המשתתפים 🔗
לוחמים:
ניקולאי (המפקד)
שרה
יוסף
יהודה
משהל’ה
לאה – אחותה של שרה
המשטרה היהודית:
ליזרסון (ראש המשטרה)
גרינר (סגנו)
שוטרים יהודים
יהודי הגיטו:
הסבל האדמוני
הפרוון
האם
המורה
הרופא
לוחמים אלמונים
מערכה א' 🔗
חדר קטן ודל באחד הגיטאות שבליטא. כמעט ואין בו רהיטים כלל. בעלות המסך, עוסקת שרה בבישול בפינת־החדר. בפינה אחרת יושבת לאה, מעוטפת בשמיכה ישנה.
שרה: לאה, לאה’לה, הביטי נא, האם הבחורים הולכים כבר?
לאה: (קמה באי־רצון וניגשת לחלון) עדיין לא, שרה. אין רואים איש.
שרה: כבר השעה מאוחרת. עוד מעט ויגיעו. רוצה הייתי שיהיו תפוחי־האדמה מוכנים, כשיגיעו החבריה. הם חוזרים מן העבודה עייפים עד מוות ורעבים כזאבים. ואת? אכלת משהו?
לאה: הניחי לי. אינני רעבה.
שרה: אבל, לאה יקירה…
לאה: הניחי לי. אין אני חשה רעב. ונחדל מן הדיבורים על אכילה. זה נמאס. פעמים נדמה לך, כי בעיני אנשי הגיטו שלנו, נצטמק העולם ונהפך לבולבוס קטן; לגרגיר אפונה שאפשר ללעסו.
שרה: למה את נרגזת, לאה? מה הפלא, שהרעב חולם על אכילה? זה טבעי. והרעב מציק, מציק מאד. וכי אין עיניך רואות?
לאה: איני נרגזת. אדרבא, אני שקטה מאוד. עיני פקוחות לרווחה. עיני רואות את העולם הזה בכל כיעורו.
שרה: שמעתי, כבר שמעתי זאת מפיך, אך לא כל העולם הוא כזה שאת רואה אותו.
לאה: ואת אומרת, כי אי־שם הרחק יש גם עולם אחר? יש מציאות אחרת?
שרה: וכי אפשר לחיות בלי מציאות כל שהיא?
לאה: אל תנסי בפעם המאה לשכנעני. אל תנסי להחזירני למוטב. יש לי דרך משלי ובה אני הולכת. יש לי פתרון משלי.
שרה: ומהו הפתרון? אולי, חס־ושלום…
לאה: לא, שרה, לא, פקחונת שלי. אל דאגה לחיי. אין בכיסי לא ציאן־קאלי ולא שום רעל אחר.
שרה: ובכן על מה בכל זאת את מדברת? שוב חולמת בהקיץ?
לאה: כן. כן שוב חולמת בהקיץ – מרצוני שלי, ואני כמו נרדמת וחולמת, חולמת, חולמת. עלי אפשר לומר שאני חולמת בתאבון, בתאוותנות.
שרה: אני שומעת דבר זה פעם בפעם, ואף על פי כן אין הוא מתחוור לי ביותר, לאה. אולי נפסיק שיחה זאת, אולי תאכלי משהו…
(הדלת נפתחת, ומופיע ראש פרוע ומלוכלך, פרצוף של נער כבן 17–16. לחדר מתפרץ משה’לה).
משה’לה: האם אני בביתו… האם אני בבית מספר 21?
שרה: וכשאדם נכנס לחדר זה אינו דין שיאמר שלום? מי אתה?
משה’לה: שלום, שלום ואפילו שלום־עליכם; מי אני? קודם תגידו לי, מי אתן?
שרה: משונה מאוד: באת לביתנו, ושואל מי אנחנו? וכי הזמינו אותך? הרי התפרצת.
משה’לה: לא אתן הזמנתן אותי, הזמין אותי… אך קודם כל ענו לי, אולי נתבלבלתי?…
שרה: על כל פנים, אתה נראה מבולבל למדי.
משה’לה: אך מובטחני שאני מכיר כל פינה בגיטו הזה.
שרה: התפרצת, ואינך מסביר, מה הביאך לכאן.
משה’לה: אני בטוח, שזהו בית מספר 21.
שרה: מישהו שלח אותך במיוחד לבית 21? ואם שלח, מי שלח? ולמה שלח?
משה’לה: לא שלחו אותי, הזמינו אותי…
לאה: ככה זה, שרה. אבא הזמין אותו.
שרה: הוא איננו. זה שהזמין אותך, איננו.
משה’לה: אבל היכן הוא?
שרה: מתי הזמין אותך? וכיצד? וסוף סוף, מי אתה?
משה’לה: לא אסתיר, – דוקא נקודה זו אינה בגדר סוד.
שרה: ומה כאן בגדר סוד?
משה’לה: אני הוא משה’לה, משה’לה קטינא, משה’לה השמנמון.
לאה: השומן אמנם ירד, אך הכינוי נשאר.
שרה: אך את מי אתה מחפש כאן?
משה’לה: יש לי משהו.
שרה: איזה משהו? למה אתה מדבר בשפת־חידות?
משה’לה: וכי מה את משערת בנפשך: עומדות לפני שתי בחורות, שאיני מכיר אותן ואיני יודע פשוט מי הן ומה טיבן…
לאה: מי הזמין אותך?
משה’לה: מי? מובן מי! המורה רובינשטיין.
שרה: אתה נראה לי מחוצף למדי, בחור. אבל…
לאה: אבל אבא הזמין אותו. הרי…
משה’לה: אני מוכרח לראות את המורה.
שרה: אתה מוכרח, אבל זה אי אפשר.
משה’לה: עכשיו את מדברת בשפת חידות. דבר אחד ברור לי, שאתן בנותיו של המורה, ושאין אני יכול לסחוב את החבילה הלוך וחזור, גם זה ברור לי, – ונדמה לי שאין לי ברירה, אלא…
שרה: יש לך ברירה להסתלק תיכף ומיד כלעומת שבאת.
לאה: והרי אבא שלנו…
משה’לה: אין לי ברירה. מה שהבאתי, בפקודת המורה הבאתי. ועל צד האמת, הוא גם אמר: אם לא תמצאני בבית, תמסור למישהו מבני־משפחתי, ועל אחת מכן גם שמעתי משהו. ובכן החלטתי (פותח את החבילה, שהחזיק כל הזמן בידו, ומוציא ממנה אקדח, שני רמוני יד, משהו בצורת לבנה ועוד דברים קטנים).
שרה: רימונים! רימוני־יד…
משה’לה: זוהי תשורתי לארגון הלוחמים, ממני ומחברי.
שרה: (פורשת מטפחת על הכלים) למה הבאת את כל אלה דוקא אלינו?
לאה: הרי הוא אמר…
משה’לה: ולהיכן אביא? המורה פקד עלי.
שרה: שוב אתה מדבר על אבא… הרי הוא איננו…
משה’לה: אבל הוא אמר, אם לא תמצאני בבית…
שרה: כבר שמעתי, אבל כלים כאלה… הרי אין אנחנו מכירים אותך…
משה’לה: אין דבר. אין פחד! בין כך ובין כך אין סודות מפנינו.
לאה: מפני מי אין סודות? מי אתם?
משה’לה: אנחנו יודעים את הכל. אפילו את השיר (מזמזם את שיר הפארטיזאנים) אפילו את הסיסמה (ניגש אל שרה ולוחש לה). ככה זה. מפנינו לא יוסתר דבר.
שרה: מי אתה? ובשם מי אתה מדבר?
משה’לה: בשם אירגון הלוחמים הצעירים. ארגון “נקמה”. ואני ראש הארגון. המפקד!
לאה: וממי מורכב ארגון הלוחמים הצעירים?
משה’לה: הננו ארבעה. מלבדי – עוד שני ילדים וילדה אחת. והיא זריזה כמו ילד. שד־משחת. כולם צעירים ממני 4–5 שנים.
שרה: ארגון כביר!
משה’לה: את לועגת? אין דבר! בארבעה אפשר לעשות גדולות ונצורות. יש ארבעה שהם יותר ממאה. יותר מגדוד חיילים.
לאה: וכיצד אתם מגלים סודות?
שרה: מנין לכם הכלים הללו?
משה’לה: על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. כיצד אנו מגלים את הסודות? הרי חברי הארגון ילדים הם. לא אנשים, אלא סתם פעוטות. בעיני המבוגרים – אין ואפס. וכמובן, מאתנו לא נזהרים, לא מסתירים, הרי אין אנו מבינים כלום, ואנחנו מתחכמים, – וכשאוחזים בקצה הזנב, מושכים ומושכים, מושכים ומושכים, עד שכל החתול בידינו. לכל חור אנו חודרים, לכל סדק. אם רוצים בנו ואם לא רוצים.
לאה: אבל אחותי שאלה על הכלים, מניין הם לכם?
משה’לה: האין אתן שואלות יותר מדי?
שרה: הרי את הכלים הבאת אלינו בעצמך.
משה’לה: אין דבר, זה רק בצחוק. יודע אני לפני מי אני עומד. אני יודע את הסודות שלכם ומותר לכם לדעת את הסודות שלנו. (בלחש) יש לנו מנהרה!
שרה ולאה: מנהרה? איפה?
משה’לה: איפה? לא אוכל לספר, בשום אופן! נשבענו שבועה קדושה, חמורה וחגיגית. ובכן, מהמנהרה שלנו אפשר לעבור לצד השני, וישר למחסנים. אנו יכולים להשיג מכל טוב. (בלחש) אולי את רוצה אריגים? או אפילו שקיק של סוכר?
שרה: רואה אני שאתה זריז יותר מדי.
משה’לה: יהודי… ובימינו… מוכרחים…
שרה: אצא ואכין מקום למנחתך. (יוצאת).
משה’לה: (אחרי הפסקה) ואת אינך משתתפת בכל הדברים?
לאה: אני? אני צועדת לי בשביל משלי…
משה’לה: לא אשאל, איפה הוא השביל, מהו, אבל הקשיבי, את… כן…
לאה: שמי לאה, פעם קראו לי לאה’לה, לאה’לה…
משה’לה: ובכן, הקשיבי, העלמה לאה.
לאה: (חוזרת ברצינות) “העלמה לאה”, “העלמה לאה”, כך עדיין לא קראוני.
משה’לה: לעניין המציתים שהבאתי…
לאה: מציתים? וכי מה יש להצית?
משה’לה: כנראה, שבדברים הללו אין את…
לאה: אמרתי, כי אין לי צורך במציתים…
משה’לה: אך הואילי למסור למחסנאי, – אני גם יודע את שמו…
לאה: אתה יודע את שמו?
משה’לה: שמו יהודה.
לאה: כן, שמו יהודה.
משה’לה: ובכן, תמסרי לו, ליהודה זה, שהמציתים עדינים מאוד ועלולים להתקלקל, אם יישמרו במקום שאינו יבש לחלוטין…
לאה: כן, מקום יבש לחלוטין. אך בגיטו שלנו אין מקום יבש לחלוטין. או דם בתוך בוץ, או בוץ בתוך דם.
משה’לה: אני מדבר ברצינות…
לאה: גם אני…
(נכנסת שרה, ואחריה יוסף).
יוסף: חברה שרה, העסק הוא ביש.
שרה: איזה עסק?
יוסף: שוב הפעם. אידל מיטן פידל.
שרה: מה אתה אומר?
לאה: יהודה?
יוסף: כן, והענין רציני מאוד.
לאה: דבר, דבר.
יוסף: הוא הולך, הולך ובא.
שרה: ובכן?
יוסף: בזה הרגע הוא הולך וקרב לשער. והוא עמוס.
לאה: בימים האחרונים הוא עמוס תמיד.
יוסף: והוא צולע על רגל שמאל.
שרה: אני מבינה. זה הקנה של המקלע. את גוף המקלע העביר אתמול.
משה’לה: לעזאזל, זוהי גבורה מיותרת. דרך המנהרה שלנו אפשר להעביר אפילו פיל קטן ולהכניס בו לו רק מקלע או חצי מקלע. למה לא התקשרו אתנו?
יוסף: מה ההבדל גוף המקלע או הקנה או כלי אחר. בשער מחפשים, ואין להעביר גרגיר. והורגים, בעד זנב של דג מלוח הורגים.
לאה: מה אתה סח; יוסף?
יוסף: את סיפור־המעשה סיפרתי, אך עצה אין בפי. (מתבונן במשה’לה) בחור, מה אתה עושה פה?
משה’לה: פה, לא כלום, אני הולך. אצא ואראה, מה נעשה שם על יד השער.
שרה: אתה מכיר את הנער?
יוסף: מכיר. לא מזמן היה ילד. הוא גדל, נעשה גם נער. כיום הוא…
לאה: מה יש לעשות? מה בענין יהודה?
שרה: לעכב את בואו אין לנו כל אפשרות. בשעה זו אין לנו כל קשר עם החוץ. אך יש לו מזל ליהודה. לא פעם יצא יבש מן המים.
יוסף: מזל היום, מזל מחר. וביום בהיר אחד…
שרה: וכי מה יועיל לנו, אם נתרגש? (מגישה לשולחן קערה ובה תפוחי אדמה) אולי נאכל משהו? (יוסף ושרה יושבים לשולחן. שניהם מביטים לקרן זוית שבה יושבת לאה) אולי, לאה? (לאה יושבת בעינים עצומות. אחרי כן מדברת כמתוך חלום).
לאה: לא, לא, יומו לא בא.
שרה: על מי את מדברת, אחותי?
לאה: (קמה וממשיכה) אני רואה, אני רואה אותו, הנה הוא, יהודה. אני רואה אותו, הוא הולך וקרב, הולך ובא. כן, כן. הוא הולך וקרב לשער. הוא צולע. אך צעדיו מדודים, שקולים ובטוחים. אני רואה אפילו את הצלקת הכחולה ליד עינו הימנית. אני מכירה גם את בגדיו המלוכלכים. את בגדי־העבודה שלו. אח, כמה הוא עייף! אני מכירה זאת בפניו. פניו שקטים מאוד, הוא הולך וצולע. עיניו כמעט עצומות מעייפות. הנה הוא, אצל השער. מתקרב למשמר. הנה הוא ליד השוטר הליטאי. מה זאת? (פוסעת כמה פסיעות לפניה) מהומה ברחוב. אנשים רצים. השוטר הליטאי פנה הצידה. פנה והלך לו. המשמר רץ, מכים את מישהו, מישהו נפל. והנה הוא. הנה יהודה. הנה הוא, הוא, הוא, הוא עבר את השער, עבר בשלום. (יוסף ושרה מביטים זה בפני זה בתמהון. לאה צונחת על הכסא. נכנס יהודה, עייף, מאובק וצולע).
שרה: אבל איך יהודה? איך עברת? איך הצלחת?
יהודה: (בכובד־פה) אני לא… לא… לא ידעתי. לא ידעתי, איך. כאשר ניגשתי לשער, כן, אמרתי לשער, היתה פתאום מהומה ליד השער. ילדים ידו אבנים זה בזה. הילדים התרוצצו, התגלגלו, אחד נפל לרגלי השוטר הליטאי, ואני בינתיים עברתי. השוטרים הרביצו, הכום מכות רצח. דם נשפך, דם.
יוסף: כנראה, התכשיט הזה וארגונו הפארטיזאני.
יהודה: איזה תכשיט? איזה ארגון?
שרה: בא אלינו נער, משה’לה שמו, והביא כלים.
יהודה: כלים? איזה כלים? היכן הכלים?
שרה: אמסרם לך אחר־כך.
יהודה: הייתי רוצה…
משה’לה: (מתפרץ לחדר. פניו כתומות דם, ועיניו צוהלות) נו, מה תגידו? זה היה עניין! זאת היתה חתיכת־עבודה! כשנכנסתי, היית חשדנית: קונספיראציה! זהירה היית כלפי. זהירות! ומה תגידי כעת?
לאה (ניגשת אליו, נוטלת את ראשו בידיה ונושקת לו על שתי עיניו)
משה’לה: (כובש את בכיו מגודל המבוכה) אבל זה… זה… קצת יותר מדי. זה כבר לא קרה לי מזמן. מיום ש… מיום שאמא… מתה… זה היה לפני חצי שנה כמעט. (הכל שותקים. יוצא יהודה, אחריו – לאה. ואחריהם – יוסף ומשה’לה. זמן־מה נשארת שרה יחידה. אחרי־כן מופיע בפתח ניקולאי: עומד ומסתכל. שרה משגיחה בו).
שרה: אתה? אתה, ניקולאי? מתי הגעת?
ניקולאי: זה עכשיו. זה עכשיו עברתי את השער. את כאן, והיכן לאה?
שרה: שמעת מה עבר על יהודה?
ניקולאי: לא שמעתי, אלא ראיתי. והיכן לאה?
שרה: יצאה עם יהודה.
ניקולאי: ככה… ענין יהודה נמשך, כנראה. רציתי לספר לה, שפגשתי ביער נערה אחת, הדומה לה מאוד, מאוד.
שרה: אולי פגשת גם אחת הדומה לי?
