גל של בחילה עלה מתוך הגרון וזחל החוצה כמו ג’יני ממנורה. הסירה את שמיכת הפיקה, ייבשה את הזיעה מצווארה, התרוממה בתנועות פתלתלות כמו דינוזאור קשיש, יצאה לסלון. החלון הענקי שפונה לחצר הקדמית, היפה כמו ציור נוף, נראה לה עכשיו כמו גל גרוטאות. האור מפנס הרחוב צבע את הרהיטים באפור צהבהב, גווייתי משהו. לא שהם מכוערים או שהיא שונאת אותם, אבל תחת אור הפנס של העירייה, הכול נראה ישן וסרוח. ואולי זה בגלל הזיעה. היא מסריחה, על־בטוח.
מסירה את כותנת הלילה. לא סקסית, בפירוש לא סקסית, סתם כותנת שקופה ששקיפותה ניכרת באור. אז אפשר לראות את הרגליים הלא־רזות, את שומן המותניים, הבטן הרכה, השתרגות הוורידים בשוקיים ובירכיים.
בחדר השינה השני ישן הגבר. כבר שנים שלכל אחד מהם יש חדר שינה משלו. נכנסה להציץ עליו. אולי גם הוא מזיע ככה, כמו חזיר? האור מפנס הרחוב הצהבהב צובע גם את פניו בגוון גווייתי. היא לא סובלת אור על עיניה, ואילו הוא תמיד התעקש שמעט אור יחדור לחדר. שנים נאלצה לישון עם כיסוי עיניים שהביאה מטיסות, לא התעקשה על שלה. כבר בלילה הראשון שלהם הוא הבהיר לה שהוא לא יכול להירדם בלי שטיפת אור תיכנס לחדר מהמסדרון. פעם, די על ההתחלה, כשהוא כבר נרדם ונחר חזק, היא קפצה על המציאה וכיבתה את האור, והוא, כאילו נחש הכיש אותו, קפץ מיד וצווח: “למה את סוגרת את האור?!” ומיהר להדליק אותו. והיא הרגישה נורא ואיום, כאילו עשתה מעשה בלתי נסלח. אז למדה לישון עם המסכה הזאת שמחלקים במטוסים, כמו שלמדה לחיות עם עוד הרבה דברים שלא מוצאים חן בעיניה. עד שהם עשו הכי בחוכמה: הפרידו חדרים אחרי שהילדים עפו הבית.
מוזגת לעצמה חלב קר. תמיד אומרים שזה עוזר נגד צרבת. לא שלה זה עזר אי פעם, אבל היא ממשיכה להיעזר בתרופת הסבתא הזו, כמו בהרבה תרופות סבתא אחרות שאינן מועילות. טוב, גם היא סבתא עכשיו, אז זה בסדר. משתדלת לא להרעיש, לא בא לה שהוא יתעורר ויצטרף לחינגה הלילית. צונחת על הכורסה הרחבה – בין משבצות הריפוד אין סיכוי שהוא ימצא אותה, היא תמיד הולכת שם לאיבוד. מסוככת בזרועותיה על כפות ידיה ומלטפת אותן, כנגד הקור שצונח פנימה בגלים מהחלון הצרפתי: צינת לילה, מלווה בריחות שבנערותה הייתה מסוגלת לרחרח אותם שוב ושוב ושוב, בכמויות, עד שלא נותרה בה נשימה. כל כך נהדרים היו. עכשיו היא רק מסוגלת לזכור שזה היה תענוג, אבל לא לחוות שוב את העונג הזה.
שומעת את קול גמיעותיה שלה מהחלב, כאילו יש לה רמקולים ענקיים בבתי החזה. מבחוץ נשמעים רק רחשי הלילה: צפירה מרחוק, מתרחקת וכבר לא נשמעת, אחריה קול גרירת פחי הזבל – מונוטוניות מרגיזה שחוזרת על עצמה בכל לילה לפנות בוקר.
