ראש־פינה, תר"פ

בימי ההתנדבות לתל־חי

עבריה,

“בחדר” אני יושב והפלג הומה הומה. ונזכר אני בגעגועיך על הפלג. טיילתי היום על ההר – ועל יד המעיין הייתי. המעיין פורץ בכוח, הוא כבר אינו חולם כבימי הבציר. ההר עודו צעיר מאוד. ההר שלך. העשבים קטנטנים והפרחים מעטים. רקפת אחת עוד אין, “אמנון־ותמר” מצאתי במורד.

לנתי, כמובן, בחדרי. אתמול בערב באתי הנה. אמא קיבלה אותי בשמחה, הקיפתני בשאלות, שאגיד לה, שאספר לה. גם הזכרנו את המכתב שלה הקדמון, ה“ברוֹגזי” ואת מכתבי המתלוצץ. השלמנו כמעט.

החתולים גדלו וחצפו מאוד. זה הקטן המכוער, שכתמים חומים ושחורים ולבנים לו – השמין ויש לו כבר צורה די “אנושית”; האֵם מלאה מרי על בני־האדם היושבים ואוכלים ואינם מגישים לה. היא אינה מחכה, עולה על השולחן. שתי מלחמות כבר פרצו בינינו ובשתיהן יצאתי וידי על “תחתונה”.

הלילה או מחר בבוקר אנו יוצאים לכפר־גלעדי. הדרך כמעט בטוחה. הנה עתה באה משם חבורה שעברה בלילה דרך חלסה ולא קרה דבר. אנחנו נלך דרך “עודיתה” (כנראה שכך הוא הכתיב הנכון. המלמדים האלה משבשים שמות – השם ירחם).

חשבוני היה נכון: הקוּרס המלא של עולה הוא “שני חדשים”.

אח, הנצח, הנצח. אל צערנו הוא נלווה ונדמה לנו כי סוף לא יבוא לו. ואל שמחתנו הוא ניגש בחסדו, לעתים רחוקות אמנם.

מה הפילוסופיה הזו פתאום? הן רציתי רק להגיד לך כי נזכרתי שברדת קבוצתנו עתה (לפני שבוע) מן הרכבת הקטנה של יפו לעלות ברכבת של לוד ירד גשם. הוא באמת לא ירד כי אם רץ כמו משוגע. וזה דיכּא אותנו כל כך עד כי כמעט שאבדו לנו חבילותינו ועשתונותינו ועוד מעט ושכחנו לאן אנו הולכים.

הן די לנו בטירדותנו יום יום ובצערנו על כל שעל, ולמה הוא, הנצח, בא למלוך עלינו לשעבדנו?

אך נדמה לי, כי לולא הוא כי אז לא קמנו לעלות. כי אז לא כּאַבנוּ עם חברינו הרחוקים. אסונם לא היה מזעזענו והיינו רובצים סרוּחים בפינתנו השאננה.

הנצח קשרנו עם חברינו מעבר להרים. – – –

– – – איני יודע מה זה פתאום עפתי כ“כ ודברי אין בהם שום קשר. אני מקשיב לפעיית העגלים בגיא – כה מתוקה ומתרפקה. והנחל הומה בגבורה. אתמול יצאתי מכנרת. כל הדרך, בהתקרבי לראש־פינה, אליך הלכתי. על סלעי ה”טולה"¹ ראיתי דמותך, ובגשתי אל הבית חשבתי אל לבי: ואולי באמת היא פה?

מחר אעלה על הריך. ההרים אשר לרגליהם דהרנו על סוסינו יד ביד; הרי־הגבורה. התבוא בי גבורה? התעלה ממעמקי הגבורה?

הן בכל אדם ישנה גבורה, אלא שהיא חבויה במעמקים. לי נדמה שהיא אחוזה במוות. המוות הוא הקורא לגבורה לעלות. מותו של שֶׁר, והמוות המאיים כל הימים לרגלי ההרים שם, הוא אולי אשר העלה אותי ממרחקים, הוא אשר יפרוֹץ אולי את מעין הגבורה והעוז אשר בי.

צר לי מאוד. כל הימים האלה מלווה אותי בדרכי איזה צער על הימים האחרונים אשר לפני לכתי: נדמה לי כי לא די הבטתי בעיניך, כי לא די דיברתי אליך, וגם לא הקשבתי דיי לקולך ולפעמיך. כי לא די, לא די היינו יחד.

ז' כסלו, תר"פ

באו הימים היפים. זוֹהר רך שפוך על הכּל ונובע מכּל. ואני אסור. נקלע בסבך שיעוּרי ועבודתי האמנותית ורק מבעד לרשת אציץ ושוב לבי שואל במבוכה: – על מה אני חי? ועל מה אני מבלה את טפחות ימי? מה התכונה הרבה הזו לי, והחיים חולפים, חולפים.

רגע התגנבתי אל חוף הים, מראה הכנרת לים עתה. רק באופק במרחק, נראה כמחול־גמדים. רק קצות כפותיהם נראים כחולים, נעים באופק, ועל החוף משתעשעים גלים זכים; פסי תכלת חיוורים נמתחים בדממה על פני מרחבי הים. ונפשי נישׂאה עליהם אליך.

זכרתי את טיולנו אל החרמון. השביל התפתל בעמקים ובשוּרה הורחקנו איש מעל אחותו. ובעברי יחידי על פני המראות ולבי נעור בי, ליווה צער את חדוותי וערפל אטום ירד בין נפשי ובין המראות אשר אליהם היא עורגת. כי לא הלכת על ידי, כי לא הבטת יחד אתי אל הסלע התלוי מעל ראשינו, כי לא כלתה נפשך יחד אתי אל מעגל הארנים שם על ראש ההר מנגד, כי לא ראיתי בחרוד נפשך לקראת המולת הפלג שם במעמקים בהגיחו אלינו פתאום מבין הסלעים…

רציתיך על ידי. לימיני רציתיך. יחד נלכה במשעולנו, יחדיו נחרדה לקראת האביב הנעור.

את אמונתי בדבר המאוויים הנזרעים בשדות־המזל הן ידעת. לא־כך? הבה ואזכירה לך. באמונה שלמה אני מאמין, כי כזרעוני הצמחים הללו הנופלים בסדקי האדמה, והם נובטים ועולים בשנה החדשה אחרי כלות שנת־בשולם בחיק אֵם־הצמחים, כן מאוויינו, שמחותינו וצערינו, וכל הדברים אשר באו אלינו ויִגעו עד נפשנו – גרעיניהם נופלים בשדה נפשנו. ולמועד, ככלות שנת הריונם בנפשנו, או בחיק המזל, צצים המה ועולים לקראתנו מבין סדקי מאורעות חיינו, ועל תלמי חיינו החדשים יפרחו פרחי מאוויי אשתקד, פרחי חיי אשתקד. על כנפי זכרונות המה נכנפים אלינו עם קהל חיוכיהם ודמעותיהם, עם שׂשׂונם ועם כאבם. והנה זה אשר קרה לי רעך הנאמן ועבד־המזל:

בשנה שעברה עם הגשמים הראשונים כתבתי מכתב ליעקב, למרחביה, הזוכרת אַת? זה “האדון מסן־פרנציסקו”, ובמכתב רקומים ציצי מאוויי אשר בצבצו אז בי. אחד מהם היה: רציתי כי אעמוד כצמח השדה וירד עלי הגשם והרווני והרווני והרווני… זה היה סיומו של המכתב.

אל חיק המזל נפלו זרעוני־תשוקתי זו, ואני לא ידעתי. והשנה, עם הגשמים הראשונים, נבטו, עלו. טיפות הגשם ירדו עלי מתיקרת ביתי, מכל צד ירדו עלי וירווּני וירווּני וירווּני. ועתה, הרואה אַת מה צריכים אנו להיות זהירים במוצא שפתינו. צריכים אנו – אוי לי. צריך אני, רק אני צריך להיות זהיר…

ואַת אַל תעלבי ואַל תרגזי ואַל אקל בעיניך, כי פתחתי בדברי והייתי כמעמיק־חקר ובכּוֹבד ראש שקלתי את דברי, והנה אך הגעתי אל המטרה הייתי כמהתל בעיניך וכמקל בדברים אשר נתתי את נפשי עליהם. לא, אך להשתעשע רציתי מעט. וכי אסור כבר לילדים כמונו לצחק ולהשתעשע? והאם בצחוקנו אנו קוברים את האמת הכּנה של נפשנו? רק מה? רק זה, שלעתים נדמה לי כי גם בדברי צחוק יש איזו אמת.

והנה היא האמת: חדרי עתה, כידוע לך, עומד בקצה מגרש החול אשר בין שכונות יפו המהוללות, שכונת התימנים קדמה ונוה־שלום נגבה, ימה לו שכונת הערבים ומצפון שכונת התימנים, וחלונותי פונים אל המגרש. וגג ביתנו שטוח. ויהי ברדת הגשם על הארץ, וירא את גג ביתי כי שטוח הוא וכי טוב הוא למחולות, וייטב בעיניו וירד עליו מפזז ומכרכר עד אשר עייפו רגליו ויצנח אין אונים ויבקש לו מפלט מפני אחיותיו הטיפּוֹת הבאות אחריו ומרקדוֹת על ראשו. וירא והנה סדקים ברצפת הגג ויבוא בּם ויחבא. כה נפוצו הטיפות בסדקים, אִשה לעברה אשה לעברה; אולם במהרה נמלא המקלט פליטי־המחול ועיפי המשובה. עד כי צר המקום בעדם וירדו לבקש להם ארץ מקלט חדשה. ויבואו עד קצה הסדקים והמה כעוצמי־עינים בגבהי תיקרת חדרי. ויהי בהגיע הנפילים אל קצה הסדקים ויעמדו, כי קול נגינה שמעה אזנם, ולא ידעו: הירדו אם יחדלו. והנגינה אנדנטה מן הקונצרט השני של ויניאַבסקי. רגע תתחנן תבקש על נפשה ורגע תהמה תגעש, תהלך אֵימים. ותחרדנה הטיפות לנפשן ותאחזנה בעפעפי סדקי תיקרת ביתי והן תלויות ומאירות כדמעות עצורות. ואולם פתאום עברה המנגינה אל החלק הראשון, אל המשפט הכרומטי היורד בבכי מר ממרומי ה“ראֶ” עד אל תחתיותיו. ויגע הבכי עד לב הטיפות הנבהלות ותפרוצנה גם הן ותרדנה בבכי מר ממרומי חדרי אל תחתיותיו וימלא החדר בכי ויללות וזעקות, הכינור מעבר מזה ותיקרת ביתי מעבר מזה, ורצפת חדרי בתוכם ים שלישי, ואני ביניהם ים רביעי בשוא גלי נגינתי החדשים.

