לוגו
התפתחות הרעיון הציוני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


בעתון יהודי ידידותי נתקלתי בהערה, שנתפרסמה, דומני, אחרי אחד מנאומי הרבים, ונאמר בה, כי בדברי אין כל חדש. חוששני כי אגרום אכזבה לעתון זה, ואולי גם לקהל שומעי פה, באמרי לכם, כי אמנם אין חדש בפי. בתנועה הציונית אין קפיצות מפתיעות, וטוב, אולי, שאין. נכנסנו בתקופה של התקדמות אטית מאוד, קשה מאד ומתמדת, ואלה הנושאים את עיניהם להפתעות ילכו־נא לשמוע נואמים אחרים, כי אתי לא תמצאנה.

דומני כי הדרך הטובה אשר לפני הלילה היא לגולל כאן בקצור, בפשטות ובבהירות ככל האפשר, את מהלך התפתחות הרעיון הציוני מתחלתו. אני מקוה כי סקירה כזו תקל עליכם הבנת דרך הציונות היום, ואולי תעזור לכם לעמוד על טיבה ולהחליט אם נכונה היא או אינה נכונה, אם נכונה היא במקצת או מוטעית במקצת. רבים ממנו, והם, דומני, מעטים באולם זה, היו ציונים מאז – מלפני הקונגרס הציוני הראשון. אולי נולדנו כציונים. אולי אין בה זכות גדול, בציונותנו, אבל יש אחד שעלה על אחרים והיה, לדעתי, המרחיק לראות מכל הציונים המדיניים – הלא הוא הברון רוטשילד.

אתם יודעים כי הברון רוטשילד, מעולם לא היה לו כל מגע עם הציונות המדינית. אמנם כן, מעודו לא היה לו מגע עם ההסתדרות הציונית המדינית. אולם כל מעשיו, כל מחשבותיו וכל תכניותיו, היו שטופים בציונות. פעם אחת נשאל, למה נכנס בעסק זה של בנין מושבות ועבודה חלוצית, דברים שהיו קשים מאוד לפני שלשים שנה, דברים שנראו אז – לאין ערוך יותר משהם נראים היום – קרובים להזיה ורחוקים מממשות? ותשובתו היתה שהוא מאמין כי באחד הימים תעלה שאלת היהודים לפני בית דין גבוה, וחפצו הוא איפוא ליצור בארץ־ישראל דבר מה של ממש, למען תהיה ליהודים דעה בשעת ההכרעה. וצדק ידידי, מר רוטנברג, בהעירו בנאומו היפה, כי דבר לא חזקנו בעת המשא־והמתן המדיני המסובך מאד, בימי מועצת השלום ולפניה, כמו היכולת להראות על ארץ־ישראל ועל אשר נעשה בה בידי היהודים בתנאים קשים מאד. והנה בראשית התנועה הציונית, התנועה הציונית המכוונת – כי גם לפני הברון רוטשילד היתה תנועה ציונית – נמצאו קצת אנשים, שהגו בלבם שאיפה רומנטית לארץ־ישראל, וזו הביאתם לחשוב כי הדרך היחידה לתת ביטוי לקירבת ישראל אל מולדתו היא ביצירת עמדות קבועות בתוך הארץ, מתוך תקוה כי יבואו ימים והעמדות הקבועות ישמשו נקודת מוצא לתנועת בנין גדולה.

אם תעיינו במפת ארץ־ישראל ותשימו לב לחלוקת המושבות הראשונות מבחינה גיאוגרפית תגלו בה תכנית אסטרטגית־התישבותית, כונה ברורה להאחז במקומות החשובים ביותר בארץ. פוליטיקה אין פירושה מלחמה לזכות קנין על מימרות יפות; פירושה – יצירת מספר תחנות־כוח קטנות או גדולות, אשר תשמשנה יתד ופנה להתקדמות לצבירת כוח נוסף, להמשך ההתפתחות, ותהיינה יסוד חשוב בשעת הכושר.

