¹

רבותי!

מאז היה לי הכבוד לדבר לפניכם בפעם האחרונה,² זכה העניין היהודי להתקדמות. לא אוכל היום לומר לכם כאן הכל, כי דווקא הדברים החשובים ביותר שנתרחשו דורשים טיפול עדין מאד,³ אבל מסרתי פרטים סודיים לשלושה אישים, שהם מכובדים עליכם. שלושת האישים האלה הם קולונל גולדסמיד,⁴ סאֶר סמואל מוֹנטאֶגיוּ⁵ והרֶוורֶנד סינגר.⁶ כל מה שאני מוכרח לדבר עליו בדרך רמז בלבד, או לעבור עליו בשתיקה של ממש, נתון תחת ערבותם המוסרית של שלושת האישים האלה.

כהתקדמות לא קטנה מותר לי לראות, מאמין אני, את העוּבדה, שהתוכנית להקמת מדינה יהודית נידונה עמי על־ידי אישים בעלי־שלטון⁷ דיון רציני ביותר. הדבר הזה יפתיע אנשים מסוימים, שלפני חדשים אחדים הואילו להשקיף מגבוה עלי ועל הרעיון המטורף שלי מתוך חיוך אירוֹני ביותר. צחוק, צריחה, גידופים וחשדות מלווים כל אידיאה אנושית בדרך־היסורים שלה. בכך לא היה מחסור גם במקרה הזה. העיקר הוא שאנו הולכים הלאה, בלא לשים לב לכך.

כשכתבתי את ספרי הקטן על מדינת־היהודים, חשבתי שאני נוהג בעורמה יתירה שעה שאני מנסה לסתור מראש את כל הטענות שכנגד. אבל זה לא הועיל ולא־כלום. כל הנימוקים שכנגד, שכבר נסיתי להפריכם בחיבורי בדרך ההגיון, הועלו אף־על־פי־כן, בלא התחשבות בהפרכתי המוקדמת.⁸ שימו לב: נימוקי שלי לא נלחמו בהם, אלא התעלמו מהם. הרבה אנשים אינם קוראים בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים בו מהרהורי לבם. וביחוד אלה היודעים מן הספר את שמו בלבד! הללו משפטם היה ממורמר ביותר. מדינת־היהודים! איזה טירוף־דעת ובלבול־מוח! או שמא ראוי לומר: טיפּשות? ושמא אין זו אלא הלצה של הוּמוֹריסטן, שחשקה נפשו להצחיק פעם את העולם צחוק נלבב ביותר – על חשבון עמו שלו האומלל? הערות־הגנאי הללו לא היה להן מספר. כמה מהן שמרתי, והן תשמשנה ביום מן הימים מצבת־זכרון נאה למחבריהן, אם מדינת־היהודים תקום. מה שהכניס נימה של בדיחות בפילוסופיה שלי בעניין הזה היתה העובדה, שהמבקרים סתרו זה את דבריו של זה בחריפות יתירה משסתרו את דברַי. אני עמדתי עם חיבורי שלי, אם אפשר לומר כך, באמצע. האחד הכריז עלי שאני אוֹפּטימיסטן שוטה, האחר הכריז עלי שאני פסימיסטן מוג־לב. הנה הוארה התכנית כחלום בענני־שמים, והנה – כעסק מסחרי ממולח. העמים, שביניהם אנו חיים מפוזרים, היו שמחים אילו הלכנו מהם, אבל אנו לא נלך. לא, הכריז והודיע האחר באותה ודאות עצמה, לא יתנו לנו לצאת, אם כי היינו רוצים לצאת. מובן שעסקו גם באישיוּת שלי, ונפוצה הסברה, שאני רוצה להיות למלך או למיניסטר במדינת־היהודים, ואילו רבים אחרים נראתה להם דעה אחרת: שאני מצפה למשרה יהודית בחוץ־לארץ, כגון משרה של שגריר בווינה. On ne peut pas contenter tout le monde et son père"⁹

אך אל נא תאמינו משום כך, שאני נאחז מתוך צדקנות יתירה בכל דיבור ודיבור הכתוב בחוברת שלי. זה הוא רעיון מדיני, ובמדיניות מוכרח אדם לתכן דרכו לפי קו התועלתיוּת – כמובן, מתוך שמירה נאמנה על המטרה.

