משה נולד בפתח־תקוה בשנת 1894 למשפחת ינובסקי. אמו נולדה בארץ ואביו אברהם ינובסקי יוצא רוסיה, שתלן נודע בארץ, עבד כל ימיו עבודה עצמית ופירנס בדוחק את משפחתו המטופלת בילדים. משה הבכור היה עמוד התווך בבית, עזר להוריו בכל עבודה, לאמא – להטליא טלאים, לתקן גרבים, לחנך ולהדריך את אֶחיו הקטנים, ולאבא – במשתלה, בבציר הכרם. כאן ינקה ילדותו מליח האדמה וכאן ראשית מגעו עם הצמח והחי: עץ ההדר, הזית, הגפן, הצפרים – מעין ראשוני לשירתו וחלומותיו בימי נעוריו וללימודיו וחקירותיו – בימי בגרותו.
זמן קצר למד משה ב“חדר” ואח“כ עבר לביה”ס העממי מיסודה של יק"א, בו שפת הלימודים היתה בראשיתו ברוּבה צרפתית. הוא הצטיין בכל הלימודים והיה התלמיד הראשון בבית־הספר.
בסיימו את ביה“ס העממי עבר לגימנסיה “הרצליה” שנוסדה אז ביפוֹ. אותו זמן משתקע משה גם בלימוד הנגינה בכינור והוא מתמסר לה בכל נפשו, כדרכו, וכל שאר הלימודים נידחים מפּניה. כל שנות לימודיו בגימנסיה הוא מפרנס את עצמו ע”י שיעורים פרטיים ועוזר גם למשפחתו.
הוא חי עם חבריו, בני המחזור הראשון של “הרצליה”, ובית משפחת שרתוק היה להם “מרכז רוחני”. כשנתיים לפני גמר הלימודים בגימנסיה מפסיק משה מלימודיו ויחד עם חברו אליהו גולומב ועוד חברים, הוא הולך לעבודה בבן־שמן. מתקופה זו סיפר משה על אֶפיזוֹדה אשר נתנה לקבוצה הזאת את הדחיפה לחזור לספסל הלימודים: בזמן הנטיעה מסר המשגיח לקבוצה לסמן זוית ישרה, והם לא ידעו כיצד לעשות זאת, לעג המשגיח לגימנסיסטים בצורה מעליבה והם החליטו לחזור לגימנסיה.
אחר סיום הלימודים בגימנסיה (בשנת 1913) הלך משה עם קבוצת חבריו. “הגימנסיסטים” לעבוד בדגניה ובכנרת.
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. משה גוּייס לצבא התורכי וכיודע נגן נשלח לתזמורת הצבאית. בתקופה זו נדדה פלוגתו של משה בארץ ובארצות השכנות וניתנה לו הזדמנות לטיולים ממדבר סינַי ועד הלבנון. הוא הצליח להטות אליו את חסד הקצינים והתבודד לו בטיוליו ימים תמימים. זאת היתה לו גם תקופה פוריה בקריאת ספרוּת יפה בגרמנית ורוּסית. שפה זו למד משה בעצמו בהיותו תלמיד הגימנסיה בקנאוֹ בחבריו יוצאי רוסיה, והתקדם בה עד כדי קריאת הספרות הקלאסית הרוּסית.
אחרי שלוש שנים של שירות ברח משה מן הצבא התוּרכי לדגניה. אותה תקופה נערכו חיפּושי הנשק והספרוּת האסורה, ואחד החברים זרק את כל הנשק של דגניה לירדן, מחשש גילוּיו ע"י התורכים. אליהו גולומב שהיה אז בדגניה ופעיל בהגנה התקומם נגד המעשה הזה. ויחד עם משה שנודע כשחיין מצויין, “התרחצו” בירדן במשך כמה לילות ומשה היה צולל בנהר עד אשר מָשה את כל הנשק. בימים ההם נשרפו בדגניה כתבי יד רבּים של משה – הגוּת חלומות נעוריו ־ יחד עם עוד כתבים שנשרפו מחשש החיפושים. מעט מאוד מזה הציל משה מכליון ונשמר עד היום.
משה פנה להוראה בבן־שמן. זאת היתה עבודת יצירה, עבודת בראשית. כל לימודיו לימד בתוך הטבע, בטיוליו וסיוריו, לָמד ומתוך כך לימד. ועל הכל חפפה רוח של חלומות אהבה, אגדות שירה ונגינה, ובקסמים אלה צד את לבות תלמידיו. מן האגדות שנרקמו ונכתבו בתקופה זו ומן הרשימות נתפרסמו: “קטעים” ב“האדמה” בעריכת ברנר ו“אגדת החיטה” ב“אוהל” בעריכת מרדכי קושניר. בבן־שמן עבד משה שנתיים.