ניקולאי: לך? כל הנערות הפארטיזאניות ביער דומות לך. (ניגש, כאומר לחבק אותה). אח, כמה טוב ביער, כל־כך טוב.
שרה: ומתי נשמע ממך משהו?
ניקולאי: באמת, שרה… באמת נכנסתי להודיע, שתכנסי את החבריה.
שרה: מתי?
ניקולאי: מיד. הודיעי לעצמך, ליהודה וליוסף.
שרה: אולי תנוח מעט ונתכנס מחר?
ניקולאי: השעה דוחקת. יש לי להודיע משהו.
שרה: משהו מדאיג?
ניקולאי: אולי…
שרה: חשבתי, שתספר לי משהו סתם כך, ואולי לי וללאה…
ניקולאי: הייתי עושה זאת, וגם אעשה, כשתהיה השעה כשרה לכך.
שרה: אני הולכת. (מזמזמת) “ס’וועט נאָך קומען אונזער אויסגעבענקטע שעה”…
ניקולאי: (ממשיך) “ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!”…
שרה: אני הולכת (יוצאת).
(ניקולאי נגש אל השולחן. משעין ראשו על ידיו ונרדם. נכנסת לאה, הוא מתעורר)
לאה: העירותי אותך?
ניקולאי: לא, לא, יקירה. סתם ישבתי כך.
לאה: אני הולכת לפינתי לשכב…
ניקולאי: אולי תשבי קצת אתי.
לאה: אני אסתדר בפינתי, ואם תרצה תשב על ידי. (פונה לפינה ושוכבת, ניקולאי יושב על ידה).
לאה: אתה בא מן היער… מיער־ארנים.
ניקולאי: מנין לך זאת? האם ספרו לך?
לאה: אני מרגישה…
ניקולאי: איך? אולי בחוש הריח?
לאה: איני יודעת, אך אני מרגישה בחוש…
ניקולאי: טוב, שלגרמנים אין חושים כאלה.
לאה: למה אתה מדבר על גרמנים?
ניקולאי: ולמה לא אדבר? (שתיקה).
לאה: אני כה אוהבת יער… ירק היער, ריח העצים והעשב.
(נכנסת שרה).
שרה: על מה את מספרת? שוב מן החלומות שלך?
לאה: הוא בא מן היער.
שרה: (לניקולאי) סיפרת לה על היער?
ניקולאי: לא, לא סיפרתי כלום.
שרה: יהודה ויוסף ייכנסו עוד מעט.
ניקולאי: יפה. מיד ניגש לענין.
שרה: (ללאה) וגם הנער משה’לה.
לאה: כן, כן…
שרה: הוא יבוא ללון כאן… מתברר, כי אין לו מקום קבוע. הוא ישכב בפינתך.
לאה: יפה.
(ניקולאי ושרה יוצאים לחלקו השני של החדר).
ניקולאי: מה לה, ללאה?
שרה: מיום שאבא…
ניקולאי: שמעתי, שמעתי, כשרק עברתי את השער (נכנס משה’לה).
משה’לה: (לשרה) אם זה לא נוח, אני יכול להסתלק.
שרה: כשזה יהיה לא נוח, נסלק אותך, – לך לשם. (מראה על הפינה). ושכב לישון.
משה’לה: מסכים. (מתכנס בפינה ומסתדר).
ניקולאי: ומי הוא זה?
שרה: הילד שספרו לך עליו.
ניקולאי: זה חברה’מן, – הגיבור הצעיר.
שרה: בלי לעג: הילד, באמת, עשה גדולות.
ניקולאי: איני לועג, חלילה. לפי מה שסיפרו, הריהו ראוי באמת להתקרא גיבור…
משה’לה: (ללאה) שמעת? הם מדברים עלי, – אומרים שאני גיבור.
לאה: ואתה, מה אתה אומר?
משה’לה: הייתי רוצה לא להיות גיבור…
לאה: אלא מה?
משה’לה: סתם בן־אדם.
לאה: ואני יכולה להיות מה שאני רוצה, – רק לעצום את העיניים.
ניקולאי: (לשרה) מה קרה לאבא? אבל כיצד קרה הדבר?
שרה: באקציה האחרונה של הזקנים.
ניקולאי: היתה אקציה של זקנים? נפגשתי עם כמה חברים, ולא סיפרו לי.
שרה: מי שם לב ל“קטנות” כאלה? כן, קטנות… יומים לאחר שיצאת לדרך היתה אקציה של זקנים. לקחו כמאתים איש ואשה. האקציה נעשתה בסגנון הידוע לך.
ניקולאי: המשטרה היהודית?
שרה: היא־היא. שוטרים יהודים תפסו, חיטטו בכל פינות הגיטו, סחבו, ובמו ידיהם גם אסרו. לוקחים רק זקנים. רק זקנים. והיו כאלה שגם לא הסתירו את שמחתם. אם לוקחים זקנים, הרי סימן טוב לצעירים. היו גם בנים, שלא השתדלו הרבה לנסות ולהציל את אבא ואמא. היה מקרה אחד שנערה איבדה את עצמה לדעת מפני האקציה. ולאה? על לאה נדבר בפעם אחרת. בדרך־כלל, התיאוריה שלגרמנים דרושים כוחות־עבודה, ועל כן יחוסו על העובדים, ביחוד על המצטיינים בעבודה, – התיאוריה הזאת משתרשת במוחות.
ניקולאי: וקובה הוא נביא התיאוריה הזאת? הוא ראש משטרתנו? הוא שניצח על המלאכה?
שרה: כן, הוא ועוזרו המנוול. העוזר הזה, נדמה לי, יש לו גם הנאה בעבודתו.
ניקולאי: טיפוס מוזר הוא קובה ליזרסון זה. בטוח הוא כי מפעל לאומי חשוב הוא עושה. מציל מה שניתן להציל. אידיאליסט בעל מוח הפוך.
שרה: מספרים, כי אחרי שהוציאו את הזקנים מן הגיטו, – והפעם גם הובילום לא הרחק, לתעלת הטאנקים, – אחרי שחיסלו אותם, חזרו השוטרים היהודים באוטו גרמני צבאי, כולם שיכורים, ועברו ברחובות הגיטו, שרו וצווחו בקולי־קולות: “מיר האָבן אייך פריליך געמאַכט”…
ניקולאי: את קובה מכיר אני מילדותי. היה שכני לחצר. שיחקנו יחד. התגלגלנו באשפה, יחד למדנו בתלמוד־תורה ובבית־הספר העממי. אינני מבין. היה נער רגיל, לא מוכשר ביותר, אך חרוץ, אמביציוזי מאוד. לדעתי, טיפוס חיובי למדי.
שרה: ודאי, אין הוא מן הרמאים, המרמים את זולתם, אך כנראה, יודע לרמות את עצמו. אין הוא מעיז לפקוח עיניו ולהביט ישר אל מול הגורל היהודי, אל מול הבלתי נמנע. נו, אומר אתה, כי חרוץ הוא? אולי חרוץ יותר מדי, וגם אמביציוזי יתר על המידה. בידי הגרמנים – בובה ובגיטו – דיקטטור. הוא ואפסו עוד!
ניקולאי: ומה הוא יודע עלינו?
שרה: המעט שהוא יודע הרי זה יותר מדי. והרע הוא, שגם עוזרו המנוול יודע כל מה שבעל־הבית שלו יודע.
ניקולאי: והפועל־יוצא מזה? ההסקנו מסקנות מן העובדות?
שרה: לעת־עתה אין חשש, לא ילשינו. תחילה זלזלו, אחר־כך נבהלו קצת, ועכשיו הרי זה מאוחר מדי. אי־אפשר לבוא עכשיו ולספר לפון־מאנהוף, שבתוך הגיטו ישנו ארגון־לוחמים מפותח ומסונף. אם יספרו, – יתלו קודם כל את המספרים עצמם, או יכום עד שתפח רוחם, כעונש על הזנחה.
ניקולאי: דבריך חשובים לי מאוד. יש איזה ענין, וחוששני שנצטרך לעזרתו של קובה.
שרה: מה הענין?
ניקולאי: על כך נדבר אחרי כן. נו, ומה אומרים עלינו היהודים בינם לבין עצמם?
שרה: על כך יש לי לספר הרבה. כעת לא נספיק. הגיעה שעתך לספר לי, ואני אשמע.
ניקולאי: את הדברים הכלליים, הרשמיים, אמסור כאשר יבואו החבריה. אבל לך רוצה אני להקדים ולומר: מה יש לדבר? שם, ביער, חיים הפארטיזאנים חיים של ממש.
שרה: חיים של ממש? איזה חיים?
ניקולאי: ודאי, אין אלה חיים קלים. לעתים קר, וקר מאוד. ואין בגד ללבוש ואין לחם ללעוס. יש ומתהלכים שנים־שלושה ימים בלי אוכל. אך לא הקור ולא הרעב הם מן הדברים הרעים ביותר ביער. הרע ביותר הוא – החירורגיה. פרימיטיבית עד לזוועה. אך למטבע זו של חיים ביער יש גם צד שני. יש חושך, ויש אור. החשוב הוא, שלוחמים. לוחמים והורגים, הורגים גרמנים. נוקמים. ולפעמים יש שם לפארטיזאנים ערב, שהוא כולו שלהם. לפעמים, בלילה, מדליקים מדורה, יושבים מסביב לה, משוחחים. ולעתים מזדמנים לסעודה משותפת, לוגמים בצוותא, ואפילו שרים. ועוד איך שרים! ראיתי את החבריה גם בריקודים! נדמה היה עוד מעט יעקרו העצים ממקומותיהם ויצטרפו למעגל. וראיתי ביער עוד משהו, שלא פללתי לראות! הרבה נערות!
שרה: אולי תספר על הנערה ההיא.
ניקולאי: על איזו?
שרה: על זו שדומה ללאה.
ניקולאי: באמת דומה, דומה מאוד. אף על פי שרוסיה היא.
שרה: פארטיזאנית?
ניקולאי: כן, אך היחס אליה מיוחד. יחס של דאגה, של אהבה. למורת רוחה, בסתר ממנה, משתדלים הבחורים להוציאה מן הקרבות.
שרה: ככה? יחסנית! ובכן, יפה מאוד.
ניקולאי: וצריכה היית לשמוע את שירתה.
(שתיקה).
שרה: שרה יפה?
ניקולאי: אינה זמרת של אופירה, וקולה אינו חזק ביותר, אך יש בו איזו עריבות מיוחדת.
שרה: כך…
(שתיקה).
שרה: הולך מישהו.
ניקולאי: החבריה, כנראה.
(שרה ניגשת ופותחת את הדלת. נכנס שוטר יהודי).
שוטר: יש לי פתק.
שרה: ממי? למי?
שוטר: מראש־המשטרה. הזמנה.
שרה: למי?
שוטר: הכל מפורש בפתק. ועלי להביא תשובה.
ניקולאי: טוב. שרה, חתמי שקבלת את הפתק.
שוטר: אבל תשובה…
ניקולאי: אין אתה אחראי לתוכן התשובה, – זהו עניננו.
שרה: (מחפשת עפרון, השוטר מושיט לה. חותמת ומוסרת את הפתק לשוטר) זה הכל…
(השוטר יוצא. בלי שירגישו בכך מתגנב משה’לה ויוצא החוצה. הוא משאיר את המטה שאי אפשר להרגיש בהעדרו).
ניקולאי: פעם ראשונה?
שרה: מה ראשונה?
ניקולאי: מכתבי־ידידות אלה מאת מושלי־הגיטו היהודיים?
שרה: בכתב, ראשונה. אמנם, פגישות היו כבר, עם אחדים מאתנו, עם כל אחד לחוד. אך הזמנה חגיגית כל כך ובכתב, ולפי הכתובת “ועד החטיבה הלוחמת”…
ניקולאי: לשעה תשע, אם לא שגיתי?
שרה: לא שגית…
ניקולאי: ובפירוש כתוב שם שישלחו לנו גם ליווי…
שרה: בלי ליווי אין לעבור בלילה. עכ"פ באופן רשמי…
ניקולאי: ובאופן בלתי רשמי?
שרה: בשעת הצורך מתהלכים החברה כל הלילה.
ניקולאי: ואולי, טוב שקבלנו הזמנה…
שרה: מה הטוב שבדבר?
ניקולאי: ממילא היה ברצוני להתראות עם ליזרסון.
(נכנסים יהודה ויוסף).
יהודה: שלום, שלום, ניקולאי.
ניקולאי: (לוחץ את ידו) טוב לראותך, יהודה.
יוסף: ברוך הבא, ברוך הבא בשמי ובשם ארגון הלוחמים.
ניקולאי: דייני בברכה בשמך הפרטי… אני שמח.
יוסף: זה יפה מאוד מצדך, צנוע מאוד וחברי, וזה כבר לא ספרתי לך מעשיה.
ניקולאי: בימי העדרי מפה ודאי צברת לך מלאי חדש של בדיחות נאות?
שרה: הערב תוותר על סיפוריך.
יוסף: לאו דווקא. אין יהודי מוכן לוותר על בדיחה, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו. גם היום מתלוצצים היהודים ברחוב. ואין בכך כל רע.
שרה: לא אמרתי שזה רע. אך לא כדאי לבזבז זמן על דברי הבל.
יוסף: אך זה כבר לא סיפרתי לניקולאי…
ניקולאי: ספר, ספר. (לשרה) אם יתחיל סופו שיגמור.
שרה: יגמור ויתחיל מחדש.
ניקולאי: ואז נפסיק אותו…
יוסף: כבר עיבדת, רואה אני, את הטקטיקה לכל פרטיה…
ניקולאי: זה תפקידי.
יוסף: ובכן, אספר את האחרון־שבאחרונים. היום עבדתי בטעינת רכבת, ושמרו עלינו שני גרמנים. טוראי וגפרייטר. כל הזמן סיפרו בדיחות וצחקו…
שרה: (לניקולאי) השמת לב, שהגרמנים – עיניהם אינן צוחקות לעולם? צוחק האף, צוחק הפה, החזה, הבטן, העיניים נשארות בלי ביטוי.
ניקולאי: אם כן, רוצה אתה להעשירנו באוצרות יפת. מקור חדש מצאת לך…
יוסף: אין דבר, אין דבר. ובכן, שואל האחד את חברו: “מה הדמיון בין שוטר ובין שטר בן מאה מארק?” והלה משיב: “שניהם ירוקים, על שניהם יש מספר, ושניהם אינם מצויים בשעה שהנך נצרך להם ביותר”.
ניקולאי: זה שאל וזה השיב?
יוסף: כן, כפי הנראה, עשו הרבה תרגילים כאלה…
ניקולאי: וזה היה מצחיק?
יוסף: הם צחקו.
שרה: אפשר, אולי, לגשת לענין?
יוסף: אבל, חבריה, את העיקר, שאירע לי היום, לא סיפרתי.
שרה: עוד מעשיה…
יוסף: מילא, כאילו איני מסוגל לספר אלא מעשיות בלבד. ובכן: העבירו היום שבויים רוסים והספקתי לגלגל עמהם שיחה…
שרה: איך זה היה? מה סיפרו?
יוסף: אולי אחר־כך? אחרי שתגמור את העניינים המעשיים.
ניקולאי: אל תשתטה… ספר…
יוסף: הם היו בקרונות־משא, כרגיל, דחוקים וצפופים.
שרה: זה ידוע…
יוסף: אולי יודעת את את הכל, ואין צורך בכל הסיפור?
ניקולאי: המשך…
יוסף: הצלחנו לסדר בשבילם ארגז של שימורים… היה זה בדיוק בשעה שפרקנו קופסאות…
יהודה: זה בסדר, זה בסדר גמור…
יוסף: החמורים הללו, הם שומרים עלינו שלא נוציא משטח תחנת־הרכבת…
ניקולאי: המשך.
יוסף: זרקתי ארגז לתוך אחד הקרונות, והנה הציץ משם פרצוף סימפאטי של בחור צעיר, בלונדיני, בעל חוטם סולד – קומסומולאי טיפוסי – הסתכל בארגז והסתכל בי לאמור: “זאת היא ליריקה!” נדהמתי: “מדוע דווקא ליריקה?” וענה לי: “אילו תפסוך בשעת מעשה, היו פושטים את העור מעליך”… “אני יודע” – עניתי – “ועל כן – אמר – יש משהו לירי!”. כשעברתי אחר כך שנית ליד הקרון התבונן סביב, וכשראה שאין גרמנים, הושיט לי דף מלוכלך, ועליו שיר: “גם כאן על הליריקה”… רציתי לשאול משהו, אך המקום נתחמם פתאום: מרחוק צץ הגפרייטר, והסתלקתי.
שרה: ואלו הן כל החדשות מן החזית שהוצאת מפיו?
יוסף: מה אוכל לעשות, אם אינך מתעניינת בליריקה.
שרה: מילא…
שרה: עלינו ללכת לראש־המשטרה. קבלנו הזמנה קולקטיבית מליזרסון, מקובה…
יוסף: באיזה ענין?