אמשול לכם עוד משל מעולם ההזיות. נזכרתי במעשה שספר יהודי אחד בלונדון. יום אחד ישב בחדרו והיה רחוק מאד ממחשבות על ארץ־ישראל. והנה נכנס אליו אדם צעיר, צעיר מאד, סוער ונמרץ מאד. והצעיר הזה אמר לינשוף הזקן שהאמין כי הוא חכם מכל אדם עלי אדמות: “באתי מארץ־ישראל”. “מה רצונך בזה”? – שאל הזקן.– “רצוני שכל יהודי ידבר עברית. אני חושב שיש בידי להחיות את הלשון העברית, לעשותה לשון חיה. מן ההכרח כי שני הדברים האלה יהיו מכוונים. אנשים שהתישבו בארץ־ישראל – אי־אפשר שידברו כולם צרפתית או גרמנית. על כן ידברו כולם עברית, ואני האיש אשר יביאם לידי כך”. והוא עשה כאשר אמר. הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית ולא הרהר בקשיים בכרוכים בממשלות, בצבאות או בציים, ואף על פי כן היה האיש הזה אחד מגדולי הציונים המדיניים. הוא היה פוליטיקאי כדרך שדישראלי, היה פוליטיקאי. הוא ברא כוח. פעולה כזאת, מבחינה מדינית, אינה נופלת במאומה מפעולה התישבותית – מבחינה חמרית רגילה.

הבאתי שתי דוגמאות מימים שלפני גדולתנו. מזמן שעוד לא היתה לנו הסתדרות אדירה ולא באנו בדברים עם מלכים, עם מיניסטרים ועם נשיאים. יהודים פשוטים העושים בתוקף חוש מדיני פנימי, קלעו אל המטרה ולא החטיאו ביצרם בארץ־ישראל דברי ממש, ומעשי ידם יהיו אבני פנה למפעלינו העתידים.

עתה אדלג על תקופה ארוכה. מקובל בימינו, בחוגי ציונים כמו לא־ציונים, לסקור סקירות ביעף. ואני טרם הסכנתי לטוס באוירונים. בכל זאת אניח לתקופה הראשונה ואעבור לזמן קרוב אלי וידוע לי היטב, כי בו גדלתי בתוך התנועה הציונית. אלה הם ימי הקונגרס הראשון, אשר נעדרתי ממנו, וימי הקונגרס השני, אשר השתתפתי בו. מאז לא נפקד מקומי בקונגרסים. אדם הופיע, והוא כנשר במרומי שחקים. איש לא ידע אותו לפני כך. בעולם היהודי לא הכירוהו, לא נראה כל קשר בינו ובין חיי היהודים. בלי חטוא אל יראת הכבוד, העוטה את שמו של המנהיג הגדול, אומר, כי מזלו עמד לו, לבנימין זאב הרצל, מזל יוצא מן הכלל, שלא ידע את היהודים מקרוב. איני חושב שהיה מעיז להתחיל במה שהתחיל, איני חושב כי היה מעיז להגיד מה שהגיד, לוּא ראה מראש את קשי התשובה. הוא בא כנשר ממרומים. הוא מצא את הרגש מפוזר בכל מקום. דומני כי פעלו הגדול של הרצל הוא שיכול היה לגבש בצורה מוחלטת ולתת ביטוי מוחשי מוחלט לרגשות הפזורים והנרדמים בלב ישראל. הוא יצר את ההסתדרות הציונית! אם נביט לאחורינו, לזמן שלפני עשרים וחמש שנה, אם נעיין במגמות, בהחלטות ובוכוחים של הקונגרס הציוני הראשון, או גם השני והשלישי – יראו הדברים בעינינו היום ילדותיים כמעט. כוח המניע של הציונות בעת ההיא היה בדמיון רומנטי בלתי־שכיח, בהזיה אוטופית, באמונה במזל הצרוף של לב גדול, הרואה את הנולד, ושל אוטופיה גדולה.

