דְּמוּתֵךְ לִבְּבַתְנִי בֶּהָרִים,

בֵּין כֵּפֵי חַלָּמִישׁ הָעוֹטִים עַרְפִלֵּי עֲנָנִים;

רַבִּים אָז הָיוּ הַנְּעָרִים,

רַק עֵינִי הִיא צָדָה אֶת חִנֵּךְ, הָרַכָּה בַּשָּׁנִים.

בְּחֻצְפָּה כֹּה רָמַז לִי אַפֵּךְ:

רָדְפֵנִי, רָדְפֵנִי, אָנֹכִי אַיֶּלֶת הַסְּלָעִים!

בְּלִבִּי הִתְחוֹלֵל, הִשְׁתַּפֵּךְ

גְּאוֹן־צַיָּד הַצּוֹעֵד עִם תֶּלְיוֹ. הוֹ, רֶגֶשׁ מַה־נָּעִים!

בְּמַעֲלֶה, בְּמוֹרָד אוֹ בְּנִקְרָה —

לֹא אֶזְכֹּר — נָשַׁקְתִּי בְּרַעַד סַנְטֵרֵךְ, צַוָּארֵךְ,

נְשִׁימַת הֲדַסִּים רַק שִׁכְּרָה

אֶת חוּשַׁי, וְגִצִּים שֶׁל זָהָב חָזִיתִי בִּשְׂעָרֵךְ.

זָהֳרֵי הַחַמָּה אַט סָרִים,

יָדַיִם נַעֲלָמוֹת כְּמוֹ תִּפְּשׂוּ אַחֲרֵיהֶם וַחֲפָנוּם.

דְּמוּתֵךְ לִי גָזָה בֶּהָרִים,

אַךְ אִשִּׁי עוֹד תִּבְעַר בִּלְבָבִי. לֹא אִישַׁן, לֹא אָנוּם!

תרע"א