האביב הנה זה בא לחדש פני אדמה ועמו – חג הפסח, ראשית חגינו, יום מועד, יום מנוחה, יום חשבון־נפש לעם; וכאשר יעמוד ההֵלך פעם בפעם להנפש מדרכו הארֻכה והשקיף על מסעיו ועל מוצאיו ושם עינו על ימין ועל שמאל והביט לפניו ולאחריו, כן נסיר אנחנו מלבנו למועד הזה את כל העמל והתלאה ואת כל סבלות חיי יום ונשימה עינינו ביעָף על תחנותינו בדרכנו הארֻכה והקשה – על חגי פסחנו אשר חַגוֹנו בעתים שונות ממצרים ועד הֵנה.
הנה הפסח הראשון.
ולעיני רוחנו עם יוצא ממצרים, משתפך כשטף על פני הישימון, המון רב ועצום, כמהו לא ראה המדבר מעודו; הנשים מלֻבשות בגדי חמודות, שָׁנִי עם עדיים, אשר השאילו אותן שכנותיהן ורעותיהן המצריות לשום עליהן ועל בניהן ובנותיהן, והגברים לבושים בגדי חֹל, בגדי עֹני, כמו זה עתה הסירו שכמם מסֵבל, כפיהם מדוּד, וכליהם כלי גולה, ומשארותם צרורים בשמלותם, עמוסים משא לעיֵפים, אך קומתם קומה ישרה ועיניהם מפיקות בטחון ובפניהם ילין עֹז.
מי זָקַף כפופים, חִזק ידים רפות, האיר עינים דועכות מעֹני ומרֹב עבודה? מי יצק פתאום רוח גבורה בלב ההמון הזה, אשר זה תמול הואיל הלך אחרי צו, וימריצהו להתפרץ מפני אדוניו, להסיר שבט הרֶשע מעל גורלו, לפַלס לו בנפשו נתיב לחיים חדשים?
מה כבדה המלחמה על משה איש האלהים. לא רק עם פרעה ושריו, כי גם עם העם “למוּד שבט ושוֹט”, בנסותו אליהם דבר להוציאם מעבדות לחרות, ומה רב עמלו ומה נשגב פעלו מֵאָדם בגשתו להפוך את ההמון הזה לעם חזק, מוּצק, ערוך בכל, עד אשר בימי דור אחד היו מראהו ומערכותיו וסדריו הנפלאים לרוח שירה לאחד החוזים הנכרים ולברכה ולתהלה בפיו, אשר לא כלבבו וכנפשו! בתחבולות עשה משה עם העם הזה, אשר לא חפץ בחיי חפש ולא יכול לעזוב את סיר הבשר ואת הבצלים ואת השומים ואת שבט הנוגש: דרך שלשת ימים נלכה במדבר ונזבחה לה' אלהינו. רק שלשת ימים… טעמו וראו רגע אחד את החפש ואחר, אם טוב בעיניכם, שובו אל אדוניכם והתענו תחת ידיהם… והם טעמו, ראו – ולא שבו עוד. מָשכֵנו, משה, אחריך נרוצה, המדברה, היָמה, לקצוי ארץ רחוקים, למלחמה עם גוים רבים ועצומים – רק לא לשוב לחיי עבדות.
ויעשו בני ישראל את הפסח הראשון במועדו, במדבר – בארץ החפש, תחת שמי ה'.
לא אכלו למעדנים, לא שכבו על ערשות רעננות ולא שתו היין הטוב; לא היה להם בלתי אם לחם עֹני, עגות מצות מַאפה־שמש, מעט בשר צלי אש, ומרורים רבים, אשר העלו אותם בקרבם, ממצרים, מימי ענים וסבלותם. אך הלא חג החרות היום להם, חג־החרות הראשון, אשר הגיעו אליו אחרי שָׂבעם המה ואבותיהם, ימי עני ומרודים ועבדות ושפלות מאתים ועשר שנים בבית עבדים, ומה להם עוד? מה תחסר הצפור, אשר נמלטה מפח יוקשים, ומה בקשתה עוד מלבד שמש ורוח צח ומרחב־יה?
