לוגו
נִכְסֵי הַחַיּים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ארבעה צעירים, שאך זה גמרו את חוק לימודיהם באוניברסיטה ישבו יחדו בערב לפני עשרים שנה ואמרו לקחת ברכת־פרידה זה מזה. הם ידעו, כי עתה יפרדו דרכיהם, אחרי שהגיעו לדוקטוראט. בימי תלמודם היו מתבדחים זה עם זה ועתה, עם שעת פרידה, תקפה עליהם עצבות.

– עתה הנה באים החיים – קרא האחד.

– אכן, – נאנח השני – מי יודע, מה יביאו לנו.

השאלה היא: מה יהא עלינו? – נענה השלישי.

אך הרביעי השיב:

– אני סבור, כי הדבר תלוי, בעיקר בנו. אם יש בכלל טעם ללמודים הרבים, שהנוער מבלה בהם שנים רבות, הרי הוא רק זה, שאנו יוצאים לחיים כאנשים מתוקנים. לא המקרה מביא אותנו לדרך זו או זו. אנו בעצמנו חותרים באניתנו הקטנה. אני ידוע, לאן אני שואף. אמנם איני יודע, אם אגיע למטרתי. אבל יתרון לי על ההמון, שיש לי הכרה עצמית.

– מה רצונך להפיק מתוך הכרה זו? – שאלוהו חבריו.

– תשובתי אולי לא תניח את דעתכם, אך את האמת לא אעלים מכם. אני רוצה בעושר.

– הרי זו שאיפה המונית – קרא ווילהלם, זה שדבר ראשון.

– הוי, אתה הלא מטייל על פני הירח, אך אני – על הארץ. רוצה אני בעושר, משום שבעולמנו ובימינו הוא הכל. אתה, אדוני יועץ־החצר, יש לך רשות לעקם את חטמך כמה שאתה רוצה. ואתה, מה תבקש לקחת לך מן החיים?

האיש הצעיר, שכנוהו בשם יועץ־החצר, הדק מעט את שפתיו וענה פסוקות:

– כבוד.

– שניכם חמורים – קרא זה שנאנח לפני שעה קלה – זה רוצה להשיג מיליון וזה – תארי־כבוד. והאושר מה יהא עליו? אם אין אתם חשובים על האושר, הרי אתם, במחילה מכבודכם, בהמות בצורת אנשים. האדם צריך לשאוף רק לדבר שיספק את נפשו, לאחר שיגיע אליו. פרנסה בריוח עם אשה אהובה נות־בית.

– שירה לנו שיר לכבוד ללגה1 שלך! – לגלג העומד להיות מיליונר.

– לא, הרי הוא רומיאו, הוא ימות באהבתו – אמר יועץ־החצר.

הצעיר שלגלגלו עליו קרא:

– רוצה הייתי להתראות עמכם בעוד עשרים שנה. כי אז היה מתברר הדבר, מי מאתנו החמור. הבה נועיד לנו ראיון. אבל לא ראיון שכיח אצל כל הגומרים בתי־ספר. בעוד עשרים שנה יבואו אל המקום הזה רק אלה מאתנו, שבאמת השיגו את המטרה שהציבו להם. האם נהיה פה ארבעתנו? או רק שלשה, רק שנים, רק אחד – אף לא האחד?

– רעיון לא רע – נענה ה“מיליונר” – בוא יבוא רק זה, שמצא את אשר בקש. נאמר אפוא: העושר, הכבוד, אושר־ביתו – – אבל ווילהלם עדיין לא הביע את דרישותיו מן החיים.

– כן, אתם כבר עשיתם חשבון ברור עם נפשכם – ענה ווילהלם – אך אנכי עדיין לא עשיתיו. בשעה ששמעתי את דבריכם עלו במחשבתי שלשת הפרקים של שופנהויאר: האדם מה שהנהו, מה שיש לו, מה שהוא בפני העולם. הפילוסוף הפסימיסטן יש לו רק שלש הגדרות יסודיות לנכסי החיים. האם אין עוד אחרות? בשעה זו אין בידי לאמרו לכם, מפני שעוד לא בררתי לעצמי את דרכי כמוכם. הרי זה מרחף לפני ואין בידי להביעו במלים. בקירוב אוכל לבטא את מחשבתי אם אגיד: הדבר שממלא את נפש האדם.

