אין הלב שוֹעה לשוּם דבר אחר. לא האַבַנטוּרה “המַלכוּתית” המתרקמת סביבנוּ2 וּמוּגשת לנוּ כּסגוּלה בּדוּקה ליצירת ההבנה הדרוּשה עם שכנינוּ, לא המַחלוֹקת הנוֹשנה שחוּדשה שוּב בּתנוּעה הציוֹנית, לא הליקוידיזציה של מוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, ואף לא אלפי בּקשוֹת ה“דרישוֹת”, השלוּחוֹת אלינוּ יוֹם יוֹם מאת אַחינו הנַענים, המיַחלים בּתוּמתם למצוֹא מקלט אִתנוּ – לא אלה מעסיקים אוֹתנוּ כּיוֹם. לא אליהם יכוֹל לבּנוּ היוֹם להיוֹת נתוּן. בּמרכּז הכּל עוֹמד דבר אחד: השַוְעה לעבוֹדה, ואם כּי השועה – אילמת.
לשעה קלה מַשקיע את עצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים בּדבר-מה המַרחיב את הדעת ויוֹצר-כּנפים. בּשעה של מצוה, בּחגיגה בּת-תוֹכן, בּפעוּלה תרבּותית אוֹ הסתדרוּתית. אוּלם גם אלה אינם יכוֹלים להחריש את היסוּרים הקוֹדחים בּתחתיוֹת. עבר גם השבוּע החשוּב של חגיגת בּית-הפּוֹעלים בּחיפה, עם ההתאמצוּת היפה לבנין הכּרוּכה בּוֹ; עבר גם “יוֹם-העבוֹדה”3, מפעל בּעל ערך מעשׂי וחינוּכי כּאחד, – ואנוּ שוּב בּתוֹך מציאוּתנוּ, עם כּל קשייה ועל כּל המרה-השחוֹרה הנסוּכה עליה. ואם את חיי הארץ אתה חי ולא אויר משׂרדים ואבק פּנקסים אתה נוֹשם, לא תוּכל להתעלם מן המצב הזה, המַקיף כּבר את כּל קיוּמנוּ וחוֹנק את נשימתנוּ.
וּמסביב – מבוּכה ורפיוֹן, רפיוֹן-רוּח ורפיוֹן-ידים. משוּם צד אינה מתגלה אוֹתה הפּעוּלה הנמרצת, פּעוּלת ההצלה והיֶשע, מעֵין אוֹתה הפּעוּלה אשר חָזינוּ אוֹתה בּקרבּנוּ בּשנים הקשוֹת של העָבָר הקרוֹב, בּשנוֹת המַשבּר4. גם בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים, גם הקבַרניטים האַחראים של הפּעוּלה היִשוּבית הביאוּ אז לידי גילוּי את יכלתם, את כּוֹחם, את היוֹתם עם הציבּור, בּסבלוֹ וּבטָרחוֹ. הדאגה ל“שמירת הקיים” היתה לכוֹח כּבּיר וּמניע. ועכשיו – רפיוֹן בּכּל, מכּל צד.
אמת הדבר, הציבּוּר בּארץ גדל. רבּוּ גם נכסיו וּמוֹסדוֹתיו, והדאגה ל“שמירת הקיים” כּיוֹם היא גם יוֹתר חמוּרה, יוֹתר מוּרכּבת (אוּלם גם יוֹתר פּרוֹדוּקטיבית, יוֹתר תוֹצרת!). אמת גם כּן, כּי המוֹסדוֹת האַחראים והקרנוֹת הלאוּמיוֹת רשאים לוֹמר, כּי הם כּל הימים, בּימים כּתיקוּנם, עוֹשׂים יוֹתר מכּפי כּוֹחם, כּי קצָרה היד. הכּרת המציאוּת הזאת אוּלי גם עוֹצרת בּעד שַוְעַת ציבּוּר הפּוֹעלים, עוֹשׂה אוֹתה לאילמת וחנוּקה, מרַפּה את כּוֹח תביעתם של אנשי- ההסתדרוּת, אוּלם יטעוּ מאד האישים והמוֹסדוֹת האַחראים, אם את ההבלגה הזאת של הציבּוּר, את הַטמָנת יסוּריו בּחוּבּוֹ, יראוּ כּאוֹת למצב רגיל, ללחץ הנוֹרמַלי אשר אפשר להסתגל אליו וּלהשלים אִתוֹ. היסוּרים קוֹדחים בּתחתיוֹת, הם נוֹקבים וּממוֹטטים את כּל אָשיוֹת קיוּמנוּ. ולא רחוֹקה השעה אשר כּל הסבּרה הגיוֹנית, כּל הכּרת-המצב של קוֹצר-היד וחוֹסר-היכוֹלת לא תעזוֹר.
