לוגו
בחלומי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

– – – אלול. יום מלאות מאה שנה לקיום עין חרוד. ערב. בבית הספר המרכזי שבעמק, בגינת ההרצאות, שוהה הנוער עם מוריו־מחנכיו. מספרים לילדים על יסוד הפלוגה הראשונה של “גדוד העבודה” והתישבותה בנוריס, היא עין־חרוד. על הבד של הראינוע מראים שבע תמונות מחיי אבות אבותיהם, ה“גדודניקים” הראשונים.


 

א    🔗

עמק רחב ידים – קוצים, שמיר ושית. אבנים, שברי עצמות של פגרי בהמות מפוזרים על פני השטח. הכל דומם. כל העמק נראה כישן, כשוקע בחלום עברו הגדול. לעתים יפלח נץ את האויר, כשעיניו החדות והעריצות סוקרות את המרחב.

– מה זה? – שואלים הילדים.

– המקום שעליו בנויים עתה ישובי העמק שלנו, כה היה מראהו בשעה שאבותיכם עלו הנה מן הגולה והתישבו על אדמה זו.


 

ב    🔗

עלות השחר. כוכבי הליל כבר שקעו. רק אילת השחר עודנה רועדת מפאת מזרח. וּבעמק כבר סימני חיים – חמש שורות של אוהלים לבנים. שני אנשים נושאי רובים על שכמם מהלכים בין האוהלים, צועקים בקול ומקישים במקלותיהם הארוכים על גבי יריעות האוהלים.

– ומה פה?

– זהו המחנה, שהעמידו אבותיכם בעלותם על המקום. שני האנשים מחזיקי המקלות – הם שומרי הליל. עתה, בהאיר השחר, מעירים הם את אבותיכם לעבודה. דופקים על האוהלים ומרננים בניגון שבו היו מעירים לסליחות: “קו־מו לעבודת הכיבוש!” ובכוח – עד שכל האוהל יזדעזע, והנה רואים אתם איך הישנים קמים ממיטותיהם, ספק חיים, ספק מתים…

הילדים צוחקים והמורה ממשיך.


 

ג    🔗

האיר היום. מן האוהלים מגיחים על ארבע רוב בריות משונות ערומים למחצה, מכנסים קצרים, רגלים יחפות, שזופי שמש, שעירים ואחוזי־תנוּמה; ידיהם ורגליהם פּצוּעות וחבוּשות. כל ההמון נושא פּטישים, אִתים, מעדרים וגרזנים ונוהר כעדת נמלים אל השולחנות הארוכים, העומדים באמצע החצר תחת כיפת השמים. הנה הם מרוכזים מסביב לשני הקומקומים הגדולים והלבנים, יוצקים מהם אל ספל או אל קערה, מגישים בחפזון אל הפה, שותים בעמידה את המשקה הנראה טעים כל כך. מן הצד עומד בחור ושורק במשרקה שבפיו, שני – בחצוצרה, שלישי – דופק בפח ורביעי – מצלצל במוט הברזל אשר בידו.

– אוי, אוי, מה זה?! – קוראים הילדים, כשהם קמים ממקומותיהם.

– אלה הם זקניכם, שותים קקאו, כשהם עומדים לצאת לעבודה; וארבעת הבחורים מן הצד הם “סידור העבודה” והרי הם מזרזים אותם שלא יאחרו: “יאל־לה, יאל־לה!”

הילדים צוחקים. תמונה חדשה.


 

ד    🔗

שדה רחב. גלי אבנים. אותם הבריות יושבים רכובים על הגלים, מניפים פטישים – מנפצים חצץ. השמש עומדת כבר באמצע השמים. מזיעים. לפתע נראית לצד המחנה על האופק יד מרימה סל. החצצניקים (מנפצי החצץ) קמים במהירות הבזק מעל הערימות, אצים, רצים, נכשלים וקמים, מתנפלים על הסל ומושכים משם: פרוסות לחם, חתיכות דג מלוח, קופסות שמורים, ריבה, זיתים וממלאים את פיותיהם.

– וזה מה?

