בָּךְ הִלַּכְתִּי, תֵּבֵל רַבָּתִי וְשׁוֹפַעַת,
בָּךְ הִלַּכְתִּי עִוֵּר וְחֵרֵשׁ.
אֶת רִבּוֹא הַגְּנָזִים, שֶׁהִזְרִימוּ בִּי רַעַד,
לֹא יָדַעְתִּי לָחוּשׁ וּלְפָרֵשׁ.
בָּךְ הִלַּכְתִּי, תֵּבֵל, בְּאֵין יָד מְאַלֶּמֶת
מִכָּל צַעַד הֲמוֹן שִׁבָּלָיו;
לֹא יָדַעְתִּי לִקְרֹא שְׂפָתָן הָאִלֶּמֶת
עִם כָּל רוּחַ הוֹמֶה שֶׁחָלַף.
זֶה הָיָה מִשֶּׁכְּבָר, עֵת שָׁכַחְתִּי שָׁכֹחַ,
עֵת הָיִיתִי נִכְלָם וְעָלוּב.
כִּי עַתָּה עֲבָרַנִי לְפֶתַע נִיחוֹחַ
וְגָאָה לְבָבִי בַּלִּבְלוּב.
וְנִצְרַפְתִּי, דַּרְכִּי כְּמַרְבָד מִשְׂתָּרֵעַ
וּמְבַשֵּׂר אֶת בּוֹאִי הַמֶּרְחָק.
בַּאֲשֶׁר עַיִן צוֹפָה – יֵשׁ מָחוֹז וְיֵשׁ רֵעַ,
יֵשׁ עֲתֶרֶת שֶׁל זֶמֶר וָחָג.
כִּפַּת שַׁחַק מִבְּעַד לְעָבִים מְחַיֶּכֶת – –
מַחֲרֹזֶת טוֹבָה – רְגָעַי.
קוֹל אוֹמֵר לִי לִצְהֹל וְלִצְהֹל וְלָלֶכֶת,
כִּי פָּשַׁעְתִּי – הָיִיתִי זַכַּאי…