לוגו
אגרת להרצל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ג’יניבה, רחוב לומבארד, 6 במאי 1903.

לה' ד"ר תיאודור הרצל, וינה.


ד"ר מאד נכבד.

הנני מרשה לעצמי להגיש לך, גם בשם חברי פייבל, תזכיר הראוי לדעתנו לתשומת לבך, שאנו מוצאים לחובתנו לערוך אותו אליך, מנהיג הציונים, דוקא בשעה זו, וגם להמציא לך הסברים על מצב הציונות בשעה זו ברוסיה ובאירופה המערבית, שאולי הם חדשים בשבילך מבחינות ידועות, ולתאר לפניך את פרצופו של הנוער הציוני בפרט ושל הנוער היהודי בכלל.

רואים אנו צורך תכוף לעשות זאת ביחוד עכשיו, מכיון שמצד אחד נשתנה המצב דוקא בזמן האחרון בהרבה דברים, ומן הצד השני ממשמש הקונגרס ובא. ודאי טוב הוא לגלות את אזנך עוד לפני הקונגרס על פרטי עובדות ציוניות אחדות ולברר קצת טעויות, שגרמו בלי ספק, משעת הקונגרס האחרון, להתפרדות בין ההנהלה וחלק גדול של הנוער הציוני, לא באשמת הנוער. אין אנו יודעים אם יכולים אנו לקוות, שתעריך ערך מספיק את אישיותינו ואת ידיעותינו. אבל רוצים אנו, ביחוד מפני שאפשרות ההבנה ההדדית בין הנוער ובין ההנהלה הולכת ונעשית קשה ביותר, למלאות לפחות מצדנו מה שנראה לנו כחובתנו הציונית.

ההחלטה לפנות אליך נתחזקה בעיקר על ידי הרשמים שקבלתי ברוסיה. הייתי בששת החדשים האחרונים שם פעמים והיתה לי הזדמנות לבקר במרכזים היהודיים החשובים ביותר ברוסיה הצפונית והדרומית. לא אעכב אותך בהרצאה על המצב הכלכלי של היהודים ברוסיה, אף על פי שמובטחני, שאפילו מתוך התיאוריה הטובה ביותר – ולנו אין אפילו תיאוריה טובה סתם – אי אפשר לקבל ציור נכון מן המציאות היהודית. המאורעות בקישינוב האירו באור בהיר את גורלה של עיר אחת. במסעותי נוכחתי לדעת את הדבר האיום, שהמצוקה גדלה במדה נוראה. בקצת ערי ליטא נתרבה מספר המדולדלים, מפאת המשבר השורר בשלושים אחוזים מהן, מה שאפשר היה לציין בחלוקת מעות חטים לפני הפסח. נורא מזה הוא קוצר היד ואבדן העצה מסבת ההגבלות החוקיות המתחדדות מיום ליום והעומדות להגיע, על ידי גזירות חדשות, עד למדה שלא תשוער. ההגבלות נועדו להיות הגבה על גידול התנועה היהודית המהפכנית, אבל המהפכה היהודית היא פרי מצוקה מדינית וכלכלית בלי מצרים. זה הוא המעגל האיום, הנפתח ונסגר חלילה ושאין לפרוץ אותו אלא על ידי דבר אחד: הציונות.

אולי ידוע לך, שבשעה זו דנה ועדה בשאלות היהודים. ידוע לי ממקור נאמן, שרוב הועדה ( ובתוכה גם ראש מחלקת המשטרה לופוכין) אין לו יחס רע לשאלות היהודים. אבל החלטות הועדה מוגדרות מעכשיו על ידי העובדה, שהקיסר כבר הצטרף בשאלות אחדות אל דעת המיעוט האנטישמי. אגב, אין זה מן הנמנע, שהועדה הנזכרת תמשוך למשא ומתן שלה גם בת־ועדה יהודית, ולא עוד אלא שיש הצעה שלא להזמין מתבוללים. הוצעו שמות ציונים אחדים, כגון ד"ר ברנשטיין־כהן, רוזנבאום ואחרים. איך שהוא אפשר להנבא בודאות קרובה, כי זרם השנאה לישראל ההולך וגובר ידרוש קרבנות חדשים.

הזרם השונא לישראל בא לידי גילוי בעמדת הממשלה הרוסית לגבי הציונות. בידי מיניסטר הפנים פון פליבה נמצא תזכיר בן שבעה גליונות של דפוס, שבו מדובר בפרטות על כל החזיונות בציונות. התזכיר מכיל כרקטריסטיקה של כל מנהיגי התנועה. עליך, למשל, כתובים כדברים האלה: ד“ר תיאודור הרצל, אחד מעורכי נייע פרייע פרעסע (עתון עויין לרוסיה)”. התזכיר כתוב בידי פולני נוצרי פוזננסקי, מתוך ידיעה מתמיהה של העניינים. למשל, נמסרה בו כל חליפת המכתבים בין הועד בווינה והועד הפועל ברוסיה. התנועה מסומנת כבלתי חשובה, וביחוד נאשם הועד הפועל, שאין ביכלתו להוציא לפעולות את החלטות הקונגרס. בין יתר הדברים נאמר, כי על אף התכנית הבזילאית ״לפי חוקי המדינות" לא עשה הועד הפועל אף פעם את הנסיון להשיג ברוסיה רשיון חוקי לתנועה (הכונה לקרנות ולהסתדרות).

