א    🔗

הדבר היה לפני כמה שנים, פּה בין הרים ועמקים אלה בטרם התחוללה סערת המלחמה. עבדתי בחות סג’רה. השעה שעת בין־השמשות של יום קיץ תם. השמש הלוהטת נעֶלמה מאחורי ההרים והסגירה את העולם לרשוּת הצללים. שבתי מעבודתי בלוית שני חברי – המַכּוֹש והמעדר. בדרך, בחורשת הצבר העבותה, המאַחדת את המושבה העברית והכפר הערבי הקטן, נתקלתי באורחה קטנה – שלושה גמלים הלכוּ זה אחר זה, ראשיהם מוּרמים למעלה ומתוך נדנוּד הם צועדים להם לאט אחר חמור קטן, ההולך לפניהם, והערבי מורה הדרך רוכב עליו בפישוּט רגלים ארוּכות ומזרזו בלי הרף בשריקה, דחיפה והדיפה. על הגמלים הטעוּנים אילו כלי־בית של פלח, ישבה אשה עטוּפה סמרטוּטים צבוּעים, פּניה מנוּמרים כתמים תכוּלים לשם נוי ומסביב לה – ערימת ילדים שגילם שונה, כוּלם מלוּכלכים, כוּלם עיניהם טרוּטוֹת וּמוּכּוֹת־גרענת.

בתהלוכה זו לא היה לי כל דבר חדש, שכן רגיל הייתי במחזות מעין אלה, מחזות המזרח. בכל זאת נעצרתי והתחלתי מהלך, עם שוּרת הגמלים המשׂרכים דרכם בעצלוּת כמנמנמים. ועתה נתקל מבטי בצרור משוּנה, שלא ראיתיו קודם, והוּא מוּטל בין גל השמיכות הקרוּעות, המחצלות והכרים המגוּונים. שׂמתי עיני בצרור זה ונתברר לי, שאין זה אלא ערבי זקן מאד, שערותיו לבנות כשלג, שישב כפוּף וּמכוּוץ; רגליו מקוּפּלות תחתיו ושוּלי העביה הקרוּעה פּרוּשׂים כסוּכּת־מגן על ראשו השׂב. הפּנים – רזים, קמוּטים, שערות עבות חופות על גבות־עינים עשֵשוֹת, הזקן מחוּדד – היו ידועים לי היטב. פּעמים רבות, בעברי דרך הכפר הערבי, ראיתי את הזקן הזה והוא יושב כחום היום פתח ה“חדר” של ילדי הערבים, ויחד עמהם הוא שותה בצמא את דברי אללה – את פּסוּקי הקוראן הנקראים ונשנים ברעש וקולי קולות מפּי המורה והתלמידים יחד. עכשיו, כשהרגיש במבט שלח אלי גם הוא מבין ריסי עיניו הארוכות מבט שהיו בו צער כבד, יגון נכנע ותלוּנה אילמת: מדוּע ולמה? המבט כמו פלח אותי כוּלי, רוּחי נעכרה, ומיד הפניתי ראשי והלכתי לי לדרכי, שואל את נפשי: בשלמה הביט אלי זקן זה ככה? וכי מה עשיתי לו? והאם אינך יודע, זקן מסכּן, שגם אני חלכה כמוך, האם לא הכרת בי את אחיך – עני נודד ללחם ואוכלו בזיעת אַפּים ועצבון?..

התשוּבה על שאלתי לא אחרה לבוא. בעוד שעה קלה, כשעברתי את מפתן המטבח סיפּרוּ לי החברים:

– היום סוף־סוף הוּצא מכאן מחמוד־עלי שהיה לנוּ למוקש תמיד, הוצא בעזרת הקאימאקאם¹ מטבּחה.

– הנה הפּתרון – חשבתי… וכל אותו הערב נפשי ערה עלי ובלילה התהפּכתי על משכבי ובתוך הדממה והחשכה הגיתי בדד נכאים: מי כמוני יודע, ששכנוּתו של מחמוד־עלי עלתה לנוּ בחייהם של כמה חברים צעירים, מי כמוני יודע שאחוּזתו היתה תמיד מארב לחורשים לנוּ רעה ומשם המטירוּ עלינוּ מאחורינוּ בסתר־בגידה חצים. כן, זאת אדע ועל פּי החוק של שמירה עצמית, חוק צודק מכל צדק, עלינו להיפּטר משכנוּתו כהיפּטר אדם מנגע ממאיר כי יהיה בעור בשרו… אבל… בכל זאת… בכל זאת…

ראשית, מה נועיל? הנה שוּלח האחד ומתוך נקמה יבואוּ תחתיו מחר עשרה. שנית, מחמוד־עלי חטא, עוון פּלילים הוא עווֹנוֹ, אך זקן זה, אביו, למה יִספה? הוא למה יִנתק מחלקתו־מולדתו, מצל קורתו, ינתש באחרית ימיו בטרם ישיב, היום או מחר, נפשו לאללה? ומה נשיב, מה אשיב למבטו זה, המבט האילם, הקוֹבל, המלא צער ויגוֹן? ושלישית האשה והילדים הקטנים – הם מה חטאוּ?