* * *

ל' כסלו

חבלי כתיבה לי עתה אליך. רק אתמול בצהרים שבנו ואני כבר מלא על כל גדותי. ושוב נדמה לי כי רק עתה מתחילים אנו.

טווים אנו כל הימים את פתיל חיינו, בסער ובדממה, בהיותנו עֵרים ובזרועות השינה. ברגעים הגדולים והנישאים של חיינו וברגעי יום יום עם שטף הזמן. – נטווים החוטים מכל עבר ונרקמים לחוט אחד, לפתיל אחד. אל המסכת יושבת נפשנו ובמסתרים תרקום – –

פתאום רוח נשבה ותפץ את החוטים, והמה אובדים בחלל המרחבים.

עבריה, עבריה. תל־אביב, תר"פ

הנה עוד שבוע יחלוֹף, עוד שבעה ימים יעברו, שבעה לילות יזחלו על פני ושתי שעות סרח העודף ואַת בזרועותי. חלפו הנצחים אשר בימים השחורים והיו רגעים והמה נמוגים כעננות ביום קיץ. והימים הבאים – ימי הצפיה לבואך, משתרעים, משתרעים על פני כל הנצחים. מתי תבואי? מתי כבר תבואי? ציוויתי על הים כי ינוח וכי יאירו פניו כאשר האירו פניך בעלותנו אל החרמון, אל הר כלולותינו. ציוויתי על הים כי ינוח. ואמנם שקטו פניו ושביליו טהרו. נמחו כל העקבות מעל השבילים, עקבות הרוחות הזרות אשר נסחפו ותתהוללנה. צחים תמים השבילים, עוד לא דרכה בהם רגל. לבואך המה מחכים. והמרחבים סביבם רפודים שושני־דימדומי־הערב.

שקטו פני הים וינהרו בשלוותו, ואך דאגת הסער חבויה רוטטת בעפעפי האופק במרחק.

מי ירא את הסער? מי חרד לבואו? יעל סערנו ממעמקי הים. יזנק, יפרוץ וישתולל ע"פ מרחבי הים. הן ידענו כי אך מתנות יביא לנו הסער. הן ידענו – כילדים נרוץ על חופי הים, כילדים נתור כל הימים אחר שוך הסער רצים וכורעים, רצים וכורעים, נלקט את השבלולים, בקריאות חדווה והתפעלות, נשתעשע בצדפים הצחים ההומיים, גם נשיש, משתוממים ומתפלאים, לקראת כל חצץ ולקראת כל מכיתת זכוכית נוצצה…

ברוך יהיה לנו הסער, את יחידת חיי. ברוך יהיה לנו הסער וברוכה הדממה שבעתיים, הדממה אשר אחר הסער הממלאה נפשנו רינת־הנצח.

שבת, ב' אדר, תר"פ

צר לי מאוד על המכתב האחרון אשר כתבתי לך. והן מקור הדברים הוא רק בזה שקרני־המשוש שלי דקות ורגישות מאוד, אשר לכל מגע בדקה בשערות, לנשימת הרוח היותר רכה, תתכווצנה אל תוכן ומילאו את כל נימי נפשי רעדה.

בהן מקור המנגינות, מקור האגדות. גם מקור הצער האטום והנקשה. ניגנתי אתמול שתי מנגינות של בטהובן.

עבריה. תל־אביב, כ“ו אדר א' תר”פ

שלום, שלום לך מן הסבא. הבוקר נגלה אלי. זה שבועות אחדים שהוא נעלם. מכתבך באני שלשום והסבא פקדני היום עם הזריחה, ויהי כנלווה ממרחקים אל שלוות הצפיה אשר ירדה שכנה בי מתוך שורותיך. ויהי לי כעד אלם לערגתך אלי אשר בקעה ותזרח אלי מבעד לימי הערפל והעבים הכבדים ולילות הסער אשר נחבטו על הארץ ללא מקלט וללא מנוח. דממת שבת רננה בי בחשאי עם בוא מכתבך. ויהי לי כל העולם כה קרוב, כה יקר. וארא והנה הטוב מתדפק טהר עינים על פתחי לבנו. והאור נוהר ברעדה אחר כתלנו, מציץ מן החרכים. עלינו אך לגשת אל האשנב ולפתחו. עלינו אך לגלות את עצמנו לקראתו, ישרי לב ונאמני רוח.

האכתוב לך אם לא? האשלח לך את המכתב אשר ערכתי לך בימי הסער? אני מתנגח עם עצמי. במכתב כתבתי לך כי יראתי פן אעליבך. ועתה הן ירא אני כפליים, והן גם אצערך. ויהי זה גמול בעד מכתבך אשר זרח עלי? אך מה אעלים ממך? והן אַת יודעת: אינני יודע להסתיר. אני חושב לי זאת לחטא. זוהי מין התחפשות. הן המחשבה היתה בי ומה כל צידקתי? בזה שלא גיליתיה לך?

כן. גלוי אני רוצה תמיד להיות לפניך. גלוי ואמיתי, עם כל רחשי לב, רחבי ונאדרי כנף, וגם פעוּטי וּמרוטי־הנוֹצה.

הנה אני שולח אליך את מכתבי אשר דנתיו לגניזה, המקופל בתיקי זה שבוע ימים. ישבתי על עליית ביתי ואקרא את מכתבך אשר הגיעני בשוֹך הסער והים טהור נמנם לו. ענני־עשן התאבכוּ עלו מתוכי ואצחק בהביטי אל המראה מבעד לדמעותי. הלא עשן גבעולי־ספקותי הוא גבעולי־חרדותי, יבשים וצנומים, העולים בניצוץ אחד ממכתבך.

מחול שלהבות מלאתי ופצחי־צחוק בהתלקח הגבעולים. בשלוות אלים ישבתי ואבט אל העשן המתמר והנמוג במרומים.

אויה לאגמי צערי ולביצות מרי נפשי, כי לנוֹגה הקטנה באותיותיך נמוגו כ“טל־משכים הולך”.

כל הימים רדפו אחרי הדי הדברים אשר הפלטתי לפניך ברדתנו מן ההר. המה רדפו אחרי, דלי קומה עקומי גב, נחפזי הצעד, צרי לב ועכורי העין, וידיהם אסופות ואצבעותיהם מתופפות על כרסם: רק לי, כל לי, רק לי, כל לי…

התנכרתי אליהם ואפן. ואולם הם הקיפוני ומכל עבר הושיטו לי תעודות־אזרח בשדות נפשי. תעודה, תעודה חתומה דמעות מרוֹת מסתרי־מחשכּי־נפשי. צעקתי נהמתי: לא לי אתם, לא שוכני הררי אתם, ובנקיקי סלעי לא גדלתיכם, ובמישורי נפשי לא אתם פולחי הניר, לא אתם הקוצרים תבואת שדותי. וזאת חתימתי השגתם בערמה או בגניבה, ואני לא ידעתי.

ויעידו בי אותך ואת הסלעים במורד ההר, ואת הרוח אשר ליוותה אותנו עם השחר.

חרקתי שן ואזעק ולא ידעתי מה. שיוועתי אליך לעזרה. ואולם אך בחזון עלה בי ניב נפשך, במעמקי רעדו חרש נימי נפשך אשר השכנת בי עם שחר ימינו.

ומן המרחבים לא ענני קולך, במרחקים ישבת לך בדממה.

והנה בא מכתבך. ותשב אלי מנוחת נפשי. העיפותי עיני – ומחנה הנלווים עלי עם תעודותיהם המושטות נעלמו. עוד ראיתי את הנחשלים בקצה הדרך במיפנה. ראיתים מבוהלים בנוסם.

איזו הדרך באו בי אז בשביל היורד מן ההר? איכה נטפלו אלי ומתוך סבכי נפשי דרכו לקראתך?

הן לו יהי כדבריך ואני הנני איזה מין “אינדיבידואליסטן”. האם אין ביטוי לו אלא בקוּפה של שרצים מאחורי ומלפני, ב“קוּפּה פרטית”?

מפינתי הנדחה, ממעמקי, אני משווע אליך: לא אני הייתי אז. לא אני דיברתי אליך. לץ רע התגנב אל תוך נפשי. רוחי התרפקה על רוחך וכה התפללה ברננה: בואי, בואי ואיערה בך, ונצחי בנצחך יתלכד והיינו לאחד, ונבעו לרגלי גבעת חיינו מעינות חיים ואהבה לכל, לכל… והושטנו ידינו לקראת כל הפוגשים בנו והשגנו חיים לעמל וליצירה יחד עם כל הנפשות אשר במעלה דרכנו. והנה, מבין שלבּי אשנבך נכנפו שרידי־רוחות וקטעי דברים אשר לחש אל נפשך רעי, ריע השנים שחלפו.

ויהי לרוחי כאילו מתנכר לה רעי וכאילו מתנקש הוא בה – ותעגם מאוד ותתעלף בין זרועותיך, ואַת לא ראית. ויבוא הלץ בינינו, ריר לעגו מבעבע בזויות פיו, נטף לעגו מחלחל במבטו וארס השנאה תוסס בו, התכחשות לכל טוב ולכל־נעלה בנפש האדם.

