יעקוב,1
כל הימים, מיום שירד הגשם הראשון, אני חולה. כאילו ירד גם על נפשי הגשם. כאילו ביקשה גם נפשי לחַדש שרשיה, לשלוח את היונקות אל מקורותיה, והנה – אין אדמה לשרשי.
לא. לא מיום שירד הגשם חולה בי נפשי. עוד מיום אשר שתלתי את “קטעי” ב“אדמה”2 ראיתי כי “קטעים” אני שותל וקטעים אני מהלך על האדמה, באין אחיזה לשרשי.
יעקוב, את האמת העמוקה והנסתרה גלה לי, ואמוֹר לי: לא במנוד־ראש קראתם את קטעי? אמוֹר לי: ההאמנתם רגע לאמיתוּת דברי?
כי הנה כל הימים נדמה לי, כי אבדו לי כל הקרובים אשר לי בשדה, כי אבד לי אמונם של כל אלה אשר חייהם־שירתם, אשר מעשיהם יום יום – חרוזי נפשם.
עוד לא כלתה בי המבוכה, עוד לא דרכה רגלי במנוחה על שביל־חיי. ראה, הנה מעשיו של כל אדם מונחים לפניו על דרכו; צעד אחד – והוא יגע בהם. ואני, מעשי כה רחוקים ממני, והדרך כה ארוכה.
האמנם “זמר־לשבת” המה לי געגועי אל האדמה? או “פשטידא” לכבד בה את אורחי־נפשי בנוֹח השבת על השׂדוֹת, בנמנמה במתיקות בפינות הבית ובשפכה שלוותה על נפש העובד?
כי בלכת הדברים להיגלות חרדתי בי מאוד. אמרתי לי: לקראת נפשות אחדות הולכת עתה נפשי. האמנם הגדתי את אשר רציתי להגיד? והאמנם תשמענה את אשר שרה נפשי?
את סודות לבי גיליתי לפני כולם. והאם ירעד הד מצלילי־לבי על נימי לבם? ורגע הצנעתי לי עם תפילותי. אמרתי לי: אם בלב נפש רכה אחת, אשר נשארה עצובה על חוף הנחל, והיא בוכיה חרש על אביבה אשר לא בא עוד, או על אביבה אשר חלף, והנה ישא אליה הנחל על גליו את המיית־חיי, ונעורה נפש החולה על שפת הנחל, ונעורו בה תקווה ואמונה לאביב כי יבוא, והיה זה שכרי, חלף גלוֹתי את מסתרי־ צערי ואת חבויי חלומותי… אולם עוד לפני שהופיעו הדברים הרגשתי כי מתחייב אני בנפשי עם גילויים. נתחייבתי וידי ריקות, ורק נפשי חולה בי, כלה אל מקורותיה. ולא ידעתי את הדרך אל הנחל, למען אשב על חופיו ואקשיב להמיית גליו, ואחכה אולי תבוא אל נפשי רינת חיים חרישית אשר תמלאני אמונה.
הנה נזכרתי עתה באגדה. איני זוכר מתי וממי שמעתיה: קוסם נסתר היה בארץ, קוסם נפלא. ויעמול כל ימיו לגלות את המעין אשר השותה ממימיו לא ישקע אביבו לעולם. וישא הקוסם את רגליו וילך לנוע בארצות לבקש את מעין הפלא.
ובאחד הימים והחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם פצחו רינה וינועו במחולות, פתאום הזהירו ויסובו כולם במעגל, כי נבע מעין הפלא מבין לחצצים אשר למפתן ביתו של הקוסם.
ואיש לא בא לדלות מים מן המעין, כי נשכח הבית מאדם ושדהו עזובה מני רגל. ורק צפור שדה, או כבשה תועה תרווינה צמאונן במימיו.
