותם לקוראים, וכעבור איזה זמן זורקים אותם אל החדר האחורי. ומה שהכי הורג, אמרה אווה, שזהו גם סופם של טובי הבסט־סלרים.

תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא כמו באותו שבוע של שתיקה ששתקה אווה, אשתי המנוחה. היה קשה לדעת על מה היא חושבת, וגם, מי אמר שבכלל רציתי לדעת. באותם ימים העדפתי לא לדעת כלום. אבל היום הייתי נותן את כל החיים שלי כדי לדעת. באמת לדעת ולהבין. אולי זאת גם הסיבה לתסריט הזה ולסרט, שבלי עין הרע נצליח להוציא ממנו.

כשהבאתי לאיזידור את הדראפט הראשון לקריאה, הוא טען שלא יהיה קהל לסיפור כל כך מלנכולי, ושאף אחד לא מעוניין לראות אישה צעירה גוועת מול המצלמה. “צריך לתת לאנשים סיפוקים רגשיים,” חתך.

“אבל זאת האישה שלי,” הסברתי לו. “זה הזיכרון היחיד שיישאר לי ממנה. אני חייב לעשות את הסרט הזה, אתה מבין?”

הוא לא הבין. לך תסביר למפיק רגישויות של יוצר. הוא, תן לו לנהל תקציבים, למרוח ספונסרים. עשרה תסריטים הוא כבר מכר למשקיעים זרים, ועוד כשהיו בשלב הסינופסיס ובלי גרוש מהקרן.

“אני אנשק אותך במצח אם אתה מצליח להרים לי את הסרט הזה,” אני אומר לו, ודינה אשתו קורצת ומוסיפה שבאמת הגיע הזמן שהוא ירים משהו…

“גם אם תנשק אותי בתחת זה לא יעזור,” הוא נוחר לי בתמורה. “ואת,” הוא מפנה נחירה לאשת חיקו, “לכי חפשי ת’חברים שלך.”

“עיוני,” אני אומר לו. “תראה, אפילו לאשתך נמאס ממך, יותר מדיי זמן אתה מסתובב לה בין הרגליים. כמה זמן עבר מאז שהפקת את ‘אשת רעהו’? דו מי אה פייבור, תראה לי איך אתה מוכר את זה לצ’אנל פור, או יותר טוב, לטלוויזיה הגרמנית.”

“באמת מתאים להם שמה להתלהב מסיפור על גוויות,” ענה איזידור ותפס לדינה אשתו בתחת.


אני לא זוכר מתי הבנתי שהיא עומדת למות. לפעמים נדמה לי שמאז ומתמיד. כאילו ניבאתי את זה הרבה זמן לפני שהכרנו. פעם – ועכשיו זה נראה כמו לפני אלף שנים – אולי בשנה שנייה בסדנת תסריט עלילתי, כתבתי על אישה שמנבאת את מות בעלה. הוא מת בקיץ בתל אביב בזמן שהיא נמצאת באמריקה, ובכל זאת היא יודעת את מותו, ממש מרגישה אותו. לכן אני חושב שאיפשהו בתוכי תמיד ידעתי שאווה שלי עומדת למות. התחברתי לאישה שקופה, שהלב והריאות ממש הציצו מתוכה, כמו בובה ללימוד אנטומיה. אישה כזאת לא יכולה לחיות הרבה זמן. הייתה לה בראש אובססיה על מוות בגיל ארבעים. היא חזרה והזכירה את אבא שלה, שמת בגיל ארבעים מסרטן, והדגישה שזאת הצוואה שהוא השאיר לה.

כמה חודשים התלבטתי איך לבנות את דמותה בתסריט, אבל בערך בדראפט השלישי החלטתי שזאת תהיה בדיוק אווה שלי, שחיה על פי צוואת מוות מטורפת, וידעה את תאריך מותה.