חצי לילה ללא שינה. וככה עד הבוקר. רק בעשר הדקות האחרונות לפני שעליה לקום תופסת אותה תנומה מלאת ביעותים. קול רחש הניאגרה מעיר אותה אל גופה המזיע, הטרוד מחוסר שינה. אביה, פתאום קטוע רגל בחלומה, מלווה אותה עד האמבטיה. גם רגשי האשם שליוו את החלום. היא הרי יודעת שהיא, ורק היא, אשמה בכך שקטעו לו את הרגל בחלום. כמעט נחנקת לרגע, ואז מתחיל כאב גרון עמום.
כבר יולי, ולמרות זאת בבקרים עדיין חודרת פנימה רוח צפריר עצבנית, מתחילה את עקבות אי הנעימות במפרקים. עוד רגע הוא יסחט מיץ תפוזים, ישרוף את טוסט הגבנ"צ הקבוע שלו, ובאפה יעלה ריח חריף ודוחה של רגילות. מה יש גברת, מישהו הבטיח לך קוטלי חזיר ואומלט חגיגי? קוקטייל מימוזה ולחמניות שקרומן נפצוצי? לא הבטיחו. נס וטוסט קר, זה מה שתקבלי. וצעקות של ילדים מבחוץ: מסיעים אותם לבית הספר למרות מחאותיהם. לאחריהם, צעידה מונוטונית בסופרמרקט, לצד זקנות שנשרכות עם עגלותיהן הכעורות, בין טורים של שימורים, מיצים ממותקים, תאי קירור עמוסי מזון מועשר בוויטמינים, מעשירות את בעלי הסופר כשהן ממלאות את העגלות עוד ועוד, ואז ניגשות אל הדינוזאור הפתלתול של עגלות קנייה שמשתרך ליד הקופות.
עכשיו אביה קבור בחלומה. אם תרצה, תוכל להחיותו בן־רגע. תמיד תוכל להחיות ולהמית את כל מי שתרצה. עוד בילדותה חלמה שהיא עושה את זה. הייתה משתעשעת בהריגתם ובהקמתם לתחייה של כל מיני ילדים דורשי רעתה מהכיתה.
גם הגבר בחדר השינה השני זוכה לחיות ולמות בידיה לפחות כמה פעמים ביום. לו, אגב, היא דווקא אוהבת לעקור את הרגליים, כמו שילדים עוקרים לתיקן שחור ענקי. מדמיינת עבורו כל מיני תאונות דרכים שלאחריהן הוא מרותק לכיסא גלגלים, או מאשפזת אותו במוסד למוגבלים נפשיים, ריר זב מפיו ועל פניו ארשת אווילית, לפרקים גם חיוך רפה־שכל של חולים כרוניים.
פעם סיפרה לו. אבל זה היה מזמן, כשעוד הייתה שלמה עם גופה, עם גופו, עם הכול. גם עכשיו היא חולמת עליו אבל לא מספרת לו. פעם, מזמן, סידרה לו תאונת דרכים ברחוב אבן גבירול. ה“לנדרובר” שלו זגזג בכביש עד שנתקל בעץ והתהפך. מיד הגיע קהל של עוברים ושבים לרחרח, לראות מה קרה, מי התפגר, אמבולנס צפר, והיא התעוררה לקול נחירותיו השקטות – אז, הן עוד היו שקטות יחסית – רגע של שפיות בין שינה לערות. בדקה. ראתה שהוא עדיין חי, תודה לאל!
רק ילדיה לא זוכים לגזר הדין הזה מידיה. הם נשארים מלאכיים, מרותקים לרחם שלה, גם בגיל שלושים. לפעמים הם נדמים לה כאילו הם היא עצמה בילדותה. ילדותה? עבר מבהיל, עבר מוגדל, אופף אותה. מיקי הקטנה שלה, סרט לבן וגדול בשערה, בשורה הראשונה של גוש ילדים מטושטש הזכור לה מכיתה א', ואחריהם אימה, עדיין צעירה, לבושה בבגדים מאופנה שחלפה, שן זהב בפיה המחייך, כמו בתצלום מחזור.