הפרקציה (הדימוקרטית) מתוארת כקבוצה מהפכנית חשאית, בלתי ציונית, כגשר ״המוליך אל הסוציאליזם וממנו". כהן־ברנשטין מוצג כמנהיג המהפכה, ואני כמטיף לה.

עלינו לשהות קצת בנקודה זו, שעוד נשוב אליה אחר כך. בעוד שאנו עומדים במלחמה קשה דוקא נגד הסוציאל-דמוקרטים היהודים (הבונד) מתמיה הדבר לכאורה, שהתזכיר הנ“ל מנסה לזהות אותנו עם מתנגדינו בנפש. אבל התמיהה היא רק לכאורה, כי החומר לדעה זו לקוח מעתונים ציוניים, מדברי נורדאוי, מקטרוגי שויאר, סלושץ, מאמרי קליינמאן ב״המליץ” וכיוצא בזה, שבהם חברי הפרקציה מכונים אנרכיסטים, ניהיליסטים וכדומה.

ראיה, שהרצאה זו מושפעת רק מן הציונים, היא העובדה, שהג’נדרמריה הרוסית, ההסתדרות בעלת האינפורמציה הטובה ביותר ברוסיה, אינה גורמת שום מכשולים לפעולת הפרקציה. אולם ההרצאה הנ"ל שייכת למחלקת המשטרה המדינית, העומדת ביחסים רעים עם הג’נדרמריה.

אגב יש להעיר, שאחדים מחברי ואני עשינו צעדים, כדי להפיץ על הפרקציה את האור הנכון. לפי האמור למעלה נראה, שפעולת הציונים ברוסיה תקשה מאד לעתיד. אחרי ההגבלות לאוצר התישבות היהודים יש לחכות אולי להגבלות גם לתעמולה ולקרנות.

אולם התוצאה הקרובה תהיה בודאי זו: הצעה מצד הממשלה לעשות את התנועה חוקית, ועלינו להתכונן למקרה כזה במהירות האפשרית.

כל זה לא היה כל כך רע לציונות הרוסית לולא המצב בנוער היהודי שברע הוא, לצערנו במקצת על ידי אשמת הציונים עצמם. סבורים על פי רוב באירופה המערבית, שרוב הנוער היהודי ברוסיה חונה במחנה הציונות. לצערנו ההיפך מזה הוא האמת. החלק הגדול ביותר של הדור הצעיר של עכשיו הוא מתנגד לציונות, אבל לא מתוך התבוללות כמו באירופה המערבית, אלא מתוך הלך נפש מהפכני. אין לתאר כמה מרובים וגדולים הקרבנות, שדורשת השייכות לסוציאל־דמוקרטיה היהודית ברוסיה בכל שנה ושנה ואפילו בכל יום ויום. מאות ואלפים של בחורים ובחורות בגיל רך כלואים בבתי הסוהר הרוסיים או סכופים ברוח ובגוף בסיביריה; יותר מחמשת אלפים נמצאים תחת ״השגחת המשטרה", שם נרדף לשלילת החופש. מיום ליום מתרבה מספר הקרבנות, המוקרבים עכשיו כמעט רק מצד היהודים על מזבח הסוציאל־דמוקרטיה הכללית. ואלה הם לא רק צעירים ממערכות הפרולטריון, אלא ממשפחות אמידות, ודרך אגב גם ממשפחות ציוניות. כמעט כל הסטודנטים הם בתוך המהפכה, ואפילו אחד איננו ניצל כמעט מן הגורל הזה. אין אנו יכולים כאן להכנס בנימוקים המדיניים, החברתיים והכלכליים המרובים, הנותנים לתנועה המהפכנית בין היהודים בכל יום ויום קרקע חדש ומזון חדש. די להגיד, שהתנועה גרפה כיום המוני בני נוער, שכמעט אפשר לכנותם ילדים.

למשל, במינסק אסרו בשעה שהייתי שם מאתים סוציאל־דמוקרטים יהודים, שבתוכם לא נמצא אף אחד למעלה מבן שבע עשרה. זהו מראה נורא, שכנראה נעלם לגמרי מעיני הציוני המערבי: החלק היותר גדול ואין להגיד החלק היותר רע של הנוער מקריב את עצמו כאחוז בולמוס. לא נדבר על התוצאות הנוראות הכרוכות בקרבן ההמוני זה למשפחות, לקהילות ולמצב היהודי המדיני בכלל. מה שמעציב ביותר בתנועה זו הוא, שבשעת בזבוז כוח יהודי וגבורה יהודית במדה כזאת, ניכרת בתוך התנועה, אף על פי שהיא עומדת על קרקע יהודי, איבה ליהדות הלאומית, המגיעה לפרקים עד למשטמה קנאית. הבנים מורדים ממש באבותיהם. בעוד שהללו שקועים במסורת ובעקשנות אדוקה, מסתלקים הללו מכל יהדות, וזוהי הפסיעה הראשונה אל החירות. בעיירה יהודית קטנה על יד פינסק, למשל, קורעים בחורים צעירים את ספרי התורה.