פעמים רבות הסכמתי לאנשים שהעמדוני על טעויותי. בתוכנית חלו שינויים חשובים, שדורש אותם הביצוע המעשי. אני הרי לא רציתי אלא לעורר באנשים את המחשבה, איך נוכל אולי להושיע את עמנו ממצוקתו העמוקה, הנושנה. אבל טעויותי הביאו תועלת לענייננו. הרבה מוחות עתירי־מחשבה משתפים פעולה בכך שהם מתקנים את שגיאותי. בכוח הדיבור והכתב נתגבש הרעיון של מדינת־היהודים על־ידי טובי האנשים, וכיום הוא כבר נישא על־פני יבשות וימים.

וזו היתה הגדולה שבטעויותי, שההכרה וההודיה בה גורמת לי אושר: התחלתי לדבר מתוך היסוסים ובזהירות והכרזתי והודעתי: אינני יודע, אם חיבור־המדינה שלי אינו אלא רומאן־מדינה בלבד.

קריאה של הסכמה נתרוממה בכוח בכל המקומות, שבהם היהודים סובלים. לכל־כך הרבה התפּעלות אני עצמי לא פיללתי, אף־על־פי שאני כידוע אופּטימיסטן. בהחלטות מרובות של אגודות ואסיפות נדרשתי למעשה־בפועל לאחר המעשה־שבכתב. וכך החלטתי להוסיף וללכת בדרך המעשה, אף־על־פי שאני כידוע פסימיסטן.

את כל אלה גילויי־האהדה, המכתבים, ההחלטות ודעות־העתונים אספתי בקפידה. לכתחילה רציתי לקרוא אותם לפני הציבור בהזדמנות הראשונה, שבה אנאם בפומבי, אבל חששתי, שהדבר ייראה כהתהדרות, והייתי עלול ליצור רושם, שנתכוונתי להסב אל עצמי את תשומת־הלב שכוּוונה, בלי ספק, אל העניין עצמו. את האוסף הזה של תעודות שבכתב אמסור ל“אגודת היהודים”, העומדת להתייסד עכשיו.¹⁰ מתוך התעודות הללו נובעת בכוח משכנע המסקנה, שמדינת־היהודים אינה עוד חלומו המבודד של אדם יחיד, אלא הוא משותף לבני־אדם רבים לאין־ספור. אני יודע כבר כהיום הזה, ומחר יהא יודע כל העולם, שהיהודים רוצים במדינה משלהם, שבה יוּכלוּ סוף־סוף לחיות ולשגשג כאנשים בני־חורין. הרי רבים עדיין משפשפים להם את עיניהם מתוך תמיהה ושואלים: אם הם חולמים או אני הוא החולם? במשך שנים רבות, רבות כל־כך, היינו אומרים “לשנה הבאה בירושלים!” ¹¹ והתרגלנו לראות זאת כאמירה בלבד, כאנחה בלבד. והנה פתאום נראה הדבר אפשרי. הוא אפשרי, כשם שאפשרית היקיצה לאדם שאינו מת, אלא רק ישן. הוא אפשרי, כשם שאפשרית החלמתו של חולה, שכוח־החיים שלו בלתי־נכחד. הוא אפשרי, כשם שאפשרי שחרורו של שבוי, שאין לגזור עליו שביה של נצח.

היהודים רוצים להיגאל מן הפחד מפני רדיפות חוזרות ונשנות תמיד. שכן אפילו באותן הארצות, שבהן אין אחינו נתונים לסבל ברגע זה, שמחתם מעורבת בחרדה. יש לי הרבה הוכחות לכך. כל מחאה, שמשמיעים נגד תוכניתי היהודים האלה המסודרים יפה, היא הוכחה. הם סבורים, שלא־בצדק, שאני מסכן את הסובלנות, שממנה הם נהנים, בשעה שאני מדבר על מדינת־היהודים. ועם הקריאה הראשונה של שנאת־ישראל הפורצת מפיו של איזה ברנש, הם נחרדים מתוך שלוותם העלובה ומביטים סביבם בפחד: האם זה כבר מתחיל?

