מִי יָנוּד לָךְ הַבַּת-פָּאנִיוֶעז עַל גֹּדֶל הַשֶּׁבֶר

יוֹם צֵאת מִמֵּךְ חַכְמַת נָשִׁים וַתֵּרֶד פֹּה קָבֶר?!

נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל יוֹם הַפּוּרִים, מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה שָׁבָתָה.

דַּלִּים סָפְדוּ בְכָל רְחֹבוֹת אַיֵּה עֶזְרָה בַּצָּרָתָה?

לְעֻמָּתָם כַּמַּעְיָנִים, עֵינֵי שְׁלֹשֶׁת בָּנִים יוֹרְדוֹת מַיִם,

בָּנוֹת שָׁלֹשׁ עֲדִינוֹת תִּשֶּׂאנָה קִינוֹת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם:

תּוֹכָם יֵשֵׁב אֲבִיהֶם הַשָּׂב וְנַפְשׁוֹ מָרָה הוֹמִיָּה:

“אֵיכָה בָּדָד יָשַׁבְתִּי!” יִקְרָא כְּבֶן-חִלְקִיָּה;

לְקוֹלוֹ בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים יְמָרְרוּ בַּבֶּכִי,

עֲלֵיהֶם תֵּהֹם כָּל הָעִיר וְדִמְעוֹת עַיִן עַל כָּל לֶחִי.

זַעֲקַת רַבִּים הֵן לֹא תִבָז, אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

רְאֵה בִּכְיֵנוּ וּצְרוֹר רוּחָהּ אִתְּךָ בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

בשנת “ויתאבלו העם מאד”.

מינדל בת אלעזר, אשת ר' תנחום אהרנשטם, אם חותנתי, מתה ונקברה ביום הפורים תרט"ו).