אין, כמובן, לתת כאן אלא מושג חיור מן הסבך הטרגי של המצב, בכל זאת תוכל, ד"ר מאד נכבד, לשוות לנגדך את הסביבה, שבה עלינו הציונים לעבוד, אם תעמיד מן הצד השני המון שקצתו אדוק ועקשן, קצתו בורגני פעוט ולבסוף את ההמון המתבולל, שלא לדבר על הפרולטריון של אנשי האויר, שלא ניתנו לארגון.

ועכשיו תאר נא לעצמך בסביבה זו את הציונים הצעירים המועטים, המלאים למדי הלך נפש של חירות והשכלה אירופית ממוזגת בידיעת היהדות. מצד אחד המהפכנים עם נימוקיהם הגדולים הלקוחים מן המציאות הטרגית הגדולה, עם משאת הנפש של גבורה אישית ועם הכוח הגורף של מסירות הנפש, ומן הצד השני את הציונות כפי שהיא מובנת ומיוצגת על פי רוב ברוסיה. קודם כל, ההמון הגדול של ״המזרחי" עם עשרת אלפים חבריו. ידעת, ד“ר מאד נכבד, שחבורה זו עומדת בחסותו המיוחדת של הועד הפועל. אחרונים נהיה לשים מכשול כל שהוא לסיפוחם של האדוקים לציונות, אף על פי שעבודתנו נעצרת או משותקת על ידיהם הרבה. אין אנו מתעלמים מן ההכרח למשוך לתנועת עם את כל השכבות, ולא עוד אלא שהגענו בתעמולתנו לידי כך, להגן על ה״מזרחי”, בשעה שמתנגדינו מונים אותנו בו, ולהזדהות עמו בבחינת אחדות הציונות. אבל סוף סוף מוכרחים אנו להגיד, מה שלא יכולנו לעשות עד כאן בקונגרס ולא עשינו בעתונות: שההדגשה היתרה של ה״מזרחי" בקונגרסים, בעתונות ובפעולות ההנהלה היא לא רק טעות רבה, אלא גוררת אחריה נזקים שאין לשער.

נכון הוא, שהאדוקים בקונגרס הם רוב, הנאמן בכל שאלות ההסתדרות, הקרנות וכדומה לועד הפועל ונשמע לו. עובדה זו ודאי שגרמה לכך שמסייעים להם ושמים להם לב במדה שניתנות להם גם כלפי חוץ זכויות יתירות על פני יתר הצירים בענין חירות הדיבור. אבל נראה, שאין ההנהלה יכולה להעריך או לדון כמה גדולים הקרבנות הרוחניים, שהציונות בכללותה מקריבה בשביל זה ל״מזרחי“, קרבנות הנהפכים לאחר זמן מה גם לחמריים. לא נדבר על זה, שבאירופה המערבית מפריזים עד למאד על ערך השפעת הרבנים והכרוכים אחריהם, שאינו עומד בשום יחס אל המציאות כהויתה (בקונגרס הלונדוני ציינתי את חוסר ההשפעה של הרבנים, ומאז ודאי לא גדלה השפעתם). רוצים אנו רק לציין את הקרבנות הרוחניים המדוברים ולנגוע בתוצאותיהם. ה״מזרחי” מתכוון, בין שהוא מודה בדבר בין שאיננו מודה, לשזור את הדת בתוך הציונות, דבר המובן מתוך השקפתם, ולעשות את הדת האורתודוכסית שלהם ליסודה של הציונות. אולי לא היה הדבר כשהוא לעצמו רע כל כך, לולא היו הציונים המערביים, מתוך הבנה לקויה של היהדות הרוחנית ( התרבותית), רואים יהדות רוחנית זו מוגשמת בנוסחאות הנוקשות של האדוקים, ולפיכך הם לא רק חוזרים אחרי היהדות האדוקה אלא גם מעבירים את רעיונותיו של ה״מזרחי“, באופן מיושן ומזויף מתוכו, מתחילה על המצב באירופה והמערבית ואחר כך על הציונות כולה. בהרצאה על הרמת קרן הרוח שהורצתה בקונגרס החמישי ונמצאת בדפוס, נחשב החינוך הדתי כתוכנה המיוחד. רוב הציונים הגרמנים, ביחוד ציוני ברלין, משתמשים בפתיון הדת ונוסף לזה משתמשים גם המנהיגים, שהם בני חורין בדעותיהם, מכמה טעמים, בתכסיס שהם רואים אותו כסבלנות לגבי החרדים, בעוד שהוא באמת משוא פנים לציונות דתית ודיכוי חירות הדעת. אם באירופה המערבית צומחים מכאן תנאים, המעלים פרחים מכוערים של מלשינות בחילול שבת ויום הכיפורים, וסרוס דבר־הציונות, המרחיקים דוקא אנשים מודרניים וישרים מן הציונות, שהם מוצאים בה בהשקפה הראשונה שוב את מצוות אנשים מלומדה שברחו ממנה – הרי באירופה המזרחית נעשה פולחן הציונות של ה״מזרחי” בתורת ציונות סתם ממש לקטסטרופה. אם יש ביהדות דבר מה, שאין מיטב הנוער היהודי סובל ומבין, הרי זה הלחץ לאחד את תוכן היהדות לא רק עם הדת אלא עם צורת הדת האורתודוכסית. ה“מזרחי” הוא יסוד ההולך ומתנוון בהתפתחות הטבעית. אין שום גשר מקשר בין הבנת החיים הקנאית הדתית שלהם, ובין הנוער של היום.

