ישמעאל בֶּק בּעל עין־סיניה, שׂכר שוֹמר לכפרוֹ ושמוֹ חסן. מהנץ החמה ועד צאת הכּוֹכבים היה רוֹכב על גב הסוּס וּמשוֹטט אילך ואילך ועינוֹ החדה משגחת על נכסיו של ישמעאל בּק. הבּריוֹת היוּ מתיראים מפּניו יוֹתר משהיוּ מתיראים מפּני בעל הנכסים. כּשהיה מוֹצא שוֹר אוֹ חמוֹר אוֹ אייל רוֹעים בּשׂדוֹת העשיר, היה תוֹפסוֹ וחוֹבשוֹ בחצר אדוֹניו, עד שבּא בעליו וּפדאו בסאה של חטים אוֹ בחצי מג’ידי1 אוֹ בדוֹמה לזה. לא מנע מן המסכּן גם מנה יפה של קללוֹת.
היה לי צמד בּקרים מבּקרי הבּדוים – כּשדפקתי אוֹתם, לא היה איש זריז שיכוֹל לתפסם – וכדי לקנטר את הבּק הייתי מלינם לילה לילה על אדמתוֹ. מחשש שינה הייתי מניח ראשי על חבילה של קוֹצים, וכשהרתעתי כל שהוּא – מיד דקרוּני הקוֹצים בּאזני אוֹ בפני, ואז קמתי ונתתי עיני בבהמוֹת. והבּהמוֹת רוֹעוֹת בּעשׂב, שהיה גבוֹה עד שמגיע לחגוֹרתוֹ של אדם. והאדמה כאדמת הירדן מצמחת בעין יפה, כּי לא ידעה רגל איש.
סוֹף סוֹף ראה החג'2 חסן את הגללים מצהיבים בּגבוּלוֹ. התחיל אוֹרב לרוֹעה הנעלם. קוֹנם עלי, אם בּיער בּשׂדהוּ איש חוּץ ממני. כּמה עבוּ בקרי! ישתבּח הבּוֹרא, עצמוֹתיהם טבעוּ בשוּמן! עד שבּאוּ מנוּולים ושילחוּ בי את חסן.
בּלילה מן הלילוֹת, לילה שאין בּוֹ לבנה, היתה עיני עצוּמה שעה ארוּכּה. פּתאוֹם חשתי בלבּי כעקיצת עקרב, קפצתי ועמדתי על רגלי – הבּקרים כּאילו האדמה בלעתם. הלכתי ישר לעין־סיניה, וראה – שניהם עוֹמדים בּחצר הבּק. איך תוֹציאם משם? הלכתי אל חסן, והוּא יוֹשב וסוֹעד לבּוֹ בפיתה וּבמלפפון, כּאילוּ לא עשׂה מעשׂה. אמרתי לוֹ: “החג', מה יהיה הסוֹף?” אמר: “בּאלהים, לא תקבּלם אלא תחת חצי לירה בעין”. הלכתי אל אנשי־הבּרית והם קיבּלוּ עליהם לתווך בּדבר. סוֹף סוֹף הוֹציאם בּחצי מג’ידי. נהגתי את הבּהמוֹת הבּיתה. סבוּרים אתם שחזרתי בתשוּבה? חס ושלוֹם! כּל לילה הייתי רוֹעה בשׂדהוּ של הבּק, וקוֹדם שעלה השחר הייתי עם בּקרי בחצרי.
עבר חוֹדש ימים. וּבכפרנוּ היה איש ושמוֹ אבּוּ־יַסין. יוֹם מן הימים הלכתי לדרכּי וראיתיו חוֹרש מקשָתוֹ ליד העין. המקשה עלתה לוֹ בארבּעים לירה. היוּ שם כּעשׂרים עצי־זית, כּל עץ שויוֹ לירה בכבוֹד. אמר לי: “חביבי, כּמה שילמת אז בּעד צמד הבּקרים, כּשחסן, שוֹמרוֹ של הבּק, חבשם בּחצרוֹ?” אמרתי: “רבע מג’ידי”. אמר: “בּאלהים, לא פחוֹת מחצי לירה”. וּבעיניו צחוֹק דק כּחוֹד התער. אמרתי: “וּמי היה המלשין?” השיב: “אם אמת בּפי האם, בּאלהים, לא מסרך איש חוּץ ממני”. אמרתי: “יפה, חוֹב שמוּר לך אצלי”.
בּשלהי הקיץ ירדתי לעמק. היה שם קצאבּ3 כּגוֹבה איש. הקצאבּ השבּיל כּעין הדוּרה. קטפתי מן השבּלים עד שמילאתי חוֹצן טליתי. כּתפתיה והלכתי הבּיתה. בּבית חבטתי את השבּלים ואת התבן זריתי לרוּח והלכתי אל מקשתוֹ של אבּוּ־יסין. המקשה היתה חרוּשה מאתמוֹל, פּרוּדוֹתיה פּתוּחוֹת וּמחכּוֹת לזריעה. עברתי עליה לאוֹרכּה ולרוֹחבּה וזרעתיה את זרעוֹני הקצאבּ. לא קימצתי. לתקוּפת השנה נתכּסתה אדמת המקשה כוּלה קצאבּ צפוּף, תאוה לעינים.
וּמאז ועד היוֹם – כּבר עברוּ עשׂרים שנה – אי־אפשר לחרוֹש שם תלם אחד מרוֹב הקצאבּ. עצי־הזית הוֹבישוּ וחדלוּ לעשׂוֹת פּרי, וּבעליהם לא מצא להם תקנה אלא גדיעה. וזה עשׂרים שנה שאין המקשה מכניסה לוֹ אף פּרוּטה אחת. צא וראה בכמה עלה לוֹ חצי המג’ידי ששילמתי אז לבּק!