(בשעת שיחתם ניגש יהודה אל פינתה של לאה, נרכן ומכסה אותה. שרה מתקרבת אל ניקולאי ומרמזת לו רמיזת מבט כלפי יהודה ולאה).
ניקולאי: מה שאלת? באיזה עניין? הדבר לא פורש בהזמנה. אך מילא, נשמע שם – במשרד המשטרה – יודיעו לנו. יהודה, גש הנה ושב עמנו, (לשרה) שבי גם את (כולם מלבד ניקולאי יושבים. הוא מהלך על פני החדר ונעצר חליפות) ובכן, אפתח.
יוסף: מה תפתח? האמת היא שמן היער שלחו בשבילנו על ידך בקבוקון יי"ש? שי מלוחמי היערות ללוחמי הגיטו! זה כבר לא לגמתי לגימה של ממש. באמת, תפתח את הבקבוקון?
ניקולאי: אפתח, אך בענין אחר…
יוסף: ובכן, מכחיש את קיום הבקבוקון?
ניקולאי: איני מאשר ואיני מכחיש. רוצה אני לדבר בעניינים יותר חשובים…
יוסף: קשה לחיות בתוך קהל של כבדי־ראש… אני שומר לי את הזכות לשאילתה. הבקבוקון גם הוא עניין חשוב למדי.
ניקולאי: אין איש שולל ממך שום זכות. רצוני, לא רק להשמיע לכם, אלא גם לשמוע מכם.
יוסף: מה, דרך משל, רוצה היית לשמוע מאתנו?
ניקולאי: דרך־משל, בענין הכלים, ענייני הנשק, ענין הכנת החומר…
יהודה: אני מוכן, בידי כל הרשימות.
ניקולאי: אך אני אתחיל, ואתה אחרי. וישר לעניין. ובכן, ביער נפגשתי עם צנחנים רוסים.
יוסף: איזו פגישה מפוארת – יש לומר! – ודאי צנחו לכבודך? בעצם, היה זה ידוע מראש: הרי הלכת למפקדת הפארטיזאנים…
ניקולאי: סבלנות, רבותי!
שרה: למה אתה אומר, “סבלנות רבותי?” אמור: “סבלנות, יוסף”. הוא לבדו מפריע.
יוסף: סותמים פה לאדם. נו, מילא, אני שותק, אך בכל־זאת, מה גודלה של אותה קבוצת הצנחנים?
ניקולאי: לא בעניין זה…
יוסף: סוד צבאי?
ניקולאי: קבל פקודה מפי: אל תפריע בשטויותיך!
יוסף: אסור לשאול?
ניקולאי: מותר, וגם נחוץ, – אבל לעניין. לא הייתי מגביל אותך, אך זמננו מוגבל.
יוסף: מה שייך מוגבל? חשבנו לשבת כל הלילה. אפשר שגם זה לא לעניין?
ניקולאי: זה לעניין, ובסדר גמור, אבל, כאמור, הזמינו אותנו לראש־המשטרה, ולי יש עניין גם אליו.
שרה: אולי תגיד, מהו העניין.
ניקולאי: לא ברור, כמה זמן יידרש לביקור. אני ממשיך. באתי בדברים עם קצין־הצנחנים. בתחילת המשא־והמתן התחיל להמטיר פקודות, בלי שעמד על מצבנו, בלי שנתן לי אפשרות להסביר לו משהו.
יוסף: שמח אני, שסוף־סוף היית גם אתה פעם אחת במצבי.
ניקולאי: ובכן, כשהצלחתי לגלגל עמו שיחה – לא מעט עזרה בכך הטיפה המרה, – גם אז נתקשה שעה ארוכה להבין את עמדתנו וניסה לשכנע אותי, כי העיקר הוא להכות בגרמנים – להרבות את חלליהם ולסכל את תכניותיהם. כי את הגיטו אין להציל ממילא. ועוד ועוד. וכל מה שאמרתי לו, פשוט, לא נלקט למוחו, נכנס בזו ויצא בזו.
שרה: כדי שדבר זה ייכנס למוחו של מישהו – צריך אותו מישהו להכנס לתוך עורנו. ואין זה פשוט כל כך.
ניקולאי: אבל רווח והצלה עמדו לנו ממקום אחר לגמרי. לא נתכוונתי להתפאר לפניו בהישגינו, אך בדרך־שיגרה החלטתי למסור לו דין־וחשבון על פעולותינו. ראפורט שכתבתי להזדמנות זו.
יוסף: פעולותינו! וכי מה היה שם בראפורט שלך?
ניקולאי: לא הוספתי אפילו נופך אחד, ואף על פי כן נצטרפה רשימה ארוכה ונכבדת למדי: הרכבת שהורדנו מן הפסים, התותחים האנטי־טאנקיים שקלקלו אנשי קבוצת יהודה, הסאבוטז’ה במחסנים של קבוצת יוסף, עזרה לשבויים – ארגון בריחתם. לאושרי, הסתובבו ביער, בין הפארטיזאנים, 8–7 קליינטים שלנו. גניבות של חלקי מכונות חשובות, השמדת משלוח־מנות לחגים, בלבולי מכתבים. ודווקא על הנקודות האחרונות עמד מרז’קין, – זה שמו, – בשימת לב מיוחדת. הוא אמר, כי דבר זה מפיל את המוראל, מדכדך את הנפש. הוארה לו עמדתנו באור אחר לגמרי, ולסוף הסכים והודה כי אמנם זהו שרות פארטיזאני מיוחד במינו.
שרה: סוף־סוף הכיר בנו מישהו.
ניקולאי: אין זה סתם מישהו. נשדרה באלחוט שאלה עם המלצה ונתקבל אשור מאת המפקדה הפארטיזאנית במוסקבה.
יהודה: גם במוסקבה יודעים עלינו?
ניקולאי: גם במוסקבה. בשטאב הראשי של הפארטיזאנים. ומעניין הדבר, כי אחרי השיחות הפורמאליות, כשנזדמנו לשבת־אחים, ללגימה כדת וזלילה כדין, פתח ואמר לי, – ואני מוסר את דבריו כמעט מילה במילה: “אתה יודע, – פתח ואמר, – אתה, ניקולאי, הורדת אותנו בדרגה”. “את מי הורדתי בדרגה”? – שאלתי, – “את מי? אותנו, את הצנחנים”, – ענה לי. – “כל הכבוד לצנחנים”, – ניסיתי להתווכח עמו, אך הוא המשיך: – “דע, ניקולאי, תמיד חשבתי שאנו הצנחנים עושים במלחמה זו את הדבר הנועז ביותר, אבל רואה אני, כי לכם השיא”, והוסיף: “אני לוחם ותיק אני, לחמתי ביאפנים, לחמתי בפינים, אני לוחם בגרמנים מיום־המלחמה הראשון, צנחתי בעורף האויב זו הפעם השלישית, – אך לחיות ולהתגושש בתוך מסגרת־אבל שחורה? קשה להבין איך יכולים אנשים, איך יכולים הם מרצונם הטוב ללחום ללא תקוה. לחיות בתוך מודעות־אבל של עצמם… וכל זה רק משום שהמסגרת משותפת לעוד אלפים רבים”…
שרה: מעניין, כי איש, הרחוק מאתנו כל כך, מצא ביטוי נכון כל כך. דבריו ממצים את מצבנו. הננו חיים, באמת, כבתוך מודעות־אבל.
ניקולאי: עניתי לו, כי לנו חשובה גם הכתובת שתהא כתובה במודעת־אבל זו, חשוב לנו תוכן של הניקרולוג. הסברתי לו כי לנו, כלומר לעמנו, חשוב הדבר, כי יהיה כתוב באותו ניקרולוג, שהגיטו גם לחם. גם התנגד.
יוסף: אילוזיה! כמה אנחנו? קומץ. לא הגיטו, ולא רוב הגיטו, אף לא חלק חשוב ממנו.
ניקולאי: למה לא חשוב? הננו חלק חשוב מאוד מן הגיטו. הננו קומץ העושה את מעשה הכל. הננו שליחי הכלל כולו.
יוסף: מי שלח את השליחים הללו? מעצמם הלכו.
ניקולאי: לא מעצמם. עמם שלחם, דברי־ימי העם! החשמונאים שהיו בעם הזה, כלום רוב מניינו היו, ולא קומץ קטן? ביאליק היה בעם הזה, וכי לא יחידי היה? ובכל זאת, דברו – דבר העם כולו היה. וזה טרומפלדור, האם לא בו, ובחבריו נתגלמה רוח הגבורה של עמנו? האמת, לאו דווקא על כתפי הכל היא נשאת. יש וקומץ קטן מגלם את האמת הגדולה.
יהודה: ומה בעניין הכלים? מה השגת בענייני־נשק?
ניקולאי: כן, השאלה מובנת… הבטיחו גם כלים, גם ניתן לי קשר לעיר, לצד ההוא של העיר, לצד הארי, אל המחתרת הגויית.
שרה: הספקת לקחת דברים גם עמהם?
ניקולאי: כאן קבור הכלב! בעיר נאסר גוי אחד זקן.
יוסף: שמענו גם שמענו את שמו…
ניקולאי: שמו ניקולאיבסקי…
יוסף: אך מה לו ולנו?
ניקולאי: הוא האיש שהוצרך לקשר בינינו ובין המחתרת.
יוסף: לשם מה?
ניקולאי: לשם השגת הנשק…
יהודה: הנשק?…
שרה: אבל מה הוא יודע?
ניקולאי: הוא מכירני פנים אל פנים, הוא יודע את תפקידי, מכיר לא את שמי, אלא את הכינוי.
–1: ומה בכך… החושש אתה שיספר?
ניקולאי: יענוהו עינויי גיהינום. מעטים, מעטים מאוד האנשים העומדים בעינויים כאלה. ויש לי יסוד לשער, שהוא כבר דיבר. סיפר משהו.
יהודה: דיבר? לעזאזל…
ניקולאי: אל תדון את חברך. עינויים כאלה… מעטים הגיבורים… חשבתי לגשת לליזרסון.
יוסף: אך מה זה שייך לביקור אצל ליזרסון?
ניק: אני בטוח, כי הגרמנים ינסו למצאנו בעזרת המשטרה היהודית.
שרה: בעזרתם, דווקא?
ניקולאי: אין להם ברירה…
יוסף: ואתה רוצה ללכת אליו…
שרה: הרי הם הזמינונו.
ניקולאי: אולי בעניין זה. אולי רוצה הוא להזהיר?
יהודה: וכיוון שנאסר אותו זקן, איך יגיע אלינו הנשק?
ניקולאי: אצטרך לחפש קשר אחר.
יוסף: יש לי שאלה.
ניקולאי: שאל.
יוסף: אך הפעם שאלה רצינית. הבאמת לוחמים ביערות על־פי תכנית, ויש שם פיקוד מתאים, וציוד מתאים, וקשר לתכניות הכלליות?…
שרה: למה אתה מתכוון?
יוסף: הרי ייתכן, שהשכל הישר מחייב ש…
שרה: שנברח? שנעזוב את הגיטו לגורלו?
יוסף: וכי יש בכוחנו לשנות משהו בגורלו? וכי גם אלה שיכולים להנצל צריכים ללכת לאיבוד? למי זה יועיל? את מי זה יציל?
ניקולאי: ובדברי הימים ייכתב, כי היהודים, כל היהודים, כולם עד אחד הלכו לטבח? כצאן? כעדר?
יוסף: אבל אנחנו לא נהיה כצאן, אנו נילחם ביער…
שרה: ביער נהיה סתם קבוצה של פארטיזאנים בין שאר פארטיזאנים – כאן הננו הגיטו, הננו חלק מן העם הזה, אנו יהודי הגיטו… דבר שהם רוצים אותו בסתר לבם, בחשאי, נעשה אנחנו בגלוי.
ניקולאי: רגע, חבריה, רגע אחד! הרי אין זה עומד עכשיו על סדר היום. מה הדיבורים האלה?
יוסף: ואני דורש להעמיד את שאלה הזאת על סדר היום. ודווקא עכשיו.
שרה: (מתפרצת) החושב אתה, כי אני, שרה, רוצה להרקב כאן חיים? כי אני, שרה, רוצה להתהלך במספר על צווארי, ככלבה מצורעת? כי אני, או יהודה, או מישהו אחר מאתנו, איננו יודעים להבדיל בין טוב ורע, אינם יודעים ואינם מרגישים כמה יפה ליפול בקרב גלוי, פנים־אל־פנים מול אויב, בין שדות ויערות, ללחום מלחמת תנופה בנשק ביד? אך אנו המעט, היחידים, היכולים לקבוע את אשר ייכתב בניקרולוג, באותן שורות הניקרולוג, אשר יסופר, על קצו של הגיטו, שהוא לחם, שהוא בכל זאת לחם, ולא היה שה לטבחה, ואפילו עלובה המלחמה, נלעגת מאוד, אך לחם. ולא נשבעת על כך? התפר את שבועתך?
יוסף: שטויות. וכי על עצמי אני מדבר? על גורלי הפרטי? על החלטת יחיד, או יחידים אחדים? רציתי שהעניין מעיקרו יועמד לדיון, רציתי שנדון בטאקטיקה של הארגון, ואשר יוחלט יוחלט גם בשבילי. לא על עצמי דיברתי.
ניקולאי: בשם ארגוננו נתתי את התשובה, התשובה היחידה שיכולתי לתת. בשמי, בשמך יוסף, בשם יהודה, בשם שרה ובשם כל הלוחמים… אחרי הקרב, כתוצאה מן הקרב, אם יישאר מישהו, ואם לא תהיה ברירה, – נלך ליער. זהו. ובכן, מסרתי את הדו"ח שלי בקווים כלליים, ועכשיו אסכם: הננו חלק מן הכוח העולמי והבין־לאומי, חלק של התנועה הפארטיזאנית, המשתפת פעולה עם הצבא האדום במלחמתו נגד הפאשיזם, נגד גרמניה של היטלר. ותקוותי שנוּכר בתור שכאלה.
יוסף: אתה מדבר כבר בלשון רשמית.
ניקולאי: דברים רשמיים – לשון רשמית יפה להם. ובכן, מטעם המפקדה הפארטיזאנית נתקבלו פקודות ותפקידים. אגב, התפקיד הראשון, הנוסף על הפעולה השוטפת, הוא – אינפורמציה על כל העובר במסילת־הברזל. צבא, ציוד, הספקה.
יוסף: זה נפלא. אַ שטיקל אַרבייט בשבילי.
(נכנס שוטר, דופק על הדלת. לאה יושבת על מצעה).
שוטר: יהודים, הגיע הליווי.
ניקולאי: הקדמתם לבוא. עוד יש זמן (מסתכל בשעון).
שוטר: ביקשו להקדים.
ניקולאי: (מתבונן בחבריו) אין דבר, לא נעכב את הליווי, נקדים קצת. שרה. את נשארת. יוסף ויהודה הולכים אתי.
(לאה מקשיבה ומתקרבת למשוחחים).
יוסף: אני מניח לעצמי את הזכות לעורר אחרי שנחזור את שאלת הבקבוקון המסתורי, שלא הוכחש ולא אושר.
שרה: (לשוטר) ילוו אותם גם בחזירתם?
שוטר: אין זה ענייני, אך משער אני, שכן, הרי לא ילונו שם.
שרה: (לחברים המתכוננים) להתראות בחורים. מהרו לחזור.
ניקולאי: נשתדל. להתראות.
(פונים לצאת, לאה ניגשת ובתנועת יד עוצרת אותם).
לאה: רגע, רגע…
שרה: מה לך, לאה? למה קמת?
לאה: הרי יודעת את, שרה, כי מנהג היה בבית הזה, שהנהיגו אבא, שלפני יציאה לדרך רחוקה היו בני הבית יושבים רגע ושותקים.
שרה: ולמה לך פתאום?
ניקולאי (נותן אות. כולם יושבים. השוטר מוסיף לעמוד).
לאה: שב גם אתה, שוטר! (השוטר יושב, עוברות שתי דקות בשתיקה, ניקולאי קם).
ניקולאי: נו חבריה, לדרך.
(מסך)
מערכה ב' 🔗
משרד המשטרה היהודית. חדר רשמי – שולחן ארוך, כסאות. לייזרסון מתהלך על פני החדר, מבקש פעם בפעם לשבת, אך מהסס, וחוזר ומתהלך. נכנס גרינר, מצדיע, ניגש אל כסאו של לייזרסון ויושב. זמן מה שותקים שניהם.
לייזרסון: תשובה? התשובה הגיעה? ענו?
גרינר: לפני כחצי־שעה.
לייזרסון: ככה, ולא ראית צורך להודיע?
גרינר: מיד, כשנתקבלה התשובה, שלחתי את השומר לשער, ואחרי שיצא מלפני, נמלכתי בדעתי ויצאתי גם אני.
לייזרסון: לשם מה?
גרינר: לבדוק, אם נעשו הסידורים כהלכה. כאשר ציוית עלי. כל פקודה לא רק למסור, אלא גם לבדוק, אם הוצאה לפועל, ואיך הוצאה לפועל.
לייזרסון: אבל עדיין לא אמרת לי כלום על תוכן התשובה? מה ענו? שיבואו?
