לֹא גַּג, לֹא קִיר – וּמִפְתָּנִים יוֹחִילוּ,

רַגְלַי נֶעֱצָרוֹת – לָבוֹא מְזֻמָּנוֹת.

דְּלָתוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי, אוֹתִי יוֹבִילוּ:

דְּלָתוֹת שֶׁל־סְתָו בֶּחָרְפִּיּוּת מְוֻלָּנוֹת.

הָאַהֲבָה פֹּה עִרְסְלָה בְּרֹךְ הָעֶרֶשׂ,

בִּקְתּוֹת רַבּוֹת – דּוּמָם תִּמֵּר פֹּה עֲשָׁנָן.

הַאִם נֶחְלַץ מֶבָּט מִפֹּה, פְּלֵטָה־נִשְׁאֶרֶת,

הַעוֹד אֵי־שָׁם יְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת־מִכָּאן?

מַה בֶּצַע לִי בְּזוֹ זַכּוּת הַמְצֻלֶּלֶת

נוֹטְפָה בֶּחָרָבוֹת, בַּחֲרַכִּים הָאַפְלוּלִים,

וּמַה זּוֹרְעִי (אֶחָד לְעֵת־עַתָּה) – הָרוּחַ הַהוֹלֶלֶת –

יִזְרֶה מֵאַזְכָּרוֹת־הָאֲבֵלִים – –

ז’יטומיר – ראדוֹמיסל, 1921