כי שם השופר אקרא, ועלו ובאו בלבי המון זכרונות וחזיונות מדברי ימינו והתרוצצו בקרבי מחשבות שונות והתנגשו והתאבכו אלה באלה כגלי ים נגרש.

השופר אשר קולו ישָמע לקץ השנה בכל בתי תפלתנו, היה לפנים בישראל, בעוד היות העם יושב על אדמתו, סמל החפש, השמחה והתשועה. בשנת היובל, שנת “הדרור, השווי והאחוה”, העבירו שופר תרועה בכל הארץ. בימי שמחתנו ומועדינו נשמע קול השופר או החצוצרות. בקום מלך חדש על הארץ הריעו בקול שופר “תרועת מלך”. בעת מלחמה ונצחון על אויב נתנו התוקעים והמחצצרים קול ענות גבורה, כאשר יסד משה על עם מרעיתו בראשונה: “וכי תבא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם…”

כי לא היה עם לבב המחוקק הגדול לעשות עם זה יצר לו לעם מלחמה, וגם המה אך לכוד לכדו להם ארץ לשבת לא התגרו מלחמות, לא הסיגו גבולות ולא הרגיזו עמים וארצות אשר לא נגעו בנחלתם, כאשר גם לא היה משפטם להרחיב גבולות דתם בחזקת היד ולעמוס את תורתם על הגוים אשר לא ידעוה. הגבורה, אשר נגלתה בישראל תמיד בעת הצרך באופן מאד נעלה, לא נחשבה בישראל מעולם, להציב לה ציונים ולעשות לה כוָנים. לעשו נאמר “על חרבך תחיה”, ולישראל נאמר: “טובה חכמה מגבורה”¹. ובכל זאת, או אולי בגלל זאת, האריך ישראל ימים אחרי עמים רבים ועצומים ממנו, וספרי קדשו היו, מעט מעט, דרושים לכל העמים בעלי התרבות, כיום הזה.

וכאשר גָלה ישראל מעל אדמתו ויהי נודד בגוים, מתגורר בארצות לא לו, היה השופר למרעיש ולמזהיר ולמעורר ישנים. ואהה, כי רבו מאד הישֵנים בגולה, כי אהוב אהב עמֵנו לישון באשר היה עליו להיות ער ונזהר ועומד על נפשו, לישון באהל לא לו, לישון על עברי פי פחת, על מעברות הרי נשף, על כנפי הרוח המטלטלהו טַלטֵלה הרחק מארצו, במקום אין אורהּ ואין חֻמהּ ואין עמוּד אִשהּ לנחותו הדרך בהתהלכו ולשמור עליו בשכבו! וצופיו העומדים ממעל לו, הדואגים לשלומו והחרדים אל תקומתו, מרבים לתקוע ולהריע באזניו, מתאמצים להעירו באהבתם ובחמלתם, לבל יישן שנת עולם כאשר יגיע לעוברי דרך הנמים שנתם בחוץ ביום קרה, חותרים בכל מאמצי כח להשיבו אל נוֵהו ואל מקום מנוחתו – ואין שומע ואין מקיץ ואין מתעורר. – בעוד היות ישראל נער, עובד עבודת פרך בגלותו הראשונה תחת יד אדונים קשים, השמיע השופר את הוד קולו בפי הראש והראשון לרועי ישראל, בקראו לעם המדֻכא מנפש ועד בשר אל ארץ אבות, אל חיי חֹפש, אל עבודה אשר תתן פריה לו ולא לאחרים, – אך ההוזים לרגלי המגדלים הרמים והשוכבים בין חומות ערי המסכנות אמרו אל משה: אל תפריע אותנו משנתנו, “חדל ממנו ונעבדה את מצרים”. אחרי כן, בימי גלות בבל, קמו צופים לישראל ואל חִכּם שופר: שובו, שובו, בית ישראל, שובו אל עמכם, אל ארצכם, אל אלהי אבותיכם! אך הנרדמים בבקעת שנער אחזו שמורות עיניהם, התהפכו מצד אל צד, צפצפו מתוך שֵׁנה: “נהיה כגוים” ויוסיפו לנום שנתם – עד אשר כבדה עליהם יד אחיהם החדשים וַתִכרֶה להם אזנים לשמוע לקול הקורא, להתעורר ולשאת נס ציונה.

וישבו בארצם כשש מאות שנה, ובכל הימים הרבים ההם לא נשמע קול השופר המבשר ישועה, שמחה ודרור, כי אם מעט – בימי החשמונאים.

