המשוֹרר הזקן, הגבר הבּוֹדד, יוֹשב ביוֹם סתיו יפה בגן הציבּוּרי. שעת בוֹקר מאוּחרת. אין עוֹברים ושבים בגן והספסלים ריקים מיוֹשב.
השמש מחַממת להנאתוֹ את איבריו התשוּשים. עוֹד רוֹב חוּשיו עמוֹ. הראייה והשמיעה אף נראוֹת לוֹ לעתים חַדוֹת יוֹתר. אך הגוּף נרפה, הרוּח עייפה והמחשבוֹת מתחמקוֹת אל העוֹמק.
הוּא רוֹאה מחזה אהבים של זוּג ציפּוֹרים: ציפצוּפי חן-חן ודילוּגי אהבה. פעם על ענף האילן הצעיר וּפעם על שביל החצץ הלבן. מסתכּל הוּא בהתעלסוּתן מתוֹך עֵרוּת לא רגילה.
והנה מתקרבים וּבאים מן השער, שלוּבי אצבעוֹת, זוּג אנשים צעירים. לבוּשם פּשוּט וקל. אנשי עבוֹדה ביוֹם מוֹעד. איך פּטוּרים אלה בבוֹקר חוֹל זה מעבוֹדה? אוּלי באוּ העירה מאיזה משק חקלאי? אוּלי חוֹזרים הם מוַעד הקהילה, שם סידרוּ עניין פוֹרמאלי הנוֹגע לעתידם?
הוֹלכים השניים זה בצד זה וּמחייכים כילדים גדוֹלים איש אל פני אחוֹתוֹ. הנה עמדוּ מלכת. הוּא מביט כה וכה כמתייר אם אין רוֹאים. היא מביטה כמתייראה, אוּלי רוֹאה מישהוּ.
המשוֹרר הזקן, שלא להשבּית את אוֹשרם, משפּיל ראשוֹ אל חזהוּ וּמשׂים עצמוֹ מנמנם. אבל עינוֹ האחת פּקוּחה מעט ורוֹאה את הזוּג מתחבּק בשמש וּמאריך בנשיקה. רגע ממוּשך הם עוֹמדים חבוּקים בשביל הגלוּי. קשה להם להיפרד. אחר כך הם הוֹלכים הלאה, עוֹברים על הזקן וּמסתכּלים בוֹ. הוּא מצניח את ראשוֹ יוֹתר אל החזה, במצוּדד קצת, כשבוּי שינה.
והנה מגיע לאוֹזניו קוֹלה הנשיי:
– אפשר שגם זה אהב פעם, כמוֹך…
– כמוֹני? אי אפשר! – עוֹנה קוֹלוֹ הגברי.
וּלאחר שעברוּ מתיישר המשוֹרר הזקן על מוֹשבוֹ, מסתכּל אחריהם וּממלמל לנפשוֹ: “צדק הבּחוּר. לא אהבתי, אף לא חייתי כמוֹהוּ מימי. רק שרתי את האהבה, רק שרתי את החיים. לא ניתנוּ לאדם שניהם: אוֹ חיה ואהוֹב, אוֹ ראֵה וָשיר!”. אך הנה באה לסוֹף הזיקנה, השוָה וּמַשוה הכוֹל, ואינה מבדילה עוֹד: לא חיים ולא שירה. רק בבוּאה שקוּפה של שניהם. בשלה, בשל בבוּאה זוֹ, העדר שניהם בממש אינוֹ מצער עוֹד.