הימים הקיפו, הנודדים עברו את ראשית דרכם, את הצעד הראשון בדרך החיים, תם המדבר ותלאותיו, המדבר ומסותיו, והעם בא אל ארץ נושבת; בא, ראה, נצח, – בא אל הנחלה אך לא אל המנוחה: כל ימי השופטים וגם אחרי כן, היה עליהם לעמוד על חרבם, להלחם על נפשם, על ארצם, על תקומתם עם אויבים רבים ועצומים, אשר סביב שתו עליהם, ואשר גם גברו עליהם פעמים רבות ויכבשום וירדו בם, והימים הראשונים הטובים, ימי העלות ה' את אבותיהם ממצרים באותות ובמופתים גדולים, היו להם רק זכרון כהה, אשר עליו יספרו אבות לבנים כשמועות רחוקות מני קדם: העת להם עתה לחֹג את חג החרות בשמחה ובטוב לבב והמה עבדים על אדמתם, עשוקים ורצוצים לאין מנוח ולאין תקומה? ולא נעשה פסח בישראל (או לא נעשה ברב עם ובהדרת מלך) כל ימי השופטים וימי המלכים עד ימי יאשיהו, אשר נסה, ולא עת, לחדש את רוח העם ולהשיבו לקדמתו בכח זכרונות ראשונים מימי הנצח וההוד, הנזכרים והנעשים ברב פאר והדר.
גלגל הזמן שב על סביבותיו וישראל גלה מעל אדמתו גולה אחר גולה, התגלגל תחת שואה בין עמים ומדינות, יצא מרעה אל רעה ומדחי אל דחי, עד הגיעו אל תכלית הלחץ והבוז בימי הבינים בארצות אירופה, אשר הכהנים והנזירים הנוצרים שפכו עליהן רוח עריצים וחשכת מצרים. ואותו, את העם הקטן הזה, אשר נצלו אותו ויבוקקוהו ויגזלו ממנו גם את ארצו גם את תורתו גם את חיי רוחו, – הבדילו לרעה ולחרפה, סגרו במכלאות־אדם, השיבו עד דכא, ובימי הפסח סגרו עליהם שבעתים, לא יכול איש יהודי לצאת החוצה לא לראות ולא להרָאות. לך, עם ישראל, בוא בחדריך, סגור דלת וחַלון, חתום בעד אור־שמש יומם ובעד כוכבים לילה, בוא בחשך ושבה דומם ושומם בימי חגיך, כי גדול עונך מנשוא. כי עם קשה־ערף אתה, עם המתאמץ להאיר אור על הארץ, לפקוח עינים עורות, להמשיל צדק ומשפט ומישרים, והיה כעם ככהן, כקטן כגדול, כשוע כדל. וכל זה איננו שוה לנו הכהנים והנזירים, עבדי אלהי האהבה והחסד והרחמים, המבקשים לדכא תחת רגלינו עמים ומלכיהם ולנהוג אותם חשך ולא אור, למען השתרר עליהם לכל אַוַת נפשנו. על כן הבָּדלו לרעה ולקלון, הבדלו מאדם ומעיר, מאלהים ומתפארת שמיו ומתנחומות חגיו ומועדיו, – הבדלו ודעו, כי אשר לו הכח והעז, לו הארץ אף לו השמים!
מני אז היו חגי ישראל להם לחגא ובימי הפסח, ימי האביב והאורה והשמחה לכל אשר נשמה באפו, יבאו בחשך, יֵחבאו בתחתיות ארץ, להִסָתר מפני אויב ואורב, אשר פעמים רבות חדרו להם גם שמה וישימו את ליל חגם לחרדה. אך את אלהי מעוזם לא שכחו ואת חיי גדשם לא עזבו ומתקותם לימים טובים לא נואשו: עָבדו את ה' ביראה ויגילו ברעדה. חג הפסח היה גם בצוק העתים ההן “זמן חרותנו”; עבדים היו בגוִיתם, אך חפשים ברוחם; עשוקים ורצוצים מחוץ, אך שלמים עם נפשם ועם אלהיהם, כי ידעו עם לבבם כי נעלים הם לאין ערוך על צורריהם ולוחציהם ויקבלו בדומיה את אשר נטל עליהם וישאו ויסבלו וישאו נפשם לאל מושיעם, לאל מוציאם ממצרים.