גרינר: בפתק היה אישור על קבלת ההזמנה. הנה (מושיט את הפתק, קובה קורא).
לייזרסון: תשובה דיפלומאטית.
גרינר: אין דבר, זהו ארגון דימוקראטי; תחילה יערכו ישיבה כדת וכדין. שום דבר, כנראה, אינו מסתדר אצלם בלי ישיבות. אין איש מקנח את חוטמו, בלי התיעצות, מחשש עבירה על דמוקרטיה. יתאספו, ידונו ויחליטו לבוא, – זה ברור.
לייזרסון: יבואו, בכך אני בטוח.
גרינר: הצעתי היתה פשוטה יותר.
לייזרסון: אתה ידוע בפשטנותך. אמרתי לך, אם נלך אליהם, – נוכרח ללכת בכוח רב, והתוצאה יכולה להיות רק שפיכות־דמים.
גרינר: אתה באמת חס על מעט הדם?
לייזרסון: שאתה לא חס גם על הרבה דם – ידוע לי. אותך אני מכיר. אתה קצב, ותו לא. אך במקרה זה העניין הוא לא במעט הדם שיכול להישפך, באחד או שניים שייפלו, – אלא, בזה, שההתנגשות בינינו לבינם עלולה לגלות לגרמנים את כל העניין.
גרינר: מה לגלות? איזה עניין?
לייזרסון: עניין קיומו של ארגון־הלוחמים בתוך הגיטו.
גרינר: סוף־סוף ייוודע הדבר לגרמנים – אם לא מפיך, הרי מפי אחרים, מפי או מפיו של מי שהוא אחר, – ואם לא עכשיו, הרי בהזדמנות אחרת.
לייזרסון: לך, על כל פנים, לא כדאי העסק. אפילו אם תודיע, הרי אתה עצמך לא תיוושע. או הגרמנים או הבחורים יעשו לך (עושה תנועה של שחיטה).
גרינר: מוטב שידעו מפי, ולא מן הצד.
לייזרסון: נבהלת?
גרינר: לא, לא. אני מקווה, שבכל מצב, יהיה אשר יהיה, אספיק להסתלק. אצא יבש. (פאוזה) בינתיים שלחתי את הליווי, למה לאבד זמן?
לייזרסון: בסדר.
גרינר: בסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה – אלא לחסל את כל החבורה הזאת. את כולם, עד האחרון והאחרונה.
לייזרסון: הם טובי־אנשינו. אין אני יודע את מספרם המדויק, אבל הם חבורה… הם חברה.
גרינר: ומה בכך, חבורה או לא חבורה, הם יפילו את כל בנין־הקלפים שלך.
לייזרסון: בנין קלפים שלי?
גרינר: הם יקלקלו לך את כל המישחק.
לייזרסון: יקלקלו לי את המישחק?
גרינר: את מפעל חייך, כפי שאתה מכנה זאת: לקיים את הגיטו כגוש של אנשים עובדים. לא תוכל לעמוד בכך, אם בתוך גוש־העובדים הזה יתפתח גידול מסוכן כזה.
לייזרסון: ניקולאי זה, שפון־מאנהוף דורש שיתייצב לפניו, הוא חברי מילדות. היה נער מוכשר מאוד…
גרינר: ניקולאי… שם מוזר בשביל יהודי.
לייזרסון: ניקולאי הרי זה כינויו לצרכי־הארגון. שמו הוא יוסי, כלומר בילדותו קראוהו יוסי, – כיום הוא יוסף..
גרינר: ומניין לך שהכוונה היא דווקא לחברך זה? אולי מתכוונים למישהו אחר מהם?
לייזרסון: אני בטוח, שהוא הוא המפקד. הוא נולד להיות המפקד…
גרינר: מילדותו ועד היום יכול היה להשתנות…
לייזרסון: אני בטוח. וגם התאור מתאים בדיוק…
גרינר: זה כבר עניין אחר.
לייזרסון: ולי חבל… בחור כזה…
גרינר: זמננו אינו זמן לסנטימנטליות…
לייזרסון: בעניין ניקולאי אין לנו ברירה. אם מכירים הגרמנים את שמו ויודעים משהו על תפקידו, – הרי לא תהא לו ברירה אלא להתיצב מרצונו – אם יסרב ולא נשיגהו, יחרב הגיטו עד היסוד, אבן על אבן לא תשאר, וכל עמלי יעלה בתוהו.
גרינר: מעצמו ילך, או בקצת דחיפה מאחור, – מה ההבדל? אין לדרוש משום אדם, שילך מרצונו לקבינט של “הבתולה”. אגב, יודע אני איך נודע שמו של ניקולאי לפון־מאנהוף. בקאבינט “הבתולה” טפלו בגוי אחד זקן מאלה הותיקים, טפלו בו זמן רב, “הבתולה” בעצמו היה באותו מעמד. נו, לבסוף פתחו את פיו…
לייזרסון: “הבתולה” הוא בעל מקצוע…
גרינר: גאון במקצועו…
לייזרסון: אצלו גם אבן תדבר (נכנס שוטר).
השוטר: הם באים.
לייזרסון: הכנס!
(השוטר יוצא ופותח את הדלת, נכנסים יוסף, יהודה, ניקולאי. לפני כניסתם יושב לייזרסון על כסאו, בכניסתם הוא קם והולך לקראתם).
לייזרסון: ברוכים הבאים!
(יהודה ויוסף מסיחים ביניהם).
יוסף: אני מוכרח לגמור לספר לך על זה…
יהודה: על המגמגם ועל אוקוצ…
יוסף: כן על אוטוצקין…
לייזרסון: (רוצה להפסיק) בבקשה לשבת.
(ניקולאי יושב).
יוסף: (ללייזרסון) תיכף… (ליהודה) הוא מגמגם הרבה יותר ממך.
יהודה: די לו לאדם גם כשהוא מגמגם כמוני.
יוסף: אבל ההוא הרבה יותר. הוא היה אומר: אין… ז..ה פ..לא, שאני מיטיב להשיב תשובה כהלכה… עד שאגיד, יש לי זמן לחשוב קצת.
יהודה: באמת זה יפה.
לייזרסון: (בנימה אירונית) אדוני גמר?
יוסף: גמרתי.
לייזרסון: אבקש לשבת. (יושבים).
גרינר: באתם בלי העלמה? הרי גם היא שייכת….
ניקולאי: החלטתי, שנבוא שלושתנו.
גרינר: אין דבר. שלושתכם מספיקים. מספיקים בהחלט. ובאמת טוב עשיתם שלא הטרחתם את העלמה.
לייזרסון: אבקשכם לשבת. ובכל זאת, נזמין גם את העלמה.
ניקולאי: לשם מה?
לייזרסון: אם כבר באתם, רוצה שאני שכולכם תהיו נוכחים…
ניקולאי: טרחה לבטלה, אך לא איכפת לי, אם אתה מעונין דוקא…
לייזרסון: ברשותך האדיבה… (פונה לגרינר) צא בבקשה וקרא לשוטר.
גרינר: יש לי סידור אתם (דופק שלוש פעמים יד על יד. נכנס שוטר ופונה לגרינר).
השוטר: כן, מה עלי לעשות…?
יוסף: טכניקה משוכללת, כמעט גרמנית…
גרינר: (לשוטר) אתה הוא שהלכת להביא את האדונים הללו?…
השוטר: אני…
לייזרסון: גש עוד הפעם לאותה דירה והודיע, שגם הגברת השייכת לחבורה הזאת צריכה לבוא לכאן.
השוטר: לפקודתך, אדוני… (יוצא).
יוסף: איני מבין, בכל זאת…
יהודה: גם אני…
ניקולאי: עוד מעט ונבין…
לייזרסון: רבותי…
יוסף: סיטואציה פיקנטית.
לייזרסון: מה אמרת?
יוסף: אמרתי: כנוס מעניין עד למאוד, – שתי ממשלות הגיטו: הממשלה הממונה והרשמית והממשלה החשאית…
גרינר: הפלגתם הרחק, הרחק יותר מדי, מוחזקים אתם בעיני עצמכם ממשלה, שלטון!…
יוסף: אם אתם ממשלה, הרי אין בכך שום כבוד.
ניקולאי: הנח, אל תכנס בוויכוח.
יוסף: כדבריך.
לייזרסון: רציתי לשוחח עמכם על מצב מסויים שנתהווה בגיטו…
יהודה: איך אמרת: “מצב מסויים בגיטו”?
ניקולאי: ונקראנו הנה ליעצך בעניין המצב המסויים הזה?
גרינר: אין כאן עניין של עצות.
לייזרסון: שתוק, גרינר, אני המדבר. אקדים כמה מלים: ידוע לכם העמל הרב שהשקעתי למען הקיום והקימום…
יהודה: ידוע לנו גם הדם הרב שנשפך בתקופה זו…
ניקולאי: בקשתי שלא להתווכח, נשמע בסבלנות את דבריו של קובה, כלומר, של מר לייזרסון.
לייזרסון: איני מגיב על הערתו של החבר… באמת, אין לי הכבוד לדעת את שמו…
ניקולאי: שמו יהודה.
לייזרסון: תודה, תודה, החבר יהודה. אין זה לפי כבודי להגיב. אני אמשיך…
יוסף: איני מבין, בעצם, לשם מה הזמינו אותנו? לשמוע הרצאה חשובה זו על התועלת שבהשמדת היהודים. כבר שמענו…
ניקולאי: יוסף, הרי בקשתיך…
יוסף: אך רוצה אני סוף־סוף לדעת, מה אנו עושים כאן? לפחות, מה אני עושה כאן? מה לכהן בבית־הקברות?
גרינר: לשם מה הרמזים על בית־קברות? על כך ודאי לא ידובר כאן.
ניקולאי: יוסף ויהודה! אני דורש מכם התאפקות ושקט.
לייזרסון: ובכן אמשיך. אני מבין, שגם אצלכם יש סדר מסויים, מינימום של משמעת, – ואם המפקד דורש מכם…
יהודה: מניין לך, מי בינינו המפקד?
לייזרסון: גם אלמלא ידעתי, יכול הייתי להבחין על פי הטון, על פי ההתנהגות. אך אנו גם יודעים הרבה יותר מכפי שאתם משערים (פונה ליהודה) יודעים אנו אפילו מי מטפל בנשק.
יהודה: אפשר מאוד, ייתכן מאוד. הכל יכול להיות.
גרינר: אתה הגבר…
יהודה: אינני מכחיש ואינני מאשר. אתה אמרת, סימן שאתה יודע.
יוסף: והיה זה יפה לבריאותך אילו ידעת פחות.
גרינר: זה איום?
לייזרסון: אבל, שתוק, גרינר. אני אמשיך.
ניקולאי: דבר, לא נפריע לך.
לייזרסון: יכול אני לוותר על ההקדמה; אני בטוח בצידקת גישתי. אני אדגים את הנחותי בשפת מספרים ובלשון של עובדות, יש בגיטו כ־3,000 עובדים מועילים ומומחים במלוא מובן המלה: בעלי מקצוע, חזקים, צעירים, בריאים ומוכשרים, – ואגיד בשבחם: גם חרוצים, – הם תקוות הגיטו, הם עוגן הצלתו, – סביבם מאורגנים ומסודרים פי שמונה, פי עשרה, עוד עשרים אלף יהודים ולמעלה מזה. כל הגוש הזה מביא תועלת רבה מאוד למאמץ־המלחמה של הגרמנים…
יוסף: וזהו, כמובן, עיקר שאיפותינו: “תועלת רבה למאמץ המלחמה של הגרמנים”. (ניקולאי מרמז לו והוא מפסיק).
לייזרסון: לא הבאתיך לכאן שתטיף לי מוסר. הנני יהודי טוב לא פחות ממך.
יוסף: ואני חושב להיפך (ניק מפסיקו בז’סטה).
לייזרסון: בזכות העובדים המועילים ובזכות הכיוון הכללי שהצלחתי לתת למהלך העניינים הולך מעמד הגיטו ומשתפר, הולך ומתחזק. רק שלשום הוחלט על בית־מלאכה גדול לתפירה ולפרוונות, – זה במקום בית־המלאכה הקטן…
יוסף: הייתי שמח יותר אילו שמעתי שהוקם בית מלאכה גדול מאוד לתפירת תכריכים בשביל הגרמנים…
לייזרסון: תקוותי ובטחוני, שמפעל־חיי, המפעל הגדול של ההצלה, ידבר בעדו.
ניקולאי: בכל זאת כדאי היה שתסביר לנו, מה בעצם תכליתה של פגישה זו. אנו מכירים היטב את התיאוריה שלך וגם את הפראקטיקה, – ואני בטוח שתהיה, אם תרצה ואם לא תרצה, גם עד ראייה למעשינו. לא באנו לכאן לשם ויכוח תיאורטי…
לייזרסון: כדי שתבינו אותי אין לי ברירה, אלא להמשיך ולהגיד את שלי. איני מכניס ראשי בניתוחים פוליטיים, בניחושים אסטרטגיים: מי ינצח במלחמה זו…
יהודה: כיום, לפחות, הרי זה ברור למדי…
לייזרסון: כל הישועות והנחמות – גם אני שמעתי עליהן. גם לאזני הגיעו. אך הגרמנים עוד כוחם במותניהם.
גרינר: נכון מאוד, עוד כוחם במותניהם.
לייזרסון: לא ביקשתיך, גרינר, שתעזור לי.
יוסף: (לגרינר) אין אני יודע בדיוק, באיזה אבר מאברי גופם שוכן כבוד כוחם זה. אך אם אתה יודע – תשק להם שם באותו מקום חזק, שאתה כל כך מיטיב, כנראה, להכיר מתוך הנסיון. (לליזרסון) ואם הגרמנים חזקים כל כך, מה צורך עוד לעזור להם?
לייזרסון: אני עוזר רק לאחי היהודים…
יהודה: על ידי הדחיפה שאתה דוחף אותם למוות.
לייזרסון: אני בטוח, כי אני מציל יהודים. אני עושה כל מה שידי משגת לעשות, ויש עובדות ותוצאות. במקומות אחרים ורבים מאוד לא נשאר שריד ופליט, ואצלנו, ברוך השם, יש חיים… וחיים שוקקים. עובד תיאטרון. יש אפילו תיאטרון־רביו. נערכות התחרויות כדורגל…
יוסף: ואלפים מוצאים להורג…
לייזרסון: (כלא שומע) יש לנו אבטונומיה פנימית, משפט משלנו…
יוסף: בית־סוהר משלנו…
ניקולאי: כן, כן, בית סוהר משלנו, והוא אנושי יותר מזה של הגרמנים, ויש בית־חולים.
יוסף: שכחת, איך ריפאו הגרמנים את החולים שלך? איך הושיבו אותם במכוניות גאז והובילום לתעלה האנטי־טאנקית…
לייזרסון: (במקצת מבוכה) אמנם, זה היה, אבל רק פעם אחת.
יוסף: טוב, שאפילו יהודי אפשר להרוג רק פעם אחת.
לייזרסון: אך הנה בית־החולים קיים כסדרו זה ארבעה חדשים ויותר. וגן ירק…
יוסף: המספק ירקות רעננים לרוצחינו.
ניקולאי: לגרמנים יש לוח־זמנים. בינתיים הם משחקים עמנו משחק חתול ועכבר. ואתה עוזרו של החתול.
לייזרסון: כל זמן שהנשמה בקרבי הריני עושה את חובתי – יש להרוויח זמן – המלחמה הארורה הזאת תיגמר, סוף סוף, ויש לעבור את התקופה הזאת ולהשתמש בכל האמצעים כדי להציל מה שאפשר להציל.
יוסף: העיקר הוא איך תיגמר המלחמה…
ניקולאי: אתה עיוור, קובה, או עוצם עיניך בכוונה, – הגרמנים החליטו להשמיד את כל היהודים עד האחרון בהם, טחנות המוות שלהם טוחנות כך וכך עשרות אלפים ליום, ויומו של הגיטו הזה יגיע, וגם אתה תהיה בין המושמדים, כי גם אתה יהודי אתה, ולא יותר מזה.
לייזרסון: אין אני דואג לעצמי…
ניקולאי: יכול להיות, אך אבקשך, הסתפק בהקדמתך וגש לעניין. רצית למסור לנו על מצב מסויים בגיטו.
לייזרסון: אך כל הזמן מפריעים לי. אני עומד לסיים. אני מגיע לסוף דברי.
יוסף: וסוף־סוף, מה הוא הסוף?
לייזרסון: שערו בנפשכם שייוודע לגרמנים עניין קיומו של איגוד הלוחמים, ואם ייוודע להם, ישמידו את הגיטו ביום בהיר אחד, ולא ישאירו נפש חיה…
יוסף: ולא יחוסו, לא על ראש־משטרתנו הנכבד, ולא על עוזרו החרוץ, – ועל כן אין באפשרותכם להסגירנו.
גרינר: אבל, ברנש, מה אתה סח, מי חושב כאן על מסירה?
