הד’ר אליעזר כגן (2000־1914) היה משורר, מחנך ומנהל בית ספר. לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה, ועסק הרבה בתורת המשקל והחרוז ובספרות ההשכלה. עניין מיוחד היה לו ביידיש, והוא פעל להנהיג לימוד של היידיש ולדינו בבתי הספר התיכוניים. בשנת 1966 אכן אישר משרד החינוך את הוראת השפות הללו. היה פעיל במוסדות אגודת הסופרים המרכזית, וגם בסניף שלה בחיפה, שבו היה יושב ראש הוועד, וערך את כרכי ‘צפון – שנתון לספרות ואמנות’. התרגום המונומנטלי של ה’שאהנאמה', שהכרך השני שלו מונח לפנינו, העסיק אותו שנים רבות. על גרסה קודמת של חלק ממנו זכה בפרס טשריחובסקי לתרגומי מופת. לכשתושלם הדפסת התרגום כולו יחזיק חמישה כרכים.

בניירות שנמצאו בעיזבונו מנסח אליעזר כגן את קורות חייו ניסוח תמציתי, ענייני, וצנוע: הוא נולד בז' בניסן שנת תרע’ד (3 באפריל 1914) בסויסלוץ', עיירה ברוסיה הלבנה. לאחר שקמה מדינת פולין החדשה והשפה הפולנית היתה לשפת החינוך במדינה, נאלץ אביו, שהיה מורה לרוסית, לבקש לו פרנסה במסחר, ועבר עם משפחתו לבריסק דליטא. בבריסק למד אליעזר בבית הספר התיכוני ‘תרבות’ והיה פעיל בתנועת ‘גורדוניה’. בתרצ’ג סיים את לימודיו התיכוניים (קיבל תעודת בגרות פולנית ממלכתית), וגויס מיד לצבא הפולני, לקורס קצינים, למרות גילו הצעיר.

בסוף תרצ’ה עלה ארצה והיה לסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. התפרנס מעבודת בנין. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, התגייס למשטרה המנדטורית ושירת בה בירושלים ובים המלח עד שנת תש’ג (1943). את לימודיו באוניברסיטה העברית סיים בשנת ת’ש (1940), והוסמך (בתור מ’א) בספרות עברית, לשון עברית ופילוסופיה. בתש’ג החל לעסוק בהוראה בבית הספר ‘כפר ילדים’ בגבעת המורה שעל יד עפולה, ובו היה מורה ומנהל אחת עשרה שנה. בתשי’ד נתמנה למנהל בית הספר התיכון בקריית חיים, ובכהונה זו שימש עשרים ושמונה שנים. בשנת תשי’ז נתקבל כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בנושא ‘מראות שתייה בשירת ביאליק’, בהדרכת הפרופ' שמעון הלקין, ובניסן תש’ך הוסמך בתואר דוקטור לפילוסופיה. באותה שנה התחיל להורות ספרות עברית בבית הספר הגבוה למדעי היהדות והחברה בחיפה, ועם ייסוד האוניברסיטה בחיפה, הוסיף לעבוד במשרה חלקית בחוג לספרות עברית.

תשעה ספרי שירה פרסם אליעזר כגן, ואלה הם: ‘קרבן אשם’ (תש’ה); ‘עזות מצח’ (תש’ו); ‘חיים ומשחק – דרמה שירית’ (תש’ח); ‘שושנים בשחור’ (תשי’ד); ‘עולם קטן – פואמה לירית’ (תשכ’ד); ‘פחד אין־אלוה – מרובעים’ (תשכ’ד); ‘אימה וזמר’ (תשכ’ז); ‘סחיש’ (תש’ל); ‘פעמון סדוק’ (תשנ’ב); ‘על גדות הלתה’ (תשנ’ח); ‘גבעת המורה’ (תשס’א). אף על פי שלא זכה לפרסום נרחב בציבור, הכירו בו משוררים ומבקרים בשנותיו האחרונות, וראו בו משורר אמתי, בעל עוצמה, בעל ייחוד ובעל קול פיוטי עצמאי. נתן זך אמר על שירתו של אליעזר כגן ש’אין שירה, גם לא העברית, גם לא זו המכונה מודרנית, שתוכל להרשות לעצמה לוותר על קול כזה, שירים כאלה'.

על ה’שאהנאמה' אמר אליעזר כגן בריאיון עם יעקב בסר (דבר, 8.3.96):

הוקסמתי מהשירה הגדולה הזאת עוד בהיותי תלמיד בבית ספר תיכון. זו שירה אפית שאיננה נופלת בטיבה מה’אליאדה' וה’אודיסיאה'. בכמה מובנים היא פחות טובה ובכמה יותר טובה. זו יצירה של ההיסטוריה של פרס מבריאת העולם, כביכול, ועד כניעתם של הפרסים לשליטים הערבים שהביסו את הפרסים בשנת 651. זה הוא אוסף נהדר של סיפורים טרגיים, המיוחסים לכל מיני מלכים. לאמיתו של דבר אלו יצירות בלטריסטיות בעלות מסורת עתיקה. מזה נבנה אפוס אדיר. זו מסכת שכתובה בצורה כה מרתקת שמי שמתחיל לקרוא בה איננו יכול להפסיק.

