תמו ימי הספירה.
שבעה שבועות ספרו להם אבותינו מיום צאתם מעבדות לחרות עד יום מתן תורה, ספרו בכליון עינים, בתוחלת ממֻשכה, בכל אַות־נפש. כי מה החפש לאיש ולעם בלי תורה, בלי מתג ורסן יצרוֹ לבלום? חפש חית־אדם, השוטף ועובר כל גדרות והיה למשובה, לפרץ כל תאוה וכל יצר רע וכל שרירות־לב!
ובהגיע להם אחרי כן ימים אשר אין חפץ בהם ותחת מצרים באו בבל ורומא וגליות אחרות, החפש נסע ונגלה מהם ויהי כצל עובר וכחלום מהקיץ ואך התורה נשארה להם, – שבו לספור ספירה אחרת ארֻכה מאד מן הראשונה: לספור ולחכות לחפש כי ישוב לבא, לספור ולספור מועד מועדים ודור דורים, עד אשר קצרה נפשם בספירה, עד כי חדלו לספור ו“מחשבי קצים” היו לאָלה ולקללה בישראל.
אכן הספירה מן התורה אל החפש ארֻכּה הרבה יתר מאד מן הספירה אשר מן החפש אל התורה!
החפש חלף עבר, אך חוגגים אנחנו כאז כעתה זמן מתן תורתנו, חוגגים בתוך קולות וברקים ולהבות אש, בתוך רעם ורעש וענן כבד ומוראים גדולים מסביב. והקולות – לא אלה אשר השמיע ה' אלהי ישראל, אלהי השלום, ואשר שָׂמו פנת־מדבר חשֻׁכּה לקרן אורה לכל הארץ, הר מצער למוצָא מוסר ותרבות לכל האדם ולכל הדורות (אהה, כל זה היה בשכבר הימים!); כי אם קולות וברקים היוצאים מאת מאדים אלהי המלחמה, אשר לו העז והממשלה ולו תכרע כל ברך בימינו אלה, קולות וברקים, המהפכים ארץ נושבת למדבר ומוסר ותרבות וכל אֹרח טוב – להבל נדף.
אך אם תשקוט ואם תרגז ארץ – בדממה אנחנו חוגגים את חגנו זה ואת כל חגינו, כאשר גם בכל דרכינו ובכל הליכותינו מעולם נמנינו את צנועים ושאון אבירים מרעישי ארץ רָחַק ממנו. דממה והצנע לכת – זה חלקנו מעולם; לא השמענו קול רעש כקול הסירים תחת הסיר ההולכים וכָלים במַשק להבת אִשָּׁם, לא הרבינו שאון מעל לגבולנו, כשאון מים כבירים שוטפים אשר יעלו – וירדו עשר מעלות אחורנית, יתגעשו – ושבו אחור ודללו וחרבו; כי מעט מעט עלינו כשרש מארץ ציה, בדממה חיִינו ורבינו בארצנו, זרענו זַרְעַנו בין הגוים מסביב, בדממה נשאנו אחרי כן ונושאים אנחנו עד היום הזה עֹל גלות ושפלות ועבדות – ובדממה אנחנו עומדים על משמרתנו חוגגים חגינו ומחכים לקץ התלאות.
“זמן מתן תורתנו”. והזמן הזה הולך ונמשך מסיני ועד הנה ועוד לא בא עד קצו! אלהים עבר וסבב על כל עם ועם, והתורה בידו, ולא אבו לקבלה – וילך ויתנָהּ לישראל עם בחירו וימלא את ידו: לך ונתת אתה את תורתי לגוים.
הוי, המלואים האלה שהמה הלאונו! כי אמנם מה תקות המורה אשר, באין מכון לשבתו ובאין משען ומשענה, נוע ינוע תמיד על תלמידיו ועיניו אל ידיהם וכל מחסורו עליהם, – מה תקותו כי לא ימשכוהו המה עמהם במשובותיהם ולא יתנו עליו מרוחם ולא ילמדו אותו את דרכיהם…
כאלהים לפנים סובבים אנחנו, ותורתנו בידנו, על כל עמי הארץ ועד היום הזה לא קבלו אותה לשמור ולעשות, אף כי כבד יכבדו אותה בפיהם ובשפתם – עדים המלחמות המתחוללות פעם בפעם לעינינו וכל הנוראות אשר בעקבותיהן. הֲבָנו העון אם לנו בשת הפנים כי לא הצלחנו במלאכותנו, כי היינו לאבן מעמסה אנחנו ותורתנו יחד, למשל ולא למופת לעמים, סמל הקנאה לכל, למחאה היה על הארץ?
ובכל זאת ישראל עם עולם הוסף יוסיף לעמוד על משמרתו ולחֹג זמן מתן תורתו נגד כל העמים; הוסף יוסיף לספור את הספירה הארֻכה בעדו ובעד כל עמי הארץ: בעדו – מקבָּלת התורה אל החפש, ובעדם – מן החפש אל קבלת התורה, סָפור יספור וקוֵה יקוה והאמין כי יגיע ויבא עד הקץ.
“ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם”.
(החרות, תרע"ה)