פתאום אוחז בה פחד מנקב בני מעיים. שמא היא אינה מה שהיא חושבת שהיא, ומה שהיא חושבת שאחרים חושבים שהיא? היא קורעת את התצלומים האלו ממוחה. לאט־לאט הם מתמוססים אל קרעי הזיכרון האחרים, הופכים לבלילה בבית השימוש של הנפש, אחרי שנשטפו בניאגרה של הנשמה. “את הנשומקל’ה אני הוציא לך, מאיה!” כך הזיכרון שלה מאימה.
אין לה כוח לעוד יום כזה. ולעוד מריבה איתו. תמיד על שטויות. מי יראה מה בטלוויזיה. מי יזרוק את הזבל. תמיד דברים בנאליים וחסרי טעם. אבל כשזה מגיע לעימותים רציניים, הם פתאום הופכים שקטים, עצורי טינה, אוגרי מתחים, עומדים להתפוצץ, עד שהאוויר יוצא לאט־לאט בוויכוחים סרי טעם בנוסח “מי ינקה את השטיח?” ו“למה אתה תמיד משאיר עיתונים על המיטה? אתה הרי יודע שאני שונאת ריח של עיתונים על מצעים נקיים!” מוציאים את הנשמה על זוטות. אבל לשאול פעם בשקט: “למה אתה כבר לא מסתכל לי בעיניים?” או, “למה בעצם את לא מדברת אליי יותר, והאם את חולמת עליי לפעמים חלומות טובים?” את זה אף פעם לא שואלים.
לפעמים יש זיכרונות טובים ומנחמים, או כל מיני רגעים של התאחדות מדומה ומחממת לב, שלא שווים הרבה בחשבון הסופי. היום היא כבר יודעת: אף אחד לא ינשק אותה בבוקר ויגיש לה מגש עם מפית תחרה עד המיטה. אף אחד לא מבקש ממנה רשות, ואף אחד גם לא נתון לחסדיה.
בליל האינסומניה השלישי התחילה לחוש חזק את בדידותה אל מול ריחות הלילה שמעלים בה זיכרונות רחוקים ומאוסים. אבל לא זיכרונות של ממש, לא, יותר כמו… בדילי זיכרון: טעם של עוגיית מנטה או קוביות נוגט שאכלה בילדותה במרפסת הטחובה שלהם במושב, או הריח החריף של וילון הפלסטיק הדביק והמעופש במקלחת, או ריח הערדליים מגומי שנאלצה לנעול בחורף כדי שלא תטבע בבוץ בדרך לבית הספר.
בא לה להעיר אותו ולספר לו, אבל היא לא תעז. כבר שנים שאינה עושה זאת. רק כשמשהו משתבש או מתעורר לכאב, למשל עצבי שן מקולקלת המתעוררים בחוזקה ומעבירים אותה על דעתה, רק אז היא קוראת לו ומבקשת שיביא לה אופטלגין, או שיוביל אותה לבית השימוש, אם היא חוששת שתתעלף אם תצעד לשם לבדה.
בלילה הרביעי והחמישי כבר החלה לחפש לה חברה בחוץ. יצאה אל החצר, נושמת עמוק את אוויר הלילה, אבל לא מריחה דבר לאמיתו של דבר. אולי נעשתה תתרנית? היא צועדת בין חרולים יבשים שהכלבים השתינו עליהם יותר מדיי פעמים, ומיד הכלב של השכנים מתלווה לצעדיה, מלקק לקיקות ארוכות ומטונפות את כפות רגליה. פיו מסריח, והיא, האיסטניסית, נגעלת ומיד שבה לאחור, לשטוף את הרגל הדביקה בצינור שבחצר. אבל גם לזה התרגלה במהלך הלילות: אל קולות ליקוקיו ואל שקיקתו לחברה, אל רצונו העז לשרת מישהו, להיות שייך, תמיד להיות שייך. דבק!
