לוגו
על הקונגרסים הציוניים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

עבר כבר למעלה מחצי שנה אחרי הקונגרס הלונדוני, שפסק גם את פסוקו הוא בתולדות התנועה הציונית. איש לא יחלוק בדבר, כי הקונגרס משמש גורם חשוב ביותר בחייה של תנועה זו; טיבו ומהותו של הקונגרס יש להם השפעה ממושכה על התפתחותה. לא בלתי מועיל הוא, איפוא, לשקול עתה את פעולתה ואת ערכה הפנימי של הכנסיה הלאומית היהודית הרביעית. ביותר יש מן הצורך המיוחד בכך, משום שקונגרס זה נבדל בהרבה מן הקודמים, והבדל זה מן הראוי לציין ולהבליט אם יש ברצוננו לקבל תמונה בהירה ומדויקת של התפתחות הציונות בכלל.

דעה מקובלת היא, כי ערכם של הקונגרסים צריך שיהיה כפול: ערך פנימי, לשם חיזוקם וסידורם של הענינים הפנימיים בציונות, וערך חיצוני – מפגין. בהתאם לכך תעובד גם תכנית פעולתו של הפרלמנט היהודי הקצר. ברור הדבר, שכל תנועה מדינית בעלת היקף זקוקה לפעולות מפגינות, המסייעות תמיד לפופולריות של התנועה, להתפשטותה הרחבה. אולם ההפגנות אין ערכן חשוב ורב משקל אלא אם הן באות כתוצאה מאותו עודף מרץ וכוח, שנצטברו אחרי עבודה שקולה, שקטה ושיטתית. הפגנות כאלה באות תמיד בזמנן, עומדות בהרמוניה עם חייה של התנועה ומהוות חלק טבעי בהָרכבָה.

הנמצאת הציונות בתנאים כאלה ממש? הרשאים אנו להקדיש את מספר הימים שבידנו לעבודה כזאת, שאם אמנם היא עושה רושם לרגע, הרי אינה יוצרת שום דבר של קיימא?

כמה שיהיו לפעמים נעלים ונשגבים המומנטים הבאים עם הפגנה נהדרה, הרי אינם סוף סוף אלא מומנטים בלבד, ואם נזכור עוד, כי הם עולים במחיר יקר, כי לעתים קרובות יוצא שכרם בהפסדה של העבודה הפנימית, תהא חובתו של כל אחד מאתנו למנוע מנפשו מותרות שכאלה! אם ישאלוך, המן היאות הוא לעשות את הקונגרס לגוף מפגין בעיקר, עליך להשיב תשובה שלילית. הקונגרס הוא סינתיזה של כל הכוחות שישנם בציונות, והכוחות הללו צריכים להיות מכוונים לפתרונן החרוץ והנוקב ביותר של השאלות המוצגות על ידי העם היהודי, צריך שתנתן האפשרות המלאה של שקלא וטריא מקיפה בדעות ובהשקפות לכל העסקנים הציונים, ואסור לו לקונגרס לעבור בלא תשומת לב גם על תופעה אחת בחיי היהדות. אילו עבד הקונגרס בדרך כזאת, לא הספיקה לו השעה להפגנות, גם לא היה עוד צורך בכל מיני ״זיקוקין־די־נור" – כי המעשים גופם היו מספרים הכל.

הצלחתו של הקונגרס תלויה בהרכבם של הצירים, ביחסם אל השאלות העומדות לדיון, בהכשרתם, ואחרון אחרון: באופן הצגת השאלות והדיון בהן. בראש וראשונה עלינו לענין בקונגרסים שלנו את החוגים הרחבים ביותר של היהדות, וחזרה תכופה של קונגרסים דלי תוכן לתכלית הפגנה עלולה אך להחליש ולמעט את ההתענינות בקונגרסים. האין טוב יותר להוציא מן הלב את הרצון לעשות תכופות רושם עולמי, ולאמץ ולכוון את כל הכוחות לכך, שהציונות תעמיק בהכרת העם? לא־יהודים אינם יכולים אלא להתייחס אלינו באהדה, יהודים – יכולים לתת את כל כוחם!

