שְׂפָתַי לוֹהֲטוֹת בִּתְפִלָּה מְשַׁוַּעַת בְּכֹסֶף –

נָא, סִלְחוּ לִי, חַיִּים, כִּי כָּבֵד הָאָשָׁם.

עַד עַתָּה רַק עָרַגְתִּי לַצְּרוֹר וְלָאֹסֶף

וָאֶבְרַח מִקְּטַנּוֹת, שֶׁחִיְּכוּ פֹּה וָשָׁם.

עוֹד רָחוֹק עַד מְאֹד לַמָּחוֹז – וְכָרַעְתִּי שָׁחוֹחַ,

כִּי הַדֶּרֶךְ חוֹפֶזֶת רַבָּה וּגְדוֹלָה.

אַשְׁרֵי נֶפֶשׁ נוֹשֶׁמֶת תָּמִיד רַק נִיחוֹחַ

וּבַזֶּמֶר הָעַז פְּנִינֶיהָ דּוֹלָה.

וְעָיַפְתִּי לָתוּר אֲבוּקָה מַבְטִיחָה וְדוֹלֶקֶת,

אֲבוּקָה הַמְשַׁלַּחַת רַק נֹגַהּ חֲזִיז.

מְנָתִי תְּשֻׁפַּר שִׁבְעָתַיִם בַּלֶּקֶט

וְאֶשְׂבַּע נְהָרָה עִם פֵּרוֹר וּרְסִיס…