והקוסם גם הוא עוד לא שב. ואיש אינו יודע מה היה לו. האבדה לו דרכו ואינו יודע לשוב אל ביתו העזוב, או סובב הוא עוד בארצות לבקש את המעין אשר השותה ממימיו אביבו לא ישקע לעולם…
הן הולך אני אתכם, אולי גם יצאתי עוד קודם ממך לדרך, ולמה זה אתם כבר הגעתם ואני עוד סובב בשבילים? האם מפני יראִי את החיים במקורם? או אבידה אָבדה לי בדרך ואעכב? או כי טוב לי בחיי־נוע ונוד על הגבעות, בנוע וגוד סביב למקור חיי? מדוע זה פניתי אל הילדים?3 כי עוד לא בשלה נפשי אל החיים? כי עוד לא גמלה נפשי למען המעשים? על־כן הולך אני אל הילדים, ואתם יחד רוצה אני לבוא, לעלות במעלה־החיים, להעפיל אל פסגת העבודה והיצירה, אל שירת־יום־יום?
מדוע זה שבתי אל הכינור? כי מבקש אני לרדת בעזרתו אל מעמקי נפשי? לדלות בעזרתו את אשר לא יוגד, ואשר לא ייראה לעין, ואשר לא יעשה בידים?
והן תוך־נפשו של האדם הוא בחייו־יום־יום, במעשיו אשר הוא עושה מדי יום. בהם האמת הערומה והטהורה. וראה את מעשי – נפשי רחוקה עוד, כה רחוקה מהם. עוד לא הגעתי גם לפתחי־שבילם, עוד על פרשת הדרכים אני תועה סובב. מה המבוכה הרבה הזו לנפשי?
האוֹשר חופף עלי כל הימים וכענן־אור ילך לפנַי, ובקשתי להיות כצמח־השדה, עשב רך וחרישי ליד המעינות, לשמוע בי ומסביבי את השירה האחת והיחידה, שירת־הצמיחה. מה הגלות הזו אשר אני עורך לנפשי?
יצאתי לנוד אחר בתרי־לבבי. נפשי נעה אחר מולדתה. גזרים נקרעה ותסוֹער לעברים. והעריסה עומדת ריקה, שוממה. המנגינות הלכו בגולה ונפשי נעה אחר המנגינות השבויות.
אמור לי: הקראת את ה“אדון מסן פרנציסקו?”4 איני יודע אם הבינותיו כמו שצריך להבינו. אולם דמיוני שמע בלי הרף, והרבה יותר ממה שנאמר. והן זהו סיפור ריאַלי, פשוט ומדויק.
ואני, עם קריאה בו התחילו צפים ועולים לפנַי סמלים, והמה הולכים וגדלים, עד היות האניה – לסמל ה“אנושות”.
מי יודע? אולי הריאליות היותר פשוטה והיותר אמיתית היא סמל האוצר בו את כל חיי־הנצח? לא. אַל תעבור בנקל על מה שאני אומר פה. אפשר מאוד שאיני אומר בדיוק מה שצריך, אבל קרא את האדון, את ה“אדון מסן-פרנציסקו” והוא כבר יבאר לך את זאת.
כן. ערב אחד נכנסתי לאחד הבתים, שני נערים ישבו וקראו. לבי היה מכונס בתוכי והנה שמעתי את הנער קורא:… אחר כך היו משקיעים את עצמם בתוך אמבטאות של שיש, יוצאים ומתעמלים, מעוררים תיאבון לאכילה… מתבשׂמים ומתיפים… ויוצאים לאכול ארוחת שחרית ראשונה".
דברים פשוטים. והילד גם קראם בשויון־נפש ובחריצות של תלמיד הקורא לפני המורה במחלקה, כאומר: באמת לא מעניין כלל מה שכתוב פה בספר, אלא שאתה אומר כי בלי קריאה אי־אפשר להתפתח. ובכן הא לך ואקרא…
ובי חלף קוֹר לשמע הדברים. וקראתי: – איזו שׂנאָה קפואה, מאובּנת במלים האלו. הנערים תמהו. ואני הלכתי לי. הנערים הפסיקו את הקריאה אחרי קראם עוד איזה דפים. גם אני שכחתי את הדבר.
