לוגו
בוטניקה: בצירוף נסויים ותצפיות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בעריכת י. אביזהר



תמונה – עמ' 3.png

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: "אִם

הָיְתָה נְטִיעָה בְּתוֹךְ יָדְךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ:

הֲרֵי לְךָ הַמָּשִׁיחַ – בֹּא וּנְטַע אֶת

הַנְּטִיעָה וְאַחַר-כָּךְ צֵא וְהַקְבִּילוֹ".

(אבות דר"נ)


במשך כל שנות נסיוני בהוראת מקצוע הטבע בביה“ס שאפתי לתת בידי התלמידים שבכתות העליונות ספר למוד וקריאה בתורת הצומח, אשר יוכל לשמש גם כספר לקריאה משלמת לנוער הבוגר, שעזב כבר את כתלי ביה”ס. משאלתי היתה גם לתת לכל המתענין בחיי הצמח ספר, אשר בו תעבר לפני הקורא, תוך הרצאה קלה והסברה נוחה, כל פרשת חיי הצמח הירוק “מן הזרע ועד הזרע”.

את כל המדור הראשון הקדשתי לפרובלמה “הצמח חי”. בשאלה זו לא צמצמתי. לא יצאתי ידי חובה בכמה שורות קצרות על כשרון התנועה והרגישות אצל הצמחים, אלא כנסתי ושלבתי תוך כמה וכמה פרקים תופעות ביאולוגיות בולטות שמטרתן להוכיח, כי הצמח חי הנהו ויש לפיכך להתיחס אליו כאל יצור חי, לדאבוננו הרב לא נוצר עד כה אצל רבים מבני-הנוער שלנו יחס הוגן אל הצמח. עוד כעת עדי-ראיה אנו לעתים תכופות, שבני-נוער קוטפים, רומסים או סתם משמידים צמחים ללא כל צורך ולפעמים הולך ע"י כך לטמיון במדת מה גם עמל אנוש. ולא רק על ידי המדור הזה היה ברצוני לטעת בלב הקורא את ההכרה כי הצמח חי, בכל הספר השתדלתי לאמץ את הקרבה בין עולם הצומח לעולם החי על דרך ההקבלה, עד כמה שהדבר היה בגדר האפשרות מנקודת ההשקפה המדעית.

הספר יוצא לאור בשלושה חלקים. חלק א' כולל את הפרקים: א) הצמח חי. ב) ראשית חיי הצמח. ג) הצמח והקרקע. הפרקים ב' וג' דנים בצמח המפותח. הם עוסקים במבנם המורפולוגי והאנטומי של אברי הצמח ובתהליכים הפיסיולוגיים המתרקמים בהם. חלק ב‘, הנמצא בדפוס, כולל את הפרקים: א) השורש. ב) העלה. ג) הגבעול. חלק ג’ כולל את הפרקים: ‏ א) רביה וגטטיבית. ב) רביה מינית. ג) הפרח ומבנהו.

ד) האבקה והפריה. ה) פירות וזרעים. ו) הצמחים למערכותיהם ולמשפחותיהם. ז) השפּעת האדם על עולם הצמחים.

שיניתי מהמקובל בהרבה ספרי למוד לבוטניקה לתת אחר הפרק על השורש את הפרק על הגבעול. לא רציתי להפריד בין השורש והעלה – שני האברים המזינים שבצמח. בכמה וכמה מקומות השתדלתי לשלב

בהרצאה קטעים מתאימים מתולדות הבוטניקה. קטעים אלה, מלבד שהם מוסיפים להרצאה טעם לשבח, הם מסייעים להסברת הענינים ומועילים לדברי המדע שישארו בזכרון.

בהזדמנות זו הנני מביע את תודתי הלבבית למר פנחס כהן, שעיין בכתב-היד ועודדני להוציאו לאור. כן הנני מכיר תודה למורה לציור חדוה ליפשיץ בעד כמה ציורים שציירה לספר. וביחוד רואה אני חובה נעימה לעצמי להביע רב תודות למר י. אביזהר, שערך את הספר בטוב טעם כיד נסיונו ‏ הרב וידיעותיו העמוקות במקצוע.

יעקב איצקוביץ


 

הַצֶּמַח חַי    🔗


פתיחה


§ 1. הצמח חי.    🔗

מרובים ושונים הם הצמחים המכסים את כל חלקי היבשת של כדור ארצנו. מצויים הם בכל מקום: במעמקי הבקעות ועל ראשי ההרים; ואפילו במדבריות השוממים ובארצות הצפון הרחוק, אשר חורף עולמים ינוה שם. ולא רק את פני היבשה יכסו – הם מצויים גם במים, החל מן הברכה הקטנה ביותר

וגמור במי הימים והאוקינוסים, אשר בהם חיים צמחים בקרבת החופים בשכבה העליונה עד לעומק של 200 מטר בערך ויוצרים שם לעתים חורשות שלמות (ציור א').

שונים הם הצמחים בגדלם ובאורך ימיהם. בעולם הצומח מצויים עצים ענקיים אשר שנות חייהם מגיעות למאות ואפילו לאלפים. ביערות העד אשר בקליפורניה, באמריקה הצפונית, מצוי עץ מבעלי המחטים – וֶלינְגטוֹניה" או “סֶקווֹיָה” שמו – המגיע לגובה ענקי של 150 מטר, היקף גזעו 36 מטר וגילו שלושת אלפים שנה ויותר. האבקליפטוס בן אוסטרליה גם הוא על הענקים אשר בממלכת הצומח יחשב. ולעומת זה מצויים צמחים ננסים, עשבים דלים, אשר חייהם עלי אדמות נמשכים רק שבועות מספר ואת הזעירים הללו הן פוגשים אנו על כל צעד ושעל.

הצמחים, “למן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר”, חיים את חייהם הם ככל החי אשר על פני האדמה.


ציור – עמ' 9.png

הם נולדים, הולכים וגדלים – “צומחים”, מזדקנים ולבסוף מתים. במשך זמן קיומם הם זקוקים למזון ולאויר לנשימה. בהעדר מזונם יגועו ברעב ומחוסר אויר ימותו בחנק. בחייהם יצמיחו זרעים הנושאים בחובם דור חדש. הצמחים בני הדור החדש דומים בכל לצמחים “האבות”.


§ 2. הצמח ניזון.    🔗

כל מי שטיפל בצמחים מנביטתם עד פריחתם ועד הבשילם את פירותיהם, או מי שרק עקב אחרי התפתחותם של עצים צעירים במשך שנים אחדות, גלויה לפניו העובדא, כי לא רק החיות, אלא גם הצמחים מקבלים מזון. לא יתואר גידולו של גוף, מבלי אשר יצטרפו אל הגוף הזה חומרים מן החוץ.

גם הילד יודע יפה, בשמעו את הדבר יום יום מפי הוריו, כי בכדי לגדול ‏ צריך “לאכול היטב”. יש, אמנם, הבדל רב בין דרך התזונה של בני האדם והחיות, הגלויה לעין כל, ובין דרכי התזונה של הצמחים הסמויות מן העין ושאפשר לעמוד עליהן רק מתוך ניסויים שונים, כמו שנראה בפרקים הבאים. גם חומרי המזון של הצמחים שונים בהרבה מאלה של החיות. הראשונים הם חומרים פשוטים שמקומם בקרקע ובאויר; והאחרונים – חומרים מסובכים מאד הנקראים בשם אורגניים1, כי בעלי-החיים אינם אוכלים אלא צמחים ופירותיהם (עשב, ירקות ופירות), או בשר ושומן, אולם. יש צד שווה בין שתי מערכות היצורים האלה: חומרי המזון שלהם, גם של הצמחים וגם של החיות, שונים בהחלט מחומרי הגוף הגדל על חשבונם. הנה, העז והפרה אוכלות עשב. גרגירי חיטה, שעורה ושיפון ועוד מיני גבעולי צמחים ופירותיהם וגופיהן בנויים עור, עצמות, שרירים, מוח, עצבים. עורקים ודם שאין כל דמיון ביניהם לבין המספוא המכלכל אותן.

התופעה המפליאה הזאת בולטת לעין החוקר הרבה יותר בצמח שמזונותיו באים, כמו שנאמר לעיל, מן האדמה ומן האויר, והם: מלחים שונים, מים – מן האדמה ודו-תחמוצת הפחמן – מן האויר. החומרים האלה פשוטים מאד וההבדלים ביניהם ובין חומרי גופו של הצמח גדולים הרבה יותר מההבדלים אשר בין מזונות-החיות ובין חומרי הגוף שלהן.

תהליך זה של השתנות חומרי המזון בתוך הגוף עד היותם לעצם מעצמו ולבשר מבשרו, נקרא בשם הטמעה. כשאנו אומרים: “הצמח ניזון”, אנו מתכוונים, בעצם, לא רק לזה שהצמח מקבל מזונות, אלא בעיקר לזה, שהוא מטמיע אותם; כי רק על ידי הטמעתם של החומרים האלה והעלאתם לדרגת חומר חי, המוכשר להתמזג עם חומרי גופו ולהרבותם על ידי כך, יכול הצמח להגדיל את גופו בקביעות, כלומר, לצמוח.

ההטמעה היא מנת חלקם של יצורים חיים בלבד, ואם הצמחים מטמיעים, הרי זה מפני שהם חיים.


§ 3. הצמח נושם.    🔗

ידוע לכל, כי לא טוב להשאיר צמחים בלילה בחדר אשר בני אדם ישנים בו. כי הצמחים, כך אומרים, מקלקלים את האויר בלילה. במה הוא הקלקול? וכי מורגש ריח רע בחדר שהצמחים לנים בו? – לא. אלא מאי? – הצמחים נושמים כמונו.‏ היינו: קולטים לתוך גופם את החמצן הדרוש לנשימת בני-האדם ופולטים במקומו דו-תחמוצת הפחמן. והנה. מכיוון שהפעולה הזאת מורגשת רק בלילה, שהרי ביום משפיעים הצמחים על האויר דווקא לטובה, באו לידי מסקנה, כי הצמחים נושמים רק בלילה, לא כבעלי החיים שנשימתם אינה נפסקת לא ביום ולא בלילה. אולם, לפני מאה שנה בקירוב, נוכחו לדעת, על סמך שורת נסויים, שהדיעה הזאת אינה נכונה וכי הצמחים אינם שונים, מבחינת הנשימה, מבעלי החיים, וכי גם הם אינם פוסקים מנשום במשך כל 24 שעות היממה.

ננסה נא גם אנחנו לבחון את הדבר, אם בכלל נושם הצמח, ואם הוא באמת איננו מבדיל, במובן הנשימה, בין הלילה ובין היום.

נכניס ענף חי נושא עלים מרובים, שקטפנו זה עתה מעץ, אל תוך בקבוק. ניצוק אל תוך הבקבוק הזה מעט מי-סיד צלולים. נעטוף את הבקבוק בנייר שחור, באופן שאור השמש לא יחדור לתוכו, ונסתום את פיו בפקק. כעבור שעות אחדות, נסיר את העטיפה השחורה המכסה את הבקבוק וננער אותו היטב, כדי לערבב את מי הסיד עם האויר אשר בסביבת הצמח, ונראה ברור, כי חל שינוי בנוזלים שבבקבוק: הם הלבינו. הסיבה ידועה: הסיד שהיה ממוּסס במים נשתנה לגיר (פחמת-סידן) וגיר אין בטבעו להתמוֹסס במים. השינוי הזה בא רק על ידי התרכבות הסיד עם דו-תחמוצת הפחמן. מי הסיד עזרו לנו יפה לגלות את השינוי שחל באויר-הבקבוק על ידי הצמח, כי נתרבה בו הגז דו-תחמוצת הפחמן. עכשיו נשלים את החקירה בהכניסנו לתוך הבקבוק (אחרי שנפתח אותו) קיסם בוער או נר דולק, והם יכבו מיד – סימן לחוסר חמצן2.

בפרקים הבאים יתברר מדוע היינו מוכרחים, לשם הצלחת הנסיון, להסתיר את הצמח מאוֹר השמש. אולם, אם נשתמש לצורך הנסיון הזה. גם בצורתו הפשוטה כל כך, בצמחים שאין בהם יוֹרק – כמו בעלקת, בפטריות. או בנבטים שלא הספיקו להוריק, או גם בענפי פרחים מחוסרי עלים ירוקים – נצליח להוכיח את נשימת הצמח ביום, גם מבלי לעטוף את הבקבוק בעטיפה שחורה, כלומר גם לאור השמש.

הנשימה היא אחת מתופעות החיים החשובות ביותר ומציאותה בלבד מבשרת חיים. הצמח נושם כי הוא חי.


§ 4. כשרון התנועה.    🔗

רגילים לחשוב את התנועה לאחת התכונות היסודיות של החיים. מה שאינו נע הוא דומם, כלומר, מחוסר חיים. התנועה קשורה גם בתנאי החיים. בלי תנועה לא תוכל החיה להתקיים. היא מוכרחהּ לרעות, לבקש מים או לשחר טרף. רבים מהעופות מוכרחים לטוס במרומים ולתור בעיניהם החדות אחרי גרגירי שדה, פירות בשלים, נבלות או טרף. גם דרך התזונה מחייבת את תנועת השפתים, הפה. הראש, ולפעמים גם הכפות. לעומת אלה צמודים הצמחים למקומם בהיותם מעוּרים בשרשיהם בתוך האדמה. ואם צמרתם או ענפיהם ינועו עם הרוח, הרי דומה תנועה זו לתנועת הוילונות המחוברים למשקוף החלון. לכאורה, אין הצמח זקוק כלל לתנועה. הקרקע, האויר והאור מספקים לו את כל צרכיו במקום. ההבדל, איפוא, עצום בין בעלי-החיים והצמחים. לעומת זה אי אפשר להסיח לגמרי את הדעת מסוג חיות-ים הצמודות גם הן לסלעים ואינן זזות כלל ממקומן, כגון: ספוגי הים, האַלמוגים, ועוד. אולם בדך כלל הסתכלות קרובה ביצורים החיים תוכיח לנו, כי אין לסמוך על הרושם השטחי שלנו. האמת היא כי הדממה הזאת של הצמחים אינה אלא מדומה. למעשה. לא יעבור רגע בחייהם בלא תנועה. לא נתעכב הרבה על מציאותן

של אָצוֹת ירוקות חד-תאיות, הנעות בתוך המים (הָאֵיגְלֶנָה), וגם על התנועה של הפרוטופלסמה בתוך התאים, אשר בכמה מהם היא נראית גם לעינינו, כמובן בעזרת המיקרוסקופ. למעשה. כל הצמחים השכיחים בעלי תנועה הם. קודם כל, עצם הצמיחה מלווה תנועה בקביעות. נטע רך עולה במשך חדשים

אחדים לגובה האדם. אנחנו רגילים לאמר “הצמח מכה שרשים באדמה”. בטוי זה, לכאורה, חריף מדי, אבל הוא מביע את הרושם שלנו כשאנו רואים שתיל אורן רך, אשר כל ילד יכול לגלות את שרשיו וכעבור שנתים שלש עלינו לחפור לפעמים בעומק שני מטרים, כדי להגיע לקצות שרשיו. בקרוב יתגלה לנו גורם התנועה הזאת, כשנלמד על השורש וצמיחתו – לעת עתה אנו עדים לה.

נכון הוא כי תנועת הצמח שונה באפיה מזו של החיה: תנועת הצמח אטית יותר, אבל מציאותה לנגד עינינו תמיד. נשכיב נא עציץ ובו צמח צעיר על שולחן או על מדף, ונשאירו במצב מאוזן אל פני הקרקע שנים שלושה ימים. נראה כי ראשו של הגבעול יצא ממצבו המאוזן ויתרומם אל מול התקרה. נוציאו מן העציץ ונגלה בזהירות את שרשו המסועף ונרגיש גם בשורש שינוי הצורה. הוא וסעיפיו נוטים בחלקיהם הצעירים ביותר כלפי מטה. אנו יודעים את סיבת התנועה: כך מגיב הצמח לכח משיכת האדמה. השורש נוטה אל האדמה. ואילו הגבעול עולה בכוון הנגדי.

והנה עוד תנועה שכיחה למדי בצמחים. בצמחי בית, רגילים לראות, לפעמים, נטיה כלפי החלון שממנו בא האור. אם הצמח נתון מצדו האחד באור ומצדו השני בחושך, יטה כלפי האור. מי שלא ראה את התופעה הזאת בטבע יוכל להווכח בה בנסיון פשוט. יסגור עציץ בתוך תיבה וינקב באחד מדפנותיה חור קטן. כעבור ימים אחדים יראה בצמח נטיה כלפי האשנב הקטן3. יש להעיר כי הגורם כאן אינה המשיכה אל האור, כי אם הריכוז בצמיחה הנגרם על ידו והתוצאה מזה היא צמיחה מוגזמת במובן הנפח דוקא בצד

הבלתי מואר. והיא הגורמת כמובן לכפיפה.

אנחנו מכירים צמחים מטפסים והם: הגפן (ראה ציור ב'), האפון (ראה ציור ג'), דלעת הנחש (– צמח בר בין הסלעים –) (ראה ציור ד') ועוד רבים. ודאי יש הבדל בין עלית צמחים זו על סמוּכוֹתיהם ובין טיפוס החיה או בן האדם על ההר, כי שונים הם האמצעים לעליה. אלה עושים את הפעולה בעזרת שרירי רגליהם המתכוצים תכופות ואלה עולים בהאחזם בסמוכה על ידי הקנוקנות, מיני קנים דקים הצומחים במקום ענפים, או במקום עלעלים (באפוּן). הקנוקנות האלה רגישות מאד. כשהן נוגעות במשהו קשה, הן נכפפות מיד כלפי הגוף הקשה ולופתות אותו. תכונה זו משמשת לצמח אחיזה נאמנה. הגבעול שלו נמצא מורם והוא מוסיף לצמוח לו בכיוון הרגיל (למעלה) מבלי לחשוש לנפילה או לשבירה בכוח הרוח. הקנוקנות


ציור – עמ' 16.png

ציור – עמ' 17.png

ציור – עמ' 18.png .


החדשות, המחוננות בתנועה המבורכת שלהן, מבטיחות גם את ראשו של הצמח מכל פגיעה רעה.

מי לא ראה פרחים “ישֵנים”, הנסגרים עם שקיעת החמה ונפתחים שוב לאור קרניה הראשונות בבוקר? כגון הַחִנָנִית (ציור ה'); הכּרכּוֹם (ציור ו') ועוד. ומי לא שמע על פרחים


ציורים – עמ' 19.png

“ליליים” הפותחים את גביעיהם רק בערוב היום וחוזרים וסוגרים אותם בדמדומי הבוקר, ואשר רק בלילה יפיצו את ריחם? כגון: יפיפית-הליל, הטבק-הריחני ועוד. גם בשעות הצהרים, אם מזג האויר ישתנה לרעה והשמים יתקדרו, יסָגרו פרחים רבים ויפתחו שוב רק אחרי עבור הגשם. הפרג (ציור ‏ז')

מצטיין בתנועת הפרחים שלו גם מבלי היותם מושפעים מחילופי יום ולילה. בהיותם סגורים (כלומר בהיותם עדיין כפתורים) ראשיהם מורדים כלפי מטה; אולם בהיפתחם יפלו גביעיהם והם מזדקפים

ונשארים זקופים. וכן גם הנרקיס שפרחיו הצעירים נתונים במצב מאוזן ובהתחילם להבשיל פירות, כלומר

אחרי ההפריה, הם מזדקפים.


ציור – עמ' 20.png

בלילה ביום


התבונן בעלי בת-השיטה (ראה ציור ח') ביום ובלילה, ביום שמש וביום סגריר וראית עד כמה רגיש הוא עץ זה לכל שינוי קל במזג האויר. חזיון זה תוכל לראות גם בעלי-התלתן, השעועית ועוד. אחד הצמחים המצטינים ברגישות ובמהירות התנועה היא המימוזה הביישנית (אל-תגע-בי), (ציור ט'), אשר מולדתה ברזיליה החמה באמריקה הדרומית. כל עלה בצמח זה מורכב פטוטרת הנושאת בראשה ארבעה עלים שכל אחד מהם מורכב עלעלי משנה מרובים. במצב של מנוחה העלעלים האלה פרושים ומושטים. אבל די במגע-יד קל כדי שהפטוטרות תשתלשלנה למטה והעלים יתקפלו ויצטמצמו כהרף עין בזריזות של חיה וישארו במצב


ציור – עמ' 21.png

זה עד שיפסק רושם הנגיעה. גם חילופים שונים במזג האויר יפעלו עליה את פעולותיהם: עם שקיעת החמה עליה מתקפלים ועם הנץ החמה הם נפתחים שוב. אם ניישן את המימוזה הביישנית בעזרת כלורופורם או אתּר מתחת לכיפת זכוכית, תיפסק רגישותה. אם נגע בה אז ואם גם נזעזע אותה – עליה לא יתקפלו.

דוגמה יפה לתנועה באברֵי הצמח משמש לנו האורן. אילן נאה זה, המענג אותנו בשפע היורק התמידי שלו, נודע לו חן מיוחד בחדשי האביב, אדר וניסן, כשכל ענף ובד שלו מעלה פרחים בראשו (ציור י'). מלאים חן ביחוד הפרחים הורוּדים-


עמ 22.png

סגולים, היינו פרחי הנקבה. העתידים להיות לפירות. הבדים האלה, המוכתרים בראשיהם בקבוצות הפרחים, נושאים בצדיהם איצטרובלים, היינו קבוצות פירות שעברו עליהם כשנתים מזמן הפריחה עד ההבשלה. ומה נפלא הוא לראות, כי כל עשרות האיצטרובלים האלה נטויים כלפי מטה, וקבוצות הפרחים, שיהיו כעבור שנה לפירות, כולם זקופים וראשיהם למעלה. כלום ייתכן אחרת מזה שהגופים המקובצים האלה שינו את עמדתם במשך זמן המעבר ממצב של פרחים למצב של פירות? (ראה ציור י"א).


ציור – עמ' 23.png

§ 5. עולם הצמחים ותקופות השנה.    🔗

תמורות הטמפרטורה וחליפות תקופות השנה תפעלנה נמרצות על הצמחים. הקור הממית חיות מכלה גם צמחים. מידת הרגישות לקור, שונה אצל הצמחים. יש מהם הרגישים פחות לגבי הקור ויש מהם החוששים יותר מפניו: עצי זית והדס קופאים בין o2– ל-4o–, עצי ברוש ותאנה – בין 7o– ל-9o–, גפנים ב-2o–, האלון והגלמוש ב-25o– השזיף והדובדבן ב-31o–, התפוח והאגס ב-33o–. השעועית, הדלעניים התרבותיים, התירס ודומיהם לא יצמחו גם לא ינבטו בימות הגשמים, כלומר בימי הקור. לא כן החיטה, השעורה, הפול והאפוּן – הם גדלים יפה גם בחדשי החורף הקשים.

יש צמחים רבים המשירים את עליהם ועומדים בשלכת בימות הגשמים. אנו רואים בם את התופעה המצויה אצל כמה יונקים (הדוב), ואצל זוחלים קרי-הדם (הלטאות, הנחשים). הם שוקעים בשינת-החורף עד בוא שמש האביב להעיר אותם מתרדמתם.

כמו בעולם בעלי-החיים, כן גם בעולם הצמחים “התרדמה” הנופלת עליהם אינה שווה אצל כולם. אם נסקור את גן העצים שלנו באביב וראינו, כי בשעה שעצים אחדים, כגון: השקד והעוזרד – “זריזים מקדימים” – מלבלבים וגומלים ציץ, שקועים עדיין עצים אחרים בשינה. לעומת זה, יש עצים שאינם נרדמים כלל, כגון: הזית, החרוב וההדרים. עצי המחט גם הם אינם משירים את עליהם בבת אחת. אולם, בסוף ימות הגשמים נראית אצלם פעילות גדולה יותר בלבלוב בראשי הענפים.


§ 6. הצמחים והאקלים.    🔗

הצמחים, כבעלי החיים, הסכינו אל האקלים והתנאים שהם חיים בהם, וכשמעבירים אותם לארץ אחרת, לאקלים אחר, יש אשר הם מתאקלמים מהר ומסתגלים לתנאים החדשים, יש שהם מתאקלמים רק למחצה וב“גלות” הם קטני-קומה ודלים, ויש שאינם מתאקלמים כלל ומתים בנכר.

הצבר, למשל, זה שמגדלים באירופה בעציצים על החלונות, מולדתו היא מקסיקו החמה; ואצלנו הוא מגיע לגובה רב, גם פרי מתוק ישא מדי שנה בשנה; כי הכל יפה לו פה: גם הקרקע, גם הגשם וגם השמש. בשל המחטים הדוקרים המכסים את ענפיו יראים בעלי-החיים לגשת אליו. על כן יטעוהו פה מסביב לפרדסים ושדות והוא משמש גדר לשמירה מעולה.

ציור – עמ' 24.png

עם גילוי אמריקה העבירו לשם מאירופה 260 מיני צמחים שגדלו שם במצב פרא. משם הביאו את הטבק, את תפוח-האדמה, את החמנית, את בת-השיטה ועוד ועוד. כל הצמחים האלה קנו להם זכות אזרח באירופה וגם אצלנו בארץ, ומתפשטים גם בשאר חלקי תבל.


§ 7. הצמחים עלולים לחלות ולמות.    🔗

הצמחים כבעלי חיים, עלולים לחלות במחלות שונות. הגורמים למחלות הצמחים שונים הם: רוחות יבשות, קור עז, עודף או חוסר מים, עודף או חוסר מזון בקרקע וכדומה. יש אשר חרקים גורמים למחלות הצמח או פטריות עולות בו ומביאות עליו כליה. אמנם, לא תמיד, במקרים כאלה, יבוא המוות על הצמח. יש גם אשר יינצל, ‏ יבריא וישאר בחיים. בין יתר הקללות המנויות בפרשת התוכחה שבתורה, נזכרת גם מכות התבואה “השדפון והירקון”. צמחים חולים זקוקים לעזרה וטיפול מרובים. האגרונומים והגננים המנוסים, היודעים את חיי הצמחים ודרישותיהם, ימציאו להם תרופות, ובהרבה מקרים גם יצילום ממוות.

הצמחים מתפתחים היטב בהיותם מכים שרשים בקרקע פורה, בהיות מימיהם נאמנים ובהמצא להם די אויר, אור וחום בכמויות הדרושות. חוסר מזון ותנאים רעים בהם יינתן הצמח עלולים לגרום למחלתו ואפילו למותו, כי לא יוכל לעמוד בפני מחוללי המחלות – הטפילים.


§ 8. כוח החיים בצמח.    🔗

כוח החיים הטבוע בצמחים עז הוא. יש עצים רבים אשר אם ייכרתו, ישלח הגזע הנשאר ענפים חדשים ורעננים. גם אם ייגדע עץ עד פני הקרקע, יש אשר יעלו מבסיס גזעו כמה נצרים, לפעמים יותר מעשרה, – כעץ האקליפּטוס למשל – וכל אחד מהנצרים האלה עלול להיות עץ גדול, דומה לעץ שנגדע. המשורר הגדול והוגה-הדעות הנפלא – מחברו של ספר איוב – מציג במובן זה את העץ בדרגה גבוהה יותר מזו של החיה או האדם: “אם יכרת (העץ) ועוד יחליף, ויונקתו לא תחדל, אם יזקין בארץ שרשו, ובעפר ימות גזעו – מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע”. (איוב, פרק י"ד).

לא בכדי ניתן התואר “אזרח רענן” להרבה עצים חסונים, וכן מיטשטש הגבול בין האדם ועץ השדה, עד כדי כך שיש ומיחסים לעץ פעולת אדם (“אומללה גפן”, ירמיהו) ולאדם פעולת עץ (“הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל”, ישעיהו; “הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך”, במשל יותם, שופטים ט').


§ 9. כשרון ההסתגלות לתנאים.    🔗

האוהב להסתכל בצמחים, לא רק בפרחים המגוונים, נחרתו בוודאי בזכרונו שושנות עלי הדודאים (ציור י"ג). צמח צנוע זה אינו מתרומם אף פעם מעל פני האדמה. גבעולו, הנושא עלים רק בראשו, שקוע כולו באדמה. העלים האלה מחוסרים גם פטוטרות ארוכות וגזירה עליהם, איפוא, להיות צפופים. מפני זה מספרם מועט, אולם לעומת זאת הם גדולים. כלומר, רחבים וארוכים. הצמח המבלה את ימי הקיץ בשינה עמוקה מקיץ משנתו בראשית החורף. כבר בחודש חשון מוצאים אנו את שושנות העלים האלה בכל רעננותן ובכל כוח צמיחתן. עלי הדודאים עושים עלינו רושם לא רק בגדלם וביורק העמוק שלהם אלא גם בפניהם המקומטים. הקמטים האלה מגדילים את שטח העלה. הבליטות פונות כלפי מעלה, לאור השמש, והשקעים כלפי מטה. אל הקרקע. ידוע, כי הפּיוניות, שדרכן מאַייד ‏ הצמח את המים המזוקקים, כדי להעלות במקומם מן


ציור – עמ' 27.png

האדמה מים חדשים הנושאים חמרי מזון לצמח, מרובות בעיקר בצדו התחתון של העלה. צד תחתון זה נושא, איפוא, בחובו סכנה לצמח – אם תגדל ההוצאה של המים. המופקים רק דרך הפיוניות, על ההכנסה. והנה, הדודאים מוגנים, עד כמה שאפשר להם. מפני הסכנה הזאת על ידי השקעים האלה וגם על ידי קרבתם של העלים אל האדמה. כי הלא, אחד הגורמים החשובים ביותר להוצאת המים מן הצמח, הם חילופי אויר, כלומר, רוחות. והשקעים בעלים מפריעים בעד מהירותם של חילופי אויר אלה.

והנה, אם תזדמן פעם על יד דודאים הצומחים במקום משקה על יד מעין או בפינה מוגנה יפה מפני רוחות, העומדת במורד ובאופן שהמים זורמים בכיוון אליה – יופיעו אז לעיניך פני עלי הדודאים, שונים מכפי שתוארו למעלה. אתה לא תכירם כמעט. הם גדולים ורחבים יותר, אבל. בעיקר, חלקים, כלומר – מחוסרי קמטים.

מכיוון שהגענו לכך נפנה את לבנו לרגע אל מכר ישן


ציור – עמ' 28.png

נושן, אל הסירה שלנו (ציור י"ד) שהננו מתענגים כל כך על יפי תפוחיה הקטנטנים והאדומים-ורודים וראשי פרחיה. פרחי העליים, בעלי גון הארגמן. אנו יודעים יפה כי צמח זה מלא קוצים, אבל ספק הוא אם רבים הסתכלו גם בעליו המורכבים והיפים וראו את עלעליהם כשהם מקופלים ומכונסים לתוך עצמם, כאילו חוששים להתגלות בשטחם הקטן. תנועה זו של העלה, הגורמת גם להגנת צדו התחתון מפני הרוח, מועילה הרבה לסירה הצומחת כל ימות השנה, בצלעות ההרים ובראשיהם, בלי להשיר עלים. אולם, נתבונן בסירה זו שמזלה שיחק לה להכות שורש במקום מבורך במים, או בפינה מוגנה מקרני השמש הלוהטת כל היום, בצלע מדרגה או מאחורי גדר, מצד צפון. והנה, הפעם לא נרגיש כבר בריבוי הקוצים בלבד, אלא גם, ובעיקר. בעלים הרחבים והשטוחים יותר מכפי הרגיל, אשר יכסו כמעט על הקוצים.

הנה כי כן, נוכל, על סמך ההסתכלות הזאת, להסיק מסקנה: צורתו החיצונית של כל צמח תלויה בהרבה בתנאים שבהם הוא חי ומתפתח. בגורמים החיצוניים, כגון: במידת הלחות, בכמות האור והחום ובתכונות הקרקע. לא כמראה צמחים המשתרשים בקרקע יבש, הוא מראה הצמחים העולים במקומות מצלים ולחים. אם רק נתבונן בצמחים בעין בוחנת נוכל למצוא דוגמאות כאלו למכביר.


§ 10. אמצעי ההגנה של הצמחים.    🔗

מלחמת החיים של הצמחים קשה היא. רבות יסבלו הצמחים גם מתופעות הטבע השונות: השרב, הקור והמטר הסוחף יביאו לעתים כליון על צמחים אין מספר. אך ביותר סובלים הצמחים מבעלי החיים השונים האוכלים אותם בכל פה ורומסים אותם ברגליהם. אולם, כשם שהצמחים יודעים למשוך אליהם, בשלל צבעי פרחיהם בריחם ובמתק צופם, את כל אלה אשר יוכלו להפיק מהם תועלת, כך יוכלו יצורים אלמים אלה – אשר למראית עין הם מחוסרי הגנה – להגן על חייהם באופן מצויין.

שים פניך אל הגבעות וצלעות ההרים. שם ירעו העדרים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וילחכו כל ירק עשב, וראית את הסירה הקוצנית שהזכרנוה לעיל, החיה לה במנוחה, באין-מפריע זה אלפי שנה. שים עיניך בצמח צנוע זה, ומצאת כי כל ענפיו מסתיימים בזיזים דו-קרניים. כעין קוצים, המשמשים לו, כנראה, הגנה יפה בפני הצאן מכל המינים. כאן תתענג גם על מראה הקוֹרנית היפה, בפרחיה הקטנים הורודים כל ימי הקיץ והאסיף, הצָדה לבבות בריחה החריף והנעים הנודף מכל גופה וביחוד מעליה הקטנטנים. קוֹרנית צנועה זו אינה חוששת לרעבתנים המחבלים. נראה, שהשרף הריחני שבה אינו ערב לחיכם. או השקף נא על אדמת הבּוּר. שהיתה פעם מעובדת. המכוסה כולה קוצי הקוּרטם בימי הקיץ ובראשית ימות הגשמים. צמח זה מפגין את שלטונו בחדשי החורב דווקא, בגבעוליו המסובכים הקוצניים הנושאים בחובי הקוצים המוני קרקפות-פרחים עדינים ופירות – זרעונים. בשקידה נמרצת יתורו הכבשים העלובים בשדות האלה אחרי צמח למאכל ובקוּרטָם לא יגעו. כאלה הם גם הדרדר, הגדילן, ועוד כמה וכמה מבני משפחת המרכבים וגם מבני משפחות אחרות, כגון: היַנבּוּט, הֶהָגָה, הַשַבְרָק הַקוֹצָני, הַחַרְחֲבִינָה ועוד.


ציור – עמ' 31.png

מי מכם לא חש בחייו את עקיצתו של הסרפּד הצורב הצומח בגנים. הבה נסתכל, בעזרת המיקרוסקופּ, באחת משערותיו של הצמח הזה (ציור ט"ז) המכסות את כל גבעוליו ועליו גם יחד. נראה כי שערה זו רחבה בבסיסה והולכת וצרה ומתחדדת עד ראשה. אולם הראש בעצמו מתעגל, פתאום, ומקבל צורה כדורית. שערה זו מלאה מיץ חריף. הנוגע בסרפּד ננעצות בו השערות הללו. אחרי אשר ראשיהן המעוגלים ישברו עם המגע, והנוזל הממאיר יתפרץ דרך חודיהן, שאינם אלא צנורות דקים, ייזרק אל תוך העוֹר ויגרום לצרבת,

פעולתו זו של הסרפּד הצורב דומה לנשיכת הנחש. ההשוואה בין השערות העוקצות הללו ובין השנים הארסיות של הנחש אינה מוגזמת כלל.


ציור – עמ' 33.png

§ 11. צמחים טפּילים (פּרזטים).    🔗

בעולם החי פוגשים אנו ביצורים הנטפלים לגופם של בעלי חיים אחרים ומוצצים מהם את דמם ולשדם. העלוקה, למשל, יונקת את דמם של בני האדם ושל חיות ובהמות. הכֶּרֶץ והתולעים השונות חיים בתוך קיבתם ומעיהם של יונקים וחיות אחדות וניזונים במיצים המוכנים בפנים.

גם בעולם הצומח יש טפילים הנדבקים בצמחים שונים ומוצצים מהם את לשדם. רובם של הטפילים האלה, הן פטריות זעירות הגורמות מחלות קשות לצמחים. אבל, יש ביניהם גם צמחים בעלי פרחים, אשר במקום לשלח שרשים באדמה הם נטפלים לגופם של צמחים אחרים ומוצצים מהם את ליחם. השכיחים ביותר מבין הטפילים האלה הם הָעֲלֶקֶת, הכּשוּת ודבקוֹן-הזית. הראשונה מחוסרת ירק לגמרי, גם עליה מנוּונים ואין לה אפשרות ליצור את מזונותיה. רק פרחיה ופירותיה מפותחים יפה, אולם הזרעים שלה, שרשיהם מתנוונים בשעת נביטתם והם מתים ברובם, והמעטים הנשארים בחיים הם אלה אשר נזדמנו אצל שרשים של אָפוּן, גזר ואחרים, ונדבקו בבסיסי גבעוליהם בשרשים האלה, התאָחו אתם, ינקו מהם והצמיחו גבעולים חסונים וגבוהים מכוסי פרחים. הכּשוּת בימיה הראשונים, אך יבצבץ גבעולה הדקיק, החוטי, מתוך הקרקע, תתפתל מסביב לגבעולו של צמח שָכֵן מתאים ותשלח בו מַצְצָנִים, הערוכים משנים עד חמשה בשורה, בכל מקום-מגע. מצצנים אלה אינם אלא שרשים קטנטנים נוספים המבצבצים מגבעול הכּשות לכל ארכה. ובשלחה כבר את המצצנים האלה יתנוון מהר שרשה ויאבד והיא תשאר “סמוכה על שלחנו” של “בעל-הבית”, שהרי גם עלים ירוקים אין לה לקלוט בעזרתם מזון מן האויר.

הכשות נטפלת, על פי רוב, אל הסירה ושיחים נמוכים אחרים, ויש גם מינים הנטפלים אל צמחי תרבות. רב הוא ההפסד שתגרומנה כשות-התלתן וכשות-הפשתן בשדות ורבה היא הדאגה אשר תעוררנה בלב האכר בהופיען.

הכשות היא צמח חד-שנתי. על גבעולה האדמדם יפרחו פרחים ורודים-חיוורים הנאספים תפרחות תפרחות. מן הפרחים הללו גומלים אח"כ פירות בצורת קופסות קטנות. הקופסות נפתחות והרוּח ישא את הזרעים לכל עבר.

הַדבְקון – שמו יעיד עליו כי ייטפל אל צמחים וידבק בם. אם הכשות והעלקת הם טפילים שלמים, החיים לגמרי על חשבון “בעל הבית”, הרי הדבקון הוא חצי טפיל, כי מלבד זה שבמצצנים יינק מזונות מוכנים מתחת לקליפה הרכה של ענפי העצים, יעבד גם בעצמו מזונות מן האויר ע“י חלקיו הירוקים. הוא נהנה בעיקר מהמים וחומרי האדמה הממוססים בהם, ש”בעל הבית" מעלה בשרשיו.

העצים. אשר אליהם הוא נטפל, שונים הם. אצלנו פוגשים אותו ביחוד על הזית ולפעמים על השקד. גרגיריו, שהנם מאכל תאווה להרבה ציפורים, צמיגים הם וע“י הציפורים גם יתפזרו על פני העצים: הם יוצאים יחד עם הגללים ממעי הציפור שאכלתם או שהם דבקים לרגלי הציפור ומקורה ויעברו, ע”י הדבקה. מענף לענף ומעץ לעץ.


§ 12. צמחים טורפים.    🔗

אכן, יש גם כאלה בעולם הצומח, המתפרנסים מפגרי חרקים המוּמתים על ידיהם. צמחים אלה מצויים, על פי רוב, בביצות הכּבוּל. עליהם משמשים פח ומלכודת לציד החרקים המשמשים להם מזון. עד היום ידועים כחמש מאות צמחים כאלה. נתאר פה אחד מהם, את “הטללית” (ציור י"ז).


ציור – עמ' 35.png

הטללית מצוייה באירופה על ביצות הכּבוּל. על גבעולה הדק והחשוף יתנוססו פרחים לבנבנים. מסביב לגבעול שטוחים במעגל, על פני הקרקע הטחובה, עליה העגולים והשקערוריים כתבנית כף. כל עלה זרוע זיפים אדמדמים מרובים המעוּבּים קצת למעלה כראש הסיכה (ראה ציור י"ח). הזיפים אשר באמצע

העלה נמוכים יותר. לא כן אלה שבקצוות מסביב – מצבם מאונך והם ארוכים יותר. הזיפים האלה מפרישים מלמעלה טיפות מיץ שקוף ודביק. הטיפות הללו מבריקות כעין הטל – ומכאן השם “טללית”.


ציור – עמ' 36.png

הרמשׂ מדמה את מיץ הטללית לדבש וברדתו על העלה, לשבור את רעבונו, תדבקנה רגליו. הזיפים מתחילים מיד להרכין את ראשיהם ולכרוע על הרמשׂ ואף יוסיפו לפלוט מיץ צמיג. לשוא יתאמץ הרמש להחלץ – רגליו תטבענה יותר ויותר. פרפוריו יועילו רק להגדיל את הגרוי בזיפים והם מוסיפים על-ידי כך לפלוט מיץ בשפע עד אשר יכסו לגמרי על הקרבן.

כעבור יומים. יזדקפו הזיפים ואז נמצא על פני העלה רק את שרידי הקרבן הקשים שלא נתעכלו – בשרו כבר היה למאכל לטללית. אולם, גם לשרידים הללו יאבד מהר כל זכר: מי הגשמים ישטפום, או שהרוח תשׂאֵם, ושוב יעמדו ‏הזיפים המבריקים הכן לשחר לטרף.

ומעניין הדבר: אם נשים גרגירי חול, פחם, זכוכית או מתכת על עלי הטללית, לא נראה בהם כל תנועה. אולם, אם נשים עליהם פרורים קשים מחלבון הביצה או נתחי בשר קטנטנים. ומהרו להסגר, וסגורים יהיו כל עוד לא נתעכל בם המזון. הבדיקה הוכיחה, כי מיץ זה, שעלי הטללים פולטים מקרבם, דומה למיץ הקיבה של בעלי החיים היונקים, בהכילו בקרבו פֶּפּסִין. חומר המסייע לעיכול המזונות.