ימי החשך עברו, עמי הארץ היטיבו את דרכם עם בני ישראל, הוציאום ממסגר, הרחיבו להם מעט, היו להם כמרימי עֹל על לְחַיהם – אך חֹפש אמת, צדק ומשפט שלֵמים, זִכּוּי אשר אין אחריו מאומה, עודם מהם והלאה. בְּתִתָּם שווי זכיות ל“עם קשה־ערף” זה, אשר נלחמו אליו מאות שנים ולא יכלו לו להסירו מדרכו, דִמוּ לו להטותו בדרך טובה, כי יעזוב מעט מעט את דתי אבותיו ואת זכרונותיו מקדם והתבולל בשכניו להיות כמוהם. וכל עוד לא באה תקותם, ואף כי במקומות אשר תקותם עודנה רחוקה מהם, עוד לא הונח לישראל ועוד לא סרה השנאה העצורה כאש לא נֻפח ועוד החקים והמשפטים הטובים חרותים על הלוחות אך לא בספר החיים, חָרות ולא חֵרות, ועוד טרם יוכל לחֹג את חג פסחו, חג החרות, בשמחה ובטוב לבב. ועם רפיון עמודי החרות יֵראו לבני עמנו גם רפיון ידים ורפיון רוח ורבים מישראל יושבי ארצות המערב עושים חֹנף לשכניהם למורא, בחרדתם על מעט הזכיות אשר השיגו אחרי רב עמל ומאמצים, ואמרו לעם אחר: עַמי אתם, והתכחשו לעמם לאמר: לא עמי, ובאו חדר בחדר להֵחבא וחגגו את חגיהם בסתר להניס את שארית פליטת יהדותם מפני בני הנכר, המשרתים והמשרתות והאומנות והשוערים, בני ביתם, כאשר נחבאו אבותינו לפנים במסתרים מפני פחד הגוים, וערכו את סדר חג המצות בחרדה ועשו את חקות ישראל בגנבה ואכלו את המצות בחפזון ואמרו: “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”…
והנה הפסח אשר בעצם ימי המלחמה – פסח שנת תרע“ה או תרע”ו.
מחוץ תשכל חרב, תִסער סערת מלחמה, דם ואש ותמרות עשן, כי קרא ה' לאביב והאדם – לטבח. ובני ישראל עומדים, כל בחור וטוב בהם, במערכות המלחמה, הנטושה על פני ארצות וימים; אין חג ואין חרות ואין “סדר” לאבי הבית בשדה ולנפשות ביתו בעיר, כי אם צלמות ולא סדרים פה ושם; והם מחוללים את מחול השטן בתוך הקרואים, הורגים ונהרגים בלי דעת על מה; כי זרים הם ברב ארצות אירופה וזרים יהיו שאריתם פליטי החרב, כאשר היו אחרי כל המלחמות, אשר נתנו חלקם להן באמונה ובישרת לב ובבטחון על גמולות. גם הנה בעוד המלחמה חזקה והיהודים לאלפיהם ולרבבותיהם מחרפים נפשם למות על מרומי שדה בעד הצר ברוסיה ובעד המלך ברומניה ובעד “ארץ המולדת” פה ושם, נותנים אותם לבוגדים ולמרגלים ועושים עמהם בשם הצר ובפקודת עושי דברו מעשים אשר לא יֵעשו, – הלא הם כתובים בדם ובדמעות על ספר דברי ימי היהודים האחרונים בארצות ההן.
במזרח הרחוק הם נרדפים על אשר יפיקו נפשם לזרים להיות להם לאחים; ובמזרח הקרוב מֻכִּים הילדים המתרפקים על אמם הזקנה והשופכים נפשם בחיקה. הסבו עיניכם מנגדה, ילדים, שכחו את אשר היניקה אתכם בנעוריכם ברכות שמים וארץ, התנכרו אליה, היא לא אמכם ואתם לא בניה, פן יראה אדוניה, אשר פרש ידו עליה, ורע בעיניו ופקד עליכם בשבט אפו עברה וזעם וצרה.. ופה ושם מציץ המטה, פורח הזדון ורבה המבוכה ורבה המכשלה. העם מפֻזר ומפֹרד ומפֹרר, קרוע לאלפי קרעים, ההולכים ונתָּקים ממחברתם כהמון ענפים יבשים התלוים על בלימה, הרקב אוכל בו מבית ושבר על שבר מחוץ וכלו חֹמר־אדם נמוג כימי צאתו מארץ מצרים, ומשה אין אשר ירפא שבריו וישיבנו לתחיה: העוד יש תקוה? העוד יקום ויתעודד ויעמוד לגורלו עם כל הכתוב לחיים?
עוד יש תקוה; לא לחנם חוגגים אנחנו את חג פסחנו בימי האביב, ימי התחיה לכל היקום – אות לישראל הוא, מופת לזרע יעקב.