השארתי לאיזידור את כל הטררם של חתימות החוזים. אין מצב שאני אעמוד בזה עכשיו. אני מעדיף להתרכז בסרט. זה גורם לי צמרמורת משונה, כמו להתייחד עם אווה. המחשבה שאני מסוגל להחיות אותה גורמת לי עונג בל יתואר. אני כבר מת שיגיעו הצילומים. אני מחכה להם בציפייה כמעט ארוטית. איך תיראה האווה שאחייה במו ידי. מה היא תלבש. איך אצבע את שערותיה לשחור עורב, ואשלח אותה למספרה שתעשה קארה.

הבעיה המרכזית היא למצוא שחקנית מתאימה. אני לא יכול להעלות בדעתי שום שחקנית שתהיה אווה שלי. לפעמים יש לי הרגשה שהייתי רוצה לשחק אותה בעצמי. אני מוצא את עצמי מול המראה מנסה לחקות את אחד מן המבטים שלה. אני ניגש לארון, בצד שלה – עוד לא נפטרתי משום דבר שמזכיר אותה – ומריח את השמלות. במפשעה של הג’ינס יש עדיין שריד מהריח שלה. ואולי סתם נדמה לי. לפעמים בלילות אני מסניף סוודרים ישנים שלה שמצאתי בארון. הנה אווה קורמת עור וגידים מחדש על שידת הלילה, רוקדת למעני צ’ארדש ערומה, טעימה כמו ביום הראשון ששכבנו. איך זה היה? מתי? באיזו שעה? מה היה טעם עורה? האם הִזיעה בשעה שנאנקה כאשר ליחכתי את בטנה? מוזר, כשהייתה בחיים, בכלל לא חשבתי על זה.

אני משתגע. אני חייב להתחיל לצלם. אני עושה לאיזידור את המוות. אין לי מושג איך הוא סובל אותי. “עיוני,” אני אומר לו, “מה הייתי עושה בלעדיך?”

אתמול ראיתי את ריטה אורבך עושה את נורה ב“בית הבובות”. היא נראתה לא רע, בובתית כזאת, בייחוד במערכה הראשונה. היה בה משהו שהדליק אותי. אני לא יודע איזה מין אווה היא תהיה, אבל נראה לי שיש סיכוי חזק להפוך אותה לאווה. הרבה מייק־אפ לבן, ארבעה־חמישה קילו פחות, נצטרך כמובן לעשות משהו עם העיניים, והמון־המון עבודה על תנועות. אני רוצה אווה מושלמת. אני חושב שיש לי סיכוי איתה.

החרייאת הזה, איזידור, אומר לי היום שצריך לדחות את הצילומים בעוד חודש. כשאישה נמצאת בחודש תשיעי, לא אומרים לה חכי עוד חודש. אני מרגיש שמבחינתי זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לסבול יותר את הבגדים התלויים בארון. אני כבר מוכרח למלא אותם באווה. אני כבר מוכרח לעשות את הסרט הזה. אני נעמד מול המראה, מודד את הסוודר שהיא הכי אהבה, ועליו אני לובש ז’קט צמר בגווני מדבר שקניתי לה פעם בנפאל. אני הולך ומשתגע.

אחרי החזרה קבעתי בקפה “ורד” עם ריטה. כנראה שהיא תכננה לדרוש ממני הסבר מפורט למה סילקתי אותה מההפקה. אני התכוונתי להגיד שיש לה מושגים משונים מאוד על עבודת צוות. אבל בדרך חשבתי מי אני שאגיד לה את זה. הרי אפילו עם אישה אחת חיה לא הצלחתי להתמודד. וחוץ מזה, יש בכל העניין שלנו יותר מדיי פרטים טכניים בלתי פתורים.