§ 13. הבאת זרעים לעולם– המטרה הסופית שבחיי הצמח.    🔗

ימי חייהם של כל בעלי החיים קצובים הם. בבוא יומם יסתלקו ולפני מותם ישאירו ולדות הממשיכים לחיות, כדי להקים שוב דורות חדשים ולקיים את המין.

כשנוסיף להתבונן בחיות וצמחים שונים, נראה, כי הרביה, כלומר, הקמת הדור החדש, היא כאילו המטרה העיקרית שבחייהם. לדוגמא ישמש לנו פרפר-השקד. משנכנס אדר הוא מופיע בארצנו כמבשר החום. במחצית השניה של חודש מרץ, או במשך חודש אפריל. מטילה הפרפרה כמה מאות ביצים קטנות, מהן מתפתחים כעבור שבועים, בערך, זחלים אשר אורכם הוא 6 מ“מ ומשקלם – כמעט אפסי. זחלים אלה – שזוללים הם – גדלים במהירות רבה ובמשך כמה שבועות יגיעו לאורך של 12 ס”מ. הם נעשים כבדים ומסורבלים ואז (בסוף חודש מאי וראשית יוני) יטוו להם פקעות, ייהפכו בתוכן לגלמים וישקעו בשינה למשך עשרה חודשים. כעבור שנה למן היום שהוטלו הביצים, בימי ניסן, יגיחו מתוך הפקעות הפרפרים הנהדרים. שנה שלמה חלפה עליהם בגלגולים (ביצה, זחל, גלם) ונדמה הלא, כי רק כעת הם מקיצים לקראת חיים חדשים. וראה-פלא! פרפרי השקד חיים רק ימים אחדים. לאחר ההזדווגות והטלת הביצים ימותו.

וכפרפּר-השקד כן גם החפושיות וחרקים רבים אחרים – הם מתים ימים מספר אחר הטלת הביצים. יוצא, איפוא, כי כל הגלגולים משמשים אצלם רק הכשרה להטלת הביצים ולקיום המין שהוא, כאילו, המטרה העיקרית, הסופית, אשר בחייהם.

והצמחים כיצד? אצלם נפוץ חזיון זה עוד יותר מאשר אצל בעלי החיים. כל הצמחים החד-שנתיים נובלים לאחר גמר הבשלת הזרעים. הנה הם פורחים וגומלים ציץ ואך הזריעו זרע והבשילו פרי, הם ממהרים לבּוֹל. הדו-שנתיים שבצמחים4 אוגרים מזון בשרשיהם במשך עונת הצמיחה הראשונה, כדי להצמיח מחומרי מזון אלה, באביב הבא, גבעול מפריח פרחים ומזריע זרע; ובגמול הזרעים ימותו. חזיונות אלה ילמדונו, כי התזונה והגידול של הצמח הם רק הכשרה להבאת זרעים ולהקמת דור חדש.


§ 14. הרביה וקיום המין.    🔗

ההסתכלות בעולם החיות והצמחים מלמדת אותנו, שככל שסכנת כליה צפויה לבעלי חיים, ככל שהיצורים קטנים וחלשים וככל שתקטנה אפשרויות הקיום בשבילם – כן ירבה ויעצם מספר הוולדות שיצורים אלה מביאים לעולם. העכברים, למשל. נרדפים ומושמדים בלי רחם על ידי האדם, על ידי ציפורים והולכי על ארבע. ורק בגלל זה שהעכברה ממליטה פעמים אחדות בשנה אחת ומספר הוולדות לשנה מגיע ל-50 או 60, משתמרים העכברים מכליון. ועוד דוגמא: אין לך מערכה, בעולם בעלי החיים, כמערכת הדגים אשר

בה “איש את רעהו חיים בלעו”, ואפילו את צאצאיהם שלהם אין הם מרחמים. ואם, בכל זאת, הדגים קיימים, הרי זה מפני שבבוא העונה מטילה הנקבה אלפים, עשרות אלפים ואפילו מאות אלפים ביצים. אלפי ביצים אובדות בהיותן למאכל לציפורים ולדגים או בהפלטן לחוף. אולם, גם החלק הקטן מכמות זו שיתפתח לדגים יספיק למיני הדגים השונים, כי יחזיקו מָעמד ולא ירדו מבמת החיים. ככל שהחי גדול יותר, ככל שהוא חזק יותר והסכנה לקיומו קטנה, כן יפחת מספר הוולדות שהוא מעמיד. הפילה, למשל. מביאה רק ולד אחד לכמה שנים.

גם זאת נזכור בטרם נחקור את רביית הצמחים, כי בעלי החיים דאוג ידאגו לצאצאיהם. בהיות הוולדות הרכים מחוסרי עזרה כדי להנצל מאויב ונעדרי יכולת לתור מזון לנפשם, ישתדלו ההורים להשכין את הוולדות במקום מפלט מפחד אויב. לתכלית זו יצניעו בעלי החיים את מאורותיהם במקומות סתר והציפורים תקננה בסבך שיחים קוצניים. בעלי החיים גם ידאגו לוולדותיהם, יספקו להם מזון וימלאו נפשם כי ירעבו. המעניין שבדבר הוא, כי בעלי החיים, המתרבים ע"י ביצים ואינם דוגרים עליהן, מוטלות

על ידי הנקבות במקומות אשר תנאי הסביבה מסייעים לביצים להבקע והוולדות ימצאו לעצמם מזון בשפע. חוש טבעי נסתר (אינסטינקט) יורה את בעלי החיים בינה כיצד לנהוג כדי להבטיח את קיומו של הדור הבא.


§ 15. הרביה העצומה של הצמחים ודרכי הפצת זרעיהם.    🔗

בפרק העשירי (“אמצעי ההגנה של הצמחים”) נוכחנו לדעת כמה קשה היא מלחמת הקיום לצמחים ואלמלא היו הצמחים האלה מרבים בזרעים היו נעלמים מבימת החיים. ואמנם, רב ועצום הוא מספר הזרעים אשר יעשו רוב הצמחים. חשבונות מדוייקים הוכיחו, למשל, כי ילקוט-הרועים יכול להזריע 64,000 זרעים והטבק – 360,000 זרעים, ויש זרעים אשר מספר זרעיהם יגדל עוד יותר. חלק גדול מן הזרעים, אמנם, יאבד ויתנוון. יש אשר התנאים אשר בהם יפּלו הזרעים לא יתאימו להם, כגון: קרקע בלתי פורה, מיעוט או עודף לחות וטמפּרטוּרה בלתי מתאימה. גם מאלה שיצליחו לנבוט ולהתפתח לצמחים יאבדו אחר כך רבים, אך החלק הקטן מהם, שיישאר לפליטה, יספיק להקמת דור חדש ולקיום המין. זאת באשר לכמות הרביה – ובאשר להגנה על הוולדות, על הזרעים – לא נוכל, אמנם, לומר כי יש לצמחים אינסטינקט להגנה על צאצאיהם, אבל נוכל לומר בבטחה, כי הם מחוננים באמצעים כדי להגן על הזרעים מכליון ולסייע להם עד אשר יתפתחו ועד אשר יעמדו ברשות עצמם – ובזאת ניווכח להלן:

אילו נפלו כל הזרעים מסביב לצמח “האֵם”. כי אז היתה הצפיפות מסביב מרובה כל כך. עד שהאחד היה דוחק את רגלי השני וכולם היו נחנקים ואובדים מחוסר קרקע, לחוּת ואור השמש. לכן חוננו צמחים רבים באמצעים שונים לפיזור זרעיהם למרחקים.

זרעים בעלי ציצית (כְתֵמָה, סַבַיוֹן, טיון ועוד רבים) ובעלי כנפים (אַילַנְתָה), בהגמלם ישאם הרוח לעברים שונים ובמקום נפלם יצמחו. יש צמחים, אשר זרעיהם הם בעלי אַנקולים, הנאחזים בשיער חיות ובבגדי האדם. האדם והחי ינערו מעליהם את “האורחים הבלתי קרואים” הנושרים ממקום אחיזתם רחוק מהצמח “האֵם”. ועוד. יש זרעים אשר ישוטו


ציור יט.png

במים. זרמי הגשמים, הנחלים והנהרות, ישאום ויעבירום למקומות רחוקים מהצמח שעליו גדלו. ידועים לנו כמו כן אילנות ושיחים, אשר זרעיהם מצופים בפרי בשׂרי, המושך אליו ציפורים שונות. הציפורים מעבירות את הפירות למקומות רחוקים ממקום גידולם. שם ייאָכל הבשר והזרע יפול על האדמה. יש גם אשר ייבלעו הזרעים עם הפרי יחד על ידי הציפורים ובצאתם ממעי הציפור, יחד עם הגללים, יפלו לארץ, ומהם יעלו צמחים בריאים5. ויש אשר הזרע ידבק אל מקום אשר הציפור תגיע אליו כדי לנקות בו את מקורה – למשל, אחרי אכלה מפרי הצלף. ויש אשר הפרחים והפירות מסודרים בצמח באופן מיוחד המבטיח את נשירת הזרעים על יד הצמח דווקא, כרקפת שאינה מתקיימת אלא במקומות המוגנים היטב. וכך תרבינה האפשרויות לזרעים רבים למצוא להם תנאים מתאימים לנביטה ולצמיחה.

רבים הם הזרעים שאינם יכולים לנבוט תיכף אחרי גמר בישולם, והם צריכים. כמאמר הגננים “לנוח”. גם אם יבשילו יפה ויושמו בקרקע טחוב וטחוח. לא יתחילו לנבוט. זמן מסויים יעבור עליהם במצב של מנוחה לפני שיתעוררו לחיים פעילים.

* * *

עברנו בסקירה מהירה על כמה תופעות-חיים בעולם הצומח. נוכחנו לדעת כי הצמחים מטמיעים, כי הם נושמים וכי הם בעלי תנועה. ראינו כי הם מסתגלים לתנאי הטבע. ראינו גם כמה מאמצעי ההגנה שלהם נגד פגעי החיים וכיצד מובטח קיום המין בהם על ידי הרביה.

עתה עלינו להתקרב אל היצורים האלה ולהסתכל באבריהם, בצורתם החיצונית ובמבנה גופם הפנימי וללמוד כיצד הם ממלאים את תפקידיהם בחיים.



 

רֵאשִׁית חַיֵּי הַצֶּמַח    🔗


§ 16. מבנה הזרע.    🔗

משנפרד הזרע מן הצמח-“האֵם” ונופל לארץ, מתחילים, בתנאים מסויימים, חיים חדשים. אולם, כדי לקבל מושג על המתהווה בזרע בזמן הזה. עלינו להתבונן, ראשית כל, אל מבנהו. הזרעים שונים אחד מחברו בצורתם ובגדלם. ההבדלים, מבחינת הגודל, גדולים לפעמים מאד. זרעי הפרג, לוע-הארי, הטבק, האבקליפּטוס ועוד, זעירים מאד. לעומתם, זרעי האגוז, השקד, הפול וכדומה גדולים מאד ביחס לראשונים.

הזרע הוא, בעיקרו, עוּבּר ישֵן עטוף קליפה. יש להבחין בעובר שלושה חלקים: שרשון, ניצן, ושני פסיגים (הם העלים הראשונים של הצמח). יש זרעים בעלי פָּסיג אחד. הניצן הוא המשכו של השרשון ואל מקום המעבר מאחד לשני מחוברים הפסיגים.

יש אשר הזרע מכיל בקרבו. על יד העובר, עוד גוף בנוי תאים המלאים חומרי מזון אָגוּר כמו: עמילן, חלבון ושמן. הגוף הזה נקרא בפינו בשם רקמת מזון (ראה ציור כ"א). אם הזרעים הם מחוסרי רקמת מזון, ממלאים הפסיגים, על פי רוב, את התפקיד של אגירת מזון. במקרים אלה הפסיגים עבים מאד והם ממלאים כמעט את כל הזרע, כי השרשון יחד עם הניצן זעירים מאד לגבם.

מוצנע בתוך הקליפה ישן העוּבּר שינה עמוקה, עד אשר יבואו המים. החום והאַויר להעירו ולהצמיחו.


ציור – עמ' 2.png

ציור – עמ' 3.png


§ 17. זרע דוּ-פּסיגי וזרע חד-פסיגי.    🔗

I. זרע דו-פּסיגי.

ניקח לנו למבחן את זרעי השעועית ונשרה אותם במים6. כעבור שעות אחדות יתכרכמו פניהם (כלומר קליפתם) ויתרככו. הזרעים ספגו מים והקליפה מהרה לתפוח יותר מן הפסיגים. כעבור יום או יומים תתישר הקליפה. כי הפסיגים הוסיפו לתפוח והקליפה היתה מוכרחת להתמתח תחת לחץ הפסיגים ולהתישר.

הבה נבחר מבין הזרעים התופחים, באלה אשר תפחו ביותר. בעזרת אולר חד, או סיכה, נתחיל לקלף אותם. אז נראה, כי הקליפה אינה דבוקה בעובר, היינו בגופו העיקרי של הזרע, ומשמשת רק כעין נרתיק לשמירה מעולה. לאחר הפרדת הקליפה והרחקתה, נבחין תיכף כי העובר מתפלג לחצאין, לשני פלחים לבנים שוים בגדלם – אלה הם הפּסיגים, אשר בהפרידנו ביניהם יתגלה תיכף לעינינו, סמוך למקום

הטבּוּר. ניצן קטן – הוא הגבעול לעתיד. הניצן הזה מצומד משני צדדיו לפסיגים ומאָחה אותם.

למטה ממנו, כהמשך לו – גופיף חלק יותר ונטוי כלפי חוץ – הוא השרשון. ברור, כי העוּבּר הזה הוא ראשית הצמח: השרשון יהיה לשורש והניצן לגבעול. שני הפסיגים התופסים לפעמים את רובו של הזרע – מה הם ומה תפקידם? אלה הם העלים הראשונים של הצמח לעתיד. בפסיגים האלה נאגר ונשתמר המזון, אשר הכין הצמח צידה לדרך בשביל השרשון והניצן. מהם יינקו את מחיתם כל עוד הם רכים (ראה ציור כ').


II. זרע חד-פסיגי.

אולם, לא כל העוּבּרים הם בעלי מבנה אחד. כפי שכבר הזכרנו, יש צמחים, אשר לכל אחד מזרעיהם יש פסיג אחד וחמרי המזון שבזרע מרוכזים ברקמה מיוחדת, הממלאה כמעט את כל הזרע. הפסיגים משמשים, בזרעים כאלה, בראשית יקיצת העובר, סוכנים להעברת מזונות מרקמת המזון אל השורש ואל הניצן. נקח את גרגיר החיטה להסתכל בו. צורתו מעוגלת, חריץ עמוק עובר בו לארכו, ושקערורית קטנה

מסתמנת בקליפה בחלקו התחתון של הגרגיר. במקומה של השקערורית הזאת חבוי העובר. כדי שנראה באופן ברור, את כל המבנה הפנימי של זרע החיטה, נשרה אותו לזמן מה במים, ובתער חד נחתוך אותו לשנים לאורך החריץ העובר בו. אז נראה כי הזרע ממולא חומר לבן שברובו הוא עמילן. עמילן זה. הוא בעיקר המזון שנאגר בשביל העובר והוא הקמח. אשר ממנו לחמנו יאפה. נסתכל בזכוכית מגדלת בחלקו התחתון של הגרגיר (מקום השקערורית) ונראה את העובר המשתרע באלכסון. ורק פסיג אחד דקיק ודל

נמצא בין העובר ובין רקמת המזון. גם בעובר הזה מסתמנים כל חלקי הצמח בעתיד. עלעלים זעירים עטופים חותלת, המקיפים את נקודת-הגדילה ממעל, ושרשון המכוון כלפי מטה. (ראה ציור כ"א).

כפי שנוכחנו, שונה זרע השעועית מזרע החיטה בזה שבזרע השעועית נאצר המזון בפסיגים, ובזרע החיטה הוא מצוי ברקמת-המזון. בראשון ישנם שני פסיגים בשריים ובשני רק פסיג צנום אחד, השוכן בין העובר ובין רקמת המזון ובשעת הנביטה הוא מתווך ויונק ומעביר את המזון מרקמת-המזון אל העובר.

לדו-פסיגים שייכים: הפול, התורמוס, העדשה, השקד, הצנון, האלון ועוד. לחד-פסיגיים שייכים: כל צמחי הדגן, מיני הגומא, הלוּף, כל בני משפחת האירסיים, הנרקיסיים, וגם הדקלים למיניהם.


הצמח הגמל ניתן להכיר בו אם הוא חד-פסיגי או דו-פסיגי.


מלבד ‏זה שהחד-פסיגיים נבדלים מהדו-פסיגיים במבנה זרעיהם, הם שונים בתבנית עליהם ומבנה שרשיהם. הסימנים המשותפים לכל אחד משני הסוגים הללו הם:

1. בהחל הנבט לבצבץ מעל הקרקע, עולים בבת אחת שני עלעלים בצמחים הדו-פּסיגיים. בחד-פּסיגיים, הפסיג האחד אינו מופיע על פי רוב החוצה, כי הוא הולך ומתנוון בשעת הנביטה.

2. לאורך העלים של הדו-פסיגיים עובר עורק ראשי אחד, המסתעף לשני הצדדים – ובחד-פּסיגיים כל העורקים מקבילים.

3. לצמחים הדו-פסיגיים יש שורש ראשי – עיקר – המסתעף לכל צד ולחד-פסיגיים – ציצת שרשים.

לפי הסימנים הללו אפשר להכיר אם הצמח הוא חד-פסיגי או דו-פסיגי, מבלי לראות את הזרע עצמו.

שתי מחלקות הצמחים האלה נבדלות לא רק בסימנים הנ"ל, אלא גם במבנה גופם של הצמחים. בפרחיהם, בפירותיהם ובדרכי חייהם. החד-פסיגיים אינם מסתעפים על פי רוב, אלא סמוך לשורש, חוץ מהסתעפות התפרחות. מעטים ביניהם אילנות, חוץ מהדקלים והקרובים אליהם, וגם אלה אינם נושאים בדים לכל גובה האילן.


§ 18. תנאי הנביטה הפנימיים.    🔗

עוד מעט נראה כי בגופים הדוממים האלה, הנקראים בשם זרעים, חבוי כוח חיים, אשר יתעורר בכל תקפּו בתנאים מתאימים. גם בביצי חיות שונות אינם ניכרים סימני-חיים חיצוניים, ובכל זאת יודעים אנו, שעל ידי דגירה, בדרגת חום מתאימה ובתנאים הדרושים. מתחיל כוח-החיים הנרדם בהן לפעום, ומהן בוקעים ויוצאים בעלי-חיים. גם בזרעים וגם בביצים הוכן מזון בשביל העוּבּר “לעת מצוא”, עת יבואו התנאים הנאותים לדפוק בעובר ולומר לו “גדל”!

אולם, הישתמר כוח החיים בזרע לעולם? לא ולא! כשם שביצה ישנה לא תצלח עוד לדגירה לעולם, כן לא ינבטו זרעים ישנים. וככל שהזרעים ישנים יותר כן תש בהם כוח החיים. אמנם כן, לא כל מיני הזרעים שוים במובן זה – יש זרעים שאינם יכולים להאריך ימים בחיים אטיים, וכעבור זמן קצר אחרי הגמלם ימותו, אם לא יהיו להם תנאים נוחים לנביטה וצמיחה. ויש זרעים, אשר לאחר עשרות שנים, הם עלולים עוד לצמוח. בזרעי הערבה, למשל, משתמר כוח החיים רק שבוע ימים. גם בזרע האלון תש כוח החיים מהר. ובניגוד לזה ימשיכו זרעי החיטה את חייהם האטיים שבע שנים. הזרעים של עצי המחט – 12 שנים, הזרעים של צמחי הקטניות – 40 שנה ויותר, וזרעי השיפּון נובטים גם בהיותם בני 100 שנה. הוכחות אלו באו מזרעים אשר נשתמרו בעשביות למעלה ממאה שנה.

האיכר הדואג למשקו, שעה שהוא רוכש זרעים לעונת המזרע, קובע מראש את כשרון הנביטה שלהם לפי האחוזים. הוא לוקח זרעים ממקומות שונים, ומצמיח אותם, ורואה מה הם האחוזים שצמחו. כי אם לא ידאג לאיכות הזרע, יעלה כל עמלו בתוהו. ואמנם, יקרה אשר הגרגירים הנזרעים לא יעלו לגמרי, או שרק חלק מהם יעלה, והשאר יאבדו בקרקע, אף על פי שנזרעו בתנאים נוחים.

כי אמנם בני תמותה הם הזרעים, ניווכח תיכף לאחר שננסה. ניסויים קלים אחדים. הבה וניקח זרעים, ונשימם במים רותחים לזמן מה. זרעים אלה, לאחר שנוציאם ונזרעם בקרקע, לא ינבטו. נשרה זרעים במים ונקפיאם לזמן-מה – גם הם לא ינבטו. נניח זרעים, לזמן-מה, תחת השפעת חומרים ארסיים וגם הם לא ינבטו. בשלושת המקרים האלה גווע העובר ומת, ככל החי: במקרה הראשון – בגלל החום הרב, במקרה השני – בגלל הקפאון ובמקרה השלישי – בגלל הרעל. גרעינים שנפגעו באופן קשה (בשעת הדיש) אינם נובטים. מעוצמת המכה, תש כוח החיים שבהם.

גם זרעים בלתי בשלים, או זרעים חסרי עובר, אינם נובטים. בזרעים המונחים במקום לח פּג מהר כוח החיים – כוח הנביטה. זרעים צריכים להשתמר, לפיכך, אך ורק במקום ‏יבש. זרעים גדולים וכבדי משקל, טובים מצנומים, באשר הם עשירים יותר במזונות,


§ 19. תהליך הנביטה.    🔗

החיים הנרדמים בזרע יכולים להתעורר לאו דוקא בקרקע. מים, חום ואויר, אם יימצאו לזרע, והתחיל לנבוט בכל מקום שהוא: בצמר גפן, בנסורת עץ, על גבי נייר-סופג, על מטלית, בחול וכדומה. יכולים אנו, איפוא לנצל תכונה זו כדי להסתכל בעקביות בהתפתחות ההדרגתית של הנביטה. למטרה זו, ניקח לנו את זרעי השעועית שגדולים הם. נבחר מהם זרעים בשלים. שלמים ובריאים – מהיבול דאשתקד – ושנשתמרו במקום יבש, ונספק להם את שלושת הדברים שהזכרנו למעלה: מים, אויר וחום מתאים.

ניקח נא שליש הכוס גרעיני שעועית ונשקלם במאזנים. לאחר שנזרוק אותם בחזרה אל הכוס, ניצוק מים אל תוכה, עד כדי כיסוי הזרעים, ונכסה היטב את פי הכוס. למחרת נראה, כי המים בכוס נעלמו. לאן נעלמו המים? אין זה אלא שהזרעים ספגו אותם אל קרבם. ליתר וודאות, נשקול את הזרעים שנית במאזנים וראינו, כי משקלם גדל. גם במראם החיצוני נשתנו זרעי השעועית, כי תפחו וגדלו בהרבה.

ניקח בקבוק בעל דפנות דקיקים, נמלאהו זרעים עד פיו, ניצוק אל תוכו מים ונסתמהו. הזרעים לא יאחרו לתפוח וכעבור שעות אחדות יתפקע הבקבוק בכוח לחץ הזרעים התפוחים. נראה, כי התפיחה נעשית בכוח רב.

ניקח קערה ונרפד את קרקעיתה בנייר-סופג רטוב. נניח עליו גרעיני שעועית אחדים ונעטוף גם את הקערה במכסה רטוב של נייר-סופג. ומפעם לפעם נפקוד את הקערה ונרטיב את הנייר, באופן שלא תיפסק הרטיבות אף לשעה קלה – וראינו כי הגרעינים יתפחו גם אז, בספגם מים מן הסביבה, כאשר בהיותם שקועים במים, אם כי בקצב איטי יותר. באשר לחום, הרי נקיים את הנביטה בטמפרטורה ביתית,

כי בטמפרטורה נמוכה מזו תהיה הנביטה איטית יותר מדי או שלא תתחיל לגמרי, ביחוד בשעועית. פּסיגי הזרעים ילכו ויתעבּו ובעוד יום תתפקע הקליפה. על פי רוב במקום המכוון כלפי השרשון, והשרשון בקצהו המחודד ימהר לפרוץ לו דרך החוצה. גידולו מהיר יותר משאר אברי העובּר. מיום ליום יגדל השרשון ויתחיל גם להסתעף ולהתכסות נימים דקות. הקליפה תיבקע יותר, הפסיגים יתפרצו מתוכה ומבין הפסיגים יבצבץ ויופיע הגבעוליל וכל הצמח הרך הזה כפוף בתבנית קשת. אם הזרע הזה עצמו נובט בקרקע, הרי תמיד, בימים הראשונים. ראשו מורד כלפי מטה. באופן שהוא בוקע את האדמה לא בראשו, כי אם בגבו הבולט אשר צורת קשת לו. על ידי כך, משתמר ראש הגבעוליל מחיכוך, העלול לפצוע אותו. על כל פנים, באיזה מצב שינתן הזרע, השרשון יפנה תמיד למטה והגבעוליל, כלומר החלק המוריק, יישר מעט מעט את גבו וסוף סוף ירים את ראשו (ראה את הציורים כ“ב, כ”ג).


ציור – עמ' 10.png .


ציור – עמ' 11.png

מובן מאליו, שבקערה, קשה גם לשרשון וגם לגבעוליל, להתפתח כל אחד, בכיוונו הרצוי והטבעי. לפיכך. נבחר מבין הזרעים הנובטים, נבטים שהתפתחו כבר, ונעתיקם על מלמלה מתוחה על פני כוס מים. השרשון יחדור דרך המלמלה (אנו נהיה לו לעזר במקצת), ישקע במים וילך הלוך והסתעף בהם, הלוך וחדור למטה והגבעוליל העקום יתישר ויזדקף וירים את הפסיגים, עם הניצן שביניהם, למעלה. העלעלים

יהיו חיוורים כל עוד לא ראו אור. אולם, בצאתם לאור יוריקו; אף הפסיגים יוריקו. כעבור זמן מה יימלאו הפסיגים קמטים ויקטנו במידה ניכרת. לאחר פרוץ העלעלים לאור השמש, גמל הנבט.

אולם. על המלמלה המתוחה על פני הכוס, לא יעלה בידינו להמשיך זמן רב את גידול הנבטים הרכים. כדי שלא יבּלו וכדי שיוסיפו להתפתח, מוכרחים אנו להעתיקם משם ולשתול אותם בקרקע. אז יתחילו לקבל מזון מן הקרקע על ידי השורש ומן האויר בעזרת העלים וייעשו ל“עומדים ברשות עצמם”.

אם ישארו נבטים אחדים במקומם, לאחר שנשתול את השאר בקרקע, יחווירו סוף סוף ויבּלו. מזון מן האור – כלומר, דו-תחמוצת הפחמן על ידי העלים – יוכלו אמנם לקלוט, אולם המזונות המינרליים שבקרקע יחסרו להם ובלעדיהם נידון הצמח לכליה7.


תפקיד הפסיגים.

ניסוי: הבה וניקח 3 נבטים רכים. מהאחד נקרע פסיג אחד ומהשני – את שני פסיגיו גם יחד. את השלישי נשאיר כמות שהוא. אז נראה, כי הראשון יתפתח באופן רע, השני יבּול לגמרי והשלישי, שלא נגענו בו לרעה, יתפתח יפה. ראשית צמיחת הנבט תלויה במצבו הבריא של העוּבר, אולם התפתחותו תלויה בפסיגיו,‏ כי בהם אצורים חומרי המזון בשביל הנבט הרך בימי חייו הראשונים. שלילת הפסיג האחד, הפחיתה את מזון הנבט הראשון עד החצי; ושלילת שני הפסיגים אצל השני מנעה ממנו מזון לגמרי – הוא מת ברעב!

ככל שהנבט מוסיף לינוק מהפסיגים. כן יקטנו הפסיגים וכן ילך המזון שבהם הלוך ופחות והנבט עצמו ילך הלוך וגדול. וכשהפסיגים צומקים ונושרים, כבר התפתחו עליו ושרשו במידה כזו שהוא מוכשר לעבּד בעצמו מזונות די מחיתו. לפיכך, זרעים בעלי משקל, בעלי פסיגים מלאים, הם יותר טובים. המזונות אשר הכינו הצמחים-האבות לנבטים הרכים שונים הם. כגון: עמילן, סוכר, חלבון, שמן ועוד. והן יודעים אנו, שכל החומרים הללו משמשים מזון מבריא גם לאדם ולחיה.

הפסיגים, בהופיעם בשעת הנביטה על פני האדמה, מוריקים וזמן ידוע הם ממלאים גם תפקיד של עלים. כך הוא הדבר אצל השעועית ואצל צמחים רבים אחרים בני הדו-פסיגיים. אולם, יש בין הדו-פסיגיים, כגון הפּול, האָפון, החומצה, האלון ועוד, אשר פסיגיהם המלאים אוצר מזון נשארים טמונים בקרקע ורק הניצן אשר ביניהם, הנהנה מהמזון הזה, מופיע החוצה. כאן המקום לציין, כי גם בין הדו-פסיגיים יש זרעים – כקיקיון, למשל – אשר מלאי המזון שבהם אינו מצוי בתוך הפסיגים, אלא על ידם. כלומר דבוק בהם. הפסיגים עצמם דקים הם ונתונים בתוך רקמת המזון. ובשעת הנביטה הם יונקים מרקמה זו הדבוקה בהם ומעבירים את המזון לכל אברי הצמח.


נביטת החד-פסיגיים.

נביטת החד-פסיגיים שונה במקצת מנביטת הדו-פסיגיים. לכולם יש רקמת מזון מחוץ לעוּבּר. בראשית הנביטה, קל לראות את העובר כשהוא בולט מתוך הזרע ונתון בצידו של שק המזון. הפסיג האחד, המעביר את המזונות משק המזון אל הגבעוליל והשורש, אינו מופיע החוצה. הגבעוליל אינו כפוף והוא בוקע את שכבת האדמה העליונה בראשו, העטוף בחותלת לבנה, המגינה עליו יפה מכל חיכוך העלול לפצוע אותו. השרשון הראשי יתנוון מהר ובמקומו יווצרו כמה שרשוֹנים דקיקים, הנושאים נימים עדינות כחוטי משי – והן היונקות (ראה ציור כ"א). כך נובטים: החיטה השיפון, השעורה, התירס, הדורה ועוד.

נוסף לדו-פסיגיים ולחד-פסיגיים מצויים גם צמחים, אשר מספר הפסיגים בזרעיהם גדול משנים. כגון: האורן, הארז והברוש – כלומר, כל עצי המחט. בנבוט האורן, למשל, יופיעו החוצה, כ-14 פסיגים היוצרים כעין כותרת ירוקה.


§ 20. תנאי הנביטה החיצוניים.    🔗

שלושה הם הגורמים ההכרחיים בנביטה. והם: המים, החום והאויר, אשר הזכרנום לעיל.

1. המים.

זרע לח, כשאין לו תנאי הצמיחה הדרושים – מים במידה מספיקה ואויר – מאבד מהר את יכולת הנביטה;

ולהיפך – בזרע יבש יהיה חבוי כח החיים זמן רב. העדר המים הוא הגורם העיקרי למנוחת הזרע. נספק לו מים והוא יתחיל מיד להראות סימני חיים. שתי פעולות יפעלו המים על הזרע: א) פעולה מיכנית. ב) פעולה חימית.


הפעולה המיכנית.

בתהליך הנביטה ראינו, כי הזרע בספגו מים, נעשה תפוח. ועוד ראינו, שספיגת המים נעשית ברוב-כוח, עד כדי שבירת בקבוק זכוכית. המלומד האנגלי, הבוטנאי הֶלְז (1761–1677), אשר התעניין בתופעה זו עשה בראשית המאה השמונה עשרה ניסוי כזה: הוא מילא דוּד-ברזל-יציקה עד פיו בזרע האָפון, הרווה את הזרע מים וכיסה אותו מלמעלה בצמיד. על הצמיד הוסיף להעמיס מפעם לפעם אבני משקל, עד שהוכיח

בניסויו, כי הזרעים התפוחים הניפו משא כבד של 80 ק"ג.

פעולה מיכנית זו של המים על הזרע רב ערכה: היא הורסת את הקליפה (שכבר מילאה את תפקידה והיא מיותרת מעכשיו), ומסייעת להזיז את רגבי הקרקע. היא מפלסת לנבט נתיב ועוזרת לשחרר אותו מבית כלאו, שהרי “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”.


הפעולה החימית.

הפעולה השניה אשר יפעלו המים על הזרעים היא חשובה עוד יותר מן הראשונה. המים גורמים לשינוי חומרי המזון ומאפשרים לנבט לינוק כדי מחיתו. אולם כאן, הועמדה לפנינו שאלה חמורה והיא: המזונות הנאצרים בזרעים, כגון: עמילן חלבון ועוד, אינם מתמוססים במים. כיצד יכול הנבט באופן כזה לינוק מהם? כיצד יכולים המזונות הללו, שאינם בני תמיסה, לנדוד ולעבור מן הפסיגים אל הנבט? בעיה זו מצאה את פתרונה במדע.

ידוע לנו, כי בשעה שאנו לועסים לחם אנו מרגישים טעם מתוק בפה – מהו פשר הדבר? בהשפעת הריר שבפה נהפך העמילן, שהוא החומר העיקרי של לחם הדגן, לסוכר. את העמילן כמות שהוא לא יקלוט גופנו. בהיהפך חלקו, בשעת הלעיסה, בהשפעת הריר, לסוכר, הוא מתמסמס כבר בנקל ונספג על ידי אברי העיכול של הגוף. מנין לו לריר-הפה סגולה זו, לשנות עמילן לסוכר?

יש חומרים, אנו קוראים להם פֶרמֶנטִים, וקורטוב מהם בבואו במגע עם חומרים אחרים (חלק אחד על 2000 חלקים), עלול לגרום בהם שנויים חימיים. יש פרמנטים מסוגים שונים. גם בריר-הפה יש פרמנט שכזה והוא הוא אשר הפך את העמילן לסוכר והמתיק את הלחם בפינו.

בזרעי הדגן הנובטים מצוי חומר תוסס (פרמנט) מסוג זה, הקרוי בשם דיאַסטז. הדיאַסטַז גורם לשינוי חימי בעמילן. בהשפעתו מתפרד העמילן שבזרע ונהיה לסוכר, כמו בפי האדם. לגרעין יבש אין כל טעם של מתיקות, כי אם טעם הקמח בלבד, אולם גרעין נובט טעמו מתוק. החומר התוסס הזה, המצוי בכל זרע שיש בו עמילן, אינו פועל כל זמן שהזרע יבש. המים דרושים. בעיקר, לעצם שינוי העמילן לסוכר, כי השינוי הזה בא רק על ידי התרכבות העמילן עם מים. אולם לא רק עמילן, גם החומרים החלבוניים וגם השמנים אשר בזרעים משתנים בשעת הנביטה לחומרים פשוטים יותר, כלומר, מתפרדים על ידי הצטרפות מים אליהם. את שינוי העמילן לסוכר בתוך הנבטים יגלה לנו ניסוי קל מאד:

כידוע, מקבל היוד גון כחול בבואו במגע עם עמילן. נכתוש נא גרגירים יבשים של חיטה או של שעורה ונערבב את החומר הכתוש במים. נעשה זאת גם בגרגירים שנבטו. עתה נטפטף טיפת יוד לתוך הנוזלים המכילים את חומר-הגרגירים שלא נבטו, ולתוך הנוזלים המכילים את חומר הנבטים. בראשונים יופיע מיד הצבע הכחול ואילו באחרונים לא יחול כל שינוי. בעזרת מַפְעִיל פֶלִינג תתגלה בנוזלים האחרונים האלה מציאות הסוכר, במקום העמילן שנעלם.

תכונה זו, המצויה בחומרי המזון שבזרעים שאינם מתמוססים במים, היא רבת ערך: לו היו בני תמיסה, כי אז היו מתמוססים תיכף בהרטבם, ומזונותיו של העוּבּר היו הולכים לאיבוד. שהרי אין הוא יכול לבלוע אותם בבת אחת. והעיקר – זה היה משפיע עליו כפעולה הורסת, כהשפעת כל תמיסה מרוכזת על תאים חיים.




2. החום.

הנסיון הוכיח, כי גם בהיות עונת המזרע גשומה, לא ימהרו הזרעים לנבוט. אלא אם כן יהיה גם מזג האויר חם. המים גרידא אינם מספיקים. דרוש גם חום כדי לקיים ולהחיש את תהליך הנביטה. ונסוי פשוט יורנו עד כמה נכונים הדברים:

ננביט זרעים במקום קר, אשר דרגת החום מגיעה בו רק עד 5 או 6 מעלות – וגם במקום חם, אשר החום בו מגיע ל-20 או ל-25 מעלות. והנה, בשעה שנביטת הראשונים תתחיל רק כעבור 10 או 12 יום, ינבטו אלה האחרונים כעבור יומים.

פעולת החום בנביטה מהי?

החום מגביר את פעולת ההתפרדות בעמילן וממריץ על ידי כך את תנודת המזונות מן הפסיגים אל הנבט, או מרקמת המזון, אשר על יד הפסיגים, דרך הפסיגים אל העוּבּר. בטמפרטורה למטה מאפס מעלות הצמיחה היא בלתי אפשרית ברוב הגדול של הצמחים ולפיכך נפסקת הצמיחה בעונת החורף בארצות הקרות. רק בחממות, אשר באופן מלאכותי קיימת שם דרגת החום הדרושה, וגם בעציצים שעל החלונות,

יצמחו שם צמחים בחורף.

לא כל מיני הזרעים זקוקים לאותה דרגת החום בנביטה. הנסיונות הוכיחו. כי צמחי האיזור הקר נובטים בין 2–7 מעלות. צמחי האיזור הממוצע – בין 10–19 מעלות, וצמחי האיזור הטרופי בין 20–30 מעלות. כך, למשל, נובטים: החיטה והשעורה בין 3–4 מעלות. תירס, שעועית, קישואים. אבטיחים ומלפפונים ב-15o ומעלה.

החום הוא תנאי הכרחי לנביטה, אבל לא האור. ואין אנו זקוקים כאן להוכחות: יודעים אנו היטב שהזרעים נובטים בתוך הקרקע בחושך מוחלט. אולם לנבטים הרכים, שעלעליהם הרכים פרצו החוצה, נחוץ גם האור. שני נבָטים רכים הצומחים בשני עציצים – אם את האחד נחזיק זמן-מה במקום אפל ואת השני במקום מואר – ניווכח, כי זה שבאפלה הוא דל, חולני, וצבעו חיוור-צהבהב וזה שבאור הוא ירוק, רענן

ובריא.


3. האויר.

ננביט זרעים בגליל זכוכית. נרווה אותם מים במידה הדרושה ונחזיקם בטמפרטורה הנאותה. כשתהליך הנביטה יהיה כבר בעצם תקפו, ננסה לשלול מן הזרעים הנובטים את האויר. למטרה זו נסתום את פי הגליל לבל יחדור בו אויר. אז נראה, כי תהליך הנביטה ייפסק באמצע והנבטים ימותו. אם נפתח את הגליל מחדש – אם רק לא אחרנו את המועד והזרעים עודם בחיים – יתחדש שוב תהליך הנביטה

ודופק החיים יתחיל לפעום בם מחדש. אפשר לעשות נסוי פשוט מזה: נשקע זרעים בתוך מים ונשאירם כך (במים) לזמן ממושך. כעבור ימים אחדים יעלו הזרעים סרחון כי התחיל בהם הרקבון. הזרעים מתו כמות החיה, אשר טבעה במים מחוסר אויר לנשימה.

לשם הוכחת-יתר נעשה נא עוד שני נסויים:

נסוי א. ניקח שני בקבוקים רטובים בפנימיותם. אל תוך האחד נכניס זרעים נובטים. לאחר שפיזרנו את הנבטים לכל ארכו נסתום את פיו ונניחהו על הצד. ניקח את הבקבוק השני, אבל ריק מנבטים, ונסתום גם אותו. כעבור יממה נפתח את הבקבוקים ונשלשל לתוך כל אחד מהם נר דולק המחובר אל חוט ברזל. והנה, בתוך חלל הבקבוק נושא הנבטים יכבה הנר מיד ואילו בבקבוק השני, שלא היו בו נבטים, הנר לא

יכבה. הנר כבה, בבקבוק הראשון, מחוסר חמצן, כי הנבטים השתמשו בו לנשימתם.


ציור – עמ' 19.png

ציור כ"ד.


נסוי ב. (ראה ציור כ"ד). נכניס, כאמור לעיל, לתוך בקבוק, נבטים ונסתום את פיו בפקק. כעבור יממה נוציא את הפקק ונכניס במקומו מסתם אחר: פקק בעל שני נקבים. אחד הנקבים חדוּר אבוב זכוכית ארוך ובראשו משפך ובנקב השני תקוע אבוב קצר כפוף בצורת ר, אשר קצהו החפשי מוכנס אל צינור גומי, המחובר בסופו אל אבוב זכוכית ישר. עתה, נכניס את אבוב-הזכוכית הישר לתוך בקבוק קטן מלא מי-סיד צלולים, וניצוק לאט מים דרך המשפך אל תוך הבקבוק נושא הנבטים. נמשיך ביציקת המים, אשר ימלאו לאט לאט את הבקבוק ויכריחו את האויר אשר בתוכו לצאת אל הבקבוק הקטן ולהתרחץ במי הסיד הצלולים אשר בו. לא יעברו רגעים אחדים ומי הסיד ילבינו. כי האויר היה עשיר בגז דו-תחמוצת הפחמן – סימן מובהק לנשימת הנבטים. ליתר וודאות אפשר לעשות את הפעולה הזאת עצמה בבקבוק שלא היו בו נבטים. הנשימה היא תנאי הכרחי לצמח כמו התזונה. במידה שהחמצן הולך ופוחת ואויר חדש אינו מתווסף מן הצד, תלך הנשימה הלוך וקשה ובהעדר חמצן לגמרי תיפסק הנשימה וחדלו החיים. באולמים מלאים קהל מפה לפה, מכיל האויר פחות חמצן ויותר דו-תחמוצת הפחמן. לפיכך, ירגישו את עצמם הנוכחים בהם קשה ויש גם מקרים של התעלפות.

