הַחַיִּים – עֲדֵי עַד. אֵין הֶקְדֵם וְאֵחוּר.

בְּכָל עֵבֶר מִזְמוֹר, וּפְתוּחָה בּוֹ גַּם דֶּלֶת – – –

לִי נִדְמֶה, רַק נִדְמֶה, כִּי דַּרְכִּי מְפֻתֶּלֶת

וְגוֹלֶשֶׁת נוּגָה אֶל מֵימֵי יָם עָכוּר.

רְחוּמָה אַתְּ, תֵּבֵל, בָּךְ מְאוּם לֹא חָסֵר,

אַתְּ טוֹבָה בְּכָל עֵת, בִּתְמוּרָה וּבַקֶּבַע.

מָה רָצִיתִי, תֵּבֵל, כָּל צְלִיל וְכָל צֶבַע

לָךְ לִקְלֹעַ רְתֵת מִבְּלִי הֶרֶף לְזֵר.

בִּשְׁמָמָה חֲרוּכָה וּצְרוּבָה יֵשׁ גַּם לֵיחַ,

וְכָל צַעַד אֵינֶנּוֹ רוֹצֶה בָּהּ לָמוּת.

מַעְיַן נְצָחִים מִכָּל אֹפֶק קוֹלֵחַ – – –

לָךְ שָׁלַחְתִּי יוֹנָה צְחוֹרָה וְנוֹהֶרֶת

לִפְרֹשׂ בְּרָכָה לְכָל צֶלֶם וּדְמוּת.

כִּי לְפֶתַע פָּרְחָה – שָׁכְחָה הָאִגֶּרֶת…