ההסתבכויות האלה עם שחקניות תמיד משגעות לי את השכל. בייחוד עכשיו, שבועיים לפני הצילומים, אני חייב לסלק את כל מי שמנסה לחרבן לי את הפרויקט. רק שהיא לא תתחיל לבכות לי, מאדאם ריטה. ידעתי שהיא מסוגלת לכל סחטנות. בזמנו היא ידעה יפה מאוד על איזה נקודות ללחוץ. מה שכן, נדמה לי שעכשיו ברור לה לגמרי שכבר אין טעם לנסות איתי את כל השטיקים. לפי דעתי היא יודעת טוב מאוד שהסיפור שהיה לנו בקיץ, לפני שלוש שנים, לפני שאווה חלתה, סוגר בשבילה כל סיכוי לסחוט ממני רחמנויות חדשות.

אני מנסה לבדוק אם השתנה אצלה משהו בעיניים. העיניים שלה, הכאילו־סיניות. מאז ומתמיד נמשכתי לעיניים מלוכסנות. כשפגשתי את אווה, דבר ראשון ראיתי אצלה את העיניים. אחר כך התברר שהיא חיזקה את עיקולן המופלא בעיפרון שחור…

אני חייב להגיע לבנק לפני שסוגרים. בינתיים הקפה מתקרר. הפטפוט של ריטה מרגיע אותי. אני חושב שאלך לקבר שלה. כבר חודש לפחות לא הלכתי. נשים. כשאתה חושב עליהן, אתה נזכר בערב־רב של איברים. קשה לי לעכל את המחשבה שהגוף הנהדר שלה נרקב. העור הרך, המתוק והמנומש, שכל כך אהבתי, מתמוסס עכשיו בין הרמשים. נמש־נמש אחפש בין רגבי העפר הרמוסים, בעיסת הרקבובית של פרחים מעוכים, שהגנן שם על הקבר שלך.

סצנה כזאת בדיוק ראיתי אצל בונואל. אבל מתי, בשבוע שעבר או נורא מזמן? בכל אופן, זה הרס אותי. שום אישה לא הצליחה לכפות עליי ככה את הזיכרונות שלה, את הגוף שלה.

בשמונה אני פוגש את ארליך מהאביזרים. יש לו בשבילי הצעה לרהיטים בחדר של שרה, ככה החלטתי לקרוא לה בסרט. לא מבין איך האוכלי־חינם האלה לא גמרו עדיין את הנגרות. תמיד זה ככה כשלא עומדים להם על הראש. אפשר לחשוב מה ביקשתי. הכנסתי אותם אליי הביתה ונתתי להם למדוד כל מה שהם צריכים. נעמי, הסקריפט־גירל צילמה בפולארויד. אפילו לאמבטיה שלנו נתתי להם להיכנס.

“יש זמן, יש זמן, תרגיע”, ארליך הראה לי את הרישומים. אבל אני אומר לו שלא מוצא חן בעיניי איך שהם שינו על דעת עצמם מיקום של חפצים בדירה. הבגדים שלה זה משהו אחר. אותם אני יכול פשוט להביא מהבית. ריטה תתאים מצוין לבגדים של אווה. בסוף סלחתי לה. נתתי לה את התפקיד.

בלילה כבר הייתי אצלה, מחופר עמוק בתוך אבריה, נושם לתוכי את מזיגת הזיעה ברכות עורה הבשל, המלוהט, הרפוי בתוכי. את המילים האלה אני מוכרח לרשום לעצמי, ממש הברקה. אחר כך אני אף פעם לא יודע מה לעשות עם כל ההערות האלה, הגודשות את היומן, אבל זאת אובססיה קטנה שאני מרשה לעצמי כדי לשמור על שפיות. מזל שלא היו לנו ילדים. זה היה הצעד הכי שפוי בנישואים שלנו. ולא שאני לא אוכל את עצמי מבפנים שאין לי משהו ממנה. אבל צריך להודות על האמת שהרבה יותר טוב ככה. מכאיב, ציני, אבל נכון. ולי הרי יש עבר מפואר בצעדים מכאיבים אך נכונים. אני הרי בן־זונה מחורבן. מה אני יכול לעשות, מה אני יכול לעשות, עד שהיה נדמה לי שהצלחתי לשכוח, פתאום באה לי אימא שלה ומדברת איתי על קברים. באיזה זכות היא מדברת איתי על סוגי שיש וזרים עם סרטים שחורים וטקסי אזכרה ונרות ליארצייט. אמרתי לה שאני את שלי כבר עשיתי. היא כמעט התעלפה. אווה הייתה אומרת שאני יודע להיות אכזרי לפעמים.