וילווה אלינו במורד ההר ורוחי מתעלפה, ובצעדו בינינו בשביל המתפתל מעדו רגליו, במזיד מעדו רגליו, ויעכס ברגליו וילך עקלקלות למען תפוצינה האבנים במורד ובצדי השביל, למען יתפוררו הרגבים ונשפכו על גב זקופי הקומה הנטויים על התלם, למען יִתכוּ על ראשי אצילי הצעד הנוטים שכמם לסקל צלעות ההר. למען יבוא אבקם בעיני אילמי הצער והערגה הכורעים על ברכיהם לנטוע את העתיד.

וינסר הלץ בצרידי קולו:

זרים, זרים לי כל העמלים במעלה ההר מעברי שבילנו. אין לי חלק ונחלה בהם, אין לי…

ויתהולל, ויתעלל בנוּ ואויה לנו – רפו ידינו. קרעי ערפלים ובתרי אופל זרק בין נפשותינו, רגע ראינו איש אחותו ורגע בלעתנו העלטה. וישם מחנק לנשמתנו, ויהם אותנו, ואת נפשי קלע עד אל מעמקי השאול. – –

אַת, שכינת חיינו, אַת אשר בסתר קדשך יגה נר תמידנו, סוככי, סוככי עלינו.

עבריה, תר"פ חצות לילה.

שלחתי לך מכתב ע"י ג. הערב נפרדתי מאתה ואבקשה: את המכתב אל תשכחי, ולשוני חרדה. חרוז אחד נע בי, נע בדממה בפינת לבּי, והוא דובב בלי הרף ובלי מנגינה: “עצב אנוכי. עצבי אט אט יאכלני”².

הים סוער, מתגעש מתחת לחלוני. לפנות ערב פסק הגשם, השמים טהרו. עננות לבנות רכות־הקצווֹת מפוזרות על פני התכלת, והן כנבהלות מפני הסער. הלבנה תועה, נחפזה מעננה לעננה, כמבקשת לה גם היא מפלט מפני הסער. עוד אתמול חייך לו יום סתיו בשמים, פיזר נוצות־עננות ויסלסלן, כילד חרז אותן לשרשרות וערמן לערימה אחת גדולה ובצחוק־משוּבה אחז בראש השמש, התרפק עליה. ליטף לחייה. אחר כּבש פניה בערימת הנוצות ויתגולל אתה וכל זהב־צחוקם וכסף־צח־חיוּכיהם נשפכו סביב סביב וצעיפי־צל חיוורים צנחוּ לארץ, התגוללו על זהב החול ויעממוּהוּ. ופתאום הציצו שניהם, צוחקים על שוּלי העננה, ומצחוקם נפוצו כל נוֹצוֹת העננה אל ארבע רוחות־השמים. וכיכר הזהב טבעה באוֹר.

יום סתיו עליז, יום זהב – עוד אתמול חגג בשמים והיום נעוֹר הסער, והשמים קרועים וקודרים והגשם נסער ברוח, והים כמרקחה.

יום רביעי, ב' אייר, תר"פ

הסער שקט, רק הים עודו הומה ועננות־חורף מפוזרות על פני השמים. כנעזבות מתוך בהלת־הסער. אני כלה אליך.

יש אשר אדמה כי שומע אני מתוך סערת ימי־הזוועה האלה את קול גורלנו הקורא לנו ומזהירנו מלכת בדרכים הרחוקות, מהינתק מעל קרקע חיינו.

הימים האלה חשלוני מאוד, “בגרתי” בם. את חלומותיו יחלום לו האדם בסתר, ישתעשע בם כחפצו. ואולם לחיים יגש בזרוע־עוז.

צר מעט על חלום טיולנו למרחקים, על הצמאון לנגינה כי ישאר קודח על השפתיים, ועל תשוקתך ללימודים ולהשתלמות כי תצרר בתיבת־הזכרונות, ותיאסף אל החלומות אשר לא באו. אך ניתנה יד איש לאחותו. הן החיים כה גדולים, כה עשירים, האם לא נמצא לנו שילומים בהם ומילוּאים על חלומות הילדוּת אשר נקטיר להם לעולה?

אַת נפש־נפשי, הזוכרת אַת? בימים האחרונים לפני נסעי מאתך דיברת על הקרבת קרבנות, כן. זה היה בשכבי חולה בביתכם. אני חרקתי שן, את כל שׂנאָתי שפכתי על ראש מקריבי הקרבנות. ועתה?

ועתה? הן כל אשר כה העיק עלי וידכאני היה דבר האחזי בחלום־הנסיעה, חלום־הנגינות בלוויית טפוחי־ערוגותיך. ולתשוּקה זו רציתי להקריב את כל שנות היסורים הגדולים של התקשרותנו עם המולדת, את ימי־הנסיון הגדולים בהגישנו את חיינו אל האדמה ומתקדשים אתה בברית עולם.

הן חג חתונתנו עם האדמה אנו חוגגים עתה, ואנו חתן־דמים. כן. חתן־דמים.

מי האיש אשר יערב לבו לסור ולהרחיק פעמיו ואל הנוהרים לחופה יגיד: דורון אני הולך להביא לכּלה, מתנות לאהובה? את אשר יש אתנו ניתן. ואם ריקות ידינו, תהיה נפשנו מוהר־כלה.

מי האיש אשר בבוא עליו היום הגדול, יום אשר בו צרוּר גזר־גורלו – ישא רגליו ללכת באמרו: אויה לי, כי עוד לא הבאתי את כלוב־הצפרים להרנין לב האורחים ולהיטיב לב החוגגים. ונשׂא רגליו אל היער ללכוד את הצפרים המיטיבות־זמר להביאן חוגג בכלוב, ואת המשתה יזנח.

שבת. מנוחה ושלום, הסער שקט והשמים טהורים. תרפ"ג

השמש מסלסלת בפאות העננות הצחות. הים נח בהיר. ילדי גליו משתעשעים על החוף, רגע יתלכדו בשורה אחת ורגע יתפזרו ורקדו על בהונות רגליהם וקול צחקם לא נשמע, כאילו יראים הם פן יעירו את אבא ים משנת מנוחתו אחר ימי הסער הגדול.

שלום ושלווה. רק בי אין מנוחה ונפשי הומה. קול נפשי שמעתי הומיה בי. כל הימים לא אשקוט וכל הלילות לא אנוח.

לשתים תערוֹג נפשי: אליך ואל האדמה.

הרצון לנגינה פועם בי, עוֹצם והולך, ולעומתו חרדה בפני העתיד. כאילו ירא אני פן אנתק לגמרי מן הקרקע ומשולל מולדת, משולל חיים על האדמה, אנוע כל ימי. בּךְ אני שומע את שרשי יונקים ובעמל כפיך רוחי מתעודדה. ואני מחכה ליום בוא גאולתי על האדמה. יום בו יתחילו חיינו מפכּים. יום אשר יהיו בו חיינו לחיים ולא ערגת חיים.

עד מתי אעמוד מרחוק, אנוע מעבר לשדה? הנה עולם הנפשות הקרובות לי, ואם גם לא אדע לכנותן בשמן כולן. עמלות כל הימים, נושאות בעוֹל יצירת המציאוּת, בעוֹל יצירת קרקע לחיינו. בצפרניהן הן נאחזות בצחיח סלע חיינו, מנקרות למצוא בו נקיק צר להעמיק בו שורש ליניקה. ויום מנוחתן רחוק רחוק הוא – ואני? אני מרחף בחלל הקולות, חורז את צלילי. האומנם כבר מחכה השדה לכינור? האמנם קשובה אוזן העובד למנגינות?

יום יום אני עומד על פתחי ביתי וכינורי צרור עמי. ואני נכון להדבק בך לנצח, לנצח. יחד אתך אבוא בקהל העובדים ואת ידי המתרפקות והסוערות על הנימים אושיט לעמל, לעמל־יום־יום. כי ימי העמל ימינו ועוד לא הגיעה עת המנגינות. הנה זה דברי אשר אתי. כי בשמעי קולך ובחושי מגע ידך והיו השנים בעיני לרגעים ואמונתי בנגינתי שלמה. וידעתי גם אל נכון כי לא רחוקים הימים ואני נרקם ברקמת היצירה הגדולה וגם אנו נטווה לתוכה את חוט חיינו.

חקרתי קצת בענין אירופה. המקום הטוב ביותר – בּרלין. דרושה אך מעט עקשנות ואפשר להשיג שם הכל. אך שאלת השפה תעמוד לנו למכשול. אַת מחליטה ללמוד גרמנית? נסי ונראה. באמת עפתי יותר מדי, בעולמות הרוח – בחלומות אשרנו הקרב ואשכח כי גם “המעשה”, המציאוּת והתכונה הפשוטה לדברים, גם הם דבר־מה. יקרה שלי, אַל תליני עלי. עוד תראי גם את “פעולותי” ועוד נחזה בפעולותיך. הן עוד הכל לפנינו, הכל לפנינו.

יום ראשון

איזה כשרונות צצו בי פתאום. גמרתי את כל שארית הקונצרט של מוצרט ביומיים. אז ניגנתי לך פחות משני שלישיו, ועליהם עמלתי כששה שבועות. פתאום נפלו מעל ידי כבלים, וכמה תנועות שהיו לי כה קשות־ההבעה – עתה הן שטות כה קלות וכה חפשיות. אֵיךְ, אֵיךְ?

יום חג לי היום. הבאתי לי אל חדרי את כל הסונטות של בטהובן. עבריה שלי, הנה הולכים ובאים ימי חיינו. יחד נעבוד, יחד נזרע, נקצור, ובערב ימלא אוהלנו כרובי מנגינות. ומילאו את אוהלנו עד אפס מקום ובקעו אל כל הרוחות ונהרו אל אוהלי כל הקרובים לנפשנו, וגם אל הרחוקים יגיעו. עבריה שלי.