שליחי הפּוֹעלים, העוֹבדים הנאמנים של הציבּור העוֹבד בּכל תלָאוֹתיו וּמרוּדיו, אּל-דָמִי לכם! עוֹד לא היתה למחננוּ שעה חמוּרה כּזוֹ, וּברפיוֹננוּ עכשיו אנוּ מתחייבים בּנפש ציבּוּרנוּ. השעה מביאה אִתה לא רק מַכאוֹבי רעב וּבטלה, לא רק סבל חוֹלף, היא גם מַשפילה וּמדַכּאה את כּל הלָך-רוּחנוּ, הלָך-רוּח זה, אשר בּו ספוּן כּוֹחוֹ של הפּוֹעל גם לסבל גם ליצירה, אשׂר בּכוֹחוֹ הוֹלך הפּוֹעל וּמטפס וּמַעפּיל וּפוֹגש את התקלוֹת וחוֹצה לוֹ דרך בּיניהן.
ואם בּשעה זוֹ אין עינם ולבּם של בּעלי-הבּתים החשוּבים, יוֹשבי הועדים, כּי אם אל הוֹרדת-השׂכר (שׂכר-העבוֹדה, כּמוּבן, ולא משׂכּוֹרוֹת-מנַהלים) ולַהטלת-אימים, כּי “הרכוּש בּסכּנה”, ואם בּשעה זוֹ יוֹשבים בּארץ,אל סיר הבּשׂר ממש, כּל מיני מוּמחים וּממוּנים על פּיתוּח הארץ ולבּם עָרֵל ויד להם בּכל עיכּוּבי-עבוֹדה והַשׂטָּנה על הארץ וּפוֹעליה, ואם בּשעה זוֹ קיימים בּארץ בּנקים, אשר אנחנו לא נֵדָעֵם, אוּלם בּחוּץ-לארץ גדוֹל שמם, והם מבטיחים גדוֹלוֹת ואינם נוֹקפים אצבּע לתקנת המצב, ואם כּל אלה הנם בּבחינת “רשוּת יחידים”, אשר אין לישוּב וּלדאגוֹתיו ולצרכיו כּל שליטה חוקית עליהם, הרי עוֹד ישנוֹ מקוֹם אחד, המקוֹם היחידי, המוֹסד האַחראי בּעד גוֹרלה של התנוּעה הציוֹנית, האַחראי בּפני כּוּלנו – ההנהלה הציוֹנית. בּקרבּה מוּכרחים הדברים להישָמע. אין היא רשאית להתעלם מן המצב.
ההנהלה הציוּנית, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת לאוּמיוֹת, המכילה בּקרבּה אנשים אשר היו עמֵלים עם הישוּב בשנוֹת הרעה, היא חייבת לדעת, גם מנסיוֹנה, כּי ישנם מצבים כּאלה אשר אַמת-המידה הרגילה של יכוֹלת ואי-יכוֹלת אינה הוֹלמת אוֹתם. יש מצבים כּשנחוּצה והכרחית התאַמצוּת נוֹעזה, התאמצוּת שבּגבוּרה, כּשרק בּכוֹח התאמצוּת כּזאת אפשר למַלֵט מן הפוּּרענוּת. שעה זוֹ כּבר הגיעה עָדינוּ. ואם בּשעה זוֹ לא ימָצא הלב העֵר, החוֹדר למצב לכל עוּמקוֹ, המַאזין לאֶנקת-האוֹהלים ורוֹאה למתחוֹלל עלינוּ, והיד החרוּצה, המַחליטה, המַמריצה – אם לא יקוּם לנוּ כּל זה בּשעה זוֹ, בּצוּרה של יחיד אוֹ קוֹלקטיב – יֵמַר מאד.
ואַל ישָאר כּאן מקוֹם לטעוּת, להרהוּר, כּי הארץ דוֹרשת הפּעם “עזרה”. אין בּארץ שוּם צוֹרך בּעזרה, בּסיוּע, יש צוֹרך רק בּעבוֹדה. בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית זוֹ המתגלה לעינינוּ ורוֹמזת לנוּ מכּל קרן-רחוֹב וּמכּל שכוּנה חדשה, בּלתי-סלוּלה. עבוֹדה אשר כּל מדינה וכל עיריה, המנהלת את עניניה בּאוֹפן רַציונַלי, היתה רוֹאה בּה את הערוּבּה היוֹתר נאמנה להצלחה כּלכּלית כּללית.
אין כּל יכוֹלת להתמַהמה, אין כּל שהוּת למשׂא-וּמתן קַנצלַרי, לשַקלוֹת-וטַריוֹת דרך כּל האינסטַנציות, הממוּנוֹת על כּך. מצב הענינים כּמוֹ שהוּא, לכל חוּמרוֹ, מוּכרח להיוֹת מוּרגש מיד גם בּירוּשלים, גם בּלוֹנדוֹן וגם בּניוּ-יוֹרק. הדבר מוּכרח להימָסר וּלהישָמע בּלא פּחוֹת זריזוּת וּרצינוּת מאשר ידיעה על פּוּרענוּת מדינית, הדוֹרשת התאמצוּת יוֹצאת מן הכּלל, עוֹברת על הכּוֹחוֹת. ואז למרוֹת הדלוּת, ולמרוֹת המבוּכה – ישוּנה המצב. מוּכרח להשתנוֹת.
אייר תרפ"ג