וירבו הימים ויד אויב שבה נֵחתה על ישראל; העם הקטן נאבק עם רומה ממלכת האליל בראשונה ועם “רומה החדשה” באחרונה ולא יכול עמוד, ויגֹרש ושׂרש מארצו אחרי אשר שלוחותיו נטשו עברו למרחקי ארץ זה כמה. ויפוצו נדחיו אל ארבע רוחות השמים ויתערו בארצות שונות ויסכינו בכל מקומות מושבותיהם עם השמים החדשים והארץ החדשה ויהיו לארצות גלותם לבנים ככל אשר היו לפנים למצרים ולבבל; גם את כל הפגעים אשר הפגיעו בהם אדוני הארץ ויושביה ואת אשר התעללו בם ואשר הלכו עמהם בקרי – קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם עד היום הזה; כי שכחו ברב הימים את ארצם ואת מולדתם ואת גאונם ואת כבודם לפנים, ויהיו גם בעיני שכניהם גם בעיניהם המה קטני גוים, שפלי אדם, “תולעת ולא איש”, וימהרו לשכח בענוָתם כל לחץ וכל עוֶל, ויַרבו לזכור לטובה לכל העושה עמהם חיים וחסד… וכי נשפטו אִתּם בקצה המערב בחרב ובבִזה ובמוקדי אש־דת ובכל חבלי שאול כמאה שנים ויתרם רק גָרֵש גרשו מן הארץ וכלה לא עשו בהם – וזכרו להם את המגֹרשים לטובה ודבקו בלשונם בכל ארצות פזוריהם והחזיקו בה בכל עז הם וצאצאיהם לדורותם עד היום הזה… וכי הואילו הגוים בארץ מזרח לתת פליטיהם אשר פלטו אליהם מהרגות גרמניה, להעשיר את הארץ ביגיע כפיהם ולעמוד לשרת לפני אציליה, ותחת זאת רק הַשְׁפֵּל השפילו אותם עד עפר, רק בעוט בעטו בם ברגל גאוה מדי לקטם תחת שלחנם ולַמָוֶת לא נתָנום – וחשבו הענוים זאת להם לצדקה עד עולם, והיו נכונים בכל עת להלחם להם, לחתות באצבעותיהם אש מיקוד למענם ולהיות להם, בריבי עם ומדינה, בנפשם חומת ברזל בינם ובין אנשי ריבם, ולתת כָּפרם את כל חמדת ישראל…

אז ישוב השופר המעורר ישנים להשמיע קולו עמהם – בפי בעלי התלמוד, אשר התאמצו לשום חן וכבוד על ארץ אבות ולעורר את האהבה לציון ולחרבותיה בהמון אגדות וספורים ושיחות אשר עשו לַדָבר, ובפי צופי ישראל ורועיו בדור ודור, ר' יהודה הלוי, דון יוסף הנשיא, ר' צבי קלישר, פינסקר והרצל.

אך העם הנדהם והנרדם ענה על כל קריאות הצופים בשני אמרים אשר היו כמסמרות נטועים בפי שני קצותיו; החרדים אומרים: לא עת בוא עת בית ישראל להבנות; והמתבוללים יאמרו: “נהיה כגוים”.

וחזיונות ומעשים מקדם עולים ממשואות נצח, עוברים על פני כעננים שחורים, ואני רואה בחזון את אשר היה השופר לכלי־זעם ביד שומרי חומותינו, ואני שומע ברוח את קרן האיל הולך ומרעים ברֹגז קולו: בחצי האלף החמישי – בירושלם אשר בבבל, בראשית המאה החמישית לאלף הששי – בירושלם אשר בהולנד, במחצית הראשונה למאה הששית – בירושלם אשר בליטא (כי “ירושלם” רבות אמץ לו עם ישראל כה וכה מדי עברו בארצות נודו, כאשר יאמץ לו הילד התמים אמות רבות בתוך הנשים המאירות אליו פנים כמעט), בראשית המאה השביעית – בירושלם אשר ביהודה, ובימי בכוּרי ההשכלה – כמעט בכל עיר ועיר במשכנות ישראל; מַרעים על כל הנוטים בדרכיהם ובמחשבותיהם אם מעט ואם רב מן הדרך הסלולה, על המבקשים דעת ובינה ודרך חיים מחוץ לארבע אמות של הלכה, על המתנדבים להאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה ולהעביר רוח חדשה על אגמי הנפש אשר בתוכה, מַרעים ומכה חרם ומפריד בין אחים וגוזר ישראל לגזרים ולפלגות ולקרעים שאינם מתאחים. ובזכרי כזאת וכזאת עם לבבי אשיחה: מי יודע אם היטיבו ראשי העם אשר עשו לדחות בשתי ידים את הקראים ואת החוקרים ואת החסידים ואת המשכילים ואת כל המחדשים והשונים, להרחיק מלב האומה את כל אגפיה ולהדיחם אל ההתנכרות ואל התמורה ואל ההתחברות עם שונאינו; אולי עצם כח ישראל לו אסף את כל זרועות השטף ההן, אשר השתפכו והתפרדו הנה והנה, אל קרבו ונלוו על מקורות חַיָתו, אולי לא התהפכה ככה היהדות, אשר הונף ואשר הורם ממנה את כל חלבה ויעמידוה על רגל אחת, אולי לא התהפכה עתה, כגעת אליה רוח העת החדשה, מן הקצה אל הקצה כמו אשה בציריה ולא דלונו מאד לשמצה בקמינו ולא יצאונו כשלש מאות אלף נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש במאת השנים האחרונות או כשלשת אלפים נפש שנה שנה בלי אשר יריעו על עוזבי הדגל ואשר ישימום לחרם ואשר יכלימום ואשר יבדילום מתוך הקהל כקדם…