¹²אמור אמרו, כי העלאת הרעיון של מדינת־היהודים מטילה חשד על הפאטריוטיות של היהודים במקומות מגוריהם הנוכחים. האנשים החושבים כך, דומה כי מעולם לא הקשיבו, בשעה שהבריות מדברים עלינו. כזרים הללו רואים אותנו, במקרה הטוב ביותר כזרים, שמציאותם נסבלת – עד לביטול הסובלנותjusqu’a nouvel ordre) ¹³). הרי זו באמת הפרזה בערך שמייחסים לנו, אם מאמינים, כי באיזו ארץ מן הארצות ייפרדו מאתנו לא ברצון. כן, אילו יצאו ועזבו העשירים שלנו יחד עם עושרם, אפשר שהיו מתנגדים לכך. אבל העשירים אינם חושבים כלל ללכת אתנו. התכנית שלי מיוסדת על כך, שהעניים שלנו יהגרו אל המולדת החדשה, שהיא מולדתנו העתיקה, בתמיכתם של בעלי־היכולת, שאינם מפסידים בזה כלום, אלא מרוויחים, ובהנהגתם של אנשי האינטליגנציה שלנו מן המעמד הבינוני, הסובלים מחמת עודף מספרם, ובמקומות מגוריהם הנוכחים הם הופכים, מחמת הרדיפות על היהודים, לפרוֹלאֶטארים! ¹⁴

לא, לא, נוטה אני יותר להאמין, כי בארצות שבהן אין מחבבים את היהודים – ואפילו בארצות האחרות – יזקפו את הדבר לזכותנו כפעולה פאטריוטית, אם נפתור סוף־סוף את השאלה היהודית הנושנה והמטרידה; אם נַטה ונכוון את היהודים המיותרים¹⁵ למקום אחר, ונרחיק בכך את הסכנה של מהפכה, העלולה להתחיל ביהודים ואין יודע היכן תסתיים.

יכול אני לומר, שאנוס הייתי לשמוע דברים רבים, אבל מן הצד הלא־יהודי לא התרעמו עלי עד עתה בגלל הרעיון לייסד מדינה יהודית. אדרבה, הוא מעורר אהדה. אלא שסבורים כי היהודים עצמם לא ירצו בכך. והרי אין פלא בכך, אם אומץ־הלב המדינתי¹⁶ שלנו נתקפח במשך מאות השנים רבות־הרדיפות. אבל זו היתה תכליתה ההיסטורית של האֶמנציפאציה היהודית בתקופה החדשה, שעל־ידיה נשוב ונשיג את אומץ־הלב המדינתי, כי האמנציפאציה אינה יכולה וצריכה להוליך אל הטמיעה, דבר זה מוכיחה ההתפתחות של עשרים השנים האחרונות. מספר מסוים של יהודים יכולה לשאת ולסבול כל ארץ וארץ, והללו רשאים גם להתבולל, הם הולכים ונספגים. אבל אם אך עוברים על המספר הבלתי־מוגדר הזה, מיד קוראת האנטישמיות: עצור! סבור אני, כי מדינת־היהודים תביא תועלת גדולה במיוחד לאותן הארצות, שבהן אין אנטישמיות גלויה קיימת עדיין. תנו דעתכם על כך: השמועה, שבאיזה מקום מן המקומות מצבם של היהודים אינו רע, מושכת לשם את האומללים. הם מהגרים לשם. אוי להם, אם הם נשארים עניים ועל־ידי הסתפקותם במועט בתנאי־קיומם הם גורמים להורדת שכר־העבודה. אז הם יורדים לחייהם של ילידי־המקום! אבל גם אבוי, אם המהגרים מקרוב־באו מתעשרים – אז הם מצצו את לשדו של העם! משום כך זקוקים אנו בשביל עניֵינוּ למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט־העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת־אדמה על־פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי־הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו? כן, האם אין מתנגדיה היהודיים של מדינת־היהודים מבינים, כי על־ידי עצם הבעתה בלבד של דרישה זו כבר אנו רוכשים לעצמנו יחס של כבוד בעולם? יש לנו זכות לפחות במידה שיש לאחרים, לדרוש לנו ארץ בתורת גוף לקיומנו המדיני. רכשנו לנו זכות זו על־ידי יסורים, שאין להם משל בתולדותיו של המין האנושי. זרם של דם ליווה את מהלכנו בדרך מאות השנים. העינויים הללו היו נטולי טעם, אלמלא עמדנו בהם מתוך תקווה למדינת־היהודים. הבה נשליך את יהדותנו מעלינו, כבגד בלוי וקרוע, אם אין אנו חושבים על מדינת־היהודים!