– לא אמרת כלום – נענה יועץ־החצר.

– הנח לו – קרא המיליונר – איש טוב הוא בשאיפתו העמומה.

אבל דבר הראיון נקבע. באותו הבית הקטן של הפונדק הסמוך לאוניברסיטה נדברו החברים להפגש בעוד עשרים שנה, אם יצליחו בחיים, איש איש לפי השגתו, והם הבטיחו לספר באמונה כמו היום על נכסי החיים שרכשו להם…

וכמנהגו של עולם, חלפו עשרים השנה. על כל אחד עברו בראשונה השנים בכבדות מטרידה. יום אחר יום בלו האנשים במלחמות, בדאגות, במחסור, בטרדות. אחרי כן עשו להם צעדי הזמן כנפים. כי כל מה שמזקין האדם, שנותיו ממהרות ועוברות. החברים היו בזמן הראשון רואים איש את אחיו לעתים קרובות, אחרי כן הלכו ונתמעטו פגישותיהם, ואולם את דבר הראיון, אם יצליחו בחיים, שננו לעצמם וחזרו ושננו בשחוק וברצינות, ולא שכחוהו. על זה שבקש עושר ועל זה שבקש כבוד כבר היה ברי, מקץ חצי הזמן שנקבע, כי בוא יבואו; האנשים ראו ושמעו, עד כמה מהרו לעלות מעלה בדרכם. השנים האחרים נעלמו בתוך ההמון של הבינונים.

ואולם כאשר בא היום הקובע, היה ווילהלם הראשון שעמד אותה שעה עצמה, כמו בימים ההם, על המקום הנועד. אחרי כן בא זה שנקרא בפי חבריו רומיאו, שני החברים נאלצו לעמוד בחוץ ולחכות, אחרי שנתנו שלום זה לזה. כי הנה פונדק הסטודנטים נסגר זה כבר, אחרי אשר העתיקה האוניברסיטה את משכנה מזה להיכלה החדש. מראה ווילהלם היה דל קצת במלבושיו הבלים. רומיאו היה בעל כרס, וכאשר הסיר מגבעתו, הזהירה הקרחה לאור הפנסים.

– אכן אנו הראשונים – קרא הלה בהשתוממות – אולי היחידים?

ברגע זה עברה מרכבה הדורה רתומה לסוסים נאים. האדון הרזה, שיצא מתוך המרכבה וזרק דבורים אחדים בעצבנות אל רכבו, היה ה“מיליונר” של אז. הוא הושיט בבת אחת את ידו הימנית לווילהלם ואת השמאלית לרומיאו.

– הנה אנו עומדים בחוץ. אנו חששנו אז רק לחורבן תקוותינו ולא לפונדק שיחרב.

– טוב שנחרב הפונדק ולא אנו – עלץ רומיאו – שלשה באנו, זה הוא אחוז הגון, על כל פנים. האמנם זכינו אנו במקרה לחיות בעולם הטוב מכל העולמות? אך כי נפקד מקום הוד רוממותו – תמוה הדבר בעיני. הלה הרי יש לו יסוד רב לבוא.

– או רב יותר מדי – קרא המיליונר – אולי ירא הוא, כי יהי מוכרח לספר לנו ראשית דרכו, איך שקבל בערמימות המלצות, איך שנשא אשה מכוערה, ובני משפחתה המיוחסים עזרו לו לעלות מעלה.

ברגע זה נטה אדון אחד מפנת הרחוב, הביט לאחוריו, כאילו חשש, שיראהו מי שהוא בסימטה מזוהמה זו. הלה היה הוד רוממותו.

– אחד לא נעדר! – קרא רומיאו – לא יאומן. אבל פה אי אפשר לנו לעמוד. היודע מי מכם מקום “הכד עם הזר הירוק”?