מה היתה ההנחה הציונית הראשונה? הנה תוכנה בפשטות: ישנם בעולם יהודים והם זקוקים לנחלה. ישנה ארץ הזקוקה לישוב. ישנם יהודים עשירים בעלי ממון. יש שולטן הזקוק לכסף. האין לצרף את ארבעה אלה? זה היה הרעיון שאני בעצמי הטפתי לו בכל פנה נדחת בגיטו. זו היתה ראשית דרכנו. היהודים העניים הסכימו בלי שהיות. אך עוד היה עלינו להשיג הסכמת אחרים. וזו לא נתנה בנקל. דלתות טרקליני העשירים בפריז ובלונדון נסגרו בפני הרצל. אל מעבר לאוקינוס לא הלך. הוא פנה אל העניים. הוא מצא רגש עמוק וגם מעט כסף, אשר בלעדיו אי־אפשר. באלה פנה אל השולטן. התחיל משא־ומתן ארוך מאוד. המשא־והמתן שנהלנו עם הממשלה הבריטית היה לאין ערוך פשוט מאותו משא־ומתן ממושך, מגשש, מטריד ומעיק עד בלי נשוא.

וכאן אולי המקום להזכיר את נקמת ההיסטוריה ואת שילומיה הגדולים. הקונגרס הציוני הראשון נועד להיות במינכן, אולם הקהלה היהודית שכרה מראש את כל האולמים בעיר למען לא יוכלו הציונים להתאסף שם. היום חל שינוי בעמדת קהילת מינכן זו שזכתה לפרסום בזמן האחרון עקב הפרעות שפרעו בה. והרצל, שעמד בפני הקשיים הנוראים האלה, מוקף אויבים מבפנים ומבחוץ, היה אנוס לשאת משא מפרך ולהעמיד פני תקיף בפני שליטה של ארץ־ישראל. הוא דבר עמו בלשון מיליונים בשעה שבקופת המשרד הציוני בוינה לא היו אלף פראנק. אבל הוא המשיך והתמיד. הישגו המדיני הגדול הוא שהממשלות האדירות התחילו לשים לב לתנועה הציונית, ואם כי לא הסכמנו להצעת אוגנדה, בכל זאת, עצם העובדה שאנגליה באה בהצעה כזאת העידה על התחשבות ממשלה אדירה בתנועתנו, שהיתה עוד בחתוליה. בתקופה האוטופית ההיא תפסו הציונים עמדה שסתרה כמעט בכל עמדת קודמי הרצל. הגדול במפעליהם היה הקמת ההסתדרות הציונית ומוסדותיה.

בשעה שקודמיו נקטו כלל (בלי להביעו במלים): “עשו דברי ממש בארץ־ישראל”, אמרו חסידי הרצל: “אל תעשו דבר בארץ־ישראל. עלינו ליצור תנאים מדיניים אשר יאפשרו עבודה בהיקף רחב בארץ. עד אז אין לעשות מאומה, כי כל אשר תבנו שם – תבנו על חול”. אחרי קריאת הרצל באה תקופה ארוכה של הטפה ומלחמת דעות, וכל צעד מעשי קדימה לא נעשה בזמן הזה בארץ־ישראל. הנה איפוא לפניכם שני כיוונים נבדלים. האחד משמעו – עבודה בארץ־ישראל ותו לא; השני משמעו – עבודה בארץ־ישראל באמצעות מאמצו המכוון של עם ישראל כולו, בהטפת המגמה, בהפצת ההשקפה הציונית. אלה היו שני הזרמים העיוניים – האחד קרא לעצמו ציונים מעשיים, השני – ציונים מדיניים. לדעתי היו הציונים המעשיים במדה רבה, ציונים מדיניים, והציונים המדיניים היו, במדה רבה, לא מעשיים.

