בְּאֶחָד מֵעַרְבֵי הָָאָבִיב הָרַעֲנָן

הִתְפָּרְצָה אֶל חַדְרִי וּרְסִיסִים בִּשְׂעָרָהּ,

וַתִּצְחַק צְחוֹק גָּדוֹל בְּקוֹלָהּ־הַפַּעֲמוֹן,

וַתִּפֹּל אֶל זְרוֹעִי כִּכְרוּב מִן הַסְּעָרָה.

וּמִלָּה קוֹבֶלֶת זָרַקְתִּי מִשְּׂפָתַי:

מַדּוּעַ הִרְטִיבֵךְ זֶה מְטַר־הָעֲנָנִים?

וַיִּגְדַּל עוֹד צְחוֹקָהּ וּבְכַפָּהּ לִי טָפְחָה:

“הֵן עַתָּה, מַחְמַדִּי, לִי רֵיחַ עֲדָנִים!”

תרע"ב