כבר דברנו על הנוער, שמתוך מצוקתו שאין לה גבול הוא מבקש משאת נפש. הכרתנו העמוקה היא, שהציונות יכולה לתת לו משאת נפש זו, אבל באותה ודאות עצמה עלינו לציין לצערנו, שהציונות הרוסית איננה נותנת לו משאת נפש זו. נוער זה מבקש להלביש את הגבורה היהודית העתיקה צורות וערכים אירופיים, ומצא אותה לצערנו בלאומיות גלותית ובסיכויי־שוא לעתיד היהודי, שהם מקשרים אותו עם עתידו של העם הרוסי.

המזרחי יודע רק גבורה אחת, גבורת האמונה האדוקה הדוגמטית, גבורת הניגוד הפסיבי המגרה את העצבים.

כל מה שעומד מחוץ ל״מזרחי", – חוץ מן הנוער, – היא הציונות הבורגנית הקטנה, שבכל הרצון לקרבנות והלך־הנפש היהודי הטוב ועל אף מנהיגים הגונים אחדים, היא באה לידי בטוי בצורות שטחיות של תעמולה, בנאומים שכונתם רצויה, אבל הם עקרים וטוחנים קמח טחון ואינם נותנים תשובה על המציאות היהודית המפרכסת, בפוליטיקה פעוטה של אגודות, בהקטרת קטורת לעצמם מה שציין מנהיגם המארגן המובהק אוסישקין, ובשעבוד לא רק גשמי אלא גם מוסרי לעול הגלות, בניגוד למצב הממשי ולדעות החדשות. נעימה זו של הציונות הרוסית מקבלת בכל שנה ושנה גושפנקה של הקונגרס, על אף התנגדותו של הנוער. המאורעות שגרמו בקונגרס האחרון לפירוד ולהתהוות הפרקציה הם ראיה קטנה לדבר. בקונגרס אירע בזעיר אנפין מה שאירע בחיים בצורות יותר בולטות.

אם רוצים אנו לתת לנוער היהודי ציונות, וציונות שלנו, הרי הדבר הראשון שמעמידים לעומתנו, ולעתים קרובות בלעג, היא הציונות בעלת הגושפנקה כפי שרואים ושומעים אותה. אבל הנוער איננו יכול ואי אפשר שיהיה לו רצון לשיתוף עם ציונות בעלת מטבע ״מזרחי" או בעל־ביתי. הצד השני של המטבע: מה שאיננו בציונות ״מזרחי" או בעל־ביתי, את זה מגנים בתור אתיאיזם, אנארכיזם, מהפכני. לפיכך הוכרח כהן־ברנשטין להסתלק מתוך שברון, אדם שמסביב לו חנה העתיד של הציונות ברוסיה, ואילו אבינוביצקי נעשה לגבור ה״מזרחי" והקונגרסים הגדולים.

לפיכך זה שנים, שאין שום גידול הגון של עובדים ציונים, על אף עבודתו המסורה של הנוער. אם נבנה בנין כל שהוא, הרי הציונים דוקא הם ההורסים אותו, למשל לשכתו של כהן ברנשטין – – –

אין להבין, שאתה ונורדוי, אנשים המכירים תנועה מדינית באירופה, מתיחסים אל ה״מזרחי" כאל הגדוד העיקרי, כאילו היו באמת מפלגה מדינית מבוגרת פחות או יותר. רצונו לציונות איננו אלא על גבי הנייר. האופק שלו, השקפתו המדינית מצומצמים כל כך, עד שאין להם שום הבנה לקו מודרני. – – –

בדרך כלל עדיין לא חדרה הציונות לתוך ההמונים. ההמון הציוני שתארנוהו למעלה הוא כזה, שהרצאת המשטרה הרוסית מציינת אותו כמעט אל נכון, שאיננו רציני עדיין. בחלקים החשובים של העם, בנוער ובין הפועלים, יש רק חלק קטן שהוא ציוני. אגודות הפועלים המועטות (תנועת פועלי ציון) נתהוו על ידי פעולת חברי הפרקציה.

אותו המחזה שאפשר היה לראות בשנים האחרונות בפולין, שאין בה אלא או מתבוללים מן הסוג הגרוע ביותר או חסידים, ולפיכך אין בה כמעט שום ציונים, חוזר עכשיו בשינוי נוסח בליטא, שבה יש לשים במקום החסידים את ה״מזרחי" ובמקום ״הפולנים בני דת משה" את המהפכנים היהודים.

מצבם של הציונים הצעירים שם הוא טרגי. ההנהלה מתנכרת להם, שמה להם מכשולים ודוחקת אותם לאופוזיציה, ועליהם להלחם מלחמה קשה לא רק כלפי השונאים מבחוץ, אלא גם כלפי הציונים כדי לכבוש כבוש קטן שבקטנים.