בשנת 1908, כמה שנים אחרי מות הרצל, הושגה כעין סינתיזה. מהלך הענינים הביא את הציונים לידי המסקנה, כי בלי ערובות מדיניות, רחבות או מצומצמות, אי־אפשר. אולם עבודה מעשית בארץ, מתמדת ומתקדמת, היא תנאי מוקדם לערובות אלה. כוחה המדיני של תנועה אינה מרחף באויר. מן ההכרח שיסמוך על עמדות ממשיות, על כוח גשמי. אין הוא יכול להיות תמיד בבחינת כותרת בלבד. עליו להשען על אשיות קבועות, על הישגים מוחשיים בארץ־ישראל. במלים אחרות, שני אלה – התקדמות עבודתנו בארץ־ישראל, והטפתנו וכוון דעת הצבור – דרכיהם מקבילות.

בעת ההיא נשלח הד“ר רופין לארץ־ישראל לשם עבודה מעשית והתישבותית. לעבודה זו הוקצב תקציב שנתי בסך אלף לי”ש. באלה נגש הד“ר רופין לכבוש את ארץ־ישראל לעם ישראל. וזה היה רק לפני חמש עשרה שנה. אם נבוא להעריך את המצב בלשון של כסף, הרי היום אין הד”ר רופין מרוצה בתקציב של 500,000 לי“ש. בחמש עשרה שנה התקדמנו פי חמש מאות לפחות. ואם זו אמת מדתנו, הרי בעוד חמש עשרה שנה נצחק לתקציב של 500,000 לי”ש.

התנועה הציונית יש לה עוד צד, הראוי לעמוד עליו. צד זה אנו רגילים לראותו כענין ממדרגה שניה או שלישית. אני מתכון לתנועה התרבותית – לתחית העם היהודי, ללשון העברית, לספרות העברית, לבתי הספר העבריים וכו'. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת כמעט, נמצאנו עומדים בפני מלחמת השפה העברית בארץ־ישראל – זו היתה שעה מכרעת בתולדות התנועה הציונית. הסכסוך האמור מסמן פרק מענין בתולדות התרבות של התנועה הציונית ודרכנו בסכסוך זה, אם נבוא לבחון אותה מעמדתנו היום, תראה לנו כמגוחכת כמעט. בן־לילה קמה והתיצבה לפנינו בעית רשת בתי הספר בארץ־ישראל ותבעה ממנו אחריות לקיומה, ואנו עניים מרודים, אין פרוטה לפרטה. תקציב בתי הספר עלה הרבה על אמצעי הקופה הציונית, וזו לא ראתה סכומים כאלה אף בחלומותיה. בן־לילה ממש לקחנו את בתי הספר מידי המוסד הגרמני והפכנו אותם לבתי ספר עברים, מבלי דעת איך ובמה נשלם למורים. תקותנו האחת היתה שההשגחה לא תעזבנו והקופה תתמלא בדרך זו או אחרת. מבחינה מעשית היה זה שגעון ממש. אף על פי כן עשינו זאת. היום אנו רואים את התוצאות. יצרנו שיטת חנוך עברי בארץ־ישראל, המפארת את תנועתנו, המוסיפה לה יתרון מדיני רב־ערך.