ושוב באו לידי חוברות ה“מעברות”. אמרתי לעצמי: נראה אם באמת שמעתי אז את המלים האחדות ככתבן. ואקרא שנית. על־כן אני אומר לך: קרא את “האדון מסן־פרנציסקו”.
אתחיל מן הסוף. את הסוד אגלה לך מיד. לי גילה את הסוד אותו הזוג הנחמד שבסיפור, המאושר ופורח לעיני כל. זוג פורח זה אשר, כפי הנראה, אינו חושש למראה עינים. עיוור הוא באשרו והוא פורח בגלוי כפרחים אשר בשדה, וכל הנוסעים רואים ונהנים ולבם טוב עליהם… ורק קברניט האניה, רק הוא יודע כמה מקבל צמד־חמד זה בשכר פריחתו ואשרו.
שולל הלכתי אחר צמד־החמד הזה.
נסערה האניה וערבוביה בכל המראות, פנים בפנים נלכדים ומיטשטשים. דמות ריחפה לקראתי ונבוכותי: – מה? אני?
עצמתי את עיני, ואני מטולטל־הסערה, ולא ידעתי לאן גלי־התמרמרותי מתנפצים ולא ידעתי לאן אסוֹער ואזרק. והנה נחה רוחי בי ורגלי עמדו על החוף. פקחתי את עיני: “האמנות” בכל קסם יפיה והדרה עמדה לפני.
המשוררים, הפסלים, הציירים והמנגנים, מכל הדורות ומכל פינות הארץ, נפשותיהם נהרו ככוכבים בדממת הליל, ונפש בנפש נגעה ויִקרם עליהן עור, והנה הזוג, זוג הנאהבים, עומד לפנַי ומחייך בּחן. דבוקים הם באהבתם ובחסדם הרב יאצילו לי כבבלי־יודעים מראה פריחתם.
קרא את האדון מסן־פרנציסקו, קרא אותו היטב, ועמוד על יד הזוג הזה. קרוב תעמוד ועיניך פקח לכל תנועה קלה, ואזניך הטה לכל הגה. האם לא המשוררים והציירים הם, המנגנים והפסלים – כל אלה החיים עם נפשם בגלוי, כל אלה האוהבים את נפשם לעיני־כל, כל אלה המשחקים לעיני כל העם ולעיני השמש את “משחק־אהבתם”, צערם ושמחתם, אבלם ואושרם ועתידם?
ורק קברניט האניה ידע כמה צמד־חמד זה מקבל עבור “מלאו את תפקידו באמנות”.
קול דם אחי צועק אלי מאולם המשתה של האניה וגם דם אלה אשר נפשם בם כבר נקרשה, אשר דמם אינו צועק עוד והמה ממשיכים למכור את צערם ואת אשרם ואת אהבתם לאדונים מסן־פרנציסקו.
הקראת? ובכן אמור־נא לי עתה: האם אניה היא זו האטלנטידה? ואם אוקינוס־מים הוא הסוער וסוער תהומותיו לבלעה? והאם רב־חובל הוא זה האדם גדל־הקומה אשר מראהו כאֵל קדמון? – –
הן זוהי הטכניקה. המכניקה הנפלאה אשר גאון־אלים כבר יצוק בגופה הצעיר וגבורת אלים בצעדיה, אשר עד מעט ודמתה באמת לאחד האלים הקדמונים. והיא הנושאת על כתפיה את האדונים מסן־פרנציסקו עם מנגניהם ועם משרתיהם, עם משחקיהם ועם מענגיהם, ועם כל יתר צרורותיהם. נושאת אותם בחסד ובשויוֹן־נפש אל כל פינות התבל, אל כל חופי שעשוּעיהם.