התלהבותו של אליעזר כגן מן ה’שאהנאמה' לא ידעה גבול. לאחר שתרגם חלקים מן הספר בעיקר על פי תרגומים לרוסית, גרמנית ואנגלית, למד את השפה הפרסית כשהיה בו חמישים, וניגש לתרגם את הספר כולו מן המקור הפרסי. במסירות עצומה עסק במלאכת התרגום, ולא חסך כל מאמץ כדי לשפר אותו. אף על פי שעמד על דעתו בענייני תרגום ותעתיק, ולא סטה מתפיסת הטקסט שלו ומתחושת הלשון העברית שלו, קיבל בתודה הערות והצעות שהיה בהן כדי לחדד את דיוקו של התרגום.

בעינינו היה ראוי הד’ר אליעזר כגן לפרס ישראל, ובשנת 1995 הגשנו את מועמדותו לוועדת הפרס. אבל, לצערנו, לא זכה אליעזר כגן בפרס, ולא זכתה מדינת ישראל לציין את תרומתו לתרבות ישראל. להלן כמה מנימוקי ההמלצה הזאת:

מפעלו של כגן הוא תולדה של שנים ארוכות של התעסקות בספר הגדול הזה, החל כמעט בימי נעוריו. בהיותו משורר בזכות עצמו, מצא הד’ר כגן את הדרך הנכונה לתרגם אפוס עתיק ללשון העברית החדשה. הוא אמנם משתמש בלשון שהיא בעיקרה תנ’כית, אך זו אינה נשמעת ארכאית, אלא יוצרת אפקט של סגנון תוסס, חדש וכמעט עכשווי. הוא ויתר על החריזה, אך לא ויתר על המשקל, התורם תרומה חשובה לאופי הפיוטי ולקצב של התרגום.

בזכות התרגום הזה, לכשיופיע בשלמותו, יוכל הקורא העברי להתוודע אל הנשמה העמוקה המסתתרת מאחורי רבים מן הגילויים החיצוניים של התרבות הפרסית, העשויים להיות לעתים תמוהים ומפחידים לבני עמים אחרים. אפשר להבחין בספר הזה, בזכותו של תרגום המופת של הד’ר כגן, גם בשמחת החיים, גם בהערצת הגבורה ואומץ הלב, גם במסירות לאמת ולצדק, גם באהבה הגדולה ליופי ולאסתטיקה, לצבע, לריח – להזכיר רק חלק מן הרגשות האנושיים הגדולים הבאים לידי ביטוי בסיפורים הרבים של האפוס הפרסי. הצבעוניות הרבה של סצנות הקרב, של הגנים המשמשים רקע לאהבה ולהנאה, של המרחבים הפתוחים המשמשים לציד מלכותי, הבאים לידי ביטוי מעורר בתרגומו של כגן, הם מקווי ההיכר האופייניים של השירה הזאת ושל כלל השירה הפרסית הקלסית. תכונות אלה מזכירות את הצבעוניות העליזה ומלאת החיות של יצירות האמנות הפלסטית של פרס, בציורים שבכתבי יד, בעבודות רקמה ושטיחים, ובעיטורים שעל גבי בניינים. דווקא בעידן של מתיחות פוליטית בין איראן ובין ישראל והעם היהודי יש מקום להדגיש את הצד השווה התרבותי והאנושי שבין שתי התרבויות. ההשפעה של ‘ספר המלכים’ על היצירה היהודית בפרס היתה עצומה. כמה מן המשוררים הבולטים בקרב יהדות פרס הלכו בדרך דומה לדרכו של פרדוסי, והיו שניסו את כוחם בחיבור אפוס המבוסס על סיפורי המקרא. הגדול שבהם הוא המשורר החשוב של יהדות פרס, שאהין. המודל של פרדוסי היה דוגמה שיש ללכת בעקבותיה ועל ידי כך ניתן להוכיח את גדלותה של תורת משה, שאף היא כוללת בתוכה נושאים רבים מספור שאפשר לעשות אותם לשירה אפית. לא במקרה השתעשע הד’ר כגן במחשבה לעשות לפחות חלקים מן האפוס של שאהין לשירה עברית, כפי שעשה ל’ספר המלכים'.