אך הרי זה חלום שאינו ניתן להתגשם?

מי אומר זאת?

בשעה זו, שאני מדבר אתכם, מטפלים נסיכים אדירי־כוח בתוכנית זו מתוך כובד־ראש. באיזו צורה תתגשם התוכנית, דבר זה אינני יודע. אבל התגשם תתגשם, בכך אני משוכנע עד עומק נפשי. אלה שאתמול עוד צחקו על ההזיה שלנו, יהיו מחר בושים ונכלמים.

אף־על־פי־כן אין עולה כלל על דעתי להכריז, שכל מתנגדי תוכניתנו כולם הם טיפשים או רשעים. ביניהם נמצאים אפילו אישים מצוינים, שאת פעולותיהם לטובת אחינו האומללים אני מפליא בהכרת־תודה. לצערי, הם יותר מדי – יותר מדי אוהבי־אדם. זה נשמע כפּאראדוכּס. עם שלם אין יכולים להושיע בדרך פילאנטרופּית, אלא אך ורק בדרך מדינית. עושי־צדקה אלה יש להם רק אי־רצון מסוים נגד רעיון־המדינה היהודי, מפני שהם חוששים, שמא תיגרם הפרעה למפעל־ההתיישבות המועיל, אם ייוודע לחוּגים השליטים, שהיהודים מתכוונים לייסודה של מדינה. יכול אני להרגיע את המיישבים, שכן אני בא מקושטא. השולטאן נוטה חסד ליהודים. ולא עוד, אלא אני מעז לומר, שאין כיום ליהודים בעולם כולו ידיד נדיב־רוח יותר מהוד מלכותו השולטאן השולט עתה.¹⁷

כיום כבר ברור, שלא גרמתי שום נזק לפעולת־ההתיישבות, כפי שהתנהלה עד עכשיו. מכל מקום רואה אני פעולה זו כבלתי־מספקת, ויהא צפון בה רצון טוב כל־כמה שיהיה. כי שאלת־היהודים עדיין איננה פתורה, אם אנו מיישבים בארץ־ישראל כמה מאות או אלפים משפּחות. יותר מזה, אני סבור, כי הסכנה לגבי הבאים ומתיישבים גדלה והולכת במידה שמספרם גדל והולך, מבלי שתהא להם הגנה ממלכתית משלהם. שכן אותה שעה הם תלויים בחסדם של שליטים מתחלפים. נסיך אחד נוח ונוטה־חסד, ואילו יורשו אדון קשה – כמה תכופות הרגישו זאת היהודים.

אין לחלוטין תועלת בכך, לעצום את העיניים בפני העובדות והמסקנות ההכרחיות מהן, שכל אדם בעל השכלה היסטורית מן הדין שתהיינה ברורות לו.

ההתיישבות המצומצמת הנוכחית בארץ ישראל יש לשער שלא יגרמו לה קשיים חדשים מצד “השער העליון”.¹⁸ אבל אני חושב, שלא ירשו בהחלט הסתננות בקנה־מידה גדול יותר, מבלי שיהיה בכך מעשה־איבה הקטן ביותר כלפי היהודים. הסתננות גדולה־יותר תיתכן רק אם יהיה רעיון־המדינה מונח ביסודה; ואם קיימת בכלל נטיה להרשות את הקמתה של קהיליה יהודית עצמאית פחות או יותר, הרי לא יתנו לנו דבר זה, שהוא בשבילנו רב־ערך כל־כך, בלא לקבל פיצויים. וזה נכון מאד, זה גם כולו בקו־האינטרסים שלנו. שומה יהיה עלינו לגמול, וגם נגמול, בעד הקצאת טריטוריה בכוח משפט־העמים – תהא זו ארץ־ישראל או ארץ אחרת – ביתרונות חומריים גדולים; אלא שומה יהיה עלינו להשיג, וגם נשיג בהזדמנות זו כל אותן הערובות, הדרושות כדי להבטיח סופית את עתידו של הקיום הלאוּמי. הליקוּי החמור ביותר של ההתיישבות הפילאנטרופית הוא זה, שאין היא מתחשבת באפשרות של שינויים בהלך־הרוחות בארצות שבהן נערכת ההתיישבות. אם מציעים לבני־אדם, המהגרים מחמת רדיפות, מולדת חדשה – ותהא זו אפילו המולדת ההיסטורית – הרי מן ההכרח הוא, שיהיה אפשר לפחות להבטיח להם, שלעולם לא יהיו עוד רודפים אותם מטעמים דתיים או לאומיים. דבר זה מבטיח הרעיון המדיני שלנו, הרעיון של מדינת־היהודים. זה הדבר היחיד שהוא מבטיח. שהרי אין בכך משום קולניוּת של שוק. אין אנו מבטיחים את הכחליל מן הרקיע. גם במדינה היהודית יהיו מצויים אומללים, חולים ועניים. אבל הלחץ, המוסיף עוד מרירות לכל סבל, יחדל וייפסק, ושום כשרון לא ילך שם לאיבוד, משום שהוא ממוצא יהודי. דבר זה מרגישים האנשים הצעירים והעניים שלנו בבירור, ולפיכך התלקח הרעיון בלבותיהם כאש להבה. ומי שרוצה באמת לעזור לאנשים העניים והצעירים שלנו, מוכרח לעבור מן הציונות הנדבנית אל הציונות המדינית.