הביטו וראו: הנה העץ, אשר משרש ועד ענף אין בו מתום, בדיו שבורים, גזעו חשוף כה וכה ולבו חלל בקרבו, גם רקב נגלה בו ומחשוף הלבן כמחשוף עצמות אדם פצוע, יעורר זוָעה בלב כל עובר, כל רואהו ינוד לו ואמר: אין חיים ואין תקוה לעץ הבָּלֶה הזה. – הנה חלקה עזובה ופרועה, מלאה אבנים מנֻפצות, בלויי מלחים ושברי כלים, לא נעבדה ולא נחרשה, גם גדר אבניה נהרסה, וכל עובר עליה יִשׁוֹם יניע ראש והסב פניו ממנה בגֹעל נפשו. – והנה בא האביב והשמש שלחה קויה, מלאכי החיים, לארץ ולאשר עליה – והמראות האלה, מראות לא־נכספות, שֻׁנו פעם אחת: התאנה החשופה והנבובה חנטה פגיה ועלים ירוקים צמחו עליה מסביב ויעדוה עָדֵי זהב לכסות את ערותה; הגפן הבוקקה הסורחת על הארץ ללא תאר וללא הדר, התעודדה, פרחה, הרימה ראש ותִעט ירקרק חרוץ; החלקה העזובה הפרועה לשמצה נפקדה גם היא ומבין האבנים והחול והקוצים הכסוחים יציץ ציץ, יעלה עשב נחמד לעינים, וגם בינות אבני הגדר יפרצו יצאו ציצים ופרחים וירק־דשא, – בכל אשר תעיף העין אך חיים ותנובה, כחות קבורים נסתרים בוקעים ועולים ויוצאים לאור! –
והנה הפסח האחר – מקץ שלש שנים.
המלחמה עודנה תמשך, עוד כל הארץ כמרקחה, עוד נחלי דם שוטפים ועוברים גבולות עמים, – אף כי השלום הולך וקרֵב, – והנה באה תקות ישראל, והנה הגיע לו האביב אחרי ימי חרפו הגדול והנורא. במזרח הרחוק, מקום שם רֹב ישראל נחתים, נשבר שבט הנוגש, ולעם ההולכים בחשך זרחה שמש צדקה ומרפא בכנפיה. גם על ציון זרח אור צדק ומשפט והאם והילדים לא עוד ישימו סתר פנים בהוָדעם זה את זה, כי הנה סרה היד הקשה הנטויה עליהם. עתה יהיה חג הפסח לרחוק ולקרוב “חג החרות” באמת, כאשר היה בראשונה ביום צאתם מתחת סבלות מצרים מבית עבדים.
ועתה עוד עבודה גדולה וכבירה מחכה לעם ישראל: לשוב לאמץ כחו לבנות הריסותיו ולחדש נעוריו בכח תרבותו הישנה אשר לא נושנה, גם בארצות פזוריו גם בארץ אבותיו, ששם אין מעצור לו עוד מעתה להתכונן, להתפתח ולעשות חיל שכם אחד עם שכניו ילידי הארץ. שכָּכה רבו נקודות־המגע ביניהם מימי קדמתם ועד היום הזה.
כי הנה מכנף הארץ זמירות שמענו, קול מבשר ואומר: עורי, עורי, לבשי עזך, ציון, הכוני לקראת בניך־נדחיך, כי באה עת גאולתם, עת שובם אליך מארבע כנפות הארץ!
האמנם עם ישראל נכון לקבל את הטובה הגדולה, אשר השפיעו עליו דברי הימים האחרונים לפתע פתאם? הלא יהיה עליו כעת לעבור ככסף בתוך כור, להִצָרף, להתכונן? הלא יִשָֹׁנה הפעם חזון דור המדבר – במדבר־העמים וגם בארץ־ישראל?.
הוי שמש אביב, מקור החיים והנצח והאור והעֹז, שֶׁשָׁזַפְתְּ את העם הזה בנעוריו במדבר ותיצקי בו ברזל ודם ותשלחי ממרום אש בעצמותיו ותַקשי את רוחו ואת שריריו ותכיני ותכונני אותו לדרך חייו לאלפי שנים: השקיפי עליו גם הפעם ממרומך ותני בו רוח חיים חדשים, השיבי לו ימי עלומיו, חדשי את אביבו, עוררי את גבורתו, למען אשר לא יקטן ביום גדולות, למען אשר יוכל לקבל את הטוב כאשר קבל תמיד את הרע, למען אשר יגדיל לעשות לנפשו כאשר הגדיל מעשיו לאחרים בכל עת ובכל מקום, בשלום ובמלחמה, מערי המסכנות אשר בנה לפרעה במצרים ועד היום הזה, למען אשר יגבר בארץ לא רק לשאת ולסבול צרותיו ולבכות על חרבותיו ולהניס אל מעמקי לבו תקותיו, כי גם לדרוך על במותיו ולחדש הריסותיו, לבנות את ארץ אבותיו ולהִבָּנות גם הוא ממנה, להאיר אור חדש על ציון ולשוב להיות לאור גוים כקדם, להתעורר ולהתעודד לעת שיבת שבותו בכל מאמצי כחו ואיָלתו, ולא תוביש זקנתו את ילדותו!
(חדשות מהארץ, תרע"ח)