ושוּב, יודע אני, שעל פּי החוק של שמירה עצמית, הצודק מכל צדק, היה עלינו להיפּטר מכל גרי החלקה ההיא, מכל אותה השכנוּת כוּלה. כן אני יודע, ובכל זאת…

ככה שׂבעתי נדוּדים על משכבי בתוך הדממה והחשכה שמסביב.

ב    🔗

והדבר היה אז… לפני עשר שנים. ועכשיו – שוב אתם לפני, הרי ישראל ועמקיו, ושוּב אתה עמדי, המכּוֹש, רעי וחברי מאז הימים, לאחר פּרידתנוּ הארוּכה. אני לפניך אשפּכה עתה שיחי, באזניך אדברה מה שאיני מדבר באזניהם, באזני חברי ב“גדוד” כי, מכּושי הנאמן: חרפת אדם וכאב עובד נשבר לבי בהיותי נאלץ מתוך ההכרח לעמוד אתך יחד להרוס פּה את קניהם “הם” ולבנות אותם מחדש בשבילי, בשביל כוּלנוּ – בהיותי נאלץ, מתוך ההכרח, לנקות ולסדר פּה את הפּינות המפוּחמות המלוּכלכות שהיוּ יקרוֹת כל כך לאחרים, “להם”.

והיודע אתה, רעי, כי יש ובאמצע העבודה ניצב אני פּתאום כמאוּבּן. אתה מכּוֹש, חושב בודאי, שעיפתי מאד מתוך עבודה ועמדתי לפוּש רגע, ואני – עינים רואה אני אז נגדי, עינים מביטות עלי מתוך כל הפּינות המפוּחמות האלה, כעיני הזקן ההוא אז… מביטות באותו הצער הכבד, באותו העצב המדכּא ואלמות הן שואלות:

– למה ומדוע? ואתם הלא צער כל החיים ויגון כל הדווּיים בלבכם אתם נושאים, ואתם הלא יודעים את בושת הנודדים – יודעים זאת כאשר לא ידע כל עם וכל ציבור בעולם, ומדוע, איפוא, ולמה? –

ככה ידברוּ אלי עינים אלה, ככה ילינו עלי, ואני עומד נבוך ונכנע, ידי רפוֹת ועיני תועות…

ושמע, חברי המכּוש: אם וידוּיי זה לפניך יגיע לאזני חברי ב“גדוד”, והם, אשר בסתר לבם כואבים הם כולם מכאוב זה, והם בכל זאת, למראית עין, ילעגו לסנטימנטים אלה ורבים גם אולי יתרגזוּ – להם לחברי ב“גדוד”, אענה ואומר:

– חברים, כלוּם לא אנחנוּ הננוּ המדברים על יצירת חיים חדשים ועל יצירת ערכים ויחוסים חדשים – יחוסים חפשיים, אנושיים? ואם כן חברים, אמרוּ נא אתם, מה עשינוּ במשך כל הזמן, שיציאת הערבים מכפר זה, אם באמת הכרחית היא, אָפיה יהיה שונה, אחר? ולמה, חברים, המשא ומתן עם שכנינוּ אלה הוא לא על ידי חברינו, אלא על ידי “פּוליטיקאים מוּמחים” של הימים הטובים הראשונים מאז? מדוּע דוקא בשאלה זו, שאלת היחוּסים עם הערבים, שהיא שאלת כל חיינוּ וכל עתידנוּ פּה, ודוקא בצוּרתה הריאלית היומיומית – דוקא בה היו לנו לשליחים ולבאי־כוח אנשים שאין לנו כל אמוּנה בהם אף בשאלה קלה של חיינוּ הפּנימיים?

ועל מי, שואל אני, על מי אם לא על “הגדוד” היתה שׂוּמה לבקש דרך חדשה ואמצעים חדשים “לכיבוּש” אותה האדמה שהגדוּד בא להתישב עליה ולהניח בה אבן הפּינה לחברה החדשה – חברת משפּחת העובדים?

ככה, חברי המכוש, אדברה אליהם, אשאלם, והלא הם ישמעו. כי המכאוֹב הלא מכאוֹבנוּ, מכאוֹב כוּלנוּ, והלא עלינו לבקש דרך, לבקש אתך, בלויתך, כי הלא אתה המכּוש רענו הנאמן אתה ומי כמוך יודע את פּרפּוּרי נפשנוּ ואת נגעי לבבנוּ…