לזכר א. גלותמן
אחת מאותן ארצות הצפון, שבה יודע האדם לשאוב עונג גם מקור. יום חורף יפה. עולם של שלג לבן, זך. הכל מזהיר, מבריק. עינים עגולות, עיני כוכבי־כפור, רומזות בעליזות מכל הצדדים, מבטיחות רב מרץ, נצחון.
דין־דין־דין – שעון־העיר מצלצל בקול רם ובחגיגיות יתירה. השעה מאוחרת. ובכל זאת: הרחוב הראשי של העיר שקוּע במנוחה יבשה רצינית, כמכונת פלדה באפס תנועה: יום חופש היום, יום ראשון! והלב מלא גיל – חומד לראות פרצוּפים, פרצוּפים חיים של פני איש אדמדמים לוהטים מקור.
מבט לצד אותה הפינה – משם זורמים תמיד המוני ראשים של עוברים ושבים, נמשכים כסרטי־קסם מתוך לוע פיו של ליצן־קוסם. בשורה ישרה בולטות חצוצרות־נחושת, כפופות למעלה בדמות חָטמי־פילים – מבריקות, נוצצות, משקיפות בתוכן את צבעי קרני־השמש.
– טרא־טא־טא, טרא־טא־טא – תזמורת כלי־רוּח צבאית מנגנת מרש־אבל: “קרבנות נפלנו לזדון העריצים”. מנגינה חדורה אמונה בסוף הנצחון, אבל עצובה־עצובה: מזכירה חיים הנקטפים ללא מספר קודם זמנם, חיים של צעירים רעננים מלאי־תקוה. כאילו נצמדתי למקומי – עומד, מקשיב, מחכה. צלילי המוסיקה הולכים ומתקרבים. הנה אנשי “אדרות שרד האפורות” צועדים צעדים מדודים, תוקעים מלוא הנשימה בחצוצרות הנחושת. אחריהם לאט־לאט נגררת עגלה פשוּטה, עגלת אכר כפרי. בתוכה – ארון־מת, מכוסה כולו זרי פרחים וענפי אורן.
– את מי מלוים?
– את המפקד של רובע העיר פלוני. גבור, נהרג בשעת תגרה חזקה עם כנופית שודדים מסוכנת, המטילה אימה על כל העיר.
– הביטי על המלוים; ארשת פניהם רצינית, אבל כה שקטה. רוחו היוצרת של האדם הכניסה תוכן, טעם במות, ובזאת אנחנו החיים התגברנו על אויבנו זה הגדול, נצחנו גם את המות.
והיא, פניה החיורים התעווּ בעויה משונה, בעיניה האפוֹרות דמעה הבריקה:
– אח, סאַשאַ,הבט אל האשה הצעירה ההיא בצעיף השחור, ברגלים כושלות היא הולכת על יד העגלה כפופה־כפופה; דומה, הנה גם ראשה שוקע בתוך האדמה, העומדת עוד מעט לבלוע אל קרבה את… ודאי את היקר לה ביותר בחייה. בשבילה, אחי, המות איננו נצח, כי אם הווה וקיים במלוא הצער, במלוא הכאב האין־סופי.
הלויה נטתה לסימטה, התקרבה לבית צדדי: פה גר הנרצח בחייו.
האשה בצעיף התנודדה, השתטחה על הכביש. נשתתקו גם החצוצרות, חצוצרות־הנחושת.