הלא זוֹהי הטכניקה. והאדונים מסן־פרנציסקו חושבים כי רק לכבודם הופיע אֵל קדמון זה ויצא מבין רזי־פלאי־חדרו לברכם: בואכם לשלום. והוא עומד ומחייך בחסד. ואת לעגו הן אני רואה, בהניעו ראשו בדממה.
כן. רב־החובל עוד כוחותיו רעננים בו, ובטחונו רב ומוצק הוא בו, ואולם “הזוג” כבר עייף וכבר נמאס לו, לשחק את המשחק להנאת קהל הנוסעים באניה.
ואת ציור האניה בליל הסער קראת?
מעביר הוא חתך באניה לרחבה, וכל הדיוטות נפתחות לפנינו בבת-אחת. מן הצופים הקופאים על המצפה ומשתוללים בנעצם מבטיהם המטורפים בעמקי־הערפל, ועד אלה דמויות האנשים הערומים הרצים רוץ ושוב על יד התנורים, וגופם שוטף פלגי זיעה, ועורם נשרף מן החום הרב והמה עייפים עד מוות…
ובקומה הבינונית, שלווים וענוגים ישתרעו להם ה“אדונים מסן-פרנציסקו”, יעשנו סיגרותיהם, לבם ייטיבו ביין ורגליהם על השולחן, גם ישוחחו ויסחרו בעמים, יעלו ויורידו את המקח, וסביבם יתאבך העשן בשלווה. ומקהלת המנגנים תשעשעם ומראה צמד־החמד…
התמונה ריאלית? ריאלית מאוד. הן באצבעות תמוּשש. הוא חצב לו באבן שדרת־פסלים. ואני את נשמתם שמעתי…
עוד דבר קטן אוסיף. אולי אינו חשוב כל־כך, אולם בכ"ז יהיו הדברים אמורים: האם לחינם שלח אותו בונין אל האי קפרי? אל מקום חרבות־מבצריו של הקיסר טיבריוס? לחינם הביא עליו שם, ודווקא שם, את המוות המגוֹעל הזה?
כן. אלה הם חייו של האדון מסן־פרנציסקו וזהו גם מותו.
ואני, התדע איך זה נגלתה לי נשמת הפסלים? בימים האחרונים השגתי לי משקפת. יודע אני מה? צרים לי האפקים ואני רוצה להרחיבם? מבקש אני לגלות את ההרים החדשים המחכים לי בדרכי או לגלות סתרי־הגבעות החבויות באופק עתידי? או כי נושא אני את נפשי אל ההרים אשר גלתה מהם, לראותם ממרחקים ולשיר להם בדממה על נדודי בנכר ועל אשרי הגולה אתי?
משקפת מקרבת ומגדילה השגתי לי באלה הימים מאחי הטוב, וסדי בוקר אעלה לי על גג ביתי, מדי בוקר, לפני עלות השמש, בהיות האופק צח וטהור, טהור גם מאבק זהב הזריחה, אעלה לי על גג ביתי עם משקפתי ואסע למרחקים. כל המרחקים הולכים לקראתי, וכל הנסתרות מתגלות אלי.
כל הר החבוי מאחרי האופק נישא לקראתי וכל עוף קטן הנשכח ונעזב בצלע גבעה רחוקה נע וחרד עם הרוח לקראתי. ושבילי, שביל־ימי אראה גלוי לפנַי עם כל נפתוליו, וכמעט אראה אחרית־משעול־נדודי…
כן. למה סיפרתי לך את כל זה? נכנפה נפשי בחלומותיה ואשכח את אשר רציתי להגיד.
