(שיחה לל"ג בעמר)
ל"ג בעמר הוא הקטן והדל בימי שמחתנו ומועדינו, היום הנֶחשָל אחריהם גם לזמן קביעתו גם לעֶרכּוֹ בישראל, גם שם חג לא נקרא עליו, כי אך יום שעשועים הוא, יום משחק ילדים… ובכל זאת מה יֵחם, מה יִגבה לבֵּנו לכל הזכרונות הקשורים בו, מה יֵעור רוח כל אוהב עמו לכל הגדולות אשר עשו המורה ותלמידיו – הזִקנה והבַּחרוּת, שני כחות העם, אשר אין כמוהם רַבי עלילה בהסכמתם והִצָמדם – בצאתם יחד לקנא את קנאת עמם, מה תדרוך נפשנו עֹז לנצחון הגדול אשר נצחו אנשי הרוח את אילי הברזל והדם, את רומה פטיש כל הארץ! אמנם כן, הנצחון; כי לא כאשר יעריכו בני הדור החי את תוצאות אחת המלחמות יעריכו אתן דברי הימים. למראה עיני הרואים, אשר היו בימים הם, גברה יד הרומים על היהודים, הזקנים והצעירים יחדו; מבחר בחוריהם נפלו בחרב ביום מלחמה ור' עקיבא וחבריו, זקני ישראל, מתו מות אכזרי ביד הורג ביום נקם. ואולם הזקן הזה ותלמידיו, בהשליכם את נפשם מנגד על תורת ישראל, אשר זמם לה האויב להכחידה, כאשר בימי החשמונאים, נתנו נשמה לעם, אשר לא יכול עוד לעמוד על חרבו נגד המון גוים רבים ועצומים ממנו, הפיחו בו רוח חיים ועֹז אשר כל כלי משחית וכל מצרי שאול לא יצלחו עליו להשיבו עד דכא. התורה, תרבות ישראל, אשר ברית עולם שָׂמו לה ר' עקיבא ואשר אתו בדמם ובנפשם, היא שעמדה לאבותינו ולנו אחרי הִנָתשם מעל אדמתם והיא נתנה כח בעם דל וגדָל־רוח לבַלוֹת את רומה “עיר הנצח” ואת כל העמים, אשר התהללו בגבורתם ויעופפו על ישראל את חרבותם מדי צאתם להתהלך בארץ – עד רדתם מעל במותם אחד אחד אל תהום הנשיה, ועינינו רואות…
זקנה ובחרות! אשרי הגוי אשר שני קצוֹת־הדור האלה יתחברו יחד לעשות לעמם; אשרי העם אשר הזקנים והצעירים, האבות והבנים, יֵדעו יחד את מכאוביו, ישימו שכם אחד לחבוש לעצבותיו! ואהה כי לא היתה כזאת בישראל בדורות האחרונים וכי גם רחב הפרץ בין דור לדור לאין מרפא! לפני דור: הזקנים שומרים אמונים והצעירים דורשים אחרי כל חדש ומרחיקים ללכת בנתיבות עולם עד קצה הגבול; ובדור הזה: הזקנים, צעירי הדור ההוא, נוטים להתבוללות או נתונים לה חמריות, לשויון־נפש, לרפיון ידים, והצעירים חותרים להשיב את האניה הסוערה אל חוף בטוח, שָׂמים פניהם ציונה, מפיקים נפשם לתרבות ישראל – והגדולים עודם עומדים מנגד ואומרים בלבם: יקומו הנערים וישחקו לפנינו… על כן בושנו מכל עם עשוק ורצוץ, אשר התנערו במאה האחרונה אחד אחר אחד משפֵל מצבם ויקיצו לחיים חדשים, על כן הרבינו כושל ומכשול ולפעלֵנו אין ידים, על כן רחקה ישועה ומשא נפשנו ממנו והלאה!
ועל כן יהי נא אדיר חפצֵנו עתה לרפא השבר ולגדור הפרץ – ולוּ אך לדור יבוא. אם אין פני הזקנים הולכים עמכם, אם אין לבבם פונה מן המדה והמשקל והמשורה אל הדבר הגדול אשר לא יִמד ולא יסָפר – תחית העם, לכו נא אתם הצעירים בכחכם ועבדו את עבודת העם, לכו באוּר אֶשכם, בחֹם לבבכם הטהור, אשר טרם יוּעם זהבו מהבלי יום יום, והעמידו רֶוח והצלה לעם; אל יעצרוכם חליפות העתים, שעשועי האביב, מדוּחי השמים החדשים והארץ החדשה – עד בוא עַמכם אל המנוחה בארץ “בה ינוה האביב עולמים”. שיתו לבכם לתרבות ישראל, שקדו על שפתנו ועל ספרותנו ועשו בהן חיל, כי אז, ורק אז, תבא הציונות בדמכם ובבשרכם ובכל חושיכם לארך ימים, ולא תהיו כ“ציונים הצעירים”, אשר בהחל הציונות החדשה נגלו אל עַמם כהִגָלות נגלות “אורחים נכבדים” וישמיעו קולם ברמה שנה או שנתים, ואחר נעלמו ויהיו לנו כמו אכזב. אז הסכינו ואז תזקינו עם הציונות והתנחלתם את אהבת ציון לזרעכם והשיג לנו הדור ההולך את הדור הבא (כי אמנם רבה עלינו המלאכה, לא ליום אחד ואף לא לדור אחד) בעבודת התחיה, ואז יבא משא נפשנו כי יוּשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות וזקנה ובחרות ישימו שכם אחד לצאת לישע עַמם כאשר בימי ר' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי.
אליכם הצעירים הקרובים והרחוקים נִשָׂא נפשנו! אם גם היסוד האיתן הזה, תקות כל עם, תרפינה ידיו ויתרַפו לכלות את אשר החלו, אם לא יתאמצו בכל עוז להגדיל ולהאדיר את תרבות ישראל, ולתת בדבר הזה רוח חיים ואֹרך ימים לעבודת הציונות, אם הצעירים העומדים על משמרתם היום יִזקנו בלא עת גם הם כרעיהם אשר היו לפניהם, כי אז יש יום ובָלה העם מזֹקן בטרם יצליח לחַדש נעוריו, כי אז גם ל"ג בעמר גם כל חגינו ומועדינו וכל זכרונותינו מקדם לא יהיו לנו כי אם צללים עוברים, זכרונות כהים, משחקי ילדים…
(המקיץ, תרס"ט)