לייזרסון: גם על דברים אלה לא אגיב, אם מישהו מחבורתכם יפול בפח בשל איזה אקדח עלוב, או מקלע סמרטוטי או משהו מעין זה, לא זה הנורא שיפשטו עורו מעליו בעודו חי. אלא כל עמלי ילך לאיבוד, את כל הגיטו ישמידו.
יהודה: אקדח עלוב, מקלע סמרטוטי… המ…
ניקולאי: אם כן, זאת היא הנקודה! באת להודיענו, כי יש צורך להגדיל את הזהירות, החשאיות.
לייזרסון: יש עוד עניינים.
ניקולאי: אך אם באת להציע לנו, או לבקשנו שנסתלק ממחשבה על התנגדות מזויינת, – לשווא טרחתך. ואני בטוח, כי אינך נאיבי כל כך.
לייזרסון: גם לא זאת, לא.
ניקולאי: חברי צודקים, קובה, לשם מה כל ההקדמות הארוכות? הוציא את הקלף והטילהו על השולחן, דיינו בהליכה סחור־סחור…
לייזרסון: לגרמנים נודע משהו…
יוסף: מפיך? מפי עוזרך הנחמד?
ניקולאי: הנח להם. נניח, שעוף־השמים הוליך לגרמנים אינפורמציה עלינו. אבל חשוב לנו לדעת, מה הוא הדבר הזה, המעט הזה שנודע לגרמנים!
לייזרסון: זה יפתיע אתכם…
גרינר: באמת, מה יש כאן להלך סחור־סחור? נקח ונטיל את הקלפים על השולחן. אני, יהודי פשוט אני ואגיד בפשטות: הגרמנים יודעים את שמו של ניקולאי ואת תפקידו.
ניקולאי: (לחבריו) זה הזקן שנאסר. ידעתי.
יוסף: מן־הסתם הוא, ימח שמו…
ניקולאי: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו…
יהודה: טוב שהזהירונו. נספיק לסלק את…
יוסף: וידוע להם, מי בינינו מכונה ניקולאי?
לייזרסון: אל נלך סחור־סחור. יודע אני, שבשעת ברית־המילה שלו נקרא שמו יוסף.
יוסף: אם כן, יודעים הם שהמכונה ניקולאי שמו האמיתי הוא יוסף.
גרינר: נכון. הם יודעים ששמו האמיתי הוא יוסף.
יוסף: ואתה יודע, מה שמי?
גרינר: יודע, יודע, אתה הוא… (פונה ללייזרסון) נו, מה אמרתי? לא כל כך ברור.
לייזרסון: אבל, (פונה לניקולאי) הרי אני יודע את שמך האמיתי…
יוסף: השאלה היא לא מה אתה יודע, אלא מה יודעים הגרמנים… אולי מפיך…
לייזרסון: בידי הגרמנים יש תיאור מפורט של יוסף – המכונה ניקולאי: הוא מכוּון בהחלט לתיאורו (מצביע על ניקולאי) – ולגמרי אינו מתאים מכוּון לתיאורך אתה.
ניקולאי: אל תשטה, יוסף. נודע להם שמי וכינויי.
גרינר: שאתה הוא ניקולאי ומהו תפקידך בחבורה. דבר זה נודע2 להם מפי אסיר, גוי זקן, ליטאי, שנפל לידיהם. טפלו בו זמן רב עד שפתח את פיו. טפל בו “הבתולה” בכבודו ובעצמו.
ניקולאי: ידעתי זאת. האמת היא, שרק מעטים מאוד עומדים בעינויים כאלו. אני מודה לך על הזהרותיך. כפי הנראה, זכרת לי את חסד נעורינו. בכל זאת, לא פשוט העניין – גדלנו יחד, שחקנו יחד. יפה מאוד, היית בחור הגון. נו, חבריה, חד שתיים, לקום ולצעוד – עוד הלילה נחליט.
לייזרסון: לא גמרתי. עלי להשלים את דברי.
יוסף: אסור לנו לאבד זמן…
יהודה: הזמן יקר…
ניקולאי: הזדרז, אחא.
לייזרסון: נקראתי לסגן־ראש הגסטאפו, זה הממונה על ענייני היהודים.
יוסף: פון, פון… שכחתי איזה פון.
לייזרסון: פון־מאנהוף, והוא הודיעני, אמנם, בקיצור, אבל גם בתוקף. ואני מוסר את דבריו מלה במלה.
יוסף: למדת על־פה?
לייזרסון: הוא אמר: “זה שמתקרא ניקולאי צריך להתייצב לפני – הוא הדגיש את המלים – להתייצב תוך עשרים וארבע שעות. ואם אחרי עשרים וארבע השעות הנ”ל לא יופיע במשרדי – צווח – יושמד כל הגיטו עד האחרון בו". (הפסקה).
ניקולאי: כיצד להתייצב? הוא יכול לדרוש, שתביא את גופתי למשרדו על גבי אלונקה, או אפילו…
לייזרסון: לא, לא, הוא דורש שתתיצב חי, דווקא חי, כלומר, מרצונך הטוב, בהכרה ברורה…
יוסף: יפה מאד. שמענו. בואו.
יהודה: ואני מצטער מאד, שלא לקחתי אתי את הפאראבלום שלי…
ניקולאי: רגע אחד, חבריה. באמת נבהלת, קובה? באמת? והתאוריה שלך, קובה? הרי לגרמנים נחוצים כוחות־עבודה: חרטים, מתקני־נשק, סבלים, העושים בחומר ובלבנים, והנה בטוח אתה כי בגלל איש אחד, איש אחד בלבד, יוותר על כל העושר הרב הזה?
לייזרסון: ואתה חשבת, כי הם יסבלו בגיטו ארגון־לוחמים, המכוון נגדם? כי הגיטו ייהפך לקן פרטיזני? אני מקווה שאתה מבין היטב את עדינות המצב…
ניקולאי: מובן, מובן, גם הצורך ביהודי הגיטו – אינו דבר אבסולוטי. יש תנאים, תנאי ראשון: כניעה שלימה, מן־הסתם יש עוד תנאים. מתי היית אצלו, קובה?
לייזרסון: בשעה שמונה־עשרה אפס, אפס.
ניקולאי: הערב בשעה שש? אם כן, עד מחר יש עוד שעות על גבי שעות. חבריה, נלך ונתייעץ. נכנס עוד כמה חברים, כדאי היה שגם שרה תשותף…
לייזרסון: מראש ידעתי, ושלחתי שוטר להביאה.
יוסף: אכן, חכמה עליונה…
ניקולאי: קומו, חבריה, לדרך. בואו (קם ואומר ללכת).
לייזרסון: רגע! אין זה פשוט כל כך. החלטתם, כך־סתם, לקום וללכת? הרי אותך, ניקולאי, אני מכיר מילדות, את רצינותך, את אומץ לבך, את נכונותך להקרבה, ואני בטוח בהחלטתך, אבל חששתי להשפעת חבריך עליך.
ניקולאי: ולשם כך הזמנת גם את חברי? רצית להשפיע עליהם על ידי הסברה מתאימה? אתה מאמין, כנראה, בכוח־השכנוע שלך…
לייזרסון: לא זו בלבד. הבטחתי את עצמי בכל האמצעים העומדים לרשותי.
ניקולאי: כלומר?
גרינר: עכשיו אדבר אני. אגיד בפשטות, כיאה ליהודי פשוט: הבית הזה מוקף על־ידי אנשינו, – אנשים נאמנים ומזויינים היטב. בשער הגיטו מחכים אנשי־הגסטאפו. להסתלק מכאן לא תצליחו, – נכנסתם למלכודת, ואין לניקולאי ברירה, אלא ללכת מרצונו הטוב…
יהודה: נבלה…
יוסף: בגידה…
ניקולאי: הגדרת האופי של פעולתם אינה חשובה עכשיו. אני מסכים לשניכם; נבלה ובגידה גם יחד. אך עוד שאלה אחת אליך, קובה: אדון לייזרסון, למה הזמנת את כולנו? האין אתה מתכוון בהזדמנות טובה זו לצרף ליהודי המבוקש על־ידי הגסטאפו, עוד כמה יהודים כתוספת חינם? לתכליתך יכולת להזמין אותי, ורק אותי…
גרינר: ומה הפחד להזמין שלושה, ארבעה? יש לנו עשרה כנגד כל אחד מכם.
לייזרסון: לא אותך שאלו, גרינר, ולא עליך לענות. אתה תוקע חוטמך בעניינים שאינם שלך.
גרינר: סתם עניתי.
לייזרסון: ובכן, כשיפנו אליך. (לניקולאי) רציתי שיהיו לי עדי שמיעה, שחבריך אשר שמעו את הכל יעידו שלא היתה לי ברירה.
ניקולאי: כלומר, רצית גם לבגוד, גם להסגיר את ידיד נעוריך וגם להישאר צדיק.
לייזרסון: ההיסטוריה תשפוט בינינו.
ניקולאי: הנח לה להיסטוריה. יש לה עבודה חשובה מזו. אין היא יכולה לעסוק בכל שרץ. מי אתה? עבד נרצע לעבדים? כלי בידי המרצחים, שעל ראשם כבר הונף הגרזן…
יוסף: ניקולאי, אל תבזבז עליהם מלים וזמן, שמא בכל זאת ננסה…
לייזרסון: ניקולאי, לפחות אתה תבין… אתה מוכרח להבין…
ניקולאי: (ליוסף ויהודה) יש לראות את המצב כהווייתו – ברגע זה, במקום הזה, אין מה לעשות. הגיבורים הללו למדו ממוריהם הגרמנים – עשו את מלאכתם נאמנה. (נכנס שוטר, ואחריו לאה).
יהודה: מה לך כאן? איך הגעת?
השוטר: (לגרינר) שלחתם אותי להביא את הבחורה.
גרינר: אך התכוונו לבחורה אחרת…
יוסף: (ללאה) היכן שרה?
לאה: שרה לא היתה בבית והוא לקח אותי. (מתבוננת בגרינר) ואותך! אותך הרי אני מכירה.
גרינר: מה פירוש, מכירה, לא היה לי הכבוד…
לאה: אתה הוא שעמדת מן הצד וצחקת…
ניקולאי: על מה את מדברת…
לאה: כן. כן… זה היה ברגע שעברתי… עברתי את השער, תפשו אצלי, מצאו שקיק של עדשים. הכו אותי, מכות רצח, מכות רצח הכו אותי… ואתה צחקת…
יהודה: ואת לא סיפרת, לא סיפרת לי מאומה…
לאה: לא סיפרתי גם לשרה. הם לא הכוני בפני, רק הכו בכל חלקי גופי, לא היה ניכר בי ולא סיפרתי.
יוסף: והוא! (מראה על גרינר).
לאה: הם הכו אותי וחשבו שזה הכאיבני, הכאיבני מאוד, אך אני עצמתי את עיני והתרחקתי מהם, הרחק, הרחק. גופי היה בידיהם, אבל אני, אני לא הייתי שם. אני שתקתי. בי, בנפשי, לא היתה להם שליטה…
יוסף: והוא! (מראה על גרינר) הוא היכה אותך?
לאה: לא, הוא עמד מן הצד וגעה בצחוק. התגלגל מצחוק. זה, זה האומלל.
יהודה: המנוול…
ניקולאי: שב יהודה. (יהודה יושב).
גרינר: ובכל זאת, היכן השניה, אחותה?
יוסף: היא חסרה לך למניין?
גרינר: הן אסור לצאת בלילות…
יוסף: ובכן, עברה על לאו חמור.
גרינר: אין זה עניין של צחוק…
יהודה: אך מצחיק מאוד כשאנשי גסטאפו מכים את לאה’לה…
לאה: הרי אמרתי, שהם לא יכלו לי…
יהודה: כיצד, בינינו, בעמנו, יכולים להיות מנוולים שכאלה…
יוסף: חושב אתה, שהוא המנוול? מיהו ומהו? יש לגרמנים מאות אלפים גסטאפואים, – ויש להם גם כמה עשרות יהודים.
יהודה: אך הרי יהודים הם.
יוסף: הסכנה האמיתית, האסון הרי הוא זה (מצביע על לייזרסון). הוא, בעל הרצון הטוב, הוא, יפה הנפש, – הוא הרוחץ בנקיון־כפיו. ובכפיו הנקיות כביכול רוצח אלפים… הוא מסייע לגרמנים להמית לפי שעה את אלה שאינם מבני־עשרים עד ארבעים… אגב, בן כמה הוא עוזרך הנאמן?
גרינר: אני בן שלושים ותשע…
לייזרסון: אל תשקר, אתה בן ארבעים ושתים, אבל הוא שייך לסוג מיוחד, למועילים ביותר…
יוסף: בכל העם היהודי, המובל לטבח, בחרת בטוב שבטובים בחלאת המין האנושי, בבן אדם שלא יתואר שיהודי הוא, ולו הגשת שי, את חייו.
גרינר: הגרמנים, הם התומכים בי.
יוסף: ואתה, לייזרסון, שׂמתּ עצמך שופט עליון – זה לחיים, זה למוות, אתה מוביל לתעלות, ליערות, לפונאר, אלפים אנשים, בתקוות שוא, שאתה תציל משהו, הניתן לדעתך להצלה, – מי שמך?
לייזרסון: מצפוני, מצפוני שלי.
יוסף: חטט יפה בלבך: האם הוא רמאי מצפונך זה, האין הוא עיוור, האין הוא פחדן, – ומצפון שהוא רמאי, גם עיוור, וגם פחדן, עודנו מצפון? הגרמנים מהממים את עמנו במהלומות, ואותך מרמים הם בתקוות שוא. השמעת על יהודי עיר אחת באירופה, שהוציאום ברכבת מיוחדת ובה קרונות־שינה וקרונות מסעדה, – וכל הדרך התיחסו אליהם בנימוס מופרז, והם היו מוקסמים ממש מהגרמנים התרבותיים, עד שהגיעו לשערי פונאר, ושם הפשיטו מעליהם את בגדיהם, במכות הפשיטום, את בגדיהם ואת עורם גם יחד, ובעוד נפשם בקרבם הכניסום לתאי מחנק ולתנורי שריפה. האין אתה המוביל את הקטר של הרכבת הזאת?
לייזרסון: אין אתה מבין את המצב.
יוסף: אני איני מבין… (רוצה להמשיך. נכנסים אנשי הגסטאפו הליטאים).
הגסטאפו: מי?
ניקולאי: (ניגש) אני.
יוסף: (ניגש גם הוא) ואולי אני.
הגסטאפו: הוא?
גרינר: הוא, הוא.
(איש הגסטאפו נותן אות לניצבים בפתח, והם ניגשים לניקולאי, בידיהם כבלים; ניקולאי פושט את ידו – מרגיש בהתרגשות חבריו ופונה אליהם).
ניקולאי: פקודתי: אל תזוזו, אל תקומו מעל כסאותיכם (מרגיש ביוסף הרוצה לקום) שבו! (גומרים לשים את הכבלים) למסור לחבריה: אל יאוש, העניין יימשך בסדר. זה שנקבע יבוא במקומי.
הגסטאפו: לצעוד!
ניקולאי: ושלום, שלום חברים (יוצאים).
לאה: מה הם עושים? לאן מובילים אותו? מה הם רוצים ממנו?
יהודה: לעזאזל, לו היה לי הפאראבלום, ולך…
יוסף: איזו נבלה ואיזה אסון.
לייזרסון: איזה בן־אדם. אכן זהו איש. זהו גיבור.
גרינר: טוב שזה מסתיים כך. חבורה מסוכנת מאוד. נדמה לי, שהכל בסדר. פון־מאנהוף יכול להיות מרוצה.
(נשמע קול רעש וריצה בחוץ; יוסף ויהודה ניגשים לחלון אחד, ליזרסון וגרינר לשני).
יוסף: יהודה, יהודה… אתה שומע? רצים, הרבה, הרבה אנשים. אני שומע…
יהודה: גם אני. יוסף, מי זה רץ בשעה זו? מה זה יכול להיות?
(נשמע מבחוץ קול קורא: “מהר חברה! מהר!”).
יוסף: אלה החברה. החברה שלנו. (קול קורא מבחוץ: “הנה הוא, הנה ניקולאי!”). זה קולו של הילד ההוא – מה שמו? ואני, אני שומע את קולה של שרה.
לייזרסון: ימח שמך, גרינר. אלה הסידורים שלך? לך וראה, מה נעשה שם!
גרינר: אני הולך, אני רץ (בחוץ נשמעת יריית אקדח, גרינר מתכופף).
יוסף: אולי הם שלנו, זה… זה החברה… הלל.
(לחדר מתפרץ משה’לה).
משה’לה: מהר, מהר.
יהודה: וניקולאי, היכן הוא?
יוסף: מה קרה?
משה’לה: הזה הוא ראש־המשטרה שלנו? הזה הוא גרינר? (מראה להם אצבע משולשת) אכלתם חרבון? בוז, בוז לכם, לכם ולבניכם ולבני בניכם (נכנסת שרה ואקדח בידה).
שרה: חברה, הפעולה נסתיימה בהצלחה.
יוסף: אבל איך?