בלילה העשירי כבר קראה בשמו כאילו היה שלה מימים ימימה, והוא קפץ מיד לקראתה על אחוריו, מדדה ממלונתו ובא אליה. היא מלטפת את ראשו ליטוף סרק – חצי ליטוף, לא על אמת, רק לסמא את עיניו, למה לא, שיחשוב שהיא אוהבת אותו, שהוא חשוב לה כמו שהיא חשובה לו, שיחשוב שליקוקיו מענגים אותה ולא מעבירים בה בחילה. זה לא נורא לתת לאחרים לחשוב מה שהם רוצים. לא מבזבז כלום. שום רגש.
בבקרים גופה כעשוי אבן. מבהיל לחוש את האברים נדבקים זה לזה, ויחד אל הכורסה, ומשם צונחים עמוק־עמוק, חסרי חיים. אחר כך אי אפשר לעשות שום דבר מן הדברים שמצפים לה ביום של קיץ ארוך ומתמתח.
בלילות, היא עדיין לא מצליחה לישון. ישנה חצי לילה, ומתעוררת. כל לילה באותה השעה. שתיים וחצי. כאילו יש לה שעון פנימי. ישנה שעתיים־שלוש, ובבוקר עוד עשר־עשרים דקות, ואלה הן הדקות הרוויות בחלומות יותר מכל השינות שישנה בחייה. כל כך מלאים באירועים ובהתרחשויות החלומות האלה שלה. כל מיני סיפורים תמוהים, סמליים, שבהם היא הולכת לאיבוד ולא מוצאת את דרכה בקהל אנשים צפוף ודביק, או שהיא נאלצת להגיע עד שעה נקובה ליעד מסוים ורחוק, כשברור לה שלא תוכל לעשות זאת. או שהיא מחפשת שירותים כי נורא לוחץ לה, ובסוף כשהיא מוצאת אותם, הם סתומים או מלוכלכים. או שהיא עושה פיפי וכולם רואים אותה כי הקירות שקופים. וכמובן, האסונות שהיא מייחדת לבעלה. וקטיעות אברים של אנשים מרגיזים ממכריה. ויום אחד אף עקרה עין לאימה.
היא יודעת שהיא לא מתכוונת לכך. לא באמת. אם כותבים בעט של מישהו אחר, זה עדיין לא אומר שיורשים את כשרון כתיבתו, או, לחילופין, את כסילותו. ועדיין, היא מתעוררת מהחלומות האלה בוקר־בוקר. חלומות שהיא סוגדת להם ובוחלת בהם בו־זמנית. שאילו נעלמו, הייתה מצרה על הליכתם, אפילו שנים ארוכות אחרי. שלולא היו, היה צריך להמציא אותם. וכל המעשים הליליים? וכל האנשים שהיא פוגשת בלילות? איך זה שהם לא חודרים לחלומותיה בבקרים?
בלילה החמישה־עשר התחייבה בנפשה ויצאה אל הרחובות. תחילה אל הקרובים והמוגנים יותר, אלו המלאים בבתים קטנים ולצידם גינות מטופחות, כמו בתים של גמדים. מכיוון שהיה איתה הכלב, פחדה פחות. כלב זאב אימתני במראהו, אף על פי שהיא ידעה בוודאות שמזגו רך כשל כבשה כנועה.
ברחובות נסעו מכוניות ספורות. אור כבה ונדלק בוויטרינות כמו אותות מורס. לפעמים פגשה טיפוסים כמוה שגם הם מהלכים ברחובות, בארבע לפנות בוקר. תתרנים שנזכרו מאוחר מדיי להריח את ניחוחות הלילה, או סתם כאלה שחוזרים הביתה ממקום מן המקומות: מאורת מעשנים, בר ספוג עשן – כך הגה דמיונה הנסער והבורגני, שהורגל ברגילות, שספג שנים של חיים שקטים, ספונה בבית פנימה, עד שעכשיו מה שנראה לה כפסגת ההילולים הוא מאורת עשן שכבר ודאי פסה מן העולם.