הנסיון הוכיח. כי זרעים שנזרעו עמוק בקרקע אינם נובטים. סיבת אי-הנביטה היא לא רק בזה, שקשה היה לנבטים הרכים לאַמץ כוח ולפלס נתיב למעלה, לאור, כי אם, ובעיקר, מפני שחסר היה להם במעמקים אויר – כשהאדמה היתה רטובה מאד – והם נחנקו. גם כשיורדים גשמים יותר מן הרגיל, והמים צפים על פני השדה, חוסמים הם את הדרך לאויר לבל יוכל להגיע לזרעים והם, הזרעים, “טובעים”.

אמרנו, כי הנשימה דומה לבעירה. ראָיה לדבר: גם הבערה זקוקה לחמצן וגם היא מולידה חום. בתהליך הבערה מתרכבים הפחמן והמימן, שבחומרי הדלק, בחמצן שבאויר ונוצרים דו-תחמוצת הפחמן ומים, הנפלטים החוצה בלוית חום. הוא הדין בתהליך הנשימה. חומרי הדלק בנשימה הם המזונות, אשר הגוף החי קולט אל קרבו. הם מתרכבים בחמצן הנקלט בנשימה, ודו-תחמוצת הפחמן ומים נפלטים בלוית חום,

ובעיקר אנרגיה, אשר הגוף חי ועובד בה.

אין בין נשימת החי ובין נשימת הזרעים כל הבדל. החי מפסיד בנשימתו מגופו. את החסר הוא משתדל למלא במזונות. ככל שאדם עובד יותר ומתייגע (מוציא אנרגיה), כן תחזק נשימתו, כן יישרפו מהר חומרי הדלק שבו וכן ימהר לחוש רעב, זאת אומרת – צורך בחומרי דלק חדשים במקום הקודמים. הזרעים הנובטים מפסידים גם כן מן המזונות הנאצרים בהם. הם מפסידים ממשקלם בהתאם לכמות דו-תחמוצת הפחמן והמים הנפלטים מהם. משקל הזרעים הנובטים יהיה פחות בהרבה ממשקלם לפני שתהליך הנביטה

החל בהם. בזה אפשר להווכח בנקל, אם נשקול במאזנים זרעים יבשים ואחר כך נניח להם לנבוט ולצמוח בחושך וכאשר יגיעו לגובה של 20 ס"מ בקירוב, נייבשם ונשקלם שוב וראינו שמשקלֶם פחת בהרבה. כמות החומר שנעדרה תהיה כאן ביחס ישר לזמן הצמיחה ומרצה. זאת אומרת: ככל שיארך יותר הזמן מהתחלת הנביטה, כן ישאר בזרעים פחות חומר יבש, אם כי למראית עין ילכו הצמחים הרכים האלה ויגדלו.

עליה במשקלו של הנבט תתחיל רק אז, כאשר יחול המשבר בחייו: כשיחדל להיות “סמוך על שולחן אחרים”, יפסיק לאכול מן הצידה שהכינו לו אבותיו ויתחיל להיעשות “עומד ברשות עצמו” ולעבד בעצמו חומרי מזונות מן החומרים המינרליים הנקלטים על ידי שורשו, והגזים הנקלטים בעזרת העלים מן האויר. הדבר הזה ייעשה רק באור, כפי שנראה להלן.

בהתאם למרץ הנביטה יגבר גם החום הנעור בזרעים הנובטים. אם נשים מדחום בצואר בקבוק, אשר זרעים נובטים בו, יראה המדחום כי חום הזרעים בכלי עולה בכמה מעלות על החום שבסביבה (הבקבוק צריך להיות בעל פה רחב ואל תוך הפקק, בו סותמים את פי הבקבוק, יש להכניס בזהירות את המדחום). מוטב לעשות נסוי זה ב“טרמוֹס”, הוא הכלי העשוי לשמור בו את חום הנוזלים. את המדחום יש לתקוע בצמר-הגפן, בו סותמים את פי ה“טרמוס”. בבתי חרושת לבירה, במקום אשר משׁרת-השׂעוֹרים – לֶתֶת –

מונחות בכּרי, חייבים להפוך אותן מפעם בפעם ברחת, כדי להפיג את חומן, העולה על חום הסביבה ב-5 ואפילו ב-10 מעלות והמורגש יפה במגע-יד פשוט. נשימת הזרעים הנובטים מהירה מנשימת הצמח הגמל. במרץ רב יותר נושמים כל חלקי הצמח העדינים: הפּקעים, הפרחים, הזלזלים והעלים הרכים.

בזרעון אחד קשה, אמנם, להרגיש בחום הנעוֹר, כי יפוג מהר בסביבה. אולם, לא הטמפּרטורה היא העיקר פה, אלא האנרגיה (המרץ) הנפלטת גם במצב של חום וגם בעבודה, והיא הַצמיחה. באנרגיה זו חי ועובד הנבט, בונה את גופו, חותר בוקע מן האדמה ומתגבר על כמה מכשולים בצעדיו הראשונים בחיים.


§ 21. צמחי הנבָגים.    🔗

לא כל הצמחים יתרבו על ידי זרעים. הצמחים רבים בעולם, אשר פרחים לא יפריחו וזרע לא יזריעו. רק לחינם נחפש זרעים אצל השרך, אצל הטחב. הפטריות, האַצות ‏והחזזיות. במקום פרחים יש לצמחים אלה אברי רביה אחרים: מתרבים הם בעזרת גופיפים זעירים עד מאוד, אשר רק בעזרת מיקרוסקופ אפשר להבחין בהם ואשר בשם נבגים יקראו. הגופיפים הזעירים האלה אינם מכילים בקרבם את הצמח הגדול בזעיר אנפין, כמו שראינו בעובר של הזרעים. בגמול הנבגים הם נפרדים מהצמח-האם ונופלים לארץ. בתנאים טובים יתפתח מהנבג צמח גמל הדומה בכל לצמח-האֵם. רוצה אתה לראות את הנבגים הללו, התבונן נא אל הצד התחתון של עלי השרך וראית תלתולים לא גדולים, אשר צבעם חוּם. תלתולים אלה הם המה “הַמִנְבָגים” – מקום אוסף הנבגים. בצמחי הטחב למיניהם נמצאים הנבגים בתוך קופסות קטנות. בקבוצה אחת של פטריות, הנקראות פטריות-כובע, נמצאים הנבגים בחלק התחתון של “הכּובעים”. לאחר שהפטריה גמלה לגמרי, נושרים הנבגים ומתפזרים ע"י הרוח.

שים “כובע” של פטריה בשלה עם צדה התחתון כלפי מטה על פני זכוכית או על פני גליון ניר שחור ושמור מפני הרוח. כעבור יומים יפלו הנבגים על פני הזכוכית או הניר בכמות רבה ומהם ייוצר מעגל הבנוי מקרנים רבות מסודרות בסדר נכון ונאה.

ממלכת הצומח נחלקת לשנים:

1. צמחים מפריחי פרחים ומזריעי זרע.

2. צמחים חסרי פרחים או צמחי נבגים.

כל המתבונן בעין בוחנת בצמחים יכיר, כי גופם של צמחי הנבגים בנוי באופן פשוט יותר מאשר גופם של

בעלי הפרחים.


 

הַצֶּמַח וְהַקַּרְקַע    🔗


§ 22. פתיחה.    🔗

בפרקים הקודמים למדנו על דבר ראשית חיי הצמח ונוכחנו, כי אין קיום לצמחים גידולי הקרקע, אם לא יכו שורשים באדמה – “אֵם כל חי”. ואמנם, אנשי המדע, אחרי אשר הפרידו את גוף הצמח ליסודותיו ובחנו את החומרים שהוא בנוי מהם, נוכחו לדעת, כי האדמה משמשת לצמח לא רק בסיס להאחז בו ולעמוד עליו, אלא גם מקור לשאוב ממנו מים וחומרי מזון חשובים מאד, אשר לא ימצא אותם באויר.

כמו כן הכרנו את חלק הצמח המושרש בקרקע, כלומר, את השורש, ומצאנו כי הוא מלא חיים, משמע, הוא מוצא באדמה זו שהוא שרוי בה, את התנאים ההכרחיים לחיים, כגון אויר לנשימה ועוד. צריכים אנו, איפוא, ללמוד את הרכבו ואת תכונותיו של הקרקע.

בטיילנו בשדות בסתו, אחרי גשמי היורה, אנו רואים מעניוֹת חרושות בעלות צבעים שונים: כתום. חום-אדום, אפור, שחור ועוד. וכן נשמע אומרים: קרקע זה כבד הוא וזה קל; זוהי אדמת טרשים וזו – אדמת ביצה; אדמה זו – “ארץ זבת חלב ודבש” – ומזו לא יוציאו אפילו את הזרע אשר יפזרו בה. את האדמה המשובחת והפוריה נכנה בשם עידית ואדמה גרועה בשם – זיבּוּרית. ובין שתי אלו – האדמה הבינונית. מה פּשר כל הדברים האלה?


§ 23. בחינת הקרקע.    🔗

נקח בידינו מלוא חפנים עפר מאדמת השדה, הגינה או הבּתה, כדי לערוך את הנסוי הבא:

נפורר את הרגבים הקשים ונברור את האבנים מתוך העפר. אחרי זה נשקול את העפר במאזנים, נרשום את משקלו ונשימהו על פח הנתון על כלי חמום. כדי שהמים ימהרו להתאדות מתוכו, נהפכהו מצד אל צד. לאחר התאדות המים נשקול את העפר שנית ונראה בכמה פחת משקלו, כלומר, מהי כמות המים שהיתה בו.

את העפר היבש נשפוך אל כלי חרס, אשר נשימהו על האש ונגביר מתחתיו את הלהבה. בהיות העפר על האש נבחש אותו בכף או בכפיס, כדי שהחום יחדור לתוכו במידה שווה. כשהכלי יהיה מלוּבן (מן האש) יתחיל העפר להשחיר, להעלות עשן, ולהפיץ ריחות בלתי נעימים. עוד שעה קלה – העשן יחדל וצבע העפר ישתנה לבהיר יותר.

כמעט כל קרקע מכיל בקרבו חלק ידוע, אשר האש שולטת בו. חלק זה היא הרקבובית המתהווה מן הצמחים ובעלי החיים השונים שמתו והצטברו בקרקע שנים על שנים ונרקבו בו. רקבובית זו, העלולה להשרף, ואשר העלתה את העשן והפיצה צחנה בהתפרדה בכוח החום, היא המכהה את הקרקע הרגיל. ואמנם, רק אחרי השרפה קיבל הקרקע צבע בהיר יותר.

בהוסיפנו לשקול את העפר ניווכח כמה רקבובית היתה בו. את כמות הרקבובית נוכל לדעת רק בקירוב. כי חלק קטן ממנה עוד נשתמר בקרקע הקלוי בצורת אֵפר, אחרי שרובה הגדול נשרף ועלה מן הכלי בצורת גזים שונים.

נמשיך את נסויינו. על העפר שבכלי שלנו ניצוק כעת חומצת-מלח או מעט חומץ פשוט. והיה, אם יעלה העפר בועות וישמיע קול רתיחה הרי שיש בו פחמת-סידן. החומר הזה מצוי במקומות רבים באדמה בכמויות גדולות בצורת סלעים ואבנים גדולות וקטנות. הוא מפוזר גם כחול דק בתוך הקרקע.

פחמת-הסידן מצויה בעולם בגושים מגובשים ומבריקים – הלא הוא השיש. פחמת-הסידן מצויה גם בגבישים גדולים המתפרדים בנקל וגם בגושים מחוסרי צורה גבישית – שהם החלק הגדול מסלעי ארצנו. לפחמת-הסידן שאינה מגובשת אנו קוראים גיר. בכל מיני האבנים האלה, ובתוכם גם בחול הדק המעורב בקרקע, תופסת פחמת-הסידן מקום חשוב.

חומר זה הוא אחד מן המלחים שאינם מתמוססים במים והוא מורכב משלושה חומרים יסודיים: פחמן, חמצן וסידן. כשיוצקים עליו חומצה מלחית, המורכבת ממימן ומכלור, מתפרד המלח הזה. הסידן שבו מתחבר עם הכלור ונעשה למלח סידן כלורי המתמוסס במים. חלק מן החמצן שבו מתחבר עם המימן שבחומצה המלחית ונעשה למים, והפחמן תופש את רוב החמצן שנשאר ומהווה את דו-תחמוצת הפחמן,

וזהו הגז התוסס. והנה, על ידי מדידת הנפח של הגז הזה אפשר לגלות את כמות פחמת-הסידן שבכל קילוגרם עפר הנתון בנסוי – מאחר שידוע לנו כי מכל ליטר של דו-תחמוצת הפחמן אנו מקבלים (בקירוב) 4 גרם פחמת-סידן.

אגב, פחמת הסידן, התופשת בגיר את רוב המקום, בהתחממה הרבה בתוך הכבשן משתנה לסיד, כי על ידי

החום היא מתפרדת לדו-תחמוצת הפחמן, המתפרצת בתור גז החוצה, ולסיד שנשאר במקום.

ויש עוד חשיבות לפחמת-הסידן: היא משמשת אחד מחומרי המזון של הצמחים. אבל לא כמות שהיא, שהרי אין היא מתמוססת במים. והנה, מתברר על ידי הניסוי, כי החומר הזה עלול להתרכב עם מנה נוספת של מים ודו-תחמוצת-הפחמן (המהווים ביחד את החומצה הפחמנית) ולהשתנות על ידי זה לחומר חדש הנקרא בשם דו-תחמוצת-הפחמן והעלול להתמוסס במים, באופן שהשורש יכול לספוג אותו.

כעת, הבה ונשים קומץ עפר אחר מאותו הקרקע אל תוך כוס מלאה מים ונבחש בכף. המים ייעשו עכורים.

נשאירם זמן-מה במנוחה. על קרקעית הכוס ימהרו לשקוע גרגירים קטנים של חול וחצץ, שאינם דבקים אחד בשני. נפריש את המים העכורים מעל החול ונניח להם להצטלל. את המים הצלולים נפריש שוב ואת שכבת הטיט שתשאר על קרקעית הכוס נייבש. כמו כן נייבש את החול שהפרשנו קודם. לאחר שנשקול את החול והטיט. נדע באיזו כמות נמצאים הם בקרקע זה. (מה העכיר את המים – החול או הטיט? ומדוע שקע החול תיכף והטיט אחר כך?).

החול, (המכיל גם צוֹר וגם פחמת-סידן), הטיט והרקבובית – אלה הם היסודות העיקריים שבקרקע ולפי כמות מציאותם בו יקבל הקרקע את צבעו, תכונותיו וכינויו המיוחד. וכך אנו מבחינים בארבעה סוגים של קרקע: א) קרקע-חול. ב) קרקע-טיט. ג) קרקע-סיד. ד) קרקע שחור. הקרקע השחור פורה מאד, מפני שהוא מכיל רקבובית בכמות גדולה. יש להעיר, כי ההבחנה הזאת פשוטה מאד וגם בלתי מדוייקת למדי. לשם בחינה מדוייקת יותר יש לשלוח מעט מן הקרקע אל תחנת-הנסיונות החקלאית.


§ 24. קרקע שרובו חול וקרקע שרובו טיט.    🔗

בבדיקה המהירה שתארנוה לעיל, ראינו כי גרגירי החול שקעו תיכף בקרקעית הכוס וגופיפי הטיט הזעירים, הקטנים מגרגירי אבק, צפו זמן רב בתוך המים. גרגירי החול, כשהתיבשו, לא נדבקו אחד לשני ואף נשפכו בנקל. לא כן הטיט – חלקיו הזעירים נצמדו יפה אחד לשני והיו לגוש אחד דביק ורך, אשר בהתיבשו היה לרגב קשה וכבד.

נשים במשפך אחד רגבי טיט קטנים ויבשים. ואל משפך שני נשפוך מעט חול (בשני נשים חתיכת צמר-גפן, לבל יישפך החול) ואל תוך שניהם ניצוק אחר כך מים. דרך החול ימהרו המים להסתנן אל תוך הצנצנת שמתחתיו. החול גם יתיבש מהר. לא כן הטיט. הוא יספוג את המים, וכשירווה מהם יעכב את עודף המים שמלמעלה ורק טיפות בודדות תטפטפנה ממנו מזמן לזמן אל תוך הכלי שמתחתיו. ואמנם,

שים עין וראית, כי אחרי גשם שוטף, שדות שרובם חול מתיבשים מהר ושדות שרובם טיט מתכסים שלוליות שלוליות. המים נקוים, נאצרים ומשתמרים בהם ימים רבים. אם הצמחים, בשדה שרובו חול, צפויים מטעם זה לעתים קרובות לחוסר מים, הנה הצמחים העולים בשדה שרובו טיט סובלים, על פי רוב, מעודף מים, הגורם לעתים קרובות גם לרקבון השורשים מחוסר אויר. במקום שהקרקע, או השכבות אשר מתחת לו, טיט – שם נוצרת אדמת ביצה.

הוא הדין גם בנוגע לאויר. בקרקע שרובו חול, מחלחל האויר בנקל אל השורשים ומספק להם חמצן לנשימה במידה הדרושה. לא כן בקרקע שרובו טיט. האויר יחדור בו בקושי ובמידה מצומצמת, ביחוד בהיות הקרקע ספוג מים.

בהשפעת קרני השמש מתחמם קרקע שרובו חול מהר ומצטנן לאט. לא כן קרקע שרובו טיט, המתחמם לאט ומפיג את חומו מהר. בחרבוני הקיץ, בהתיבשו כליל, מתקשה קרקע שרובו טיט, כאבן, מתמלא סדקים ושורשי הצמחים אשר בו ניתקים ונשברים.

קרקע שרובו טיט קשה לעיבוד, ולכן הוא נקרא בשם “אדמה כבדה”, בניגוד לקרקע שרובו חול, אשר תפלח אותו המחרשה בנקל ולכן הוא נקרא “קרקע קל”. באדמה כבדה יש, אמנם, על פי רוב, חומרים מזינים במידה הגונה. כי מחוסר אויר וחום נרקבים בו שיירי הצמחים ובעלי החיים באופן איטי, ומשתמרים בו. נוסף לכך, מטבעו של הטיט לעכב את החומרים האלה ולא לתת להם להסחף עם זרמי

המים. אבל, מפאת סגולותיו השליליות. שהזכרנון לעיל, מתקיימים בו הצמחים בקושי. קרקע שרובו חול עני בחומרים מזינים.‏ שיירי הצמחים ובעלי החיים נרקבים, אמנם, גם בו, כלומר, מתפרדים לחומרים פשוטים במהירות רבה בהשפעת החום והאויר, אולם החלק החשוב ביותר של חומרי הפרוד האלה מתנדף. קרקע זה זקוק, איפוא, לטיוב תכוף וקבוע. נוסף לכך אין הצמחים משתרשים יפה בחול, כי

הרוח מסיע אותו ממקום למקום והנבטים – וכן גם השורשים – עלולים להתגלות על פני הקרקע, להתיבש ולכמוש.

בהיות התכונות של שני סוגי הקרקעות הללו קיצוניות, אפשר להשביח קרקע חול על ידי הוספת טיט, וקרקע שרובו טיט – על ידי הוספת חול.

כדי להשביח את הקרקע שרובו חול יש עוד אמצעי בדוּק: נוטעים בו שורות שורות של עצים ושיחים וגם עשבים המסוגלים לצמוח בחול. על ידי הסתבכות שורשיהם, הם מעכבים את גרגירי החול לבל יתפרדו ולבל יינשאו ברוח. העצים מכסים בצלם את הקרקע ושומרים על הלחות שבו לבל תתאדה מהר. זאת ועוד: השורשים יונקים חומרים מינרליים מן השכבות התחתונות שבמעמקי האדמה, ומעלים אותם אל העלים. בנשור עלי השלכת בסתו, נושרים אתם גם החומרים שנאצרו בהם. על ידי כך נוצרת נדידת חומרים מינרליים ממעמקי האדמה לשכבה העליונה שלה. הרקבובית הולכת ומצטברת בקרקע וכך הולך ונוצר, לאט לאט, קרקע דשן ושמן מאדמת בור.

והצמחים למיניהם, לא כל קרקע יאהבו ולא על כל קרקע יתפתחו יפה. יש מהם האוהבים קרקע טיט כגון:

החיטה, הדוּרה, החרוב. התאנה, התות והאָפון. לא כן הדלעת והאבטיח, הגזר והבוטנים, העולים יפה בקרקע שרובו חול.


§ 25. קרקע שרובו גיר.    🔗

נזכור נא כעת את אשר למדנו בדבר פחמת-הסידן בפרק “בדיקת הקרקע”. שם נוכחנו במציאותה של פחמת-הסידן בקרקע (כיצד?) ואמרנו שבהרכב הקרקעות הוא נכלל גם בדמות אבקה בלתי נראית לעין. גיר זה מתמוסס לא רק בכל מיני חומצות, אלא גם במי הגשם הספוגים בגז דו-תחמוצת-הפחמן והמים הטבעיים, המכילים בקרבם תמיד מעט מהגז הזה הבא אליהם מן האויר, ממסמסים בקביעות, קמעא קמעא, את הגיר הבא אתם במגע.

הגיר המתמוסס על ידי תוספת דו-תחמוצת-הפחמן (אלמימה פחמנית) עם מים (הנקרא דוּפּחמת הסידן – ראה בנסויים ותצפיות) משמש מזון לצמחים. את תמיסת החומר הזה סופגים הצמחים בשורשיהם כחלק ממזונם. לא כן החול והטיט, שאינם בני תמיסה ואינם משמשים בתור מזון לצמח. מציאותו של הגיר בקרקע-חול טובה גם בגלל זה שהוא מקשר את גרגירי החול לבל יתפרדו ולבל יינשאו ברוח. ולהיפך, אם יימצא הגיר בקרקע-טיט, יהפכנו מקרקע כבד לקרקע יותר קל ונוח לעיבוד. מן האמור כאן מוכח, כי קרקע-חול או טיט אפשר להשביח על ידי הוספת סיד, המשתנה לגיר, בכמות הדרושה.

אולם רע הוא קרקע זה שרובו ככולו מורכב גיר ואשר בשם “קרקע-סיד” ייקרא. קח לך אבן-גיר וצק עליה מים. המים יחדרו בה מהר, אבל גם ייבשו מהר. לכן, צפויים הצמחים העולים באדמה זו לצמא וביחוד יסבלו בימי שרב. אדמת-צמאון זו גם אינה פוריה, וקיומם של הצמחים העולים בה עלוב, כי הרי לא על הסיד לבדו יחיה הצמח.


אדמה שחורה – גלוסקא לבנה.

(פתגם עממי)


§ 26. קרקע שחור.    🔗

גופו של כל צמח הריהו בית-אוצר שבו נאצרו כל חומרי המזון, אשר נקלטו על ידי הצמח בחייו. הנה, אילן שבע-ימים נשבר על ידי הסער, בי גזעו, אשר יד הכליון כבר היתה בו מקודם, לא יכול עוד לעמוד בפני לחצו הגדול של הרוח. הגשמים והאויר יפעלו על הגזע המת. לאט לאט ישלוט בו הרקבון וכל החומרים המזינים שנצטברו בו בחייו יעברו אל שכבות הקרקע העליונות. וכן הוא הדבר בצמחים

רכים, בעלים, ובכל דבר הנושר מן העצים החיים. כגורל העץ המת הוא גורלם של עלי השלכת ושל מיליוני צמחים המתים מדי שנה בשנה. כולם יפלו, ירקבו, ויעשירו את הקרקע.

גם בעלי החיים ממלאים תפקיד חשוב בהתהוות הרקבובית בקרקע. אלפי רבבות חרקים ושלשולים חודרים בלי הרף אל הקרקע, בוללים ומרככים אותו, ועושים אותו תחוח ומחולחל בשביל המים והאויר – הגורמים הראשיים ליצירת הרקבובית. גם מן היונקים הקטנים יש רבים – כגון עכבר-השדה, החפרפרת ועוד – החודרים אל האדמה דרך חורים ומבואות ומערבבים על ידי כך את חומרי הקרקע. הם גם ממלאים את מאורותיהם שבמעמקים בענפים רכים, בתבן, בעלי השלכת, בנוצות העוף ובשׂער החיות, בחומרי

מזונם ובגלליהם. ברבות הימים נרקבים כל אלה. ובמותם של בעלי החיים הללו ירקב גופם וידשן את הקרקע.

אולם, הגורמים החשובים ביותר. הלוקחים חלק באופן בלתי אמצעי ביצירת הרקבובית, הם בעלי חיים מיקרוסקופיים, ‏חיידקים ממין מיוחד, אשר בשם חיידקי-הרקבון ייקראו. הם בוחרים להם למושב כל גוף מת וכל פסולת החומרים האורגניים. אם נבלה היא, צמחים רקובים, או עלי השלכת – אחת היא להם. פה יקבעו את דירתם, ייצרו מושבות שלמות, יפרו וירבו במהירות נפלאה ויסייעו באורח חייהם להתפרדות הגופים האורגניים, שהם ניזונים מהם ומביאים על ידי כך תועלת רבה.

קיים הבדל רב בין שכבת האדמה העליונה – הקרקע ובין השכבה שמתחתיה – התתקרקע. בה בשעה שהראשונה אוצרת בקרבה שפע של רקבובית, הנה זו האחרונה נקיה מתערובת הרקבובית ומראה בהיר יותר. החומרים הנופלים על הקרקע ונרקבים בו, אל התתקרקע לא יגיעו; גם חיידקי הרקבון אינם מצויים בתתקרקע (מדוע?).

קרקע המכיל רקבובית, ברכה מרובה בו לבעליו; כי מעלות חשובות לרקבובית:

א) היא משמשת אוצר מזונות לצמחים ומספקת להם חומרים חנקניים וחומרים מינרליים אחרים (חומרי האפר) שהם זקוקים להם. כשמבעירים רקבובית, רובה עולה בגזים, (והם: דו-תחמוצת-הפחמן, הנקרא גם בשם אלמימה פחמנית, מים, אָמוֹן ותחמוצת-חנקן) ומיעוטה נשאר במקום, הלא הוא האֵפר. אולם, אם הרקבובית הזאת מתפרדת לא על ידי התרכבות עם חמצן ועל ידי חימום (היינו על ידי בערה), כי אם על ידי חיידקים שונים – חיידקי-הרקבון – אזי נשמרים כמעט כל החומרים (ילידי ההתפרדות) במקום. החומר החנקני העיקרי המתהווה בהתפרדות הרקבובית הוא האָמוֹן, וחומר זה, במקום לעלות מן הקרקע בצורת גז, הריהו משתנה בו במקום על ידי חיידקים מתאימים למלח חנקני, שהוא המזון החשוב ביותר שהצמח מקבל מן הקרקע.

ב) הרקבובית ממלאה גם תפקיד פיסי חשוב בקרקע. יש לה מתכוּנוֹת הטיט, לספּח אליה מלחים המתמוססים במים ואשר בלעדי הרקבובית והטיט (בחול המדבר) היו שוקעים עמוק בקרקע יחד עם המים, בלי שיגיעו אליהם שורשי הצמחים, או היו נסחפים עם זרמי המים לנחלים.

ג) אויר ומים בשביל הצמחים יימצאו תמיד באדמה רווית-רקבובית במידה הדרושה. הרקבובית מרככת את הקרקע ועל ידי כך הוא נעשה מחולחל בשביל האויר. המים חודרים בו מהר אך גם משתמרים בו זמן רב.

ד) בהיות קרקע כזה תחוח יחדרו לתוכו השורשים ויתפשטו בו בנקל.

ה) חום ימצא לו הצמח בקרקע כזה דיו. קרקע המכיל רקבובית, אם כי יתחמם לאט, ישתמר בו החום זמן רב, וחם לו לצמח ביום ובלילה.

יש ארצות ברוכות באדמה שחורה, המכילה רקבובית, המשתרעת בהן על שטחים של מאות קילומטרים, כגון: בדרומה של רוסיה – אוקראינה הפוריה, בהונגריה ובאמריקה הצפונית.


§ 27. אדמות ביצה וייבושן. (השבחת הקרקע).    🔗

תנאי הכרחי לקיומו של כל גוף אורגנני הם המים. ואמנם, רגש של רחמים יעוררו בלב רואיהם הצמחים הגדלים בקרקע יבש. לקרקע מחוסר מים מספּקים מים על ידי השקאה מלאכותית, באמצעות תעלות (הנפתחות ונסגרות בעזרת סכרים) שמעבירים בו בכיוונים שונים, והמשקות אותו מים במידה הדרושה. אולם, אם קרקע מחוּסר מים רע הוא לגידול הצמחים, הנה אדמות הביצה, שיש בהן עודף של מים, רעות

הן שבעתים. מספר צמחי הביצות מוגבל הוא ביותר, כי רק צמחים מיוחדים יעלו באדמת-ביצה. שפע המים אינו מאפשר לאויר לחדור אל שורשי הצמחים ובמי-הביצות גם מועטים הם החומרים המזינים הדרושים לקיומו של הצמח. אדמות-ביצה אינן בריאות לאדם, כי הן משמשות קן ליתושים הגורמים למחלת הקדחת הממארת. לעומת זאת, הופכות הביצות, בהתיבשן, לקרקע פורה מאד, כי מדור-דור נצטברו בהן שיירי צמחים רקובים.

שנים הם הגורמים להתהוות הביצות:

1. שכבות טיט. הקיימות מתחת לשכבה העליונה של הקרקע, שאינן מתיבשות ומעכבות את המים היורדים מלמעלה; מי הגשמים נקוים בהם ואינם מתיבשים לעולם.

2. בארצות השוכנות לחוף הים, אם אין האוכלוסים דואגים לשים מחסום בפני החולות (דיוּנוֹת) הנישאים על ידי הרוח מן החוף כלפי פנים הארץ. סותמים החולות. במרוצת הזמן, את ערוצי הנחלים, במקום השתפכם אל הים, ומי-הנחלים מתפשטים על פני הארץ ומהווים שטחי-ביצה ענקיים.

בארצנו, שהיתה עזובה ושוממה במשך דורות רבים ויד אדם לא היתה בה לעבדה ולשמרה, נתהוו ביצות רבות בשרוןובשפלה, בעמק יזרעאל ובעוד מקומות בפנים הארץ. שטח-ביצה גדול משתרע מצפון למי-מרום – היא ביצת החולה.

כיצד מייבשים אדמת-ביצה?

חופרים בביצה תעלות עמוקות ומסועפות. בתוך התעלות שמים, על פי רוב, צינורות-חרס, המחוברים אחד בשני. הצינורות הללו, שאינם מזוגגים (מכוסים בגלזורָה), מחולחלים בשביל המים. המים חודרים לתוכם וזורמים בהם עד לתעלה הראשית, הרחבה יותר, וממנה – עד הים או הנהר הקרוב ביותר. באופן כזה, מרחיקים מן הקרקע את עודף המים, דבר המאפשר לאויר לחדור לקרקע ולסייע עוד יותר לייבושו. עבודה זו של ייבוש הביצות על ידי תיעול נקראת “ניקוּז”, והיא אפשרית רק אם יש לקרקע שיפוע לצד כלשהו.

המתישבים היהודים בארץ ישראל, וביחוד הקהק"ל, משתמשים בעוד אמצעי במלחמתם בביצות: הם מייערים את אדמת-הביצות בעצי האבקליפּטוס, אשר גידולם מהיר ביותר וזקוקים להרבה מים. התועלת שבייעור כפולה היא: א) האילנות מייבשים שטחי אדמה גדולים, אשר שימשו קודם קן ליתושים המפיצים את הקדחת. ב) הם מהווים יערות עבותים ובאופן כזה הם משיבים לארצנו החשופה את הדרה מלפנים.

האבקליפּטוס הוא בן אוסטרליה ומשם נפוץ על פני ארצות שונות. היהודים הם אשר הכניסוהו לארץ ישראל עם ראשית הישוב החקלאי העברי בארץ. לא לשוא יכנוהו ערביי ארץ ישראל בשם “עץ היהודים”. האקלים שבארצנו יפה לו והוא משגשג אצלנו במהירות נפלאה. בין העצים שניטעו עם

ראשית הישוב החקלאי מצויים כעת ענקים, אשר גובהם עולה על 40 מטר. יערות אבקליפּטוס התופסים שטחים גדולים מצויים בסביבות חדרה ובאם-המושבות – פתח תקוה.

הקרן הקיימת לישראל, שנטלה עליה את התפקיד של גאולת אדמתנו, הציגה לה למטרה גם את ייבוש הביצות. היא גואלת שטחי-ביצה גדולים, על ידי ייבושם והפיכתם לקרקעות פוריים מאד. אדמת עמק יזרעאל היתה, כידוע, עד שנת 1920 אדמת ביצה, קן למחלת הקדחת. אולם, משנגאלה ויובשה, נהפכה לאדמה פוריה ונקודות-ישוב עבריות לעשרות צצו ופרחו בה.


§ 28. החריש והשׂידוּד.    🔗

לאדם הקדמון לא היתה עדיין מחרשה. מוט עץ מחודד שימש לו מחרשה ובו פיתח את אדמתו. עלוב היה החריש ודל היה היבול. האדם התרבותי, המציא את המחרשה המפלחת את האדמה בעומק רב יותר, ומפוררת את שכבת-האדמה העליונה. ככל שיעמק החריש כן ייטיבו הצמחים לעלות.

עם התקדמות התרבות האנושית, המציא האדם מכונות שונות גם לעיבוד הקרקעות, במטרה להקל את העבודה וכדי להגדיל את היבול. בארצות מתקדמות (ברוסיה, בקנדה ובארצות-הברית – גם בארצנו) מרבים להשתמש לחריש בטרקטור – מכונה בעלת כוח רב, המושכת אחריה כמה מחרשות בבת אחת והמפלחת את הקרקע לעומק של חצי מטר ויותר.

אחרי המחרשה, ההופכת את פני השדה לגושים ורגבים, תעבור המשׂדדה. בשיניה החדות תפורר את רגבי האדמה ותיישר את פניה. בדרך אגב, תשרש את העשבים השוטים אשר ייהפכו ושורשיהם כלפי מעלה. אלה מן השורשים, אשר שן המשדדה לא תאחז בהם, ירקבו (בהיותם הפוכים) וידשנו את הקרקע.


§ 29. טיוּב הקרקעות.    🔗

צמחי הבר, במותם, יחזירו לקרקע את כל החומרים המינרליים שנטלו ממנו בחייהם, כי יפּלו לארץ וירקבו. לא כן הדבר ביחס לצמחים התרבותיים. גם אם יהיה הקרקע עשיר, סופו להדלדל, אם יזרעו בו מדי שנה צמחים תרבותיים. כי יחד עם היבול מוציא האיכר בכל שנה את כל החומרים המינרליים, אשר ינקו הצמחים מן הקרקע ואצרו בגופם. לפיכך, ידאג האיכר להשביח את שדהו, לטייב אותו, זאת אומרת, להחזיר לו את אשר נטל ממנו. שאם לא כן ילך היבול הלוך ורע, עד שתחדל האדמה לגמרי לתת את

יבולה לעובדיה.

האמצעים להשבחת הקרקע שונים הם:

1. הוֹברה.

הפלח מניח לשדה “לנוח”. אם כי הוא חורש אותו, בכל זאת אינו זורע בו במשך שנה או שנתיים. אמצעי זה טוב הנהו, אבל הוא כשלעצמו אינו מספיק. בהשפעת הגשמים והאויר‏ יספיקו, אמנם, שאר החומרים האורגניים המצויים בקרקע להרקב והיבול לאחר שנת “השמיטה” יהיה טוב, אבל הקרקע הן יוסיף בכל זאת להדלדל.


2. מחזור זרעים.

ידוע, כי כל הצמחים למיניהם קולטים מן הקרקע כעשרה מיני מלחים הדרושים לחייהם. אבל הנסיון מלמד אותנו, כי קיימים הבדלים בין הצמחים ביחס למידת הקליטה שלהם לגבי חומר זה או אחר. החיטה, למשל, זקוקה למידה גדולה של חומרי הזרחן, התלתן – לחומרי הסידן.

אם יזרע האיכר מין צמח אחד כמה שנים רצופות בחלקת שדה אחת, ידל הקרקע מאד ממלח זה שהצמח זקוק לו וקולט אותו במידה המיוחדת לו. לכן, נמנע האיכר מעשות כן, והוא מחליף את הצמח באחר בכל שנה. אם בשנה הראשונה ישתול בחלקה אחת תפוחי אדמה, בשנה השניה יזרע בה חיטה, בשלישית – סלק, ברביעית – תלתן, בחמישית – שיפון ובשישית – שוב תפוחי אדמה וחוזר חלילה. על ידי כך ירזה הקרקע באופן איטי ובמידה שווה מכל המלחים. בהתאם לחוק זה של “חילופי המזרע” יסדיר הפלח את המשק שלו: יחלק את אדמתו לחלקות ויזרע בכל אחת מהן מין צמח אחר, והיה, אם לשלוש חלקות יחלק את שדהו, ייקרא אז המשק תלת-חלקתי. אך טוב ממנו הוא משק רב-חלקתי – עת יחולק השדה להרבה חלקים, כי ברכה רבה צפונה בכך לשדה ולאיכר (מדוע?)


3. הזבל הטבעי.

אמצעי זה, השלישי, טוב הנהו בהחלט. כי הזבל הטבעי – ובמיוחד זה הבא מן הרפת ומן הלול – מכיל בתוכו את כל החומרים המזינים הדרושים לצמח. בזבל הזה נכללים גם כל אותם החומרים שבהם מרפּדים לבעלי החיים הביתיים את רבצם, (כגון: תבן, גבעולים של צמחים שונים, עלים ומחטים של עצי המחט וכדומה) אחרי שנרקבו.


4. זבל מלאכותי מהו?

כיום, קיימת שורה של מלחי-מזון לצמחים, אשר מכינים אותם בבתי חרושת שונים או שמוצאים אותם במכרות. מלחי-החנקן,‏ יש מהם אחד המובא מצ’ילי לכל הארצות, ויש מהם המיוצרים באופן מלאכותי מאַמוֹן. את מלחי-הזרחן מעבדים מזרחת-הסידן, הנמצאת בכמויות גדולות גם בנגב-ארצנו. את מלחי-האשלגן, אשר אחד מהם מצוי באֵפר, מוציאים בכמויות גדולות מים המלח. כל החומרים הללו נקראים

בפי עובד-האדמה בשם “זבלים חימיים”. יש לזכור, כי בה בשעה שהזבל הטבעי טוב הנהו לכל מיני הצמחים, הנה כל מין ומין של זבל מלאכותי מתאים רק לצמחים מסויימים ויש לבחור ולהתאים את הזבל המלאכותי לכל זרע במיוחד.

בכל אחד משני הזבלים. הטבעי והמלאכותי, מצויים יתרונות המיוחדים לו. הזבל הטבעי, נוסף לחומרי המזון שבו, עושה את הקרקע הכבד תחוח ומחולחל לאויר ולמים, והודות לו ישתמר גם החום בקרקע. והזבל המלאכותי, שברובו הוא ממהר להתמוסס, מזין מיד את הצמחים הקולטים אותו.


5. הזבל הירוק מעשיר את הקרקע בחנקן.

יש בעולם הצומח, משפחה אחת של צמחים, הנקראת בשם “קיטניות”. שייכים לה: הפּול, האָפון, התורמוס ועוד. נוסף לתכונות המשותפות לכל הצמחים האלה, בצורת הפּרי-שלהם ועוד, יש עוד תכונה אחת המציינת צמחי משפחה זו מבחינת דרך החיים המיוחדת להם. נסתכל נא בשורשיהם של הצמחים האלה ונראה, כי הם נושאים עליהם יבלות קטנות. על ידי בדיקה במיקרוסקופּ ניווכח, כי יבלות אלו משמשות משכן לאלפי רבבות חיידקים. חיידקים אלה מוכשרים לקלוט מן האויר את החנקן ולהרכיבו עם החומר אשר במוהל השורש וליצור מזון חנקני בשבילם וגם בשביל הצמח אשר את שורשיו בחרו להם למושב. רואים אנו אם כן, כי קיימת כאן השפעת גומלין: הקטניות מצטיינות במידת הכנסת אורחים כלפי החיידקים והחיידקים מכירים תודה לבעליהם ומעניקים להם מתוצרתם. תופעה זו נקראת בשם “סימביוז”

כלומר שתוף חיים.

והנה, נוסף לנו עוד דרך לטיוב הקרקע. זורעים באדמה אחד ממיני הקטניות. וכאשר מגיעים הצמחים לפריחה, ממהרים לחרוש את השדה וטומנים בו את הצמחים. צמחים אלה ירקבו ויוסיפו לקרקע מידה הגונה של חומר חנקני, אשר החידקים יצרו בהם, מבלי להשתמש בחומרים החנקניים אשר היו באדמה לפני הִזָרַע הקטניות.

“בזעת אפּיך תאכל לחם”.

למדנו על טיב הקרקעות, הרכבם ואיכותם ואופני הזיבול והטיוב. ואמנם. חובה מוטלת על כל איכר להכיר את אדמתו אם רוצה הוא לראות ברכה בעמלו. כי הלא צריך הוא לדעת מה לזרוע בה וגם במה לתקן אותה. כלומר, איזה חומרים להוסיף לה. למטרה זו צריך האיכר לקחת כמה קמצים מאדמת שדותיו במקומות שונים ולשולחם לתחנת הנסיונות החקלאית לשם בדיקה. האיכר המצפה ליבול טוב חייב להתמכר לשדהו, לעבדו ולשמרו, כי רק בזעת אפיו יאכל האדם לחם!

נמשלו הזרעים לעוללים רכים. והיה – אם כאֵם רחמניה ירפד להם האיכר את עריסתם, אם יחרוש וישדד כהלכה ואם יעשה את הקרקע תחוח ומחולחל למים ולאויר – וראה ברכה בעמלו.

ומעשה באיכר זקן, אשר קרבו ימיו למות. ויקרא אליו את בנו ויאמר לו: בני, הולך אני בדרך כל הארץ וברצוני לגלות לך, כי בחלקת שדנו טמון אוצר יקר. האיכר מת וימי האבל הקיפו. יצא הבן לשדה לחפש את המטמון ויחרוש את השדה לארכו ולרחבו ויעדור אותו במעדר היטב היטב, ויחטט בו על כל צעד ושעל – והאוצר איננו! ויהי כאשר נלאָה לחפשו ויוואש ממנו. הגיעה עונת הזריעה ובן האיכר זרע את שדהו כרגיל. המזרע עלה יפה והצליח עד מאד. ובבוא עת הקציר קצר משדהו יבול בלתי רגיל בכמותו ובאיכותו.