הוד רוממותו לחש:

– על כל פנים עומדים אנו פה ככנופיה של קושרים. טוב היה, לו מצאנו פנה שוקטה, מלאה השראה, לשם שיחתנו.

המיליונר העיר בקצת אירוניה:,

– מקום שאיש לא יראה אותנו.

– יש לי הצעה בשבילכם – קרא ווליהלם – סמוך לכאן יש לי בית, שבו נוכל לשבת באין מפריע. אמנם פשוט הוא, פשוט מאד.

– זה יתרונו! – קרא האיש העשיר – הדבר הזה יעבירנו אל הזמנים שעברו. הנה אשלח את מרכבתי מזה.

אמר ועשה. והם הלכו אחרי ווילהלם מהלך רחובות אחדים. לפני בית דל עמד ווילהלם.

– הנה באנו.

החברים השתוממו לא מעט. רומיאו תמה:

– היכן הזר הירוק?

– לא תגוע בצמא – השיב ווילהלם – בואו נא.

הם עברו על פני חצר אפלולית. תחת פנס היה תלוי לוח עם כתובת: “לשכת תווך לעבודה”. סמוכה לו הדלת. הם נכנסו לפרוזדור, שממנו יצאו ובאו לחדרים רבים. על גבי טבלאות דבוקות היה רשום: “חדר האכילה”, “חדר הקריאה”, “הלשכה”. ויען כי בכניסתם צלצל הפעמון, מהר ויצא לקראתם איש צעיר מחדר־האכילה, ובעד הדלת שעמדה פתוחה רגעים אחדים נראה שלחן ארוך, שאליו ישבו בענוה אנשים לבושים בגדי עוני וסעדו סעודתם.

– רעיון נפלא! – אמר המיליונר – הנה הביא אותנו למטבח העממי. האם נקבל פה לפחות חדר מיוחד לנו?

– ודאי – חייך ווילהלם – ברם, אין אתם במטבח העממי אלא בביתי.

הוד רוממותו התאפק מהעיר הערה והצטער בלבו על שבימי עלומיו לא דקדק בבחירת רעים. בתוך הלשכה עמד שלחן ערוך בנקיון ובדלות לארבעה אנשים. על גבי הקירות היו תלויים מפות־הארץ, תאורים ושרטוטים. בתיבה עם כסוי זכוכית נמצאו צורות ותבניות שונות בלמודי הטכנולוגיה. בהציצם לתוך חדר קטן אחר, ראו שם רק מטת־ברזל, שלחן־רחצה ארון.

– כאן דירתי – אמר ווילהלם – שערתי, שתלכו אחרי, ולפיכך צויתי לערוך לנו סעודת־ערב. בעיניכם ודאי תהא זו סעודת עניים, אבל בבית הזה הרי היא סעודת מלכים. איני רוצה כי אנשי חסותי שם ידעו זאת. שכר אסור פה בכלל בהנאה ויין מותר רק לחולים ולתשושים מחמת רעב.

המיליונר קרא:

– אותנו בודאי תוציא מכללה של החוקה, הרי אתה פה המושל!

והוא קרץ בעיניו אל הוד רוממותו מתוך בדיחות הדעת, כאילו חפץ לאמר: “יצא זה משעתו”!

ווילהלם נענע בראשו בנחת. אחרי כן צוה על הנער להגיש את הסעודה. מצב־הרוח בין המסובים, שבתחילה היא אדיש, נעשה יותר ויותר ידידותי. רומיאו הכריז, שהשכר ראוי לשתיה; המיליונר מצא, שאמנם יש חן מיוחד בזה שהם אוכלים סעודת־שבת של עניים. הרי זה שנוי בשבילו. עד מהרה צפו ועלו זכרונות, ובתוך השיחות שבו ימי הנעורים. אף הוד רוממותו פשט את צורתו הקשה, ולאחר שסלקו את הקערות מעל השלחן כבר ראו החברים את עצמם שרויים בעולם של הימים ההם. ווילהלם צוה ברמיזה לנער המשרת לצאת, פתח ואמר:

– שמרנו הבטחתנו זה לזה ואיש לעצמו. הרי זו סעודה של מוצלחים בחיים. ואולם ראוי לגמור את המאורע. איש איש מאתנו יספר על נכסי החיים שרכש לו. אך יש לי להעיר, כי הודויים שלנו לא יהיה להם ערך רב, אם לא יהיו נאמנים. בזמן שחברנו הטוב רומיאו הציע אז את ההתחרות הפילוסופית, אם איני טועה, באמרו: נראה, מי יהיה החמור, הרי כיון אל התוצאה הפנימית של ההצלחה בחיים. על הרכוש שיש לנו כלפי חוץ אפשר היה לשמוע מפי אחרים, אף כי החיים הרחיקו אותנו זה מזה. ואני משער, שאחרי שיחה זו שוב נפרד איש איש לדרכו. ולפיכך אנו צריכים ומחויבים בשעת פגישה זו להביע אהבה פילוסופית אל האמת. ברם, נכיר ונרגיש, אם ידבר האחד דברים יוצאים מן הלב או לא. מי הפותח?

– אני – קרא המיליונר – אנכי רוצה להראות לכם, כי אין אני מתירא מפני הודאה על האמת. אמנם היום היית בעיני בתחילה משונה קצת – ווילהלם.

– אמור בפה מלא: משוגע! – זרק הלה.

– אבל בדבריך יש משהו שהפליא אותי. בדעתי היה לספר לך רק זאת, כי השגתי את המטרה. “המיליון” כניתי אותה אז. אם אפשר לאדם להשיג מטרתו עשרת מונים, הרי השגתיה.

– עשרה מיליונים? – השתומם רומיאו.

– חזיז ורעם! – רטן הוד רוממותו.

– כך, בקירוב – בדיוק אוכל להגיד לכם רק אחרי המאזן הקרוב. אבל את המאזן אני אומר לעשות כאן. הלא זו היא כונת דבריך, ווילהלם? האקטיב, הפאסיב. בזמן הראשון עמלתי ויגעתי. לא קשה לתאר, כמה עמלתי. את הדיפלום שלי זרקתי תחת השלחן, תיכף לאחר שבא לידי. העסק של עורך־דין היה יותר מדי עלוב וטפשי בשבילי.

– יישר כחך – נענה רומיאו.

– סלח לי, שכחתי שאתה אחד מעורכי הדין. חפצתי להגיד, כי עסק זה אין בו כדי להעשיר את בעליו. פניתי לעולם של מסלת־הברזל, שנראה בעיני מבטיח הרבה. באתי לעבוד בתור פקיד נמוך, בתור ממונה על המסלה. רבותי, אין לכם שום מושג מן החיים הללו. שם באיזו תחנה נדחה פעמים שמוטלת עליך עבודה של ארבע־עשרה או שש־עשרה שעות. מצד אחד העבודה מטמטמת ומצד השני אדם כלה מתוך התרגשות. האחריות לכל מסע ומסע שעובר ביעף, אדם עומד, רגלו האחת בבית־הספר ורגלו השניה בתוך הקבר. המקרה הטילני למחוז של עצים, עלי היה לטפל במשלוח אדנים, למדתי והכרתי את הסוחרים ואת מסחרם המהלך בגדולות. וכאן החלפתי שוב את אומנותי, באתי לעבוד אצל סוחר עצים. גם זו עבודה קשה. אחרי ימים ושנים זכיתי לעמוד ברשות עצמי. התחלתי בדברים קטנים, קטנים מאד. האם נזדמן לכם לראות נמלה זוחלת על אבן וצרור עמוס על גבה? היא מתהפכת, מפילה את הצרור, מרימה אותו שוב, ושוב מתעודדת. פעמים אחדות נפלתי ושוב קמתי. מה רב המרץ שהתבזבז על כך! ומנין לקחתי אותו, – אינני יודע. אבל זאת אני יודע: עוד פעם לא הייתי יכול לעבור דרך זו. ולא היה לי פנאי ולא חשק לשאת אשה; קודם, מפני שעסקי היו רעים, אחרי כן, משום שעסקי היו טובים. כל עולמי היה נתון לפעלים חדשים. פרטי הדברים יטילו עליכם שעמום. רב לי, אני למעלה.