והתוקעים בשופר הולכים ובאים לדורותם, אך קול השופר הולך וחזק, הולך וקורא בכח אחת בשנה בבתי כנסיות וכל ימי השנה בכל פנות שאנו פונים: עורו, התעוררו, ישנים אמללים, כי הנה אש לוהטת סביביכם, האדמה נוע תנוע תחת רגליכם והשמים מתקדרים מעל ראשיכם ועוד מעט ואין מעמד ואין מנוח ואין משען ואין מבטח, ועוד מעט – ואין גם מקום מקלט…; נוסו, צאו מעבדות לחרות, החישו מפלט לכם מארצות הגולה אל ארץ אבות, ארץ קַדמָתנו ועתידותינו – רב לך שבת בעמק הבכא, קומי, צאי מתוך ההפכה!"

קול השופר הולך, – אך אהה! הלא זה הקול אשר הסכַּנּוּ עמּוֹ בגולה מתמול שלשם, קול אחד ואין חליפות לו, קול הוגה נכאים, קול מחריד קרב ולב.

קרן יובלנו, שופר עלומינו העליזים, קול מצהלות החיים, השמחה, התשואה והדרור – את אלה, הָהּ, נָשִׁינו זה כמה, גם לא נִשָׂא נפשנו אליהם, גם לא נאמץ כחנו ולא ננסה דבר גדול או קטן למען חַדש ימיהם כקדם.

ויש אשר יתן השופר את קולו קול מבשר ישועה, קול מגיד צדק ומישרים ודרור, על ארץ רבה, לאחרים ולא לנו, וגם התהפך תתהפכנה עלינו המסבות והיו לנו לאכזב ולמפח נפש… קול השופר אשר קרא לדרור, לאחוה ולשלום בצרפת בחצי המאה הששית ובארצות אירופה התיכונה בראשית המאה השביעית, קרא עלינו מלחמה ואנחנו לא ידענו ולא נזהרנו – מלחמה על כל קדשינו הלאמיים, על לשוננו ועל ספרותנו ועל תורתנו ועל כל מחמדינו, אשר היו לנו מימי קדם, כי הנה זה גורל ישראל בעמים: צרת היהודים או צרת היהדות…

קול תרועת השופר נשמע בארץ צפון לפני שנות מספר², ונשמח בשמחת הגוי כלו – ובטרם יֵאסף הד הקול והנה נהפכה לנו התרועה לשברים והתשועה לשואה… – השופר השמיע את הוד קולו בארץ המזרח³, קול קורא לחפש ולמשפטים צדיקים לכל יושבי הארץ לעממיהם – וליהודים היתה אורה ושמחה כשמוח כל הארץ, וגם הוספנו לחבק ידים ולהתסתבל על כתף אחרים כמשפטנו ולבטוח על הזכרון אשר יזכרונו לטוב ביום טובה, ואחרית הבטחון–מפח נפש. אהה, כי נסכה עלינו הגלות הארֻכה רוח תרדמה ותרַפה כל ידים ותדכא כל רוח ותמוגג כל לב, ותהיינה עינינו תלויות לרַוְחתֵנו אך אל חסד לאומים או אל ישועת ה' אשר יעשה לנו בעת רצון ביד משיחו ואנחנו נתיצב מנגד, וידינו נטויות לעשות ולהלחם ולחגור שארית חֵמות ולהביא קרבנות מַחִים – למען אחרים אך לא למעננו. למענם קלים אנו כנשרים וגבורים כאריות ואנשי חפץ ומעשה ואֹמץ מאין כמוהם; אך למעננו אנחנו ישנים, חוזים, חולמים, משליכים יהבנו על האלהים הרועה אותנו מעודנו ומתחטאים לפניו כילד שעשועים; ובתקוע השופר ביום הזכרון להעירנו משנתֵנו הארֻכה ולהזכירנו את כבודנו לפנים ואת שוממותנו ושפלותנו עתה, את אשר היינו מעולם מופת לגוים אנחנו, מלכינו ונביאינו ואת אשר הננו עתה מדושת כל רגל, משלח־יד כל פרא אדם ועם ומנוד ראש לקטנים ולגדולים, – אנחנו עומדים ומתפללים בלב ולב:

אלהינו ואלהי אבותינו, תקע בשופר גדול לחרותנו!…

(המקיץ, תרס"ט)