אז הבין הבּן את צוואת אביו המחוכמת, מהו האוצר והיכן הוא טמון.

זכור את הכלל הזה: רק אם משקיע האיכר בעיבוד אדמתו עמל רב יאכל “משמני הארץ” ו“רוב דגן ותירוש” יהיה לו. וכמה יפה דורשים חז"ל את הפסוק “עובד אדמתו ישבע לחם” (משלי י“ב, י”א): “אם עושה אדם את עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם ואם לאו – לא ישבע לחם”. (סנהדרין, דף נ“ח, ע”ב).



נסויים ותצפיות


לפרק 3. (§ 3. הצמח נושם.)

  1. ערוך את הנסוי בנשימת הצמחים כאמור בגוף הספר בפרק השלישי.

לפרק 4. (§ 4. כשרון התנועה)

1. קנה לך באביב, אצל גנן או בחנות זרעים, את זרעי “המימוזה הביישנית” (Mimosa pudica), זרע אותם בעציצים קטנים והחזק אותם בדרגת חום שאינה פחותה מ-20 מעלות צלזיוס. במשך היום תעמידם בחוץ ובערב תכניסם לחדר חם. פקוד אותם להשקותם יום יום. הנבטים הרכים יופיעו מהר ובהתפתח העלים הראשונים כבר תוכל להתבונן בתנועותיו של הצמח הנפלא הזה (כ-3 או 4 שבועות לאחר ההזרעה).

2. קח את עציץ המימוזה. העמד בעציץ, על יד הצמח, מעט אתֶר בפחית קטנה. וכסה אותם בכיפת זכוכית. לאחר שהאתר יתאדה כולו, נסה לגעת במימוזה ולזעזע אותם – ראה את התוצאות.

3. התבונן בפרחים שונים הנסגרים במזג אויר רע ועם שקיעת החמה. הסתכל בעלי בת-השיטה ביום ובלילה, במזג אויר יפה וביום סגריר. התבונן בעלי התלתן ובעלי השעועית ביום ובלילה. התבונן בתפרחת גזר-הבר כשהפרחים עודם כפתורים, כשהם פתוחים, ואחרי כן כשהם מבשילים פירות. אם יש לך מצלמה – צלם את כל אלה במצבים השונים.

4. התבונן אל העציצים שבבית וראה כיצד יתכופפו צמחיהם כלפי חוץ, כלפי האור החודר דרך החלון הביתה פנימה.

5. גדל נבטים רכים בעציץ. אשר תשימהו בתוך ארגז שֶחור לו בצידו המכוון כלפי האור. הנבטים ירכינו את ראשיהם ויצמחו כפופים לצד אשר משם יבוא האור.

6. התבונן בצמחים שונים וראה, כי הענפים והעלים מסודרים בהם בצורה שאין האחד מסתיר את השני. מטרת הסידור הזה היא שהצמח ישתמש באור השמש במידה הגדולה ביותר ושאף קרן אור אחת לא תלך לאיבוד.


לפרק 5. (§ 5. עולם הצמחים ותקופות השנה.)

1. ערוך לך שתי רשימות של עצים. אחת – של עצים נשירים (העומדים בשלכת) ושניה – של עצים בלתי נשירים.

2. הסתכל בחודשי האביב וראה, איזה מן העצים הנשירים מתעוררים קודם משנתם ומפתחים את פקעיהם. רשום ביומנך הבוטני, בסדר קבוע לפי התאריך, את לבלוב העצים השונים למיניהם וראה מי הם “הזריזים המקדימים” להתעורר ומי הם המפגרים “המאחרים לישון”.

3. ערוך ביומנך בחודשי הסתו, את רשימת העצים הממהרים להשיר את עליהם ולהרדם; ואלה, אשר בהגמר השלכת הכללית ישאו עדיין את עליהם.

4. השתדל להכיר, בעונת השלכת, את העצים לפי כיוון הענפים (כי כל עץ כיוון מיוחד לענפיו) ולפי צבע הקליפה. ערוך לך בחורף אוסף של קליפות עצים. סדר את האוסף על גליון קרטון שעליו תדביק את חתיכות-הקליפה השונות ורשום על יד כל אחת מהן את שם העץ. אולם הזהר נא לא להסיר קליפה מהעץ, אלא אך ורק מנתחי בדיו הנופלים מידי הגוזם.

5. כדי להווכח, כי העץ העומד בשלכת אמנם לא מת בחורף והוא רק “נרדם” – נסה “להעיר” את ענפיו משנתם. למטרה זו כרות לך בחורף זלזלים מעצים שונים, השרה אותם במים – ואם זמורות גפן לך. תקע אותן באדמה שבעציץ – העמידם בחדר חם וראית, כי הפקעים יתפתחו, עלעלים יציצו, ואפילו פרחים זעירים יופיעו. הזלזלים יתנו גם ריח אביב. ערוך את הנסוי הזה בחודש טבת בזלזלי שקד, תאנה, רמון, תפוח. אגס, לבנה. צפצפה, כליל החורש, אלת ארץ-ישראל.


לפרק 6. (§ 6. הצמחים והאקלים)

1. הוודע על דבר צמחים בני ארצות רחוקות, שהובאו לכאן והתאקלמו. רשום את שמות הצמחים הללו ביומנך הבוטני וסמן על יד כל אחד מהם את ארץ מולדתו ואת התקופה שבה הוכנס לארץ. קבוצת תלמידים שתבקר בביה"ס החקלאי במקוה-ישראל, תוכל לראות הרבה צמחים “גרים” כאלה ולשמוע הסברות עליהם מפי המדריך החקלאי.

לפרק 7. (§ 7. הצמחים עלולים לחלות ולמות)

1. השתדל למצוא בעלי הצפצפה או האֵלה תלתולים נפוחים, המתבלטים ביחוד בצדו התחתון של העלה. תלתולים אלה, עפצים שמם, מחלת העלה הם ונתהוו על ידי חרקים.

2. מצא, בימי שרב, צמחים חולים, הסובלים מחוסר מים; ובריבוי גשמים – צמחים הנרקבים מעודף מים בקרקע.


לפרק 8. (§ 8. כוח החיים בצמח)

1. מצא בתנ"ך עוד ביטויים או פסוקים שלמים, דומים לדוגמאות שהובאו בספר (בפרק 8).


לפרק 9. § 9. כשרון ההסתגלות לתנאים)

1. השווה את העלים של איזה שהוא צמח העולה במקום לח, אל עלי אותו צמח הגדל בסביבה יבשה, באדמת חול. עקור את הצמחים, דמה גם את השורשים אחד לשני והשתדל להסביר מדוע הם שונים בתבניתם. יבּש את העלים ואת השורשים ושים אותם בעשביה למשמרת.


לפרק 10. (§ 10. אמצעי ההגנה של הצמחים)

1. צא אל מקום מרעה עדרים, התבונן בצמחים הנשארים במקומם והשתדל לברר לעצמך במה הם מגינים על עצמם.

2. הכן לך רשימה של צמחים המחוננים במיצים ארסיים וריח חריף. התוודע אליהם מקרוב והתבונן בהם כראוי.

3. האם מגינים הצמחים רק על עצמם, או שמא מגינים הם בעוקציהם גם על פּירותיהם וזרעיהם? הבא דוגמאות אחדות של פירות וזרעים המוגנים על ידי עוקצים.


לפרק 11. (§ 11. צמחים טפּילים)

1. השתדל למצוא, בחודשי האביב, על שיח הסירה את הכּשׁוּת, היוצרת על “הפונדקאי” סבך של חוטים אדמדמים-חומים ויונקת ממנו. שים לב למצצנים.

2. השתדל לגלות על הזית את דבקון-הזית ולהכיר אותו. הוא טפּיל למחצה.


לפרק 15. (§ 15. הרביה העצומה של הצמחים ודרכי הפצת זרעיהם)

1. בחר לך באביב. לשם הסתכלות, בקרבת מעונך בחצר או בגן, בצמח אחד, בסביון למשל. מנה את התפרחוֹת שהוא מצמיח במשך האביב. מנה את הזרעונים8 שבפּרי-קבוצי אחד וחשב כמה זרעים, בערך, הוא מביא במשך זמן קיומו.

2. על בנינים ישנים, על גגות וגדרות, אנו מוצאים לפעמים עשבים ואפילו שיחים. חשוב ומצא באיזו דרך הגיעו לשם הצמחים הללו. הווכח אם לעשבים, או לשיחים, הללו יש זרעים הנישאים ברוח.

3. התקן לך במבחנות אוסף של זרעים בעלי כנפים או ציציות. אוסף כזה קל לסדר באביב ובראשית הקיץ.


לפרק 16. (§ 16. מבנה הזרע)

1. השרה במים את זרעי השעועית, האָפון, החומצה והפול. התבונן נא אל השינויים שיתהוו בהם. קלף. בעזרת אולר, את הקליפה והתבונן אל חלקי הזרע, הניצן והפסיגים. כדי להבחין בחלקי העובר הזעירים, טוב להזדיין בזכוכית מגדלת.


לפרק 17. (§ 17. זרע דוּ-פּסיגי וזרע חד-פסיגי)

1. חתוך גרגיר-חיטה. שהיה מושרה קצת במים, לאורך החריץ העובר בו, והתבונן בזכוכית מגדלת אל חלקיו.


לפרק 18. (§ 18. תנאי הנביטה הפנימיים)

1. זרע בעציצים שונים זרעים במספר: משל השנה, משל אשתקד ומלפני כמה שנים. (הדבק פתקה על כל עציץ וסמן מאיזו שנה הם הזרעים). ראה איזה מהם יצליחו בנביטה. מנה את מספר הזרעים שנבטו בכל עציץ וחשב איזה אחוז נבט. רשום את התוצאות ביומנך.

2 בחר לך, מבין הזרעים של השנה, זרעים בריאים וגדולים וזרע בעציץ אחד. בשני זרע זרעים דלים משנה זו. רשום את התוצאות ביומנך.

  1. שים זרעים שונים לזמן-מה במים רותחים או בתנור חם. זרע אותם וראה אם ינבטו.

4. הקפא זרעים במים (בתוך מקרר חשמלי) וראה אם ינבטו.


לפרק 19. (§ 19. תהליך הנביטה)

1. הנבט זרעים על נייר-ספוג לח בנסורת עץ, בצמר-גפן, על מטלית לחה או בחול, והתבונן בדרכי הנביטה. שמור לבל ייבשו המים.

2. הנביטה אפשרית אפילו באויר! הנח לזרע השעועית או האפון לספוג מים. תקע בזרע סיכה ובעזרת זפת הצמד את הסיכה אל דופן של כוס מבפנים. מלא את הכוס מים באופן שרק קצהו התחתון של הזרע ישקע במים. לכשיופיע השרשון וישתלשל כלפי מטה, אפשר יהיה להוציא מים מן הכוס באופן שרק השורש ישאר שקוע במים.

3. נסוי טוב ונוח מאד כדי לעקוב אחרי מהלך הנביטה: קח לך מבחנה ופיסת נייר-סופג. גולל את הנייר לשפופרת ושים בתוך המבחנה. בין דופן המבחנה (בחלקה העליון) ובין הספוג שים זרע של שעועית, אפון, חיטה או זרע של שיפון. צק מים למבחנה והוסף מזמן לזמן מים נוספים במקום אלה שפחתו. העמד את המבחנה במקום חם והתבונן אל השינויים שיתהוו בזרע.

4. מה תועלת לצמח זה, שהגבעוליל של הנבט שלו גדל ראשונה כפוף בתבנית קשת ורק אחר כך הוא מזדקף?

5. קצץ פסיג אחד מעל אחדים מן הזרעים הנובטים, ומעל אחרים קצץ שני פסיגים ושים לב לתוצאות במהלך הנביטה.

6. קח לך את הזרעונים של החמנית, הקנבוס. הפשתה והקיקיון. שׁחק אותם על פני גליון נייר נקי וראה את כתמי השמן שישארו גם בהתיבש הגליון. תקע בזרע הקיקיון מכשיר חד והדלק. כמה דקות תמשך הדלקה?

7. קח לך ארגז ארוך, מלא אותו באדמה שחורה וזרע בו בסדר נכון (למשל מסביב, סמוך לשפת הארגז) כ-15 זרעי-שעועית או אפון. טמון את הזרעים בעומק של ס"מ אחד בערך ושים אותם במצב כזה, שהשרשון יהיה מכוון כלפי מטה. השקה את האדמה במים. לאחר שתתחיל הנביטה סדר לך אוסף אשר ידגים לפניך את הדרגות השונות של הנביטה. וכך תעשה: אחת ליומים הוצא נבט אחד, שטוף ונקה אותו מן האדמה שדבקה בו ויבשהו. לאחר מכן הדבק אותו על גליון מיוחד. האוסף הזה יראה לך את התפתחות הנביטה במשך 30 הימים הראשונים.

8. צייר את השעועית, הפול או האפון, בדרגות-נביטה שונות. צייר את החיטה, השיפון או השעורה בדרגות-נביטה שונות.


לפרק 20. (§ 20. תנאי הנביטה החיצוניים)

1. שים זרעים בעציץ המלא אדמה יבשה לגמרי וראה אם ינבטו.

2. מלא כלי בעל פה רחב בזרעי האפון עד פיו. צק אל תוכו מים. כסהו בקרש קטן ודק ושים על הקרש אבן קטנה. כעבור כמה שעות, כשהזרעים יתפחו, ירימו בלחצם את הקרש עם האבן למעלה.

3. קח לך בקבוק בעל דפנות דקיקים ופה צר. מלאהו זרעים של שעועית או אפון. צק אל תוכו מים וסתום אותו בפקק. כעבור כמה שעות. כשהזרעים יתפחו, יתפקע הבקבוק מלחץ הזרעים התפוחים.

4. התבונן בערוגות בעונת האביב. במקומות שבהם נזרעה השעועית, וראה, כי הנבטים בוקעים ועולים ומרימים בכוח את העפר שעליהם.

5. מדוע זה טומנים זרעים גדולים עמוק יותר בקרקע ואילו זרעים קטנים רק מפזרים על פני הקרקע ומכסים עליהם בשכבת עפר דקיקה מאד?

6. כיצד מוציאים את העמילן מן הקמח?

מכינים מן הקמח בצק וצוררים אותו במטלית. אחר כך שוטפים את המטלית עם הבצק במים. המים מקבלים צבע לבן. לאט לאט שוקעת במים שכבה לבנה של אבקה דקיקה – אלה הם גרגירי העמילן הזעירים. לעמילן שתי סגולות: א) בבואו במגע עם יוד הוא מקבל צבע כחלחל יפה. ב) כשלשים אותו במים חמים הוא נעשה דביק. והנה, כדי להבין מה היא פה השפעת החום, צריך להעזר במיקרוסקופּ.

נשים על זכוכית טיפת מים מלאה עמילן. נסתכל בה במיקרוסקופּ. לעינינו יתגלו המון גופיפים מעוגלים שצורת ביצה להם. מתברר, כי כל אחד מן הגופיפים האלה מורכב משני מיני עמילן: אחד קשה ובלתי מתמוסס במים, והוא המהווה את החלק החיצוני של הגופיף ומשמש כעין קליפה, והשני – הממלא את פנים הקליפה הזאת – הוא חומר רך ודביק. עכשיו ברור לנו. כי בהשפעת המים החמים מתבקעות כל הקליפות של הביציות האלה, ובאופן זה הן מאפשרות לחומר הרך שבתוכן לבוא במגע עם המים ולהוות את הדבק.

7. שים קצת קמח בתוך מבחנה וצק עליו מעט מים ועל זה טפטף טיפת יוד. הקמח יקבל צבע כחלחל ויפה מאד. טפטף לתוך חצי כוס מים שתי טיפות יוד, טבול בתמיסה זו פרוסת חלה וראה את התוצאות.

8. הנבט את זרע השעורה. ובגדול הנבטים עד כדי ס"מ אחד ייבש אותם בתנור עד התנדף המים מהם. אז תטעם מהם.

9. כדי לראות בעליל את השפעת החום והקור על הנביטה, הנבט כמה גרגירי חיטה בחדר קר (בימות הגשמים). בעת ובעונה אחת הנבט זרעים אחרים בחום השמש או במטבח על ידי הפתיליה. והנה, אלה האחרונים יתפתחו כעבור יומים או שלושה ואלה שבחדר הקר יתפתחו רק כעבור 10 או 12 יום. רשום את התוצאות ביומנך.

10. קח שני בקבוקים בעלי פיות רחבים. שים על קרקעיתם שכבת צמר-גפן רטוב ופזר עליה זרעים. כעבור 4 ימים, כשתהליך הנביטה כבר יתחיל בהם. סתום בפקק את הבקבוק האחד. בבקבוק הסתום ימותו הזרעים ואילו בבקבוק הפתוח יוסיפו לנבוט. מדוע?

11. הכנס זרעים תפוחים לתוך בקבוק רטוב וכשינבטו צק לתוך הבקבוק מים במידה שיעלו על פני הזרעים – רשום את התוצאות כעבור ימים אחדים.

12. זרע זרעי שעועית בקרקע (בארגז ארוך) באופן כזה: חלק אחד מהם תשים בעומק של ס“מ אחד, חלק שני בעומק של 2 ס”מ, וחלק שלישי בעומק של 4 ס"מ. – ראה את התוצאות ורשום אותן.

13. שים זרעים ב“טרמוס”, או גם בבקבוק פשוט, וצק מים אל תוכו. סתום את פיו והצג אותו במקום חם. כעבור יממה, תקע את המד-חום בצמר הגפן שבפי הטרמוס וראית את עלית החום שבתוך הכלי על החום שבסביבה.

14. קח 50 זרעי שעועית וכמות דומה של גרגירי-חיטה ושקול אותם במאזנים. רשום ביומנך את משקלם והנבט אותם אח"כ. כשהנבטים יוריקו, אסוף אותם וייבשם. שקול שנית וראה את ההפרש במשקל.


לפרק 21. (§ 21. צמחי הנבָגים)

1. בשָׁרָך, הנמכר בחנויות הפרחים בעציצים, תוכל לראות על צדם התחתון של העלים את הַמנבָגים – אלו הן הגבשושיות החומות המלאות נבגים. את צורת הנבגים האלה תוכל לראות רק בעזרת המיקרוסקופּ.

2. קח פטריה גמלה והנח אותה לימים אחדים על גליון נייר שחור ונקי. כעבור ימים אחדים תמצא אבק דק כקמח על פני הנייר מתחת לפטריה – אלה הם הנבגים הזעירים שנשרו מן הפטריה.


לפרק 22. (§ 22. פתיחה)

1. נסוי המוכיח כי האדמה מכילה חומרים מזינים.

קח שתי צנצנות מלאות מים ומתח עליהן מלמלה, שפוך אל תוך צנצנת אחת קומץ מאדמת הגינה. אח"כ בחר מבין הזרעים הנובטים שנים. אל תוך המלמלה, אשר על הצנצנת המלאה מים נקיים, שים את הנבט הבריא יותר ואל תוך המלמלה שעל הצנצנת אשר קומץ העפר נזרק בה, שים את הנבט חשני, שהוא דל יותר. עקוב אחר התוצאות ורשום אותן ביומנך.

2. חפור בגינה או בשדה, במקומות שונים ומדוד, בעזרת מטר: את עובי הקרקע. התבונן אל צבע הקרקע והתתקרקע.

3. סור למקום שם חופרים תעלה. התבונן אל שכבות האדמה ואל שכבת הקרקע, היא השכבה העליונה בה מכים הצמחים שורשים. צייר את אשר ראית.


לפרק 23.

עשה בדיקה של קרקע כאמור בגוף הספר. את הנסוי תעשה בקילוגרם אחד עפר.


לפרק 24. (§ 23. בחינת הקרקע)

1. קח שני משפכים ושים אותם בתוך שני בקבוקים. במשפך הראשון שים טיט ובשני חול (צריך לסתום את שני המשפכים במוך לבל ירד העפר יחד עם המים). צק מים במידה שווה לתוך שני המשפכים. ראה את התוצאות ורשום ביומנך.

למחרת בדוק את החול ואת הטיט וראה במי משני אלה נשתמרה הרטיבות יותר ומה הן סגולות החול והטיט כעת – כשנתיבשו. רשום את התוצאות.


לפרק 25. (§ 25. קרקע שרובו גיר)

1. ערבב מעט סיד (המשמש לבנין או לסיוד) במים. המים ילבינו, כי החומר הזה מתמוסס בכמות קטנה במים. תן לכל החומר שלא התמוסס לשקוע. כעבור שעות אחדות, או כעבור יום, תפריש את המים הצלולים המכילים בקרבם סיד ממוסס. מלא מהם מבחנה והזרם לתוכה אויר מתוך ריאותיך בנשיפה בעזרת אבוּב-זכוכית. המים הצלולים ייעכרו, כי הסיד שהיה ממוסס במים התרכב עם דו-תחמוצת-הפחמן

שהיתה בתוך האויר שהכנסת למבחנה והיה לפחמת-סידן (הוא החומר היסודי של הגיר). אם הוא נקי מאד הוא לבן, כלומר, מחוסר צבע. ואילו הגיר אשר באדמה או באבנים תמיד אדמדם, אפור, חום – בהתאם לחומרים שהוא מעורב ודבוק בהם.

אם תוסיף להזרים אל תוך הגיר הנקי אשר בתוך המבחנה שלך, דו-תחמוצת-הפחמן, תשתומם לראות, כי הנוזל העכור יתחיל להתבהר ולהיות סוף סוף צלול לגמרי. נראה ברור, כי דו-תחמוצת-הפחמן אשר יצרה קודם את פחמת-הסידן, אם תהיה מצויה בשפע, תשנה לבסוף את החומר הזה, שאיננו מתמוסס במים, למין גיר מסיס. לגיר הזה קוראים דו-פחמת-הסידן. כי אמנם יש בו דו-תחמוצת-הפחמן בכמות גדולה כפלים מאשר בגיר רגיל.

הנסוי הזה יסביר לנו את פשר ההתמוססות האיטית של אבני הגיר בהשפעת דו-תחמוצת-הפחמן והמים, וגם את העובדא שהצמחים קולטים בתור חומר מזון את פחמת-הסידן, בשעה שדרך נימי השורשים אינם יכולים לקבל אלא חומרים ממוססים במים.

במקום להשתמש באויר-הנשימה לשם קבלת דו-תחמוצת-הפחמן, טוב יותר לחמם במבחנה מעט סודה לשתיה, לאחר שנסתום את המבחנה בפקק חדור צינור זכוכית, שאפשר להוריד את קצהו השני לתוך מי-הגיר. כי הסודה לשתיה מתפרדת על ידי החום ופולטת מחצית דו-תחמוצת-הפחמן שלה.

2. טפטף מעט חומץ על גיר או על רגב של שיש וראה את התוצאות. מהו שם הגז היוצא מן הגיר ומה הן סגולותיו? שקע את רגב הגיר או השיש כולו בתוך החומץ וראה מה ייעשה בו.

3. קח מעט חול, ערבבהו במים והוסף אל התערובת מעט סיד וראית כיצד יתקשרו גרגירי החול ביניהם בהתיבש המים.

4. קח מעט טיט, גבּל אותו במים והוסף עליו מעט גיר כּתוּש. לכשייבש, נסה לשברו וראית כי ישבר בנקל, בשעה שטיט יבש לא יישבר בנקל.


לפרק 26. (§ 26. קרקע שחור)

1. השתדל למצוא בקרקע שיירי צמחים וחומרים אורגניים רקובים למחצה. הדבר ייקל עליך יותר אם תשים את העפר במים. החומרים האורגניים יצופו.

2. מלא, בחורף, צנצנת מעפר הגינה. יישר את פני העפר ושים עלים נובלים מלמעלה. מצא באדמה שלשולים אחדים ושים אותם בצנצנת בין העלים. לאחר מכן עטוף את הצנצנת בנייר בלתי שקוף. כעבור כמה ימים הסתכל במעשי השלשולים בתוך הצנצנת וראית: א) כי השלשולים ריכּכוּ וערבבו את העפר שבצנצנת ועשאוהו תחוח ומחולחל. ב) את העלים שהיו למעלה הורידו למטה.

3. הנבט זרעים:

א) בעציץ מלא אדמה שחורה

ב) בעציץ מלא חול.

ג) בעציץ מלא טיט.

עקוב אחר הגדילה והתפתחות של הצמחים ורשום את התוצאות.


לפרק 29. (§ 29. טיוּב הקרקעות)

1. כתוב הרצאה על הנושא: “טיוב הקרקעות.”

2. כתוב שתי הרצאות בתור עבודת סיכום:

א) “כיצד מכשירים את הקרקע למזרע”?

ב) “קרקע גינתנו – הרכבו וסגולותיו”.


 

ביבליוגרפיה9    🔗


מגדיר לצמחי ארץ ישראל” – מאת א. אייג, מ. זהרי, נ. פיינבורן, הוצאת “העתון לבוטניקה”, מהדורה שניה מתוקנת ומרחבת.

מדריך לצמחי בר” – מאת ש. דובדבני וש. אשרוב, הוצאת “עם עובד”.

מגדיר מקוצר של צמחי א"י” – מאת אגרונום אוריהו פלדמן, הוצאת המחבר.

מצמחי הארץ” – חודש חודש וצמחיו – ציורים בהוספת באורים מאת י. אביזהר, ירושלים בית-הכרם.

מוסף לילקוט צמחים” – רשימת צמחים לתקופת השנה לפי אזורי הארץ, מאת י. אביזהר, בהוצאת מועצת המורים למען הקהק“ל בא”י.

מדריך להכרת הצמח” – (מתוך בעלי הפרחים ומכוסי הזרע) – מאת י. בן-חיים, הוצאת המחבר.

מדריך להכרת הצמח” – חוברת לעבודה עצמית ולחזרה מאת י. בן חיים, הוצאת המחבר.

על הצומח של ארץ ישראל” – מאת א. אייג הוצאת תחנת הנסיונות החקלאית, תרפ"ז.

גיאובוטניקה של ארץ ישראל” – מאת מ. זהרי, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר.

אוצר הצמחים” – אנציקלופדיה – מכלל ליגבות וגננות. מאת ב. ציזיק.

צמחית ארץ ישראל בציורים” – מאת מ. זהר ונ. פיינברון, ציירה רות קופפּל הוצאת “העתון לבוטניקה”.

מחזור הצומח והחי בארץ ישראל” – מאת א. שמאלי, הוצאת “מסדה”.

העשבים הרעים בארץ ישראל והדברתם” – מאת ד"ר מ. זהרי, הוצאת “ספרית השדה”.

ילקוט צמחים” – שמות המשפחות והסוגים מאת פ. אוירבך ומ. אזרחי. תר"ץ.

צמחי ארץ ישראל” – מלוני ועד הלשון – ירושלים תש"ו.

צמחי עבר הירדן” – עזבון אהרן אהרנסון. ערוך ע"י ה. ר. אופנהיימר. הוצאת אחיאסף.

________________


פרקים בתורת הצומח” – מאת ח. נמליך בהשתתפות ד. גזית הוצאת “מסילות”.

הצמח” – מאת ד“ר ש. ב. אולמן, הוצאת הספרים הא”י.

בוטניקה כללית” – רשימות לבחינת בגרות מאת ד"ר אלכסנדר ברש, דפוס הכפלה.

בוטניקה” – מאת מ. זהרי, הוצאת שטיבל.

שיחת אילנות ודשאים” – חוברת לעבודה ולקריאה בטבע ובחקלאות מאת י. מרגולין, הוצאת “אמנות”.

חיי הצמח בנסיונות” – ספר התלמיד. (מחזור ראשון – שתי חוברות; מחזור שני – ארבע חוברות) מאת י. מרגולין, הוצאת “אמנות”.

חיי הצמח בנסיונות” – מאת הנ"ל, ספר המורה – הוצאת “אמנות”.

100 נסיונות מחיי הצמח” – מאת אגרונום אוריהו פלדמן, הוצאת המחבר.

מזונות הצמח'” – א. פ. לאורי – תרגם א. פלדמן, “דעת”, הוצאת “קופת-הספר”.

חיי הצמח” – ק. א. טימיריאזב. תרגם ש. סבוראי, הוצאת הקבוץ המאוחד.

שיחות מחיי הצמחים” – פ. אוירבך, הוצאת “אמנות”.

מחזור המים בצמח” – ה. ר. אופהיימר וק. מנדל, הוצאת “ספרית השדה”.

פיסיולוגיה של הצמחים” – מ. אבן-ארי – דפוס הכפלה.

“הזית” (נושא מרכז) – י. מרגולין, הוצאת “אמנות”.

פרדס וגן” – י. וייץ – ספרית ארץ ישראל, הוצאת “אמנות”.

היער בארץ ישראל” – י. וייץ, ספרית ארץ ישראל, הוצאת “אמנות”.

צמחיאל” – אגדות ושיחות על צמחי א"י. מאת ב. ציזיק – הוצאת המחבר.

ארבעת המינים” – מאת י. מרגולין – הוצאת הלשכה הראשית של הקהק"ל וחברת “אמנות”.

____________


יבול החיים” – (על לותר בורבנק) מאת ו. הל, תרגם א. ל. יעקובוביץ, הוצאת “אמנות”.

גדול פרי הדר” – מאת ש. ידידיה – הוצאת ספרית “השדה”.

מדריך למשתלות” – מאת אגר' ל. קרופניק וד. צירקין, הוצאת הקבוץ המאוחד.

הזנת הצמח והזבול” – ל. קרופניק – הוצאת “דביר”.

ידיעת הקרקע” – מאת א. רייפנברג, שני חלקים, ספרית דני למדע פופולרי.

קרקע ומזון” – מאת רצ’קובסקי-רזיאל, ספרית דני למדע פופולרי.

מים וקרקע” – קבץ לעניני השקאה בעריכת זיטץ, הוצאת האינז’נרים.

הגינה העירונית” – מאת אגר' א. פלדמן – הוצאת המחבר.

גינת ירקות” – מאת ב. כפולר, הוצאת “שדה”.

לוח גן הירקות” – אטינגר – הוצאת תחנת הנסיונות רחובות.

גדול ירקות בארץ ישראל” – מאת א. ל. יפה.

טל ומטר” – שלשה חלקים – מאת ד"ר ד. אשבל – הוצאת “מסדה”.

תורת הזבול” – נ. שטוצר – “ספריה חקלאית”.


ירחונים מדעיים    🔗


“הטבע והארץ” – ירחון מדעי-פּופּולרי, המוקדש למדעי הטבע בדרך כלל ולטבע וגיאוגרפיה של א“י בפרט. מופיע בתל-אביב בעריכת אוריהו פלדמן. הכתבת: ת”א, רח' ממו"ס 4.

גליונות ללמודי הטבע” – הוצאת קהלת, העורך י. אביזהר, ירושלים בית-הכרם חוברות א’–י"ז.

השדה” – ירחון למשק החקלאי המעורב – מופיע בת"א; הכתבת: רח' אלנבי 126.


רשימת המונחים הנזכרים בספר    🔗


אֶנְדוֹסְפֶּרם. – רקמת מזון המצויה בתוך זרעים לצדו של העובר או סביבו.

אַנְקוֹל – קֶרֶס. זיפים קשים עקומים בקצותיהם, המכסים את הפרות אצל צמחים רבּים.

אִצְטְרֻבָּל. – פרי קִבּוּצי של

עצי המחט (אֹרן, ברוש) בנוי קשקשים קשים, מעוצים. בחיקם של הקשקשים נמצאים הזרעים. כשהאצטרֻבל גָמֵל, הקשקשים נפתחים והזרעים מתפזרים.

דּוּ-פְּסִיגִי. – א) זרע דוּ-פסיגי – זרע אשר העֻבָּר שבו נושא שני פסיגים. ב) צמח דו-פסיגי – צמח שבזרעיו ישנם שני פסיגים.

הַטְמָעָה. – שנוי חמרי המזון הבאים מן החוץ, עד היותם לחמרי הגוף החי.

זִיפִים. – שערות קָשוֹת.

חַד-פְּסִיגִי. – א) זרע חד-פסיגי – זרע אשר העֻבר שבּו נושא פָּסִיג אֶחָד. ב) צמח חד-פסיגי – צמח שבזרעיו ישנו פָסִיג אֶחָד.

חֲמָמָה. – מקום מיוחד לגדוּל צמחים בעוֹנת החֹרף, לפעמים בצורת בנין. גג החממה המשופּע לצד דרום עשוי חלונות. את החלונות סוגרים בלילה ומכסים במחצלות.

טַפִּיל (פַּרַזִיט). – בעלי חיים וצמחים החיים על גופם של יצורים אחרים או בתוֹכם ומתפרנסים במזונותיהם. הצמח הירוק שממנו יונק הטַפּיל נקרא בשם “פּוּנְדְקָאִי” או “בַּעַל-בּית”.

כַּפְתּוֹר. – נִיצָן שממנו מתפתח פרח.

מִנְבָג (sporangia). – קופסות זעירות, אשר בהן נוצרים ומתפתחים הַנְּבָגִים של הצמחים מחוסרי הפרחים.

מַצְצָנִים. – שרשים זעירים אשר הצמח הטַפּיל שולח לגופו של “הַפּוּנְדְּקָאִי”,‏ כדי לינֹק מזונות.

נֶבֶג (נְבָגִים). – גוּפיף זעיר מאד. הנוצר בצמחים מחוסרי פרחים לשם רְבִיָה.

נֶבֶט. – הצמח הצעיר בדרגת התפתחותו הראשונה.

נְבִיטָה. – ראשית התפתחותו של העֻבר שבתוך הזרע לנבט צעיר.

נִצָּן. – עָנָף צעיר מאד.

עֻבָּר (בתוך הזרע). – גוף זעיר ובלתי מפותח של צמח, בהיותו עוד בתוך הזרע. העֻבר מתפתח לנבט והנבט – לצמח.

עֳפָצִים (עֹפֶץ). – גִדּוּלים הנוצרים על הֶעלים אוֹ על הענפים של הצמחים, כתוצאה מעקיצת חֶרֶק.

עִשְׂבִּיָה (Herbarium). – אֹסף-צמחים שיובשו וסודרו באופן שטָתי.

פּוּנְדְקָאִי. – הצמח הירוק שאליו נטפּל הַטַפִּיל.

פְּטוֹטֶרֶת. – החלק הצר של העלה המחבר את הטָרָף (החלק הרחב והשָׁטוּחַ) אל הגבעול.

פִּיוֹנִית–פִּיוֹנִיּוֹת. – נַקְבּוּבִיוֹת

מיקרוֹסקוֹפּיות בִקרוּם העלה. דרכּן חודרים לפנים הגזים הדרושים לצמח לנשימה ולהטמעת הפחמן ודרכן מְאַיֵּד הצמח את עֹדֶף המים ופולט את החמצן של ההטמעה ואת החומצה הפחמית והמים של הנשימה.

פָּסִיג (פְּסִיגִים). – אחד מאברי העֻבר אשר בתוך הזרע. הפסיגים הם העלים הראשונים של הנבט הרך.

פֶּקַע (פְּקָעים). – מעין בליטות או גופיפים זעירים בחֵיק העלים אשר מהם מתפתחים העלים בעת הלִבְלוּב.

פְּרִי קַבּוּצִי. – קבוצת פרות הנוצרים בְּתִפְרַחַת צְפוּפָה.

צִיצִית. – קבוּצת שערות, זיפים או פְּלוּמָה בראש הִַזִּרְעוֹנִים (מין פֵּרות קטנים אצל צִמחי מִשפחת הַמָרְכָּבִים).

קְנוֹקֶנֶת (קְנוֹקְנוֹת). – אֵבֶר דומה לחוּט ארֹך המתפתח מֵעָלה או מענף. הקנוקנת נִכְרֶכֶת בצורה לוּליָנִית מסביב לצמחים אחרים או סומכוֹת, נאחזת ומחזיקה את הצמח כלו בקומה זְקוּפה (בגפן, באפון).

קַרְקֶפֶת. – צורת תִפְרַחַת:

הפרחים חרבים שנאספו יחד מחוסרי עֳקָצִים, והם “יושְבִים” מסֻדרים בצוּרַת חצי-כַּדוּר.

שׁוֹשֶׁנֶת. – סדור הֶעלים מסביב לִבְסִיסו של הגבעול בצוּרת מַעֲגָל. ‏העלים צמודים על פי רֹב לקרקע.

תִּפְרַחַת. – קבוצה של פרחים העולים על עוקץ משותף אחד.


מלון הצמחים    🔗

הנזכרים בּספר, חלק א'


עברית, רומית, גרמנית ואנגלית.


אֶבְקַלִּפְּטוּס (Eucalyptus)

אֲבַטִּיחַ (Cucumis citrullus) Wassermelone Watermelon

אֱגוֹז-הַמֶּלֶךְ (Juglans regia) Nussbaum Walnut

אַגָּס (Pyrus communis) Birnbaum Pear

אֵזוֹב (Majorana) Majoran Marjoran

אַיְלַנְתָּה (Ailanthus)

אִירוּס (Iris) Schwertlilie Flowerde Luce (Iris)

אֵלָה ארץ ישראלית (Pistacia palestina) Terebinthe Pistachio

אַלּוֹן (Quercus) Eiche Oak

אָפוּן (Pisum sativum) Erbse Pea

אַצָּה (Algae) Alge Sea-weed

אֶרֶז (Cedrus) Zedar Cedar

אָרָכִיס ר' בֹּטֶן

אֹרֶן (Pinus) Kiefer Pine

בֹּטֶן (בָּטְנֶה, בָּטְנִים) (Arachis) Erdnuss Peanut

בְּרוֹשׁ (Cupressus) Zypresse Cypress

בַּת-הַשִּׁטָּה (Robinia Pseudacacia) Robinie

גְּדִילָן (Silybum)

גֶּזֶר (Daucus carota) Möhre Carrot

גַּלְמוּשׁ (Fagus silvatica) Rotbuche Beech wood

גֹּמֶא (Cyperus papyrus) Papyrusschilf Papyrus

גֶּפֶן (Vitis vinifera) Weinstock Vine

דֻּבְדְּבָן (Prunus avium) Süsskirschenbaum Wildcherry

דַּבְקוֹן (Viscum) Mistel Misteltoe

דְּגָנִיִּים (Gramineae) Gräser Grass

דּוּדָא (דּוּדָאִים) (Mandragora officinarum) Alraune Mandrake

דּוּרָה (Sorghum haleppensis) Durrha Broom-corn

דְּלַּעְנִיִּים (Cucurbitaceae) Kürbisgewächse

דְּלַעַת (Curcurbita pepo) Kürbis Gourd

דְּלַעַת-הַנָּחָש (Beyonia) Zaunrübe Bryony

דֶּקֶל (תָּמָר) (Phoenix dactylifera) Dattelbaum Date

דַּרְדַּר (Centaurea) Wegdistel Centaury, Star-Thistle

הָגָה (Alhagi)

הֲדַס (Myrtus communis) Myrte Myrthe

הָדָר (Cytrus)

הֲדָרִיִּים (Aurantiaceae)

וֶלִינְגְטוֹנִיָּה-סֶקְווֹיָה (Sequoia gigantean)

זַית (Olea europea) Oelbaum Olive

חִמְצָה (Cicer) Kichererbse Chick-pea

חֲזָזִית (חֲזָזִיּוֹת) (Lichenes) Flechte Lichens

חִטָּה (Triticum) Weizen Wheat

חַמָּנִית (Heliantus annuus) Sonnenblume Sunflower

חִנָּנִית (Bellis perennis) Gäneseblümchen Daisy

חָרוּב (Ceratonia Siliqua) Johannisbrothaum Carob-tree

חַרְחֲבִינָה (Beyngium) Feld-Männertreu Burton Suake-Root

טַבַּק (Nicotiana) Tabak

טַחַב (Musci) Moos Moss

טַיּוּן (טַיּוּן דָּבִיק) (Inula viscosa)

טְלָלִית (Drosera) Sonnentau Sandew

יַלְקוּט-הָרוֹעִים (Capsella Bursa Pastoris) Hitentäschchen Sheperd’s Purse

יַנְבּוּט (Prosopis Stephaniana)

כְּלִיל הַחֹרֶשׁ (Cercis Siliquastrum)

כְּרוּב Brassica oleracea)) Kohl Cabbage

כְּרוּבִית (Brasica oleracea var. botrytis) Blumenkohl Cauliflower

כַּרְכּוֹם (Crocus) Krokus Crocus

כְּשׁוּת (Cuscuta) Hopfen Hop

כְּתֵמָה עֲבַת שָׁרָשִׁים (Thrincia tuberosa)

לִבְנֶה רְפוּאִי (Styrax officinalis)

לֹע-הָאֲרִי (Antirrhinum majus) Löwenmaul Snap-dragon

לוּף (Arum) Aronstab Arum

מִימוֹזָה בַּיְשָׁנִית (Mimosa pudica)

מְלַפְפוֹן (Cucumis sativus) Gurke Cucumber

מָרְכָּבִים (Compositae) Korbblütler Composite

נַרְקִיס (Nacissus) Narzisse Narcissus

סַבְיוֹן (Senecio) Kreuzkraut Groundsel

אסִירָה-קוֹצָנִית (Poterium spinosum)

סֶלֶק (Beta vulgaris) rote Rübe Beet

סִרְפָּד (צוֹרֵב) (Utrica) Nessel Nettle

עֲדָשָה (Ervum lens) Linse Lentil

עֻזְרָד (Crataegus ozarolus) Weissdorn Azarole

עֲלֶקֶת (Orobanche) Sommerwurz Broom-rape

עֲרָבָה (Salix) Weide Willow

פּוֹל (Faba vulgaris) Bohne Bean

פִּטְרִיּוֹת (Fungi) Pilze Mushrooms

פָּרָג (Papaver) Mohn Poppy

פִּשְׁתָּה (Linum) Flachs (Lein) Flax

צַבָּר (Opuntia Ficus-Indica) Fackeldistel Pricklypear

צָלָף (Capparis spinose) Kappernstrauch Throny caper

צְנוֹן (Raphanus sativus) Rettich Radish

צַפְצָפָה (Populus) Pappel Poplar

קוּרְטָם (Carthamus palestinus)

קוֹרָנִית (Thymus) Thymian Thyme

קִטְנִיוֹת (Leguminosae)

קִיקָיוֹן (Racinus communis) Wunderbaum Castor oil plant

קַנְבּוּס (Cannabis sativa) Hanf Hemp

קִשׁוּא (Cucumis)

רִמּוֹן (Punica Granatum) Granatäpfel Pomegranate

רַקֶּפֶת (Cyclamen) Alpenveilchen Cyclemen

שַׁבְרָק (Ononis) Hauhechel Ononis

שָׁזִיף (Prunus domestica) Pflaumenbaum Plum

שִׁטָּה (Acacia) Akazie Acacia

שֵׁן-הָאֲרִי (Taraxacum) Löwenzahn Dandelion

שְׁעוּעִית (Phaseolus) Bohne Bean

שִׁפּוֹן (שִׁיפּוֹן)10 (Avena) Hafer Oat

שָׁקֵד (Amygdalus communis) Mandelbaum Almond

שָׁרָךְ (Filix) Farn Fern

שְׂעוֹרָה (Hordeum) Gerste Barley

תְּאֵנָה (Ficus carica) Feigenbaum Fig

תּוּרְמוֹס (Lupinus thermis) Lupine Lupiae

תּוּת (Morus) Maulbeerbaum Mulberry

תִּירָס (Zea mays) Mais Corn (Maize)

תִּלְתָּן (Teyfolium) Klee Clover, Trefoil

תַּפּוּחַ (Pyrus malus) Apfelbaum Apple

תַּפּוּחַ אֲדָמָה (Solanum tuberosum) Kartoffel Potato


 

חלק שני: השורש. העלה. הגבעול    🔗


הַשׁורֶשׁ    🔗


§ 30 השורש לצורותיו.    🔗

נזכור נא כי לעוּבּר הנתון עדיין בתוך קליפת הזרע ישנם כבר כמה מאברי הצמח. מבין כולם מתבלט ראשונה בשעת הנביטה השורשון, שיהיה אחר כך לשורש ראשי הנקרא בשם “עיקר”. “העיקר” יסתעף לשורשים שניים, אשר בקצותיהם, כמו בקצהוּ הוא, תעלינה נימים דקות כסיבי צמר-גפן. נימים אלה הם למעשה תאים ארוכים מלאי חיים. (ציור כ"ה).