שרה: פרטים – אחר־כך. ניקולאי נמצא במקום בטוח (מוחה זיעה מעל המצח). חם, חברים, חם מאוד, על אף הקור בחוץ (תוקעת את האקדח לחגורה). אין דבר, אין דבר. הבית מוקף אנשים נאמנים ומזויינים היטב.
יהודה: והכלים? הכלים בסדר?
שרה: בואו. אם תרצה, בדוק את הכלים. בואו, יהודה ויוסף, – יש ויש על מה להתייעץ (לאה משתהה, יהודה יוצא וחוזר).
יהודה: בואי, לאה, בואי אתנו.
לאה: (כלא שומעת) איזו אוירה כאן! אוירה מוזרה! מי כאן יהודים? גרמנים? מה להם. מה הם רוצים מאתנו…
יהודה: בואי, לאה, בואי אתנו, כאן המשטרה היהודית, משרתי הגרמנים.
לאה: מדוע אנחנו כאן?
יהודה: קראו לנו. הם רצו לתפוס את ניקולאי ולהסגירו חי לידי הגרמנים.
לאה: לא! האינם מבינים שכוחו גדול מכוחם?
יהודה: אבל כיצד? מאחריהם כל הכוח הגרמני.
לאה: הבלים, הכוח הגרמני לא יעמוד לפני כוח אנושי, – אם ניקולאי לא ירצה, הם לא יוכלו לו.
(מסך)
מערכה ג' 🔗
החדר שבמערכה א'. ניקולאי יושב אל השולחן, ראשו סמוך על כפות ידיו. ליד הדלת עומד משה’לה עמידה של מתיחת הגוף כזקיף, וכולו צפיה.
ניקולאי: (לנפשו) כן, כן, ככה זה.
משה’לה: דיברת אלי?
ניקולאי: אליך? אולי…
משה’לה: איני מבין.
ניקולאי: (קם על רגליו) רוצה הייתי לשתות משהו.
משה’לה: אצא ואראה, אולי אשיג כוס תה.
ניקולאי: כוס תה, אמרת? לא ביקשתי כוס תה.
משה’לה: אלא מה?
ניקולאי: שמעת פעם את השם סוקראטס?
משה’לה: שמעתי! הוא היה פילוסוף יווני.
ניקולאי: יפה מאוד! מניין לך? באמת יפה. ובכן, ודאי יודע אתה שהוא נידון למוות.
משה’לה: לא, דבר זה לא ידעתי…
ניקולאי: היתה לו האפשרות להימלט, אך הוא עצמו החליט…
משה’לה: מדוע? למה זה?
ניקולאי: זהו עניין מסובך. אך הנה את כוס התרעלה שתה בעצמו.
משה’לה: גם דבר זה לא שמעתי.
ניקולאי: עכשיו נשתנו הזמנים ואין הם רוצים.
משה’לה: מי הם?
ניקולאי: הנאצים. אין הם רוצים שאשתה בעצמי את כוסי. רוצים הם להשקותני.
משה’לה: להשקותך רעל?
ניקולאי: אילו היה זה רעל. הם רוצים אותי חי. כמו שאני עומד לפניך. הם מקווים להציל דברים מפי.
משה’לה: אני בטוח, שלא תספר להם כלום!
ניקולאי: כמובן. אך אינם רוצים, על כל פנים, למנוע מעצמם את התענוג לטפל בי קצת. יש לי גוף בריא וחסון, והם יודעים להפוך את הגוף החסון ביותר לגל של עצמות, לגידים קרועים, לבשר קצוץ.
משה’לה: והרי אין אתה בידם, ניקולאי!
ניקולאי: נכון, הנני בידי שלי! אח, משה’לה. רוצה הייתי לשתות, בגמיעה אחת לבלוע כוס של יי"ש, אך בלתי מהול, 90 מעלות.
משה’לה: אפשר להשיג! דרך המנהרה שלנו אפשר להשיג הכל.
ניקולאי: שכחתי לגמרי שאתה הוא בעל המנהרה! ובכן, בחור, מה אורכה של מנהרה זו, מה גובהה, ואיך נכנסים אליה?
משה’לה: לא ארוכה ביותר. כמאתיים פסיעות. אנחנו עוברים בה כפופים. איש כמוך מוכרח יהיה לזחול על ארבע.
ניקולאי: לא נורא, מאתיים מטר זחילה, אין זה העינוי הגדול ביותר.
משה’לה: אין אנו יודעים כלל, מי חפר את המנהרה. זה שחפר נלקח, כנראה, ב“אקציה”. ואנחנו רק השלמנו אותה.
ניקולאי: יפה מאוד עשיתם. עכשיו היא מתוקנה… (אחר הפסקה מציץ בשעון) החברים גזרו עלי שלא אשתהה בשום מקום יותר משעתיים. וכבר אחרתי עשר דקות. עלינו לזוז מיד.
משה’לה: צדקת. אצא ואודיע למשמרות (יוצא).
ניקולאי: (מהלך על פני החדר, פעם ופעמיים, נעצר בפינתה של לאה: הפינה ריקה. הוא מתכופף ולוחש): שלום! שלום, (נכנסת לאה ויושבת על המזרן שבפינתה. לאחר כמה דקות נכנס יהודה).
יהודה: את?.. את כאן?
לאה: והיכן אני יכולה להיות? כאן פינתי…
יהודה: לא יצאת לרחוב?
לאה: לא, לא יצאתי…
יהודה: וכי אינך יודעת מה מתרחש ברחוב?
לאה: לא הלכתי לרחוב. הרחוב בא הנה, אלי. יודעת אני, כולם, כולם מחפשים את ניקולאי, פגשתי את שרה.
יהודה: פגשת? ולאן הלכה?
לאה: לא פירשה; אמרה שעוד מעט תגיע הנה הביתה. מאז עברה מחצית השעה.
יהודה: היא כל הזמן ברחוב. ראיתיה שם. שמעתי את נאומיה.
לאה: היא הגיעה הביתה צרודה. נאמה? בפומבי? לפני קהל?
יהודה: אבל, אל מי יש כאן לדבר? אל העצים והאבנים? לפני מי? המון פרוע! לבבות ערלים!
לאה: מה אתה סח יהודה? איזה עצים ואבנים? המון פרוע? לבבות ערלים? על מי אתה מדבר ככה? הלא יהודים הם, אומללים מאוד.
יהודה: הם דורשים למסור את ניקולאי לגסטאַפו. למסור אותו למוות, לעינויים. ואת מגינה עליהם?
לאה: אני? הם לא זקוקים להגנתי. יהודים הם כמוני וכמוך.
יהודה: ואת – לא יצאת החוצה?
לאה: וכי גם אני צריכה לחפש את ניקולאי? אני, הלא בלאו הכי אראנו. אני בטוחה שבטרם ילך, עוד אראה אותו.
יהודה: ואני נשלחתי לכאן. עלי לחכות, אולי יגיע ניקולאי.
לאה: (בטון גנדרני מעט) ואני חשבתי שאתה לראות אותי באת…
יהודה: אני שמח… שמח לראותך…
לאה: וכשרוצה אני – הנני עוצמת את עיני ורואה אותך, גם כשאין אתה מגיע אלי…
יהודה: עוצמת עינים ורואה? רואה בעינים עצומות?
לאה: (מצטחקת) כן, בעינים עצומות. אני יודעת סוד…
יהודה: איזה סוד?
לאה: בילדותנו סיפר לנו אבא על סוד קפיצת־הדרך. אני עוצמת עינים ואינני כאן…
יהודה: ואיך זה?
לאה: יש לי חלומות.
יהודה: אז מה את עושה בחלומות?
לאה: אני בורחת.
יהודה: לאן?
לאה: אל חלומי. אל עולם שהוא כולו שלי. שם יכולה אני לעשות כחפצי, שעולה על לבי וגם להסתכל בי מן הצד, וכשאני מסתכלת מן הצד רואה אני את לאה שלך מלקטת פרחים, פעמונים לבנבנים וקטנים, דגניות כחולות, שושני בר. מלקטת אני וקולעת זרים. זרים צבעוניים. הנה אני על שפת הנחל. העצים עוטרים את החופים. אלה הם העצים האהובים עלי ביותר. ערבי־נחל, ערבי־בכוּת. הענפים נוגעים במים. על יד החוף משחירים המים מצל העצים, אבל אמצע הנחל מואר באור הירח. והזרים נושרים מידי אחד־אחד, והמים נושאים אותם הרחק, הרחק אל איזה ים גדול, אל איזה חוף חדש אשר שם החיים והאושר…
יהודה: מוזר הוא תאורך, מופלא, אך ילדותי. אולי זוהי ליריקה, כמו שאומר יוסף.
לאה: ואם ארצה, אעצום את עיני ואראה את עצמי עומדת בחורשת־ליבנים. בשימלה לבנה, פשוטה מאד וחיננית מאד, כמו שימלת כלולות. והוא על ידי.
יהודה: מי הוא?
לאה: אתה יודע.
יהודה: אני?
לאה: עומד על ידי, כזה, זקוף, בהיר־עינים, ולא עייף. גם הוא לבוש בגדי חג. חולצה של שבת, כתונת פסים. צווארון ושרוולים רקומים רקמת צבעוני. עומד כל כך עליז, כל כך בהיר. הוא לא חושב אפילו שכל זה חלום.
יהודה: אינני חולם. אני יודע בדיוק היכן אני. אולי את אינך יודעת…
לאה: וכך אנו עומדים, ועל פני החורשה אור זרוע, אור בהיר ורך – אורה של חמה. ועל ראש אחד הליבנים – סנאית קטנה. היא מכירה אותי ואינה נפחדת. היא זורקת לי מַשהו מן הצמרת. מה זורקת הסנאית? איני יודעת. עוד לא חשבתי על כך, עוד לא החלטתי.
יהודה: את מבהילה אותי, לאה.
(שתיקה ממושכת)
לאה: טפשון, למה נבהלת? הרי זה המוצא.
יהודה: לא, זוהי בריחה. יש יהודים הבורחים לבונקרים. את בורחת לחלומותיך.
לאה: אינני בורחת, אני לוחמת!
יהודה: את מסתתרת! ואצלנו, בארגון הלוחמים, יש חוק, שבכל מקרה, יהיה אשר יהיה, אסור להסתתר בבונקר!
(נכנסים שרה ויוסף)
יוסף: (ליהודה) אתה כאן?
יהודה: הרי שלחת אותי…
יוסף: אח, כן, שכחתי…
שרה: אתה מפוזר היום.
יוסף: טוב שאתה כאן. ניקולאי אמר כי על שלושתנו להתיעץ ולהביא לפניו את החלטתנו.
שרה: אנו רק נחליף דעות בינינו, הוא החייב להחליט, זוהי חובת המפקד.
יוסף: הוא לא אמר לנו: החליטו. הוא אמר: התיעצו והביעו דעה, דעתנו חשובה לו מאוד. אך תהיה דעתנו אשר תהיה – לא ייפתח פי לומר, שילך לשער.
שרה: אינך צודק, אילו חשבנו, שעליו להתיצב היתה זו חובתנו לומר לו.
יוסף: איך אפשר לומר דבר כזה? איך יכול אדם להוציא דבר כזה מפיו?
שרה: ואתה חושב כך?…
יוסף: לא, אמרתי זאת. אמרתי כי אילו חשבנו. איני זוכר, אם מסרתי לך, שכל העניינים הטכניים הם בסדר: התלבושת, המנהרה וגם הקשר עם החוץ. אחרי שיוחלט, – תוך רבע שעה, עשרים רגע, לכל היותר, יהיה ניקולאי מן העבר השני.
שרה: כבר ספרת לי. אני יודעת. אך עוד לא בררנו את עמדתנו.
יהודה: לדידי חשובה דעתו שלו.
שרה: הוטל עלינו לחוות דעה, – עלינו להתיעץ ולבוא לידי מסקנה
יוסף: ובכן, דעתי ברורה.
שרה: על סמך מה בטוח אתה כי…
יוסף: ברור כשמש, שהוא החליט להסתלק.
שרה: על סמך מה זה ברור לך, ועוד “כשמש”!
יוסף: כל דבר יש לו הגיון. נניח כי אמש לא הוא שהחליט בענין ההתנפלות על הגסטאפּו…
שרה: מובן שלא הוא. דבר זה החלטנו אני והחברים.
יוסף: אך הוא אישר את המעשה כבדיעבד. והיום כשהתנגדנו למאסר והדבר גרם לקטטות נמרצות עם המוני הגיטו, עם כל הקהל – הרי היתה זו פקודתו הישירה.
יהודה: נכון, זו היתה פקודתו, באזני שמעתיה.
יוסף: ואם כן, אם אישר את פעולת שחרורו ופקד על התנגדות, – הרי מוכרח להיות איזה הגיון בדבר, הגיון אנושי… הרי ללכת לשער, אל כפות “הבתולה”, אפשר היה גם בלעדי כל אלה.
שרה: חושבת אני, כי אם יחליט להסתתר – יצדק. אילו הסגיר את עצמו, היה שובר את רוח הלוחמים. והיה בא הקץ לחלום ההתנגדות.
יוסף: ובכן, נוכל לסכם, אפשר לומר, שזוהי דעתנו המשותפת? יהודה, מה אתה אומר?
יהודה: עדיין לא סיכמתי בנפשי. (משה’לה נכנס בחפזון).
משה’לה: שלום, שלום. הייתי בכל מקום, השתתפתי בכל דבר, ראיתי…
שרה: נשלחת לכאן?
משה’לה: מיד, מיד אגיד. ראיתי אותו…
יהודה: את מי ראית?
משה’לה: אותו. שמרתי עליו קצת, אחר־כך הייתי מקשר שלו.
שרה: אתה בא מאצלו?
משה’לה: אבל לא! ברגע זה איני יודע כלל היכן הוא. זה היה בבוקר, בבוקר השכם. אחרי כן השתתפתי בקטטות. בבוקר היה המצב כל רע.
יוסף: זה ידוע. לשם מה באת? שלחו אותך?
משה’לה: מיד אגיד. לעת עתה, תן לגמור. הרבצתי לסבל אחד בבול עץ על ראשו, עמדתי על ארגז.
יוסף: יפה מאד, אך הזמן יקר. דבר לעניין…
משה’לה: ובכן, לשם מה באתי? רגע, רגע אחד! תן לי להיזכר. כן, זהו! באתי להודיע, שברחוב זלני, בחדר שבבית מספר שבע, נתכנסו כל מנהלי העבודה, כל ראשי הבריגאדות, בריגאדירים…
יהודה: שוב יוצאים להתקפה?
משה’לה: לא! איזו התקפה! רוחם נפלה בקרבם. נוכחו לדעת, שבתכסיסי מלחמה ידנו על העליונה. נתכנסו ובחרו במשלחת…
שרה: משלחת? לפון־מנהוף? מה זה יועיל?
משה’לה: לא. לא לגרמנים.
יהודה: לראש המשטרה?
משה’לה: לא, אלינו. זאת אומרת, אליכם.
שרה: משלחת אלינו?
יוסף: זמנים חדשים: כבר שולחים אלינו משלחות. פירמה חדשה לקבלת משלחות!
משה’לה: שמעתי שהם אומרים, כי הלל והחבריה אינם מניחים להם לעבור, – אמרתי להם: אני אקשר, והם מחכים לתשובה.
יוסף: מה דעתך, שרה? מה דעתך יהודה? נקבל משלחת? בן־לילה נהפכנו לאנשים חשובים.
שרה: משה’לה, לך והביא את המשלחת שלך.
משה’לה: אני רץ. (יוצא).
שרה: הנה זכינו! בין־לילה נהפכנו למוסד חשוב בגיטו. הגיטו שולח אלינו משלחות!
יהודה: אני חושש מפני פּרובוקציה…
יהודה: הרובע הזה נשמר יפה.
יוסף: מי האחראי?
יהודה: הלל.
יוסף: הלל הוא בסדר.
שרה: עד שתגיע המשלחת הנכבדה, נמשיך בבירור…
(נכנסת לאה).
לאה: שרה, שרה’לה, שם, בחדר המדרגות, מתייפחת אשה…
שרה: אני שומעת, לאה. אשה מתייפחת – את אומרת…
לאה: כן, אשה, אני אומרת. היא מתייפחת, אמרתי.
שרה: שמעתי. עוד לא התרגלת לראות דמעות בגיטו?
לאה: אבל היא מחפשת…
יהודה: בגיטו כולם מחפשים היום את…
לאה: לא, לא, אין היא מאותו המין, – היא מחפשת אתכם. את הארגון.
שרה: ומה היא רוצה מן הארגון?
לאה: היא בוכה ומתייפחת, ואין להבין את דבריה.
יוסף: ואם תבוא, הנוכל לטפל בצרותיה?
שרה: הספקנו להתפרסם, נהפכנו לכתובת. וסתם יהודיה באה, כנראה, לשפוך את מרי־לבה.
(נכנס משה’לה).
משה’לה: הם באים. אמרתי להם שעלי להיכנס תחילה ולשאול רשות לכניסתכם.
יוסף: טוב שאתה מלמד אותם קצת דרך־ארץ. הכניסם!
(משה’לה יוצא).
לאה: והיהודיה הזאת?