עבריה יקרה שלי³ לייפּציג, תרפ"ג

…רציתי כי תכתבי לי. פשוט שורות אחדות כתובות בידיך. זה זמן רב לא ראיתיך. ורציתי כי תכתבי לי על התיאטרון, על הדברים החדשים שראית. צר על אשר אין אנו רואים אותם יחד.

– – – שלחו לי כסף וכל המרבה הרי זה משובח. אפשר שאליהו יסע בקרוב לליפציג, שלחי על ידו. בכל אופן הזדרזי במשלוח הכסף – אין לי פרוטה. העסקים הציוניים שלי הולכים וזזים. אפשר שאקבל כל מה שאני רוצה ועוד יותר מזה. הדבר יקבל כנראה צורת הלוואה הניתנת להסתדרות הפועלים. כך וכך כלי עבודה שמחירם כך וכך פונטים (על פי הקוּרס של יום הקניה) באחוזים 3%, בתשלומים לשיעורים במשך 20־10 שנה. אלה הם הקווים הכלליים, ורק הצעות, אבל הדבר כמעט בטוח. צריך רק לבוא בקשר עם ההסתדרות והיא תסדר את הניירות הרשמיים שיעברו דרך בנק הפועלים למען תת לדבר צורה מעשית. לתת נדבות אין ליהודים פה כל חשק. ולי יש חשק שנקבל את הדברים באמת אך בתור הלוואה. אני חושב כי שם יסכימו.

אני חושב על 10 נגריות, עשר ניריות, ועשר מסגריות. חוץ מתמונות, ספרים, צעצועים וכו'.

אני הולך ונעשה ציוני.

חוץ מזה כבר עשיתי שלושה דפוסים שונים מפח לעשות מעשה אופה. גם תחתית עגולה של רפיה קלועה להעמיד עליה קומקום, כריכה לספרים (מפה) ושלושה כוֹראלים בארבעה קולות, ותמונה מגזרי נייר, ולילות מקטעי־געגועים, וימים של עבודה קדחתנית, וכליון אין קץ לחיים שלמים, חיים של שלום, של יצירה, של כוחות מתגברים ונובעים.

עבריה.⁴

מה הוא הדבר הזה? הישנו קשר בין חיי ו“פעולותי” פה בימים האחרונים ובין מכתביך ודבריך אלי ויחסך אל חיינו בימים האחרונים?

ראי, אני חפץ להעביר מקבילים. עד עתה משכת אַת אל החברה, אל המרחב, ודחית את ההתייחדות הגמורה. ואני משכתיך תמיד אל עצמנו, אל התלכדותנו המוחלטת ורחקתי מן החברה. – ועתה אַת קוראת אל היחוד ואני נעור לפעולות במרחב, אַת…

אני, אַת, יחוד, מרחב, פעולה בחברה… אין לי כשרון לכתוב על דברים כאלה. בכלל אין לי כשרון הכתיבה. מתפתח בי כשרון הדיבור. ועוד גדול בי “כשרון” הפעולה. אני חש בפועל כי כל מגע שלך, כל הגה ממך מזקפני, מאזרני לחיים. אני אץ, כגיבור לקרב, לקראת כל גירוי. ואני מעמיק להרגיש, לחיות את כל הרשמים, כאשר עוד לא חייתי.

אני חדל גם לפחוד שמא אני מתפאר בזה. אני רואה בעין את צבא כוחותי באים ערוכים כולם לחיים, לחיים במרחב, בגאון, לחיים מעמיקי שורש וצומחים באוֹן.

ואני מרגיש, כי הקרקע אשר ממנו בוקעת אמונתי זו, הקרקע אשר ממנו אני שואב את צמיחתי – הנךְ אַת. אַת מייחדת חיינו.

ויתר מעשי תקפי וגבורתי? מתרקמים יחסים שוב ביני ובין חשובי יהודי לייפציג. אבל לא בחוג קטן של שנים וחצי – אני סובב ורותם יהודים שונים לרעיון האחד המעסיקני: “חומר קולטורי” מן הגן ועד האוניברסיטה. מן הכדור הקטן ועד הספר המדעי הטוב, מתיבת־הבנין הקטנה ועד שולחן־הנגרוּת, מן החליל הקטן ועד הפסנתר, מן התמונה הקטנה ועד תמונותיו המקוריות של ליברמן, איזראלס וקטה קולביץ הנביאית שלי.

משאי־ומתני עתה עודו ביחידוּת עם יהודים שונים, אך חכי, עוד מעט ופרשתי את כנפי.

מצחיק, אני מבשר לך על הדברים כמו אשה המבשרת לבעלה על פרי־בטנה ההולך ובא לאור עולם. אלא שהיא מבשרת בצניעות ובקדושה, ואני כמו התרנגולת המתרוצצת בחצר מן השוקת אל הסל ואל הגומה בפינה וצוֹוחת ומקרקרת ופורשת כנפיה – ומטילה ביצה.

יש לי מחלקה של ילדים קטנים נחמדים. מדי דברי בהם המו מעי להם: אלה המלאכים יאבדו בתוך רפש ה“בּירהאַל” הזה? מוכרחים אנו להעלות הנה מחנה מורים מן הארץ, אנשים שבאים מן העבודה – להציל את שארית הפליטה וליצור את הזרם החי, המתמיד, להרבות כוחנו ולמלא שורותינו.

שלום לך. אני בא בששי בבוקר. – – –

עין חרוד, תרפ"ז

אני עסוק “עתה” מאוד. הוצאת העתון⁵ ממלאה את חלל עולמנו. היתה גם התקפה עזה מצד ט., ומצד רבּים מן החברים, הוציאו אותנו מן הכלים ואנחנו יוצאים להדפיס. גם מכתבי זה אליך – אות הוא להכנות. כי מסיבות רבּות ושונות נהיה מוכרחים, אולי, להדפיסו באותיות דפוס, ולא באותיות כתב. על־כן יושבים אנו ולומדים את מלאכת־ההדפסה. וכפי שאַת רואָה הנה יודע אני כבר את העבודה הזאת כמעט על בוריה. גם ז. וש. לומדים את התורה הזאת. וגם הם כבר יודעים לקשקש במכונה. התחלנו אתמול ללמוד, ויכולנו כבר לגשת להדפסה. אך עוד מתעקשים אנו להוציא את העתון בכתב־יד. חסרים רק איזה דברים קטנים. אם לא נשיגם במשך ימים אחדים – נדפיס. ועל כן יקר כל רגע שאפשר לנצלו ללימוד ההדפסה. ואַת, אמא אהובה, תסלחי לי על המכתב המודפס הזה.

בעתון תופענה חכמות של הקטנים, מחלקה מיוחדת תיקבע לזאת. נתחיל מילדי הגנון. אני חושב להכניס את דרישות אשכולנו שהנמר יאכל עשב והנשר יתושים.

עבריה יקרה. עין־חרוד, תר"ץ.

בינתיים אנחנו מתקדמים פה, את “עלי באֵר” כבר יודעים כמעט. ואמש היה פה יהודה⁶ והרביץ בנוּ עד השעה אחת עשרה שיר חדש: “קינת דוד”. דבר טוב, בסגנונו הרבועי, בלוקים גדולים, קשים לסיתות. אך, נדמה לי, פחות מוצלח “מעלי באר”. נוסף דבר חדש: “קינת דוד” של הנדל, כנראה דבר טוב מאוד. יהודה התאים לה את ה“יזכור” של ברל, לחללי תל־חי. החילותי להרגיש כי “אַל ספוֹד”⁷ נעשה מיוּתר, אינו מתאים לתוך החבריה הזו של "החלוצים החדשים" של יהודה. הוא נראה בתוכם כיהודי מן “המזרחי” בתוך עדת “יחפים”.

עבריה יקרה, לא הייתי יושב לכתוב לך עתה לולא ידעתי שחנוֹך נוסע מחר לתל־אביב. נרדמתי עתה על המכתב, שכבתי אתמול לישון ב־3, ישבתי מאוחר מאוד עם יהודה ודיברנו ושרנו את הנדל ועוד דברים ואחר כן ישבתי להעתיקם.

אמהר למסור לך ידיעות: על אף הגשמים המרוּבים לא נסחף בגינה⁸ כמעט כלום, וחריצים חדשים כמעט שאין. את הצנונית אספו היום, נדמה לי, כולה. גם צנון, כרובית וכרוב.

בגינת־הבר יש דברים חדשים. האלון נובט, הדודאים, הערטנית (Leontice), הבת היחידה שהבאנו מן הגולן, מלבלבת, הגבעונית פורחת. גלוקיום מצאנו שתילים קטנים משני המינים ושתלנום עוד לפני הגשם. הכלניות היפות התחילו לפרוח. גם “מבשר האביב” (אחי מבשר המטר Scilla), שהבאנו מן הכנען, מתכונן לפרוח. טיילתי עם הקטנים לפני הגשם והבאנו ואלריאַנה (הזוכרת אַת את פרחיה הלבנים הריחניים) כעשרה שתילים, הם נקלטו יפה, ערוגות הזעזועיות עם זנב הארנבת נחמדות. ובגינת הנסיונות הכל בסדר. בחלקת הזבלים מצטיין לפי שעה מרוּבע האשלג, וכמובן הערוגה בעלת 3 הזבלים. אך נראה שהאשלג הוא החשוב מכולם. בגינה הגדולה: התורמוס הגרמני – רע מאוד והשעועית קצת עצובה. חלקת הדגנים איננה בסדר. זה שהנביטה לא היתה שווה ומלאנו אחר־כך, קילקל את כל הענין. נקווה לפחות שעתה תבוא הפסקה בגשמים ויוכלו הם להתחיל לצמוח ואנחנו לעבוד ולהסתכל ולטייל.