ופעם חמדתי לי לצון ואת המשקפת הרכבתי על עיני וארחק מעט ואביט בה על הדברים המונחים על שולחני, ראיתי את עטי, את מחברותי, את הדיותה ואת הכינור המונח על המיטה ואת מנורתי הקטנה, והם כל-כך גדלו, כל־כך גדלו, עד כי נבהלתי מהם ואצחק מאוד. אחר הפניתי את המשקפת אל הספר אשר היה פתוח במקרה, וזה היה ברגע עלות המראות מבין השורות, ברגע הישמע שיח נשמות־המלים.
ועלתה ברגע ההוא מבין שורות הספר מקהלת המנגנים אשר לאדונים מסן־פרנציסקו, והיא מתנועעת כשיכּוֹרה בתוך ערפל הסיגרות וכחושבת להקיא בהיטלטלה על גלי הלהג והרכילות והפוליטיקה של האדונים והגבירות סביב. הבטתי אל בין שורות המנגנים, והנה מבין אחרוני השורות הכרתי את אחד המנגנים. הקשבתי ואזני צדה צלילים הקרובים לנפשי מאוד. קרבתי וניגשתי – ואבהל. כי הייתי כמתקרב אל מראה.
אני נישא על סערתי וכולי רועד וקודח על גליה. רציתי לזעוק ולהפסיק רגע את נגינת התזמורת הענוגה והאודירית, והאדונים מסן־ פרנציסקו יאלמו רגע מלהג פיטפוטיהם ואת הזוג רציתי לבקש כי יפסיק לרגע אה פריחת אשרו הגלויה. ואת האדון החובל כי ייטיב נא בחסדו לשכוח לרגע את מכונותיו הנפלאות ואת גאון אלהותו. וגם את הגוויוֹת הערומות למחצה, המתנועעות כבבלי רצון וכבלי־יודעים על יד התנורים, והן כאבודות כל נשמת חיים, רציתי לחבקן בזרועותי כי תעמודנה רגע מנוע.
ואת האניה רציתי להעמיד רגע על ראש הנישא בגלים ולסער רציתי לצווֹת כי יקפא וינח לרגע, וצעקתי אז לכולם: קראו, קראו את האדון מסן־פרנציסקו!
שובי, שובי נפשי למנוחיכי. אך איה היא המנוחה? באחד הרחובות שם למטה, באחד הבתים הנשכחים נמה לה נערה, תמימה וזכה תנוח לה, ובין גוזלי־חלומותיה אשרי ישתעשע לו במנוחה.
נומי לך, נומי לך, אַת נערת־חלומותי. ואַל יגונב אליך גם הד נשכח ותועה מסערת נפשי בליל בלהה זה. רגע נאלם בי לבי מחרדה, כי אמרתי: אולי אאסף בסערתי ואבד גם אשרך אתי. אולם מנצח שב אני אליך על הגלים. כי שמך לחשתי בהיאבקי עם הגלים ולרוחך קראתי בי, שיועתי בי בדממה. ותרחפי מתוכי על הגלים ותשקוט הסערה.
ועוד מה: תגיד לשניאור,5 או מוטב שאגי אגיד לו, כי אתה – בשדותיך לעולם לא תפגשנו. אני, אני אולי עוד אפגש אתו. ובכן מה אגיד לו?
אגיד לו, כי אך לשוא יעפר באבק־זהבו לעוור את עיני, כי אך לשוא ישווה לו “הדר מלך נידח וגוסס”. אך לשוא ימרח את שחוק החסד על שפתיו בשרוֹק “עגלות”־שיריו והנה טעונות ירשת נפשו… כי את שפתיו המתעוותות בפלצות אני רואה ואת “ראשו המתנועע לכאן ולכאן ונוהם כשחוט” אני רואה בהיחבאו בין ענפי הגפן הפרא. כן. עוג מלך הבשן הזה נשחט. כי עושר מלכים לו וירושת־מלך הוא מנחיל לנו, ואולם נדיבות הצמח ואורו השקט בהיאספו לו בשלווה אין לו. אין לו. הוא זורק בנו את עשרו, מפזרו לעברים והשממון בפניו, חניכיו המדולדלות מעבר לשפתותיו מלהגות ומתחננות: “נלמד נא למות כמות פרי־ירקות ושיחים”. תגיד לו, תגיד לו; אך שכחתי, כי אתה לא תראהו לעולם. אני, אני אולי אפגש אתו, ובכן מה אגיד לו?