– זוהי ארוחת הבוקר של אבותיכם, שהיו אוכלים אותה בשדה לאחר שעתים של עבודה. אלה החוטפים נקראים: “חבריה!” והעומדים מן הצד, אוכלים בנימוס ומביטים בעיני בקורת על ה“ערומים” – הנם ה“מומחים”.

– מה טיבם?

– מומחים אלה הם כעין רופאים למכת מדינה אחת, שהיתה נפוצה מאד בימי אבותיכם הקדמונים. שמה היה: דיפיציט (גרעון). מחלה מורכבת מאד. בהזדמנות אחרת אספר לכם עליה בפרטות.


 

ה    🔗

צהרים. השמש יוקדת. במערה – מעין. מפכים המים וזורמים בכוח. חבר וחברה מנענעים בידיהם, מדברים בחום רב. מסביב עומדים בחורים צוחקים ומתחכמים. החברה מתרגזת מאד: “מה זה, איזה יחס?!”

– ומה פה?

– פה, ילדים, רואים את אבותיכם הולכים להתרחץ במעין לפני הצהרים. החברות, אמותיכם, רצו גם הן לשטוף את עצמן. והנה פרץ ריב: היא אומרת, שבאה ראשונה אל המעין ולכן צריכות החברות להתרחץ תחילה, והוא אומר: לא, רק החברים יתרחצו בראשונה!

– וזה הבחור במשקפים העומד מן הצד, מי הוא?

– זהו – “אינטליגנט”: הוא מגין על החברה. החברים לועגים לו וקוראים אותו: “תרבותניק”.


 

ו    🔗

אחרי הצהרים. לא רחוק ממנפצי החצץ עובד טרקטור. יושב אדם מכוסה אבק. נוהג במכונה וחורש. בן־רגע מקיפים את המכונה ערבים, גדולים וקטנים, צעירים וזקנים עם מקלות וסכינים, הנה־הנה הם מתנפלים עליו וקורעים אותו לגזרים! אך המכונן יושב לו במנוחה וממשיך את עבודתו. החצצניקים, היושבים על האבנים, מעיפים עין אל השדה ואל החורש: לבם דופק ופניהם חיורים־חיורים…

– מה פה? – שואלים הילדים בהתעוררות.

– אלה הם שכנינו הערבים, שהיו אז עדיין בבחינת פראים, רצו להפחיד את אבותיכם ולגרשם מן העמק.

– ומה היה הסוף?

– פטישי אבותיכם ירדו על ערימות האבנים ביתר עוז, והערבים נסוגו.


 

ז    🔗

לילה. הירח מאיר ומשכר. באמצע מחנה האוהלים סובבת טבעת של צללים ארוכים, מרימים רגלים וידים. בכל האוהלים חושך, רק מתוך בודדים נראה אור נר.

באוהל אחד – מסתובבים אנשים נושאי רובי־ציד; בשני – יושבת חברה ומחזיקה רגל יחפה בדלי מים חמים; בשלישי – נדחקים חברים זה אל זה כבשמחת תורה ותחת לטלית של החתן־בראשית, ומקשיבים לצעיר בעל בלורית העומד ומדבר; ברביעי – מטפסים בחורים על חומת קרשים, ובחמישי – שוכב על המיטה בחור ברגלים מורמות למעלה ובידו ספר קטן עבה. המורה מבאר:

– מן התמונה הזאת אנו רואים, כיצד היו אבותיכם מבלים את הערבים. במחנה – חושך, אין נרות במחסן. הטבעת – קבוצת החברים הרוקדת באמצע החצר, שרה או מחקה את קול התן. באוהל הראשון – שעור ספורט: לומדים להשתמש ברובה ציד. בשני – טובלת חברה את רגלה במים חמים – עקרב נשכה. בשלישי – שומעים דין וחשבון מה“פּרלמנט” של הגדוד – מה“מועצה העליונה”. ברביעי – “חברה טראסק” מתגנבים למחסן, בכדי לסחוב מעט “שהכל”. בחמישי – שוכב “נכד מסלאבוטה”, אשר תקפוהו געגועים עזים אל אשר לא ידע, וקורא בתהלים בניגון חזן ותיק: “אי, אי, מקימי מעפר דל – מאשפות ירים אביון!”