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ב

– – – – אתמול – יום ששי טיילתי סוף סוף עם היוספלים והנפתלים לכרמל. הצמחיה דלה עתה. ולאשרנו. כי לולא זאת ודאי שהיינו מאחרים לרכבת. ירדנו באום־א־זינת, תחנה אחרי כפר־יהושע. מצאנו מאובנים יפים מאוד. אספנו בּלוּטים של אלונים לזריעה. גם דפנה. מצאנו איריס, גדול מן האיריס הקטן שלנו וקטן בהרבה מאיריס הגינה. אך ריחו עדין מאוד. ועליו מעניינים מאוד. מרובעים. כל צלע כמרזב שקערורית, וחודם יבש צהוב. פרחים בודדים של הלבנה. מערות גדולות המשמשות למכלאות צאן. גם יסודות עיר עתיקה, עם בריכות חצובות בסלע ומדרגות לרדת בהן. מראה הכרמל, אחרי הגלבוע, מרווה את העין ואת הנפש. בשלוחותיו הפנימיות יושב כפר: דליה. בתוך עמק, על גבעה, מצטייר כאילו על חוף הים. שלווה נסוכה עליו ועל המדרונים המוריקים סביב. רגע נדמה לך: לוּ ישבתי פה, חבוי בין ההרים… כאילו במקומנו אין אנחנו חבויים בין ההרים, אם כי המראה דל יותר. אך השלווה הן ישנה בטבע גם אצלנו. לא, ידידַי, לא מן החוץ באה השלווה… מה פתאום נאחזתי בשלווה, להתרפק כה עליה? כאילו מסוער אני ונקלע בכף־הקלע? לא, יקירתי. נתעיתי בשוא לרצות למצוֹא קשר בין הטבע וחיי נפשו של האדם, בשעה שלא היה עלי אלא ליהנות ממראה הטבע שזכיתי לראותו רגעים מעטים. המראה מראש “מזבח אליהו”, זה הראש הנראה גם לנו מכחיל באופק, המראה מראש זה לצד העמק הוא נהדר. החלטתי שהנה נטייל עוד הפעם באביב ואז “תוכרחי” לטייל עמנו. אקווה גם שנסדר לנו לינה שם ונבלה יומיים.

מובן שאתמול לא השכבתי את איילה. והיא חיפשתני בערב, אך הלכה בשקט לישון. הרכבת, “כאילו להכעיס”, נתאחרה. לולא זאת עוד הייתי מספיק להשכיבה.

היום, אחר הצהרים, טיילתי עם איילה עד המשתלה והיא לימדתני מה עושה הפרה, הסוס, וה“גשם הרץ” (הממטרה הסתובבה).

בשבוע הבא חושב אני לערוך טיול (אל תפחדי, הפעם נשוב מוקדם) עם “אנשי” וקבוצת שושנה לעין־דור. אמנם פרחים אין כמעט עתה. אך הימים יפים מאוד וטוב לנצלם ללימוד המולדת.

הלימוד עם ה“עמוסים” טוב. מעטים הילדים שצריך ל“חַמר” אחריהם. הצמאון לדעת – רב. מוחות עֵרים, מוכנים ורוצים ללמוד הכל. הכתבתי לך על שיעור הזימרה המשותף שגם דליה, נוֹעה ותחיה משתתפות בו? וזה הולך ומסתדר. דליה כותבת וקוראת תווים – מצויין. בשיעור האחרון נתתי להם מנגינה קטנה והצעתי להם שיחברו לה מלים. לדוגמא אמרתי להם שאפשר להתחיל ככה: – – – – שבנו לכיתתנו (שיעור הזימרה הוא בחדר האוכל, 48 ילדים משתתפים בו) ויוסף רייכנשטיין התישב ובן־רגע חיבר שיר. באו נירה ורוּת וחיברו שיר אחר, במשקל אחר. אולי נחבר לו יחד בפעם הבאה מנגינה? – אולי.

בתנ"ך – יהושע. מטיילים במפה כמו במשק עין־חרוד.

בערבים, אם רק לא נרדמתי מיד בבואי לחדר, קראתי השבוע והשבוע שעבר את ספרו של אהרונסון (בצרפתית) טיוּלים בעבר הירדן. חשוב רק לאנשי מדע. ראיתי את דלוּתי בגיאולוגיה, ואת ההכרח בלימוד זה. הרגשתי בכך כבר בטיולי שעה שמצאנו מאוּבנים, אבנים שונות, שכבות שונות. מצאתי בין ספרי ספר קטן בגיאולוגיה. אתחיל ללמוד בו, כנראה, מחר. אם כי הוא כבר מונח אצלי זה שלושה ימים. אך ההכנות לטיול גזלו ממני שני ערבים והקונצרט של אתמול…

לפי ספרו של אהרונסון ישנו בזכרון־יעקב אוסף גדול של צמחים ואבנים מכל נפות הארץ. ויש לי חשק רב לערוך אליו טיול, אם־כי המשפחה אינה אהודה ביותר, אך המדע – מדע, ואני מקווה שהם יקבלוני יפה. תכנית הטיול כבר מוכנה כמעט כולה. בכל אופן ראשיתה: לאום־א־זינת ברכבת. משם ברגל לרגלי הכרמל בתוך נחל המלח לשפיה ולזכרון. שני ימים בזכרון ובאוסף, הלאה נראה…

ה“קונצרט” בתל־יוסף מחר. השבוע חזרתי אתם ערב ערב. הכינונו שלושה דברים: “יעלה”, “ליל־מנוחה”, “אחי בני עמל”. זה האחרון של שפר (או שם דומה לזה) יהודי. שר אותו לוב. דבר לא רע. באי־רצון רב מאוד עשיתי את זאת: “לאפות קונצרט בין־שבוע”. גם אינני שׂבע־רצון מתוצאות העיבוד. ביחוד רע מאוד “ליל־מנוחה”, אך בקשותיהם־הפצרותיהם היו כה תקיפות ונכנעתי. בתקווה שלאחר החגיגה הזאת יתמידו ויתמסרו יותר למקהלה. ונדמה לי שתקוותי תתקיים. השבוע הייתי “הרוג”. בצהרים בשכבי לנוח רגע נרדמתי מיד. וכן בשבתי ליד מיטתה של אילה הנני נרדם. פעם ישנתי עד אחר שמונה, ובאה רבקה והעירתני, ואחרתי לתל־יוסף. בשובי מן המקהלה הספקתי בכל זאת לקרוא קצת, כי אחרי שירה, כידוע לך, הנני עֵר יותר. – – –

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ד

טוב ששלחת לי את אשכול⁹. הוא גזל אמנם מזמני, אך כדאי לי הדבר. אתמול בבוקר נסענו למקוה־ישראל, גם הסבתא אתנו, ועוד כמה ילדים שלנו. תרנו את המוזיאום ואת הגן הבוטני, ואספנו זרעים של צמחים אחדים. ביחוד הקסימתנו האזניה (aristolochia) המטפסת. גם מומורדיקה אספנו. היינו שם 5 שעות, ובערב הלכנו ל“הבימה”: “מעשה כשפים” ו“יום הששי הקצר”. הילדים התמוגגו. “מעשה כשפים” – טרגדיה מצחיקה, או יותר נכון: קומדיה מעציבה מאוד. הקהל גרוע משלנו. צחקו בהנאה והפריעו לשמוע. ואני בספרי ובכימיה. בהיסטוריה אני זז לאט. התפקרותי הולכת וגדלה. ידיעותי – לא בהרבה. קיטל (חוקר המקרא) אינו מצוֹדד את נפשי ביותר. הרבה מליצות של התפעלות מתוך השערה: ש“כך בודאי היה צריך להיות”. הכל קודש. שמואל – קוֹדש. דוד – קודש קדשים. חטאיו: בת־שבע, מות אוריה, הוקעת בני שאול – כל אלה מה הם? סוּלחוּ ויסוּלחוּ. וממנו תרוקם נפש משיח בן־דוד. ורק ה“דם הנקי” ששפך יואב – כ“כ מובן שאי אפשר להוריד שיבתו בשלום שאולה. הקדמונים כבר היו הרבה יותר ישרים ואמיצים בדעותיהם. ואשר לכימיה: נסיונותינו מצליחים. אני מתחיל לחוש קרקע תחת רגלי. מתחיל להבדיל בין חומצה לבסיס. יודע ליצוֹר מלח, יודע למזג ימין ושׂמאל (בסיס וחומצה) עד הגיעי לניטרליות מוחלטת – שלום ושלווה. לא אדוֹם ולא תכלת. שאַ. ים־המלח, ים המוות. יודע להפיק חמצן ומימן… אך מורנו איננו מורה. הוא אדם מצוין, וּודאי גם כימאי מצוּין. אך מורה גרוע מאוד. אינו יודע להקיף את כל הנסיונות, לתת להם “רעיון”, להביעו. אף אינו יודע להחיות נסיון בודד, לעשותו “יצוּר” שלם. כי מה ערך כל נסיון וכל דבר שאנו לומדים אם אינו פותח לנו אשנב קטן להציץ דרכו אל הנצח? לא שאני רודף אחרי “קוסמיות” או מבקש את ההתפעלות ה”דתית" אַ־לַ־בּאֶלשאֶ, אך את החי אני מבקש. ואם הדבר חי – הוא קוסמי. כי הוא מקשרני עם העבר ועם העתיד. אני מציץ דרכו לתוך הנצח.

