(שיחה לשבועות)
תורת משה, אֵם כל התורות מאַשרות העמים! האומנת הנאמנה אשר קדמונו זרועותיה מימי קדמתנו ותנחה אותנו בארצנו ותּלָוה עלינו בכל נדודינו ותשמרנו בכל הדרכים האבלות אשר הלכנו בהן בקרב צרות וסערות עד היום הזה, מה נעמת, מה יקרת לנו, מה אהבנוך בכל הדורות ובכל התקופות ובכל חליפות המראות אשר נגלית לנו בהן! אהבנוך גם בהֵרָאותך לנו בעד ערפל – בעד לשונות יון, ארם וערב וכל לשון עם ועם, או בעד תלי תלים של הלכות ופרושים ורמזים ודרושים וסודות אשר נערמו עליך ביד הרבנים, המגידים, הדרשנים, המבארים והפילוסופים וכל החורשים אשר חרשו על גבך לדורותם; אהבנוך גם בהיותך לנו חֹמר מים רבים להתרוצץ ולשחק בּהם כל לויתן וכל התנינים הגדולים והקטנים למיניהם אך לא לבקש ולהוציא לאור את הפנינים היקרות אשר במעמקים, או רְאִי זהב טהור, אשר יראו בו את כל אשר ישימו לנגדו ואותו לא יחשבו ואת ערכו־הוא לא יעריכו; אהבנוך מבעד למעילי המשי עם תלתלי הזהב, אשר ישימו עליך למען תת לך מנוחת עולמים בארון־הקדש, ומבעד הצעצועים והפּתּוּחים והציורים היקרים ותכריך הזהב והשֵן וכל הפאר אשר יעשַו עליך המוצאים והמוכרים אותך באלפי זהב וכסף, לפאר היכלי עשירים ורוזני ארץ – בכל עם ועם, רק לא בישראל…
היו ימים – והם רחוקים ממנו – אשר רחקנו ממך ולא חשבנו אותך ולא שַׂשְׂנוּ עליך משוש אף אחת בשנה, והימים ימי הבית הראשון, ימי הכהנים, אשר היתה התורה בידם ואשר היו קרובים מאד אל העם בדרכיהם, עד כי נאצל מן הבזיון, אשר בז להם עם הארץ, גם על הפקדון אשר הָפקד אתם; והנביאים, אשר היתה התורה בקרבם ואשר היו גבוהים מאד מאד מן העם לדרכיהם ולמחשבותיהם ולמשאות נפשם, עד כי לא הבין איש להם ולא ידע ערכם וגם הליכותיהם וגם רֻבּי תורתם “כמו זר נחשבו”. הכסף הצרוף, בלי כל עֵרֶב סיגים, לא יהיה כסף עובר..
ואולם הימים ההם כבר עברו ואינם. הכהנים, אשר “חללו קדש, חמסו תורה”, ירדו מכבוד באחרית התקופה ההיא והרעה קמה עליהם מביתם: עזרא הכהן הוציא את התורה מידם וַישִׁיבֶהָ לאשר היתה לו, לכל העם. והנביאים האחרונים ירדו מגבהי מרומים ויתערבו עם “הסופרים” ויהיו לשוני הלכות, ל“פוסקי שאלות” ולמגידי מישרים (חגי ב‘, 11; זכריה ז’, 3; מלאכי, כֻלו). והפרושים והרבנים הבאים אחריהם לא היו מרחפים בספירות עליונות, אשר לא יוכלו להיות למופתים ולמאשרים לעם, וגם לא ירדו “מטה מטה” אשר יֵקַלוּ הם ותורתם בעיני עמם. כי הנה רבני ישראל לדורותם היו גבוהים עד מאד לדרכיהם ולמוסרם מכהני העמים האחרים, אשר רבים בהם היו “מפלגא לעילא – דהורמיז, מפלגא לחתא – והפרוטסטנטים – לריב על כהניהם פעם בפעם, והימים ימי החשך ולכהנים העֹז והמשְׂרה וצבא קדש וחל וכל נשק למינהו, עתקו גם גברו חיל ויקרעו מהם לאומים וארצות עד היום הזה, כי רוע מעללי הרועים הבאישו את ריחם בעיני הקהל ויתן חרב ביד המתפרצים מפניהם; תחת אשר המחדשים, אשר קמו על רבני ישראל להסיר את העם מאחריהם, כשלו בהליכתם וידיהם לא עשו תושיה: עדת הקראים הולכת ודלה כמעט מראשית הוסדה ועד היום הזה וכל הימים היו הקראים נכונים לשוב אל קהל ישראל לולא דחו אותם הרבנים פעם בפעם בשתי ידים; והמשכילים מימי בן־מנחם ונה”ו ועד המתקנים אשר היו אחריהם בדור השני, נִחתו מפני גערת הרבנים ויתאמצו לדבר שלום בם ולהתרצות אליהם, ואם יש אשר יצאו לקראתם בסערת מלחמה וגם בחצי לעג שנונים, הנה עוד מעט שבו גם המשכילים – מלבד הקיצונים בהם, אשר הרחיקו ללכת עד קצה הגבול אשר בין ישראל לעמים – על עקבם והנם מתאמצים לזכות את ארחם בעיני הרבנים, ויש אשר יבאו לחסות גם תחת כנפי החסידה, כיום הזה…
עתה הנה שבנו לאהבה אותך, תורתנו היקרה, התורה הישנה־החדשה, אם התורות; לא עוד תהיי עזובה, כימי הבית הראשון, ביד כהנים מתי מספר, “תופשי התורה”, כי אם – בכל בית־כנסת, בכל ארון־קדש משכנך; לא עוד תהיי נשכחה שנים ודורות אין־חקר, כי אם זכור נזכור ושמֹח נשמח בך – לא אחת כי אם שתים בשנה, בחג השבועות ובשמחת תורה!…
הנחֹג עוד זמן מתן תורתנו במסבות כאלה כימים אשר חַגֹּנוּ? התעצר כח אהבה כזאת להעמידנו עוד ימים רבים? התהיה לנו התורה הזאת, אשר נאהבנה עד לרָחקה ממנה מדור לדור, משנה לשנה, אשר נקדישנה קֹדש עד בלי תת קרוב אליה הנשים והבנות, אמות הדור הבא, אשר נרוממנה למעלה למעלה עד עזוב אותה גם החרדים שומרי מצוה, כלה לרבנים ש“תורתם אומנותם” (כי על כן יֵאמר היום בישראל: “יֵדע בני רק לקרא בסדור ודי לו, הן לא אעשנו לרב”1, – התהיה לנו התורה הזאת תורת חיים כאשר היתה לנו זה אלף ושמונה מאות שנה מאז גלינו מארצנו?!
יאמר נא ישראל!
(המקיץ, תר"ע)
-
לפי רוח אבות התורה שבע“פ, היה יסוד היהדות התורה ולא המצוה, ”תלמוד תורה“ ולא מעשה המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן – האמת הזאת עוברת כחוט השני בכל הספרות התלמודית. אבל היהדות בגולה עזבה את העקר והחזיקה בענפים, למן היהודים החרדים לפנים באלכסנדריה שהקפידו מאד על ענית כל ”אמן“ אחרי הש”ץ, ועד ה“אורתודוכסים” בדורות האחרונים בגרמניה ובאונגריה, למשל, שהמצוה היתה להם כעין קמיע או כרטיס –כניסה לעולם הבא והתורה – ל“תורת כהנים”, כאשר בתקופת נעורי היהדות. ↩