שרה: אחרי שתצא המשלחת…
לאה: אני אהיה על ידה, אני אנסה… (יוצאת)
(נכנסים: הסבל האדמוני, הפרוון – יהודי קטן קומה, צנום, ומשה’לה).
הפרוון: (מביט על סביבותיו) אדמוני, כאן דרכה רגלינו היום.
הסבל: שתוק, בלום פיך! (למשה’לה) ביקשנו להביאנו לפני הסאמי גלאווני, – ולמה הכנסתנו לכאן…
משה’לה: הרי ביקשת…
(יוסף מבקש לענות. אך הסבל מפסיקו)
הסבל: מה צורך לי באלה? (מראה בידו על יוסף, יהודה ושרה) באתי לדבר עם…
יוסף: ואתי? אתי אין לו חשק לדבר?
הסבל: מי אתה ומה אתה? הרי אני מכיר אותך. אתה עובד ביחידה שלי. אפילו שק קמח אינך מסוגל להרים כהוגן.
שרה: ואולי ראויה אני שתפנה אלי?
הסבל: לא באתי להרבות שיחה עם נשים, לא עם בתולה ולא עם אשת־איש.
יוסף: אתה מכיר אותי, אך גם אני מכיר אותך… לא מצאו מנהלי־עבודה איש־דברים נאה ממך?…
הפרוון: הוא נשלח רק לשם הרושם. את הדברים שיש להגיד אגיד אני…
הסבל: כלב בן כלב! אם תתחצף בפני הבריות, אפשוט עורך מעליך, ארטש מעיך בסכין כהה ואשליכם לחתולים מצורעים…
הפרוון: לא כאן המקום, יבוא יומך, ואראך גם אני את צפורני…
הסבל: אני ממש נבהל. גיבור חייל שכמותו. פרעוש.
יוסף: או שתגידו דבריכם, או שתסתלקו מכאן.
הסבל: אני אגיד.
הפרוון: אני…
יוסף: לא עתה הזמן ולא זה המקום להיכנס בריב. חברה יאַטן, או שתגידו לשם מה שלחו אתכם3 או שתסתלקו מהר.
הסבל: לא נותנים לפתוח פה.
הפרוון: שידבר. בין כך וכך יתבלבל ואני אצטרך לסיים.
הסבל: שלחו אותי לשאול אתכם שאלה אחת.
שרה: מה השאלה?
הסבל: למה צריכים כולנו למות בגלל איש אחד?
הפרוון: אנו עובדים ועובדים…
יהודה: בסופו של דבר לא יחוסו הגרמנים גם על העובדים…
הסבל: הכל לפי העובדים: סבל כמוני לא היה ולא נברא עוד.
הפרוון: הם צריכים לבגדי־חורף, – אני מכין להם פרוות.
שרה: לא שמעתם אותי, כשדיברתי ברחוב? לא סיפרתי די הצורך על גורל כל הגיטאות?
הסבל: לנו הם צריכים… אנחנו יהודים מועילים…
יוסף: הם צריכים לכם לכפרות…..
הפרוון: מה שנעשה בשאר הגיטאות אין אנו יודעים, – אפשר ואין אלה אלא סיפורי בדים, וכאן רואים בעליל…
שרה: הגרמנים יש להם תור וסדר; מה שעבר על אחרים, יעבור גם עלינו – יגיע היום המסויים בלוח־הזמנים…
הפרוון: ושמא רוצים אתם לנצח את הגרמנים באקדוחים הגנובים…
הסבל: לחמתם ביהודים, לחמתם וגם ניצחתם, – בפעם הבאה יתן גרינר אקדוחים לנו.
הפרוון: חמור! אידיוט! לא שלחוך לאיים עליהם.
(הסבל קופץ לקראת הפרוון. יוסף נותן ידו לתוך כיסו כמבקש לשלוף אקדח ונכנס ועומד ביניהם).
יוסף: בחורים, לא כאן המקום. צאו מכאן….
שרה: אל תאבדו את צלם האדם. לא ננצח את הגרמנים באקדוחינו הגנובים, על כל פנים נפול בכבוד.
הסבל: איזה כבוד? מה כבוד? מי זה מדבר על כבוד? לעת עתה הריני עובד, אוכל ושותה כוס יי"ש. מכבוד לא תבשל מרק… אפילו כזה שמבשלים מקליפות בולבוסים.
יוסף: שמע נא, האדמוני, הכרתי את אביך, את מרדכי הסבל, – אותו רצחו הגרמנים…
הסבל: הוא כבר לא היה מועיל לשום דבר, בן שמונים ומעלה היה, – גם אני רוצה הייתי לחיות עד שמונים ואחת…
הפרוון: הגרמנים צריכים לשתי ידי ובזכותן אני נושם. הכבוד אינו נחוץ לא להם ולא לי. יורקים לי בפני יום־יום. בועט בי כל גרמני וכל ליטאי הרוצה בכך. ואף על פי כן אני חי, אני נושם אויר ואוכל לחם…
יהודה: החלטנו להתנגד להשמדת כל יהודי, יהיה אשר יהיה. אם מועיל לגרמני ואם אינו מועיל, לדידנו כולם מועילים, – לא התנגדותנו היא היא סיבת ההשמדה. אדרבא, ייתכן שאפילו…
הפרוון: אתה מדבר כמתוך ספר. מניין לך זאת.
הסבל: מה יהיה? מה יהיה? הרי יצאתם מדעתכם, ואנחנו נסבול…
הפרוון: איך אתה מדבר? אתה רק מרגיז אותם, גורנישט כזה בחרו למשלחת.
הסבל: שתוק, מנוול! מה אתה ומי אתה? וכי לא ידוע לכל, שאתה סוחר בבנותיך? הן זונות! ואתה רועה־זונות.
הפרוון: וכי לא ידוע לכל הגיטו, שעזרת לליטאים למצוא את אביך מרדכי הסבל ולמסרו לידיהם? בן־יקיר שכמותך!
יוסף: (עומד כל הזמן ביניהם) משלחת נכבדה! שלחו אתכם לשאול שאלה, – שאלתם שאלה. במקום שכל אחד מכם יציג את עצמו – מציג כל אחד את חברו, – אני מאמין לשניכם. לכו והגידו לשולחיכם, שאת התשובה יתן המפקד…
הפרוון: רבונו־של־עולם, מתי? הרי המועד הולך וקרב?
יהודה: מתי? בשעה שיראה צורך בדבר.
הסבל: לשוא כל הדיבורים אתכם, צריכים הייתם להגיד מיד.
יוסף: (למשה’לה) לך ולווה אותם והגד למשמר, כי עד שיצאו מאיזור שמירתם אין להניח להם שירביצו איש ברעהו.
משה’לה: ואחרי שיצאו מן האיזור?
יוסף: אפילו ראש בקיר…
(יוצאים, נכנסת לאה עם האשה)
יהודה: אחרי פרצופים כאלה אין רצון לראות פני יהודי מן הרחוב.
שרה: הרי למען הרחוב הזה אתה לוחם, אל תשכח זאת.
יהודה: איני שוכח.
לאה: זוהי האשה שישבתי עמה כל הזמן.
האשה: (מתייפחת) שני בנים לי, יהודים, שני בנים. היה לי ילד קט, משה’לה. רצחו אותו, ואינו, אינו משה’לה שלי. בת היתה לי, יפה וצדקת כרחל אמנו, – רצחו אותה, ואינה, איננה בתי שלי. ונשארו לי שני בנים, שני ילדי שלי…
יוסף: למה את מספרת לנו זאת, אשה?
האשה: הם טובים, בני, הם טובים השניים. דואגים לי. מסתירים אותי, מביאים לי מעט אוכל, בני אלה…
יהודה: אך מה רצונך מאתנו, אשה?
האשה: רוצה אני שלא יהרגו גם את אלה, את השניים שלי, את הטובים שלי, את היחידים שלי, את בבת עיני שלי.
שרה: אשה, הייתי פונה אליך בשמך, אך איני יודעת מהו, לא אמרת לנו.
האשה: מה לכם שמי, יהודים? אֵם אנוכי, אם הבנים, ונפשי מתעטפת עלי. רחמים אני רוצה, תחנונים אני מבקשת, שלא יהרגו את בני יחידי, – טובים הם בני השניים. הבכור, אברהם, מנגן בכינור…
יוסף: והשני, מה שמו?
האשה: יש לי עוד בן – בני מחמדי – בבת עיני – בנימין שמו.
(יוסף, שרה ויהודה מסתכלים זה בזה).
יוסף: מה רצונך מאתנו אשה!
האשה: מכל אדם, מכולם, איני רוצה אלא דבר אחד, דבר אחד בלבד אני רוצה, שלא יהרגו את בני. לא איכפת לי אם יהרגו אותי, אך לא אותם, לא את אברהם שלי, לא את בנימין שלי.
שרה: אך למה באת אלינו, אשה, במה נוכל אנחנו לעזור לך?
האשה: נשים שבגיטו אומרות, שבגללכם יהרגו את כולנו. את כולנו יהרגו, וגם את בני השנים… אמרו לי כי רשעים אתם, כי גרועים מגרמנים אתם, – אך עיני הרואות שאנשים יהודים אתם, כמונו, ולב יהודי לבכם, רחום וחנון…
יוסף: אשה, דברים שאמרו לך, לא עלינו בלבד אמרו, על כל מי שלחם בגרמנים אמרו כך. גם על אברהם ועל בנימין שלך, כי חברינו הם, כן גם הם בלוחמים…
האשה: בני שלי? ומדוע לא סיפרו לי, הבנים? מדוע החרישו? היכן הם עכשיו, ילדי שלי?
שרה: (ללאה) צאי, לאה, מצאי את משה’לה והגידי לו, שיביא את האשה אל הלל.
לאה: בואי, אשה, בואי. אם תלכי אתי – נמצא יחד את בניך.
האשה: אני הולכת, הולכת!
(יוצאים לאה, יהודה והאשה. בדלת נפגשים ברופא ובמורה)
הרופא: (למורה) זוהי בתו של רובינשטיין הזקן?
המורה: (פונה לשולחן וצונח על הכסא) באנו.
יוסף: בבקשה לשבת.
המורה: כן, באנו אליכם. נשב, נשב, ישב אדוני הרופא.
(הרופא יושב)
הרופא: שלחו אותנו…
שרה: מותר לשאול, מי שלח?
המורה: הגיטו, מוסדות הגיטו, כל המוסדות.
שרה: דברו. (ליוסף) עוד משלחת!
הרופא: באנו לבקש רחמים.
המורה: חייבים אתם להבין…
יוסף: הזמן דוחק. הרי אתם אנשים משכילים אתם. נציגי האינטליגנציה שלנו, ובכן, דברו בקיצור ולענין.
המורה: מה שאנו דורשים מכם, ידוע לכם ומובן…
שרה: ידוע ומובן. אתם מבקשים מאתנו בדיוק מה שמבקשים הגרמנים.
הרופא: הגיטו אינו רוצה להישמד בשל איש אחד.
שרה: וכי אינכם מבינים, כי הננו ארגון לוחמים – לוחמים למען הגיטו – ולא נגדו?
המורה: אך הנזק שבקנאות, מימי קדם למדנו…
יוסף: לא עכשיו השעה ללמדנו שעור בהיסטוריה.
הרופא: שמעתי את הנאומים הנלהבים, שנאמה בתו של ידידי המנוח המורה רובינשטיין, ואף על פי כן ברור לי, שאם מפקדכם הידוע לנו בשם ניקולאי, לא יגיע במועד המסויים לשער הגיטו, הרי שעה לאחר זאת לא יישאר בגיטו אפילו חתול אחד חי.
יוסף: ומי ערב לכם, שאם יוסגר מפקדנו לגרמנים, יחוסו עליכם?
המורה: אבל עד עכשיו התקיימנו איך שהוא. התקיימו גם המוסדות, אפילו תיאטרון, אפילו רביו, אפילו אגודות ספורט!
שרה: ממש, גן־עדן עלי אדמות…
הרופא: גם רפואות מספקים לנו. ואם מספקים לנו אותן בזמן מלחמה, כשכל רפואה יקרה מפז, משמע שמעונינים הם בחייהם של אלה שלהם נועדו הרפואות.
שרה: ואתה רוצה לחיות בחסדו של בעל־ההספקה הזה? מי הוא זה שעניין לו בחייו כשאת אביו, את אמו, את אשתו, את תינוקו – מובילים לעינויים, להשמדה, לשריפה בתנורים? – מי יחפוץ בחיים כאלה ולא ינסה ליפול עם הפלשתי הארור – ליפול בכבוד?
המורה: זוהי קנאות. גם אבות אבותינו ידעו, כי טוב כלב חי מארי מת…
יוסף: רק דבר זה למדת מדברי־ימינו? ושום דבר אחר על אבות אבותינו לא שמעת? לא על אלעזר המכבי? לא על בר כוכבא? לא על יוסף הגלילי… רק על כלבים חיים?
יוסף: (לרופא) הגד לי, בבקשה ממך, היכן היום הרוקח ליפא, – אביך ליפא הרוקח?
הרופא: הכרת אותו?
יוסף: הכל הכירוהו, ואיהו?
הרופא: איננו.
יוסף: נרצח?
הרופא: נרצח.
יוסף: ואמך גיטל?
הרופא: גם היא.
יוסף: ואשתך? ושני ילדיך?
הרופא (משפיל ראשו ומחריש)
יוסף: ואתה תהיה הכלב החי?
הרופא: (מתפרץ) אבל אני עובד, אני מועיל, אני נחוץ, אני עובד במחסן כפועל שחור כל היום, ובלילה מרפא חולים…
יוסף: עובד ומרפא, עובד ומרפא – בין צללי רפאים, בצל המות המחכה גם לך, רגע־רגע? ואף פעם אין אגרופך מתכווץ? ואף פעם לא היה ברצונך לתקוע סכין או שינים בגרונו של הרוצח?
המורה: אני רוצה, אך איני יכול. לא יחליף כבש עורו להיות לזאב.
שרה: זה! כבש אתה בעיני עצמך, ומה הפלא, שכבש אתה בעיני אחרים? הלא על כן הולך אתה לטבח כאחד הכבשים.
הרופא: לא על עצמנו באנו לבקש רחמים, כי אם על העדה כולה, על כלל יהודי הגיטו…
המורה: ואני… אולי באמת לא נזהרתי בלשוני…
יוסף: ובכן, אמרתם מה שהוטל עליכם לומר. והתשובה תגיע אליכם במועד הנכון. אתם חופשים ללכת…
המורה: אנו תקווה…
הרופא: שלום, ולואי ותחליטו החלטה נבונה.
(יוצאים. נכנס יהודה, נגש ולוחש משהו באזניה של שרה)
שרה: צא, יהודה, לחצר, שם תמצא את הלל…
יהודה: נדמה לי, שאיננו בחצר.
שרה: תשאל בחצר מי ממלא מקומו. לך יענו, אותך מכירים…
יהודה: עדיין איני יודע, מה להגיד להלל, או לממלא־מקומו…
שרה: אמור לו שיכנס את כל החברים לחצר. כמובן, חוץ מאלה שעל המשמר, – כן. גם במשמרות להשאיר רק צופים…
יהודה: הבינותי (ויוצא).
(בזמן השיחה נכנס ליזרסון, – אין מרגישים בו)
יוסף: יהודה הלך, ועדיין איני יודע, מה הענין.
שרה: עוד מעט יגיע לכאן ניקולאי. מסרתי את פקודתו – לכנס את החבריא.
יוסף: כפי הנראה מבקש להשמיע את דברו (מרגיש בליזרסון). מה לכהן בבית הקברות?
לייזרסון: לא עת להלצות. באתי לקחת דברים עם ניקולאי.
(נכנסת לאה ופורשת לקרן־זווית שלה)
לאה: מותר? אינני מפריעה?
שרה: לא, אחותי, רק שבי בשקט. (לאה מתכנסת בפינתה) והאשה?
לאה: הלל מצא את אחד מבניה, את אברהם…
(נכנס ניקולאי עם משה’לה, משה’לה פונה לעבר פינתה של לאה)
ניקולאי (רואה את לייזרסון)
לייזרסון: אבקשך לשמוע אותי.
ניקולאי: לא הייתי רוצה עכשיו לבזבז את זמני.
לייזרסון: אני חייב לנסות… איני יודע את החלטתכם…
יוסף: ההחלטה אינה ידועה עדיין גם לנו – לפניך המפקד, הוא לבדו המחליט.
לייזרסון: זוהי החלטה על חייהן ומותן של עשרים ושלושה אלף ושבע מאות נפש.
שרה: כאילו חייהן בידיך הם. כאילו יש בידיך להבטיח להם חיים באיזה תנאי שהוא…
לייזרסון: איש לא יכחיש, כי מכיוון שאירגנו אלפי אנשים בעבודה מועילה…
יוסף: ושוב: מועילה – למי?
ניקולאי: הניחוהו לדבר – ויגמור מהר.
לייזרסון: מועילה, כן מועילה, זה מועיל לנו…
יוסף: למי, לנו?