אין עצה ואין תבונה כלפי העלילות שמעלילים על הפרקציה כנזכר למעלה, ממערכות עצמנו. אם להלבין את חטאינו, הרי זאת אומרת לפי המצב ברוסיה להלשין על אחרים ולחשוף את צפונותינו.

הפרקציה היא החוליה המקשרת בין הדור הישן והדור הצעיר. היא לבדה יכולה לקחת על עצמה את המלחמה כלפי המהפכנים והיא אף עושה זאת. היא לבדה בת חורין ודעתה רחבה מבחינה סוציאלית. היא הדולה מתוך ההמון את היהדות כדי לעבד אותה בקרבה בצורות אירופיות. הציונים המערביים אינם רוצים להבין יהדות זו, ועדיין לא הכירו אפילו את המנהיגים. והראיה, מעשה אחד־העם–נורדאו שנתחדד למלחמה בין מזרח ומערב ביהדות. מה שאנו קוראים תרבות יהודית מערבבים עד הזמן האחרון בפולחן יהודי, ואם כבר דברו על תרבות ממש סבורים היו הציונים באירופה המזרחית, שהכוונה היא להרבות השכלה יסודית באירופה המזרחית. אולי יודעים עכשיו, ודוקא על ידי פעולת בעלי הפרקציה, שהמדובר הוא לעבד את כל מה שבו בא הרוח היהודי הלאומי לידי גילוי של יצירה, ביחוד בספרות, אמנות וחקירה מדעית, במזיגה אחת עם אירופיות, ולהלבישו צורות חדשות בעלות אופי אישי. סבורים אנו שתרבות יהודית זו היא, כגילוי חיוני של העם, לא רק חלק של התקומה הלאומית, אלא שהיא בצד משאת הנפש הארצי־ישראלית הגדולה של הציונות אולי הקנין היחיד, העלול לתת לפחות בקירוב השקפת חיים עליונה, כר לפעולה והתלהבות יתרה ליהודי החדש, שאינו רוצה ואינו יכול להסתפק בנתינת השקל, ואולי התשובה היחידה שאנו יכולים לענות למתנגדינו, מכיון שעלינו לדחות לעתיד את התשובה הכלכלית והמדינית. ודוקא בסעיף זה נלחמים בנו ומעכבים אותנו שני הצדדים הציוניים. ציוני אירופה המערבית, מפני שהם רחוקים מן התרבות היהודית לגמרי, רואים בה דבר של מה בכך ואינם מבינים כלל את שייכותה לחטיבה היהודית במזרח. המזרחי מפני שהוא רואה כל התפתחות שאיננו בכיוון האורתודוכסיה כאפיקורסות ומתיחס לה בהתאם לזה. ראיה מפורשת לדבר היה הלילה האחרון של הקונגרס החמישי. – – – לתכליות תרבותיות אלה הקדישו עצמם חברי הפרקציה על אף כל ההתנגדויות, בכל יכלתם – בין בעתונים ובין במוסדות, כגון הוצאת ספרים, משרד, בית ספר עליון וכיוצא בזה. על הוצאת הספרים ובית הספר העליון תבוא הרצאה מיוחדת.

אם יכלנו להשיג בעבודות אלה הישגים הגונים, הרי עלינו להגיד, שעל ידי מכשירים אלה, אילו היו משתמשים בהם בשם הציונות בכללותה ובמוסדותיה, אפשר היה להמנע מחיכוכים גדולים ולהשיג הישגים גדולים מהם לאין ערוך.

בשובנו אל המצב ברוסיה עלינו להגיד, שמתוך הכרה נתרחקנו מכל גון של פסימיות או משוא פנים. אף על פי שמצב הציונות איננו אפילו בקירוב כראוי לתנועה מדינית גדולה וחשובה, הרי עדיין אין זו המלה האחרונה, שיש להגיד על רוסיה. הציונות מוכרחת, אם יש לפניה חשבון מדיני, להביא בחשבון גם זאת, שהיום או מחר, שלא לדבר על כל הקשיים הציונים הפנימיים, יתכן ששרירות הלב של הממשלה תשתק את כל הפעולה הציונית. המסקנה הראשונה, שאפשר להסיק מזאת היא, שההנהלה הציונית איננה רשאית לסמוך על זה, שעיקר כחה יהיה ברוסיה. דרישה שניה הנובעת מן הנאמר למעלה היא, כי כל זמן שברוסיה שוררים עדיין בקירוב תנאים כאלה, אסור להנהלה לא רק לעכב את פעולת הנוער הציוני ולהחלישה על ידי מתן חסות לקבוצות אחרות, אלא עליה לתמוך בה בכל האמצעים, אם רצונה למצוא חסידים בעלי ערך, הנכונים למסירות נפש ובעלי בגרות מדינית.