בשבת בבוקר השכם נסעתי עם אבנר לים המלח. בירושלים נפגשתי שוב עם אמוץ כהן. אשתו דוקא בעד, אף הוא אינו נגד אך הוא קשור להרי ירושלים¹⁰. אשתו אומרת: – יש לכם סלעים קרוב לבית? הרים ועמקים? אז ילך אמוץ אליכם. הוא ג’בּלי¹¹, בכ“ז עוד לא נואשתי. הוא יבקרני באלה הימים. היינו ביריחו, על הירדן ובים המלח. לטיול שעלינו לערוך היתה זו הקדמה טובה, כי זה כעשרים שנה לא הייתי שם. אני רוקם מזימות להגיע בטיולנו עם חברת הנוער עד הארנון. בשבת הבאה אסע עם אבנר לחברון ולבאר־שבע. אולי נקח את אשכּוֹל אתנו. ובשבת השניה אקווה כבר להיות אצלכם. אצלך. מה שלום הקטנים הנחמדים שלנו? אני כ”כ מתגעגע אליהם – – –

דליה טובה ויקרה שלי, תרצ"ו

תודה רבה לך בעד מכתבך הנחמד, רק שגיאה אחת היתה בו. במקום “לוֹ” כתבת: “לא”. אני מתגעגע אליכם מאוד ילָדי הטובים.

פה יפה מאוד, הילדים עובדים בחשק. אחיך אשכּוֹל עובד מצוּין. אני מקווה שכאשר תגדלי, תעבדי גם את כמו אשכּוֹל. תעבדי בשקט ובחריצות וכשנטייל יחד תתעניני בכל הדברים שאנחנו נפגוש בדרך. אנחנו רואים פה איך ייבשו ביצות גדולות, שרק קוצים וצמחי בר גדלו שם, והן היו מלאות מים גם בקיץ. ועתה אפשר כבר לחרוש אותן ולזרוע והן נהפכו לשדות, וכבר גדלים שם חיטה נהדרת ותירס יפה. ראינו את העיר עכּוֹ ואת הים. גם גנים יפים ראינו. כאשר תגדלי תסעי גם אַת ותראי את כל המקומות האלה.

שלום לעוֹפר, תטפלי בו יפה. ושלום לאיילה הקטנה.

אוהבכם אבא

תש"א

אשכּוֹל יקירי, בחרדה ובדאגה רבה אני מביט אל השנה הבאה עלינו. זוהי שנתכם האחרונה ללימודים. אתה יודע היטב, גם לא הסתרתי את זה מכולכם, שלו היה הדבר תלוי רק בי הייתי משלח את כולכם לעבודה ומשאיר לכם רק שעות אחדות ללימודים, וגם אלו – רק לרוצים ויכולים. אבל בתנאי: בהתעורר הרצון תינתן לכם האפשרות לחזור; יהי זה בעוד שנה או בעוד חמש שנים, אך ה“ציבור” אינו מאמין שאפשר יהיה להגשים את הדבר. על כן נגזר עליכם ללמוד. ולכן: למרות רצוננו – נרצה ונלמד. אינני מאשים אתכם באי־רצון ללמוד. בתי־ספר רבּים, גם בכפר גם בעיר, היו מתברכים בכיתה כזו שלנו. אך יכולתכם, יכולת הרוב הגדול של כיתתנו, והדרישות שאנו דורשים מעצמנו (ושאתם תדרשו מעצמכם מחר בהיותכם בשדה העבודה והחיים) מחייבות עבודה נמרצת הרבה יותר. עבודת־לימוד כמובן. ועם כל הקושי, המוצדק בהחלט, עליכם להתגבר על עצמכם וללמוד.

ועוד דבר בני: אני, כנראה, “עוזב” אתכם. הוטל עלי לקבל את כיתה ה' (העוברת ל“ו”), להיות מחנך כיתה זו. שם ישנה באמת עבודת חינוך, ובשבילי. אתכם, בני הטוב, וגם כל חבריך וחברותיך הטובים והאהובים עלי באמת, אתכם לא הצלחתי. ביחוד בזמן האחרון. חשבתי שאתם הנכם כבר אנשים היודעים בעצם מהי זכות ומהי חובה, ומהי התחייבות. לכעוס עליכם ולענוש? ואם קרה לי פעם שנתפרצה גערה אחת על אחד מכם בשל שיעור שלא הוכן כראוי, או שלא הקשיב לו כהוגן, או בשל יחסים בלתי־אציליים במקצת אל חבריו, – הן גערה זו אוכלת אותי יותר משדגדגה את קצה תנוך־אזנו של הנזוף… אך גם איני חושב שגערות אלו הן שהזיקו לי ביחסכם אלי. אני “בטוח” שגם אחד מכם לא יגיד זאת. אך מה שברור לי יותר הוא שלא זכיתי לרכּוֹש את אמונכם. אף לא את נאמנותכם. כנראה שמחנך “מופתי” אינני, ביחוד לגדולים. עלי להשלים עם זאת ולא להאשים אתכם, גם אם ארצה לחשוב את תלונותי לצודקות. ועל כן אמשיך בדרכי הבלתי־מחנכת, ותהיה זו גולת הכותרת למפעל החינוכי שלי ב“כיתת העמוסים” אשר אני עומסה זה שנים: לא עונש קיבוצי, אף לא עונש פרטי. ואשר לו המצפוּן – הוא אולי ישלם פיצויים בימים הבאים… – ואנחנו נטייל לעמק החוף! לדאבוני עלי להזהיר כמה אנשים טובים שתשומת לב לא מעטה נקדיש לצומח בעמק החוף, ואני גם מתכונן לזה. אני מקווה שנגיע עד “מקוה־ישראל” עם הגן הבוטני שלה. וגם אקווה שלא נצטרך לריב יתר מדי על ההקשבה בשעות הטיול. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, יום ששי, א' באב תש"ג

מה תאמרי על הפרידה החטופה שלנו? אף לא הספקתי להגיד שלום לילדים ולך. ואני עוד קיוויתי שנספיק לטייל קצת עם הילדים בכרם, לשוחח מעט. ופה דוקא, הדברים אינם זזים. השיעורים יתחילו אך ביום השלישי, ולא בראשון, מפני ההלוויה – שתחול ביום השני. השיעורים יתקיימו בערבים מ־6 או מ־7. כל היום חפשי אני לנפשי. אך מיד “יצרתי” לי תוכן־חיים. עוד באותו יום, ראשון לבואי, הלכתי אל יהודה קופמן¹², ההיסטוריון וביקשתי ממנו שידריכני בקריאת ספרי היסטוריה לתקופת הבית הראשון, הוא נתן לי מיד שני ספרים, שניהם באידיש. האחד קטן, וכבר קראתיו, נכתב ע“י אברמוביץ ומנס. שני בוּנדיסטים. מצומצם ומרוּכּז וטוב מאוד. פוקח עינַים. ובסופו “תורה חדשה”: הגורם למלחמת יהוה בבעל הוא לא המעבר מחיי מדבר לחיי איכרים, כאשר למדנו אצל מוסנזון¹³ כי אם המעבר מחיי איכרים לחיי עיר. מלחמת מעמדות. הטענה: האם בימי אליהו חל המעבר מחיי נודדים לחיי כפר? ועד אז הן לא היה כל נסיון למלחמה בבעל. כל התקופה הארוכה מימי יהושע ועד אחאב – שקט. עבודת הבעל והעשתורת בעיר המלך החדשה עם ההוללות והביזבוז אשר ליווה, הבליטו עוד יותר את ניגוּדי המעמדות – על כן מלחמה לד' בבעל. אחדות מלחמת הנביאים: המלחמה הסוציאלית הגלויה (מוכרים אביון בעבור נעלים) והמלחמה ליהוה – מקורן אחד. אחדות ה”אלוהים" (אין אומרים כבר אלוהים וברבים, אלא: “יהוה”) היא להדגיש את שוויוֹן בני־האדם בעיני יוצרם, ואי־הצדק בחלוקת העם, בני האל האחד, למעמדות. אני נלכד מאוד לדברים האלה. אולי מפני שזהו ספר ההיסטוריה הראשון בימי חיי שאני קורא, מלבד ליבושיצקי ויוסף פלביוס. עתה אני מתכונן לקרוא ספר שני, גדול, בן כמה מאות עמודים, של חיים שויס, גם הוא באידיש.

הספקתי לבקר אמש בקולנוע. נתנו את יודושקה גולוביוב. תיאור מחיי העריצות של בעלי האחוזות ברוסיה, במאה שעברה. התאווה לכסף שולטת על הכל. דיכוי העם וניצולו מזעזעים. הגיבור הראשי – נפש מתחסדת, עלוקה מסולסלת הפיאות, אשר בתאוותו לכסף הוא רואה בשוויוֹן־נפש במות בניו וקרוביו במצוקתם שנגרמה להם על ידו.

בשובי ב־9.30 מהקולנוע הלכתי ישר לאסיפת מורים שלנו שהתקיימה עם בּרל כּצנלסון בשאלת בית־הספר והנוער. אך על זה לא אכתוב לך הפעם כי הדברים ארוכים. נתלקח ויכוּח “חם” מאוד בשאלת בתי־ספר מיוחדים לילדי העובדים, או בתי־ספר כלליים וחדירתנו לתוכם. (כמובן בערים או במושבות) בּרל הזכיר את אביך¹⁴, את עמלו העצום ופירותיו המעטים.

ברחובות עוד לא הייתי, אף לא במקוה־ישראל. הנני יוצא עתה לרחוב למצוא איזו מתנה לעוֹפר. אם לא אמצא אשלח רק “דברים טובים”.

שלום לך, יקרה שלי. כתבי מה ידובר באסיפת הערב על בית־הספר המשותף. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, תש"ג

היום נעשיתי שוב תלמיד. זואולוגיה. ניתוח בע"ח שמעולם לא טיפלתי בהם. ראשוני בעלי החוליות. היצור שניתן לי לניתוח – “רצחתיו נפש” (מובן שהוצא מאלקוהול) והבזיון היה רב. השמנדריקים שהיו אתי ניתחו יפה, הם כבר אומנו בניתוחים כאלה. אך אַל יאוש.