הסינתיזה הזאת, התמזגות חלקי תנועתנו היסודיים – העבודה המדינית והמעשית ותחית התרבות העברית – בתוך הגוף הכולל המכונה הסתדרות ציונית, והדברים הממשיים שנוצרו בארץ מימי הברון רוטשילד ואילך, בתקופת הרצל ואחריה, עד שנת 1914, – הם ורק הם, לדעתי, הביאונו להכרזת בלפור. אמסור לכם עובדה אחת שאולי אינה ידועה לרבים. הברון רוטשילד בקר בארץ־ישראל בשנת 1914. הוא שב במאי, 1914, חדשים מספר לפני המלחמה. כולנו השתוקקנו לשמוע מה היא דעת אבי ההתישבות בארץ־ישראל, האיש המתרחק מן הציונות וקורא לעצמו – ציוני בלתי־מדיני. אחד מידידי התראה עמו וסכם את דבריו לאמור: “הוא אמר, כי בלעדיו לא היו הציונים משיגים מאומה, אך בלעדי הציונים היה מפעלו נדון למות”. זוהי, לדעתי, ההערכה היחידה הקולעת אל המטרה. בלי היסוד שנוצר לא יכולנו להמשיך, אך היסוד בלבד היה יורד לטמיון בחולות ארץ־ישראל לולא עמד לו כחה החיוני של התנועה הציונית. טעות היא איפוא לחשוב כי הכרזה בלבד, ותהי זו הכרזת האדירה בממשלות, ואף הכרזות חמשים ואחת אומה – ואני האחרון למעט את ערכה – תתן לנו את ארץ־ישראל ותגאלנו מכל צרותינו. לא, היקף הקשיים ילך ויתרחב. הצרות שהיו לנו לפני כך, היו קטנות. עתה הוטלה עלינו עבודה עצומה, ועבודה עצומה לא תעשה על נקלה. אין טעם הגיוני, ובכל אופן – אין צידוק מדיני, להניח כי דברי המנדט, בכל חשיבותם, קבעו בהחלט את מהלך התנועה הציונית או את גורל העם היהודי.

בהנסח המנדט נבחנה כל מלה ונשקל כל משפט בו. זה היה לאנגלים שעורם הראשון בפלפול התלמודי. אני רואה במנדט רק משפט אחד שהוא העיקר, שהוא יעמוד ולא ימעד, שהוא הבסיס המדיני לעבודתנו בארץ – כונתי לעשר המלים שבהקדמה:…“מתוך הכרת הקשר ההיסטורי אשר בין עם ישראל ובין ארץ־ישראל”… הנה העיקר. לולא נכתב הדבר הזה במנדט, לולא חי בלב האנשים שכתבוהו, לא היה ערך למנדט. ולהיפך, מנדט אשר לא יתן לנו כל זכיון וכל יתרון, אבל יודה בזכותנו היסודית לבנות את ביתנו, הוא הכל. עלינו לעבוד בהתמדה, בלי הפסק, ואת אשר לא השגנו היום נשיג, בלי ספק, מחר. כל שאר הענינים, כמו שאלת זכיון זה או אחר, נתנו לעמידה על המקח, אך בדבר הזה לא היה מקום לעמוד על המקח. הגדרה ברורה ומוחלטת של זכותנו לעלות לארץ־ישראל היתה תנאי לכל. על סמך הזכות הזאת נעשה ונוסיף. אם לא תהיה הצלחתנו שלמה בימנו – ימשיכו בנינו. וכאן צידוק לקיומה של ההסתדרות הציונית. אילו היו בארץ־ישראל, לעת מועצת השלום, 250,000 יהודים כי אז – הדבר ברור ונעלה מכל ספק – לא היינו זקוקים לויכוחים יגעים; אז היתה בעיתנו כבעית צ’כוסלובקיה או פולין. ושוב ברור כשמש, כי לאחר ש־250,000 יהודים לא היו שם, נאלצנו להצטמצם בהגדרה בקביעת זכותנו, מתוך תקוה כי השאר יבוא בשעה שמספר היהודים בארץ יגיע ל־250,000.