– ומה טיב החיים למעלה? – שאל ווילהלם.

– אמנם לא כמו בגן עדן העליון. ודאי, אילי חדלתי, יש לשער שהייתי מת מחמת שעמום. אבל אין אני פוסק, אני רץ שוב. האם אשבר סוף סוף את מפרקתי? מי יודע? אולי אבוא אליך, ווילהלם, ביום מן הימים לבקש תמחוי, כאלה היושבים שם? ברם, חוסר־בטחון זה הוא הדבר האחד שמגרה בי את יצר החיים. אין אני איש רעים, משום שמכיר אני בטיב בני האדם. כל אחד רוצה ליהנות ממני. כולכם פה, אלמלא קבעתם לי את הראיון בזמן שהייתי עדיין עני ואביון, הייתי בורח מפניכם כמפני מגפה… אל תתרעמו עלי!

הוד רוממותי השתעל ואמר:

– בטוייך גסים קצת, אבל בפגישתנו היוצאת מן הכלל מותר לדבר בגלוי לב. אף אנכי איני רוצה לעמוד למטה ממך באהבת האמת. אני הגבר עליתי במעלות ההצלחה יותר ממה ששאפתי. יכול אני לספר זאת ביתר קצור ממך. לפנים הייתי אנכי מבקש מגנים לי והיום הרי אני עצמי מגן לאחרים; אמנם עדיין אני מחויב להרכין את ראשי וכך יהיה כל הימים. בשעה שספרת מאורעות עשירותך קנאתי בך, אם כי המאזן לא יצא יפה ושלם. הן אתה, לפחות, עומד במרחב. אך איש כמוני הרי הוא ככלוא בתוך בית שקירותיו מכוסים אספקלריות ואין לו פנה נוחה להחבא מפני עצמו. אם יעשה תנועה חפשית כל שהיא, אולי יתפוצץ ראי. עם זה יש הרבה עלבונות. הבריות חולקים כבוד לתארי, למשרתי, ולא לי. אם אני או אחר נתון בבגדי השרד – אין נפקא מינה. קודם הייתי מצטער, אם השר הגבוה לא שם עינו עלי. זה לא היה כלום. גרועה שבעתים מזה היא כניעת הפקידים התלויים בי. הרי אני יודע, מפני מה הייתי מתרפס לפני הגבוהים עלי, אף הם נוהגים עמי כך מאותם הטעמים עצמם… כל זה הוא כקליפת השום. אדם צריך להוליד בנים, ילדים בריאים ושלמים, ולחיות ברשות היחיד. יפה דרש אז רומיאו הנאמן.

– יפה דרשתי, יפה דרשתי – אמר הלה בעיון והעביר פעמים אחדות בכף ידו על קרחתו – האמנם יפה דרשתי? הריני מאמין בזה אחרי אשר שמעתי דברי שניכם. אך קודם לא היה לבי בטוח שכן הוא. מטרתי היתה רמה פחות ממטרתכם, ולפיכך הגעתי אליה בפחות עמל. שבע שנים עבדתי באשתי, כיעקב בכתבי־הקדש, זאת אומרת: שבע שנים הייתי עובד בלשכתו של המיועד להיות חותני ואחרי־כן נעשיתי שותפו. הוא נפטר, הלשכה עברה לרשותי, והיא מפרנסת אותי שלא בצער. יש בידי לעשות בכל אביב שמלות לאשתי הנאמנה, יש בידי לתת חנוך לילדי. כולנו בריאים ושלמים. כמה פעמים אומר אני לעצמי, כי יש לי להודות ולהלל את השם, שמלא את כל משאלותי וגם חנן אותי במדה טובה להסתפק במועט.

באה הפסקה קלה. הדבור האחרון לא נשמע כסיום. וכאשר התמהמה עוד עורך־הדין, שאלו חבריו:

– אבל, כנראה, עוד יש משהו המעיק עליך?