התרגום של הד’ר כגן קרוב למקור. הוא מוסר בנאמנות ראויה לציון לא רק את משמעות הבתים אלא גם את רוחם ואת קצבם. נדיר למצוא מתרגם שהגיע למדרגה כזאת של הזדהות עם האווירה של המקור, שהוא מוצא תמיד את המשלב הנכון שיש להשתמש בו כדי להביא לידי ביטוי נכון את עוצמתה או את רכותה של שורה נתונה. מלאכת התרגום הזאת, שהעסיקה את הד’ר כגן שנים רבות, הביאה אותו לידי העמקה בתרבות זרה ורחוקה, בלשון שהגישה אליה דורשת מאמץ, ובעולם מושגים עתיקים, שלעתים קרובות אינם שקופים מיד לקורא מן החוץ.

התרגום של הד’ר כגן, שיש בו לא מעט מרוחה של שירה מקורית, מעשיר את הספרות העברית בנכס ייחודי שאין רבים כמוהו ספרות עולם. הוא מציב את היצירה הזאת בשלמותה בלשון העברית, דבר שלא כל הספרויות החשובות של עמי העולם זכו לו. הוא מעניק לשירה העברית יצירה מסוג שאין היא עשירה בו במיוחד, יצירה הכוללת סיפור עלילה עשיר, תנועה, חיות, וקצב, ואוצר מלים מגוון המסוגל למסור בדייקנות ובצליליות גבוהה את רגשי המתח, התעוזה והאהבה הכלולים ביצירה.

תרגומו של הד’ר כגן יכול שמש מופת ליוצרים אחרים בתחום זה, גם בתחושת האחריות שיש בו כלפי המקור וגם בחופש היצירה בתחום השלון העברית. רבה התקווה ששאר כרכי התרגום יראו אור בקרוב, ושהמונומט הכביר הזה יעמוד על מדף הספרים העברי במלוא תפארתו.

כותב השורות האלה רואה חובה לעצמו לסייע להוציא את תרגומו של אליעזר כגן לאור, והוא עוסק בכך עם יוליה רובנוביץ, המסיימת בימים אלה עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על אפוסים עממים בפרסית. אנו נעשה כל מאמץ להמשיך בהכנת תרגומו של אליעזר כגן לדפוס. לא יהיה קל לעשות זאת בלי לשוחח עם המשורר המתרגם עצמו. כל זמן שהיה כגן בחיים סמך בדרל כלל את ידיו על הצעות התיקונים שלנו, ודבר זה מעודד אותנו להמשיך גם היום במלאכת הבדיקה והעריכה. נדרשת זהירות יתרה כדי לשמור את סגנונו ואת רוח תרגומו מתוך הקפדה על מסירה קרובה ככל האפשר של לשון המקור בעברית, כמו שהיה רוצה אליעזר כגן עצמו.

ראוי לסיים את הדברים הללו באחד משיריו היפים של אליעזר כגן עצמו, שנכתבו בערוב ימיו (מתוך הספר ‘על גדות הלתה’).

שאול שקד

רשימה

בְּסַךְ־הַכֹּל הָרְשִׁימָה

אֵינֶנָּה מְבֻטֶּלֶת.

הָיוּ עִתּוֹת מַחְסוֹר וָשֶׁפַע,

אָבִיב וּסְתָו בַּחֶלֶד.

הָיְתָה עַצְבוּת מְמֻשָּׁכָה

וּשְׂשׂוֹנִים קְצָרִים;

הָיוּ יָמִים שֶׁל נְהָרָה,

הָיוּ לֵילוֹת שְׁחֹרִים.

גִּדַּלְתִּי יְלָדִים, לְנִין

זָכִיתִי וּלְנִינָה.

חָלַמְתִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל –

זָכִיתִי לִמְדִינָה.

הָיוּ לִי יְדִידִים דְּגוּלִים

בְּסִפְרֵיהֶם עִיַּנְתִּי:

משֶׁה וּפְרוֹיד, רַמְבָּ’ם וְקַנְט,

לוֹרְד בַּיְרוֹן, הוֹמֶר, דַּנְטֶה.

פוֹעֵל בִּנְיָן שׁוֹטֵר, פַּיְּטָן

וּמְחַנֵּךְ הָיִיתִי;

נִדְלַקְתִּי עַל מַלְכֵי פָּרַס

וּבְחַצְרֵיהֶם שָׁהִיתִי.

גְּדוֹלוֹת מֵאֵלֶּה לֹא חָלַמְתִּי,

יוֹתֵר – לִי לֹא מַגִּיעַ;

עוֹד צְעָדִים מִסְפָּר בַּחֶלֶד,

וְהַשּׁוֹפָר יָרִיעַ.

הָרְשִׁימָה לֹא מְבֻטֶּלֶת

אַךְ מָה הַחִפָּזוֹן?

כְּיוֹם אֶתְמוֹל חָלַף הַכֹּל,

וְתַם הַחִזָּיוֹן.