ציור – עמ' 6.png .


כך הוא הדבר בצמחים דו-פסיגיים. אוּלם בחד-פסיגיים מפסיק השורש הראשי את התפתחותו וממעל לו

מופיעים שורשים אחרים המשיגים אותו ועולים עליו באורכם במשך הזמן וכך נוצרת ציצת שורשים. (ציור כ“ו, כ”ז).

אצל צמחים רבים יתארך השורש העיקרי עד מאוד (אצל החַרְחֲבִינָה, הַדַּרְדַּר, הַסִּירָה הַקּוֹצָנִית ועוד). ‏ויש אשר יהיה לשורש עבה, כגון אצל הגזר, הצנון וכו' (ציור כ"ח) ויש גם אשר השורש העיקרי לא ישיג את סעיפיו שיעלו עליו באורכם, כמו בקיקיון, בפול, באפוּן ועוד (ציור כ"ט).


ציורים – עמ' 7.png

הריוח בין בסיס השורש העיקרי ובין השורשים היוצאים ממעל לו גדול הרבה יותר מאשר בחיטה. הם נראים יפה כשורשים נוספים.


ציורים עמ 8.png

§ 31 השורש נוטה כלפי מטה.    🔗

בניגוד לגבעול הפונה למעלה מכוונת צמיחתו של השורש תמיד כלפי מטה. הניסויים הוכיחוּ, כי הַמְכַוֵּן תכנית-צמיחה זו הוא אך ורק כוח משיכת הארץ, אשר גם השורש וגם הגבעול נתונים להשפעתו. והנה אחד הניסויים הפשוטים המבליטים את התופעה הזאת ביתר בהירות. נשים שורה של נבטים בין שתי לוּחיות, אחת מהן עץ והשניה זכוכית, (או שתיהן זכוכית), ארכן בערך 20 ס“מ ורחבן 15 ס”מ. נשכיב אחת הלוחיות על השלחן ונכסה את פניה בניר-סופג רטוב. נסדר על הניר הזה בשורה אחת אופקית מספר נבטי שעורה, חיטה או נבטים קטנים ודקים אחרים. נכסה את הלוחית נושאת הנבטים בלוחית השניה. נחבר את שתי הלוחיות בחוּט. נשקיע את אחת משפות המכשיר בתוך כלי עם מעט מים באופן שהוא יוכל לעמוד זקוף וששורת הנבטים תימצא במצב אופקי וכל נבט ימשיך את צמיחתו בדרך טבעית, כששורשו נטוי כלפי מטה וניצנו כלפי מעלה. כעבור יום או יומיים, כשנראה כי הנבטים צומחים כרגיל, נהפוך את המכשיר בזוית ישרה ונעמיד על ידי כך את שורת הנבטים שתהיה מאונכת לפני השלחן (או הקרקע). כל נבט יקבל אז מצב אופקי, שורשו כלפי מזרח וניצנו כלפי מערב, או שורשו כלפי דרום וניצנו כלפי צפון. והנה כעבור יום או יומיים אחרי הפיכה זו נהיה עדים לשינוי במצב השורשים והניצנים. הראשונים יתכופפו כלפי מטה אל הארץ וימשיכו את צמיחתם במצב מאונך לפני הקרקע או לפני השלחן וכן יעשו הניצנים אבל בכיוון נגדי, כלפי מעלה.

יש אשר יעמיק השורש בתוך האדמה מטרים אחדים ובפגשו מעצור בדרכו יסור קצת הצידה, כדי להמשיך אחר-כך את דרכו בקו מאונך בכוון לפני הארץ. את תגובת השורש על כוח משיכת הארץ מכנים בשם “גֶיאוֹטְרוֹפִּיוּת חִיּוּבִית”. במה דברים אמורים? בשורש העיקרי, (ב“עיקר”) אבל סעיפי השורש, הנקראים שורשי-משנה, סרים הצידה ומהוים עם העיקר זויות חדות וגם קהות. אגב, גם הגורם לכיוון אלכסוני זה של סעיפי השורש הוא כוח משיכת הארץ. התועלת שבכל הנטיות האלה של השורשים גלויה לפנינו, כי רק בדרך זו ניתנת האפשרות לחלק הזה של הצמח להיאחז יפה בקרקע ולהנות ממנה במדה מרוּבה.


§ 32 רק בקצהו יגדל השוֹרש.    🔗

לפי מידת גידוּלוֹ של הצמח כולו ילך ויגדל גם השורש. אולם אזור צמיחתו באורך מוגבל הוא ומקומו בקצהו התחתון. על-ידי ניסוי קל נוכל להוכח בזה: בנסורת-עץ לחה נשים זרעי אפוּן את שעועית. כשיתחילו הזרעים לנבוט, והשורשון יבצבץ ויתארך, נסמן עליו בדיו כעשרה קוים דקיקים, מרוחקים אחד

מהשני במידה שוה. אחר-כך נשיב את הנבטים למקומם למען ימשיכו את צמיחתם. כעבור יממה נסתכל בשורש ונמצא, כי הרווחים בין קו אחד לשני גדלוּ רק באזור הקוים התחתיים – סימן כי רק כאן גדל והתארך השורש (ציור ל').

הבדיקה ‏ הָאַנַטוֹמִית מוכיחה, כי בקצה השורש חבויה קבוצה קטנה של תאים, בעלי כֹח-הִתְרַבּוּת מיוחד, הנקראים תָּאֵי-אֵם. תאים אלה אינם פוסקים מֵהִתחלק וּמֵהַרְבּוֹת תאים העלולים להתאים את צורתם וטבעם לתפקידים שונים. מהם,


ציור – עמ' 10.png

ציורים – עמ' 11.png

הערה: אנו קוראים פה בשם “תאי הנימים הספגניות” את התאים המוכשרים להתארך בכוון מאונך לאורך השורש ולהוות נימים ספגניות. אבל לא כל התאים האלה מתארכים. למשל, כל התאים האלה שבקצה השורש הקרובים לשריון אינם מתארכים וגם באזור עצמו של הנימים הספגניות ישנם תאים חיוניים רבים בין הנימים שאינן מתבלטות החוצה ועל ידי כך נשארים רוחים בין הנימים הספגניות.


מהתאים-הצאצאים,‏ מתהוים הצינורות השונים, הסיבים, והתאים החיים הרכּים אשר ביניהם ומחוצה להם. כל אלה תופשים את מקומם למעלה מתאי-האם, לצידיהם וגם במקצת למטה מהם (ציור ל"א).

קבוצת התאים-היוצרים הזאת הולכת ונדחקת למטה על ידי רקמות התאים המתהוות על גבה. אולם היא איננה נשארת ערומה בחלקה התחתון ואיננה נוגעת בקרקע שהיא נלחצת אליו. בהיותה מוגנת ברקמת תאים בני-חלוף המהוים כעין תכריך לה. התכריך הזה מוצאו גם הוא מקבוצת תאי-האם, אבל רק מהתחתונים שבהם, שגם דרכם להתחלק בקביעות, אולם כּך שצאצאיהם נשארים למטה מהם ולא על גבם. תאי התכריך האלה אינם מפריעים לשורש ולסעיפיו בדרכם, כי הם אינם בני-קימא, אלא הולכים ונובלים במידה שהתאים החדשים הצעירים יותר מרחיקים אותם מתאי-האם. הם מתמלאים שַׁעַם ונשחקים סוף סוף על-ידי הלחץ והחיכוך הבלתי פוסקים של קצה השורש. ההולך ומעמיק וחופר בקרקע בתמידות.


§ 33 תּפקידי השוֹרש.    🔗

שנים הם התפקידים הראשיים שהשורש ממלא בחיי הצמח. עד כמה מתאים השורש לתפקידים הללו ניוכח להלן:

התפקיד הראשון. כל מי שניסה לעקור צמחים מן הקרקע ידוע לו, כי לפעמים דרושה התאמצות

מרוּבה לכך. לגבי הרבה צמחים דבר זה הוא למעלה מכוחותיו של בן-אדם ואין לדבר על אילנות גדולים המכּים שורשים עמוקים בקרקע והעומדים בפני כל סופה (ברצות בעל-האגדה שבתלמוד לרומם על נס את מעשי גבורתם של גבורי יהודה במרד בר-כוכבא בחר לו בלשון-הפלגה זו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מלבנון לא היה נספּח לצבאו של בר-כוכבא). השורש מתפשט בקרקע ונאחז בו. בה בשעה חודר העיקר בקו מאונך. למטה מתפשטים השורשים הנוספים לצדדים באלכסון ומחזיקים באופן זה את הגזע במצב זקוף ובטוח כּחבלים אלה, המחזיקים את התוֹרן בפני כל רוח שאינה מצויה.

התפקיד השני. תפקידו השני והחשוב ביותר של השורש הוא לינוק מהאדמה את המים ואת המזונות

הממוססים בהם הדרושים לצמח כולו, גם לשורש וגם לגבעול הנישא על גבו.


§ 34 היונקות והנימים הספגניות שעליהן.    🔗

בנסותנו לעקור צמח מן האדמה, לא יעלה בידנו לשלוף אותו מן הקרקע עם כל חלקי השורש הדקיקים. הרבה יונקות תינתקנה ותישארנה בקרקע בהיותן דקות ועדינות ובהיותן צמודות יפה בגרגירי האדמה אשר חדרו בה. אולם אם הצמח צעיר מאד (בגיל של נבט) ואם הוא זרוע בחול, נוכל להוציאו שלם ממקום צמיחתו, אבל השורש יהיה מכוסה כלו עפר, היינו גרגירי חול (ציור ל"ב). לא יעלה בידנו לנער מעליו את


ציור – עמ' 13.png

העפר, כי הוא דבוק בו. רק על-ידי טבילה פעמים אחדות במים פושרים ובזהירות נצליח לשחררו מרוב גרגירי החול. אחרי הרחיצה נשים את הנבט בכלי רטוב ונכסהו בניר סופג רטוב וכעבור שעה קלה נסתכל בשורש ונראה כי זרוע הוא לכל אורכו נימים דקיקות. כל אחת מהנימים הזעירות הללו איננה אלא תא חי, ארוך מאד וצר. התאים המארכים האלה, שכל כוחם אינו אלא בחיוניותם וברכוּתם, מחוננים, כמו כל תא חי, בכשרון לספוג מים יחד עם חלק מהחומרים הממוססים בהם. מקומן של הנימים השואבות הללו תמיד אך ורק בחלקי השורש הצעירים במרחק קטן מעל לתכריך השורש. ובה במדה שהשורש מתפתח ומסתעף ומתעמק באדמה, מִתְנַוְּנוֹת הנימים הספגניות הקימות וחדשות צצות למטה בחלקיו הצעירים. יוצא “שאזור” הנימים הספגניות יורד לאט לאט בשורש העיקרי ולצידיו בסעיפיו, חודר ומגיע תמיד למקומות חדשים ותר לו באופן כזה אחרי מקורות מזון חדשים. מספר הנימים הספגניות בצמח אחד גדול מאד. בוטנאי אחד חישב ומצא, כי בצמח גָמֵל אחד של חיטה עולה מספרן עד ל-20 מליון. ואילו היינו באים למתוח את כולן לאורך, היינו מקבלים חוט המגיע באורכו ל-20 קילומר! מכאן יש להסיק עד כמה מוכשר השורש על-ידי הסתעפות דקה מן הדקה לינוק מכל גרגירי העפר שבסביבתו – ואפילו מהזעירים ביותר.

להלן נלמד, כי המים הנקלטים על-ידי השורשים מתאידים ונפלטים דרך העלים. את חסרון המים שהתאידו ממלא תמיד השורש באמצעות הנימים הספגניות בעיקר, ועל ‏ ידי כך נוצר זרם קבוע וקים דרך גופו של הצמח (ציור ל"ג). ביום שרב וחרבוני קיץ כשהעלים מוארים מאד ע"י קרני השמש, מרובה


ציור – עמ' 15.png


כמות המים המתאידים דרך העלים מכּמות המים שהשורשים יונקים מן הקרקע, כי אין הנימים הספגניות מספיקות לשבור את הצימאון. כמתעלפים יעמדו הצמחים בעונת הבצורת וסכנה צפויה לקיומם.

ומתוך הלכה – למעשה: מן הנסיון שבחיי יום יום ידוע. כי בשעה שמעבירים איזה צמח ממקום למקום. מעתיקים אותו יחד עם האדמה שמסביב ל“מערכת השורשים”, כדי שלא תיפגענה הנימים הספגניות. לאחר זה פוקדים את הצמח לעתים קרובות להשקותו, כי למרות כל אמצעי הזהירות נפגעו בכל זאת הנימים הספגניות במידת מה ועל ידי כך הוקטן שטח המגע הפעיל עם העפר הרטוב.

את עונת העתקת הצמחים קובעים הגננים לסתיו, לעונת החורף וגם לראשית האביב. ושתילי עצים ושיחים כמו גפנים, גלעיניים וכדומה – שותלים אותם כשאין עליהם עדיין עלים ואין ההתאידות קיימת. ונכון יעשו הגננים, אשר בהעתיקם צמחים נושאי עלים יקטפו חלק מעליהם, כדי להקטין את ההתאידות.


§ 35 תוֹפעת האוֹסמוֹס.    🔗

למדנו, כי הגורם העיקרי לחדירת מים מן האדמה לתוך הצמח הן הנימים הספגניות. הדגשנו, כי נימים אלה אינן אלא תאים חיים אשר בכוח החיוניות שלהם הם, כמו כל תא חי, מחדירים מים. לבל יראה הדבר כעין מסתורין וכדי לברר מהו ענין החיוניות של התא לגבי כוח החדירה של המים, צריך להפנות את לבנו אל תכונת החומרים בכלל בהיותם ממוססים. קודם כל עלינו להכיר את העובדה, כי חומר ממוסס במים הוא למעשה מפורד מאד עד למוֹלקוּלוֹת שלו והוא דומה לחומר שהתאיד בכוח החום והיה לגז. המוֹלקוּלוֹת של החומר הממוסס בהיותן חפשיות מתנועעות בתוך המים. אנחנו אמנם לא נוכל לראות את התנועה הזאת, כי המוֹלֶקוּלוֹת הזעירות אינן נראות לעינינו, אבל אפשר להוכח במציאותה לפי העובדה: אם נזרוק, למשל, חתיכת סוכר לתוך כוס מים, החומר ברוב כבדו ישקע אל תחתית הכלי. אולם כעבור שעות אחדות, כשנטעם מהמים העליונים שבכוס, נרגיש בהם מתיקות. איך אפשר לבאר את דבר מציאות הסוכר גם בשכבת המים העליונה. למרות הכובד של החומר הזה הגדול מכובד המים, אם לא בתנועת המולקולות של הסוכר הממוסס? משל למה הדבר דומה? למי בושם שנשפכו בפינת החדר וכעבור שעה קלה מרגישים בריח הנעים בכל חלל החדר.

והריח הזה הלא אינו אלא מוֹלקוּלוֹת ‏ הבושם המתעופפות בכל חלל החדר ובכל הכוונים, עד שהן חודרות

גם לתוך נחירי אפנו. החומר הממוסס דומה, איפוא, במובן זה לגז או לאֵד. אולם מהו ענין תכונה זו של חומר ממוסס לגבי חדירת המים אל תוך תאים חיים?

עוד ניסוי אחד והקשר שבין שני אלה יתברר. נקח חלק קטן ממעיים באורך של 10 ס"מ. נסתום פה אחד של קטע


ציור – עמ' 17.png

המעיים על-ידי קשירה בחוט ונקבל מין שלפּוּחית. נמלא אותה מים המכילים סוכר בתמיסה. עכשיו נחבר את שפת השלפוחית לצנור זכוכית דק וגבוה כמטר בערך. נהדק יפה יפה את עור השלפוחית אל הצינור ואח"כ נכניס את המכשיר אל כלי מלא מים פשוטים עד הצינור (ציור ל"ד). נרשום קו על הצינור בדיוק במקום שהגיעו אליו הנוזלים. כעבור שעה קלה נראה את פני המים בצינור והנה הם עלו ועלית המים תימשך במשך שעה ארוכה. לתופעה זו, של חדירת מים בכוח מתוך הכוס לתוך השלפוחית, קוראים בשם

“אוֹסמוֹס”. עלית המים נגרמת ללא כל ספק על ידי הסוכר המימוסס בתוך השלפוחית, כי בלעדי תמיסה זו אין כל חדירה. העובדה שהמים עולים לתוך הצינור מוכיחה, כי יש כאן פעולה. ומה הוא הגורם לפעולה הזאת? מהו הדבר המעלה מים למעלה? אין זה אלא החומר. אשר בהמצאו במצב של תמיסה הוא גם בעל כוח-עבודה. יש בו אנרגיה יותר מאשר בחומר מוצק שאינו ממוסס במים. לא נעסוק עכשיו בתאור דרך הפעולה הזאת: באיזה אופן גורמות תנועות מולקולות הסוכר ודפיקותיהן בפנים השלפוחית על דפנותיה, לכך שיחדרו מים מבחוץ פנימה. לנו חשוב גילוי התופעה עצמה והבירור, כי המולקולות החופשיות של החומר הממוסס המתנועעות בתוך המים והנעצרות על ידי הדפנות של השלפוחית הן הן הגורמות, בדפיקותיהן על הדפנות האלה מבפנים, לחדירות מים מבחוץ פנימה בכוח רב. אולם התנאי העיקרי להתגלות הכוח הזה הוא התכונה המיוחדת של השלפוחית להעביר מים דרך דפנותיה ולעצור בעד החומר

הממוסס במים האלה. בשלפוחית עשויה ניר סינון לא יצליח הניסוי. כי דרך הניר הזה עוברים גם מים וגם החומר הממוסס בהם במידה שוה.

והנה בענין שלנו הנימים הספגניות של השורש, כל אחת מהן דומה לשלפוחית זו שבניסוי שלנו. התא החי המוארך הזה מזוין בקרוּם של תָּאִית, שאיננו ממלא אמנם כאן שום תפקיד, אוּלם קרום זה מרופד בפנים פְּרוֹטוֹפְלַסְמָה. כלומר הגוף החיוני העיקרי של התא שהוא בעל תכונה מיוחדת לגבי תמיסות. המים עוברים דרכה, כלומר דרך הפרוטופלסמה, בלי הפרעה, אבל החומר הממוסס במים מתעכב באופן יחסי על ידה. כל נימה ספגנית מכילה בקרבה מיץ, היינו תמיסה מרוכזת אם מעט ואם הרבה, אולם תמיד מרוכזת יותר מתמיסת הנוזלים אשר בקרקע. מובן, איפוא, כי במצב זה יחדרו מים מן האדמה לתוך הנימה.

ננסה-נא להשקות את האדמה מסביב לצמח11 ] בתמיסה מרוכזת של סוכר. לא תעבור שעה קלה והצמח יוריד את ראשו, כי המים שבתוכו יעזבו אותו ויחדרו דרך הנימים אל הקרקע, המכיל תמיסה מרוכזת יותר מזו שבתוך הנימים ובתוך כל תאי הצמח.


§ 36 הצמח והמים.    🔗

לפי מראה העלים אפשר להכיר היש לו לצמח מים די צרכו או שהוא חש בהם מחסור. אם הם רעננים וירוקים –סימן שיש לו מים בשפע; ואם נובלים הם – סימן שחסרים להם מים. כמתעלפים יעמדו הצמחים בעונת בצורת וסכנה צפויה אז לחייהם, אולם די לנו לצקת מים על הקרקע שמסביב לגבעולם, כדי שהעלים יקבלו שוב את הגַּוֶָּן הירוק-רענן ואת גמישותם. במקומות אשר כמות המִשְׁקָעים מצומצמת עלובה הצמחיה או נעדרת לגמרי ולדוגמה ישמש לנו המדבר. הצמח הוא גוף אורגני ושום גוף אורגני, כחי כצומח, לא יוכל להחזיק קיום בלי מים. נקרא את אשר נאמר “עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת” בירמיהו:

"בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה,

כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ –

בֹּשׁוּ אִכָּרִים, חָפוּ רֹאשָׁם.

כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב,

כִּי לֹא-הָיָה דֶּשֶׁא.

וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל-שְׁפָיִם,

שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים,

כָּלוּ עֵינֵיהֶם, כִּי-אֵין עֵשֶׂב".

אכן, “וַיִמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לֹא הָיָה” – קללה רבה היא.

מה היא כמות המים המצויה בגופו של הצמח? כדי לענות על שאלה זו נעקור צמח רך, נפריד מעליו את העפר שדבק בשורשיו ונשקלהו במאזנים. לאחר זה ניבשהו יפה יפה ונשקלהו שוב. אז ניוכח, כי משקלו פחת בהרבה: המים התאידו מקרבו והפחת עולה לשמונים ולפעמים גם לתשעים אחוז; ובצמחי-המים גם ל-95 אחוז. עלים עסיסיים, גבעולים ירוקים, אבטיחים וכדומה מכילים בקרבם למעלה מ-95% מים. זרעים יבשים והקליפה שעליהם וכן גם העצה של גזעי האילנות מכילים מים במידה פחותה, אולם גם בהם יימצאו כ-10% מים.

אכן המים תופשים מקום חשוב מאד גם במבנה הצמח וגם בחייו, כי הרי המימן והחמצן המהוים את המים נמנים בין חומרי הבנין שלו. הפלסמה, היא החומר היסודי של כל תא חי מורכבת בעיקר פחמן. חמצן, מימן וחנקן. גם בחומרי המזון הנוצרים ע"י הצמח והם: סוכר, עמילן, תאית וחלבון, – המימן והחמצן נמנים בכולם בין חומרי הרכבם.

אולם לא פחות חשוב גם תפקיד המים החפשיים בצמח. המלחים המצויים בקרקע והמשמשים מזון לצמחים יכולים לחדור לתוכם אך ורק כשהם ממוססים במים ורק בעזרת המים האלה יוכלו להתרומם ולהגיע אל העלה, המשמש מעבדה נפלאה, בה יעבד הצמח את מזונותיו. המים האלה ממלאים את תפקיד העברת המזונות, אינם מתקשרים ברובם אל גוף הצמח וגם אינם מתעכבים בו לזמן רב. אחרי מלאם את תפקידם הם נפלטים על ידי העלים. במשך עונת-צמיחה אחת עולים המים האלה במשקלם פי כמה על משקל הצמח עצמו. כך, למשל, חשבו ומצאו, כי במשך 140 יום מאידת החמנית 66 ליטר מים והאלון – 1,000,000 ליטר!



§ 37 מלבד המים נוטל הצמח מן הקרקע כעשרה מיני חומרים יסודיים.    🔗

מתוך הניסוי שעשינו בפרק הקודם נוכחנו, כי כ-90 אחוז ממשקל גופו של הצמח היו המים והם התאידו ו-10 אחוזים ממשקלו נשארו. בו, בחלק יבש זה, חבויים בודאי חומרי המזון שנקלטו ועובדו בתוך גופו בעודו בחיים. חומרי המזון הללו, כפי שכבר הזכרנו, באים משני מקורות הפרנסה של הצמח: המים והמלחים השונים באים מהקרקע (דרך השורש) ודו-תחמוצת-הפחמן באה מהאויר (דרך העלים). כדי לראות בעליל אילו מחומרי המזון הללו תופשים את החלק המכריע בגופו של הצמח היבש, נעשה ניסוי פשוט וקל: נקצץ לחלקים את הצמח שנתיבש, נשרפהו, נאסוף את אפרו ונשקלהו וראינו, כי משקל האפר שנשאר מן השרפה איננו מגיע גם לחלק העשירי ממשקל הצמח היבש. יותר מתשעה חלקים ממשקל גופו של הצמח היבש עלו באדים ובגזים, היינו במים ובדו-תחמוצת-הפחמן, שבאו בעיקר מהפחמן, החמצן והמימן בצירוף החמצן שבא מן האויר בתהליך הבעירה. פחות מהחלק העשירי שבו נשאר במקום והוא האפר שאיננו בר-דליקה ואיננו עלול כבר להישרף גם בדרגת חום גבוהה.

הבחינה החימית מוכיחה, כי האפר מכיל בקרבו את כל החומרים שהצמח יונק מן הקרקע, חוץ מהחנקן. אשר בשעת הבעירה הוא עולה בתור תחמוצת החנקן. נסה לשים אפר במים ונוכחת, כי בחלקו הוא מתמוסס ובחלקו יעכיר את המים. האפר הזה בא מהמלחים שהצמח קיבל מן האדמה במצב של תמיסה, אבל על-ידי הבעירה חלו בהם שינויים. הסידן, למשל, שחדר אל הצמח בתור מלח ממוסס, הוא עכשיו במצב של חומר בלתי מתמוסס, היינו פחמת-סידן (גיר), וכן גם המגניון.

אמנם הגופים המינרליים הם חלק קטן ממשקל כל גופו של הצמח, אבל המעט הזה חשיבותו רבה עד למאד. הצמח יהיה בריא אם כל עשרת מיני היסודות ימצאו לו. אולם אם ייעדר אחד מהם לא יגדל הצמח, מראהו יהיה חיור וחולני או ימות.


§ 38 עוד על חדירת חומרים אל תוך הצמח.    🔗

מכל האמור לעיל נראה ברור, כי יחד עם המים חודרים אל תוך התאים גם חמרים המתמוססים בתוך המים האלה. אולם בדבר זה יש משום סתירה למה שלמדנו מתוך ניסויים, כי חדירת המים אל תוך הצמח נעשית בכוח האוסמוס וכי הכוח הזה תלוי בתכונת התא לעצור בקרבו חומרים שמטבעם להתמוסס במים. איך נשלים בבת אחת גם עם האפשרות של מעבר חומרים בתמיסה מתא אל תא וגם עם קיום כוח אוֹסמוֹטי המבוסס רק על מעצר חומרים ממוססים בתוך הפלסמה?

אפשר לסכם את ההשערות השונות בענין זה, שהגיעו אליהן אנשי המדע על יסוד ניסויים, בהנחה כי אם קיים מעבר חומרים מן החוץ לתוך תאים חיים וכן גם מתא אחד למשנהו, הרי המעבר הזה איננו חפשי כמעבר המים שהחומרים ממוססים בהם. כל תא המקבל נוזלים מִשְׁכֵנוֹ בכוח האוסמוס, כלומר בכוח החומרים הממוססים שבקרבו, מוכן להעביר לתא אחר בעל כוח אוסמוטי גדול משלו לא רק מים, אלא

גם חלק מהחומר שגרם לכוח האוסמוטי שהוא נושא בקרבו. אבל רק חלק ממנו ולא את כולו. במקום החלק הזה, החודר אל תוך התא השני, יקבל עם המים כמות חומר מקבילה משכנו בעל כוח אוסמוטי קטן משלו.

ועוד: חדירת חומרים מן האדמה יחד עם המים אל תוך הנימים הספגניות של השורש ומן הנימים האלה אל תוך התאים השכנים שבפנים הגוף (ראה ציור ל"ג) אפשרית רק בתמיסה קלושה. ואמנם במצב כזה של תמיסה קלושה נמצאים כל חומרי האדמה שתכונתם להתמוסס במים. כי גם אם תתרבה בתוך האדמה כמות חומרים כאלה, הרי ייספחו ברובם אל היסוד הדבקי שבקרקע (טין וְרַקְבּוּבִית) והמים לא יקבלו מהם אלא מעט. נוכל לתאר לעצמנו, כי הפלסמה של התא רגישה מאד למולֶקולות של החומרים האלה וסוגרת את עצמה בפניהם כשהם באים בהמונים. עצם הרגישות של הפלסמה איננה דבר שבדמיון בלבד. עובדה היא, כי מכל החומרים השונים המצויים בקרקע מקבל הצמח רק מספר מוגבל (ראה בפרק הקודם), והשאר כאילו מתדפקים על דפנות התאים החיים, אולם הכניסה אסורה עליהם…

ההסתכלויות בתפוצות צמחים באדמות שונות והניסויים הנלוים אליהן הוכיחו, כי ישנם צמחים שלא חוֹננו בתריס זה לגבי חומרים המזיקים להם ואלה לא יגדלו באדמה העשירה בחומרים האלה. הצמחים הידועים בשם “בּוֹרְחֵי הסידן” הם אלה שגופם קולט מדו-פחמת הסידן באדמה העשירה בגיר (פחמת סידן) וזה מזיק להם ואינם יכולים להמשיך את חייהם באדמה זו.

אכן, בעלי בחירה הם היצורים החיים (התאים) ובכוח תכונה נפלאה זו הם הולכים וכובשים להם את מקומם בטבע.



§ 39 תרבית מים.    🔗

הניסויים הוכיחו, כי הצמח נוטל מן הקרקע ביחוד את החומרים המינרליים הללו. וכי דוקא החומרים האלה נחוצים לו. ניבטו זרעים במים מזוקקים (טהורים מכל תערובת) ואחר כך העבירו נבט אל בקבוק מלא מים מזוקקים גם הם. שמו את הצמח הרך אל תוך צואר הבקבוק באופן ששורשיו שקעו במים. כעבור זמן מה התנוון הנבט. והנה כאשר שמו לתוך המים המזוקקים אשר בבקבוק את כל החומרים המינרליים הדרוּשים לחיי הצמח ושורשי הצמח הרך השני שקעו בתמיסה המזינה, גדל הצמח יפה. בכל הניסויים היו גם כאלה אשר גרעו בהם את האחד מהחומרים הללו ונוכחו לדעת, כי העדרו של יסוד אחד משפיע לרעה על הצמח.

ניסויים אלה הוכיחו כי תמיסה של 2 חלקים לאלף יפה לצמחים ותמיסה חריפה מזו מזיקה להם. עכשיו ברי לנו מדוע מוכרח הצמח להעביר דרך גופו במשך עונת הצמיחה כמות מים כה רבה.

באופן כזה אפשר לספק מזונות לצמחים לא רק על מנת שיחזיקו קיום. הצמחים הללו “גידוּלי המים” מגיעים גם להתפתחות שלמה, מפריחים פרחים ומזריעים זרע.


§ 40 הצמח קולט גם חומרים שאין בתכונתם להתמוסס במים.    🔗

ישנם חומרים אשר אינם בני תמיסה. הגיר (פחמת הסידן), פחמת המגניון וגם חלודת הברזל אינם מתמוססים במים. אולם הם מושפעים מחומצות שונות ומשתנים ונעשים בני-תמיסה – ואז הם יכולים לשמש מזון לצמח. חקרו ומצאו כי היונקות וביחוד אזורי הנימים הספגניות פולטים מקרבם מיץ חמוּץ נוסף לדו-תחמוצת-הפחמן המתחברת עם מים ושאז כוחה ככוח כל חומצה12. בהשפעת חומצות שונות משתנים המלחים הבלתי מתמוססים לחומרים מתמוססים ונספגים באמצעות המים על ידי הנימים הספגניות כשאר מיני המלחים.

נקח לוח שיש מלוטש, נטבל כפיס מחודד באיזו חומצה שהיא ונעבירהו על פני השיש הממורט. נווכח מהר, כי במקומות אשר קצה הכפיס הטבול בחומץ נגע בשיש נתהוו חריצים דקיקים. ועכשיו קח כלי שטוח ושים על קרקעיתו לוח-שיש מלוטש. פזר על פני לוח-השיש שכבת חול וזרע בה איזה זרעים שהם. כעבור שבועיים או יותר (הדבר תלוי במין הזרעים וגם בטמפרטורה – כלומר בעונה) לכשיתפתחו הנבטים וישלחו את שורשיהם על פני חלקת השיש, נרחיקם יחד עם שכבת החול. אחרי ניקוי לוח השיש נראה על פניו חריצים דקיקים אשר נחקקו ונגלפו על ידי יונקות השורש.

השורשים מוכשרים, איפוא, לקלוט גם חומרי מזון מוצקים ובלתי מתמוססים במים! שורשי עצים רבים מוכשרים אפילו ליצור סדקים בסלעים גדולים ולגרום להתפוררותם. ודאי שאחד הגורמים לזה היא הפרשת החומצות על ידי השורשים נוסף לדו-תחמוצת-הפחמן והמים – הנפלטים בנשימתם. הצמחים, שכוח שורשיהם רב בזה, יצליחו לכבוש גם סלעים. נראה כי הזית, הצומח יפה בהררי גיר, השפעת שורשיו על האבנים מרובה. גם שורשי התאנה כך ונאמר עליהם: “שורשי התאנה רכים ובוקעים בצור הסלע הקשה” (ירושלמי, תענית א).

התמוססות הסלעים ערכה רב לא רק באפשרות הנתנת לשורשים להתפתח, אלא גם בזה שהעפר, אשר היה לפני כן כלוא בגוף הסלעים, משתחרר ומצטרף אל האדמה.

לבסוף נעיר על עוד תועלת אחת שיש לצמח במיצים האלה הנפלטים על ידי השורשים: הם ישמרו על היונקות הרכות מחמת התולעים והחרקים השונים שבקרקע, העלולים לכרסם אותן ולסכן את חיי הצמח.


§ 41. לחץ השורש.    🔗

כבר ראינו לעיל, כי כל נימה ספגנית כוחה ככוח משאבה זעירה. אולם השורש העיקרי, אשר בו מתרכזים כל הזרמים הקטנים, מהוה כבר משאבה גדולה המעלה בכוח דרך צנורות מיוחדים שבגבעול את זרם המוהל בלי הפסק למעלה. הכוח השואב הזה של השורש מהוה, מה שרגילים לקרא, “לחץ-השורש”, וגדלו תלוי בגורמים שונים: בגודל השורש, במידת התפשטותו באדמה וגם במבנה הפנימי של הצמח. אחד הצמחים המצטינים בלחץ השורש הוא הגפן. לשם מדידת הכוח הזה קצצו גפן סמוך לפני האדמה וחיברו יפה אל הגזע שנשאר מַנּוֹמֶטֶר של כספית. המוהל שזרם אל מקום החתך העלה את הכספית לגובה של 1120 מ“מ. בציור ל”ה שלפנינו מתואר ניסוי דומה לזה שעשו בגפן ובמקום מנומטר של כספית חברו אבוב של זכוכית, השומר בקרבו את מיץ הצמח הכרות העולה מן השורש. הניסוי הראה, כי המים עלו לגובה רב יותר מגובה הגפן לפני הִכָּרְתָה. בצמחי עשב “לחץ-השורש” קטן יותר, אבל גם הוא ניכר יפה בניסוי דומה לנ"ל שנעשה בצמח דַּלְּיָּה, שקל למדי להוציא אותו אל הפועל. אגב: בעצים ושיחים מורגש ביותר לחץ השורש דוקא באביב עם ראשית הלבלוב.


§ 42 תכונת השורש לנטות כלפי מים.    🔗

הניסויים מוכיחים, כי השורש רגיש כלפי רטיבות ולחלוחית. כדי להיוכח בזה קח לך ארגז עץ לא גדול או עציץ פרחים וחלקהו לשנים על ידי פח או קרטון. מצד אחד תמלאהו אדמה תחוחה ולחה ולצד השני תשפוך חול. על הגבול שבין האדמה והחול תשים זרעים אחדים. לכשינבטו הזרעים והנבטים ישגשגו תוציא את המחיצה ותוסיף להשקות את החלק אשר שם העפר ולא החול. וכעבור ימים אחדים תבדוק בתוך הארגז וראית שהשרשים נטו כולם לצד האדמה, המכילה בקרבה רטיבות13 יותר מאשר החול.


ציור – עמ' 28.png

§ 43 השורש והאויר.    🔗

הצמח נושם בכל אבריו ובכלל זה גם בשורשיו. השורשים זקוקים, איפוא, לאויר צח לנשימה.

אם האדמה איננה תחוחה למדי וחילופי האויר בתוכה נעשים בקושי, סובלים השורשים וממילא סובל כל הצמח כולו. האכר חורש את אדמתו, כדי לעשות אותה מחולחלת לא רק בשביל מי הגשמים, אלא גם כדי לאפשר לאויר לחדור לתוכה.

אדמה כבדה זקוקה לטיוּב, היינו לזיבול בזבל אורגני ולפעמים גם להוספת חול, כדי שהחרישה תביא את התועלת הרצויה במובן חילוף האויר. קיומם של צמחים רבים באדמת ביצה עלוב מאד, בעיקר מחוסר אויר לנשימת השורשים.


§ 44 שינויי צורה ושינויי תפקיד בשורשים.    🔗


1) שורשים נוספים מתוך ייחורים.

קצץ ענף צעיר מהצפצפה או ההרדוף, שימהו בצנצנת מלאה מים ופקוד אותו מזמן לזמן להתבונן לשינויים שיחולוּ בו. אז תראה שעל חלק הענף השקוּע במים יתחילו לבצבץ מתוך הקליפה שורשים. ברכה מרובה צפונה בשורשים נוספים אלה לצמחים שונים, המאפשרים להם להתרבות באופן וֶגֶטַטיבִי. אם נטע ענף מעץ כזה והיכה שורשים באדמה, והתערה בה ועשה פקעים ועלים ממעל ולבלב והיה במרוצת הימים לאילן חסון. התרבות בדרך זו אנו רואים יפה בעצי האשל בגאון הירדן. ישנם צמחים “זוֹחלים”, כגון תות-הגינה, האירוּס הגרמני ואחרים, אשר גבעוליהם הזוחלים לכל צד שולחים שורשונים אל הקרקע לאורך גופם ומצמח אחד נוצרים כמה וכמה צמחים.


2) שורשים מתוך “בְרֵכוֹת”.

עוד מקדמת דנא ראו בני האדם. כי אם שלוּחת עץ, זמורת גפן או שיח אחר ישתרע על האדמה וידבק בה, יבצבצו כעבור זמן מה מתוך הקליפה במקום המגע עם הקרקע שורשים אשר ישתרשו מהר ויתחילו לינוק. ואם יקצצו את השלוחה במקום חיבורה אל העץ או השיח ונשארה עומדת ברשות עצמה.

כבר בשנים קדומות החל האדם להשתמש בתופעה זו למטרת רְבִיַת עצים ושיחים. הוא היה “מַבְרִיך” את הנצרים ועושה שתים, שלוש וגם ארבע בריכות מעץ אחד.

במשנה בסדר “זרעים”, שבו משתקפים חיי החקלאוּת של אבותינו בסוף ימי הבית השני, אנו נתקלים כמה פעמים במעשה ההברכה: “כלאים”, פרק ז‘. משנה א’, ב' – “המבריך את הגפן בארץ”… והמפרש מסביר: היו מבריכין את זמורת הגפן, כשהיא מחוברת אל עיקרה, לתוך חפירה ומכסין בעפר וראשה יוצא מצד אחר". ועוד מצאנו: “אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנו” (ערלה, פרק א‘, משנה ה’).


3) שורשים משמשים בית-אוצר למזונות.

יש אשר השורשים ממלאים עוד תפקיד מיוחד: בהם אוצר הצמח מזונות לפקדון “לעת מצוֹא”. עצים ושיחים נשירים אוגרים בסתיו, בשלכת, את חמרי המזון שעוּבדוּ בעלים במשך עונת הצמיחה ומטמינים אותם בגבעוליהם וגם בשורשיהם, כדי שיהיה להם בראשית האביב הבא חומר להצמיח ממנו אברים חדשים: זלזלים, עלים ופרחים.

הגזר, הסלק, הצנון ועוד אוגרים בתקופת צמיחתם הראשונה שפע מזונות בשורשיהם, כדי להצמיח מהם בתקופת צמיחתם השניה גבעול מפריח פרחים וּמזריע זרע לקיום המין. גם העירית שהיא רב-שנתית חוננה בציצת שורשים מעוּבים המספקים לצמח מזון מן המוכן מיד בהתעוררו משנתו.

גם הפקעות של הַסַּחְלָבִים אינן אלא תוצאת איחוי שורשים אחדים מבין ציצת השורשים של הצמח החד-פסיגי הזה (ציור ל"ו). וכן גם הנוּרית האדומה (נורית אסיה) מחזיקה מעמד בכל עדינותה אך ורק בכוח שורשיה המעוּבים.


ציור – עמ' 31.png

4) שורשים משמשים דירה ומעבדה לאוגרי חנקן.

על אלה נמנים שורשיהם של רוב רובם של מיני הקיטניות המצמיחים, תחת השפעתן וגירוין של בקטריות מיוחדות הנטפלות אליהם, מיני יבלות, שאינן אלא תוצאות צמיחה מוגזמה במקומות שונים בשורש. בתוך היבלות האלה חיים ועובדים רבבות יצורים קטנים שיש להם כוח רב לְרַכֵּב את החנקן שבאויר עם פחמן, חמצן, מימן ועוד וליצור מזונות חנקניים בשביל הצמח

כוּלוֹ.


