בְּעוֹדִי רַךְ־יָמִים נִגְלֵית לִי, חֲמוּדָה,

בְּנוֹף־חֲלוֹם מְלַבְלֵב הִתְהַלְּכָה דְמוּתֵך;

אַט חָוַר הַמַּרְאֶה וָאִיקַץ בַּחֲרָדָה,

אַךְ בִּשְׁבִילֵי גַן־לִבִּי עוֹד הִלְּכָה דְּמוּתֵךְ.

וְשֵׁנִית נִגְלֵית לִי בַּעֲרֹב חֲלוֹמוֹתַי,

וּדְמוּתֵךְ עֲטוּפָה הוֹד גְּלִימַת־הַסַּעַר.

אִם יֶחֱוַר הַמַּרְאֶה וּלְהָקִיץ אֶחֱרָדָה –

הֵן אֶמְצָא גַן־לִבִּי רֵיק וַעֲקוּר־סָעַר.

תרע"ו