שמעי ואספרה לך את אשר קרה לאיש־החלומות ביום חתונתו וביום שמחת־לבו, את שמו הנה שכחתי, אך קרוב הוא לי מאוד. במעמקי לבי אראה דמותו, ממרחקי־לבי יען הד־יסוריו. כילד אחר אמו אני כרוּך בעקבותיו, ידי קטנה וזכה אושיט ובגימגומי־הברות אחנן קולי אליו: – אנא קחני. הרימני אליך. הרימני אליך.
שמעי ואשירה לך על נדודיו על פני ים־הצער. שנים שנים נדד על ים־הצער; ראשו שמט, ידיו צנחו, ומשוטיו שקעו במים. משוטיו לא נעוּ עוד. כי אמר: אין חופים לים־יסורי. אין נמל לסירת נדודי.
שמעי וארנן לך על חופי־התכלת אשר זרחו אליו פתאום; מבין ערפלי־האופק נהרו אליו חופי־התכלת.
שמעי וארנן לך על דמעות־אושרו, בכרעו דומם בתפילה על זהב חול־החוף, חוף נדודיו וצערו.
הקשיבי לרינת פעמיו על הגבעות, פעמי־מחולותיו על ההרים.
שם במרומי ההרים, חורשת זיתים קטנה. ועל שיא־ההר חרוב זקן, ירוק, מעל לזיתים האפורים. ולרגלי החרוב, נשענת אל גזעו, יושבת בחירת־לבו, היא כלת־הנדוד, אשר נרדמה בצפותה על ראשי ההרים.
שמעי ואריעה אל נפשך על מעינות הגבורה אשר נפתחו והמה מפכים מנפשו. סלעים עקר, צורים הרס, סלל דרכים לאורחים, לקרואים אל חתונתו אל יום שמחת לבו.
שמעי ואשירה לך על מעינות־האור אשר בקעו והמה מפכים בלבו. איך דלה את כל אורותיו הצפוּנים, כל צלעות ההר זרע אורות, ויגרש את הלילה וצבא צלליו. כה האיר את מעלה־ההר לקרוּאים, לאורחים אשר יבואו ליום חתונתו וליום שמחת־לבו.
שמעי ואומר לך על רינתו חרישית בסללו את הדרך במעלה־ההר: הוא לאט לסלעים – ויפרחו, חייך לצורים – ומלבותם הנצו ניצנים. כה סלל לו את הדרך אל בחירת־לבו. כה כבש את הדרך לקרואים אשר יבואו, לאורחים אשר ינהרו ליום חתונתו וליום שמחת לבו.
מי הם אשר ניגשו אל ההולך־לקראת־האושר? מי הם אשר קרבו אליו, והוא יושב בצדי־הדרך ומסתת את האבנים לרצף בהן דרכו?
מלאכי חרש הם אשר באו והסוד על שפתותיהם. הם שחו אליו והוא מסתת אבניו. כה דיברו אליו המלאכים בלאט, פונים כה וכה בזהירות, לאטו על אזניו, ועיניו טהורות תמהות ועל עפעפיו אבק האבנים:
– הנודד מים־הצער, הנח את האבנים ואורותיך אסוֹף. הָעולה־לקראת־האושר, קח פטיש לכתפיך, קום החבא בין־הסלעים ליד הדרך.
כי הנה שונאים יורדים לקראתך מראשי־ההרים. כי הגיעו אל אזנם צילצול פטישך, רינתו על הסלעים. כי החרידו לבם פעמיך בצלעות ההרים.
הביט אליהם פליט־הצער בתמהון, מחה את האבק מעל עפעפיו, מחה את הזעה מעל מצחו, וישב לסתת אבניו כבראשונה, והוא שר לו בדממה שירת־עלייתו. דולה ממעמקיו וחורז חרש את המנגינות אשר ישיר ביום חתונתו וליום שמחת־לבו.
לרגלי הזית המכסיף ישב, חלומות אשרו הקרב אפפוהו עם הדימדומים, והוא מנמנם. פטישו לרגליו מכוסה־אבק.
מי הם אשר ניגשו אל המנמנם לרגלי הזית? מי הם אשר קרבו אליו, וחלומות־הזהר נרקמים סביבו? מלאכי חרש הם אשר באו, וסוד־חרדות בון שפתותם, נגעו בכתפו ודבריהם מבוהלים לאטו בחרדה. עיניו נפקחות בתמהון, ניבטות ממרחקים: – הנודד מים־הצער, קומה וצבור לך ערימת אבנים, אורותיך אסוף ונגינותיך תדומנה. העולה־לקראת־האושר, שים לך משמר סביב ראשך, חומה סביב לך.
כי הנה שונאים אורבים לך בין עצי החורשה, כי הגיעה אל לבם מנגינת־אשרך־הקרב, כי החרידו לבם זהרי־חלומותיך הבאים.
הביט אליהם בן־הצער בתמהון, חייך אליהם רוקם־החלומות־הבאים, ויהי כמדבר אל לבו:
– חומתי – חלומותי, ומנגינותי – שומרות סביב לראשי.
מיתרי הפז מתחי לכינורי, מיתרי הקסמים, מזהירים מנימי־הזריחה ורכים מן הענוגה בקרני הלבנה.
מיתרי־הזוהר מתחי לכינורי, ואנגן לך את המנגינות אשר נבעו מלב העומד על מפתן האושר, ביום חתונתו וביום שמחת לבו.
האורחים נהרו מן העמקים לאורות המהבהבים בראשי־הסלעים, אורות דלה חתן־החג ממעמקיו, הקרואים נהרו מן הבקעות, עלו בדרך אשר סלל וכבש חתן־החג, בעלותו אל בחירת לבו על שׂיא ההרים.
האורחים נישׂאו על גלי מנגינותיו, כשטים על ימי־הקסם אשר אפקיהם רחוקים, רחוקים וחופים אין להם.
מי הוא הניגש אל חתן־החג והוא טרם כרע לפני הכלה? מי הוא הלוחש על אזנו ופעמיו יעכב? מלאך חרש הוא, זיעה בעיניו, ושפתיו מלבינות, רועדות:
– הנודד מים־הצער, מחולותיך הפסק, מחולותיך לקראת כלה. הנושק־שולי־האושר, פטישך קח, פטיש מפוצץ־הסלעים.
כי הנה שונאים אורבים לך, שונאים באו אל המשתה, הם אורבים לנפשך, יגזלוה על מפתן־האושר.
הביט אליו יליד־הצער בתמהון, חייך נושק־שולי־האושר, ויהי כמדבר אל לבו:
הן אני לאהבה, ומי ישנאני? הן גלוי לבי ומאוויי ערומים, ומי יארוב לי?
לא יפול במשׂטמה פטישי, פטישי סולל הדרך אל שיא אשרי. וזרועי לא תונף בשנאה, ביום חתונתי וביום שמחת־לבי.
אז כרע על ברכיו לרגלי הנמה, גחן על שפתותיה המחייכות בחלום. וזעקה החרידה את דממת־האושר, זעקת פלצות מפי כל הקרואים. לא העירה הזעקה את נושק־האושר, גם לא זעזעה את הקטנה בשערות עפעפיו.
שדוד נפל לרגלי הכלה, יד־סתרים היתה בו, זרקה בו את פטישו. לרגלי האושר נפל שדוד.
כה היתה אחרית בן־הצער. כה היתה אחרית סולל הדרך־לאהבה. הנה סיפרתי לך את אשר קרה לו ביום חתונתו וביום שמחת־לבו.
תרע"ט