אל נא תחשבו, שאני אומר זאת כדי להשיג גם את ההנהגה על הכוחות הללו של העם היהודי. ההפך הגמור מזה, משאלתי הנלבבת ביותר היא לפרוש מהנהגתה של התנועה הזאת, שהיא צריכה להיות בלתי־אישית כולה, טהורה וחזקה. אין אני אלא סופר בלבד. רעיון־המדינה היהודי גירש אותי מחדר־עבודתי, ולאמיתו של דבר אני מותמה מאד, כשאני שומע את עצמי נואם באספות כגון זו כאן, או מנהל משא־ומתן עם מדינאים שליטים. בקושי מעז אני להודות בפני אחד מידידינו, שנתן אתמול ראיון עלי,¹⁹ כי אני נושא ונותן אפילו עם אנשי־כספים. שכן דעתי היא, שהכסף טוב הוא או רע הוא בדיוק לפי השימוש שעושים בו. היה יפה יותר אילו יכולנו לכבוש את הארץ בשביל המדינה שלנו על־ידי איזה שהוא מסע־כיבוש רומאנטי, אבל צריך אדם להיות בן עשרים, כדי לחשוב שדבר כזה הוא בגדר האפשרות. לא, הדבר צריך לצאת אל הפועל על קרקע התבונה, באמצעים העומדים לרשותנו, ובתוך תחומיה של מדיניות מעשית. כל כוחותינו המעוּלים ביותר חייבים להעמיד עצמם לשירותו של העניין הנפלא שלנו; ובשביל להתחשב בכל החששות המוצדקים, מנסח אני את התכנית של “אגודת־היהודים”, העומדת להיווסד בימים אלה, בצורה הבאה:

“אגודת־היהודים” מטילה על עצמה את המשימה לרכוש בדרך של משפט־העמים טריטוריה בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים להיטמע.²⁰

תוכנית זו רשאים לחתום עליה, כפי הנראה לי, גם הפאטריוטים הטובים־ביותר של כל הארצות. אין אדם צריך אפילו להיות יהודי, כדי לחתום עליה. אם אין אני טועה, הרי מיסטר הולמן האנט²¹ מוכן לחתום עליה מיד. ואיש אחד היה בוודאי הראשון לחתום עליה, אילו זכה לחיות ולראות את המאורעות המופלאים של החדשים האחרונים.