בתנאים המתוארים, מן ההכרח, שהפוליטיקה הציונית תעשה לה לעיקרון להגביר את הציונות דוקא מחוץ לרוסיה ולהעביר שמה את הנקודה המכרעת של התנועה. גם מטעמים אחרים שלא הזכרנו למעלה, עוול גדול הוא, שכמעט שלשה רבעים של הקרנות הציוניות משתלמים על ידי היהודים העניים ביותר, שיש להם עוד כמה מאות התחייבויות, בעוד שאירופה המערבית, אנגליה ואמריקה תורמות בלי שום יחס למצבן ואמצעיהן. הדבר נכון לא רק בנוגע ליהודים מחוץ לרוסיה, אלא ביחוד בנוגע לציונים שמחוץ לרוסיה – יש איפוא להגביר מחוץ לרוסיה – גם מתוך הכרח ההגבלות הרוסיות – את הרצון לקרבנות ולמשוך לפעולה חוגים יותר רחבים מאשר נסו עד כאן. שנית יש להביא בחשבון קודם כל את יהודי אירופה המערבית; אם לגשת בכובד ראש לחקירה ולעיבוד שאלות תנועתנו, וביחוד בעבודות המעשיות העומדות אולי לפנינו, נצטרך לסיועם. לבסוף יש להחשיב בתנועה כתנועתנו את הבגרות המדינית, המצויה כמובן במידה גבוהה מחוץ לרוסיה.

בכל התרחבותה של הציונות בשטח, הרי רוב העובדים הרציניים בתנועה שמחוץ לרוסיה מודים בכך, שלאחר פעולה של שבע שנים לא רבתה האינטנסיביות של התנועה ביחס מתאים. ושוב סימן מובהק הוא, שבעצם אין הנוער עומד מאחורינו אלא בחלק קטן עד למאוד, ומחומר זה לא יצאו עובדים ראויים ונכונים לקרבנות אלא בודדים, מפני היחס השטחי של הציונות אליו. ולא עוד אלא שגם הפסדנו הרבה מהם, שהתכחשו לציונות לאחר גמר לימודיהם או שסלקו אותה הצידה. אבל מציין הדבר, שהפסדנו גם קצת עובדים רציניים לפנים, שאין לנו תמורתם.

בקיאים אנו בהסתדרות הגרמנית, האוסטרית והשווייצית. מצבה של האחרונה ברור מזה, שלמשל ד"ר פרבשטיין חשב זמן רב ברצינות להפוך אותה להסתדרות ציונית של צדקה, מפני שרוב המאורגנים נותנים רק את השקל ואין להם חוץ מזה שום שייכות לציונות הלאומית. אנחנו מחינו נגד תכניות כאלה והצלחנו, אבל העובדה קיימת, שיש לנו להביא בחשבון סכומי כסף מועטים אבל ציונים מחוסרי ערך ואולי מזיקים.

על המצב באוסטריה, בעלת מאות אלפי יהודים, ידעת בעצמך, העובדים המועטים לא נתרבו. אין כמעט שום מטיפים, וההסתדרות משתדלת משנה לשנה להתארגן ולשנות את הארגון, בלי לראות שהקולו של הקפאון איננו תלוי בצורות חיצוניות. אם מנסים כעת באונגריה, העתידה להיות כר נרחב לציונות, להנהיג את התנועה, הרי עושים מצד אחד צירוף שאיננו אפשרי עם הלאומיות המדיארית ומן הצד השני מציע הועד הארצי האוסטרי לשם תעמולה את הפצת עתוני ה״מזרחי".

בגרמניה נעשית תעמולה למדי, אבל בצורה שטחית שבשטחית על ידי פשרות, כאמור למעלה, עם הקנאות הדתית מצד אחד והקנאות הלאומית הגרמנית מצד שני. עד כמה תעמולה זו פועלת, על אף טיולים ונצחונות ״מזהירים" כביכול, אפשר לראות מזה שלא רק אין שום משכילים נרכשים, אלא שהציונים אינם כלל לאומיים ציוניים, ואין לסמוך עליהם כלל. בברלין, למשל, שיש בה מאות אחדות של ציונים מאורגנים, המון אספות ונאומים, השיגו הציונים, בבחירות האחרונות אל הקהילה, לעומת אלפי המתנגדים, לא הרבה יותר ממאה דעות, ביחוד מפני שבקשו להיות אדוקים יותר מן האדוקים.

בנוגע למצב באנגליה ידוע לנו היטב, שאתה, ד"ר מאד נכבד, לא היית מרוצה ביותר.

על אמריקה מוטב לשתוק.

מן ההצלחות הפעוטות של הציונות מחוץ לרוסיה, שאולי לא תמיד אנו מודים בהן או שמטשטשים אותן על ידי הרצאות מזהירות, טעות היא להסיק את המסקנה, שאין הציונות יכולה לעשות נפשות בין היהודים. אמנם נכון הדבר לגבי צורת הציונות של עכשיו. מה שמעמיד את הציונות הרוסית למעלה ראש על הציונות המערבית הרי זו מסירות הנפש והרגש היהודי התמים, המתחברים ביחד לכוח ציוני מאורגן. הציונות המערבית איננה בכמה בחינות אלא לאומיות פסיבית, המוסיפה מדעת ושלא מדעת ללכת בכמה בחינות בדרך ההתבוללות. היהדות באה לידי גילוי לכל היותר בשייכות דתית, אבל לא בהעמקת העממיות או בפעולה יהודית תרבותית חיה. האמונה הציונית מוליכה אמנם אל היהדות שלעתיד לבוא, אבל אין לה שום יחס ליהדות של היום הזה, ואפילו לידיעה פשוטה של ההמון היהודי בחייו. לפעמים מדובר הרבה על זה, אבל רק כדבר על גוש עכור ועלוב. שרוצים ״לעשות מה שהוא למענו" אבל אין כאן שותפות של הרגשה ושותפות של יצירה. העתונות הציונית מחוץ לרוסיה היא בתוכן הבלתי יהודי שלה, שאינו מוסר כמעט שום הד רחוק מן הטרגדיה הגדולה והגורל הגדול של האוכלוסים, בעם הארצות המחפירה שלה ביהדות ובחזרה חסרת הדם על נימוקי נייר – ראי הציונות הזאת. אין פלא, שאין נלחמים כיום בעתונות זו כמו בימים הראשונים, אלא עוברים על פניה פשוט כעל כמות מבוטלת.