עם עבריה נפגש משה בתל־אביב ב־1918. היא למדה בגימנסיה ודרה בבית השרתוקים. משה עבר לתל־אביב ועסק בהוראת נגינה בביה"ס “שולמית” שמנהלו היה הופנקו – מורו לכינור.
כשפרצו מאורעות תל־חי, נענה משה לקריאתו של טרומפלדור ויצא להגנת תל־חי. בבואו לתל־חי אמר לו טרומפלדור: שמעתי שאתה מצטיין בנגינה בכינור, עכשיו עליך להצטיין בנגינה ברובה… הוטל עליו תפקיד סיור בסביבה, יחידי בחשכת הלילה.
עבריה עברה לעבודה בכנרת, בסיימה את לימודיה בגימנסיה, ומשה המשיך בנגינה ובהוראת הנגינה. ב־1921 נסעו שניהם להשתלמות בגרמניה. משה למד מוסיקה בקונסרבטוריוּם בברלין, אולם הוא חש מעצורים בכיבוש הטכניקה של הכינור והחליט לנטוש את המוּסיקה כמקצוע.
עבריה השתלמה בגננוּת, ובאותה החווה סוּדר בחדשי הקיץ קוּרס קצר למורים למלאכת־יד ובעיקר בנגרוּת; משה הצטרף לקוּרס הזה, מצא בו עניין ועבר ללייפּציג ושם המשיך ללמוד בסמינר למורים מיוחד למלאכות אלו: כריכת ספרים, נגרוּת ועוד. בלייפּציג חי משה בחדר בלתי מוּסק בחורף ואכל במטבח הסטוּדנטים וכך הצליח להוציא לא יותר מחצי לירה לחודש ובשאר הכסף שחסך קנה ספרי לימוד וספרי אמנות. אך הרווח הזה עלה לו גם במחיר בריאוּתו. הוא חלה קשה ושכב זמן מסוּיים בבית־החולים. מלייפּציג חזר משה לברלין, נכנס לאוניברסיטה להשתלם בלימודי הטבע ולמד שנתיים בהתמדה רבה.
ב־1924 באה עבריה כחברה לעין־חרוד ועמה פעוטם אשכול ומשה בא שנה אחריהם. הוא נכנס מיד להוראה בבית־הספר, בה עסק עד יומו האחרון. במשך 27 שנים, ללא הפסקה – פרט לחצי שנה, בה השתלם באוניברסיטה בירושלים, הרביץ משה תורה. לא ידע ליאוּת ולא היה גבול למרצוֹ ולאהבת המחקר והגילוי בצפונות הארץ, הטבע, התנ"ך והלשון, ואהבה זו עמל לנטוע בלב תלמידיו, חניכיו.
בשנים הראשונות הירבה לעסוק גם בנגינה ושירה. זכורה “רביעיית העמק” אשר ריכזה את הקשבת העובדים אחרי יום עבודה מפרך. וזכורות המקהלות של הילדים והמבוגרים בימי חג ומועד. משה השקיע בהן מיטב כוחות נפשו.
כשנתיים לפני מותו החל משה לחוּש בלבו. הרופאים גזרו עליו שייזהר מהתאמצות, אולם הוא המשיך באורח חייו הרגיל ולא עלה על דעתו שעליו לנתק את קשריו עם בית־הספר ולהינזר מן הטיולים. בשנה האחרונה החמיר מאוד מצב בריאותו ונאמר לו בפירוש, שעליו להפסיק מן ההוראה, אך הוא לא שמע את הדברים, לא רצה לשמוע אותם, חזר לביה"ס, המשיך בטיולים בסביבה ולפני הפסח העיז גם לטייל לנגב.