רבים מהחברים מעירים בדינים וחשבונות שלהם מהקונגרס האחרון, כי היו בו הרבה מאוד צירים שהתיחסו אל שאלות האסיפה לא בכובד הראש הדרוש, אולם לא די להזכיר עובדה מעציבה, יש להראות את סיבתה, וזו מקורה אף היא באותה תקלה, שלדבָּרי הציונות היה רצוי כי בקונגרס ישתתפו עד כמה שאפשר יותר אנשים; דרוש היה למי־שהוא לעשות רושם בכמות מספרה של האסיפה הציונית; זה שמש קו הוראה לאגודות בשעת בחירת הצירים: הציפו את הקונגרס באלימנטים ״לא יוצלחים“! בחירת צירים בדרך כזאת אינה עלולה אלא להוריד את הניבו המוסרי של ההסתדרות, והציונות מחקה בנידון זה את העיקרונים הרקובים. השוררים לעתים קרובות כל כך בחיי הקהלות שלנו, שבגללם יעמדו תכופות בראש הענינים הצבוריים אצלנו אנשים בלתי מוכשרים ובלתי ראויים לתעודתם – העיקר שהם ״בעלי משקל”.

מצד אחד ישלחו ממרומי הבמה של הקונגרס חצים ובליסטראות בראשי ״היהודים הרשמיים", ומצד שני יתגלה למעשה הרצון התכוף לפצותם; בציצית ראשם מוכנים למשוך אותם לתוך המחנה, גם מוכנים אנו לפעמים לעשות ויתורים גדולים בשכר זה.

״שמאל דוחה – וימין מקרבת".

היכן הוא, איפוא, חינוכו המדיני של הקהל? היכן ערכה המחדש של הציונות? המן היאה הוא לערות רקב ישן לתוך כלים חדשים, נאים יותר? האומנם צריכים כל הערכים הישנים שעבר זמנם להעשות הלק משלים של החיים החדשים ההולכים ונוצרים? האין תעודתה המוסרית והצבורית של הציונות בזה שהיא באמת מעריכה הערכה חדשה ערכים ישנים אלו; שבעמדה על הבסיס התרבותי של זמננו היא נותנת דחיפה חדשה להתפתחותם של כוחות היצירה ביהדות ושל הרוח הלאומית היהודית?

מהצירים הבאים אל הקונגרס אנו דורשים כי יהיו באי כוחם האמתיים של המוני העם, אשר שלחום, כי יהיו לפה לאגודות הציוניות שבחרו בהם, כי יהא להם יחס ברור ומנוסח ניסוח מדויק אל השאלות העומדות לדיון. דרישות כאלה יהיו ממלאים אנשים, שהעם רוחש באמת אמון בהם, אנשים החיים בתוך העם, הולכים ובאים אל העם; אנשים היודעים את נפש העם ומשכילים אותו; דרישות כאלה ימלאו ה“עמלים” עם העם, ולא ציונים־חובבים התלושים לעתים קרובות מהעם, ואפילו אם הם מן האינטליגנציה־למחצה בעלת הדיפלומים, התופסת ״עמדה". אין היא יודעת את נפש העם, והעם גם לא ירחש אמון בה; אל הקונגרסים היא נוסעת לעתים קרובות אך מתוך סקרנות, ומשוה בזה על ה-Sommerreise שלה משהו מן ההוד האידיאלי! ציונים־לשעה אלו, “Sommerreise-Zionisten״, תופסים בקונגרסים מקום, משתתפים בויכוחים, ויש אשר קולם גם מכריע בשאלות חשובות. ריקנותם הפנימית של צירים כאלה תתעטף במליצת־הזיוף: ״העם ידרוש זאת, קול העם הוא!” אבל "Mit dem Mantel_fallt der Herzog ״ לפיכך מן החובה הוא על עסקנים ציוניים בעלי־הכרה להלחם ברע הזה. אין לכסותו בעלי־תאנה, אין לחשוב כי אך רע חולף הוא, זמני. מלחמה גלויה יש להלחם בו – זו היא הדרך הרציונלית היחידה! יהא מספר הצירים פחות – ובלבד שיבואו מצוידים בכוחות פנימיים, ובלבד שיהיו בעלי שעור ומדה מסוימים! אפשר לעורר באגודות הציוניות יחס יאה ונכון לבחירות, ההמון היהודי יחוש וידע אל נכון, מי הוא בא־כוחו האמתי, מי הוא הדורש טובתו בתום לבב – אולם הציונים עצמם, וגם המנהיגים בכלל, כופים עליו לעתים קרובות את באי־הכוח. הרשאים אנו לבוא בטרוניה על ההמון בשעה שגבוריו נבוכים ואובדים עצה?



  1. ב“ווסחוד”, חוב. 26, 15 באפריל, 1901.  ↩