– מלכי המסכן, הנידח וגוסס. כאב־שממונך ופרפוריך נגעו אל לבי. אך מלכי, מלכי הגדול. את המוות ביקשת ללמוד מצמחי־השדה. ואולם לחיות כמוהם לא ביקשת את נפשך. ועל־כן לעולם, לעולם לא תהיה בך נדיבות הצמח הגוֹוע עם פריו. ואם גם תפזר את כל אוצרותיך. כי, התדע סוד שלוות־מותם? רק אשר ידע לחיות, ידע גם למות.
לשוא הסתתרת, עוג מלכי, בין סבכי־הגפן, לשוא תיחבא שם עם פרפוריך, כי הנה אחיך לידך עומד ובעינים דולפות כסתיו יבעבע חרש: “רק שממות ליל קר אל חיקך הדיחני”. הנה הוא מפהק ומפטפט מתוך הרהורי תשובה: “התאווה מוכת שבט חרטה – במאורת השיממון מסתתרת”.
נלמד־נא אחי, נלמד נא לחיות כצמחי־השדה.
*
יעקוב, יעקוב, מה אני רוצה ולאן אני הולך? למה אני עוזב את מולדתי והולך לנוע בארצות? למה זה עליתי על אניתו של האדון מסן- פרנציסקו, ואתם עומדים ומורידים את סירתנו הקטנה והצנועה למים. הנה מרחוק אראה בפרוֹש סירתנו את כנפיה הלבנות… עומד אני על המעקה ומביט למרחק – כפרפר קטנטן דמות סירתנו. אני נתלה על המעקה, נמשך אל סירתנו הקטנה, להביט בה, לראות אנה תלך ואיך תנע על הגלים, לראותך כפוּף על המשוטים. ועצוב לי פה על האניה הגדולה, כה עצוב. יש רגעים ולא אדע דרכי. אנה תובילני האניה. נעלמים מאוויי מלפני עינַי.
פנקס קטן יש לי, ובפנקס אני נוהג לרשום לי לעתים את חפצי־לבי ואת משאלותי הרבות. לקחתי לי את פנקסי הקטן. דיפדפתי בו לאטי ואמצא בו כתוב את הדברים האלה: – “ביום עלותי על האניה הגדולה לנסוע אל הארצות הרחוקות”.
– – – כי אמר אמרו לי האנשים: בארצות הגדולות, באחת הערים, באחת הספריות, חבוי לו ספר יקר, ובספר גנוזות נשמות יתומי־ העולם, עם חלומותיהם ועם צערם.
בארצות הגדולות, באחת הערים, באחד הבתים העזובים והנשכחים, כינור עתיק מונח לו בפינה, בו יצקו את נפשם יתומי־העולם. בו יצקו את שירתם היתומה והזכה. שירת־היחיד.
יותר מזה לא יכולתי לקרוא, כי היו פרחים כבושים בין דפי הספר, והפרחים נדבקו אל הדף. ולא נתנני לבי לקרוע את הפרחים מעל דפי־ הספר. ועתה אני יושב לי כילד חולה ומביט בעד שמשות חלוני אל המרחקים. ריח־הגשם בא אל אפי ורינתו מלאתי. ורציתי לרוץ על פני הגבעות, ועל הגבוהה בגבעות אעמוד ואפרוש זרועותי – כגבעולים וכגפני הגבעות, כתאנות פרושות־הזרועות. וירד עלי הגשם והירווני, והירווני.
תל־אביב. תרע"ט