אחרי חזרת התלבושות – מה שלא תעשה, ככה זה החיים – ריטה תפסה עצבים ואמרה שבשום פנים ואופן היא לא מוכנה ללבוש את הבגדים הישנים והמגעילים האלה של אישה שהתפגרה, ושאם אני מצפה ממנה ללבוש אותם רק בגלל טוב ליבה ורחמיה עליי, אז אני טועה בה מאוד.

אמרתי לה שאפילו עכשיו אני יכול להעיף אותה מהסט בתוך שנייה, ומיד ירוצו אליי עשרים שחקניות וילקקו לי את הידיים. הפרימדונה הסתלקה, ואני נשמתי לרווחה. מה אני צריך היסטריות על הסט?

בחמש וחצי ריקי קבעה לי פגישה במעבדה לראות את הטסטים של צילומי הלילה. זה היה כל כך מחורבן, שלא ראו את ההבדל בין השערות השחורות שלה לבין הכר.

“זה ממש סיפור החיים שלך, לא?” צחק דוויד. בתור עוזר־במאי הוא יכול להיות מאוד עוקצני, וזה יכול לעלות לו בעבודה. אבל הצדק איתו. חוץ מזה, הרי ידוע שסדיסט, למשל כמוני, חייב להיות גם קצת מזוכיסט. לפעמים נדמה לי שאני מגיב דווקא כשנותנים לי על הראש. שנת הגסיסה שלה הייתה השנה הכי פורייה בחיים שלי. כל הזמן התרוצצתי בין בתי חולים למעבדות, לתיאטרון ולאולפני הרצליה. עם ריח של בדיקות שתן בידיים הייתי מגיע לתיאטרון, ובלילות שומר עליה כאילו הייתה תינוקת. הייתי חוזר עמוק לתוך האפלה, משחרר את האחות ששכרתי לה, וצולל לתוך עיניה שנעשו צרות ועמוקות יותר ויותר. מביט לה בעיניים כששכבה חצי ערה, חצי ישנה, חצי מתה, חצי חיה, ומתחיל לנמנם, עד שהיא נרדמה לפנות בוקר. אז הייתי קם להתרחץ, להתגלח, מורח קצת קרם לחות על העור המתבקע, נרגע עם סיגריה וקפה. ככה זה כשנשואים, אי אפשר לזרוק את הבנאדם רק בגלל שהוא מתחיל להירקב בין הסדינים.

רשימת הסטים ארוכה מהרגיל, אבל רובם בעיר, ככה שזה לא נורא. הצילומים היחידים מחוץ לעיר יהיו בטבריה ובעכו. אני נוסע לשם עם דיוויד ואיזידור. בשתיים אנחנו כבר בחזרה בתל־אביב. אני מאלה שמתים על שלב החזרות. אני עושה די הרבה חזרות. מינימום חודש ימים, או עד שהמפיק כבר מטפס על הקירות. גם השחקנים אוהבים את זה. חזרות נותנות להם ביטחון בקיומם. אחר כך, בצילומים, הם הופכים להיות עבדים שלי. במאי שיגיד לך את ההפך הוא שקרן ורמאי. אין מה לעשות, בשביל זה נולדנו: לפקח, לתת הוראות, לארגן לאנשים את החיים. דוגרי, בלי התכונה הזאת, לא הייתי מסוגל לטפל בה. כל כך הרבה רופאים וטיפולים סידרתי לה. לפעמים היא הייתה מבקשת ממני לעצור לרגע, להרגיע, לשמוע מה היא רוצה, מה היא חושבת. הייתה שוכבת במיטה ונאנחת ומתחננת לפסק־זמן, ואני רק הבאתי עוד רופאים, עוד מטפלים אלטרנטיביים. בשבוע האחרון היא כבר לא דיברה בכלל. זה הורס אותי עכשיו, אבל אני כבר לא יודע איך עוצרים. אומרים שאף פעם לא מאוחר ללמוד. אל תאמינו, זה שקרים. בחורף שעבר, המוות שלה כבר חלחל בכל החדרים. הריחות היו מבהילים. אבל באיזשהו מקום אהבתי את זה. אולי אני משוגע, אבל זה עשה לי משהו. היא הייתה כל כך מתוקה וחסרת אונים. “מעוות, זה מה שאתה,” אמרה ריטה כשבאתי אליה בערב, לדבר על הצילומים של מחר.