לפעמים חשבה לגשת ולשאול מי מהם, על דרך המליצה: “אולי תיקחני עמך?” אבל ביישנית הייתה וביישנית תישאר. הכלב ממשיך לצעוד שאנן בעקבותיה, לפעמים מעז ועובר אותה בדילוגים קופצניים של משובה ואושר מטורף: סוף־סוף יש לו חברה למשימותיו הליליות, עוד רגע יקריב לפניה טרף. חוץ ממנו, הרי לא תדע בבוקר אם באמת הכול קרה. ואם תספר לפגר בחדר השני שהיא מסתובבת בלילות, הוא יחייך בעקמומיות כאילו סיפרה בדיות, והיא תשתתק במהרה.
אילו רחרח את גופה היה יכול לחוש בריחות הלילה ספוגים בה עמוק, עד הריאות והחלחולת. כבר ימים רבים שהיא משוטטת ברחובות קרובים ורחוקים, והוא אינו יודע דבר, וספק אם אי פעם יידע איך היא, הדהויה, מסתובבת כמו מטורפת או כמו זונה, שבעת רצון או מפוחדת, חולפת מהר, פחד ממלא אותה כמו לפני אונס אפשרי. בפעמים אחרות עולה בה סיפוק על עולמה, שלאחרים אין בו יד. דקות שאף אחד לא יכול להתערב בהם ולשבש אותם בעבורה. מלאת שמחה היא חולפת ברחובות כמו ילדה, טעונת מתחים נעימים, ואז מתפרקת כמו בשעת אורגזמה.
לפעמים היא מתנהגת בערמומיות לא אופיינית לה. קושרת שיחה עם מי מהסהרוריים. משהו סתמי על מזג האוויר או על סיגריות ואש. על יחסים מסוכנים היא לא מדברת, גם לא על פחדים. אל הכלב שאיתה הרי אינה מתייחסת בבוקרו של יום, למרות שהוא מגיח מיד ללקק את קרסוליה בידידותיות. עוקב אחר תנועותיה, זו העומדת וסוחטת מיץ מתפוזים רכים, תפוזי קיץ שמורים בקירור ומגעילים, ומנסה נואשות להתחקות אחר הסיבות לחלומותיה. שוב לא עוזרים לה גם הפירושים והדיבורים המבחילים של שכנותיה.
החיים הטובים שיש להן בפרבר. מסחטת תפוזים אוטומטית ומדיח כלים. גם מייבש כביסה הגיע ברבות הימים. וגגות רעפים אדומים ומרעיפי טובה. כשהאישה נאה, כן גם הכלים נאים מאוד. ורק הגרוטאות שלו בחצר האחורית, זו שאיש לא רואה חוץ ממנה, ממלאות כל פינת ירק שהיטיב לצמוח, מקלקלות את התמונה הפסטורלית הטבועה במוחה. כבר מזמן הפסיקה לבקש ממנו שיפנה אותם. “את לא צריכה להתעקש על שום דבר. ממילא אני אעשה כל מה שתבקשי. רק תבקשי,” היה אומר לה תמיד. חה!
אבל היום כבר אין בכך שום טעם. גם לא בתשובותיו המבקשות להפיס את דעתה. הן חולפות מעל אוזניה ומשתכנות בבסיס הקמור של מנורת המטבח, צוברות שם אבק. בטח יש שם היום המון הבטחות להתנהג יפה, “וכמו שאת רוצה, ומה שאת מבקשת, ורק תבקשי.”
החנפנות. וההזדקקות של עולמו הקטן ליישר את ההדורים סביבו, רק כדי שיהיה לו נוח לחיות בו. ובעיקר להבטיח. אז מה אם מחר לא יקיים? אז מה אם לא התכוון לקיים מלכתחילה?