5) שורשים אויריים.

מצויים הרבה מיני צמחים, אשר שורשים אויריים להם. בתור דוגמא תשמש לנו תאנת-הוֹדוּ. אילן ענק זה נוף אדיר לו. מבעד לקליפה המתבקעת של ענפיו הצומחים באלכסון, משתלשלים למטה שורשים השואפים אל הקרקע. בהגיעם אל הקרקע יתערו בו וישמשוּ מעין עמוד-סעד, דוגמת הסמוכות (המשענות) שאנו תומכים בהן את עצי הפרי שבגנים. מלבד תפקיד זה ישנם לשורשים האויריים הללו עוד תפקידים. הם סופגים רטיבות מן האויר וגם מעבירים מזונות כגזעי העצים. מספר השורשים האויריים הללו ילך הלוך ורב ואתם יחד ילך ויתרחב ויתפשט לכל צד האילן עצמו ותיוצר ממנו באופן כזה חורשה שלמה שבצילה תחסינה אורחות גדולות בנות כמה מאות בני אדם עם גמליהם וסוסיהם. מצויים בהודו אילנות-חורשות כאלה אשר אלפים עד שלושת אלפים שורשים אויריים להם!


6) שורשים מַצְצָנִים.

לעיל כבר שוחחנו על צמחים טפילים, שאינם יוצרים בעצמם את מזונותיהם וחיים על חשבון אחרים. הם אינם מתערים בקרקע, אלא נטפלים אל צמחים אחרים. הא כיצד? – הם מכים שורשים זעירים אל תוך גופו של הַפּוּנְדְקָאִי ומוֹצצים ממנו את לשדו. שרשי הטפילים יקראו בשם “מצצנים”. כך עושה דַּבְקוֹן-הזית וזהו גם דרכה של הכְּשׁוּת.


 

הֶעָלֶה    🔗


§ 45 צורות העלה.    🔗

העלה הוא אחד משלושת אברי הצמח העיקריים. הוא גם החשוּב שבהם, בשמשו בית היוצר למזונות האורגניים. מוצאו מהגבעול, אולם אי אפשר לחשוב אותו לסעיפו, בהיות צורתו שוֹנה מזו של נוֹשאוֹ. העלה שטוח על פי רוב והוא בעל סימטריה רק במובן זה שאגפּו הימני דומה לאגפּו השמאלי, אולם צידו העליון שונה מצידו התחתון. ימי העלה קצרים גם בעץ המאריך ימים.

העלה מצטיין ברבגוניות. כלומר ההבדלים בצורות העלים של צמחים שונים מרובים מאוד, עד שכמעט אי אפשר להשתמש, לשם תאור כללי של העלה, בעלה של צמח אחד.

בעלים רבים יש להבחין שני חלקים. אחד מהם, והוא העליון, שטוח ורחב – שמו טָרָף. והשני, התחתון, צר וכמעט מעוגל, בו קשוּר הטרף אל הגבעול – שמו פְּטוֹטֶרֶת (ציור ל"ז), כגון עלי הזית, השקד, הָרַקֶּפֶת ועוד. ישנם גם עלים מחוסרי פּטוֹטרת וטרפיהם מחוברים בכל רוחב גופם אל הגבעול (ציור ל"ח). קוראים להם בשם “עלים יושבים”, כגון העלים העליונים של

הַנִּזְמִית, עלי הַבַּרְקָן, הַגְּדִילָן, חַסַּת-הַמַּצְפֵּן, הָאַגָּבָה

ועוד. ישנם עלים יושבים הלוֹפתים בחלקם הגדול את הגבעול, כגון עלי הַדְגָנִיים, השּׁוּמָר ועוד. יש אשר בסיס הפּטוֹטרת מלווה שני עלעלים קטנים הנראים כעין המשך הגבעול. הם נקראים בשם עלי-לְוָי (ציור ל“ז, על”ו). ומצויים ‏ בעלי הַוֶרֶד, הָאָפוּן התלתן ועוד.


ציורים – עמ' 2.png

אולם ריבוי הצורות העיקרי הוא בטרף העלה. בדרך כלל יש להבחין בטרף שני יסודות עיקריים:

א) גידים המהווים את שלד העלה.

ב) רוֹך העלה, כלומר, כל התאים הממלאים את החלל שבין הגידים. במערכת הגידים בוֹלט בעלים רבים גיד ראשי והוא מסועף לשני צדדיו לגידי-משנה ואלה מסועפים גם הם והכל ביחד מהוה את רשת הגידים (ראה ציור ל"ז). יש אשר מראש הפטוטרת (כלומר מבסיס הטרף) יוצאים גידים ראשיים אחדים (ציור ל"ט) ברקפת, בחלמית. בגפן. במקור החסידה,


ציור – עמ' 3.png

בתאנה, בקיקיון ועוד, המהוים זויות חדות או רחבות, לפי מספר הגידים האלה בתוך הטרף. וישנם עלים שגידיהם מקבילים זה לזה כמו בדגניים וברוב החד-פסיגיים.

אולם בזה לא הובע אלא חלק מהרבגוניות של העלה. הטרף כולו יש אשר הוא רחב ומעוגל כמו ברקפת, בטבורית, בחלמית, בצלף, באזוֹב. יש אשר הוא מחודד בראשו, כמו בצפצפה (ציור מ') בברכיכיטון ועוד. ויש אשר הוא מורחב רק בבסיסו ומיד נעשה צר ומחודד באפו, כמו בקיסוסית. חסת-המצפן ועוד.

ציור – עמ' 4.png

יש אשר שפת הטרף עשוייה בליטות-קטנות וחדות בראשן, כעין שינים – הם “העלים המשוננים”, כגון עלי-השקד והשזיף. ויש אשר השולים חלקים בלי כל בליטות – (ציור ל"ז) הם “העלים התמימים”, כגון עלי הזית. יש אשר הבליטות מעטות ורחבות ומהוות בעלה פרצות גדולות כגון עלי


ציור מא.png

החרדל, התאנה ועוד (ציור מ"א). הבליטות האלה נקראות אז בשם ,אוּנוֹת". ויש אשר הפרצות מגיעות עד לגיד הראשי והבליטוֹת כלומר האוּנוֹת מקבלות צורת עלים שקוראים אותם בשם עלעלים14. העלה כולו נקרא אז בשם “עלה מורכב” (ציור מ"ב). יש אשר האונות מתחילות כולן מבסיס העלה, כמו בעלים שאין בהם גיד ראשי אחד, אלא גידים ראשיים אחדים היוצאים מראש הפטוטרת. עלה כזה ייקרא בשם “מאוּצבע” כגון עלה התורמוס (ציור מ"ג).


ציורים – עמ' 6.png

§ 46 הגידים בעלה.    🔗

הגידים אינם אלא קבוצות צנורות המחוברים עם הצנורות שבגבעול ואלה האחרונים – עם הצינורות אשר בשורשים. בצינורות הללו יעלו מן השורשים למעלה מים עם החומרים המינרליים הממוססים בהם. גם המזונות האורגניים, אשר יעובדו בתוך החלק הרך והבשרי של העלה, נודדים ועוברים גם הם דרך צינורות מיוחדים של הגידים אל כל אברי הצמח לשם תזונתו. חקרו ומצאו, כי בכל גיד ישנם שני מיני צינורות: א) צינורות עץ בהם יעלו המים מהאדמה אל קצות העלה. ב) צינורות רכים יותר בהם ירדו המזונות המוכנים בעלה לכל גופו של הצמח. נכין במבחנה תמיסה אדוּמה של צבע “אֶאוֹזִין”, (אפשר להשתמש לניסוי זה גם בדיו אדומה) ואל תוך המבחנה הזאת נשים ענף רך נושא עלים. כעבור שעה, שעתיים נראה, כי התמיסה האדומה תתרומם בגידים ותתפשט על פני הרוך הבשרי של הטרף.

עלי הצמחים הדו-פסיגיים נראים משוכללים יותר מעלי החד-פסיגיים: עלה דו-פסיגי אם ייקרע במקצת, לא ייבש החלק שממעל לקרע, כי הגיד הראשי מספק מזון גם לו. לא כן בעלים החד-פסיגיים אם ייקרעו. החלק העליון אשר ממעל לקרע יבול מהר באפס מזון, כי נפסקה תחבורת האספקה.

רשת הגידים היא החלק האיתן של העלה. היא שומרת עליו לבל ייקרע על ידי הרוח או על ידי הטיפות הנופלות בכובד משאן במטר הסוחף. הגידים מזכירים לנו כאן את חוטי הברזל שבמטריה, אשר עליהם מתוּח הבד העדין. כי רשת הגידים בעלה חזקה, נוכל לראות בעלי השלכת בסתיו: רשת הגידים קימת עוד זמן רב גם לאחר שרוֹך העלה נרקב. ואם עוד נשים לב, כי א) לעלים רבים יש בעין גיד דקיק העובר מסביב לשולי הטרף המשמש מעין תפר15. ב) שהעלה מתנוסס על הפטוטרת כדגל והוא מסתובב בנקל לכל נשיבה קלה של הרוח ולהכאותיהן של טיפות הגשם הכבדות. ג) שצידו העליון של הטרף מכוסה בשכבת דונג דקיקה וטיפות הגשם מתגלגלות מעליו ברגע נפלן – אז נבין, כי כל אלה יחד מקטינים את הסכנה ביחס לעלה ומשמשים הגנה מעולה מפני כל אסון ופגע.


§ 47 הָאֶפִּידֶרְם שֶׁל הֶעָלֶה.    🔗

רוך העלה, כלומר החלקים אשר בין הגידים, בנוי ברובו


ציור – עמ' 8.png

חומר רך ועסיסי המכוסה משני צידיו קרום דק הנקרא בשם אֶפִּידֶרְם. אפשר לפעמים לקלף את הקרום בנקל ולהסירו ולפעמים צריך להשתמש לשם זה בתער חד. אז נראה והנה הקרום הוא דק ושקוּף, חסר צבע ודי איתן. הקרום הזה, הממלא בעיקר אחד מתפקידי העור בבעלי-חיים, אינו אלא שכבת תאים מעובים בחלקם העליון (ציור מ"ו) הבאה במגע עם האויר. יש אשר הקרום התחתון של העלה מכוסה שערות.

לא נתנו עינים לראות דברים זעירים שבזעירים ולפיכך נִסְתַּייֵעַ במיקרוֹסקוֹפּ. נשים תחתיו חלק מן הקרום התחתון של


ציור – עמ' 9.png

ציור – עמ' 10.png

עלה ולעינינו תגלינה חדשות ונצורות: שטחו של הקרום הדקיק הזה זרוע כולו גופיפים סגלגלים וסדוקים באמצעם16. אנחנו קוראים אותם בשם “פּיוֹניוֹת” (ציורים מ“ד מ”ה). אם נמרח את כל העלים בְלַכָּה תִסָּתֵמְנָה הפיוניות והצמח ימוּת, כשם שהוא נדון לכליה אם נשלול ממנו לגמרי את העלים.

נקח מבחנה רחבה המלאה מים עד למעלה ממחציתה. נסתום אותה בפקק שבו שני נקבים, אשר באחד נתון ענף של פּוֹל בעל עלים מפותחים ובשני – אבוב זכוכית כפוף בזוית. כדי שלא יחדר האויר אל תוך המבחנה דרך הפקק, נכסה אותו בשכבת דוֹנג או פָּרָפין. בשעת מעשה יש לדייק שהענף יחדור בתחתיתו אל תוך המים. לא כן השפופרת: קָצֶהָ התחתון לא יגיע למים. והיה אם נקח את קצה השפופרת אל תוך הפה ונתחיל לשאוף דרכה את האויר מתוך המבחנה וראינו תופעה כזו: מקצהוּ התחתון של הענף השקוע במים תצאנה בועות קטנות. נראה מזה. כי את מקום האויר שהוצא מהמבחנה, ממהר לתפוס אויר חפשי, החודר מבחוץ דרך העלים ועובר בצינורות שבגוף הצמח ומגיע אל תוך המים. לפי ניסוי זה יש יסוד מספיק להניח, כי האויר הזה, שחדר אל תוך העלה, עבר דרך הפּיוֹניוֹת, כי כל האפידרם בנוי תאים מלוכדים והקרומים העליונים שלהם התמזגו ביחד לגוף שטוּח אחד ורק הפיוניות מפסיקות ביניהם.

בקרום העליון של העלה מספר הפיוניות הוא על פי רוב קטן.לעומת זה מגיע מספרן בקרום התחתון למאות אלפים בעלה אחד. יש עלים המכילים גם כמה מליונים פיוניות. בעלה הכרוב מגיע מספרן ל-11 מליונים ובעלה החמנית – ל-13 מליונים!

הפיוניות הנמצאות בצד התחתון של העלה מוגנות על פי רוב ידי שערות דקיקות מאבק וגם מקרני השמש הלוהטות המכות על הקרום העליון. אצל צמחי המים, אשר עליהם ישוּטוּ על פני המים, תמצאנה הפיוניות רק בקרום העליון. בצמחים חד-פסיגיים, אשר עליהם זקופים על פי רוב, ולכן שני צדי העלה שוים במצבם ביחס לשמש, הפיוניות מפוזרות על שני צידי העלה במספר שוה כמעט.


§ 48 הכלוֹרוֹפיל או ירוֹקת העלה.    🔗

התאים, אשר מתחת לעור העלה, מלאים גופיפים זעירים מיקרוֹסקוֹפּיים (ציור מ"ו). גופיפים אלה מכילים חומר ירוק, הנקרא בשם “כלוֹרוֹפיל” או “ירוקת העלה”. והם הם הנותנים לצמח את צבעו הירוק. הכלורופיל שבגופיפים מתמוסס בכוהל, אֶתֶר וכלוֹרוֹפוֹרם. עלה ירוק שהשקיעוהו באחד הנוזלים האלה יחויר והם יקבלו צבע ירוק, כי הכלורופורם עוזב את העלה ועובר אליהם. הגופיפים יפסידו את היורק (כלורופיל) אבל צורתם לא תשתנה. בפרק הבא נווכח מה רב ערכו של הכלורופיל בשביל הצמח.

לא נעמוד כאן על הרכב הכלורופיל, אלא על תנאי היצירה של החומר הזה. התנאי הראשון הוא האור. הנבטים שגדלו בחושך אינם ירוקים. צמחים חוורים שגדלו בחוסר שמש מוֹריקים מהר כשמעמידים אותם באור מלא. התנאי השני להתהוות הכלורופיל היא נוכחות שמץ ברזל במקום. צמחים, שעלו במקומות מחוסרי ברזל, אינם מוריקים. נראה כי הברזל ממלא תפקיד של מזרז מבלי שישתתף בעצמו בהרכב החומר, כי בתוך הכלורופיל עצמו אין סימן לברזל, אבל נוכחותו בתוך התאים, שבהם נוצר החומר, הכרחית. התנאי השלישי – הם החיים. מחוץ לתאים חיים לא ייוצר כלורופיל. בתוך עלים מתים יכול הכלורופיל להתפרד אבל לא להתהוות. ועוד דבר: האור עצמו גורם גם להריסת הכלורופיל.

ניסוי: נשים תמיסה של כלורופיל שהוצאנו מעלים17 בתוך שתי מבחינות. את האחת נסתיר בחושך ואת השניה נעמיד באור השמש. במשך שעה ופחות מזה יפסיד הנוזל את גונו הירוק, כי הכלורופיל יתפרד ליסודותיו ויישארו רק החומרים האחרים המלוים אותו תמיד. הכלורופיל המוגן מהאור יישאר שלם בלי כל פגיעה. האור משמש במקרה זה כמזרז להתפרדות, כמו שעושה החום לפעמים קרובות. תופעה זו של התפרדות הכלורופיל שכיחה בטבע. עלי השלכת משנים את גונם הירוק בגלל האור המכה עליהם. ישנה פה פעולה חוזרת הידועה בחימיה. האור גורם לשתי הפעולות הנגדיות. אולם בעלה החי ישנם ודאי מזרזים לכוון את פעולת האור בעיקר כלפי יצירה. אנו אומרים “בעיקר כלפי יצירה”, כי חוקרים רבים מוכיחים, שגם בעלים חיים גורם האור להתפרדות הכלורופיל, אלא שכמות הכלורופיל הנוצר בעלה החי מרובה מכמות הכלורופיל המתפרד.


§ 49 הֶעָלֶה בְּתוֹר אֵבֶר מֵזִין.    🔗

חלפו הימים לבלי שוב בהם חשבו בני האדם, כי הצמח זקוק בעיקר לשורש והעלים משמשים לו רק תלבושת ירוקה ויפה. חכמי המדע גילו בעלים תפקיד חשוב מזה.

בהולנד חי לפני 300 שנה חכם אחת בשם וַן-הֶלְמוֹנְט (נולד בשנת 1577 ומת בשנת 1644) והוא עשה את הניסוי הזה: לקח חבית, שפך לתוכה 200 קילוגרם אדמה יבשה, תקע בה בד ערבה (יחוּר) שמשקלו הגיע לחמישה קילוגראמים. בשעת הצורך הישקה אותו. היחוּר נקלט, צמח והתפתח. חלפו חמש שנים והוא היה לעץ עבה. הוציאו המלומד מן החבית, ניקה מעליו את העפר, ייבש אותו וישקלהו ויהי משקלו 160 קילוגרם. אז שקל את העפר, לאחר שייבש אותו, וירא והנה ממשקלו (200 ק"ג) לא נגרע כמעט מאומה: משקלו פחת בסך-הכל רק ב-1/7 הקילוגרם. נתעוררה השאלה: העץ לקח לו מן הקרקע רק 1/7 הקילוגרם ובה בשעה גדל ועבה וכבד ומשקלו עלה ל-160 ק"ג. מנין לקח לו העץ את החומר הרב לבנין גופו כבד-המשקל? ואם לא מן הקרקע, הוי אומר – מן האויר. המסקנה הזאת יחידה במקרה זה. בימי ון-הלמונט היתה עוד השאלה הזאת פרשה סתומה וכפי שניוכח עוד מעט, עלה למלומדים שנים רבות אחרי ון-הלמונט לברר אחרי חקירות ממושכות ולהוכיח מהו טיבו של המזון – האויר, שהצמח בונה בו את גופו.

הצמח ניזון בגזים, באויר – מה נפלא הדבר! ודאי מנצנצת מחשבה במוחך: כל אותם בני האדם הרעבים שבעולם – כמה צריכים הם לקנא בצמחים אשר מזונם – אויר – נמצא להם בכל מקום ובכל שעה חינם. כמה נוחים וקלים היו חיי האדם עלי אדמות לוא יכול היה גם הוא להיות ניזון באויר! אולם בזה ובעיקר בזה שונים הצמחים מבעלי-החיים: בה בשעה שבעלי-החיים ניזונים בחומרים אורגניים הבאים מצמחים ומגופי החיות עצמן, שואבים הצמחים חומרים פשוטים, הבאים מן הקרקע ומן האויר, מעבדים אותם ויוצרים בעצמם חמרי-בנין לגוף לא רק לעצמם, אלא גם לכל היצורים החיים על פני כדור הארץ.


§ 50 הַטְמָעַת הַפַּחמֶָן.    🔗

I. ניסוייהם של פְּרִיסְטְלֵי וְאִינגֶנְהוּז.

כגורל רוב התגליות במדע שלא באו בבת אחת, אלא קמעא קמעא, וחכמים שונים הוסיפו שלבים בחקירה עד שבאו לשלמות התגלית. כך היה גם במקרה זה.

החימאי האנגלי המפורסם פריסטליי (נולד בשנת 1733 ומת בשנת 1804) עשה ניסויים רבים בבעלי חיים ונרות דולקים שהכניסם מתחת לכיפות זכוכית. בעלי החיים מתו כעבור זמן קצר והנרות דעכו. הוא נוכח, כי נשימה ודליקה באויר סגור, מקלקלים את האויר הזה עד שהחיים נעשים בו לבלתי אפשריים. היתכן איפוא שהאויר המקיף את כדור הארץ לא נתקלקל עדין במשך דורות רבים מנשימת בעלי החיים ומדליקות? – חשב פריסטליי: אין זה אלא שקיים איזה תהליך נסתר המתקן בלי הרף את האויר המקולקל, מחדש אותו והופך אותו לאויר טוב וראוי לדליקה ונשימה. והנה עלה במחשבתו של פריסטליי, כי גורם זה לחידוש האויר הוא הצמח. וביום ה-18 לחודש אוגוסט שנת 1772 חזר על ניסוּיוֹ ואל כיפת הזכוכית, שתחתיה דעך נר או נחנק עכבר, הכניס צמח והשאירו שם לאיזה זמן. התוצאות היו מפתיעות: כשהכניס שוב עכבר או נר דולק אל מתחת לכיפת זכוכית זו, נשאר העכבר בחיים והנר לא דעך. נתברר הפעם כי הצמח הירוק מטהר את האויר, אשר בעלי החיים מקלקלים בנשימתם. הן ידוע לנו כעת שבנשימה קולטים בעלי-חי חמצן ופולטים דו-תחמוצת הפחמן. יוצא לפי זה שפעולת הצמח היתה הפוכה: הוא קלט דו-תחמוצת הפחמן ופלט חמצן.

אולם היו מקרים וניסוייו אלה של פריסטליי לא הצליחו. במקרים של הניסויים הבלתי מוצלחים השחית הצמח את האויר ככל בעל חי. פשר ניסוייו ותגליתו של פריסטליי לא היה עוד ברור למדי עד שבא בן-זמנו של פריסטליי, הוא המלומד ההולנדי אינגנהוז, שהיה רופא לפי מקצועו, (נולד בשנת 1730 ומת בשנת 1799) והוכיח בניסוייו, כי אמנם נכונות הן מסקנותיו של פריסטליי: הצמחים קולטים דו-תחמוצת הפחמן ופולטים חמצן, אבל אך ורק בהשפעת אור השמש. בנסוייו הבלתי מוצלחים של פריסטליי לא סופק לצמחים האור הדרוש ולפיכך היו התוצאות שליליות.


II. ניסויים פשוטים המבליטים את גלגול דו-תחמוצת הפחמן בחמצן על ידי הצמח.

ניסוי ראשון.

ממלאים בקבוק מי סודה (כלומר מים המכילים דו-תחמוצת הפחמן בתמיסה) ומכניסים לתוך המים האלה (אל תוך הבקבוק) ענף קטן של אורן או של פּלפּלון-בכוּת, או קנים צעירים של שעורה, חיטה ודגניים אחרים רעננים. אחרי כן סותמים את הבקבוק בפקק חדור אבוב זכוכית צר וארוך באופן שיגיע לתחתית הבקבוק (ציור מ"ז) ומעמידים אותו באור השמש. לא יעברו רגעים מספר והעלים יתכסו בוּעוֹת גז. הבועות האלה הולכות ומתרבות ועולות למעלה אל הפקק, בדחפן את המים שבצואר הבקבוק למטה אל פי האבוב. המים עולים דרך האבוב הזה ונפלטים החוצה טיפות טיפות. כעבור חצי שעה או שעה (הדבר תלוי בחוזק האור ובכמות העלים) יתמלא צואר הבקבוק גז. אז פותחים את המכשיר, כלומר מוציאים את הפקק עם האבוב החוצה, ומכניסים קיסם ובראשו ניצוֹץ עוֹמם. הניצוץ מתלקח מהר בלהבה בהירה – סימן לחמצן.


ציור – עמ' 17.png

ניסוי שני.

נכניס קיסם בוער לתוך בקבוק ונחזיק בו עד שיכבה וכשכבה נדליק אותו ונחזיר אותו לבקבוק. הקיסם ימהר לכבות. נדליקהו שוב וננסה להחזירו לחלל הבקבוק והוא יכבה, כמובן, מיד טרם שנספיק להורידו פנימה. אז נכניס לתוך הבקבוק הזה, ששללו מחללו כמעט את כל החמצן, ענפים נושאי עלים רעננים. נסתום את פי הבקבוק בפקק ונעמיד אותו באור השמש. כעבור חצי שעה נחזיר את הבקבוק אל השלחן. נפתחהו ונכניס לתוכו קיסם בוער והנה הקיסם ימשיך לבעור. ברור, כי רק העלים החזירו את החמצן לחלל הבקבוק.

כעת אנו מבינים למה מרבים בני אדם לשתול על יד בתיהם עצים ושיחים ולמה נוטעים בערים הגדולות גנים ציבוריים; למה עוזבים בני אדם בקיץ את הערים ונוסעים לקיטנות, לשדה וליער. ואמנם שרות טוב ומועיל עושים לנו הצמחים הירוקים: כל כך הרבה ברואים ביבשה ובמים נושמים בלי הרף. כמה חומרים אורגניים נרקבים בתבל, כמה דליקות ענקיות מתהוות. כמה התפרצויות של וולקנים יקרו בעולם, ובכל התהליכים האלה נוצר הגז דו-תחמוצת הפחמן18. במשך הדורות היו הם מבלים את כל החמצן שבאויר וממלאים את חלל העולם בגז המחניק דו-תחמוצת הפחמן וע"י כך היתה באה כליה על כל היצורים – אלא שהצמחים הירוקים מטהרים בלי הפסק את האויר מחדש.

מתוך כל זה למדנו גם שאם נגדל צמחי מים בְאַקְוָרְיוֹן לא נצטרך להחליף את המים לעתים תכופות, כי הצמחים שבהם יטהרום בלי הרף והדגים לא ימותו.


III. ניסוי המוכיח את התהוות העמילן בעלה בזמן שהוא קולט דו-תחמוצת הפחמן ופולט חמצן.

ומה נעשה בגז דו-תחמוצת הפחמן כשהוא חודר אל תוך הצמח (אל העלה), ומדוע זה פולט הצמח חמצן? לאחרי ניסויים רבים פתרו חכמים גם חידה כמוסה זו. הצמח מחבר את הגז דו-תחמוצת הפחמן (המורכב חמצן ופחמן) עם המים שבגופו ויוצר משניהם סוכר והסוכר מתגלגל בעמילן ובתאית. הסוכר כידוע בנוי פחמן, חמצן ומימן. אולם כמות החמצן אשר בו קטנה מכמות החמצן אשר בשני החומרים (מים ודו-תחמוצת הפחמן גם יחד) שהוא נוצר מהם19 והנה את עודף החמצן הזה הצמח פולט.

כדי לראות בעליל, כי העלים יוצרים עמילן בזמן שהם פולטים חמצן, היינו כשהם נתונים באור השמש, ניקח ניר-עוֹפרת שהוא בלתי חדיר לקרני השמש, נגזור בו במספרים עיגול או אותיות אחדות ונעטוף בו, בניר הזה, עלה אחד. כעבור יום נקטוף את העלה מהצמח, נסיר את ניר העופרת, נבשלהו כעשר דקות במים ואחר כך נשקיעהו בתוך כוֹהל חם. אחרי שהכלורופיל שבגופיפים יתמוסס בתוך הכוהל, נוציא את העלה ונשימהו לזמן מה במים קרים ולסוף נשקיעהו בתמיסת יוד ואז יופיעו על פני העלה בצבע סגול העגול או האותיות שגזרנו בניר העופרת. ניסויינו זה מוכיח, כי רק במקום המגע של קרני השמש עם שטח העלה ייוצרו גרגירי העמילן. בדרך זו אפשר גם להוכיח, כי לא רק העלה, אלא גם כל חלק ירוק

שבגוף הצמח (גבעול ירוק, קנוֹקנוֹת) מטמיע פחמן.


IV. העמילן בצמח.

העמילן שייך לסוג החומרים האורגניים הנקראים בשם פחמימות על שום שהם מורכבים פחמן, חמצן ומימן; והיחס בין החמצן והמימן המורכבים עם הפחמן הוא כמו במים, היינו 1:8, כלומר כל 8 גרם חמצן מורכבים עם גרם אחד מימן. החומר הזה ידוע לנו מכבר מהשיחות על נביטת הזרעים וכדאי הדבר שנזכיר כאן שלוש מסגולותיו והן: א) הוא משפיע על יוֹד לקבל גון כחול. ב) אינו מתמוסס במים. ג) בבואו במגע עם חומר מיוחד הנקרא דִיאַסְטַס (פֶרמֶנט) 20 , הוא נהפך לסוכר. סגולתו הראשונה היא היא שגלתה את מציאותו בעלה בניסוי שעשינו זה עכשיו. סגולתו השלישית ערכה רב בתזונת הצמח: העמילן הנוצר בתוך העלה משתנה לסוכר בר-תמיסה. סוכר זה נודד אחר כך דרך הצינורות שבצמח אל חלקיו הרחוקים ביותר ומזין אותם. מזה אפשר להסיק, כי עמילן אינו אלא סוכר מרוכז מאד. כל פרודה של עמילן מורכבת מפרודות סוכר מרובות. כל פרודת עמילן עלולה על ידי התרכבות עם מים להתפרד לפרודות סוכר. אולם התרכבות זו עם המים תתהוה או בטמפרטורה גבוהה או על ידי המגע עם הדיאסטס בלבד גם בטמפרטורה לא גבוהה.

יש אשר הצמח צובר לו את העמילן או את הסוכר בתוך חלקים שונים שבגופו למשמרת בתור מלאי לעתיד. מלאי כזה מכינים העצים הנשירים לפני עונת השלכת. הסתונית, הכרכוֹם, הכלנית, תפוח-האדמה ועוד צוברים עמילן בפקעות לקראת עונת הצמיחה שתבוא. בזרעים מכינים הצמחים עמילן עבור הדור הבא. הסלק מכין בשרשיו סוכר בעונת הצמיחה הראשונה, כדי להצמיח בעונת הצמיחה השניה גבעול מפריח פרחים ומזריע זרע. בבתי החרושת לסוכר מפיקים, כידוע, סוכר מסלק. הענבים מכילים סוכר משובח, גלוקוז שמו, המשמש מזון מובחר. יש אשר הצמח מעבד ומכין מעמילן שמן – בפירות (הזית) ובזרעים שונים (הפשתה, החמנית, הקיקיון, השומשמין) או חלבון (רוב צמחי הקטניות ורבים אחרים). את החלבון מעבד הצמח מסוכר בצירוף מלחים חנקניים וגפריתיים. כמו כן מעבד הצמח מעמילן ומסוכר

גם חומצות שונות: חומצת הלימון, חומצת הענבים וכו'. לשם הגנה על חייו מכין הצמח גם מיני ארס, מהם גם מסוכנים (החלבלוּב, ההרדוף).


§ 51 האור והצמח.    🔗

כל איכר וגנן יודע את חשיבותו של האור בחיי הצמח. שתילים הגדלים בצפיפות רבה לא יצלחו לשתילה. הם חלשים מאוד, בהיות חומר הבנין שבהם דל מאד. עצים הגדלים בצל אינם נושאים פרי. יש אשר אנו פוגשים במדבר תאנה חבוייה בין סלעים גבוהים וקרני השמש אינם מגיעים אליה באופן ישר וכמעט שאיננו מכירים בעליה החיורים, הדקים והרכים את עלי התאנה שלנו. ופירות ואפילו פגים אין מה לחפש – הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא. הניסויים מסבירים לנו את סיבת הדבר. הם הוכיחו לנו, כי בלי אור אין הטמעת הפחמן וממילא איננו היסוד העיקרי ליצירת החומרים ההכרחיים ביותר לצמיחת ולעשית פירות. אולם יש עוד צורך להבהיר לעצמנו עד כמה שאפשר מהו טיב הקשר הזה בין האור ובין התהוות הסוכר בעלה. במילים אחרות: מהו חלקו של האור בפעולה חימית זו?

כדי למצוא תשובה על השאלה הזאת עלינו להקדים ולקנות לנו מושג מהעובדה. כי החומר והאנרגיה21 קשורים ודבוקים זה בזו מבלי שיתואר קיום האחד בלעדי השני. גם גושי המלח הדוממים, האבנים והעץ הרקוב כולם נושאים בחוּבם אנרגיה. הנה אבק השריפה. חומר זה הרי יש בכוחו לנפץ סלעים ולעשות שמות בכוח האנרגיה הצפונה בו. כשאנו ממשמשים בחומר מפוצץ זה, כלום אנו מרגישים באנרגיה

עצומה זו? כבר מזה אנו נמצאים למדים, כי קימת בעולם גם מין אנרגיה בלתי מוחשת לנו, העלולה במסיבות שונות להתגלגל במיני אנרגיה גלויים לחושינו. ועוד דבר: מהמשל באבק השריפה אנו לומדים, כי כמות האנרגיה הדבוקה בחומר שונה מחומר לחומר, כי אבק השריפה מכיל יותר אנרגיה מאשר איזו אבקה אחרת. הנה, למשל, מימן וחמצן. שני החומרים האלה יכולים להתחבר ביניהם ולהיות למים.

אנחנו עדים לעובדה, כי פעולה זו מלווה חום רב, אלא שלפני ההתרכבות הוא היה עצור בתוך שני החומרים האלה ולא הרגשנו במציאותו. כי הוא היה אז בצורה אחרת, כלומר בצורה של אנרגיה בלתי מוחשת. וכאשר המימן והחמצן נושאי האנרגיה הפסיקו את קיומם ונשתנו למים, הוכרחה האנרגיה הזאת לעבור גם היא אל תוך המים. אבל כנראה לא היה לה די מקום במים האלה וחלק גדול ממנה היה מוכרח

לעזוב את החומר הזה, להתפזר בסביבה ולקבל צורה אחרת, כלומר – להיות לחום.

מזה אפשר להסיק, כי בין כל ההבדלים, הקיימים בין שני הגזים שהזכרנו ובין המים, ישנו גם הבדל בגודל בית הקיבול לאנרגיה.

ניקח לנו עוד דוגמא מחיי יום-יום. הנה הפחם בוער, כלומר מתרכב עם החמצן ושני החומרים האלה משתנים לדו-תחמוצת הפחמן. אגב פעולה זו מתהווה גם חום רב. מניין בא החום הזה? הוי אומר מהפחם ומהחמצן. אלא שבהיותו בתוך החומרים האלה לא הרגשנו בו. כי היה קיים בצורה אחרת, היינו בצורה של אנרגיה בלתי מוחשת, ומדוע עזב את החומר? – מפני שהאנרגיה הזאת לא מצאה לה מקום בתוך דו-תחמוצת הפחמן. אין זה אלא שדו-תחמוצת הפחמן בטבעה לשאת אנרגיה במידה פחותה מחמצן ומפחמן.

ויש גם להיפך: החומר החדש עשיר על פי טבעו באנרגיה מהחומרים שהוא בא מהם. במקרה זה לא תוכל התרכובת לצאת אל הפועל, אם לא תזרום מן החוץ אל תוך החומר אנרגיה בכמות מתאימה לגופו. משל לזה ישמש החומר היסודי של אבק השריפה, כלומר הַמַּלַחַת וגם הסוכר שהננו עוסקים בו עכשיו. כדי ליצור מלחת זקוקים לחשמל, שרק על ידי חדירתו אל החמצן והחנקן היו שניהם מהוים את היסוד למלחת, היינו את תחמוצת החנקן. גם הסוכר הזה שאנו עוסקים בו עכשיו איננו יכול להיוצר אלא על ידי חדירת אנרגיה. הסוכר הוא בעל פרודות (מוֹלקולוֹת) גדולות. כל אחת בנויה עשרים וארבעה אַטוֹמים, וחומרים בעלי פרודות גדולות עשירים באנרגיה מחומרים בעלי פרודות קטנות. עכשיו אם הוטל על דו-תחמוצת הפחמן והמים להיות לסוכר, עליהם לשם זה לקבל זרם אנרגיה מן החוץ שיחדור לתוכם. במקרה זה זרם האנרגיה הוא האור ולא החום וגם לא החשמל. נראה כי במובן קבלת אנרגיה החומר הוא בעל בחירה, כי

חומר חומר וטבעו ביחס למין האנרגיה העלולה להצטרף אליו בשעת בנית המוֹלקוּלוֹת שלו.

וכאן הגענו לפתרון השאלה מה טיבה של השתתפות האור בהטמעת הפחמן. מדוע נפלט החמצן מהעלים רק לאור השמש? האור הזה צריך לחדור אל תוך דו-תחמוצת הפחמן והמים ולהנחיל להם את כמות האנרגיה הדרושה להם כדי לעלות למדרגה של סוכר. רק אז הם מתרכבים ואגב התרכבות זו נשאר עודף של חמצן. פליטת החמצן מעידה כאן על התהוות של סוכר.

גלוי, כי לכלורופיל, אשר השתתפותו בהטמעת הפחמן הכרחית, ישנה שייכות רבה לקליטת האנרגיה של האור על ידי הצמח. אולם על זה נדון בפרק הבא.


§ 52 הכלורופיל והטמעת הפחמן.    🔗

הפטריות למיניהן, העלקת, וכל הצמחים האחרים שאין בהם יורק וכן גם השורשים והפרחים בלי עלי גביע אינם פולטים חמצן לאור השמש. סימן שאינם מטמיעים דו-תחמוצת הפחמן ומים. העובדה הזאת מוכיחה, כי החומר הירוק הנקרא בשם כלורופיל ממלא תפקיד חשוב בתהליך זה של יצירת הסוכר בצמח,

לכאורה הדבר תמוה: הרי החמרים לתרכובת הסוכר ישנם בעין; האנרגיה הדרושה לכך גם היא זורמת וחודרת פנימה לתוך החמרים האלה – מדוע איפוא לא ייוצר כלום בלעדי הכלורופיל?

אולם העובדה הזאת איננה היחידה בתהליך של שינויי החומרים. החימיה מכירה מקרים רבים מאוד הדומים לענין הזה. ידועים לנו היום חומרים רבים, מהם פשוטים מאוד כמו פלטינה, תחמוצת ברזל, תחמוצת כרוּם, כסף, נחושת, מלחי אוּרַן ואחרים, ומהם מורכבים ומסובכים, אשר השפעתם רבה על החומרים הבאים אתם במגע במובן ההתרכבות או ההתפרדות. לתופעה זו של זרוז לתרכּובת בין חומרים, הבא מצד חומר מיוחד הגורם בנגיעתו בלבד שינויים בחומרים השכניים בשעה שהוא עצמו איננו סובל כל שינוי, אלא נשאר שלם וטהור כמו שהיה לפני הפעולה, קוראים קַטַלִיז ולחומר המזרז קוראים קַטַלִיזַטוֹר. בעזרת התופעה הזאת מצא הַבֶּר את האפשרות ליצור אַמון (אמוניק) מהגזים חנקן ומימן בעזרת ברזל ותחמצות כרום או חמרן, המשמשים אך ורק מזרזים; מעבירים את שני הגזים כשהם מחוממים דרך המזרזים המפוררים ומקבלים אמון. כמו כן יוצרים את הַפוֹרְמְאַלְדֵהִיד (פוֹרְמַלִין) מדו-תחמוצת הפחמן ומים בעזרת אור השמש יחד עם מלח אוּרן המשתתף כמזרז22.

CO2 + 3H2O → H2CO + H2O2

מים חמצניים פורמאלדהיד

יש למצוא דמיון רב בין פעולה חימית זו המתהווה באופן מלאכותי מחוץ לחי ובין הטמעת הפחמן. לשתי הפעולות האלה דרוש אור השמש וגם חומרים מזרזים. בראשונה ממלא את תפקיד הזרוז מלח האוּרן, ובשניה – הכלורופיל. אולם על ידי חקירות רבות בכלורופיל נתגלתה בחומר זה תכונה מיוחדת להשפיע על אור השמש. ידוע כי אור השמש איננו פשוט, אלא עֵרֶב של אורות רבים ושונים והם האורות: אדום, צהוב, כתום, ירוק, כחול, תכול, סגול ועוד אורות-בינים שלא כל עין מסוגלת להבחין ביניהם. והנה כשמעבירים את אור השמש, שאיננו אלא ערב של כל האורות הנ"ל דרך תמיסת כלורופיל, מוצאים כי האור האדום והאור הסגול נבלעים בחלקם הגדול בתוך הכלורופיל. לתכונה מיוחדת זו של הכלורופיל ישנו ערך רב בחקירת מהותה של השתתפות הכלורופיל בהטמעת הפחמן. הניסויים הוכיחו, כי התרכובת בין דו-תחמוצת הפחמן והמים להיותם לסוכר ולחמצן נעשית ביחוד בעזרת האור האדום והאור הסגול של השמש ושאר האורות אינם משתתפים בזה כלל. נראה, איפוא, כי הכלורופיל סופג דוקא את מיני האנרגיה האלה (האור האדום והאור הסגול) הדרושים להטמעת הפחמן.

אולם כל זמן שלא הצליחו ליצור סוכר על ידי ריכוז בלבד של האורות הנ"ל בתמיסה של דו-תחמוצת הפחמן במים מחוץ לצמח, אי אפשר להגביל בספיגת האורות (האדום והסגול) בלבד את השפעת הכלורופיל על הטמעת הפחמן. נראה, איפוא, כי נוסף לפעולה זו ממלא החומר הנפלא הזה גם תפקיד של זרוּז הסמוי מן העין. 23


§ 53 העלה כּאֵבר מאַייד.    🔗

על המים וערכם הרב בחיי הצמח כבר דברנו לעיל, וכדי שנבין יפה את תפקידו של העלה בתור אבר מאייד, חובה עלינו לחזור על זה שנאמר שם: “המלחים המינרליים, המצויים בקרקע ומשמשים מזון לצמחים. יכולים לחדור אל תוכם אך ורק בתור תמיסה במים”. ועוד שנינו שם: “הצמחים מסתפקים במועט ורק תמיסה קלושה של שני אחוזים לאלף יפה להם ותמיסה מרוכזת מזיקה להם”. כעת נעשה מחוּור לנו מדוע מוכרח הצמח לקלוט בשורשיו ולהעביר דרך גופו במשך עונת צמיחה אחת כמות מים כה מרובה. אם יפסק הזרם העולה הזה ופסקו המלחים ורעב הצמח. אבל יחד עם זה הועמדה כעת לפנינו בכל חריפותה השאלה: המים המרובִים האלה, אשר אחרי העלותם את המלחים הם נעשים מיותרים – אנה הם באים? איך משתחרר הצמח מן המעמסה הזאת? את הקושיה הזאת יתרץ לנו תיכף ניסוי פשוט וקל: נכניס בזהירות ענף בעל עלים ירוקים ורעננים, המצומד לצמח ויונק ממנו, אל תוך בקבוק יבש, את פי הבקבוק נסתום בצמר-גפן או בשני חצאי פקק מתאימים. כבר כעבור שעה נבחין, כי דפנות הבקבוק נתכסו מבפנים ערפל. לאט לאט תיוצרנה עליהם גם טיפות מים אשר תזלנה מטה וְתִקָּוֶינָה על קרקעיתו של הבקבוק. למראה ניסוי זה באים לידי מסקנא, כי עודף המים שבצמח נפלט ומתאַייד דרך העלים; ביתר דיוק: דרך הפּיוֹניוֹת שבעלה. והחומר שהיה ממוּסס במים האלה נשאר בגוף הצמח למחיה. חשבו ומצאו, כי קלח מפותח אחד של כרוב פולט מקרבו ביממה אחת קילוגרם וחצי מים בערך; כי שדה חיטה בגודל של הקטר אחד מאייד במשך עונת הצמיחה 1,600,000 קילוגרם מים וכי צמח חד-שנתי מצמחי העשב מאייד במשך זמן קיומו כמות מים העולה במשקלה פי 300 על משקל גופו היבש.