איזידור הבהיר לכולם שאצלנו עובדים גם בשבת ולא מעניינים אותו חוקי האיגוד. היה מרד קטן אבל אחר כך, כשהתברר שאחרת כל ההפקה תלך קאפוט, הם נרגעו. איזידור הזה יודע לסחוט. כשאני שם את עצמי בידיים שלו, אני יודע שיש על מי לסמוך. הוא האיש היחיד שאין לי מילה אצלו. דרך ארוכה אנחנו הולכים ביחד, והוא יודע כמה אני בעצם שמוק לא קטן. אבל אין מה לדבר, הוא יודע להרים דברים. לא רק בהפקה, שאותה הוא עושה במקצועיות מעוררת הערצה כמו שאף אחד בארץ לא יכול. אחד ואין שני לו. אבל הוא היה לידי מאז שמצבה של אווה הידרדר לגמרי. אפילו לקרוא כבר לא הייתה מסוגלת. כאבי הראש הרסו אותה. אחרי החזרות הייתי בא הביתה ומקריא לה עיתונים וספרים, ובסופי שבוע היינו על המרפסת, קוראים יחד שירה, אלתרמן, לאה גולדברג וכאלה. אבל במיוחד אהבה סיפורים קצרים עם סוף טוב. אולי בגלל שהסיפור שלנו היה כל כך ארוך, ואוטוטו הלך להיגמר אחרת.

בסופו של דבר, איזידור היה היחיד שהבין לרוחי כשאמרתי שאני הולך לעשות עלינו סרט. כן, היה כאן גם אלמנט מסוים של ריפוי בעיסוק. בזמן הצילומים אני תמיד ערני, היפראקטיבי אפילו יותר מהרגיל, והעצב נראה לי כמו משהו שלא קיים בעולם. אני מחכה על קוצים ליום הצילומים הראשון. אני מרגיש בבירור שגוש גדול של מועקה ייפלט מתוכי החוצה ברגע שאראה את אווה שלי בראשֶּס הראשונים.

יום לפני הצילומים והרבה דברים עדיין לא מוכנים. אחרי שהתעקשתי על התלבושות, ריטה הסכימה. אבל עכשיו צצה בעיה חדשה עם הכמה קילוגרמים שהיא העלתה בשבועיים האחרונים. אני חושב שהיא עשתה את זה בכוונה. לא הייתה ברירה אלא למצוא לה בינתיים בגדים אחרים. אבל היא עוד תראה אצלי מה זה. מעתה והלאה אני הולך לבדוק כל פירור שהיא מכניסה לפה. אם יהיה צורך, אדאג שירכיבו לה מלתעות על השיניים. שומר ראש מזוין אני אשים עליה, שלא ייתן לא לזוז. אני לא סובל חוסר משמעת. “בשבילך אני אלוהים,” אמרתי לה רגע לפני שהכניסה את גופה הבוגדני לשמלה חדשה שהביאה המלבישה ממפעל קונפקציה שהשאיל לנו את הבגדים. איך היא נראתה בזה, אתם שואלים? לא אווה ולא נעליים. אווה שלי הייתה מלכה, דאם־דה־קאמיליות. ואילו זאת, הריטה, חתיכת בשר מיובש עם תחת שמן. איפה זו ואיפה ההיא? כן, אני נזכר, ההיא בקריית שאול. איזה טעם יש לגוף שלה עכשיו? האם טיפות זעירות של זיעה עדיין גולשות אצלה מהמחשוף של הגב? לאן הן גולשות? מי טועם ממנה היום? מי טועם את אווה שלי?

