שלהי קיץ. יום אלול חם. במרומים ממעל – שיות צחורות, קרעי עבים קלים שקוּפים, כאילו נעזבו לנפשם על ידי רועה העדר הישיש הכפוף (נרדם המסכן נשען על מקלו, מנמנם בצל הר־השלג הגבוה הזוחל מן הים). תועות השיות הפזורות במרחבי הכיפה הכחולה הלוהטת, נושמות בכבדות, מנענעות ראשיהן הליאות – הסתיימה תקופת שלוה קיצית בהירה, ממשמשים ובאים ימי ערפל, ימי חליפות סתיו מתמידות.
הרוח הימית הקרירה, בעלת הכיוון התדיר, נעלמה; גחו ובאו אי־משם רוחות יבשה עצבניות, המנשבות ללא סדר קבוע, משַנות את מהלכן לכאן ולכאן כאילו נתונות במבוכה ובדאגה, מה פשר התמורה העומדת להתחולל.
על אדמה צחיחה וסדוקה המעלה אבק עמדה לה עגלה רעועה רתומה לזוג פרדות – עקרות, אדישות, המנמנמות אפילו בשעת הליכה מאומצת: ראשוני הכובשים חנו חניית מחנה נודדים פרימיטיבי ליד מקור החיים – ליד מעין המים. מעבר מזה הוא פונה לצד ישוב יהודי מרוחק, הקיים יחידי־יחידי מכבר בעמק, ומעבר מזה לצד הרי חורן המכחילים באופק המזרחי, שרשרת הרים מוצקים גבוהים גאים ורמים, שעליהם חופף הוד בראשית. עומדים הם כזקיפי־כבוד עמידת־דום בשני טורים ישירים; שומרים נוטרים ביראת הערצה…
קמטי ביצה מוקפאים כּלַבּה, מין חניכיים שחרחרים, שבהן תחוּבות בליטות צהובות. עשבים כמוּשים מאשתקד, מרשרשים בגבעוליהם החיורים רשרוש יבש משוּחף – שפת ליווי טבעית ללחישת נחשים ועקרבים, לצרצור המוני חרגולים מנתרים ומנסרים צרר… צרר…
והמעין, המעין הבהיר עין־חרוד. מימיו הזכים, המפכים בחדוה ועליצות כאילו מסיחים את דעתם מקפאון המות הסובב אותם: הם פורצים להם דרך בין גלי אבנים חלקלקות סגלגלות; מתחמקים במהירות מעומקי ההר והמערה האפלולית; זורמים בריצתם זרימת פלג מתפתל, המשתכשך במשובת ילדות תמימית, מתגלש מטה־מטה לבין האיים הבודדים, המכוסים ירק דשא ואחו – עכשיו עם נטות היום הם שופעים כולם אור מוזהב מזוהר קרני השמש השוקעת שם במערב.
פתאום זע האחו. צפצוף בהלה ונקישת כנפי צפרים. אות אזעקה: סכנה קרובה! ההורים הנבהלים על עדת אפרוחיהם התמימים, עושים טכסיסי הצלה מסובכים – עולים ביעף למעלה־למעלה, צונחים חיש ויורדים כחץ מקשת למטה, ותוך עשיית לולאות־מות באויר, הם זונקים לבין העשבים הגבוהים והאחו שעל החוף, וצוללים לתוך הנחל: ני־צל־נו!
אלה היו ברוזים, עדת ברוזי בר – הפתיעה אותם והפחידה עד מות זו הבריה המשונה בתלבשתה האירופית, שהופיעה פתאום ביום אלול עם קרני שמש אחרונות, במקום השמם והעזוב ההוא ליד החורבה המשחירה של טחנת המים הבלה וההרוסה…