שכרתי חדר כמובן בכפר הערבי. חדר קטן אפל, חלון אחד. אך אומרים שעל הר הצופים אין צורך ברוּח. החדר די קריר. בית ערבי! אך גם די נקי. יש גם שכנים יהודים. והעיקר: מראה נהדר על מדבר יהודה, ים המלח והגלעד. וקרוב מאוד לאוּניברסיטה. מהלך 5 רגעים, אף פחות מזה. ושכרו – לירה בחודש. אני חושב לבוא הביתה בשבת הבאה. כי התכנית עם סבוראי בטלה. ועלי לסדר לי ארוחות בוקר וערב. אקח מהבית זיתים ושאר ירקות. תה אקבל אצל השכנים. והכל בסדר.

בשבת אני נוסע עם רמשן אחד ליריחו. נסתובב כל היום בנחל כּלת לאסוף דבורים וצרעות ושאר פשפשים.

מה שלום הקטנה? עודה זוכרת אותי? שלום לדליה, עוֹפר, איילה. עבדו, למדו ונגנו וכתבו. אַת אמא אַל תדאגי לי.

אוהבכם אבא

אמא וילדים יקרים, ירושלים, תש"ג

היום, יום רביעי אחה“צ, אני “פנוי”. עד שלוש “למדתי” ואחר – יצאתי לחופש. כל שלושת הימים הראשונים של השבוע הייתי כּפוּת משמונה בבוקר (גם משבע) עד שעה 9 בערב, ובאמצע חטפתי ארוחת צהרים. ארוחת ערב – אחר 9. אבל סוף סוף סידרתי לי את החדר: החלפתי את המזרון ותיקנתי אצטבּוֹת בארון הקיר, וערכתי עליהן את בגדי, ניירותי, “כלי־המטבח” ויתר הדברים – ממש לראוָה. והיום אחה”צ נסעתי העירה לקוּפת חולים, נבדקתי אחר צפייה של שעה, לא יותר. ועוד מעט אקבל את משקפי החדשות ועינַי תפּקחנה. ועתה אני יושב במסעדה בּפּינה, וכותב את המכתב. בעוד חצי שעה עלי ללכת לשיעור בערבית.

הימים גדוּשים, בעיקר אני נהנה מהעבודה בפיזיולוגיה של הצמח. נסיונות קלים וטובים. כל דבר שאני עושה מיד אני שואל את עצמי: אפשר יהיה לעשות כמוהו בבית? לפי שעה הכל טוב. נראה מה יגידו הנסיונות הבאים. לעומת זאת הזואולוגיה של ה. מסורבלת יותר מדי. שפתו העברית אמנם נקיה כמעט משגיאות, אך ההסברה מעורפלת וגדושה שמות לטיניים… ואם כי יש גם תוֹכן מענין בהרצאתו, הרי מגובבים בה הרבה פרטים הידועים בוודאי רק ל“יודעי חן”, ומעט מאוד מהם נהיר לתלמידיו הלומדים אצלו כבר שנתיים, ועוד פחות נהיר לכותב הטורים האלה. הבוקר שקענו בנוצות עד צואר: תולדות הנוצה, ואחר – תולדות השׂער, ולפני זה תולדות הקשקשים. התגרדנו משפע הקשקשים, סימרנו את שׂערנו – ולעוֹמק הסוגיא לא הגענו. ותלמידיו הנאמנים – עוד פחות ממני. כשרון מיוחד, או אולי נטייה מיוחדת לאנשי המדע האלה להיטפל לענינים רבּים קטנים, לענינים נידחים, לסבכם ולהסתבך בהם ועל העיקר לא להדגיש, גם לפסוח עליו. ההפך הגמור ממנו – י. ליבּוביץ. ממנו אני נהנה הנאה גמורה. אותו יכולה גם דליה להבין בלי מאמצים רבים. ואף את המקומות הקשים בהרצאתו הוא פורש בבהירוּת עד שעל כורחך אתה מבין ויודעַ, שזה הדבר אינו ידוע לך, אך ה“בלתי ידוע” הזה מוגדר וברור. בשעה שאצל ה. יש שגם הידוע לך מתחיל להיטשטש… ובכ“ז – אני מגזים קצת בזה. כי סוף סוף הוא אינו נורא כ”כ וגם ממנו אני לומד הרבה.

זהרי מכניסני לפיתוסוציולוגיה, לסוציולוגיה של הצמחים. ואם כי אין אני נוטה לסוציולוגיה בכ“ז מתחיל העניָן לעניין. ודווקא הוא מעלים עינו מן הפרטים ומשתדל להקנוֹת מוּשׂגים מקיפים, והאמצעים די ברורים. אייג עבד על זה הרבה מאוד והכין חוברת שבּה רשומים כל צמחי הארץ ותפוצתם בעולם. אנחנו אוספים צמחים (את רוּבם הגדול אני מכיר) ולפי ספרו של אייג אנחנו ממיינים אותם לאזוריהם וקובעים על פיהם את אופי המקום שבּו אספנום. לפי זה מתברר שכּל צמח אינו “מרחף סתם בעולם” אלא שהוא קשור לאיזור מסוּים, בו הוא אזרח קבוע, ורוּבם אינם יוצאים “מארץ מולדתם” לנדוד ל”חוץ־לארץ", וכך נוצרות חברות של צמחים. וכמובן ישנם גם “יהודים” הנדחקים לכל מקום ומסתגלים לכל התנאים. רוּבּם הם בני־החלוף, החד־שנתיים… מספיק לנו, עוד מעט יהפך המכתב לשיעור.

צריך עוד מעט ללכת. ובכן: בקשה אחת: בהזדמנות הראשונה – לקחת ילקוט מהמחסן שלי, לשים בו כיכר לחם טוב, בלתי שרוּף. חתיכות אחדוֹת גבינה “ברינזה” עטופות היטב בניירות, גם צנונים אחדים ושאר ירקות, לקשור את הילקוּט היטב ולשלוח באוטו החלב על שמי ל“תנובה”. הדברים שלקחתי אתי, אם כי הכבידו עלי קצת, אני עוד נהנה מהם. את הלחם אגמור מחר, והוא עוד טוב. חבל שלא לקחתי אתי אז את עופר, הדרך כה יפה. אמנם אחרנו קצת ובאנו כבר בלילה לירושלים, ולאוטו העולה להר הצופים חיכיתי לשוא. העמסתי את כל רכושי על גבי ועל ידי וצעדתי אל ההר. היתה סכנה כי תקרענה הרצועות והכל יפול. הצנצנות תשברנה… אך באתי בשלום, ומזיע כהוגן, אל חדרי. גם היה די נעים בדרך. שקט. שדות תבואה מאירים לאור הלבנה. ופני הקטנה שלנו¹⁵ מלווים אותי בחזון, ואף אתם נקהלים כולכם סביבה, אני כבר מתגעגע לשוב… אבל, חזק ואמץ, צריך ללמוד.

כן. מביתי רואה אני בכל בוקר ובכל ערב את הרי הגלעד, ואת בקע היבוק, ממש אותם ההרים הנראים מבית־הספר שלנו ומן הגינה. ועל ידם אני שולח מדי יום שלום לכם. אני מקווה שהם ימסרוהו בנאמנות.

שלום רב לכולכם, שלכם אבא

קונצרט הבחינה יהיה בשבת הבאה בבוקר! והתזמורת בליל שישי! זכוֹר!

גם כתבו לי וכתבו על הקטנה.

שלום לך עבריה יקרה, תש"י

השיעורים של שטייניץ¹⁶ יפים מאוד, “מאירי־אזניים”! והיום נוסף לנו גרינטל, פתיחתו מענינת מאוד. ה. ש. מרצה לנו על מוּסיקה תכניתית, ענין מענין לענות בו. היא “טובה” אך לא יותר מזה. קשורה אל הספר ומוסרת מה שקראה בו על הנושא שהיא מלמדת. הדברים לא באו אל קירבה ולא מקירבה הם נובעים. יש שנדמה לי שהיא עומדת לפנינו ומצביעה על “בגדי המלך החדשים”… אבל הפעם אין המלך “ערום” אלא לבוש “בגדי צבעונים” מטורפים ועושה העוויות של מטורף, והיא עמלה להוכיח לנו שהצגה זאת היא דוקא לילדים… טיל אוילנשפיגל. לץ הולל ריק, ללא כל רעיון מוסרי. (של ריכארד שטראוס) העוויותיו המוּסיקליות מזכירוֹת את “מיקי־מהו” עם המפלצות האיומות ותעלוליהן. ואַת יודעת את יחסי אל אמנות זו. אני חושב שהיא חינוך מוצלח מאוד להיטלריזם. שום העוויה אכזרית ושום תנועה אכזרית אינה פסולה בעיני יוצר מיקי־מהו זה. שום אקורד מטורף קורע אזנים ושום “שטף” מנגינה אינו פסול… “שטף”? – רסק. רצץ, סירוס מנגינה ורעש מחריש אזנים… וזאת דוקא לגיל הרך? ואם אני אומר לך “שום רעיון מוסרי” – אין דברי מופשטים, כי היצירה הזאת מלווה מלים, וצריך לספּר בשעת הצגת הנגינה הזאת: היה היה לץ הולל… והוא פרץ, כשהוא רכוב על סוסו, לתוך השוּק… והוא לעג לאנשי הדת… (למה? ככה) ללעוג לאנשי הדת? – בבקשה. אבל לפני כיתה ג־ד־ה? ועוד דברים מעניינים כאלה. והרמוניות כאלה ומנגינות כאלה…

ודווקא מתעורר בי חשק לעסוק קצת בהוראת המוּסיקה, ודווקא עם הקטנים. חבל שהזנחתי שנים כה רבּות עולם עשיר ונפלא זה. ואם פרצו לתוכו מטוֹרפי־נפש וסכסכו אותו, האם לא נשארו לי עוד נאצלים וטהורים לשאוב ממעיינותיהם?