– כן, משהו. פעמים שתוקף אותי רגש, לעתים רחוקות ביום, משום שטרוד אני בכמה טרדות, אך על פי רוב יש לו שליטה עלי בלילה. אני מתעורר באמצע הלילה. איני יודע מה שם אקרא לו. עצבות? רגש של ריקנות? אפשר שזהו פחד מפני המות, אם לא פחד מפני החיים. יודע אני, כי אשתי, ילדי, ישנים בקרבתי, שומע אני את נשימתם, נחרתם. ובכל זאת יש לי הרגש של בדידות מרה, ואיני מבין למה אני כאן. הדבר ימשך כך עוד עשרים או שלשים שנה, אנכי עוד אזכה או אפסיד בכך וכך משפטים, אשלם את המסים, ובחנות ובאטליז, אגבה את החובות שלי. כן, אבל לשם מה? מי יאמר לי, לשם מה?

– זו היא שאלה שאין עליה תשובה – קרא העשיר בחשאי.

פתח ווילהלם ואמר:

– שמענו אפוא על מחסורי העושר, על עלבונות הכבוד, על עקרות המשפחה. הבה אשמיעכם את קורות חיי ומפני מה הרהבתי לבוא לראיון זה, אף כי אין אני כלום, אין לי כלום וכבודי לא כלום הוא. אחרי גמרי את האוניברסיטה עסקתי זמן מה בנסיונות של ספרות, אחרי כן נפלה לי ירושה קטנה, שנתנה לי אפשרות להסתלק מעבודה זו, שמתוך הקנאה השפלה, הנכלים, השושבינות, אדם מתמלא בה בחילה עד צואר. הלכתי למסעות. באנגליה וצרפת למדתי לדעת את השאיפות למעשית טובים בדרכים חדשות, פה ראיתם חקוי צנוע למעשים אלו. אני חי עם אנשים עניים ובוערים, הבאים אלי מתוך דלות. לאחר שהתעודדו והתחזקו קצת, הם עוזבים אותי. חבר מורים מבני הנעורים המשכילים התאסף עד מהרה סביבותי. אנו מכניסים השכלה מועילה לבין העניים, לא מליצות פוליטיות. סבור אני, שהתגליות והאמצאות החדשות אינן צריכות לשמש רק את אלה, שיש להם רב. אני מורה את הבריות שלי להכיר, מה גדול, מה רחב, מה נאה עולמו של הקדוש ברוך הוא, כי אין להם לפרוק את נשקם בשעה שביש להם במקום אחד. אני מלמד אותם תקוה בזה שאני מראה להם, כמה עלינו במעלות התרבות, כי הנה חיים אנו בתקופה, המזכירה לנו את התקופות המזהירות של הריניסאנס והריפוארמאציון.

– אמור נא לי בטובך – נכנס המיליונר לתוך דבריו בחיוך קל – האם לא גנבו ממך את שעונך אחרי דרשה כזו? ובכלל, היש לך פנקס לרשום בו את כפויי־הטובה?

– אין כפית טובה, משום שאיני דורש הכרת טובה. בא אלי אדם, אני אומר בלבי: “ברוך בואך, כפוי טובה!”

הוד רוממותו העיר בחדוד:

– הרי האו אלטרואיסטן.

אך ווילהלם סיים בנחת:

– הנה כי כן גם חיי יש להם נכסים, ברעיון זה הממלא את נפשי, הוא הרעיון על העתיד. האמינו, יש בזה אביב עולם. גם מן המחשבה כי בן חלוף אני פגה על ידי כך כל מרירותה. הרי אני אזרח העתיד, משום שאני פועל למענו. האם גם הוא עצמו, הפסימיסטן הגדול, לא פנה כל ימיו אל עדתו העתידה לבוא? גם הוא האמין אפוא, לאחר כל השלילה, בעתיד לבוא. זה הוא הדבר באחד, שלא תהא בו אכזבה לאדם.

עורך־הדין הוסיף:

– מפני שהאדם לא יגיע אליו לעולם.


  1. אהובתו של המשורר הרומי הוראציוס.  ↩