אולי תראה את דעותינו כפסימיסטיות, חמורות או בלתי צודקות, אולי לא תאמין לנו עדיין היום, או לא תבין עדיין את דברינו כראוי, אבל הולכת וניעורה תנועה, המתקוממת נגד סוג זה של ציונות ואיננה רוצה להזדהות עמה. מה שאנו רוצים הוא לעשות נסיון לעכב ברגע האחרון מלחמה פנימית ואולי התפלגות של הציונות.

רוצים אנו לרמוז כיצד אנו מציירים לעצמנו את הציונות מחוץ לרוסיה, שאנו רואים בה את הציונות העתידה והחשובה ביותר.

לנוכח המצב הקטסטרופלי הנורא, ההולך וגובר מיום ליום, מוכרח חוג הפעולה וההתחייבות של הציונים באירופה המערבית להתרחב פי כמה. תנועתנו זקוקה עכשיו, בשעה שהאמצעים מועטים והקשיים מרובים, לחיזוקה החמרי והמוסרי, לאנשים כדוגמת האנשים שהיו לכל תנועה אחרת, המוכנים למסור את עצמם עליה בכל נפשם ומאודם. ביחוד היתה זאת בשביל הנוער פעולה מופתית לאין ערוך, אילמלא היו למשל הועד הפועל וראשי המדברים מקדישים עצמם, כחם ותשומת־לבם לתנועה. ההצלחה מרובה היתה אז לאין ערוך יותר מן הקרבנות. אף חוג ההתחייבות של הציונים צריך להתרחב הרבה. יש ברוסיה יהודים, הנותנים שליש ולפעמים מחצית מהכנסתם למטרות יהודיות, ואילו בין הציונים באירופה המערבית, העשירים ממש לגבי יהודי רוסיה, אין תרומתם מתאימה יותר מאשר למה שהיו נותנים קודם לכן למטרות לאומיות או יהודיות אחרות. וקודם כל מן ההכרח, שהנוער יהיה יותר מוכן לקרבנות ויותר קנאי.

שנית יש לבקש יחס אינטימי בין יהודי המזרח והמערב. מטעם זה ולשם התכלית הלאומית יש לנסות בכל האמצעים למלאות את הציונות המערבית תוכן יהודי. הצורה החברתית היהודית שיצרה הציונות היא דבר מופשט. על ידי מפעלים ומוסדות, ביחוד במקצוע התרבותי, הספרותי, האמנותי, המדעי והכלכלי היהודי יכול להמצא תוכן זה.

דרך התעמולה לא צריך להיות כמו עד עתה רק בכיוון היסוד הבעל־ביתי, אלא יש להשתדל לעשות נפשות בין המשכילים ולרכוש בזה את דעת הקהל בישראל. על ידי כך נמשוך גם את ההון היהודי. אבל הדבר אפשר יהיה רק אם נוכל להראות למשכילים תנועה מודרנית באמת, בעלת חשיבות תרבותית ומדעית. אם על ידי כך נצטרך לסלק את הנותן טעם לגנאי של בעל־ביתיות וקליריקליות הרי דרוש עוד יותר במפגיע, שנראה הישגים תרבותיים של היהדות החדשה, וביחוד דרוש שנוכל לתת תשובה מוצקת לשאלות הראשונות והרציניות ביותר של הציונות. את זאת אין אנו יכולים כיום לא רק בנוגע לדיפלומטיה שאיננה בגדר הויכוח, ובנוגע לתכסיס הפוסח על שתי הסעיפים, כגון לגבי חברות העזרה, אלא אפילו לא בנוגע לשאלות, שאפשר להשיב עליהן. הדרישה החוזרת חלילה לחקירת ארץ ישראל והארצות הסמוכות לה – בעצם הדבר הראשון המובן ממילא בציונות רצינית – היתה תמיד קול קורא במדבר, אם לא גרמה – כגון בעניין טריטש – לנידוי בעל הדרישה. האגודה לחקירה טכנית של ארץ ישראל, שנוסדה בווינה, ופעולת הועד הארצישראלי הרשמי הם דוגמה מעציבה לאי-רצינותה של עבודת החקירה הציונית. כן לא נעים לראות, שעבודת החקירה נמסרת לאיניציאטיבה פרטית ואיננה נתמכת כלל באופן רשמי (כגון במשרד הסטטיסטי או באגודה לחקירת ארץ ישראל). ואם פתאם, לאחר איבה כזאת לכל דעה הנוטה מן הצורה שניתנה בקונגרס הבזילאי ונשמרת על ידי הרוב מתוך אינרציה, אם פתאום סר הועד הפועל עצמו, כמו במקרה אל־עריש מדעתו העקשנית ומן הדעה העקשנית של רוב הקונגרס, בלי נתינת סבה או נימוק, הרי הדבר נראה מוזר במערכות הציונים ומעורר חשש בין הציונים הרציניים. אין זאת אומרת, שרכישת אל־עריש או חקירתה איננה מפעל, שיש להכיר עליו טובה מרובה.

