היה היוּ שני אחים. היוּ האחים דרים בּבית אחד וּביניהם מחיצה מטוּיחה. אחד עשיר – אין עשיר אלא אלהים! – ואחד עני – אין עני אלא השׂטן! – והעשיר כּילי, כּנהוּג. בּכל ערב, כּשהיתה מגיעה שעת הארוּחה, היה קוֹרא לאשתוֹ בקוֹל, שדבריו יהיו נשמעים בּבית אחיו: “בּת־אנשים![6] טבחי לי תרנגוֹל לארוּחת הערב!” ולא אמר כּך, אלא כדי שיחשבוּ שהוּא אוֹכל בּשׂר־עוֹף. והאשה אמרה: “על ראשי ועל עיני, אלוּפי!” לא היה ערב שלא אכלוּ בוֹ תרנגוֹל אוֹ פרגית.
והעני, כּמוֹני דרך משל, כּלוּם יש בּידוֹ לאכוֹל עוֹפוֹת? וכלוּם יבוֹא ריח בּשׂר בּאפּוֹ? אלא כשהוּא שוֹמע על תרנגוֹלת צלוּיה ועל פּיתה אפוּיה, מיד מנצנצת בּלבּוֹ הקנאה. והקנאה והערמה – שתיהן שכנוֹת טוֹבוֹת בּלב בנשים מקדמת דנא.
יוֹם אחד אמרה אשת העני אל גיסתה: “גיסתי, בּבת־עיני, האלהים ישפּיע עליכם רב טוֹבה! בּכל ערב אתם אוֹכלים עוֹף, רצוֹנכם תרנגוֹל, רצוֹנכם פּרגית. וכי לא יצא הבּשׂר מאפּכם?” השיבה האשה: “בּאלהים, גיסתי החמוּדה, האלהים בּינינוּ וּבין הבּשׂר![7] זה חוֹדש ימים שלא טעמנוּ טעמוֹ”. אמרה: “טפּשה אני? בּכל ערב אתם טוֹבחים ואת אוֹמרת, לא טעמנוּ!” אמרה: “גיסתי, הוּא1 קוֹרא לראש הבּצל הגדוֹל תרנגוֹל, ולקטן – פּרגית. בּרצוֹתוֹ שאקלוֹף לוֹ בצל גדוֹל, הוּא אוֹמר: ‘טבחי לי תרנגוֹל!’ בּרצוֹתוֹ לאכוֹל בּצלצל, הוּא אוֹמר: ‘הביאי לי פרגית!’ בּחיי אהוּבי לבך, זה דרכּו. והכילי אין דרכּוֹ גוֹרמת לוֹ בוּשה”. השיבה: “יה שיך![9] אמת דבּרת, אנוּ דרים עמכם כּוֹתל בּכוֹתל ועוֹד לא הריחוֹתי אצלכם טיפּת דם ולא ראיתי נוֹצה מרוּטה לפני ביתכם”.
והאשה היתה מרבּה לספּר בּכילוּתוֹ של בּעלה, עד שהפכה את הים למקשה2. וכך הקימה את גיסה כנגד בּעלה. נשבּע לעשׂוֹת לוֹ מעשׂה.
כּשהכילי היה ישן בּלילה אצל הקיר, בּאוּ אחדים, הרימוּהוּ בחשאי והציעוּהוּ בבוֹר שכָּרוּ לוֹ מבּעוֹד יוֹם. שנים מהם התעטפוּ בסדין ונכנסוּ אליו: אחד החזיק בּידוֹ מקל ואחד פּנס. ישבוּ בפינה והתחילוּ מספּרים זה עם זה בקוֹל רם. הקיץ הכילי, אבל משראה את היוֹשבים עשׂה את עצמוֹ כישן. בּא אליו האחד, הריח בּוֹ יפה ואמר: “אוֹכל־בּצלים הוּא. קוּם עליו, נאכּיר!”3, התחיל הלה להטעימו את המקל, והוּא אינוֹ מניע אבר מפּחד. אמרוּ אליו: “תפסוֹק מלאכוֹל בּצלים ונמחוֹל לך את השאר!” אמר: “אני חוֹזר בּתשוּבה. ארוּר אני, אם אטעם מהם עוֹד פּעם אחת!” אמרוּ אליו: “מהר וצא מכאן! טימאת את המתים”. קם ועלה מן הבּוֹר ורץ הבּיתה.
היתה לוֹ חֵיבה גבוּבה בצלים. נכנס לחיבה והריקה והביא הכּל לבית אחיו. וּמכאן ואילך היה מעניק מתנוֹת לבית אחיו והיה מוֹציא לביתוֹ ביד רחבה, עד שנטל אלהים את ערבוֹנוֹ4.