שלום, בימבילי¹⁷ יקרה שלי, ירושלים, תש"י

תודה לך ולאמא עבור המכתבים שלכן והפירות ששלחתן לעופר והבגדים ששלחתן לי. אבל מדוע כתבת כל־כך מעט? אין לך מה לכתוב? על נגינתך, ועל הדגים, ועל הספר שאַת קוראה כעת, ועל מעשיך בחוֹפש… אלף דברים אַת יכולה לספר, ואלף ואחד דברים אני רוצה לשמוע מפיך – ואַת רוצה להיפטר מכל העניין בציור קטן? הציור אמנם נחמד, אבל אני רוצה עוד. אַת יכולה אמנם לשלם לי כגמולי ולהגיד: – “אם כן ספּר לי אתה אלף דברים לפחות. על הסיפור האלף ואחד אוותר לך”.

ובכן. קצת בכל זאת אספּר לך. פחות מאלף דברים. ראשית: אני לומד כל היום וגם בלילה, שירים חדשים וסיפורים על קומפּוזיטורים ועל יצירותיהם. אנחנו שרים שירים נהדרים של מוצרט ושל שוברט, שירי תפילה קדושים וטהורים, והיוֹם למדנו שיר “אל יבנה הגליל” בעיבוד של נחמיה וינַבר¹⁸, סַפּרי את זה לאמא. היא מכירה אותו. הוא היה ידידנו עוד בהיותנו בברלין. יש לו מקהלה גדולה ויפה בניוּ־יוֹרק והוא שר שם שירים עבריים רבּים, ורבים הוא מעבד בעצמו. שירים ישראליים ביחוד. והעיבוד היפה של “אל יבנה הגליל” מצא מאוד חן בעיני. עליז מאוד ומלא שינויים. ההתחלה דווקא רצינית, לאט ובלחש.

באמצע הכתיבה צילצלו והפסקתי ורצתי לשיעוּר. למדתי עתה אצל מורה של דליה, שמו גרינטל, אמא מכירה אותו. הוא מורה מעניין מאוד. הבטחתי לו שאשלח אליו בעוד שנים אחדוֹת עוד בת אחת לירושלים (הוא יושב בירושלים). הוא שאל אם “היא” מנגנת בחשק, ואם היא מתמידה, ואם היא מנגנת שעות רבּות בכל יום… אמרתי לו שהיא מנגנת דווקא בחשק, אבל היא לא מתמידה כל־כך, ושעות רבּות איננה מנגנת, ויש שהיא משחקת עם חברותיה בהתלהבות כל־כך רבה עד שהיא שוכחת בכלל את הפסנתר. אפילו את הדגים הקטנים הנחמדים שלה היא שוכחת לפעמים, אבל לפעמים היא אוהבת להסתכל בכוכבים…

המורה של דליה שאל אם צריך להכריח את הילדה הזאת לנגן, ומה דעתי, אם כדאי לקחת אותה בחזקה ולהושיבה על יד הפסנתר. הוא חושב שזה כדאי. גם אם הילדה תכעס עלי קצת – לא נורא. העיקר שהילדה “הזאת” תתרגל לנגן יום יום לפחות שעה. ולנגן ברצינות, בשכל, במחשבה. ואין דבר אם אכריח אותה. אמרתי לו שנדמה שהיא לא תכעס עלי כלל אם אושיב אותה, וכלל לא צריך להושיבה “בחזקה”. אבל אני גם אינני אוהב להזכיר לילדים שלי שצריך לשבת ללמוד. לא את דליה הושבנו, לא את עופר הכרחנו, גם לא את איילה זירזנו. – אף פעם. מה פתאום אתנפל על הילדה הזו?

מה דעתך אַת על “הילדה הזו”? באמת נצטרך להושיבה בחזקה על יד הפסנתר?

אולי תעזרי לי אַת בימבילי חכמה שלי, תשפיעי על “הילדה הזו”. הן אַת מכירה אותה יותר טוב ממני. אַת גם נפגשת אתה לעתים יותר קרובות… הסבירי לה שעולם הנגינה כל־כך עשיר, כל כך מעניין, כל־כך יפה ונהדר שכדאי להקדיש לו זמן רב רב מחיינו. וביחוד עכשיו שהילדה עוד לא מלאו לה תשע שנים ועוד אין לה שיעורים רבים בבית־הספר ובעבודות המשק אין היא עסוקה עדיין. על־כן עליה להזדרז ולעבוד דווקא במרץ רב ולהספיק הרבה הרבה מאוד.

שלום לך ילדתי, אהובה שלי, אני מקווה שתמלאי את בקשתי, ותודה לך מראש.

ולהתראות בקרוב ־ אבא אוהבך

ושלום לדגיגים ולכוכבים. האם שמת לב שבין תשע לעשר כבר רואים יפה את “קשת”? הוא עולה אחר “עקרב”, מעברו השני של שביל החלב.

שלום לאיילה. אולי תכתוב לי דבר מה? שלום לחסיה. עוד היא מלקטת תוּתים?

יקרים שלי¹⁹, מוצא, יום ג' תשי"א

מיום ליום דוחה אני את הכתיבה. עתה יש לי הזדמנות מצוינת, יש לי איזה מיחוש ביד, והשכּבתי על ערשׂ דווי. לטייל אי אפשר, גם השמים סגריריים… הלוואי וירדו גם אצלכם גשמים. ועתה דו"ח:

א. בערב הראשון לבואי הרצה פה ליבנשטיין (לבנה) על פרשת עכן בקשר עם השוֹד שפשה בנוּ בשעת המלחמה. ההרצאה היתה דרוכה מאוד. אחזה בציצית ראשם של האנשים. היו שאמרו: הלא הוא דתי. מאמין בד'. הזקנות נהנו מאוד, גם אני. מעניין מאוד יחסו של הנוער. לא הספקתי לדבּר אתם.

ב. ה“סדר” היה חגיגי מסורתי. רק עד האוכל. אחדים מ“זקני העדה”, “מלמדים”, כוּבדו בקריאה יחד עם הרופא. הרופא הוא אמריקני, יודע עברית לא רע. הוא קרא כמובן את מרבית ההגדה ואנחנו קראנו קטעים. אני הגנבתי את ה“תם” של אלתרמן שהופיע ב“דבר” לחג. הדבר מצוּין, גם עשה רושם. האוכל היה “כדת”. אחרי האוכל ניסה “הנוער” לשיר ולקרוא מן ההגדה של הקיבוץ. היה קצת חיוור. בשני הימים הראשונים לבואי טיפטף גשם ורוח נשבה. אני חיכיתי לסמדר ודליה – לשוא. השאר אתם יודעים. ביום השישי התבהרו השמים, ומאז אני “מטייל” יום יום. בחצר ובסביבה. הגעתי לקסטל וסביבתו (מרחק 20 רגע). על יד כביש הקאסטל, מצאתי אוצרות מאובנים. וחבל שלא לקחתי אתי את פטישי… הגעתי גם לצובא. (חלק הדרך באוטו) ירדתי לעין־ראפה, בגיא מתחת לצובא. פנה נחמדה חבויה בהרים, מיושבת ערבים. ספק אם יש שם יותר מעשר משפחות, אבל מעובדת כל־כך יפה! משם הלכתי לאקוה־בלה, מעין ש“קרית־ענבים” שואבת ממנו, ושם עדה קטנה של אלונים נהדרים. שם זכיתי הפעם לראשונה לגלות את פרחי העליים. אוי לקרחתי! עד עתה לא הצלחתי לראותם! שמחתי מאוד. אספתי והגדרתי צמחים רבּים. אחדים גם חדשים לגמרי בשבילי. הגדרת הצמחים מעסיקה אותי ביותר. עם אנשים כמעט שאיני נפגש. רק בשעת האוכל. ודווקא ישנם פה אנשים נעימים. ק. מ“קוּפת־חולים”. נעים מאוד להפגש אתו, אבל הוא הולך תמיד לנוח, ואני חס על זמנו, מזמין אותו להסתובב מאחורי הבית, לחפש צמחים (הוא היה פעם בוטנאי) ובינתיים גם לשוחח – הוא מסתלק והולך לנוח. אתמול באה הניה יבניאלי. בערב נפגשנו. סיפרה לי על דליה במין התפעלות…

שלשום בערב הציעו לי שיעור בתנ“ך. אמרתי: יששכר. לפי שירת דבורה, גדעון וברכת יעקב, אחדים נהנו וביקשו המשך. רוב האנשים אדישים כנראה. אחדים גם מתמרמרים: ביטול יעקב אבינו כנביא, יחס הבוּז ל”סבא יששכר" (אולי היותי ב“עין־ראפה” הזכירה לי את יששכר). אמש בכל־זאת ניסו לארגן שוב את החוג, אך כל מיני מעצורים דחו את הענין, ואני שמחתי: מיחושים ביד זרזוני ללכת לשכב.

עתה אני נח. היד – לא כּלוּם. גשם מטפטף מפעם לפעם. הירגָזי מנעים לי כל בּקרי. שירתו עליזה, רעננה מאוד. דרורים, ברוך־השם, אין פה רבּים ואינם מפריעים לשמוע. ירקונים ישנם פה, אך לא בכל בוקר הם שרים. מעניין מאוד. כדאי היה לעקוֹב אחריהם ולמצוא את הגורם. אני אוהב מאוד לשמוע שירתם. היא חד־גונית בצליליה בכל “דלת”. אך “דלתות” אחדות למנגינה וכל אחת שונה מחברתה, וצליליה צלולים, מצלצלים, ולסוף היא מסיימת בדג’ג' ארוך שיש בו הרבה כליון נפש.

חבל שסמדר לא באה אלי, חבל שהיא איננה אתי פה. היינו מטיילים יחד ונהנים.

את בוודאי ספגת תורה בכנרת מלוא־חפנַיִם ובודאי גם חמסין… אך מה חמסין ומי חמסין לאדם שנפשו גחלים להטה?

על מה אני מצטער? הפסדתי צרפתית עם ה“פריזאית” שלנו, ואת הקונצרט שבּו משתתף עופר בעין־גב.

ההיה אשכול בחג בבית? מה שלומו?

הדוֹאר הולך.

שלום, משה