בכמה בחינות אחרות חסר הטיפול הראוי והרציני. אם תחליט הציונות הרשמית להזקק לעבודה זו, הרי חשוב הדבר מאד לא רק למטרותיה אלא זה יגרום להצטרפות אנשים רציניים חדשים, ירפא את ההסתדרות הקיימת מדרך־נימוקיה השטחית והריקנית וירבה את פעלתנותה.

הדברים האחרונים אמורים ביחוד על ההסתדרות הרוסית שעליה לקבל בבחינה זו השפעה ממערב.

שהעבודה בכיוון הנ"ל היא הדרך הטובה והישרה היחידה, מוכיחה ההצלחה שהושגה אפילו באמצעים מצומצמים על ידי עבודה פרטית של יחידים. מכיון שאנו בעצמנו שותפים לעבודה זו אין אנו יכולים ורוצים להרחיב עליה את הדיבור, אבל אין אנו סבורים, שנעלם ממך, שעל ידי מוסדות כמשרד הסטטיסטי, הועד הארצישראלי, הוצאת הספרים, בית הספר העליון וכיוצא בזה לא רק שנתמכה ספרות ישראלית וציונית, אמנות ומדע, ונתגלתה לרבים בפעם הראשונה, אלא על ידי כך נתקרבו חוגים חדשים וחשובים לציונות. מובן ממילא, שעבודתנו איננה אלא חלק קטן ממה שבאמת אפשר וצריך לעשות, אבל לשם זה מן הצורך, שהאנשים והעבודות לא יצטרכו לפלס להם נתיב כדבר מה שונא ושנוּא, אלא שהסיסמה לכך תנתן דוקא מלמעלה ובצירוף כל הנחות והאמצעים.

*

אפשר היה לדבר עוד על הרבה דברים. אין אנו רוצים יותר לנצל את סבלנותך. מה שהרצינו לפניך היא לא רק דעתנו, אלא פרי כמה נסיונות והסתכלויות וגם דעת אחרים. צריך לדעת את שתי הסביבות, של רוסיה ושל אירופה המערבית, כדי לבוא למסקנות שהסקנו. היתה לנו הזדמנות לראות כמה שכבות של עמנו, מן הטרקלין המערבי עד ההמון שבגיטו, להתבונן, לחיות, לסבול ולעבוד בהן. ועוד יותר הזדמנות היתה לנו לבוא במגע עם כל החוגים ורוב האישים הבאים בחשבון בין הציונים וביחוד עם הנוער.

אם ידיעותינו לפעמים מאד לא משמחות, הרי אין אנו רואים את הדברים במשקפים של פסימיסט, ועוד פחות מזה יכול המצב הבלתי משמח לעכב את בטחוננו או את שמחת הפעולה שלנו ושל חברינו הרבים. אדרבה, מה שהרצינו והראינו לך, המנהיג, בגילוי לב גמור, מתאים – אולי תאמין לנו – לאהבתנו העמוקה אל הדבר ולרצון פעולה, שאנו רוצים להקדיש לדבר בכל כחנו.

אולי הצלחנו להסביר לך כמה פרטים ולעורר את הבנתך לאופן ההשקפה של הציונים הצעירים.

עליך לדעת, שדוקא נוער זה, שאתה מיסב את פניך ממנו, נמנה על עוזריך הנאמנים ביותר והמוכנים לפעולה, והוא עומד עכשיו בציונות על המשמר בחזית, אף על פי שאיננו ממלא את ה״וועלט" בידיעות ארוכות.

– – אם הקונגרס הקרוב יביא, כמו שאומרים, ידיעות משמהות בנוגע לשאלות הארץ, יהיה מן הצורך, שההנהלה לא תמצא בניגוד ליסודות הצעירים והחרוצים של התנועה. טעות היא לדחוק את הנוער לעמדה מענה ומזיקה, לעתיד של אופוזיציה, ומספיקה רק כוונה רצויה מועטת כדי להשתמש בו כיסוד מובחר לעבודה.

ידענו, שיש כמה הולכי רכיל, שתפקידם הוא לחרחר ריב בין ההנהלה והנוער, אבל אולי יספיק תזכיר זה לשים קץ לפעולות מעציבות כאלה.

אם היתה בשיחתנו מלה חריפה לכאורה כלפי ההנהלה, הרי אנו מבקשים לראות את הטעם לא בתאוַת הבקורת או בנימוקים אישיים, שאנו מרגישים עצמנו בני חורין מהם לחלוטין.

מקוים אנו לאפשרות של עבודה אחדותית ומתגעגעים אנו לכך. סבורים אנו, שנתנו אפשרות לזה.

ואולם אם אין הדבר אפשרי, לא נעשה אנו, ועמנו רבים, את עבודתנו לעתיד, כמו שהיה עד כאן, תלויה אף במקצת בתנאים הקשים.