לוגו
הֶרבֶּרט בֶּנטוויטש (11 ביוני 1897)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

הרברט בנטוויטש הוליך לעת־הפסח את מחנה עולי־הרגל של יהודים2 אנגליים לארץ־ישראל. על־ידי המעשה הזה רכש לו לאורך־ימים את הזכות לרחשי־תודה של כל הציונים. אמנם אפשר היה לחשוב, כי המשלחת הזאת – שנסעה בכל הנוחיוּת המודרנית, וסוכנות־נסיעות לונדונית ידועה שימשה לה מכין ומורה־דרך – לא נסעה אלא מסע עינוגים בלבד. אבל המשלחת עברה במקומות רבים דרך אזורים בלתי־נושבים לפי־שעה, ואם גם לא היה זה מסע־גילויים מדעי־טהור, הרי היה בכל אופן לאומי. זכותו של ידידנו הרברט בנטוויטש היתה קודם כל בכך, שלא נרתע ולא נתן להעביר עצמו על דעתו על־ידי דברי ליגלוג ודברי־שינאה; והדרך שהתווה לעצמו הלך בה עד הסוף. כך רוצים כולנו לעשות. הרברט בנטוויטש הוא משפטן מעשי עמוס־עבודה בלונדון. הפיכחון של מקצועו לא החניק בו את כושר ההתלהבות! בכתבה מלונדון מוצאים קטע מן הנאום רב־המעוף, שנשא הרברט בנטוויטש במסיבה החגיגית, שערך “מועדון המכבים”, האגודה היהודית המכובדת ביותר בלונדון, לכבודו ולכבוד חברו לנסיעה, המשורר זאנגוויל. הקורא ימצא בנאום הזה אמירה מצויינת, לתאר בה את פוריותה של ארץ־ישראל: האדמה מחייכת במזרע־זהב, אם הערבי הנע־ונד נוגע בה רק במטה עקום. והוא מכנה עצמו “עולה־רגל מאוכזב”, כי ארץ־ישראל איננה כלל מדבר, כפי השם־הרע שהוציאו עליה. הרברט בנטוויטש חזר והצלחה נאה אתו. הוא ראוי לכל הכבוד, שחולקים לו.



  1. הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, שנה א‘ גל’ 2, עמ‘ 9, מ־11 ביוני 1897, ללא חתימה, עם תמונה של באֶנטוויטש. כתב־היד של הרצל נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי. באֶנטוויטש (Bentwich), האֶרבאֶרט, (1856–1932), עורך־דין בלונדון מראשוני חובבי־ציון באנגליה. בפסח 1897 יזם יחד עם הסופר י. זאנגוויל מסע של “עולי רגל” יהודיים מאנגליה לארץ־ישראל. בשנת 1898 היה ממייסדי הפדראציה הציונית באנגליה. וראה את האגרת המפורטת של הרצל אל יושב־ראש אסיפת־עם לכבוד מסע ארץ־ישראל של הרברט באֶנטוויטש וחבריו מ־7 בינואר 1897, אגרות הרצל, מס’ 175א'.  ↩

  2. כאן מחק הרצל בכתב־היד: Zionisten (ציונים).  ↩