¹

משביתת הטראמוואי בווינה מנסים כל מיני אנשים לעשות הון מכל המינים. מצד אחד ספסרי־הממון, מצד שני ספסרי המדיניוּת. לנו נדמה שלא יהא זה מיותר, אם בשאלה זו נגלה לפחות ברמיזה, היכן אהדתנו נתונה. הפסקת־העבודה של עובדי הטראמוואי הפיצה אור על אחת מאותן המצוקות, שאנו עוברים על פניהן יום־יום, מתוך קהות חושים שבאה מחמת הרגל. קיימות בוודאי עוד צורות אחרות רבות של מצוקה, שהן יותר קשות־מנשוא. עובדי הטראמוואי מוציאים את לחמם ביגיעה קשה, אך סוף־סוף יש להם קיוּם בטוח. משום כך גם מתכוונת התנועה לא לשכר, אלא לשעות העבודה המרובות מדי. שש־עשרה שעות ביום! במשך שש־עשרה שעות לנהוג בסוסים במעומד או למכור כרטיסים במעומד ובמטולטל בתוך צפיפות הנוסעים, בשמש, ברוח ובגשם, בכל עונות השנה. זהו מצב הראוי לחמלה. האנשים שביקשו תיקון למצב הזה ודאי שפעלו בניגוד לתקן השירותים, אך הצדק היה אתם. יש להצטער על כך, שניווּנו של חוש־העסקים מנע את נציגיהם של בעלי־המניות מלראות, באיזו מידה נוגדת עמדתם את רצונם של האוכלוסים. יש משהו מרגיז בעובדה, שבמפעל־תחבורה שהוא ללא ספק גרוע יותר ממפעלים דומים לו בערים אחרות, באים להגן מתוך קשיחות־לב על רווחיהם של המעבידים, שהם עצומים גם בלאו הכי. קהל הנוסעים בטראמוואי מזיע או קופא, העובדים כורעים תחתם מרוב עייפות, ואף־על־פי־כן מעזים “לנהל את המפעל ביעילות”, בלי לדבר על מעשי־התרמית בבורסה, הנעשים כרגיל במקביל. אין אנו יודעים, אם וכמה יהודים משותפים ברווחי־הטראמוואי האלה; אך שינצלו את העניין הזה נגד כל היהודים, דבר זה נראה לנו ברור. משום כך רוצים אנו לתחוֹם קו־תחוּם ברוּר, מתוך סיכוּן שיכנו אותנו “אנטישמים יהודים”. מי מזיק יותר ליהודים, האנשים האלה או אנחנו, בשאלה זו לא נדון לפי שעה.