יָפְיֵךְ, תֵּבֵל, נוֹבֵעַ מִן הַלֵּב,

תֻּמּוֹ הָרַב כּוֹרֶה בָּךְ בְּאֵרוֹת.

הֵן בִּלְעָדָיו עָכוּר כָּל גַּל חוֹלֵף

בַּדֶּמַע וּבַדְּוָי: – אֵין מָה לִרְאוֹת.

יָפְיֵךְ קוֹרֵא לִזְרֹחַ וּלְלַבְלֵב,

בִּשְׂחוֹק רָווּי לִסְלֹל נָתִיב וָרֹד;

יָפְיֵךְ חוֹרֵשׁ כָל רֶגֶב מִתְעַלֵּף

בְּכָל שִׁפְעַת הַדֶּשֶׁן לְהַפְרוֹת.

בְּתוֹךְ לִבִּי אַשְׁכִּין אוֹתָךְ, תֵּבֵל.

אֶפְקֹד: הֲיִי טוֹבָה, הֲיִי מִשְׁעָן

לְכָל אִוּוּי, לְכָל חֲלוֹם נוֹשָׁן.

אֲנִי, אֲנִי אֱהִי לָךְ רַב חוֹבֵל,

אֵיתָן יְהִי הַהֶגֶה בְּיָדִי –

יָפְיֵךְ, תֵּבֵל, יָפְיֵךְ לֹא לְהַחְטִיא…