קשה לדבר בשנת האבל על הבארון הירש²² באסיפה יהודית, בלי להזכיר את האיש הזה. הרי זה הרבה, הרי זה מספיק, אם יכולים לומר על אדם: לבו היה נתון לאֶחיו העניים. משום כך לא תיעלם דמותו של הבארון הירש מזכרונו של העם היהודי. הוא אמנם האמין, שאפשר להושיע ליהודים בדרך פילאנטרופּית; אבל תבונתו היתה נרחבת למדי בשביל לקבל גם את הציונות המדינית, אילו ראה שהשאיפה הזאת זוכה ליחס של כובד־ראש מצד הממשלות. באחד מימי האביב של השנה הזאת הופתעתי ונזדעזעתי כמוכם כולכם, לשמע הידיעה על מותו של הבארון הירש, והיה כאן צירוף מקרים מפליא: בו ביום קבלתי את הדרישה להרצות את עניין־היהודים לפני אחד השליטים.²³ באותו יום־אביב מתה הציונוּת הנדבנית ונולדה הציונוּת המדינית. את תוכנו של אותו ראיון יכול אני למסור לפי שעה רק לחוג מצומצם של אנשי־סוד, כי השליט שעליו אני מדבר, הנותן לנו את תמיכתו הדורשת־טובה, חושש באצילות־רוחו, שמא מתוך אי־הבנה יפרשו נתיניו היהודיים כאנטישמיות את פעולתו לקידום הקמתה של מדינת־היהודים.

כל אי־ההבנות הכרח הוא לסלק אותן מלכתחילה. כל העולם חייב לראות בבירור מה אנו רוצים; ואף אם אנו ניגשים לעניין ומנהלים אותו בכל מלוא הזהירות, שהיא הכרחית במשא־ומתן מדיני, הרי בכל זאת אין לנו שום דבר להסתיר.

מן החוגים של אנשינו המשכילים צריך הרעיון המאיר והמאשיר הזה להיות נישא ונפוץ בקרב כל עמנו, בקרב כל העמים. משום כך משתמש אני בהזדמנות זו, לדבר לפניכם במועדון־המכבים. תכליתה של אגודתכם היתה להראות לעולם, שהיהודים יש להם עוד גם עניינים אחרים, מלבד זה של הכסף. הרי אנו חייבים להרוס כל־כך הרבה אגדות־איבה נושנות, לפני שמאמינים שאין אנו פּחותים מבני־אדם אחרים. ועד כמה שהמושבות החקלאיות של הבארון אֶדמונד דאֶ־רוטשילד מבקשות להרוֹס את האגדה על אי־הרצון היהודי לעבודה גופנית, מברכים אנו גם אותן בהבנה של תודה. בתערוכה הברלינית הנוכחית²⁴ רואים המבקרים בהשתוממות, אולי גם מתוך בושה, את פרי השקידה היהודית במושבות. וביניהן יש אחת, ששמה מתחיל להתפרסם ברבים: ראשון־לציון! הנרדפים המסכנים שבאו לשם כבר יושבים כיום חופשים ומאושרים על האדמה הברוכה, השייכת להם. על ראשון־לציון כבר מדברים עכשיו אנשינו העניים בכל העולם מתוך התרגשות, הנושאת בתוכה תקווה.

ארץ אבותינו קיימת איפוא עוד. אין היא שוכנת על קרקע הים. יש בני־אדם החיים שם ועובדים בשמחה. האדמה העתיקה מחדשת שם את נעוריה למגע הידיים השקדניות. שוב היא נושאת פרחים, שוב היא נושאת פירות, ואפשר שביום מן הימים, ביום יפה אחד, תהא נושאת את אשרם וכבודם של היהודים.

[אחרי נאומו של הרצל התקיים ויכוח, שבו השתתפו הצייר הולמן האנט, הסופר ישראל זאנגוויל, העו“ד הציוני הרברט בנטוויטש, ההיסטוריון ישראל אברהמס, מזכיר חובבי־ציון באנגליה ד”ר ש. א. הירש ואחרים. הדו"ח על כך בשבועון “ג’ואיש כרוניקל” מסתיים במלים אלה:]

ד"ר הרצל השיב אחר־כך לשאלות שונות. בהדגישו שיש יהודים רבים, שהם מנועים מהתבוללות על־ידי כוחן המדכדך של הרדיפות, הוא לא הביע, אמר, מלה אחת נגד רציוּתה של ההתבוללות. רק באנגליה בלבד יכול אדם להתווכח בשאלה של מדינה־יהודית. מצב־הדברים ברוסיה קשה עד לאין־תיאור, והמוני־העם אינם מעיזים להתאונן. אכן, היה יהיו קשיים בייסודה של מדינה־יהודית, כשם שישנם קשיים בכל דבר גדול. בעם היהודי קיימות יחד בזמן־אחד דרגות שונות של התפתחות. תכניתו שלו היתה דרושה לחלק זה של העם, שהוא הפחות־מפותח.