חמותי יודעת שבזמן צילומים אני קאפוט בשבילה. אני בטוח שדווקא בגלל זה היא מוצאת לה מתי להתקשר ולבלבל לי את המוח שאני מוכרח לבוא לאזכרה. “מה זה מוכרח,” אני אומר לה. “לא מוכרח ולא בטיח. את חושבת שאם תסחטי אותי זה יעזור לך?”

“ואחר כך אנחנו מכינים לך מסיבת יום הולדת, משהו צנוע, משפחתי,” אומרת חמותי. זה כבר קבר אותי לגמרי. כולם ידעו שאסור להזכיר בפניי ימי הולדת. איזידור אפילו הזהיר את כל ההפקה שלא יעלה להם בראש רעיונות לעשות לי מסיבת הפתעה. אבל המכשפה הזקנה ידעה איפה לתקוע את הסיכה.

אני, את מותה של אווה קיבלתי ליום ההולדת. הייתי רק בן שלושים ותשע. עוד ילד במונחים של חיי נישואים. ראיתי זקן אחד בסרט דוקומנטרי, שסיפר איך חייו עם אשתו רק הולכים ומשתפרים. והוא נשוי חמישים ושש שנים! אני רק שש, מתוכן שנה ארוכה של מוות.

השבוע הראשון של הצילומים היה מחורבן. יותר שחור מזה לא יכול להיות. אבל איזידור מנחם אותי: “ככה זה תמיד בהתחלה, ומי אם לא אתה כבר צריך לדעת את זה.” איזידור הטוב. הוא התהלך על קצות אצבעות, כאילו שומר אותי בצמר גפן. מאז הלוויה, הוא ואשתו דואגים להזמין אותי לארוחת ערב כל שישי. אני אומר לו שאין צורך להתנהג אליי כאילו הייתי דוד רווק, אבל לך תסביר לאנשים. חוץ מזה, אולי הוא צודק. מה הייתי עושה במקום הארוחות השבתיות המגוחכות האלה? נתקע מול סרט בטלוויזיה? רץ להשתכר בברים? או יותר גרוע, מפליג בעקבות כל שחקנית מתחילה שאבריה הולכים לפניה?

כל צילומי היום של השבוע הראשון זקוקים לגריידינג. "החומר דפוק, "אני מתלונן לאיזידור, והוא פולט צחקוק: “אין דבר, חמודי, הרי אתם הבמאים תמיד מאשימים את החומר.” אני מביט בראשס, והשואה חולפת לי מול העיניים. אני לא יודע איך כל החומר הזה יתחבר. גם העורך לא נראה מרוצה. או שאלה רק הדמיונות שלי? אני הולך ונעשה פרנואיד. את מה אני מנסה לשחזר, את החיים שהיו לי? את החיים שלא היו לי? אני חוזר להתנהג כמו סטודנט שמת לצלם את החרא שלו מכל הזוויות. איזו עליבות.

וגם כן ריטה הזאת. איך אישה יכולה להיות כל כך גסת רוח, אכולת אמביציות ומניפולטיבית, עם פנים כאלה מלאכיות? על גוויות היא תדרוך אם צריך. בעצם, מה אני אומר, זה בדיוק מה שהיא עושה, ומי נתן לה את הרשות אם לא אני? והיא אפילו לא מזכירה לי את אווה. ואיך שתזכיר? עם כל המייק־אפ שהיא מורחת שכבות־שכבות בתקווה להיראות קוקטית. אני חוזר ואומר לה שאווה אהבה פנים טבעיות. אתמול נמאס לה והיא צרחה עליי שעכשיו אווה באמת לא צריכה שום מסיכות, יש לה אחת קבועה, של גווייה!