אבל היא תמיד שואלת את עצמה אם הוא עדיין סקרן. אם הוא עדיין רוצה לשאול אותה: “אז על מה את חולמת בימים טרופים אלו?” ומבט מתחשב יחלוף לרגע בעיניו וייעלם מיד. אלף שאלות נאגרות במוחה כשהיא צועדת על האספלט, ורק נקישות סנדליה מציקים לה בקולם החדגוני. ורק כלב שאף אחד לא רוצה בו מחכה לה בשקיקה כל לילה בשתיים וחצי בדיוק בפתח הבית, זנבו מכשכש לקראתה, כה מצפה לטיול שהם עתידים לטייל ביחד, כאילו איזה עולם חדש־נפלא שלא הכיר בקיומו נגלה לעיניו. מרחרח בהתענגות גלויה את גופה החדש לו בכל יום, מוחל לה על כך שהיא מתעלמת מקיומו בבקרים, כאילו הבין שאינה רוצה שיעיד על הזמן שאיש אינו יודע על קיומו, ואילו היא – שלא תיתפס חלילה מקשקשת משהו מסגיר בשנתה הטרופה בבקרים. שאף אחד לא יגלה את חדוות הלילות, שמא יתווספו ברחובות אלפי אנשים כמותה, מגלים גם הם לילה ריקני לטייל בו ולהפיג שעמום ובדידות, והחיים יעברו להתרחש בלילות – כמה מבהיל – עד שמישהו יגלה מחדש את בדידות הימים.
הלילה השישים. חודשיים בדיוק. היא זוכרת את כולם. את הרחשים שבתחילה הפחידו אותה, עד שברבות הימים הפכו נעימים לאוזניה. אוזניה שנעשו דרוכות, תחת שנים ארוכות של כהות נרכשת. ואף שהיא יודעת שזה לא יכול להימשך – הרי באיזשהו שלב תצטרך להפסיק עם זה, אולי תיקח גלולות שינה – היא מתקשה לוותר על לילותיה.
היא כבר לא פוחדת שמישהו יגלה את העדרה. הוא ממילא כבר הפסיק לשכב איתה לפני עידן ועידנים. פעם במאה שנה קורה ביניהם משהו מהיר, ספוג תשוקה סומא, שובע הדדי ושינה חטופה כהרף עין. ואחר כך הנחירות חסרות התקנה שלו מכל העברים, גם כשהוא על הגב וגם כשעל הבטן, בעוד שנשימותיה עדינות ושנתה עוברית. היא תמיד מתעוררת בגללו כאילו פתחו לידה מנסרה, אפילו עכשיו, כשהיא כבר בעלת חדר משלה. נכנסת לחדרו, להציץ עליו. עיניו הפקוחות־סגורות נעוצות בתקרה בזמן לא ידוע, כמו בשינת אסטרונאוטים אינסופית.
עכשיו הוא סרוח במלואו על המיטה, אבריו הכבדים נראים רכים פתאום, אולי בגלל אור הפנס הצהבהב שמקליש את חלקי גופו המעורטלים. עכשיו הוא נראה לה חסר הגנה כמו עובר. ולמרות שכבר התעוררה, היא עדיין לא מוכנה לצאת לשיטוטיה. אולי יהפנט אותה המבט הקבוע הזה, היישר אל קרביו. תשב ותביט בו קצת. אולי יתגלה לה מה מצאה בו פעם.
עורפו מגולה. שערו פדחתו מגולח. הסתפר אתמול. גבו המנוקד נמשי קיץ, צדודיתו הקשה שאהבה, עכשיו כבר רופסת. נשבעה לעצמה שתחנוק אותו אם ישאל אותה לאן היא נעלמת בלילות.
קול בכי תינוק. היא כמעט מזנקת מהכורסה כמו אם צעירה, אבל מיד מתעשתת ותופסת שזה רק הכלב: מיילל, ממתין לה, מתגעגע לריחותיה, לנהמתה החרישית, לידידתו הלילית האבודה. ריח הלילה מפיס אותה. היא קמה ומשתרעת לצידו על המיטה, נכנסת לתוך שינה עמוקה ללא חלומות, ללא צלליות של דמויות, ללא התרחשויות ליליות רוחשות. שמורות עיניה שקטות, עד שבאה אותה התרוצצות טרופה וגולות עיניה חגות במהירות, כמו תרות אחר דבר־מה. בבוקר ודאי לא יבין מה היא עושה פתאום בחדר שלו, במיטה שלו. “מה קרה, חג היום?” ישאל בקול צרוד משינה, ומיד ייצא לאמבטיה לצחצח שיניים, בזמן שהיא תפשפש קצת במה שנמצא בתוך תחתוניה.
תל אביב, 1989