דבורה בארון, המשוררת בפרוזה סיפורית, כנסה עתה את יצירותיה, שיצאו בזמנים שונים בצורות שונות, בכרך כולל אחד – הוא הספר ‘פרשיות’ הניתן בזה לקורא הטוב בליטוש אחרון.
הרושם הוא, שלא רק את אמנות הסיפור היא מלטשת כל ימיה, אלא גם את האנשים והחיים שעליהם היא מספרת, כדי שהטוב והרע שבהם יהיו טוב ורע בתמצית, שהמצב והמקרה יינתנו בתמציתם, שיהיו, עם כל ריאליותם, סמל האדם והחיים בכללותם.
היא מספרת עברית מאד, שיפה הסתכלה בסיפור המקראי והאגדי שלנו, שיודעת את סוד הפסוק החושף, המאמר המגיה אור; וגם מאמני הפרוזה שלנו המאוחרים, בייחוד מבּרדיצ’בסקי ומשוֹפמן, למדה תיאור שירי. אבל גם אמנות הסיפור האירופי, בייחוד הרוסי והצרפתי, היתה לה לעינים: מטולסטוי ומצ’יחוֹב, מפלוֹבּר ומוֹפּסן, למדה את חירות הראייה והתגובה.
אולם יותר מאמנות הסיפור קוסמת לנו ביצירתה אמת החיים הצרופה, זו המיוסדת על ‘הבינה והנסיון’. כל אותו עולם הנשים מן הדור הקודם, הזקנות והצעירות, בנות ליטא, הגאות בעלבונן והחנוקות בגורלן, הנשים ישרות־הנפש המבקשות תיקון לעולמן הפגום, הקם לפנינו בסיפורי המשוררת הזאת ופגימותיו עולות כמעט שלמות; כל אותו עולם הגברים, בני ליטא, השׂוררים בתקיפותם, שימינם אינה יודעת את שמאלם, והנדכאים ברפיונם, שאינם יודעים את המוצא ויורדים בחשאי אל החדלון – אלו ואלו, לכאורה עולם שהיה, חיים שהיו, מנהגים, עלבונות, פחדים, מעצורים שבנפש – הכול שהיה, ואף־על־פי־כן הכול הווה בחסד אמנותה ואמיתה ועומק מוסרה.
לכאורה, ריאליוּת, אבל ריאליוּת מעולפת אותו אד פניני דק ורועד, העושה את הדברים מושגים ולא־מושגים, שהווייתם היא טפח מעל לארץ. מצירוף קטנות, כאבני־משׂכית מלוטשות, תקום פתאום תמונה, חיי־אדם, גורל, גדלות־נפש. גם חלוּק־אבן קטן, פשוט, מעוט־צבע, יוצא במגע ידה פתאום בנוגה חזק המאיר סביבו את האחרות.
אין בסיפורה פּתּוֹס גדול, אין תיאורים רחבים וסוערים, אבל ברוב הבחנה והשראה תשלב מזמן לזמן תיאור מצומצם המסעיר את נפש הקורא בתנועת־רגש חזקה.
הנפשות העושות בסיפוריה נפשות פשוטות הן, אנשים מן העם. אף הרבנים הם אנשי־עם במיטב המשמעות. עשייתם פשוטה, יומיומית, אך יש להם הסגולה לגדול פתאום מתוך עצמם, כדמות אנשי־קדם במגילות־קדם, עד שאתה מוכן לקרוא להם: חנה ואביגיל, עכן ובועז וכו'.
גיבור הטרגדיה, הנפלאה בצימצומה ובעומקה, ‘הלבּן’, כלום לא אח הוא לאיוב ולטוּביה? והטרגדיה האחרת, זו שבסיפור הצלול ‘כריתות’, הנערכת בבית הרב, האין אתה יכול לדמותה בנפשך בבית התנא ר' מאיר לפני אלפיים שנה? ומעשה ה’גניזה' המרעיש בשקטו, האם לא יכול היה להתרחש בבבל של האמוראים? בתפיסתה אחד הטבע האנושי ואחד הגורל בחברה האנושית עם כל מרחק הזמנים וגודל התמורות.
‘מה שהיה’ קראה לאוסף קודם של סיפוריה. גם החיים בליטא, גם החיים ‘לעת עתה’ בין ליטא ובין ארץ־ישראל, גם יומו המופלא של הילד רמי בתל־אביב הצעירה – כולם ‘מה שהיה’, שהיה במציאות, שהיה בכליון־נפש, שהיה בחזון. ועל כן גם מה שהווה ומה שיהיה.
המספרת מביאה בראש הספר את הדברים המעטים של הילדה הרואה חנה בסיפור ‘פראדל’, כי ‘קטעי ההווי’ שקלטה היו לה אחר־כך ‘בבדידותה’ ל’מקור של שעשועים ונחמה'. נקוד על ונחמה. לא רק למשוררת, שעשתה את זוויתה זווית־ראייה למרחקים ולמעמקים, משמשים שעשועי הדמיון־לאחור, החיים שעל ‘יסורי הלב וחדוות הלב’ נעשו גבישים מתגוונים – סיפורי־חמד אלה – נחמה, אלא גם לנו, קוראיה מאהבה זה יותר מארבע עשרות שנים, הם נחמה: עוד יש עמנו, בתקופה עכוּרת־סגנון זו, כתיבה זכה כל־כך!
כ“ה בכסלו תשי”א
אשר ברש