המצב בציונות רע מאוד. ואם נמשיך לעבוד באיטיות כזו אי־אפשר יהיה להביא לידי הטבה. אני עם המאמינים בקונגרס היהודי, גם מהצד האידיאולוגי באשר בנין ארץ־ישראל זהו ענינו של כל העם – ואולי באמת יעלה הדבר לארגן על־ידי כך את העם בשביל בנין ארץ־ישראל. כשאנחנו אומרים: לארגן את העם – אין אנו מתכוונים לנוטבלים דווקא, כי אם לאותו ההמון הרחב שלא הצטרף לתנועה הציונית משום שהמסגרת המצומצמת, אפילו של האידיאולוגיה הציונית, לא הספיקה לו, ומן ההכרח להכניסו באיזו דרך ניטרלית יותר אל הפעולה הארץ־ישראלית. מצד זה אני רואה גם את ערכו הממשי. איני יודע רק אם הזמן מוכשר לכך. המצב ברוסיה, באוקראינה ובפולין אינו מניח אפשרות להוציא את הדבר לפועל.

הקונגרס הציוני צריך להיות מה שהרצל שאף אליו. ממנו צריכה לצאת פעולת ההתחדשות של כל התנועה. תפקידנו העיקרי בשעה זו – להאיר את הדרך של הפעולה הציונית המחודשת. קודם כל צריכה ההסתדרות הציונית להירפא מחלי ההתפוררות והיחסים האישיים, השולטים עתה בתוכה. כל פעם כשאנו דנים בשאלות אלו מתעוררים חששות מפני השינוי הרדיקלי: “שמא יהיה גרוע יותר”, מפני זה הננו מוותרים ואיננו מתקנים כלום.

תפקידנו הוא גם להרים את הסיסמה על “עליה חלוצית מארץ־ישראל לגולה” לשם פעולה ציונית חיה ואחראית בכל הענפים. מיטב כוחותינו מתוך שדרות העובדים שיצאו לחוץ־לארץ, יהיו יחד עם תנועתנו בגולה הכוח שעליו נוכל להישען בפעולת ההגשמה של הציונות בדרך עצמית. עיקר העיקרים הוא – להגשים בעצמנו את הדבר שאנו מדברים עליו בשלוש השנים האחרונות. ביכלתנו להחיות את הפעולה בעבודת קרן היסוד.

אחד הלוזונגים העיקריים שלנו בקונגרס הי"ג הוא: המלחמה לעלייה, התמדתה, הכשרתה ולפעולת העלייה גם בגולה וגם בארץ. הגיון כלכלי זוהי סיסמה טובה, אך לא כאשר היא מביאה לידי ליקוידציה. מה יישאר מהציונות אם נפסיק או נפחית בפעולות העלייה? הכספים שהוצאו לעלייה ולעבודה רזרבית – הם גם שעזרו לביסוס ולהתבצרות הקבועה בארץ.

תרפ"ג (1923). [בוועידת “הפועל־הצעיר” בנהלל].