צמחים רבים חוננו בכשרון לשלוט על מידת ההתאיידות של עליהם: להגדילה בימי סגריר – ואז נפתחות פיוניות הנשימה לרוחה, ולהחלישה עד המינימום בימי שרב וחום – ואז נסגרות הפיוניות.

צמחים העולים במקומות שרויים בצל וטחובים מגדלים עלים בעלי טרפים רחבים. עלים אלה הם גם עדינים ורכים יותר והודות לזה תקל יותר הפרשת אדי המים לאויר. ולהפך: צמחי המדבר הנתונים לפעולת החום ויובש האויר, יש אשר עליהם קטנים או קוציים או מעטים. יש מהם גם כאלה המכינים מלאי של מים בעליהם (אהלים) או בגבעוליהם (הצבּר). אצל רבים העלים קשים ועבים. כמו כן ישנם צמחים שעליהם מכוסים בשכבת שערות (עלים לִבְדִיִים) או בשכבת דונג, ויש אשר העלים מכילים בקרבם שמנים.


§ 54 נשימת הצמח.    🔗

העלה איננו רק בונה חומרים מורכבים מחומרים פשוטים – הוא גם פעיל בפרוד חומרים לשם שחרור אנרגיה בשביל החיים. גם ביום וגם בלילה קיים בצמח עוד תהליך חשוב מאד – הוא תהליך הנשימה. והעלה כגוף חיוני ביותר לוקח בתהליך הזה חלק חשוב מאד. כבר נזדמן לנו לציין פעם (בפרק על נביטת הזרעים), כי הנשימה של כל יצור חי דומה ביסודה לבעירה. בנשימה כמו בבעירה מתפרדים חומרים אורגניים וחלק גדול מהאנרגיה, שהיתה אצורה בחומרים האלה נקלטת בגוף החי. פרוד החומרים האלה נעשה על פי רוב בהשתתפות החמצן שבאויר. הבעירה היא תוצאת התרכובת של חומר הדלק עם חמצן. גם בנשימה ממלא החמצן את התפקיד הזה. הוא מתרכב עם הסוכר, השוּמן וגם החלבון ופרי התרכבות האלה הם בעיקר דו-תחמוצת הפחמן ומים. לתכלית זו צריך החמצן לחדור אל תוך התאים החיים. החיות (היונקים) מחדירות את החמצן הזה אל תוך גופן בעזרת הנחירים, הקנה והריאות שאינם בצמחים. העלה מחונן במקום אלה באברים קטנטנים אשר כבר הזכרנום בתאור האפידרם של העלה, הן הפיוניות. הפיוניות האלה מאפשרות לצמח להחליף גזים ואדים, כלומר – חמצן, דו-תחמוצת הפחמן ואדי מים. דרכן חודר האויר פנימה אל תוך העלה וגם יוצא. בתהליך הנשימה הוא חודר כשהוא עשיר בחמצן ויוצא כשהוא עשיר בדו-תחמוצת הפחמן. ידוע שעל ידי חילוף הגזים דרך הפיוניות מתהוה גם תהליך נגדי והוא – הטמעת הפחמן שכבר למדנו עליו, כי הוא גדול לאין ערוך מתהליך הנשימה. אולם הטמעת הפחמן נעשה רק לאור השמש והנשימה המתמידה גם באור וגם בחושך. התעכבנו פה על הנשימה בלמדנו את העלה, אולם כדי שלא לטעות עלינו לעמוד על העובדה, כי תהליך זה איננו מרוכז רק בעלה. אדרבה, בכל אברי הצמח יש לגלות את הפעולה הזאת של קליטת חמצן ופליטת דו-תחמוצת הפחמן.

עלי הכותרת (הניצה) של הפרחים נושמים במרץ רב. ניקח כמה פרחים, נרחיק מעליהם כל עלה ירוק ונשימם בצנצנת שבתחתיתה מעט מים, כדי שלא ייבלו. את הצנצנת נסתום יפה. את הניסוי הזה נעשה גם באור וגם בחושך. כעבור שלוש שעות נפתחה ונשלשל לתוכה נר דולק. הנר יכבה תיכף, כי הפרחים ספגו בנשימתם את כל החמצן שבצנצנת ופלטו דו-תחמוצת הפחמן וזה אינו מאפשר את דליקת הנר. אם נכניס לתוך צנצנת זו מי סיד, ייעשו המים עכורים.

הנשימה קיימת באופן רפה אפילו בזרעים נחים, אבל היא מופיעה במרץ רב בזרעים הנובטים, בפקעים צעירים ובכל חלקי גוף הצמח הצעירים. תופעת-לואי לנשימה הוא החום העולה. בזרעים הנובטים בתוך טֶרְמוֹס נראה עליה ניכרת במדחום על חום הסביבה. בצמח הגָמֵל קשה להרגיש בחום הנולד בנשימתו, בהיות גופו גדול ונשימתו רפה והחום נפלט לסביבה24. אולם הפרחים, אשר נשימתם חזקה, מראים עליה ניכרת בחום. נתקע מדחום בתוך פרח החמנית ונראה עליה בטמפרטורה, העולה על פני זו שבסביבה.

עלית הטמפרטורה על ידי הנשימה מורגשת יפה בלוּף (מטה אהרן) המצוי במקומות ציליים בכל חלקי הארץ. עליו הנדניים מתקפלים ומתכנסים אחד בתוך השני. אם נתקע מדחום לתוך העטיפה של התפרחת נראה עלית טמפרטורה ב-15 מעלות! מלומד אחד שמדד את הטמפרטורה בלוּף האיטלקי, העיד כי בהיות הטמפרטורה בחוץ 15o+ הגיעה הטמפרטורה בפנים העטיפה ל-40o+ ואפילו ל-44o+. צמחי הלוף מפתחים, איפוא, באבריהם הנושמים במרץ טמפרטורה גבוהה יותר מזו של האדם.

בימים קרים מאד מוצאים זבובים מקלט בתוך פרחי הלוּף. הם משכימים לפתחו של צמח זה ומוצאים בו דירה חמה וגם מזונות מוכנים (אבק הפרח). אמנם הזבובים אינם כפויי-טובה ושלם ישלמו לפוּנדקאי – כיצד ואיך? על זה נשוחח להלן בפרק “הפרח ותפקידו”.


§ 55 האנרגיה של השמש והצמח.    🔗

שני המלומדים מַייאֶר וְהֶלְמְהוֹלְץ25 הוכיחו. כי האנרגיה של השמש מתקשרת עם החומרים הנוצרים בצמח ונשארת חבוייה בהם בתור אנרגיה חימית. וכך מצטברים על פני תבל אוצרות ענקיים של אנרגיה האצורים בכל חומר אורגני באשר הוא שם שמוצאו מן הצמח.

אולם “גלגל החוזר בעולם”: אנרגיה זו של השמש. שנתגלמה בצמחים, בשרידיהם ובחומרים האורגניים שנוצרו בהם, יכולה גם להשתחרר מהם בדרכים שונות: בדליקה, בריקבון, בנשימת החי שקלט מזונות ועוד. תהליכים אלה, שונים הם לכאורה אבל דומים בעצם זה לזה. בהם נהרס החומר האורגני ונפרד ליסודותיו: הפחמן מתקשר בתהליכים אלה שוב עם החמצן וחוזר להיות דו-תחמוצת הפחמן. כל אלה תהליכי פירוד וחמצוּן הם ומלווים פליטת חום. חום זה איננו אלא גלגולה של אנרגית השמש שנבלעה פעם בחומרים שנוצרו בעלה. בפרק על נביטת הזרעים עמדנו על בילוּי החומר: הזרעים הפסידו בתהליך הנביטה ממשקלם ותופעה זו היתה מלווה פליטת חום. אולם נזכור כי את החומר האורגני הזה שנפסד בנביטה יצר הצמח עוד בשנה שעברה בעליו הירוקים על ידי פעולת קרני השמש עבור הדור הבא. ועוד דוגמאות של בילוי חומר אורגני: המנוע (המוטור) זקוק לחומרי הסקה, לבנזין, נפט או שמן ובאם לא יספקו לו חמרי דלק אלה תפסק פעולתו. אוירון הממריא מוכרח לרדת ארצה ברגע שייתם הבנזין, כצפור זו שלא שברה את רעבונה וכך גם גופו של האדם: בה במידה שהעבודה קשה יותר כן צריכים המזונות להיות מרוכזים יותר. מן הנסיון יודעים אנו, כי עבודה במעדר או בטוּריה במשך שעות מגבירה את התיאבון וגם אחרי טיול ארוך יגדל ביותר תאבונם של המשתתפים בו. גופו של האדם, העובד קשה ומוציא כמות רבה של מרץ, מתחמם. החומרים האורגניים שבו, המזונות, נשרפים אגב פליטת אנרגיה של עבודה יחד עם חום. גם העץ, ההולך ובונה את גופו ומעלה אותו למעלה בהלחמו עם כוח המשיכה של האדמה, גם הזרעים הנובטים, גם המנוע בפעולתו, גם האוירון במעופו, כולם מפרישים את הגז דו-תחמוצת הפחמן. וכמות הגז הזה הנפרשת נמצאת ביחס ישר לכמות החומר האורגני המתפרד בתהליך זה

וגם לכמות העבודה.

חום קרני השמש גורם לתנועת האויר – לרוחות. האדם משתמש באנרגיה זו, ומסדר טחנות-רוח ואניות מפרש. אבל טחנת-הרוח איננה עובדת בתמידות ואניות המפרש לא תמיד תנענה על פני הים. פסקו הרוחות ופסקה התנועה. אנרגיה זו של השמש חופשית היא ולא תמיד תעמוד לרשות האדם. לא כן האנרגיה החבויה בחומרים האורגניים, אשר נתקשרה בחומר עם התרכובת החימית. אנרגיה זו נתנת להשתמר ומצויה תמיד לשמוש לבן-האדם אם בתור חומר הסקה מכל המינים ואם בתור מזונות, בגדים וכדומה. כשאנו מסיקים בפחמי אבן את דוד הקטר, כדי להביא לתנועה את הרכבת או בחממנו את הדוודים באניות כדי שתעבורנה אורחות ימים, אנו משתמשים באנרגיה של קרני השמש, אשר נפלו לפני

מאות אלפי שנים על צמחים ירוקים, נאצרו בהם ונשארו בתוכם עד ימינו אלה.



 

הַגִּבְעוֹל    🔗


§ 56. הצורה הכללית.    🔗

הגבעול הוא חלק הצמח העולה מן השורש ונושא עלים. ברוב הצמחים הוא מסתעף לסעיפים הנקראים ענפים. בצמח גדול בא-בימים שמו “קורה” וסעיפיו הגדולים יקראו בשם “בדים”.

יש אשר הגבעול מוציא סעיפים סמוך למקום עליתו מן השורש, כלומר מן הגזע26, ובמשך הזמן הם מתחזקים, מתעבים ומשיגים בגובהם וגם בעובים את הגבעול העיקרי עד אשר אי אפשר להבחין ביניהם. צמח כזה נקרא בשם שיח, כמו הרמון, הַקִּידָה, הָרֹתֶם ועוד. גם הגפן, אם נעזבה לנפשה, תסתבך בזמורותיה היוצאות מלמטה. אולם הכּוֹרם מפריע לצמיחה בלתי-תרבותית זו ומשוה לגבעול הגפן צורה של קורה נמוכה דקה וגמישה. כן אפשר על ידי קצוץ ענפי הגזע לעשות את כל השיחים לעצים.

כבר העירונו בפרק על העלה, כי הסעיף האמיתי של הגבעול איננו העלה, כי אם הענף היוצא מחיקו של העלה, בהיותו דומה בכל לגבעול, חוץ מפרט זה שהגבעול ורק הגבעול גוֹבל עם השורש. הענף הזה בראשיתו ניצן דומה לניצן אשר בראש הגבעול ובראש כל ענף, השומר בקרבו את נקודת הצמיחה. בראשו של כל ניצן חבויים מספר תאים המתרבים בקביעות ומפרישים על ידי התחלקותם תאים לאין מספר לבנין הגוף (ציור מ"ח). אבני-הבנין האלה, כלומר התאים צאצאי תאי-האם, נשארים תמיד למטה תחת תאי-האם, המתחלקים בקביעות והמוכרחים להתרומם הלוך והתרומם. התופעה דומה לזו של צמיחת השורש, אלא שהכיוונים מהופכים בשני חלקי הצמחים האלה.


ציורים – עמ'  א2.png

הסתעפות הגבעול נעשית לפי תכנית קבועה. כל ענף יוצא מחיקו של עלה ומכיון שהעלים מקיפים אותו בצורת סליל, מחונן הגבעול בסימטריה מלאה כמו מרכז עם הקרנים שלו. עלה אחד צומח מעל לעלה השני, אבל לא בקו ישר העולה מלמטה למעלה, אלא לפי קו מסתלסל, כלומר מקיף את הגבעול ועולה. וכמצב עלים כן מצב הענפים בצמחים צעירים ומצב הבדים בעצים. לפי זה מקבל כל צמח צורה מעוגלת, רחבה למטה וצרה למעלה, במידה שהענפים התחתונים ארוכים יותר מהענפים הצעירים הקצרים יותר.

בהיות הענף צעיר מאוד וחבוי בחיקו של העלה, קראנו אותו בשם ניצן. נחתוך ניצן לאורכו באופן שהחתך יעבור בדיוק באמצע, ונראה בו שני חלקים עיקריים. האחד, שהוא באמצע, נראה בזכוכית מגדלת כגוש מאוּחה, רחב מלמטה והולך וצר עד סופו. גוף כזה, אולם נמוך יותר ורחב יותר, אנו רואים בלי זכוכית מגדלת, כשאנו חותכים בצל לאורכו ובאמצעו. קוראים לחלק הזה “עוגה”. החלק השני בניצן הם גופיפים קטנטנים, עלעלים בזעיר אנפין.

בשעת צמיחת הניצן מתארכת העוגה וממילא מתרחקים העלים הזעירים הלוך והתרחק אחד מחברו. התארכות העוגה חלה בזמן אחד עם צמיחתם והתפתחותם של העלעלים לעלים. לולא התרחקות זו היו העלים הולכים וגדלים, מכסים ועוטפים אחד את השני ומרביתם לא היו רואים אור ולא היו יכולים למלא את תפקידם.



§ 57 שינויי צורה.    🔗

I גבעולים מטפסים וזוחלים.

הגבעול איתן ויציב דיו כדי לשאת עליו את משא העלים והפירות. אולם יקרה שהצמח נוהג חסכון בחומר הבנין של הגבעול. גבעולו נשאר דק, רך וגמיש ואיננו יכול לעמוד בקומה זקופה. אז נעזר הגבעול בשכניו, שהם במקרה צמחים חסונים או גופים מוצקים אחרים, ולופת אותם, מתפתל סביבם ומשתרג למעלה. כך עושה השעוּעית. דלעת הנחש, הטָּמוּס, הַלְּפוּפִית ועוד. לסוג זה אפשר לחשוב גם את הגפן, שהיא צמח רב-שנתי בעל גבעול עצי, אבל זמורותיו אינן עבות למדי ביחס לגבוהן וכן גם הקיסוֹסית הקוצנית. אלה הם גבעולים מטפסים. ישנם גם גבעולים זוחלים המתפשטים על פני האדמה, כמו האבטיח, הקישוא, הדלעת, ירוקת-החמור ועוד.


II קנה-שורש, פּקעת וּבצל.


א) קנה-שוֹרש.

יש כמה וכמה צמחים אשר גבעוליהם טמונים בתוך הקרקע והם מתפשטים בו לעברים שונים (היבלית, האירוּס הגדול ועוד). הקצה האחורי של הגבעול הולך ומתנון במשך הזמן, אולם קצהו הקידמי הולך בינתים ומתפתח ומסתעף. קוראים לגבעול כזה בשם קנה-שוֹרש. נקל להבדיל בין קנה-שוֹרש לשורש לפי סימנים אלה: לשורש אין עלים וניצנים ובקנה-שוֹרש ישנם ניצנים ולפעמים גם עלים קטנטנים מנוּונים

שצוּרת קשקשים להם. קנה-השורש משמש מחסן למזונות והוא גם מעלה מניצניו ענפים, שכל אחד מהם עלול להכות שורשים ולהיות לצמח בלתי תלוי בנושאו. וכך ממלא קנה-השוֹרש גם תפקיד של אבר – רְבִיָה.


ב) פקעת.

הפקעות שישנן להרבה צמחים בקרקע גם הן גבעולים. נקח לדוגמא את הפקעת של תפוח האדמה, המצמיחה בקרקע ענפים המתפשטים לכל צד, נוסף לענפים נושאי עלים העולים למעלה (ציור מ"ט).

במידה שהצמח הולך וגמל, הולכים ותופחים קצות הגבעולים האלה, הודות לזה שממעל זורם אליהם בלי הפסק הסוכר הנוצר בעלים והמשתנה לעמילן בהגיעו למטה. קצות הגבעולים התת-קרקעיים האלה נעשים פקעות מלאות מזון (ציור נ'). אם תשארנה הפקעות בקרקע יעלו בעונת-הצמיחה הבאה מתוך “העינים” (כלומר הניצנים) גבעולים רגילים, אשר יינקו בזמן הראשון את מזונותיהם מן המלאי אשר

ציור מט.png

ציור נ'.

אחד הגבעולים התתקרקעיים של תפוח אדמה.

ג' – החלק הדק של הגבעול התתקרקעי.

ה' – הקצה הַתָּפוּחַ של הגבעול התתקרקעי.

ע' – עלים מנוונים ובחיקם ניצנים,


הוכן עוד אשתקד. כמספר “העינים” שבפקעת כן מספר הגבעולים המופיעים ממעל. השותל תפוחי אדמה יכול לפלח את הפקעות, אולם עליו לדייק שבכל פלח תשאר לפחות עין אחת. התילוּל, כלומר הוספת אדמה מסביב לגבעול, מביא תועלת רבה במובן רבית הפקעות: ככל מה שייטב התילול כן תגדלנה וכן תרבינה במספרן. הפקעת כקנה-שורש ממלאה תפקיד כפול: מחסן למזונות ואבר-רביה. גם הפקעות של הרקפות, של הסתוניות, של הכרכום ושל הסיפן אינן אלא גבעולים תת-קרקעיים, שהצמח אצר בהם עמילן לשנה הבאה, לפני ששקע בתרדמת הקיץ. שבפקעות האלה אצור עמילן נוכל להיוכח ע"י יוֹד. ידוע כי במגע עם עמילן מקבל היוֹד גון כחול-סגול. מספיק. איפוא, לטבול חתך של אחת הפקעות האלה בתמיסת יוֹד, כדי להווכח בנוכחות העמילן.


ג) בצל

גם הבצלים של החצב, חבצלת החולות, הצבעוני, נץ-החלב, השושן. הבצל המצוי, הזמזומית ועוד – הם גבעולים. נקח בצל מצוי, נחתכהו לשנים ונתבונן אל מבנהו הפנימי. בחלקו התחתון נראה יפה מרכז הגבעול – היא “עוגת-הבצל” – שאיננו צומח באורך. עוגת הבצל שולחת שורשים למטה ומצמיחה עלים העולים למעלה. העלים הגדולים עוטפים את הקטנים. הגֶּלֶד, כלומר החלק התחתון של כל אחד מהעלים

האלה, מחוסר כלורופיל ולעומת זה הוא מלא מיץ שהסוכר מרובה בו. ידוע. כי כדי שימתק במקצת המרק בסיר, שמים בו בצל. בחיק הגלדים נמצאים כמה ניצנים, שכל אחד מהם עלול להתפתח לצמח שלם. ברדת הגשמים מפתח הבצל שורשים חדשים והניצנים מתחילים לינוק מזונות מהגלדים. יש אשר אחד הניצנים, הנמצא במרכז הבצל, מתפתח לגבעול פרחים, והניצנים הקטנים מתפתחים לבצלצלים צעירים,

אשר כל אחד מהם, בבואו במגע עם אדמה רטובה, מוציא שורשים.

הבצל דומה. איפוא. בהרבה לקנה-שורש ולפקעת כי גם הוא כמוהם ממלא את שני התפקידים החשובים: מחסן למזונות ואבר רביה.

צמחים בעלי קני-שורש, פקעות ובצלים משמשים לנו דוגמה לאפשרות ההתרבות לאו דוקא ע"י זרעים. הרביה על ידי זרעים היא מינית. כי הזרעים נוצרים רק על ידי הפרייה כלומר על-ידי התחברות האבקה עם הביציות שבשחלות. לא כן הרביה על ידי ניצנים תת-קרקעיים, שכל אחד מהם בהימצאו בתנאים מתאימים, היינו במגע עם אדמה רטובה, הוא מכה שורשים ונעשה לצמח בלתי תלוי. זאת היא רביה וֶגֶטַטִּיבִית‏ (צמחית).


§ 58 מבנה הגבעול.    🔗

א) המבנה המתחיל (או המבנה הצעיר).

אנו מתחילים בהסתכלות במבנה הפנימי של הגבעול במקום הצעיר ביותר. לשם זה טוב לעשות חתך בראש ענף או בגבעול של צמח שמבנהו הפנימי איננו משתנה. גבעולי הדלעניים מתאימים יפה לזה. נשתמש בחתך של גבעול קשוא. נחתוך בתער ברחבו של הגבעול חתכים דקים אחדים שיהיו שקוּפים מאד. נבחר בדק שבהם ונשים אותו על זכוכית “נושאת העצם” בתוך טיפת מים ונכסהו במכסה-זכוכית דקיק. נכניס את הַמִּתְקָן (פְּרֶפָּרַט) הזה תחת האוֹבְּיֶקטיב של המיקרוסקופּ. אחרי שֶׁנְכַוֵּן את קירבת האוֹביקטיב במידה הדרושה, תופיע לפנינו צורת מבנהו הפנימי של הגבעול (ציורים נ“א, נ”ב). בהקף נראה תאים מיוחדים קטנים משאר התאים אשר בחתך וקרובים בצורתם למרובעים או למלבנים. הקרום העליון שלהם עבה יותר. מתאים אלה מורכב העור הדק העליון המצפה את הגבעול הצעיר. הם דומים לתאי האפּידרם של העלה. פנימה לאפּידרם. היינו בכוון אל המרכז, נראית רקמת תאים מרובי-צלעות. הנראים כמעוגלים. אלה הם תאים חיים, ויש בהם המכילים גרגרי כלורופיל. לרקמת התאים האלה קוראים פַּרֶנְכִימָה. ‏ ממנה ובצרוף האפידרם בנויה הקליפה של הגבעול.


ציור – עמ' א8.png

הקבוצות האלה מסודרות בגבעול צמח זה וכן גם בגבעול האבטיח בשני עגולים, כל עגול בן-חמש קבוצות. כל קבוצה מכילה באמצע צינורות עצה (ע) ובשני קצותיה צינורות כברה (כ) הניכרים יפה על פי

הנקודות המרובות שבתוכם. כל חלל בין הקבוצות האלה תפוש ברקמת תאים חיים רגילה – פּרנכימה (פ).


ציור – עמ' 9א.png

פנימה להם מסודרים במעגל בלתי סגור קבוצות גוּפיפים, מהם מעוגלים לגמרי וקרומם עבה, מבריק יותר, שצורות טבעות להם. למעשה אין טבעות בגוף הגבעול – ומנין באו הנה? הדבר הזה יתברר לנו כשנחתוך בגבעול לא ברוחב אלא באורך, כלומר בכיוון מקביל לאורכו של הגבעול. אז נראה במקום המקביל לטבעות גופים מאורכים הנראים יפה כאבובים ארוכים (צנורות). עכשיו מובנת צורת הטבעות.

בחתכנו ברוחב הגבעול חתכנו ברוחב הצנורות והחתך קבל לתוכו חלקים קטנטנים, היינו, חלק חלק מכל צינור וצינור. הכרחי, איפוא, שתהיה לכל אחד מהם צורת טבעת. נשער נא כי חתכנו בדרך זו לרוחבו של צינור המים חתך דק. הלא נקבל כעין חישוּק או טבעת.

מחוץ למעגל הצינורות נראה בכיוון אל הקליפה צורות של תאים מעוגלים יותר משאר התאים, וביניהם אחדים שגם דפנותיהם עבים קצת יותר. ויש שנראה באחדים מהם לא חלל פנוי, כמו בטבעות הצינורות. אלא חומר ובתוך החומר הזה נראות נקודות בהירות ונדמה כי רשת קטנה לפנינו. מתברר ע"י חתך באורך, כי גם פה יש לנו ענין בצינורות ושמם “צינורות כברה”, כי הם אינם חלולים לגמרי אלא סתומים בפנים פה ושם במשהו דומה לרשת, הנותנת את האפשרות לנוזלים הזורמים לאט בצינורות האלה לעבור דרכה. יש להעיר, כי בחתך שלנו שעשינו בגבעול אחד הדלעניים ישנם צינורות כברה גם פנימה לצינורות העצה. בסידור מיוחד זה של צינורות כברה משני צידיהם של צינורות העצה, מצטיינת משפחה זו.

כל החלל שבין קבוצות הצינורות המסודרות בפנים הגבעול, תפוש רקמת תאים דומה לרקמת הקליפה הנקראת גם היא פרנכימה (פ' בציורים נ“א, נ”ב, נ"ג).


ב) המבנה השניי בגבעול רב-שנתי.

המבנה המתואר למעלה, הנחשב כיסוד או כהתחלה למבנה


ציור – עמ' 11.png

השניי, מקומו במקומות הצעירים ביותר של הצמח או בכל אורך הגבעול – בכמה צמחים שאינם מאריכים ימים. אולם ברוב הצמחים הרב-שנתיים מקבל המבנה שבתוך כל הגבעול אשר למטה מראשו הצעיר צורה אחרת מהמתואר לעיל.

בעצים או בשיחים מרובה בכלל הרקמה העצית על הרקמה הַיִּסְדִּית (פרנכימה). במקום להיות מוגבלים בקבוצות המסודרות בעיגול, ממלאים הצינורות והסיבים כמעט את כל העיגול ומשאירים מקומות צרים לתאים רכים וחיים בצורת קוים הנקראים קרני ביניים והשומרים על החיוניות בתוך הרקמה המכנית (ציור נ"ד).


ציור – עמ' 12.png

אולם לא די בזה. הגבעולים הלא הולכים ועבים עם היותם לקורות והקורה גם היא הולכת ועבה משנה לשנה. איך נעשית ההתעבות הזאת, כלומר התרחבות הגוף? גם שאלה זו תפתר עם ההסתכלות בעזרת המיקרוסקופּ. נכין חתך דומה לראשון אבל לקוח מעץ (ציור נ"ה).


ציור נה.png

ציור נ"ה.

קטע מעגול זה בהגדלה יתרה. גם כן תאור סכימתי. איזור העצה ניכר היטב לפי העיגולים הלבנים שאינם אלא החללים של צינורות העצה, מהם קטנים ומהם גדולים. הגדולים הם הפנימיים והקטנים חוצה להם. יש לראות בחתך זה מן המחזוריות. הוא מתחיל בצינורות קטנים וגומר בגדולים, אולם סמוך לאלה מתחילים סיבים צרים מהם, אחריהם באים צינורות עצה צרים ופנימה להם צינורות עצה (ע'), ההולכים ורחבים עד הגיעם שוב לצינורות צרים ולסיבים (סד). המחזה הזה הולך וחוזר בציור הזה ארבע פעמים. ניכרות יפה גם קרני הבינים. הקו המסומן באות ק' מראה את מקום הקמביום. מעבר לקמביום מתחיל איזור השיפה. ג' – עיגול תאים הגובלים בגליל המרכזי. מעבר לגבול זה מתחילה הקליפה (ק'). גם בקליפה ישנו איזור של רקמה יוצרת (י'). תאי הרקמה הזאת מהוים קליפה חדשה במקום זו שמתקלפת ונושרת מדי פעם בפעם מן העץ. הספרות 4, 3, 2, 1 מסמנות את מספר המחזורים, כלומר השנים. יש לציין, כי המרחקים בין הספרות פנימה לקמביום גדולים מאלה אשר בין הספרות שמחוץ לקמביום.


בחתך הזה נראה ברור‏ את צינורות העץ27 המתוארים כטבעות, היינו כחללים מעגליים גדולים בתוך סביבה של גופים קטנים יותר והם הסיבים28. חוצה להם, בכיוון אל הקליפה נבקש ונמצא אזור צר של

תאים מלבּניים ודקים בין איזור ‏ צינורות העצה ובין איזור צינורות הכברה. לתאים אלה יש תכונה מיוחדת להתחלק בקביעות. האיזור הזה נקרא בשם “קַמְבִּיוּם”. צאצאי הקמביום, כלומר התאים יצירי ההתחלקות הבלתי פוסקת של תאי הקמביום, אינם מקבלים כולם בירושה תכונה זו של התחלקות בקביעות. הם משתנים במשך זמן קצר לצינורות או לסיבים ואלה המקבלים בירושה את תכונת היצירה, כלומר תכונת ההתחלקות הבלתי פוסקת, ממשיכים להפריש תאים חדשים.

וזהו סדר ההתחלקות בקרוּב: תא הקמביום, אחרי הגיעו לגודל מסויים, מתחלק לשנים. אחד מהשנים מקבל בירושה את תכונת ההתחלקות והשני משתנה לצינור או לסיב. תא הקמביום אחרי ההתחלקות מגיע על ידי תזונה לגודל המסויים ומתחלק לשנים וגם הפעם רק אחד מהשנים מקבל בירושה את הכשרון להתחלק והשני מהוה ביחד עם התאים שקדמוהו צינור. אולם הפעם יהיה מקומו בצידו השני של הקמביום, כלומר בכיוון לקליפה (ציור נ"ו) והוא יהוה את השיפה, כלומר צינורות כברה, או תאים. או סיבים שכניים להם. במלים אחרות:


ציור – עמ' 15.png

ציור נ"ו.

תא קמביוּם וצאצאיו.

הגופים המצוירים פה בצורה מלבנית מציגים תא קמביום אחד והתאים המתהוים מהתחלקותו של התא הזה. במספר 0 מצויר תא קמבּיום לפני התחלקותו. במספר 1 – שני התאים שנוצרו מהתא מספר 0 מיד אחרי התחלקותו. במספר 2 – מצויירים שני התאים האלה לפי טיבם ותפקידיהם. התחתון, בעל החלל המנוּקד, מציג את התא אשר קבל בירושה את תכונת היצירה, כלומר את כּושר ההתחלקות (קמביום) והעליון בעל החלל הלבן עתיד להיות יחד עם עוד תאים כמוהו צינור כּברה או תאים שכנים לו. במספר 3 – התא התחתון (קמביום) הספיק להתחלק. במספר 4 – מוצגת תמונת שלושת התאים שהאמצעי אשר קיבל בירושה את כושר ההתחלקות הספיק לגדול ולהגיע למצב שיוכל כבר למלא את תפקידו. השנים האחרים – אחד מהם, התחתון הפונה פנימה למרכז הגבעול יהוה יחד עם חברים תאים שכמוהו (שנוצרו מתאי הקמביום אשר על גביהם) צנור, סיב או תאים אחרים שבסביבה זו, כגון קרני בינים. ב-5 מתוארת הקבוצה הנ"ל בזמן התחלקותו של תא הקמביום ובסדר זה המספרים האחרים.


התאים הצאצאים, הנוצרים על ידי הקמביום פנימה לגבעול, מהוים צנורות עץ ביחד עם תאים רגילים וסיבים; והנוצרים לצד חוץ, כלומר בכיוון לקליפה, מהוים צנורות כברה ביחד עם תאים רגילים ולפעמים גם סיבים. הראשונים מרובים יותר מהאחרונים. הגבעול הולך בדרך זו הלוך ועבה על ידי כך שנוספים בתוכו בקביעות צנורות עץ, סיבים יחד עם תאים אחרים. נמצא הקמביום נדחף על ידי צאצאיו כלפי חוץ. אגב: בין צאצאי הקמביום ישנם תאים חיים המהוים את קרני הבינים. קרני בינים אלה נראות יפה בכל חתך עץ. יש אשר הן נראות כסדקים שכיווּנם תמיד מן המרכז אל ההיקף (ציורים נ“ד, נ”ה). התאים האלה שומרים על החיים בתוך העולם הקשה הזה הנראה כאילו מאובן.

אגב, בציורים נ“ד, נ”ה רואים, כמו בכל חיתוך בקורה, עיגולים עיגולים. עיגול כהה גובל בעיגול בהיר יותר. ההבדלים בגוון מעידים על זמן התהוותם. בעזרת המיקרוסקופ אפשר להווכח, כי העיגולים הבהירים מורכבים צינורות רחבים ודקים יותר והעיגולים הכהים מורכבים צינורות עבים יותר וצרים מהראשונים. מתברר, כי אלה מקבילים לשתי תקופות צמיחה. הצמיחה האביבית הניזונת משפע מים מהוה יצורים רחבים יותר ורכים יותר והצמיחה הקיצית ושל סוף הקיץ מהוה צינורות וסיבים צרים יותר בעלי דפנות קשים יותר. באופן זה נתנה לנו האפשרות למנות על פי בחינת החתך בקורה את שנות חיי העץ.



§ 59 מבנה הגבעול החד-פּסיגי.    🔗

כשם שצמחים חד-פסיגיים שונים מדו-פסיגיים בצורתם החיצונית (בתבנית העלים והשורשים) כך הם נבדלים גם במבנה הפנימי. בצמחים החד-פסיגיים אין לראות טבעות שנתיות. הצינורות והסיבים של רקמת העצה אינם מסודרים בחד-פסיגיים בעיגול (כמו בדו-פסיגיים או בעצי המחט), כי אם מפוזרים בפנים הגבעול בתוך הרקמה היסודית (ציור נ"ז). חוסר קמביום מקיף אינו מאפשר גידוּל מהיר בעובי מפני חוסר טבעות שנתיות. בדקלים אי אפשר לקבוע את גילו של העץ, ואין גם הבדל רב בעובי בין דקל בא בימים ובין דקל צעיר.


ציור – עמ' 17א.png

§ 60 התּא.    🔗

א) מציאותו. כאשר הציץ לפני כ-280 שנה ממציא המיקרוסקופּ, המלומד האנגלי הוּק29 אל תוך המכשיר שהמציא, לאחר ששם בו חתך דק של שעם (קליפת עץ שממנה עושים פקקים) ראה והנה השעם מורכב מחלקים זעירים, אשר כולם בני צורה אחת פחות או יותר, כלבנים אלו אשר בקיר הבנין או כתאים אלה שבחלת דבש. הוק קרא לחלקים הזעירים האלה בשם תאים. כעבור זמן קצר לאחר זה אישר גם האַנאטוֹם האיטלקי מאַלפיגי (94–1628), שהשתמש בזכוכיות מגדילות, כי כל האברים של הגופים האורגניים מורכבים מחלקים זעירים מאד, מתאים, כחומה הבנויה לבנים בנות צורה אחת. על התגלית הזאת מבוססות כיום כל ידיעותינו במבנה בעלי-החיים. לא נשארה היום אף פינה אחת בגוף החי והצומח, אשר לא הוארה בעזרתה.

יש רק לציין, כי המשל הזה ב“לבנים שבקיר החומה” אינו מתאים בכל לנמשל. כי הלבנים דוממות, אולם בתאים פועם רוח חיים. ישנם אמנם גם תאים מתים, הנשארים בכל זאת בתוך הגוף בצורות שונות, אבל גם אלה היו חיים בראשיתם. התאים מקבלים מזונות ופולטים החוצה את הפסולת הנוצרת בהם. התאים ברובם הגדול זעירים מאד. מספרם לאורך מילימטר אחד מגיע לפעמים עד 200. אולם יש גם תאים גדולים, הנראים יפה גם לעין בלתי מזוינת, ברוֹך שבפרי-הדר בעיקר באשכוליות, רואים יפה את התאים הנפרדים בנקל בצורת גרגירים מלאי עסיס.


ציור – עמ' 19.png

ב) צורתו ותכנו.אם נעשה בתער חתך דקיק מאוד באבר צעיר בצמח ונשימהו בטיפת מים מתחת למיקרוסקופ, נראה את התאים. ביחוד נראים התאים יפה בקרום הדק המכסה את הגלדים שבבצלים או בקרום שאפשר להסיר מעלים שונים (ציור מ"ד). לתאים צורות מצורות שונות: מעוגלים, בעלי צלעות וגם ארוכים ודקים. תאים מוארכים כאלה מצויים בכמות רבה בחלקים שונים של גוף הצמח והם הנותנים לצמחים את הגמישות ומהם גם מתהוים הצנורות השונים והסיבים.

מבחוץ עטוף התא בקרום. בתאים צעירים, הנמצאים במצב של גידול, הקרום הוא עדין מאד. חומר-הבנין של קרום התא יקרא בשם “תאית” ונמנה על סוג החומרים האורגניים הנקרא בשם פּחמימות. אולם לא הקרום הוא העיקר בתא. חשוב הוא זה שאצור בתוך הקרום. קרום התא מבפנים מלא “פרוטופלאסמה” (ציור נ"ח, 1), מין גוף נוזל למחצה, חסר צבע, מורכב חומרים חלבוניים. הפרוטופלאסמה מצוייה בכל אותם התאים, אשר לא הפסידו עדיין את חיוניותם. בתאים צעירים היא ממלאה את כל חלל התא ובתאים בוגרים היא משאירה בתווך חללים מלאים נוזלים (ציור נ''ח, 3). כאשר התא מזדקן יותר, הפרוטופלאסמה הולכת ומצטמקת עוד יותר ומרפּדת בפנים את דפנות התא, כלומר את הקרום (ציור נ"ח,

5). תאים אשר הפרוטופלאסמה עזבה אותם לגמרי הם תאים מתים (ציור נ"ח, 6). החללים, המתהוים בפרוטופלאסמה שבתאים בוגרים, מלאים רסיסי מיץ-התא ונקראים בשם “וקוּאוֹלוֹת”. בוקואולות ממוססים חמרים שונים שהפרוטופלאסמה מפרישה מתוכה.

הפרוטופלאסמה סובלת גרויים עם שנוי טמפרטורה או עם בואה במגע עם חומרים שונים. היא נמצאת גם בתנועה. בקשר עם עבודת התא ותופעות-החיים המתרקמות בו. יש אשר התנועה בתוך התא נראית גם לעין (בעזרת המיקרוסקופ). תנועה זו בולטת יפה מפאת היות הפרוטופלאסמה מורכבת מגרגירים זעירים (כאילו גופים מוצקים) נתונים בתוך נוזל. הגרגירים זורמים בשעת התנועה לפי קוים כמעט ישרים אל הגרעין של התא ובהגיעם אליו הם חוזרים בדרך אחרת מן הגרעין והלאה. אפשר להשתמש לשם הסתכלות זו בתאי השערות של הנודד Trandescantia, בשערות עלי האבטיח, ירוקת-החמור ועוד.

את הפרוטופלאסמה אפשר להמית אם נרתיח את התא במים או נקפיאו בדרגת קור גבוהה וגם אם נרעיל אותה בארס או בספירט.

בתוך הפרוטופלאסמה מצוי גרעין התא. זהו גופיף זעיר מאד, אשר ערכו בחיי התא רב מאד. הוא מכוֵן את כל התהליכים החיוניים המתחוללים בתא. תפקידו מתבלט ביותר ברביית התאים המתהווה על ידי חלוקה. וכך יתרבו התאים: גרעין-התא מתפלג לשנים. אחר כך נוצר בתוך הפרוטופלאסמה חיץ ובמקום תא אחד מתהווים שנים. כשתאים אלה מגיעים להתפתחות שלמה הם מתפלגים שוב וכו' וכו'. בהתפלגות

זו של התאים טמון סוד הצמיחה. עם רביית התאים יגדל נבט זעיר העתיד להיות עץ חסון. צמחים צעירים גידולם מהיר ביותר מפני שרביית התאים שבהם (ההתפלגות) מהירה ביותר. קצה השורש וראש האָמיר הם החלקים אשר התפלגות תאיהם אינטנסיבית מאוד.

התאים הרכים נוטים להתעגל, כלומר לקבל צורה כדורית, אולם חיבורם ההדדי וגם הלחץ ההדדי מפריעים לזה לא מעט. בכל זאת יש אשר יתהוו בתוך הרקמה רוָחים בינתאיים, כמו בכל ציבור כדורים. בשיחתנו על העלה, כשאמרנו שהאויר חודר לתוך פנים העלה, היתה כונתנו לרוחים הבינתאיים האלה.