חדשי הלימוד האחרונים בבית־הספר היו לו לעינויי גוף ועוד יותר לעינויי נפש קשים. הילדים לא הבינו את מצבו ולא ידעו להתגבר על תעלולי הילדוּת בזמן השיעורים, שהיו למשה עבודת קודש, והרגשה כבדה האפילה עליו. נדמה היה לו, כי כל עבודתו בביה"ס במשך 27 שנים בתוהוּ צללה ובימים אלה הוא כותב: “מה עשיתי כל השנים האלו? מה נשאר מכל זה? לאיזה צורך כרכרתי ופרפרתי כל השנים האלו?”… אך יותר מכל העכיר את רוחו ומוטט את בריאותו הפילוג במשק, הניתוק מבתו ומבניו חניכיו. ביומנו הוא כותב:
“ככוכבים בחלל כן תלויים גם אנו על פני תהומות, ואין הכוכבים נופלים, כי מושכים הם איש איש את כל רעיו סביבו. כן גם אנו. חוטי אהבה מתוחים בינינו ובין כל אשר סביבנו. אם ניתק כוח המשיכה בין הכוכב והכוכבים אשר סביבו – נופל הכוכב ארצה…”
בימיו האחרונים כשהרגיש שלא יוכל להמשיך ללמד בביה"ס, ביקש לו אחיזה בכתיבת ספר אשר קרא לו: “ילדי נחל העמוד” (בעקבות גילוי מערת האדם הקדמון בנחל העמוד) – סיפור על התפתחות האדם בתקופה פריהיסטורית. לפי הערכתו לפני 30–20 אלף שנים. כרקע לסיפור רצה לתת את הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, מחיי הצמחים ובעלי־החיים בסביבה זו. ובעיקר העסיקה אותו ראשית התפתחות השׂפה.
על הצורך המפעם בו לכתוב את הספר הוא כותב:
"בלי חברים, בלי אוהבים אי־אפשר להתקיים. על כן שר האדם, מצייר, מספּר, מרקד, מנגן, לקנות לו אוהבים. אינו מצליח? כותב למען יאהבוהו במרחקים ובדורות הבאים. אינו מצליח? פונה אל דורות העבר, צולל בערפליהם, במצולות העבר, שמח בשמחת גיבוריו, מתענה ביסוריהם אוהב ונאהב אתם יחד.
– – יש שהבדידות מפילה קצת פחד. מה עשה לי ה' הטוב? הקיפני ומילאני עדת יצורי קדם מלפני 30–20 אלף שנים, תושבי “נחל העמוד” והם חיים בי, סואנים, הומים, אוהבים אותי ואני אוהבם. הוטל עלי להצילם מתהום הנשיה. להעלותם לאור, לחיים. ובינתיים זוכה אני באור, בחיים, באהבה… ואני מצפצף על עולם הזכוכית אשר סביבי, צועד בטוחות על פני הים הקרוש, ואיני שוקע בו כבטיט היוון. אתך, איילה איני רוצה עדיין לנתק את היחסים. אולי תזכי עוד בקטעים מן ה“רומן” שלי שאני יולדו בהיחבא ובחשאי: “ילדי נחל העמוד”. אם תראי אותות חיים…
– – – טוב לי הבוקר. נשאני הרוח לנחל העמוד, שם לפתחי הנחל, ישבתי ותמונות נגולו לפני, מערכת שלמה מלפני אלפי שנים עשרת אלפי שנים. ושם “הסרט” “איך התחילה הסבתא לדבּר עברית”. אמרתי לד': אתה תחכה לי קצת, הן עלי המלאכה לגמור. הוא חייך אלי…"
לא זכה משה לסיים את סיפורו הגדול. הצליח לבנות רק את ראשית השלד, “קירות בלתי מטוייחים”. אבל יש כבר גם תמונות מושלמות.
בשבוע האחרון בהיותו בירושלים היתה רוחו טובה עליו. האמין בהחלמתו ונתמלא אמונה ועידוד, תיכן תכניות לעתיד בכתיבה והוראה באולפן.
בשבת לפנות ערב כתב מכתב לסמדר ובו הוא כותב שהוא מבריא והוא מחכה לה וערך לה את תכנית הנסיעה. במוצ"ש, בשכבו ליד החלון, היתה בו הרגשת אמונה ואהבה גדולה, אמר לעבריה: השמים כה בהירים, הכוכבים כה צחים, איזו רעננות שופעת מהם. וחזר והדגיש את הדברים. היתה הרגשה שנשמתו התעלתה למרומים. בלילה נתעוררה עבריה לקול־נפילה ומצאתהו כבר ללא־הכּרה. מיד יצאה נשמתו. לפי הגדרת הרופא היה זה שפך דם במוח.
בן 58 היה במותו. אב למוֹפת לחמשת ילדיו. ריע נאמן, אָב רוחני לדור חניכים, בונים ויוצרים.
בהלווייתו השתתפו אנשי עין־חרוד ותל־יוסף, תלמידי בית־הספר המשותף, חבריו וחניכיו מכל קצות הארץ, בני המחזור הראשון של הגימנסיה “הרצליה” ואנשי העליה השניה מדגניה, נהלל וכל ישובי הגוּש.