לייזרסון: לנו, ליהודים, – לחלק הבריא שבעם. ולחלק המסוגל לעבודה, לחלק שבו תלוי עתידנו כעם. שום איש לא הכחיש ולא יכחיש את עובדת קיומו של הגיטו על כל מוסדותיו. אירגנו חיים, המאפשרים איך שהוא לעבור את תקופת־הביניים עד יעבור זעם… (שתיקה) מה שאני אומר הוא אמת־ויציב (שתיקה). וכן באתי להודיע, שזה עכשיו שוחחתי בטלפון עם פון־מאנהוף…
ניקולאי: הנח לו לפון־מאַנהוף שלך, הוא עושה את שלו. אף אתה עשית כמיטב יכולתך. עכשיו אנו המחליטים.
לייזרסון: אני מזכיר לך, שההחלטה היא על חיי שלוש רבבות ולא חיי איש אחד. הרי לא הכחשת, שיש אמת בדברי…
ניקולאי: איני מכחיש! יש אמת בדבריך!
שרה: אמת בדבריו? איזה אמת?
ניקולאי: זאת היא באמת השאלה, איזו אמת? האמת שלו – עלובה היא, קטנה ואומללה, הוֹרתה בחוסר־אומץ להביט ישר בפני הגורל, אמת פחדנית, אמתם של אנשים שעודם חיים כביכול, אך כבר מתו, כבר נקברו, ונפשם רקבה בקרבם, קובה! יש אמת אחרת, גדולה, פשוטה ובהירה. אמת שאותה אין אתה רואה, אין אתה מסוגל לראות…
לייזרסון: לפני שהלכתי לכאן, פקדתי לשחרר את האסירים…
ניקולאי: אני מודה לך.
לייזרסון: באתי מפני שמצפוני שלחני. אמרתי מה שאמרתי. יש בי הכרה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות. אילו האמנתי, האמינו לי, לוּ האמנתי כמוכם, אולי הייתי מצטרף גם אני אליכם…
ניקולאי: כך אמרתי. אילו היית חי. אך בך מתה האמונה, ושוב אינך איש חי בין החיים.
לייזרסון: ובכן, מה הסיכום שאנו מסכמים?
ניקולאי: לך לדרכך. אתה את שלך עשית. דיברת אלינו בשם האמת הקטנה שלך ובשם הגסטאפּו הגרמני, שכה אדיר הוא בעיניך. השיחה בינינו נסתיימה.
לייזרסון: אני בטוח בצדקתי, אני מבין שהחלטתם להסתתר?
ניקולאי: אתה מבין רק מה שהנך מוכשר להבין. אמרתי והנני חוזר ואומר, כי אני רוצה להישאר בין חברי (ליזרסון יוצא, משה’לה עושה תנועות כאומר לצאת אחריו).
ניקולאי: (למשה’לה) הישאר! (לשרה ויוסף) נועצתם? סיכמתם?
שרה: התיעצנו והחלטנו להגיד…
ניקולאי: אל תמשיכו, – לא קשה לי לשער מה החלטתם. האתם תגידו לחבר לך הסגר עצמך? ביחוד אחרי ליל אתמול, אחרי נצחונו של קומץ לוחמים על המונים, על המשטרה היהודית ועל כל הגיטו?
יוסף: זהו שאמרתי, ואני שמח…
שרה: גם אני…
יוסף: ואני שמח, שגם אתה מסכים. הצד הטכני…
ניקולאי: לצד הטכני איני דואג.
יוסף: אבל מאימתי? במקרה זה הטכניקה קובעת.
ניקולאי: לא רציתי לומר, שהטכניקה היא משהו לא חשוב, אדרבא. חשוב מאוד, אך במה הדברים אמורים? כשרוצים להשתמש בה.
שרה: איני מבינה.
יוסף: גם אני איני תופס כלום.
ניקולאי: אתה תתפוס – ואת תביני. ובכן, יוסף, אמרת שאני מסכים, כלומר שהסכמתי לדעתכם…
יוסף: לא היה לי צל של ספק. אתה גם היטבת לנמק בקיצור נמרץ את החלטתנו, כלומר את הצעתנו המשותפת…
שרה: בזאת, ניקולאי, היטבת להסביר בקיצור…
ניקולאי: הסברתי את מהלך מחשבותיכם אתם. אילו הייתי אני במקומכם, אולי הייתי גם אני נתפס להלך מחשבות כזה, לא הייתם בני חורין. לא יכולתם לעקור מן הלב את היחס האישי – היחס החברי…
יוסף: וכי לא אתה דיברת על כך השכם והערב… וכי לא ממך שמענו, כי היחס האישי בין חבר ומפקדו הוא נשק רציני מאוד, שבלעדיו לא תיתכן כל…
ניקולאי: אך יש וחייב אדם להשתחרר גם מזה. נשארתי לבדי עם עצמי – יחידי וחפשי. שקלתי והחלטתי. והחלטתי היא אחרת…
שרה: אחרת?! מה החלטת?
ניקולאי: אגיד ברור: בעוד (מביט על שעונו) בעוד עשרים, עשרים־וחמש דקות אצא מחדר זה…
שרה: למה? לאן?
ניקולאי: ואלך לשער. שם יחכה לי זה, פון־מאנהוף, והפמליה שלו, – אנשי הגסטאפּו..
שרה: מה אתה סח? זה לא ייתכן!
ניקולאי: ייתכן ואולי גם הכרחי. מלחמה אינה קו ישר. לוחמים לא רק באקדחים. גם במותי אכה בהם…
יוסף: הרי קודם אמרת, הסברת.
שרה: ומה טעם לכל המאבק שלנו? מה טעם התגוששנו נגד כל הגיטו, לחמנו מלחמת אחים?
יוסף: יש פצועים, יש אסירים, הרי לכל דבר צריך להיות איזה הגיון?
ניקולאי: לא לשווא לחמתם, לא לשווא לחמנו. במאבקכם קניתם לי את חופש ההחלטה…
שרה: ואחרי כל אלה אתה הולך… וכי יש הבדל בין אתמול ובין היום?
ניקולאי: אתמול הייתי כבול בידי הגסטאפּו. ואתם שחררתם אותי. לא חשבתם הרבה, סיכנתם עצמכם בשבילי, צדקתם. הלוחם חייב להגן על מפקדו.
יוסף: טוב, טוב, דבר…
ניקולאי: אחרי כן במשך היום כולו חיפשוני המוני הגיטו, כדי להסגירני לידי הגסטאפּו. יצאו מכליהם, הפעילו כל מה שיכלו…
יוסף: לחמנו ויכולנו, – וההמון נסוג. ידנו היתה על העליונה…
ניקולאי: יודע אני. והרי אני הוא שפקדתי על זאת…
שרה: וצריך שיהיה איזה הגיון לכל…
ניקולאי: ההגיון הוא, כי לא ייתכן שמפקד ארגון־לוחמים יוסגר לידי הגרמנים על ידי יהודי הגיטו, – זה יכרה תהום עמוקה בינינו הלוחמים ובין אלה שלמענם אנו לוחמים. זה ייצור קנוניה בין לייזרסון, השוטר היהודי, הגרמנים – הגסטאפּו וסתם יהודי הגיטו – בשל תיאוריה כוזבת – אמת קטנה לזמן קצר – אילוזיה פחדנית. ואילו אתם שחררתם אותי מן ההכרח למסור את עצמי. עכשיו הנני בן חורין. חפשי לנפשי, וכשבן חורין אני והברירה בידי, הנני הולך לשער למען יהודי הגיטו, – כדי שתיכרת ברית ביניכם ובין האחים האומללים, וידע וירגיש כל אחד, שאני ואתם וכל לוחם – למעננו אנו לוחמים, למען העם האומלל. למענו נאבק הלוחם, ולמענו הוא מקריב את חייו, גם כשאת חייו הוא מחזיק בידיו שלו… העם יבין אותנו, מותי יעזור לו להבין, והוא יתאחד, ובשעה היעודה יהיה כחומה סביבכם…
שרה: אבל, ניקולאי, זה איום… זה הגיוני עד לזוועה… עדיין לא השלמתי…
יוסף: גם אני לא…
ניקולאי: ומה הפלא? עם מר המות אין משלימים. במוות לוחמים. (הפסקה קצרה) ולעיתים מתוך שהולכים לקראתו.
(מתפרץ גרינר, נרגש מאוד, פרוע)
שרה: מה לך פה? צא. צא מכאן. צא מיד!
גרינר: מיד יבוא לייזרסון, ראש המשטרה. הוא יצא מדעתו. הוא יגרום לאסון.
שרה: איזה אסון? מה קרה?
גרינר: הוא רוצה לבוא אליכם.
שרה: ובכן, מה האסון?
גרינר: הוא רוצה להצטרף אליכם.
יוסף: להצטרף? אלינו? הוא?!
גרינר: כן, דעתו נטרפה. הוא את עורו יציל. הוא יברח לו, יסתתר. ואותי יתלו, יתלו בכיכר לפני בית הסוהר.
יוסף: המקום מתאים מאוד.
גרינר: מה אמרת?
יוסף: אמרתי שהמקום מתאים.
(נכנס לייזרסון)
גרינר: אני אמרתי להם. אני סיפרתי להם, מה יש בדעתך לעשות.
לייזרסון: לך לתפקידך! אין זה ענינך!
גרינר: כשיתלו אותי, יהיה זה עניני. (יוצא).
יהודה: שמענו שאתה רוצה…
לייזרסון: זה אינו מבין מה הוא סח… פקפקתי… חשבתי… וגם עכשיו חושב אני… אולי – שגיתי, אולי – הצדק אתכם. אולי דרכי לא־דרך.
ניקולאי: קובה, גמור את השיחה הזאת ביחידות, עם עצמך. ותבוא, כשתחליט לבוא, בלי אולי.
לייזרסון: אך הבינו, שכל הזמן לא דאגתי אלא לטובת הגיטו. כי לא לכלכתי את עצמי. הבינו שנשארתי נקי. שמצפוני…
יוסף: מצפונך נקי?…
לייזרסון: ככה. זה יחסכם אלי. כך אתם מבינים אותי. ואני חשבתי… לעזאזל – מה שחשבתי, יהא קבור בלבי. אבל אגיד לכם משהו: חושבים אתם כי אתם האופטימיסטים. כי אתם המאמינים. כי בטוחים אתם, שהנה־הנה יגיע הצבא האדום. לא! אין אתם בטוחים, אין אתם מאמינים. אני הוא המאמין! אני משתדל לעבור את הזמן הקצר. אני בונה גשר, אולי מגופות אנשים, – אבל גשר שבו יעברו הנשארים, הבריאים, המוכשרים לעבודה (יוצא).
ניקולאי: אומלל האיש, מרמה את עצמו, – ועל כן מרמה אחרים.
שרה: ניקולאי, אחרי שנשארנו בינינו לבין עצמנו, רוצה אני להגיד, שצעדך אולי מובן לשכלי. אך כל ישותי מתקוממת. זה אי אפשר! זה אי אפשר!
יוסף: איני יכול לקבל את אשר אתה מטיל עלי.
ניקולאי: זו חובתך!
יוסף: איני יכול. פשוט, איני יכול. אין לי כוח לכך. אין לי מרץ לכך, דומה אני בעיני עצמי – איך לומר לך…
ניקולאי: אם אינך יכול להיות חזק בשעה זו, עליך לפחות לדעת לשחוק. להעמיד פנים כאדם היודע מה עליו לעשות. זה יעזור לך להתגבר, לך, וגם לי. לזאת מצוּוה כל מפקד.
יוסף: אולי גם השקט שלך אינו אלא משחק?
שרה: יוסף, למה אתה שואל זאת?
ניקולאי: הוא שואל לענין. אין אני שקט. אני משחק את השקט. כי חובתי היא. אין איש יכול לצעוד בשקט לקראת המוות. רק היטלר אילף את חייליו, שירוצו אל המוות כאל זרועותיה של זונה.
(נכנס אחד הלוחמים)
הלוחם: החברים התכנסו ומחכים.
(ניקולאי ניגש אליו ולוחץ לו את היד)
ניקולאי: חזור לחבריה והגד להם שאני… שאני רוצה לומר להם משהו (ניגש, מתבונן מהחלון). שאני אדבר אליהם, מכאן. (מצביע על החלון).
(הלוחם יוצא)
שרה: אבל אני, ניקולאי, עדיין לא השלמתי…
ניקולאי: מה הפלא? אין פלא שלא השלמתם. עם מר־המוות אין משלימים. נגד המוות לוחמים ככל האפשר. (הפסקה קצרה). ולעיתים על ידי זה שהולכים לקראתו. (ניגש לחלון ופותחו. קולות: הנהו, הנה המפקד שלנו, המפקד ידבר!).
ניקולאי: (פונה לשרה ויוסף) אני רואה כמעט את כל החבריה. הרגשה עמוקה לי: הם – אני, אני – הם. (פונה החוצה) קשה לי הפרידה, חברים, אחי אתם, אחים לי. (קולות: עוד נתראה!). לא. עלי להפרד מכם, אני יוצא לדרך רחוקה… אחַי. החלטתי ללכת לשער (בחוץ המולה).
קולות:
– למה?
– לא, לא, לא!
– זה איבוד לדעת, ללא מטרה.
– אתה דרוש לנו – ולא למוות, לא לגרמנים.
ניקולאי: איבוד לדעת? מי זרק בפני מלים אלו? לוחם אינו מתאבד. איבוד לדעת זוהי בריחה מן המערכה. אני, לוחם אני. זאת היא מלחמתי. – אני הולך כדי שאתם תמשיכו, כדי שהגיטו יאַמץ אתכם כבניו, כי בניו אתם; כדי שהגיטו ידע למי ולמה אתם לוחמים. לו הצלתי את נפשי – הייתי מקים חייץ ביניכם ובין אחיכם העייפים למוות; ביניכם לבין אלה שעיניהם עצומות מפחד, מעייפות. מותי יפקח את עיני העיוורים. זכרו, כל יהודי בגיטו אָח הוא לכם – גם כשאתם אנוסים ללחום נגדו. גם כשהוא עוצם את עיניו מפחד לבלי ראות את גורלו, את מר גורלו. אחים! אל תשפטו לכף חובה את אלה שלא הגיעו לשורותיכם. בכל דברי ימי העולם אין עם שעמד בנסיון כזה. יום יום אתם רואים את הגרמנים. הם חסונים, שבעים, מגושמים, הם רומסים אתכם ברגל גאווה, אבל שעתם תבוא, וקרובה היא. עוד תראו אותם שפלים מכל שפל, פחדנים מכל פחדן. זכרו: לא במקלות גברתם היום על יהודי הגיטו – מקלות לרוב מתגלגלים ברחובות; לא אקדחים עמדו לכם – אקדחים אפשר ואפשר להשיג. מה שהסתער עליכם היה בשר־אדם שנרקב בטרם נשחט. רוחכם עמדה לכם, רוחכם היא שניצחה. יש גבורה בישראל, והיא מעיין לא־אַכזב. אתם לוחמי הגיטו נושאים את בשורת גבורת ישראל לכל העמים ולכל הדורות.
קולות: אל תלך מאתנו!
ניקולאי: בחורים, חברי, אתם, במלחמתכם, השבתם לי את חופש ההחלטה ואני החלטתי. החרב שהוצאה מנדנה לא תחזור. מי שהולך מרצונו החפשי לקראת מוות – מגן, מקדש ומחזק את הרעיון. אני בא אל הגרמנים כמבשר את קיצם. אני נפרד מן הגיטו – ומשאיר אתכם כבני ברית, כאחים. חזקו ואמצו, אחים! (הפסקה). אהבתכם, הוא הדבר היקר והקדוש לי ביותר. אני הולך ומשאיר לכם את שנאתי לגרמנים, לפאשיסטים, לנאציזם. תבער שנאתי בלבותיכם (הפסקה). ועכשיו, בטרם לכתי, אגיד לכם את המלה הטובה ביותר, את המלה העברית הנפלאה: שלום! שלום לכם, אחים. (אחרי הפסקה קצרה סוגר את החלון וניגש לשולחן. משה’לה לצידו נחנק מדמעות. יוצא).
ניקולאי: (פונה ליוסף) אתה מקבל את הפיקוד!
יוסף: (נבוך) אבל. אני? איך?
ניקולאי: אמרתי. כדברי כן יהיה.
יוסף: כדבריך.
ניקולאי: ואת, שרה…
שרה: איני מבינה, איני יכולה להבין… איך נוכל כולנו, איך אוכל אני לחיות בלעדיך?…
לאה: (ניגשת) ניקולאי, שרה, יוסף. אבינו, רובינשטיין הזקן, היה נוהג לפני צאתו לדרך ארוכה להזמין את כולנו לשבת רגע קט בשתיקה, אולי…
ניקולאי: כן, כן. הנה נשב רגע קט…
(הכל יושבים. דממה).
ניקולאי: ועכשיו… (קם לאטו ויוצא. כולם קמים אחריו; עיניהם, כצופות למרחקים, מלוות את היוצא. נשארים זקופים על מקומם ושפתותיהם כלוחשות הימנון).
(המסך)