צְמֵא גִיל הַחֶמְדָּה / אלתר לוין

צְמֵא גִיל הַחֶמְדָּה וְרָעֵב לְשִׁפְעַת הַנֹּעַר וְדָמָיו,

תּוֹעֶה בְיַעַר הַגַּעְגּוּעִים וְנֶאֱחָז בְּסִבְכֵי הָאַהֲבָה –

בָּאתִי אֵלַיִךְ, אַיָּלָה!

בְּרַעֲנַן הַבְּקָרִים בָּאָרֶץ, עִם שֶׁמֶשׁ הַמִּזְרָח וּגְאוֹנָהּ,

בְּשִׁפְעַת הַחַיִּים וְנָגְהָם וּפִתּוּיֵי הַלֵּבָב הַצָּעִיר,

מִמַּעְיְנוֹת הַשַּׁחֲרוּת לִשְׁאָבָה –

בָּאתִי, אַיָּלָה, אֵלַיִךְ!

פָּגַשְׁתִּי צִיר נֶאֱמָן בַּשַּׁעַר, יָחִיד וּמְיוּחָד הַמַּבָּט,

הֶחֱלִים לְבָבִי וְסָעַד צִירֵךְ הַיָּחִיד, אַיַּלְתִּי!

קָרָא לְכֹחַ אַדִּירִים, הֵפִיחַ בְּקִרְבִּי הַגְּבוּרָה,

צִוָּה לְשִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים לְעוֹדֵד אֶת רוּחָם בְּקִרְבִּי

וַיִּקְרָא לִשְׂרָפִים וְשַׁמְנָם לְהַגְדִּיל מְדוּרַת הַחַיִּים

עֲשׂוּיָה עַל מִפְתַּן לְבָבִי…

***

אַהֲבָה רַבָּה וְּגדוֹלָה לָחֲשָּׁה עַל אָזְנִי וַתֹּאמַר:

עָשִׁיר הוּא צוּפִי וְנִצְחִי, שְׁאָב-נָא, שְאָב-נָא מִלִּבִּיִ!

לֹא יִבְגֹּד לְעוֹלָם הַמַּעֲיָן, חֲפָר נָא, כִּי נֶאֱמָן לְךָ חֻבּוֹ!

תִּינַקְנָה שְׂפָתַיִם בְּחֻמָּן; כָּל אֲשֶר שְׂפָתַיִם תִּינַקְנָה –

יוֹתֵר לָהֶן יִזְרֹם מַעֲיָנִי…

יַחְפֹּור הַשּׁוֹאֵב וְיָמֹץ, כִּי נָדִיב הַזּוֹרֵם וּמַשְׁקֶה,

לֹא תִיבַש הַמְּצֻלָּה, כִּי יֶהֱמֶה תָמִיד מַבּוּעַ הַחַיִּים

בְּחֶדְוַת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה!..