זה היה קצת אחרי סצנת האהבה שהייתה לה עם גדי לוין. הסצנה צולמה במטבח. גדי היה אמור ללטף לה את הרגל לכל האורך בזמן שהיא רוחצת כלים, ואז, כשמגיע הזיון, אני חותך. ריטה נראתה בהתחלה די סקסית עם חולצת הטריקו הצמודה לעורה המיוזע. אבל לאווה היו תנועות חלומיות אפילו בזמן שרחצה כלים. ריטה לעומתה נראית כמו פרחה שעובדת במשק בית. גדי לוין עמד לידה כמו בול עץ, ושום תשוקה לא הייתה באוויר.

פתאום תפסה אותי הקריזה. אמרתי ללוין שיביט וילמד ממומחים. עליתי על הסט ותפסתי את ריטה מאחור. אני לא מאשים אותה. בהתחלה היא סבלה בשקט את גיפופיי הגסים, איך יכולתי אחרת, ואז פרצה ההיסטריה. היא הורידה את הבגדים של אווה, נשארה כמעט בלי כלום, ארזה את מעט חפציה וצרחה עליי שאני הגבר הכי גרוע, הבנאדם הכי דפוק והבמאי הכי נפוח שהיא הכירה בחיים שלה. היא אמרה שיצטרכו לשלם לה מיליון דולר ולתת לה חוזה כמו של מריל סטריפ, ואפילו אז לא בטוח שימצאו אותה דורכת שוב בהפקה הדפוקה הזו. היא אמרה שסצנה מגעילה, חסרת השראה ושוביניסטית כזו, היא לא פגשה בחיים שלה. זיון במטבח, איזו קלישאה משומשת, והרי התסריט כולו נשמע כמו בדיחה שחוקה!

אני יודע שהיא צדקה אבל זה עדיין צובט. בסך הכול רציתי לעשות את זה כמו שהיה בחיים. לא תאשימו אותי על זה, נכון?

אחרי שהיא התקררה קצת, ריטה הציעה את ההברקה שהוא ירחץ את הכלים והיא תיגש אליו מאחור, למרות שלדעתה הכי טוב לבטל לגמרי את הסצנה. כנראה שהצעקות בכל זאת עשו משהו, כי בלילה שכתבתי אותה.

לפעמים נדמה לי שבזמן צילומים כל ההשראה שלי הולכת לי לעזאזל. אתה רוצה להיות בשיא היצירתי שלך, ובסוף אתה הופך למחנכת של כיתה אלף. אז אני יודע שחלק נכבד מהעבודה זה לתווך ולפשר, לדעת להיות נחמד כשצריך, למי שצריך, בקיצור, לגלות גמישות. אולי זה האופי האמיתי שלי? תמיד יהיה מי שיאשים את הבמאי בחוסר עמוד שדרה. אולי יש בזה משהו. בסך הכול עברתי שבעה סכסוכי עבודה עם התאורנים והסאונדמנים, משבר רציני עם גדי לוין ומתיחות עם העוזר במאי. ריטה חזרה על ארבע, וביתר ההפקה הייתה מחונכת כמו חתלתולה. היא אפילו הסכימה ללבוש את הבגדים התחתונים של אווה. בלילות ישנתי רק איתה. הכרחתי אותה לעשות את הסצנה שהיא מתעבת כל כך, ודווקא במטבח שלה. לא היה לזה את אותו קסם, אבל לפלשבק יש קסם משלו, אפילו אם מדובר בעותק דהוי.

את צילומי הלילה השארנו לשבוע האחרון. הסצנה הכי חשובה לי הייתה זו שבה אני נושא את אווה על כפיים אל החלון, להראות לה את הים הכסוף בליל קיץ. ויקי המאפרת העניקה לריטה מראה של מתה, עם עודף מייק־אפ לבן וצללים שחורים מתחת לעיניים. פתאום זה הבהיל אותי. ביקשתי שיעשו אותה קצת יותר חיה, ואם אפשר אפילו קצת חמה. אחרי הכול מדובר בסרט.

תל אביב, 1991