ציור נט.png

§ 61 תהליך הרבייה בתאים.    🔗

רביית התאים נעשית על ידי התחלקות כל אחד מהם לשנים. ההתחלקות הזאת באה, כשהתא מגיע לגבול גודל גופו, על חשבון המזונות המגיעים אליו בשפע. אולם תהליך ההתחלקות איננו פשוט כמו שנדמה בראיה שטחית. ההסתכלות בתא בזמן התחלקותו מלמדת אותנו, כי את התפקיד העיקרי בפעולה הזאת ממלא גרעין התא. האות הראשון לשינוי העומד להתחולל היא תפיחה מדומה של הגרעין. אנו אומרים “מדומה”, כי בעצם אין זו אלא התרופפות הגוף לחלקיו, שנקרא אותם בשם מתגים. מתגים אלה המכונים בשם כרוֹמוֹסוֹמים היוו לפני זה שרשרת מפותלת וכרוכה בצפיפות רבה בפקעת הקטנה הזאת ששמה גרעין התא. עכשיו עומדת הפקעת הזאת בהתפרדותה. עוד מעט והכרומוסומים ייפרדו והיו לגופיפים חדשים לגמרי, בינתים מופיעות בכל אחד משני צירי התא נקודות מקרינות (ציור נ"ט, I כ'). כל אחת

מהקרנים אינה אלא שורה של גרגירי הפרוטופלאסמה. הקרנים משני הצירים הפונות לפנים התא נפגשות ומהוות כעין קוים מרידיונליים. כל הכרומוסומים, שמספרם קבוע בכל צמח, מסתדרים באמצע התא (לפי קו המשוה – ציור נ"ט, I, II כר'). בהגיע הכרומוסומים לכאן הם מתבקעים לכל אורכם וכל אחד מהם מתחלק באופן זה לשנים (ציור נ"ט, III כר'). מיד אחרי זה מתחילה נדידת הכרומוסומים לפי הקוים המרידיונליים. חצים האחד עובר לציר אחד של התא וחצים השני עובר לציר שכנגד (ציור נ"ט IV כר'). משהגיעה כל קבוצה למקומה מתקרבים בני הקבוצה אחד לשני ומתחברים לשרשרת צפופה אחת המהוה פקעת זעירה זו שאינה אלא גרעין התא. כך נוצרים שני גרעינים מגרעין אחד וכל אחד מְרַכֵּז ‏ סביבו פרוטופלאסמה. אחרי כן מופיעה באמצע התא המתחלק מחיצה (ציור נ"ט V), סימן לגמר תהליך ההתחלקות.


§ 62 רְקָמוֹת.    🔗

התאים בראשית הוולדם דומים אחד לשני, אולם הדמיון הזה יעבור מהר. המקום והתנאים גורמים לשנויים גדולים בצורת התאים האלה, בתכנם ובתפקידים שהם ממלאים בגוף הצמח. לסוג תאים הדומים אחד לשני בצורתם ובתפקידם קוראים רקמה.

אפשר לסכם את הסתכלויותינו במבנה הגבעול במנותנו את הרקמות היסודיות של גופו:

א) פַּרֶנְכִימָה. רקמה מורכבת תאים חיים בעלי קרום דק מעוגלים (או, ביתר דיוק. בעלי צלעות מרובות) המשאירים ביניהם בהכרח מקומות פנויים הנקראים בשם רווחים בינתאיים. רקמה זו מהוה את החלק הפנימי של קליפת הגבעול וגם את החלק המרכזי בגבעולים צעירים ורכים וכן גם את הרווחים בין קבוצות הצינורות. גם התאים נושאי הכלורופיל כמו תאי העמודים שייכים לרקמה זו,

ב) אֶפִּידֶרְם. גם רקמה זו בנויה תאים חיים, אולם הקרומים החיצוניים שלהם, הבאים במגע ישר עם האויר, מעובים יותר ומאוחים ומהוים כעין ציפוי מגן משותף הנקרא בשם קוּטיקוּלה.

ג) סְקְלֶרֶנְכִימָה – היא רקמת תאים אשר קרומיהם התערבו בחומר עצי קשה ונעשו בלתי חדירים גם למים. התאים האלה הפסיקו את חייהם לגמרי. רקמה זו שכיחה בציפת פירות שונים, בייחוד בזו של הפירות הגלעיניים.

ד) קוֹלֶנְכִימָה. רקמת תאים שקרומיהם התעבו בעיקר על חשבון הרווחים הבינתאיים. התאים האלה ממשיכים את חייהם, אולם הם ממלאים בעיקר תפקיד מכני לשם חזוק עמדתם של גבעולים עשביים, כמו גבעולי בני משפחת השפתניים. מקום הקולנכימה בגבעולים המרובעים האלה הוא בכל האורך של ארבע קרני הזויות שלהם.

ה) סיבים. רקמת תאים מוארכים וצרים שקרומיהם נתעבו בהתמלאם חומר עצי. החלל הריק של כל תא מוארך זה נעשה צר מאוד ונשאר סגור בפני אוויר ומים. הם תאים מתים, ממלאים תפקיד של חומר בנין לבד ומוסיפים עצמה וגם גמישות לצמח. הם מלוים על פי רוב את צינורות העץ וגם מהוים לפעמים מגן לשיפה.

ו) צינורות עץ. רקמת תאים מעוצים, מוארכים.ומאוחים בקצותיהם. במקום האחוי התמוססו חלקי הקרומים והמחיצות של התאים האלה והמעברים בין תא לתא נעשו חופשים וכך נוצרו גופים מוארכים מותקנים לזרמי נוזלים. התאים המוארכים האלה רחבים מהסיבים. ועוד: בכותליהם לכל אורכם ישנן נקבוביות המאפשרות הפרשת נוזלים לתאים החיים שבשכנותם.

ז) שיפה היא רקמה הנושאת בקרבה את צינורות הכברה. הצינורות האלה נוצרו מתאים שהתאחו בקצותיהם, כמו שהדבר נעשה בצינורות העץ. אבל נשארו רכים יותר ובלתי מעוצים כלל. ועוד הבדל: המחיצות שבקצות התאים האלה לא התמוססו אלא נוקבו בכל שטחם הצר וקיבלו צורה של כברה המאפשרת זרימה איטית של נוזלים. בתאים האלה אין למצוא כבר את גרעיניהם. אולם הפרוטופלאסמה נשארה לאורך הדפנות.


§ 63 תפקידי הגבעול.    🔗

הגבעול ממלא כמה תפקידים חשובים בחיי הצמח.

I) למדנו לעיל, כי העלים הם אברי ההטמעה של הצמח. הם המעבדות אשר בהן נוצרים חומרי מזונות אורגניים. התהליך הזה נעשה ברובו בעזרת אור השמש. למדנו כמו כן שהעלים מאיידים את עודף המים הנקלטים על-ידי השורשים והפרשה זו של עודף הנוזלים נעשית ברובה בעזרת השמש והרוח. למען שתי המטרות הנ"ל צריכים העלים להתנוסס למעלה, ורק הגבעול הרם מאפשר להם את הדבר.

להלן נלמד, כי גם את פרחיהם מרימים על פי רוב הצמחים למעלה – דבר מועיל להפצת האבקה למרחקים. כשההאבקה נעשית על ידי הרוח, וגם נוח מאד לביקורי חרקים הנמשכים על ידי הריח והגונים של הפרחים. גם את פירותיהם וזרעיהם צריכים הצמחים להרים, כדי שיופצו יפה יפה לכל העברים, אם על ידי צפרים ובעלי-חי אחרים ואם על ידי הרוח.

הגבעול או הגזע מסועפים יפה יפה (הגזע המסועף יוצר “נוף”). ענפיהם המסובלים עלים, פרחים וזרעים אינם נמצאים רק מצד אחד, כי אם במידה שוה מסביב30. על ידי כך אינם מכריעים את הגזע לצד אחד, אלא להיפך: הם מחזיקים אותו בשווי-משקל תמידי, בקומה זקופה.

II) ידועים לנו שני אברי הצמח היסודיים במובן התזונה והם השורש, החותר בקרקע וסופג ממנה תמיסת מזונות מינרליים והעלים העולים למעלה, וקולטים קרני אור השמש ביוצרם מזונות אורגניים. והנה הגבעול ממלא כאן תפקיד של מתווך ומקשר בין שני אלה כלומר בין השורש והעלים: דרכו עולה תמיסת המזונות המינרליים מן השורש אל העלים ודרכו יורד המוהל המעובד בעלים (סוכרים, יסודות חלבוניים וחומרים אורגניים אחרים) אל חלקי הצמח כולו. כיצד מוציא הגבעול לפועל את תפקיד המקשר? ידוע לנו, כי צינורות עוברים דרך גופו של הצמח: הם מתחילים בשורשים, עוברים דרך הגבעול ומסתיימים בעלים. ההגיון מחייב, שלא מערכת אחת של צינורות תמלא את התעודה הזאת, כי אם שתי מערכות: אחת תעלה את המים עם המלחים מלמטה למעלה והשניה תוביל את המוהל החיוני הנוצר בעלים לכל חלקי הצמח, כי לא יתכן שמערכת צינורות אחת תמלא שני תפקידים נגדיים. בהמשך לימודנו נווכח באמיתות הדבר על ידי ניסויים.


§ 64 תנועת המוהל בצמח.    🔗

(הזרם העולה והזרם היורד).

רקמה רקמה ותפקידה. מציאת ההתאמה הגמורה בין מקום הרקמה וצורת תאיה ובין התפקיד שהיא ממלאה, מהוה את הפרקים החשובים ביותר בהסתכלויותינו בחיי הצמח. נעמוד פה על אחד מהם. לאחר שהוברר לנו כיצד בנוי הגזע בצמחים דופסיגיים, נעשה נא אי-אלו ניסויים, כדי למצוא את דרכי העברת הנוזלים בצמחים האלה:

נקח ענף קיקיון צעיר נושא עלים, נפצל מחלקו התחתון את קליפתו עם השיפה לאורך 4–5 ס"מ וכן נחטט ונוציא לעומק כזה גם את הליבּה הרכה. נשארה רק העצה. כעת נשים את הענף לימים אחדים במים, באופן כזה שפני המים לא יגיעו עד הקליפה שבקצה הַפְּצָלָה. כעבור כמה ימים נראה, כי העלים לא נבלו. ניסוי זה יוכיח לנו, כי המים ותמיסת המזונות המינרליים שבהם עולים רק דרך העצה. בעיקר עובר הזרם

העולה דרך שכבותיה הצעירות של העצה הקרובות לקמביום. ליתר בטחון נעשה ניסוי שני: נקח ענף צעיר בן חדשים אחדים של ציציון, נקטוף מעליו את העלים ונקצץ ממנו קטע בן 6 ס"מ בערך. אחר כך נשים את קצהו האחד בתוך תמיסת דיו אדומה ואת קצהו השני נכניס לפה ונתחיל למוץ לאט לאט ובהפסקות קלות, כדי להיוכח מדי פעם אם הגיעה כבר התמיסה האדומה לקצה שבפה. אז נתבונן לחתך ונראה כי העצה האדימה ולא הליבה. נבקע אחר כך את הענף לאורך ונציין שוב. כי כל הליבה לאורך נשארה נקייה ורק זעיר שם על גבול העצה נתאדמה משהו.

כי אין תמיסת המלחים המינרליים עולה למעלה דרך הליבה, יודעים אנו גם מתוך החיים: לא פעם נזדמן לנו לראות עצים עתיקים ונבובים. ליבתם נרקבה מזוקן; שיני הזמן היו אפילו בשכבות העצה הפנימיות הישנות – ולמרות זה ינובו רעננים בשיבה טובה. והנבוביוּת אינה מזיקה לעץ; להפך, היא מקילה על הגוף ומאפשרת לו יותר לעמוד בפני לחץ הרוחות.

נשאר לנו לברר דרך איזו רקמה נושא הזרם היורד מלמעלה את החומרים האורגניים המעובדים בעלים אל כל אברי הצמח לשם פרנסתם. גם הפעם ילמדנו הניסוי: נקח שני יחורים של צפצפה, הממהרים לעשות שורשים נוספים כשמעמידים אותם במים. מהאחד נפצל בחלקו התחתון בצורת טבעת את הקליפה עם השיפה יחד (עד העצה). בשני נקלף בצורת טבעת כזו רק את השכבה העליונה, החיצונית שבקליפה. את השכבה התחתונה ואת השיפה נשאיר. את שני היחורים נעמיד במים באופן כזה שמקום המחשוף יימצא בתוך המים. כעבור כמה שבועות נראה, כי בשניהם התפתחו שורשים. בשני, בזה שהשיפה נשארה, התפתחו השורשים למטה מגבול הפְּצָלָה. אולם בראשון, אשר קלפנו בו גם את השיפה, הופיעו השורשים מעל לקצה המחשוף. משנקלפה בו השיפה ונפסקו הצינורות של הזרם היורד הנושא חומרים אורגניים, התעכבו חומרים אלה בדרכם למטה על קצה גבול המחשוף, נצטברו ויצרו את השורשים ממעל למחשוף.

מתוך שני הניסויים הראשונים נתברר לנו, כי רק דרך העצה זורמת תמיסת המזונות המינרלים למעלה. וניסוי זה האחרון הוכיח, כי המזון המעובד בעלים לפרנסת כל אברי הצמח זורם מן העלים למטה אך ורק דרך השיפה. כל זה מתאים איפוא למה שלמדנו על שתי מערכות הצינורות העוברות בגוף הצמח.

וחשובה לעניננו היא העובדא, כי צינורות העצה מרובים הרבה יותר מצינורות השיפה וגם חללם בפנים חופשי לגמרי למעבר נוזלים. לעומת זה חללם של צינורות השיפה נפסק על ידי מחיצות שהן אמנם נקובות בצורת כברה, אבל מעבר הנוזלים איננו חפשי בהם כמו בצינורות העצה. עכשיו אם נעלה על דעתנו כמה גדולה היא כמות המים הבאה לצמח מן האדמה ועוברת דרך צינורות העצה והנפלטת ברובה הגדול דרך העלים החוצה ומה קטנה לעומת זו כמות המוהל המזין הנשאר בפנים העץ, יתברר לנו יפה כמה מתאימים שני סוגי המובילים האלה, צורתם ומספרם לשני סוגי הזרמים העוברים דרכם.

אגב, נודעה לנו חשיבותה הרבה של השיפה בחיי האילן. אם ייעשה מחשוף בקליפת הגזע על ידי הצאן, למשל, ייפסק גידולם של כל חלקי האילן שמתחת למקום המחשוף וגם השורש בכלל זה וחיי האילן יהיו אז בסכנה.

השיפה של העצים הגלעיניים (כמו השזיף, האפרסק, המשמש, הדובדבן והשקד) נפגעת ביחוד על ידי הזחל של החפושית הידועה בשם קַפְּנוֹדִיס. הזחל הזה בוחר לו למקום דירתו את קליפת הגזע סמוך לשורש. הוא חודר לתוכה עמוק ואוכל את כל החלק החי של הקליפה ואת השיפה עד העצה. כשהזחל גומר להקיף את כל הגזע בכרסומו, נפסק זרם המזונות היורד מלמעלה למטה והשורש גווע ברעב. ומות

השורש גורר אחריו גם את מותו של כל העץ.


§ 65 מֵתַח הצמח (טוּרְגוֹר).    🔗

אחת התופעות האומרות דרשוני היא זקיפותו של כל צמח, גם הצעיר ביותר, שעדין לא נוצרה בו הרקמה העצית. זקיפותם של צמחים אלה מותנית במידת הרויה שלהם. כשהוא רווי מים הוא עומד זקוף וכשהוא צמא למים הוא מוריד את עליו. העלים האלה גם מתקפלים, מתקמטים ומאבדים את צורתם. אחרי שלמדנו על תופעת האוסמוס יקל לנו להבין גם את התופעה הזו של זקיפות הצמח. מלבד העברת נוזלים

דרך צינורות-העברה, קיימת בצמח גם העברת נוזלים מתא אל תא על-ידי אי השויון שבריכוז המיץ בתאים השכניים. מי שריכוז מיצו גדול יותר מריכוז מיץ חברו מושך אליו מים משכנו. גם הצינורות המעבירים את הנוזלים אינם סגורים בפני התאים השכנים הנוגעים בהם. דפנות הצינורות האלה מלאים לכל האורך בעין נקבוביות. למעשה אין הנקבוביות האלו פתוחות לגמרי, כי יש עוד חיץ דקיק המפסיק בין הדפנות ובין התאים או הצינורות השכניים. דרך המחיצות האלו יכולים נוזלים לחדור מפנים הצינורות אל התאים בכוח האוסמוס של התאים.

התאים מקבלים נוזלים או מהתאים השכניים או מהצינורות שהם נוגעים בהם בכמות כזו שהתא נעשה מתוח. המים חודרים אל תוך התא בכח האוסמוס ומנפחים אותו, אולם קרום התא הגמיש שם גבול להתמתחותו ולוחץ מצידו בכיוון נגדי על הנוזלים שהוא מכיל מבפנים. בזה דומה התא לכדור גומי לבוש עור שנופח במשאבת אויר. תוצאת הלחץ בשני הכיוונים הנגדיים האלה המתהוה בתאים על ידי כוח האוסמוס ומתיחות (אֶלַסְטִיוּת) הדפנות הוא ה“טוּרגוֹר”. בכוח הטורגור העלים שטוחים והצמחים והענפים העשבוניים עומדים מתוחים בקומה זקופה. לעומת זה אם הצמח סובל צמא (כשההתאיידות רבה על האספקה – בשעות הצהרים, בימי בצורת) אין דפנות התאים נלחצים מבפנים והעלים וגם הגבעול תלויים

ברפיון כנובלים. נשקה את הצמח הזה מים – התאים יספגום לרוייה בכוח הָאוֹסְמוֹס והטורגור יחזור אליהם. הגבעול והענפים יזדקפו והעלים ישובו להיות שטוחים. הצמח שבר את צמאונו ושוב הוא רענן וחסון.


§ 66 הכוחות המעלים את הנוזלים בתוך הגבעול.    🔗

בהעלאת הנוזלים מן הקרקע עד העלים משתתפים כמה כוחות. הראשון הוא כוח האוסמוס (הַפִּעְפּוּעַ), שכבר הזכרנוהו לעיל. הנימים הספגניות שבשורש, שאינן אלא תאים מאורכים, סופגות את הנוזלים, המפעפעים וחודרים מתא אל תא לפנים השורש עד הצינורות הדקים אשר בו. כאן בצינורות מצטרף לפעולה כוח הנימיוּת. על כוח הנימיות למדנו בפיסיקה: ככל מה שהצינורות דקים יותר, כן מתרוממים בהם הנוזלים לגובה יותר רב. שני כוחות אלה: הָאוֹסמוֹס והנימיות יוצרים יחד כוח אחד רב, שקראנו לו לעיל בשם “לחץ השורש”, המעלה את הנוזלים.

ישנו עוד כוח שלישי – כוח שואב, המסייע להעלאת הנוזלים והוא איוּד המים דרך העלים. נקצץ ענף נושא עלים ונטבול את קצהו במים. כשנוציאהו תשאר טיפת מים תלויה במקום החתך. נתבונן רגע קט לטיפה והיא תעלם. אנה באה הטפה? העלים ספגוּה. ואם נחזור על נסיוננו זה כמה וכמה פעמים, נראה מדי פעם כי טפות המים נעלמות מהר מעינינו. בה במידה שהעלים מאיידים מים, הם מוסיפים לשאוב ולהעלות נוזלים מחדש.

האוסמוס, הנימיות, איוּד המים ועוד גורמים שלא עמדנו עדיין עליהם בשיחותינו, מצטרפים לכוח-מניע גדול היוצר בצמח זרם בלתי פוסק. המעלה את הנוזלים לגובה רב. באילנות גבוהים, כגון בעצי הַסֶקְווֹיָה, עולים הנוזלים עד הצמרת לגובה של 100 מטר.

בכל הגורמים האלה לעלית המים לוקח הגבעול חלק חשוב מאד.



§ 67 הגבעול פונה כלפי מעלה.    🔗

אנחנו רגילים לראות את הצמחים הירוקים כשהם זקופים ופניהם למעלה, בניגוד לשורשיהם היורדים למטה. ואין התכונה המיוחדת הזאת עושה עלינו כל רושם. “כך הוא בטבע הדברים”. “אחרת לא יתואר”. אולם אנשי המדע לא הסתפקו בזה ועמלו הרבה כדי למצוא את הגורם לקביעת צורה זו של הצמח.

והנה לפנינו, ראשית כל, אחד הניסויים המבליטים יפה את התופעה עצמה.

נקח לנו צמח צעיר מאד, יהא זה נבט של פשתה, של חרדל או של חיטה, נשכיב אותו כולו על גבי חול רטוב, הנתון בתוך פחית רחבה. נכוף על זה פעמון זכוכית או צלוחית רחבה באופן שהצמח יהיה מוגן מכל רוח ומהתיבשות. צריך גם להרטיב יפה בפנים לפני הכיסוי את פעמון הזכוכית או את הצלוחית. זה ישמור זמן רב על הרטיבות באויר אשר הצמח יהיה נתון בו.

נשאיר כך את הצמח השכוב, הנמצא בתנאים טובים, במנוחה גמורה, במשך שעות אחדות. אולם הוא לא ירדם… כעבור שלש או ארבע שעות יתחיל הנבט להרים את ראשו. עוד זמן מה והחלק המתרומם יימצא כבר במצב מאונך ויהווה עִם חלק גופו הנשאר במצב אופקי זוית בת 90o. מעכשיו לא יבוא עוד כל שינוי. הצמח יוסיף לגדול בכיוון הנ"ל וישמור על זקיפותו.

המחזה הזה נראה כבלתי רגיל. אבל למעשה גם הוא שכיח בטבע. יש אשר גשם שוטף בלוית רוח חזקה משכיב צמחים על הארץ, אולם כעבור זמן מה מתרוממים הצמחים האלה וממשיכים את חייהם הרגילים. החיטה, השעורה ודגניים אחרים, אם אינם צפופים מאד, מזדקפים לגמרי, כי תנועת ההזדקפות מתחילה אצלם בַּמִּפְרָקִים31 התחתונים הסמוכים לשורש, אולם בצמחים אחרים, בייחוד בעצים ושיחים, יתרומם

רק החלק הצעיר ביותר ושאר הגוף יישאר במצב אופקי.

החקירות בענין זה הוכיחו, כי תנועת הגבעול כלפי מעלה (וגם זו של השורש כלפי מטה) נעשית בסיבת אי שויון בצמיחה החל באיזור הכפיפה של הצמח המזדקף. הצד התחתון של הצמח באיזור זה צומח ביתר מהירות ומרץ מאשר הצד העליון. התאים המרובים בצד התחתון של הצמח השכוב מהווים לחץ גדול יותר מזה של התאים המועטים, ביחס, שבצד העליון והתוצאה מזה היא תנועה הכרחית כלפי ההתנגדות החלשה ביותר, כלומר: תנועה כלפי מעלה.

אולם מהו הגורם לאי-שויון זה בצמיחה כשהגבעול שרוּי במצב אופקי? ודאי יש כאן משהו המחולל גרוי בפנים גופו החי של הצמח ואשר התגובה לגרוי הזה היא אי-השויון בצמיחה. החקירות בענין זה הביאו לידי מסקנה, שמחולל הגרוי הזה בצמח הוא כח משיכת הארץ. נביא כאן שנים מהניסויים המרובים אשר שמשו יסוד לחקירות האלה. ניסוי א'. אל גלגל, המסתובב בקביעות באופן אופקי על ידי מנוע. קשור עציץ נושא צמח רך, ואשר גבעולו פונה אל מרכז הגלגל. הצמח יימצא, איפוא במצב אופקי ויהיה נתון לתנועה המהווה כוח צנטריפוגלי. כעבור יום או יומים ירים הצמח את ראשו, או יותר נכון: את חלק גופו העליון. אולם ההתרוממות הזאת תהיה מוגבלת רק עד כדי עשיית זוית בת 45o. נזכור נא כי צמח שכוב, כלומר הנמצא במצב אופקי, ואיננו נתון לתנועה סיבובית זוקף את החלק העליון של גבעולו לגמרי, כלומר הוא מהוה כפיפה-זוית בת 90o. כך מוכיח הניסוי הראשון שרשמנו לפנינו בראשית השיחה. נראה יפה כי הכפיפה הממוצעת הזאת אינה אלא תוצאה משני כוחות מתנגדים אשר הצמח נתון להשפעתם. אחד

שהיה גלוי לעינינו, הוא הכוח הצנטריפוגלי, והשני המתנגד לו הרי אינו אלא כוח משיכת הארץ. לו היה הגבעול נתון רק לכוח הצנטריפוגלי היה ממשיך לצמוח בכיוון נגדי לו, כלומר כלפי מרכז הגלגל. כמו כן לו היה הגבעול נתון רק לכוח משיכת הארץ היה בודאי מזדקף. הלא הוא עושה כך בכל פעם כשמשכיבים אותו. תוצאת הניסוי המתואר פה מבליטה יפה את השפעתם של שני הכוחות האלה גם יחד על הצמח: איך הם מטביעים את חותמם על כיוון צמיחתו.

ניסוי ב'. הצמח בעציץ קשור אל גליל, או אל מקל קצר הנתון במצב אופקי והמסתובב בכוח מניע סביב עצמו, וגורם ממילא סבוב כזה גם לצמח הקשור אליו. והנה תעבורנה שעות רבות וגם ימים והצמח המסתובב כל הזמן לא ישנה כלל את צורתו, כלומר כל כפיפה לא תתהוה בו. אולם כשתיפסק התנועה והצמח יישאר במצבו האופקי במנוחה גמורה – לא יעבור זמן רב והוא יתחיל להזדקף. הניסוי הזה מאשר את המסקנה שהגענו אליה בניסוי הקודם. תנועת הצמח סביב עצמו הכניסה בהכרח את כל צידי הצמח השכוב לתוך מצב אחד ביחס להשפעתו של כוח משיכת הארץ. התגובה על הגרוי הבא מהכוח הזה עברה בכל פעם ונסתימה באפס.

נשאר עוד לציין את העובדה שכל צמחי הדו-פסיגיים נובטים כשהם כפופים. הם פורצים להם את הדרך לאור ולאויר בגבם הכפוף ולא בראשם. הניצן משתווה בזמן זה לשורש בהיותו בעל גיאוטרופיזם חיובי. רק אחרי שהגב הזה כלומר הפסיגון (או בסיס הניצן. בפול ובאפונה למשל) מספיק להתארך במידה הדרושה הוא ממהר לשנות את אופן תגובתו על כוח משיכת הארץ; הוא מקבל את תכונת הגבעול ואת התגובה המיוחדת שלו על הכוח הזה, הנקראת בלשון אנשי המדע “גיאוטרופיזם שלילי”.

התועלת שהצמח מפיק מהגיאוטרופיזם השלילי וכן גם מתנועתו המיוחדת של הנבט גלויה לכל ואין להתעכב הרבה על זה. השאיפה העיקרית של המדע היא לגלות בכל מקרה את הגורם הפיסי או החימי לתופעות החיים והגיאוטרופיזם השלילי של הגבעול כמו הגיאוטרופיזם החיובי של השורש היא אחת התגליות שנעשו ברוח זה.


§ 68 הגבעול נוטה כלפי האור.    🔗

הצמחים המוארים באורות בלתי שוים. באופן שצידם האחד נתון באור בהיר וצידם שכנגד נתון בצל, ייטו תמיד כלפי האור. כשמעמידים עציצים ובהם צמחים רכים בחלון מוצאים אותם כעבור שעות אחדות (ולפעמים לאחר יום או יומים) כשהם נטויים כמעט עד כדי השתחויה אל החוץ, אשר משם מגיע האור. יש לשים לב עוד לזה שהנטיה הזאת של הצמח שכיחה רק במקום שגדול ההבדל בין האור הבא מן החוץ ובין אור החדר. כלומר: במקום שחלל החדר אשר ממול החלון יהיה שרוי ברוב השעות בצל.

אפשר למצוא קשר רב בין התופעה הזאת ובין הצמיחה המהירה של צמחים הנתונים בחושך. ידוע לנו מניסויים במשתלה, כי אם הזריעה היתה צפופה והנבטים שעלו מאפילים אחד על השני תהיה הצמיחה מהירה. הצמחים הרכים האלה, שיהיו חיוורים בכל אורך גופם, יתרוממו בזמן קצר.

בתופעה דומה לזו נתקלים כשמכניסים חלק מנבטים למקום אפל כלומר לתוך ארון סגור ואת החלק השני משאירים באור וכעבור ימים אחדים מעמידים את הנבטים אלה מול אלה כדי לראות את ההבדל בהתארכותם. מזה מסיקים שהאור מעכב את הצמיחה, כלומר הוא גורם לריכוז החומר וליצירת תאים בעלי נפחים קטנים אבל עשירים יותר בחומרים מהתאים הגדולים הצומחים בחושך. אפשר לפי זה להשקיף על כפיפת הגבעול כלפי האור כעל תוצאה של אי שויון בצמיחה באור מצד אחד ובצל מצד שני.

אולם מצאו גם שיש הבדל בין הרקמה החלשה, המתפתחת בחושך או בצל, ובין רקמת הצד המואר פחות של הצמח הכפוף כלפי האור. הרקמה הזאת איננה חלשה כלל וכלל ויש גם שמצאו, כי דוקא בתאים האלה של הצד המואר פחות מרוכז יותר חומר מאשר בצד המואר יותר.

שלטת גם הדעה כי אחד הגורמים לאי שויון, המכריח את הגבעול להתכופף כלפי האור, היא התגובה על גרוי פנימי שהצמח מקבל מהשפעה של כוח חיצוני. והכוח הזה במקרה שלפנינו הוא האור הבלתי שוה שהצמח נתון בו. לתופעה הזאת הבאה מהשפעת האור קראו החוקרים בשם פוֹטוֹטרוֹפּיזם.


 

מלון הצמחים    🔗

שנזכרו בספר, בחלק ב' (תוספת ל“מלון” שבחלק א')

עברית, רומנית, גרמנית ואנגלית.


אֲבַטִּיחַ Cucumis citrullus Wassermelone Watermelon

אֲגָבָה Agave Americana

אֲהָל Mesembryanthemum

אֵזוֹב Majorana Majoran

Marjoram

אִירוּס Iris Schwertlilie Flower de Luce (Iris)

אַלּוֹן Quercus Eiche Oak

אָפוּן Pisum sativum Erbse Pea

אֲפַרְסֵק Prunus persica Pfirsichbaum Peach

אֹרֶן Pinus Keifer Pine

אֶשְׁכּוֹלִית Citrus paradise Grapefruit

אֵשֶׁל Tamarix Tamariske Tamarisk

בָּצָל מָצוּי Alium cepa Zwiebel Onion

בַּרְקָן סוּרִי Notobasis syriaca

בְּרָכִיכִיטוֹן Brachychiton

בַּת שִׁטָּה (רוֹבִּיניה) Robinia Pseudacacia Robinie

גְּדִילָן Silybum

גֶּזֶר Daucus carota Möhre Carrot

גֶּפֶן Vitis vinifera Weinstock Vine

דֻּבְדְּבָן Prunum avium Süsskirchenbaum Wildcherry

דַּבְקוֹן-הַזַּיִת Viscum crutiatum Mistel Misteltoe

דְּגָנִיִּים Gramineaae Gräser Grass

דַּלִּיָּה Dahlia Georgine Dahlia

דְּלַעְנִיִּים Cucurbitaceae Kürbis-gewächse

דְּלַעַת Curcubita pepo Kürbis Gourd

דְּלַעַת הַנָּחָשׁ Bryonia Zaunrübe Bryony

דֶּקֶל (תָּמָר מָצוּי) Phoenix dactylifera Dattelbaum Date

דָּרְבָנִית Delphinium Rittersporn Larkspur

הַרְדּוּף Nerium-Oleander Oleander Oleander

וֶרֶד Rosa Rose Rose

זִיפָנִיּים Boraginaceae Rauhblättrige Gewächse

זַיִת Olea europea Oelbaum Olive

זַלְזֶלֶת Clematis Waldrebe Virgin’s Bower

זַמְזוּמִית Bellevalia Glöcklein Roman Squill

חֲבַצֶּלֶת-הַחוֹף Pancratium maritimum

Kraftzwiebel Prancratium

חִטָּה Triticum Weizen

Wheat

חֲלַבְלוּב Euphorbia Wolfsmilch Spurge

חֶלְמִית Malva Malve Mallow

חַמָּנִית Helianthus Sonnenblume Sunflower

חַסָּה Lactuca Gartensalat Lettuce

חַסַּת הַמַּצְפֵּן Lactuca-Scariola

Stachel-Lattich

חָצָב Urginea Meerzwiebel Squill

חַרְדָּל Sinapis Senf Mustard

חַרְחֲבִינָה Eryngium Feld-Männer-treu Button Snake-root

טַבּוּרִית Umbilicus

טָמוּס Tamus

יַבְּלִית Cynodon Hundezahn Dog’s Tooth

יְרוֹקַת-הַחֲמוֹר Ecbalium Elanterium Spritzgurke Squirting Cucumber

כַּלָּנִית Anemone Windsöschen Windflower

כְּרוּב Brassica oleracea Gemüsekohl Cabbage

כַּרְכּוֹם Crocus Krokus Crocus

כְּשׁוּת Cuscuta Teufelszwirn Dodder

לַבְלָב Dolichos

לִבְנֶה Styrax Storaxbaum Styrax

לוּף Arum Aronstab Arum

לוּפִית Arisarum Kraftaron Arisarum

לְפוּפִית Ipomoea Trichterwinde Morning-glory

מַקּוֹר הַחֲסִידָה Erodium Reiherschnabel Stork’s Bill

מָרֻבִּיוֹן Marrubium

מִשְׁמֵשׁ Prunus armeniaca Aprikose Apricot

נוּרִית-אַסִּיָה Ranuncuius Hahnenfuss Crowfoot

נִזְמִית Lamium Taubnessel

נֵץ-הֶחָלָב Ornithogalum

סֵיפָן Gladiolus Siegwurz Corn Flag

סִירָה-קוֹצָנִית Poterium spinosum

סֶלֶק Beta vulgaris rote Rübe Beet

סִתְוָנִית Colchicum Herbstzeitlose Colchicum

עִירִית Asphodelus Affodil Asphodel

עַלֶּקֶת Ornobanche Sommerwurz Broom-rape

עֲרָבָה Salix Weide Willow

פּוֹל Faba vulgaris Bohne Bean

פִּטְרִיָּה Fungus Pilz Mashroom

פִּלְפְּלוֹן בָּכוּת Schinus molle

פִּשְׁתַּה Linum Flachs (Lein) Flax

צִבְעוֹנִי Tulipa Tuple Tulip

צָבָר מָצוּי Opuntia Ficus-Indica Feigenkaktus Prickly Pear

צָלָף Capparis spinose Kappernstrauch Thorny caper

צְנוֹן Raphanus sativus Rettich Radish

צַפְצָפָה Populus Pappel Poplar

קִטְנִיּוֹת Leguminosae

קִדָּה שְׂעִירָה Calicotome

קִיסוֹסִית קוֹצָנִית Smilax aspera Stechwinde Cat Brier

קִיקָיוֹן Ricinus communis Wunderbaum Castor oil plant

קִשּׁוּא הַגִּנָּה (מְלָּפְפוֹן) Cucumis sativus Gurke Cucumber

רִמּוֹן Punica granatum Granatbaum Pomegranate

רַקֶּפֶת Cyclamen Aplenveilchen Cyclamen

רֹתֶם Retama Retemstrauch Juniper

שׁוֹשָׁן Lilium Lilie Lily

שְׁזִיף-הַגַּן Prunus domestica Pflaumenbaum Plum

שִׁטַּת-הַמְּשׂוּכוֹת Acacia Franesiana

שֻׁמָּר Poeniculum Fenchel

שֻׁמְשֹׁם Sesamum Sesain Sesame

שְׁעוֹעִית Phaseolus Bohne Bean

שְׂעוֹרָה Hordeum Gerste Barley

שִׂפְתָּנִיִּים Labiatae

שָׁקֵד Amygdalus communis Mandelbaum Almond

תְּאֵנָה Ficus carica Feigenbaum Fig

תְּאֵנַת-הוֹדּוּ Ficus religiosa

תֻּרְמוֹס Lupinus Lupine Lupine

תִּלְתָּן Trifolium Klee Clover, Trefoil

תַּפּוּחַ אֲדָמָה Solanum tuberosum Kartoffel Potato

תֶּרֶד Spinacia Oleracea Spinat Spinach



  1. אורגן משמעו אבר. החיות והצמחים הם גופים אורגניים, כלומר: בעלי אברים, משום זה נקראים גם חומרי גופם בשם “חומרים אורגניים”.  ↩

  2. ליתר בטחון נערוך את הנסיון הזה בשני בקבוקים נושאי צמחים. האחד עם מעט מ–סיד והשני בלעדם. האחד יוכיח את התרבותה של החומצה הפחמית על ידי הצמח, והשני – את חוסר החמצן.  ↩

  3. שתי התנועות האחרונות האלה, שאפשר לראות בהן את תגובת הצמח על גרויים הבאים מן החוץ – כמו כח משיכת הארץ, האור והצל – נקראות בשם טרופּיזמים. הראשונה – שמה גיאוטרופיזם והשניה – הליוטרופיזם.  ↩

  4. הצמחים האלה מקצרים בארצנו את התהליך הזה. אם הגנן משאיר בגן את הגזר, הסלק, הצנון, הכרוב, הכרובית וירקות אחרים – הם יפריחו פרחים ויבשילו זרעים באביב או בקיץ של אותה השנה.  ↩

  5. על דרכי הפצת הזרעים עוד נדבר להלן ובפרוטרוט בפרק מיוחד.  ↩

  6. בחורף יש לעשות את הניסוי בחדר מחומם, כי השעועית נובטת רק ב–15o+.  ↩

  7. אפשר להציל את הצמח גם במצבו זה אם נמוסס בתוך המים שהוא גדל בהם, מעט חנקת–אשלגן ודו–זרחת סידן, כלומר, את המלחים שבהם נמצאים החומרים היסודיים שהוא מקבל כרגיל מן האדמה.  ↩

  8. זרעונים הם פירות מיוחדים, המכילים כל אחד רק זרע אחד והציפה יבשה, כגון בחמניות.  ↩

  9. בעריכת רשימה ביבליוגרפית זו הסתייעתי בחוברת “ספרים ללמודי הטבע” – רשימה ביבליוגרפית – שנת תש“י ערוכה ע”י

    ד"ר צפורה דנין. הוצאת משרד החנוך והתרבות, אגף החנוך.  ↩

  10. לפי “ועד הלשון” Roggen rye  ↩

  11. צריך לעשות את הניסוי הזה בצמחים רכים ולא מעוצים.  ↩

  12. תחמוצת הפחמן בהתחברה עם מים נעשית לחומצה פחמנית וזו בבואה במגע עם גיר מהוה דו–פחמת–סידן שמטבעה להתמוסס במים.  ↩

  13. תכונת השורש לנטות כלפי המים נקראת בשם “הידרוטרוֹפּיזם”.  ↩

  14. יש גם אשר כל עלעל מחולק לעלעלי–משנה כמו בעלי שיטת המשוכות.  ↩

  15. למעשה גיד דקיק זה אינו אלא צרוף של ראשי סעיפי הגידים האחרונים הנוגעים אחד בשני.  ↩

  16. כל גופיף כזה אינו אלא זוג תאים קטנטנים, שהשאירו רווח ביניהם ורווח זה נראה בעינינו כסדק.  ↩

  17. טוב להשתמש לזה בעלי תרד, לבנה, לבלב או מרוּביוֹן. לשם זה צריך להרתיח את העלים בתוך כוהל, כי הכלורופיל אינו מתמוסס במים, אלא בכוהל. יש להיזהר ממגע של אדי הכוהל עם השלהבת, הגורם להתלקחות ואף להתפוצצות!  ↩

  18. אחוז דו–תחמוצת הפחמן באויר אינו רב: בכל 100 ליטר אויר יש בערך 79 ליטר חנקן 21 ליטר חמצן ורק 0,03 הליטר דו–תחמוצת הפחמן.  ↩

  19. כדי ליצור 180 גרם סוכר זקוק הצמח ל–264 גרם דו–תחמוצת–הפחמן ול–108 גרם מים, ואגב פעולה זו נפלט 192 גרם חמצן.

    ואמנם: 264 + 108 = 192 + 180.

    CO2 מים חמצן סוּכר  ↩

  20. חומר זה נמצא בכל גוף חי. הוא מצוי בתוך הרוק שבפינו, הוא מתגלה על ידי פעולתו בזרעים בשעת הנביטה ובכל מקום שעמילן מצטבר בצמח.  ↩

  21. אנרגיה היא שם כללי לחום, לאור, לחשמל, לעבודה ולאנרגיה חימית האצורה בתוך כל חומר מבלי להיות מוחשת והעלוּלה להתגלגל בחום, באור וכו'.  ↩

  22. חשוב מאד לדעת, כי הפוֹרמאלדהיד הוא חומר דומה לסוכר בבנין המוֹלקוּלרי שלו ויש לראות את הסוכר כחומר מרוכז של הפוֹרמאַלדהיד, כי 6 מולקולות שלו מהוות מוֹלקוּלה אחת סוכר C6H12O6 = 6H2CO.  ↩

  23. יש לציין, כי ההסבר שנתן בפרקים אלה על ההטמעה ושהיה מקובל עד כה, נתערער בשנים האחרונות.  ↩

  24. חום הגוף תלוי במרץ הנשימה. גם בחיות ישנם יצורים קרי–דם (נחשים, לטאות, צפרדעים) אשר חום גופם תלוי בטמפרטורה של הסביבה, כי נשימתם רפה למאד. והצפרים אשר תנועותיהן נמרצות גם נשימתן חזקה וחום גופן עולה גם על חום גופם של היונקים. חום גופן של הצפרים הוא למעלה מ–40 מעלות!  ↩

  25. הראשון יוּליוּס רוֹברט מייאר, רופא, נולד בשנת 1814 ומת בשנת 1878. השׁני הרמן לוּדביג הלמהוֹלץ, פיסיוֹלוג, נולד בשׁנת 1821 ומת בשׁנת 1895.  ↩

  26. בשם “גזע” מתכּוונים, לפי דברי יצחק אפשטיין, לחלק התחתון של העץ הגובל עִם השורש ומוציא עפי"ר חוטרים.  ↩

  27. צינור עץ אינו אלא מערכת תאים מוארכים שהתאחדו בקצותיהם ואשר חלקי הקרום שלהם בקצוות התמוססו ואפשרוּ לחללים המוארכים להתאחד וליצור צינור ארוך.  ↩

  28. סיבים הם רק תאים מוארכים מאד וצרים. כל סיב הוא תא מוארך אחד. גם צינורות העץ וגם הסיבים צוברים לתוך קרומם חומר עצי המקשה את הדפנות.  ↩

  29. הפיסיקאי האנגלי רוֹברט הוּק (1722–1635) המציא את המיקרוסקוֹפּ הראשון, ובן–זמנו הזוֹאוֹלוֹג ההוֹלנדי אנטוֹניוּס לבנהוּק (1723–1632) המציא גם הוא מיקרוסקופּ.  ↩

  30. ישנם יוצאים מן הכלל במובן זה וביניהם בני משפחת הזיפניים.  ↩

  31. מפרקים: הבליטות בקנה הדגניים המהוות מקומות–המוצא של עלים.  ↩