כל ההשגים, שהנואמים הקודמים עמדו עליהם, הם השגי ההסתדרות הציונית. הם גדולים או קטנים, כהערכתכם. לעומת מאמצינו – גדולים הם. לעומת תקוותינו – קטנים הם. מפעלנו יגדל, אם גם אתם תתמידו, אם נתמיד כלנו. בדברי על ההסתדרות הציונית עולה בזכרוני חידה מימי ילדותי: מי זאת המלבישה הכל והיא עצמה ערומה? והתשובה – המחט. ההסתדרות הציונית נצלה את המנגנון שלה ואת כחה המוסרי לכונן שורת מוסדות, בנקים, קרנות: קרן היסוד, הקרן הקימת, בנק המשכנתאות, אוצר ההתישבות, – איני זוכר את כלם, כי רבו. והיא עצמה, ההסתדרות הציונית, אנוסה לחזור על הפתחים. המכונה, אמם ויולדתם של כל המוסדות הללו – קצתם גדולים, קצתם קטנים, קצתם יעמדו, קצתם ילכו ויפנו מקום לאחרים, אך כלם הם פרי מרצה ומאמציה של ההסתדרות הציונית – אין לה כיום אמצעים לעשות את מלאכתה היא, ואף על פי כן פוגעים בה דוקא כל חצי הבקרת ואליה מכוונות כל ההתקפות, ולא רק בתוך המחנה הציוני אלא גם ההתקפות הבאות מבחוץ.

זה לא מזמן רב באנו לידי החלטה לכונן את הסוכנות היהודית. אף על פי כן אין לי כל ספק כי גם בקום הסוכנות המורחבת תהיה ההסתדרות הציונית עוד שנים רבות הכוח המניע, העומד מאחריה להפעילה. כמה עבודות מסוימות תשארנה גם להבא בידי ההסתדרות הציונית, בתוקף מסורתה ובקיאותה שאינן אצל אחרים. הללו היו רחוקים עד כה מבעיותינו, ועוד יעבור זמן עד אשר יסתגלו לעבודה הזאת בכלל ולשיטותיה.

ההסתדרות הציונית תעמוד על המשמר ותוסיף לטפל לאורך ימים בעניני החנוך ובהתפתחותה המדינית של ארץ־ישראל.

עליכם מוטלת החובה לשאת בעול. ואל יפול רוחכם; זכרו־נא: אם אמנם ציונים אתם, לא תחסרנה לכם צרות בכל עת ובכל שעה. ובדעתכם זאת, מה עוד תיראו? לוא היתה העליה כאשר עם לבבנו, לוא גדלה פי שלשה, לוא עלו לארץ, בשנה הבאה, ארבעים וחמשה אלף תחת חמשה עשר אלף, מה היתה זו נותנת לנו אם לא צרות משולשות? הצרות הן מקור תקוותינו. מנוי וגמור עמדי, כי מהבוקר עד הערב תמצאנה אותי תלאות, והנה כל שעה שלא נפגעתי בה הרי היא ריוח נקי וטהור. ברוח זו, ורק ברוח זו, עליכם לכוון את חייכם. הציונות אינה עוד מלאכת חובבים. אין זו עוד דבר שיעשה בין “מנחה” ל“מעריב”. האיש העוסק בה חיב להתמסר אליה כלו, ולא איש אחד. מעטים מכם יודעים מה עצום הוא ומרוכז כח אויבינו, יהודים ושאינם יהודים, המצפים להרס ההסתדרות הציונית. את האויבים האלה בירושלים תמצאום ומחוצה לה. עובדה אופינית היא ומצינת את המצב, כי העיתונאי הכותב מירושלים לעיתון המרבה מכל עיתוני אנגליה להשטין על הציונות, ל“דיילי אכספרס” – הלא הוא היהודי דה האַן, הנמנה, לדבריו, על “אגודת ישראל”. העובדה הזאת אופינית וסמלית היא בעינינו.

אולם בשעה שהמשטמה והשטנה והדבה צרות עלינו מסביב, באותה שעה עולה באזנינו קול פעמי החלוצים. הם מעודדים את רוחנו. הם ישאו את כובד המשא. אומץ לבם יחזק את לבנו. ראו את הדרך אשר עברנו, בחנו את עמדותינו היום ודעו כי רק התחלה היא זאת. עוד לפנינו דרך ארוכה וקשה, דרך עליה בין הרים. אנו נראה את הארץ ואולי לא נכנס אליה, אבל אלה הבאים אחרינו – הם יכנסו.


  1. נאום בניו־יורק 17.12.23.  ↩